רוברט מונרו הוא פורץ דרך. ב"המסע אל קצה היש" הוא מנסה למפות את המרחב שחורג מגבולות המוכר, ש"מעבר לקצה" הנמצא מעבר לתחומי העולם הפיסי. הוא פורש בפנינו את מפת הדרכים הראשיות — אלו שנפתחות בפנינו כשאנו עוזבים את החיים הפיסיים — ובהן מחלפים לכניסה וליציאה, שילוט דרך וסכנות. הוא מסוגל לעשות זאת, משום שהוא עשה את הדרך בעצמו; הוא כותב לא על סמך אמונה אלא על סמך ידיעה.
ספרו הראשון של מונרו, "מסעות אל מחוץ לגוף" [Journeys Out of the Body] יצא לאור ב1971-. לדברי ד"ר צ'ארלס טארט, מחשובי המומחים בתחום התודעה והפוטנציאל האנושי, מאז צאת הספר "אינספור אנשים מצאו נחמה ועזרה בידיעה שהם לא לבד ושהם אינם מטורפים רק משום שחוו התנסויות חוץ־גופיות". בספריו "מסעות אל מחוץ לגוף" וכן "מסעות רחוקים" [Far Journeys] שבא בעקבותיו, תיעד מונרו את ההתנסויות החוץ־גופיות שלו במשך שלושים שנה, ורכש מעמד של חלוץ בחקר טווח האפשרויות העצום הגלום בתודעה האנושית. בספר שלפנינו הוא מתקדם צעד נוסף — אבל הוא האחרון שיאמר שהגיע לסוף הדרך.
ניתן להצביע על הבדל בולט אחד בין ספר זה לבין קודמיו. עד עתה סיפר מונרו את סיפורו האישי בלבד: ההרפתקאות שעברו עליו, המפגשים, השיחות, הסכנות והתגליות. ב"המסע אל קצה היש" הוא מספר כיצד מצא את הנתיב — את הכיוון החדש — צעד בו, וחשף את הסיבה למסע תגליות חלוצי זה ואת מטרתו. וחשוב לא פחות, "המסע אל קצה היש" כולל גם דיווחים של אנשים אחרים שהשתתפו בתכנית הלימודים החדשה שפיתח, הצליחו לקרוא את המפה, לפעול על־פי ההוראות, ולממש את אותה המטרה.
מי שאינם מכירים את המצב החוץ־גופי, אולי ימצאו בספר זה הדים, משמעויות, רמזים או נקודות זיהוי שמזכירים להם משהו שקרה אולי בחלום, במצב של נים־ולא־נים בין שינה לערות, או בהבזק של הבנה או תובנה, כשנדמה שלכל דבר יש פשר וכל דבר במקומו. מי שמכירים התנסויות אלה, יודעים גם עד כמה קשה לתרגם אותן לשפה נהירה ופשוטה. אלה גם אלה יודעים בוודאי שהנתיב פתוח בפני כל אדם שיסיר מעליו מערכות אמונה וייגש לעניין בפתיחות וברצון.
מונרו אומר שאין בספר זה דבר השולל את הכתוב בספריו הקודמים, "שמייצגים שלבים של גדילה והם מדויקים על־פי "הידועים" שהיו זמינים לו מתוך התנסותו האישית דאז". תפנית כאובה ובלתי־צפויה בהתנסותו האישית חלה בעת כתיבת ספר זה כשאובחנה אצל אשתו, ננסי, מחלת הסרטן. החיפוש שלו אחר היסוד הנעלם היה אינטנסיבי במיוחד, כי בשל מצבה של ננסי אסור היה לאבד אף רגע. ניתן לציין בסיפוק שהוא השלים את החיפוש ומצא הן את הכיוון החדש והן את היסוד הנעלם בעת שננסי היתה עדיין איתו במציאות הפיסית, וכן שהוא ואחרים השכילו ליישם את הידע שרכשו כדי לעזור לה בדרכה האחרונה.
1
המִשתנֶה
פחד הוא המחסום הגדול לצמיחה אישית. אומרים שכשאנו נולדים אל היקום הפיסי אנו מביאים איתנו רק שני פחדים, פחד מרעש חזק ומנפילה, ומקור שניהם בתהליך הלידה. עם השנים אנו לומדים פחדים נוספים, כך שבהגיענו לבגרות אנו — או רובנו — עמוסים בהם לעייפה. אמנם גדלנו מבחינה פיסית, אבל הגדילה האמיתית שלנו, המימוש של הפוטנציאל האמיתי שלנו, למרבה הצער, נפגע.
לא־ידועים יוצרים פחדים. אנחנו נוטים לפחד מחושך כי אנחנו לא יודעים מה נמצא בו. כאב פיסי עלול לעורר פחד כי אנחנו לא יודעים מה משתמע ממנו. כשלא־ידועים אלה הופכים לידועים, פוחת הפחד ונעלם, ואנו מסוגלים להתמודד עם מה שלפנינו.
לכולנו יש מספיק לא־ידועים, וגם מספיק פחדים, ומה לנו כי נחפש עוד? אבל קורה לפעמים שפשוט אין בררה. הנה דוגמא. זה מה שקרה לי שהוא גם המקור לכל מה שכתוב בהמשך.
מקובל להאמין שאנחנו בעצם לא משתנים במהלך החיים, אלא רק הולכים ונעשים יותר מאותו הדבר. יש אמנם כמה יוצאים מן הכלל, שכפי שאומרים, מעידים על הכלל, אך כשאנחנו מסתכלים סביבנו, לאורך שנים, טענה זאת אינה חסרת בסיס. באופן כללי אנשים לא משתנים, וברובנו מקננת התנגדות חזקה לשינוי.
ואף־על־פי־כן, כל הדאגות והמאבקים שלנו מבוססים על שינוי. אנחנו חוששים שמשהו יקרה, או לא יקרה, ונלחמים כדי לעצור את השינוי או להאיץ את התהליך. אבל כך או אחרת, שינוי יקרה וזאת ניתן לומר בוודאות מוחלטת. השאלה היחידה היא הקצב. לשינוי איטי אנחנו קוראים התפתחות, ולמהיר — מהפכה. שינויים הם דוגמא מאלפת ללא־ידועים. הם מחוללי הפחדים הגדולים ביותר.
במקרה שלי נראה שלא עמדה בפני כל בררה. נפלתי מתוך מצב של אי־ידיעה, כשאני אחוז בעתה, לתהליך שהביא אותי לידי הכרה חדשה של המציאות, שאותה אני מכנה מבט־על שונה ושעתה היא חלק ממני. השינוי בחיי לא היה בבחינת 'יותר מאותו הדבר', שכן מדובר במשהו שלא העסיק אותי קודם לכן ולו מהסיבה שלא היה לי כל מושג על קיומו. האם היה שינוי זה מקרי או תולדה של התפתחות? מבחינתי, הוא היה מהפכה.
ב1958-, ללא סיבה נראית לעין, התחלתי לרחף מחוץ לגופי הפיסי. זה לא היה רצוני; לא ניסיתי להגיע להישגים מנטליים. זה לא קרה במהלך שינה, כך שלא יכולתי לבטל זאת כסתם חלום. הייתי במודעות מלאה למתרחש, דבר שרק החריף את המצב. הנחתי שמדובר בצורה קשה של הזיות הנגרמות על־ידי משהו מסוכן — גידול במוח, שבץ לב או מחלת נפש האורבת בפתח. אולי מותי הקרב ובא.
התופעה נמשכה. לא היתה לי כל שליטה עליה. זה היה קורה בדרך־כלל כשהייתי שוכב לנוח או מתכונן לשינה — לא בכל פעם, אבל כמה פעמים בשבוע. לפני שבכלל תפשתי מה קורה הייתי מרחף כשני מטר מעל גופי. אחוז פחד הייתי חותר באוויר כדי לחזור. הייתי בטוח שאני עומד למות. ככל שניסיתי, לא יכולתי למנוע את הישנותם של מקרים אלה.
לפני שהתופעה התחילה החשבתי את עצמי לאדם בריא; לא סבלתי מבעיות מיוחדות או מלחץ נפשי. הייתי מאוד עסוק; בבעלותי היו כמה תחנות רדיו וניהלתי גם עסקים אחרים; היו לי משרדים בשדרות מדיסון בניו יורק ובית במחוז ווסטצ'סטר, ובעיקר, אישה ושני ילדים קטנים. לא לקחתי שום תרופות, לא צרכתי סמים ושתיתי מעט מאוד אלכוהול. לא היתה לי מעורבות מיוחדת בשום פעילות דתית ולא למדתי תורות מזרחיות כלשהן. לא היתה בי כל הכנה לשינוי כה חריף.
לא ניתן לתאר את הפחד והבדידות שהשתלטו עלי כשהדברים קרו. לא היה לי עם מי לדבר על כך; בהתחלה אפילו לא שיתפתי את אשתי במה שעובר עלי, כי לא רציתי להפחיד אותה. מכיוון שהייתי מחובר מאוד לתרבות המערבית ולמדע, באופן טבעי פניתי לרפואה הקונוונציונלית ולמדעים המקובלים לקבלת תשובות. לאחר סדרת בדיקות מקיפה, הבטיח לי הרופא שאין לי גידול במוח או בעיה פיסיולוגית כלשהי. מעבר לכך הוא לא יכול היה להגיד שום דבר.
לבסוף אזרתי עוז ופניתי לפסיכיאטר ולפסיכולוג, שניהם מכרים שלי. האחד הבטיח לי שאיני פסיכוטי — הוא פשוט הכיר אותי מלפני ולפנים. השני המליץ על פרק זמן בלתי־קצוב מראש של לימוד במחיצת גורו בהודו — דבר שהיה זר לי לחלוטין. לא גיליתי להם, וגם לא לאף אחד אחר, כמה מפוחד הייתי. הייתי חריג בתרבות שחשבתי שאני חלק ממנה, ושרחשתי לה כבוד והערצה.
אבל דחף הקיום חזק מאוד, ולאט, מאוד לאט, למדתי לשלוט בתהליך. נוכחתי שהוא אינו בהכרח פרוזדור אל המוות, ושניתן לכוון אותו. לקח לי בערך שנה ללמוד לקבל את המציאות של ההתנסות החוץ־גופית, שעכשיו היא מוכרת כל־כך בראשי התיבות OBE (Out of Body Experience). קבלה זו באה בעקבות כ40- "מסעות" חוץ־גופיים בדוקים, שסיפקו לי — ולא לאף אחד אחר — תיעוד מפורט. עם הידע פחת הפחד במהרה, ואת מקומו תפסה תחושה תובענית כמעט באותה המידה — סקרנות!
ובכל־זאת, משהו צריך היה להיעשות. הייתי זקוק לתשובות, והיה לי ברור שלא אמצא אותן באשראם בהודו. תהליכי המחשבה שלי היו תוצר של הציוויליזציה המערבית, לטוב או לרע. לכן, כדי לגייס לעצמי עזרה שיטתית, וכדי לאסוף מידע הקשור ללא־ידוע המוזר הזה, הקמתי מחלקת מחקר ופיתוח במסגרת חברה שהיתה בבעלות פרטית שלי ושל משפחתי. מחלקה זו התנתקה עם הזמן מהחברה, והפכה ל"מכון מונרו" הנוכחי.
המטרה המקורית אם־כן, היתה לפתור בעיה אישית דוחקת: להפוך את הלא־ידועים מעוררי הפחד לידועים, אם בכלל ניתן לעשות זאת. פירושו של דבר היה ללמוד לשלוט בהתנסות החוץ־גופית ולהבין אותה. אחרי הכל, הייתי האדם היחידי שהכרתי שהיה זקוק לעזרה מסוג זה, כך שהמניע היה אישי ואנוכי, ולא עמוק, אידיאליסטי או אצילי. אני לא מתנצל על כך; הרי מימנתי את הכל בכספי.
במונחים של היום, התנסות חוץ־גופית היא מצב תודעה שבו אדם תופש את עצמו כנבדל ונפרד מגופו הפיסי. זו יכולה להיות הפרדה של חמישה סנטימטרים או 2000 ק"מ ויותר. כשאתם במצב זה אתם יכולים לחשוב, לפעול ולקלוט פחות או יותר כפי שאתם עושים זאת באופן פיסי, אבל יש גם כמה הבדלים חשובים.
בשלבים הראשונים של פעילות חוץ־גופית, יש תחושה שצורת הגוף הפיסי נשמרת — ראש, כתפיים, זרועות, רגלים וכו'. ככל שמכירים את המצב הזה טוב יותר, נעשית הצורה פחות דמוית־אדם. זה מזכיר קצת מקפא ג'לטין שיצא מהתבנית; במשך זמן מה הוא שומר על צורת התבנית, אחר־כך הקצוות מתחילים להתמוסס, ובהדרגה הוא הופך לנוזל או לגוש חסר צורה. כשזה קורה בהתנסות חוץ־גופית, ניתן בהרף מחשבה לחזור לצורת אנוש מלאה.
מתיאור זה ברור ש"הגוף השני" הוא מאוד פלסטי, אך חשוב שתדעו שלא חשוב מה צורתכם, אתם נשארים אתם. דבר לא משתנה — אתם רק מגלים שאתם יותר משחשבתם שאתם.
באשר לשאלה לאן הולכים ומה עושים, לכך אין גבול, ואם יש — אנחנו לא מצאנו אותו. במצב של התנסות חוץ־גופית אינכם כפופים למגבלות של זמן־מרחב. אתם יכולים להימצא בהם אך אינכם חלק מהם. אתם — העצמי הלא־פיסי שלכם — מרגישים נוח במערכת אנרגיה אחרת. אתם חווים תחושת חופש עצומה, אבל אתם לא חופשיים לגמרי. אתם כמו בלון או עפיפון הקשור בחוט; בקצהו השני של החוט הסמוי נמצא הגוף הפיסי שלכם.
כבר בשלבים הראשונים של המחקר נוכחנו שאנחנו חיים בתרבות ובציוויליזציה שבהן המודעות הפיסית בערות היא החיונית שבתכונות. לא קל ללמד זכות על מצב הוויה שאינו כזה. בדיקה קצרה מעלה מיד מספר אנומליות שאינן עולות בקנה אחד עם מגבלות הידועים או מערכות האמונה הרווחות, מה עוד ש"אמונה" בימינו היא תווית פופולרית לכל דבר שלא ניתן להבינו עד הסוף או לזהותו בבירור.
התחלנו לעבוד על שאלות שעוסקות בתודעה באופן כללי. מה קורה לה כשאנו מאבדים את ההכרה כתוצאה ממכה על הראש, הלם, התעלפות, מנת יתר של סמים או אלכוהול, הרדמה רפואית, שינה או מוות? האם התודעה היא מעין שדה מגנטי שנוצר על־ידי אלקטרומגנט, ושחדל להתקיים עם ניתוקו מזרם החשמל? ואם כן, האם הוא נחלש או מתחזק כשמשנים את המתח? אם זה מה שאנחנו עושים — אין לנו כל מושג "איך" זה מתבצע. איך ניתן לשלוט בפעולה זאת, אם בכלל?
לא קשה לעורר שאלות אלה, שגוררות אחריהן שאלות נוספות, שלא מסתמנות להן כל תשובות. מהר מאוד הסתבר לנו שקיים פער עצום במידע. היינו זקוקים להנחת יסוד שתצביע על כיווּן התקדמות.
הפסקנו לחפש את התשובות בהסברים חומריים, והתחלנו לחפש בקצה השני של הספקטרום. מה אם התודעה ממשיכה להתקיים כאשר מפחיתים את עוצמת הזרם? דוגמאות לא אחרו לבוא.
הבעיה היא, שכשאנו מחוץ לגוף אנחנו אמנם באבדן הכרה, אבל לא ממש; הזיכרון שלנו נפגם או לא נפגם, חלק מהחושים הפיסיים פעילים וחלק לא, וכיוצא בזה. ניתן לומר שאנחנו לא בהכרה כפי שאנו מכירים את המושג, ולכן המצב הזה לא נתפש כבעל תוקף. גישה אחת גורסת שאם איננו יכולים להניע את גופנו הפיסי, או אם הוא אינו מגיב לגירוי, אנחנו לא בהכרה כפי שאנחנו מבינים את המושג. או אם איננו מסוגלים ליצור קשר באמות המידה המקובלות, איננו בהכרה. ויחד עם זאת יש אנשים השרויים בתרדֶמֶת שממשיכים להיות בהכרה, אך פשוט אין להם האמצעים ליצור קשר באופן פיסי.
כדי להסביר או להפריך את התפקודים הפיסיים הרבים שאנו מבצעים ללא מודעות או הכרה, היה על התרבות שלנו להמציא מערכות לא־הכרתיות. אלו מזוהות כאוטונומיות, תת־הכרתיות, לימביות וכיוצא באלה, כולל שינה. כל פעילות שאיננו יכולים לשלוט בה באופן רצוני אינה בתחום ההכרה.
במכון מונרו, בשנות השישים, התחלנו לא רק לחקור באופן היסטורי את ההיבטים של התודעה, אלא גם ללמוד אירועים חוץ־גופיים, שלי ושל אחרים. גילינו שבמקרים רבים התייחסו אליהם כאל שינה, ולפיכך ביטלו אותם כסתם חלומות — אלא שהם אינם תואמים את הערפול והחוסר־מציאותיות המזוהים עם חלומות. התנסויות חוץ־גופית ספונטניות מסוג אחר קורות תחת הרדמה כללית במהלך ניתוח, כשהחולה מוצא את עצמו שניים־שלושה מטרים מעל שולחן הניתוחים, ולאחר־מכן מסוגל לדווח בדיוק מה שמע ומה ראה מנקודה זאת, דבר שאינו אפשרי מבחינה פיסית. אירועים מסוג זה קורים לעתים קרובות, אבל ברוב המקרים לא מדווחים עליהם ולא נותנים להם ביטוי פומבי.
מקרים אחרים של התנסות חוץ־גופית מתרחשים במצבים הנחשבים לחוסר־הכרה כתוצאה מתאונות או פציעות. הללו מסווגים על־פי־רוב כ'מוזרויות', ונדחקים לזיכרון כחריגים או כמשהו שלא באמת קרה. מערכות האמונה שלנו לא מותירות מקום לשום אפשרות אחרת.
מקובל היום לזהות כמה מהמפתיעות שבהתנסויות החוץ־גופיות כמצבים של סף מוות. שוב, דבר זה קורה לעתים קרובות, בדרך כלל במהלך ניתוח בהרדמה כללית. על־פי־רוב מביאה התנסות זו לשינוי כולל במערכות האמונה של הפציינטים, ומקנה להם מבט־על שונה אמיתי. הם חוזרים מהתנסות זו בידיעה שלא רק שהם יותר מגופם הפיסי, אלא שחד־משמעית, הם ימשיכו להתקיים לאחר מותם הפיסי.
ההיסטוריה מלאה בהתייחסויות למה שמכונה היום התנסויות חוץ־גופיות, דבר שבא לידי ביטוי גם בשפה שבה אנחנו משתמשים: "יצא מהכלים", "יצא מדעתו" או "נפלה עליו שינה" [ובאנגלית גם pass "out" להתעלף ו-wake ״up" להתעורר]. אחד המחקרים המעטים הרלוונטיים לעניין זה בעשר השנים האחרונות הראה שיותר מ25- אחוז מהאוכלוסייה באמריקה זוכר לפחות התנסות חוץ־גופית ספונטנית אחת.
אם תחשבו על כך, ייתכן שאתם כלולים באותם 25 אחוז. האם זכור לכם חלום "תעופה", עם או בלי מטוס? האם זכור לכם חלום שאתם מחפשים את המכונית שלכם במגרש חניה בין המון מכוניות, מוצאים אותה ומתעוררים מיד לאחר מכן? (לעתים, באופן תת־הכרתי, אנו מתייחסים למכונית שלנו כאל גוף נוסף.) האם זכור לכם חלום "נפילה", שבו אתם מתעוררים לפני שאתם "נחבטים בקרקעית"? דבר זה די נפוץ כשהחזרה לגוף מואצת עם צלצול השעון המעורר!
עד 1970 נערך המחקר בשקט ואף בהסתר. אחרי הכל, עמדתי בראש עסק קונוונציונלי ובאתי במגע עם אנשים קונוונציונלים. היה לי ברור שאם יינתן פומבי לפעילות הסודית שבחיי הפרטיים, יתעורר ספק ביכולתי לנהל עסקים בצורה אחראית.
אבל לא יכולתי לשתוק לאורך זמן. עם צאתו לאור של ספרי הראשון "מסעות אל מחוץ לגוף", החלה עבודתנו לעורר תשומת לב רבה. ניתנה לנו האפשרות לבחור מספר מתנדבים כנבדקים במעבדה, ורובם הצליחו להגיע למצב החוץ -גופי, שהיה כה מוכר לי, תוך שימוש בשיטות שפיתחנו.
בשנות השמונים התקיימו הרצאות על התנסות חוץ־גופית בכמה אוניברסיטאות, ברדיו ובטלוויזיה, ואפילו ב"סמיתסוניאן אינסטיטיושון". שלוש עבודות מחקר בנושא הוצגו בכנס השנתי של האגודה האמריקאית לפסיכיאטרייה בחסות המרכז הרפואי של האוניברסיטה של קנזאס ומכון מונרו. לאחרונה ניתן למצוא בעיתונים קריקטורות המבוססות על המצב החוץ־גופי כמצב אמיתי. כמו־כן, רואים לפעמים חולצות טריקו עם נושאים מהתחום, ואפילו לבוב הופ היתה בדיחה בנושא באחת מהופעותיו בטלוויזיה. המציאות של ההתנסות החוץ־גופית מתקבלת בהדרגה, וראשי התיבות באנגלית OBE הם עכשיו חלק מהשפה.
מה הם הידועים בכל הנוגע להתנסות חוץ־גופית? ראשית, גם אם אין מבחינתכם כל חידוש בכך שאתם יותר מהגוף הפיסי שלכם, כעת יש דרך שבאמצעותה תוכלו להוכיח זאת לעצמכם. אנחנו גם מאמינים שעל־ידי יישום קריטריונים אחרים, ניתן להוכיח זאת גם לקהילה המדעית ולשאר המין האנושי. נכון להיום, אנחנו לא מכירים דרך לעשות זאת אלא בהתנסות אישית, אבל אנחנו יודעים שקיימים כלים שבעזרתם ניתן לאמת את הדברים.
התנסות חוץ־גופית מבוקרת היא הדרך היעילה ביותר שאנו מכירים כדי לאסוף ידועים לשם יצירת מבט־על שונה. הראשון, ואולי החשוב ביותר, מבין ידועים אלה הוא הקיום לאחר המוות הפיסי. אם יש דרך טובה יותר מהתנסות חוץ־גופית לדעת שזה אכן קורה — לא רק לקוות או להאמין, אלא לדעת — אנחנו לא מכירים אותה. מי שמגיע, ולו ליכולת בסיסית, בהתנסות חוץ־גופית, מגיע מהר מאוד לרמה זו של ידיעה. בנוסף, המשך הקיום מתרחש בין שזה נראה לנו ובין שלא, וללא כל קשר למה שאנחנו עושים או למה שאנחנו בכלל בחיים הפיסיים. אין זה משנה. הישארות העצמי מעבר לקיום הפיסי היא תהליך טבעי ואוטומטי. אנו תוהים איך בכלל יכולנו להיעשות מוגבלים כל־כך בחשיבה שלנו.
הידוע הבא הוא שהמחסום הגדול ביותר לרכישת מיומנות בהתנסות חוץ־גופית הוא הפחד — פחד מהלא־ידוע וממוות פיסי. הקשר של ההכרה־תודעה שלנו לסביבה הפיסית חזק מאוד. למעשה, כל המחשבות שלנו באות לידי ביטוי במונחים של זמן־מרחב. אבל עכשיו אנו עומדים בפני הצורך לתרגם משהו זר לחלוטין למשהו שניתן להבינו כאן ועכשיו.
הדרך היחידה שאנו מכירים כדי להרגיע את הפחדים היא להיכנס לתהליך של התנסות חוץ־גופית עקב בצד אגודל, ב"הילוך איטי". זה מאפשר למתחילים לקלוט שינויים קלים ולהתרגל אליהם, ולהיווכח שאין בשינויים אלה איום או סכנה לחיים הפיסיים. עם הצטברות השינויים, אנו עוזרים לתלמיד לשמור על מבט אחורה, לעבר מודעות פיסית מלאה, כך שיש לו נקודת התייחסות קבועה ומוכרת. הפחדים הבסיסיים מתפוגגים בהדרגה.
חשוב לציין שההכרה־תודעה הקיימת במצב החוץ־גופי שונה באופן משמעותי מזו של הערות הפיסית. בהתחלה נדמה שלא קיימת התמקדות אינטלקטואלית ואנליטית, לפחות לא במונחים שאנחנו מבינים, אולם החדרה של תודעה פיסית משנה זאת. לחלופין, הקצוות הרגשיים של מוח ימין הסמלי נעלמים לפעמים לגמרי ובדרך כלל קשה יותר להפעילם. (אהבה בהגדרה קפדנית לא נחשבת "רגש" בהקשר זה).
במצב הכרה־תודעה של התנסות חוץ־גופית, כל מה שיש בנו גלוי ופרוש. אין תת- או היעדר־תודעה החבויים תחת שכבות של איפוק וריסון; אין כל מקום לשקריות או להליכה סחור סחור, שכן כל מה שבנו חשוף לגמרי. נהיה אשר נהיה, העובדות קורנות מתוכנו. תמיד נשארים שרידים מהמחשבות ומההתניות שלנו במצב הפיסי, ואנו בסופו של דבר משחררים או דוחים אותן אם הן עומדות בדרכנו.
לא פחות חשוב, במצב החוץ־גופי אנחנו לומדים לראות עד כמה אנחנו יותר מהגוף הפיסי שלנו. התשובה לשאלה איך ולמה בדיוק אנחנו קיימים זמינה ונגישה אם יש לנו הרצון והאומץ לחפש אותה. כשאנחנו מחפשים מידע, התשובות שאנו מקבלים עשויות לא להיות לרוחנו, אבל אנו יודעים שהן נכונות.
אם תרצו להוכיח — לעצמכם ולא לאף אחד אחר — שיש חיים אחרי המוות הפיסי, תוכלו ללמוד לעבור למצב חוץ־גופי ולחפש חבר, קרוב משפחה או אדם קרוב שמת לא מזמן. כדי למצוא אותם, כל שעליכם לעשות הוא לכַוְונן את זיכרונכם למה שהיה אותו אדם או למה שהוא ייצג. כמה מפגשים כאלה יספיקו. תהיה לכם הוכחה — לא לאף אחד אחר, אלא לכם בלבד. תצטרכו ליצור את הקשר זמן קצר יחסית אחרי מותם, כי רובם מאבדים עניין בחיים שזה עתה סיימו מהר למדי.
המעבר למצב חוץ־גופי הוא אמצעי מצוין לאיסוף מידע. אחת מפעולות החיפוש הקלות ביותר היא לבדוק מה שלומו של אדם היקר לכם. זה גם אולי היעד הפשוט ביותר בהתנסות החוץ־גופית. אם אתם נמצאים רחוק מבן/בת הזוג שלכם לרגל נסיעת עסקים, למשל, יכול להיות נחמד מאוד "להתביית" עליו/ה ולוודא שהכל בסדר. לדוגמא, כשאחת הבנות שלנו היתה בקולג', הייתי לעתים "קופץ" לבקר אותה תוך כדי מסע חוץ־גופי כדי לראות איך היא מסתדרת, אבל שגיתי בכך שסיפרתי לה על כך באחד מביקוריה בבית: שנה לאחר מכן היא סיפרה לי שכל ערב, לפני השינה, היא היתה אומרת לתקרת החדר שלה, "אם אתה בסביבה, אבא, לילה טוב!"
מציצנות כמעט שאינה קיימת במצב החוץ־גופי. יש דברים יותר מעניינים לעשות.
בהתנסויות חוץ־גופיות ניתן ללכת לכל מקום בכל זמן, עבר הווה או עתיד. אתם יכולים ללכת ישירות לכל מקום שתבחרו, ולראות מה קורה שם בפרטי פרטים. בהיותכם ביעד עצמו אתם יכולים לנוע ממקום למקום ולבחון את הדברים מנקודות מבט שונות. הבעיה היחידה היא שאינכם יכולים להרים חפצים פיסיים — היד שלכם פשוט עוברת דרכם.
עם החופש הזה אתם יכולים ללכת בנתיב המחקר של המכון. אתם יכולים ללכת לכל מקום על־פני כדור הארץ, בתוכו ודרכו. אתם יכולים להתרחק ממנו ולהסתובב באזור הירח ומערכת השמש. זה יפה ומלא הוד והדר, אבל גם יכול להיעשות חד־גוני. כך, למשל, ראינו את הצד השני של הירח לפני שחוקרי נאס"א הצליחו לצלם אותו. כך היה גם עם מאדים, שם חיפשנו עצמים כמו בתים או מבנים כלשהם שיעידו על צורה כלשהי של חיים תבוניים. כמה מאיתנו אף ערכו סיורים מחוץ למערכת השמש, וברוב המקרים הלכנו לאיבוד במובן זה שלא יכולנו לקבוע איפה אנחנו נמצאים ביחס לכדור הארץ. לא היתה כל בעיה לחזור. החוקר פשוט התמקד בגוף הפיסי שלו. אין מגבלות במהירות האור.
אם יש הוויות תבוניות ביקום הפיסי, לא הצלחנו למצוא אותן. ייתכן שהן היו מוסתרות אבל סביר יותר שלא ידענו מה לחפש. החיפוש שלנו היה כמובן מזערי. לו חקרנו את הגלקסיות הרחוקות יותר, ייתכן שהיינו פוגשים שם מישהו. אולי ביום מן הימים מישהו מאיתנו יצליח.
היקום הלא־פיסי שונה לחלוטין. שם פגשנו מאות ואולי אלפי הוויות, רובן לא־אנושיות. הסיור במצב החוץ־גופי הוא אמצעי מצוין לפעול מחוץ ליקום הפיסי. ה"גוף השני" של המצב החוץ־גופי הוא בוודאי לא פיסי. הוא חלק ממערכת אנרגיה אחרת שיש לה חלק במערכת החיים של כוכב ארץ, אבל היא אינה באותה פאזה. הסימן לכך הוא הקלות שבה ניתן למצוא את אלה שעזבו את הקיום הפיסי.
כשמחפשים "משהו מעניין לעשות" במערכת אנרגיה אחרת זו, בשָׁם, התוצאה היא כמעט מידית. המערכת מאוד מאוכלסת, וכשרוכשים מיומנות בהתנסויות חוץ־גופיות, מוצאים חברים מיוחדים.
הדרכים הראשיות והצדדיות של ההרפתקאות והחיפושים החוץ־גופיים רחבות ומגוונות, רובן ככולן מעבר למושגים המקובלים של זמן־מרחב. אנחנו מסוגלים להבין רק את החלק שמתייחס במישרין למערכת החיים של כוכב ארץ. אנחנו יכולים לנסות לדווח על השאר — ונראה שאין לזה גבול — אבל אין לנו בסיס סביר או בר־השוואה של ידע והתנסות כדי לעשות זאת בדייקנות. שורש הבעיה הוא הניסיון להבין זאת ולתרגם את מה שמוצאים — להביא אותו איתנו. אל תתפלאו לגלות דמעות על הלחיים כשאתם חוזרים אל הפיסי.
מה שקרה הוא, שחרגתם מתחומי מפת הידועים, וחזרתם עם כמה לא־ידועים חשובים לשעבר, שהפכו לידועים. ייתכן שתצליחו לשכנע אחרים במציאות הזאת וייתכן שלא. הרוב לא מנסים; הידיעה האישית מספקת אותם.
חשבו כיצד ידע כזה — לא אמונה — ישפיע על דפוסי החיים שלכם: הידיעה שאתם אכן יותר מאשר גופכם הפיסי, ושאתם אכן ממשיכים להתקיים לאחר מות הגוף הפיסי. שני לא־ידועים אלה, כשהם הופכים לידועים, ללא תנאי או ספק, יוצרים הבדל אדיר!
מבט־על שונה — צורת קליטה צלולה — יכול להפוך אותם לידועים אישיים. ויש עוד דברים — המון. אם־כך, שחררו את "חגורות הבטיחות" המגוננות של האמונה, הדקו את רתמת הטיפוס, ובואו נצא לדרך.
