עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה
מכר
מאות
עותקים
עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יהודה בן־מוחה
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עסקים וניהול
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

טוני שיי

בשנת 1999, בגיל 24, מכר טוני שיי את לינק אקסצ'יינג', החברה שהיה ממייסדיה, לחברת מיקרוסופט תמורת 265 מיליון דולר. לאחר מכן הוא הצטרף לזאפוס כיועץ וכמשקיע, והפך לימים למנכ"ל. הוא סייע לזאפוס לצמוח למכירות מוצרים ביותר ממיליארד דולר ברוטו לשנה, ולהכניסה לראש רשימת "החברות הטובות ביותר לעבוד בהן" של מגזין "פורצ'ן" - מה שהביא לרכישתה על ידי אמזון בעסקה שהוערכה ב-1.2 מיליארד דולר ביום סגירת החוזה.

תקציר

הפכו את שירות הלקוחות לאחריותו של הארגון כולו, לא רק של מחלקה מוגדרת.

 התמקדו בתרבות הארגונית כעדיפות מספר אחת.

 ישמו מחקרים מתחום מדעי האושר בניהול העסק שלכם.

 עזרו לעובדים לצמוח - הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית.

 בקשו לשנות את העולם.

 כן, וגם הרוויחו מזה כסף...

נשמע מטורף? זוהי צורת העבודה הרגילה בזאפוס, חנות הנעליים המקוונת הגדולה בעולם, המכניסה יותר ממיליארד דולר ברוטו לשנה ממכירת מוצרים.

כעת, בספר המעשי, השימושי והמשעשע שבידיכם, עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה,  משתף אתכם מנכ"ל זאפוס טוני שיי בלקחים שלמד בעסקים ובחיים מאז הקים חוות תולעים וניהל פיצרייה ועד שהיה ממייסדי לינק אקסצ'יינג' ומנכ"ל זאפוס. בקצב מהיר ובגובה העיניים מדגים שיי כיצד סוג שונה מאוד של תרבות ארגונית הוא מודל רב עוצמה להצלחה,  וכיצד ההתמקדות באושרם של הסובבים אתכם תאפשר לכם להגדיל באופן דרמטי את אושרכם שלכם - וגם את הרווחים שלכם.

בשנת 1999, בגיל 24, מכר טוני שיי את לינק אקסצ'יינג', החברה שהיה ממייסדיה,  לחברת מיקרוסופט תמורת 265 מיליון דולר. לאחר מכן הוא הצטרף לזאפוס כיועץ וכמשקיע, והפך לימים למנכ"ל. הוא סייע לזאפוס לצמוח למכירות מוצרים ביותר ממיליארד דולר ברוטו לשנה, ולהכניסה לראש רשימת "החברות הטובות ביותר לעבוד בהן" של מגזין "פורצ'ן" - מה שהביא לרכישתה על ידי אמזון בעסקה שהוערכה ב-1.2 מיליארד דולר ביום סגירת החוזה.

***הגרסה האלקטרונית אינה מכילה את מפתח העניינים***

פרק ראשון

1.
בחיפוש אחר רווחים


חוות תולעים
תחילה, הם מתעלמים ממך, אחר כך הם צוחקים עליך,
לאחר מכן הם נלחמים בך, ובסוף אתה מנצח.
- גנדי

אני בטוח למדי שלגנדי לא היה מושג מי אני כשהייתי בן תשע. ואני בטוח למדי שגם לי לא היה מושג מי הוא היה. אבל לו היה גנדי מודע לחזון ולחלומות הילדות שלי לעשות המון המון כסף על ידי גידול ומכירת תולעים בכמויות גדולות לציבור, אני חושב שהוא היה משתמש באותו ציטוט כדי לתת לי השראה להפוך לספק התולעים מספר אחת בעולם.
למרבה הצער, גנדי לא בא אל ביתי כדי לנדב לי מעצתו ומחוכמתו המלומדות. במקום זאת, ביום הולדתי התשיעי אמרתי להורי שאני רוצה שהם יסיעו אותי מרחק שעה נסיעה צפונה מביתנו אל סונומה, למקום שהיה באותה עת ספק התולעים הגדול במחוז. הם אפילו לא חשדו בכך שזממתי להיות המתחרה הגדול ביותר שלהם.
הורי שילמו 33.45 דולר תמורת ארגז בוץ שהיה מובטח כי הוא מכיל לפחות מאה תולעים. אני זוכר שקראתי בספר שניתן לחתוך תולעת לשני חלקים, ושני החלקים יצמיחו את עצמם מחדש. זה נשמע ממש מגניב, אבל נראה לי כמו המון עבודה, ולכן בחרתי במקום זאת בתוכנית מוצלחת יותר: בניתי "ארגז תולעים" בחצר האחורית, שהיה בעיקרון דומה לארגז חול עם רשת תיל דקה בתחתיתו. במקום למלא אותו בחול, מילאתי אותו בבוץ ופיזרתי את מאה ויותר התולעים סביב, כדי שיוכלו לזחול בחופשיות ולהביא לעולם המון תולעים קטנות.
בכל יום הייתי לוקח כמה חלמוני ביצים טריות ומשליך אותם על פני חוות התולעים שלי. הייתי בטוח למדי שהדבר יגרום לתולעים להתרבות מהר יותר, שכן קראתי שאתלטים מקצועיים שותים ביצים טריות לארוחת הבוקר. הורי היו בטוחים למדי שמכירת תולעים לא תביא לי את העושר שחלמתי עליו, אך הם התירו לי להמשיך להאכיל את התולעים בחלמונים טריים מדי יום. אני חושב שהסיבה היחידה לכך שהם הרשו לי לעשות זאת, היתה בגלל תכולת הכולסטרול הגבוהה של חלמוני הביצים. מאחר שהתולעים אכלו את חלמוני הביצים, פירושו של דבר היה שאחַי ואני אכלנו רק את החלבונים דלי הכולסטרול. אמי תמיד דאגה לכך שלא נאכל דברים שהיו עלולים להעלות את רמות הכולסטרול שלנו. אני חושב שהיא ראתה באחד הלילות כתבה מטילת אימים על כולסטרול בערוץ החדשות המקומי.
לאחר שלושים יום של דיאטה עתירת חלמוני ביצים טריות, החלטתי לבדוק את התקדמותן של התולעים, וחפרתי בבוץ חוות התולעים כדי לראות אם נולדו כבר תינוקות תולעים. לצערי, לא מצאתי כלל תולעים קטנות. ומה שהיה בעייתי אפילו יותר, לא מצאתי גם אף אחת מהתולעים הבוגרות. במשך שעה חקרתי בזהירות את כל הבוץ שהיה בחוות התולעים שלי. כל התולעים נעלמו. מסתבר שהן חמקו דרך רשת התיל שהיתה בתחתית ארגז הבוץ. או שנאכלו על ידי ציפורים שנמשכו אל חלמוני הביצים הטריות.
אימפריית התולעים המשגשגת שלי פשטה את הרגל באופן רשמי. אמרתי להורי שניהול חוות תולעים היה בלאו הכי עסק משעמם למדי, אך האמת היתה שהכישלון העציב אותי. אם תומס אדיסון עדיין היה בין החיים, הוא יכול היה לבוא אל ביתי ולעודד אותי עם נקודת המבט שלו באשר לכישלון:

נכשלתי כל הדרך אל ההצלחה.
- תומס אדיסון

אבל הוא היה בוודאי עסוק מאוד בעבודה על דברים אחרים, מפני שבדומה לגנדי, גם הוא לא בא אף פעם אל ביתי. אולי הם היו עסוקים מדי בבילויים משותפים.

שנות הילדות
אמי ואבי היגרו שניהם מטייוואן לארצות הברית כדי להשלים תואר שני באוניברסיטת אילינוי, ושם הם נפגשו ונישאו. אף שנולדתי באילינוי, הזיכרונות היחידים שנותרו לי מאותה תקופה בחיי הם של קפיצה ממקפצה בגובה ארבעה מטרים וציד גחליליות. זיכרונות מוקדמים הם תמיד מטושטשים, אך אני מאמין שאלה היו בפועל שני זיכרונות נפרדים, שכן לא נראה לי מתקבל על הדעת שהייתי מסוגל, כילד בן שנתיים, לתפוס באמת גחליליות בעודי מרחף באוויר.
כשהייתי בן חמש, אבי מצא עבודה בקליפורניה, וכך עברנו אל מחוז מרין, שנמצא מעבר לגשר שער הזהב, מעט צפונה מסן פרנסיסקו. גרנו בעמק לוקאס. ביתנו היה במרחק נסיעה של עשרים דקות מחוות סקייווקר, שם התגורר ג'ורג' לוקאס (במאי "מלחמת הכוכבים"), ומשם ניהל את עסקי הסרטים שלו.
הורי היו הורים אסייתים אמריקנים טיפוסיים. אבי היה מהנדס כימי בחברת שֶׁברוֹן, ואמי היתה עובדת רווחה. הם ציפו להישגים גבוהים בלימודים הן ממני והן משני אחי הצעירים יותר. אנדי היה צעיר ממני בשנתיים, וארבע שנים לאחר שעברנו לקליפורניה, נולד אחי הצעיר, דייוויד.
מעט משפחות אסייתיות גרו במחוז מרין, ואולם איכשהו הצליחו הורי למצוא את כל העשר, והיינו מקיימים מפגשים סדירים שבהם כל ההורים והילדים היו נאספים לארוחה משותפת ומבלים יחדיו לאחר מכן. הילדים היו צופים בטלוויזיה, והמבוגרים ישבו בחדר נפרד והתפארו בהישגי הילדים שלהם. זה היה פשוט חלק מהתרבות האסייתית: הישגי הילדים היו הסמלים שלפיהם הגדירו הורים רבים את הצלחתם ומעמדם שלהם. אנחנו היינו התוצאה הסופית של המשחק.
שלוש קטגוריות של הישגים היו חשובות להורים האסייתים:
הקטגוריה הראשונה היתה הישגים אקדמיים: קבלת ציונים טובים, כל סוג של אות כבוד או הכרה ציבורית, ציון טוב בבחינות הפסיכומטריות, או קבלה לנבחרת המתמטיקה של בית הספר, כל אלה תרמו לעניין זה. החלק החשוב ביותר בקטגוריה זו היה לאיזו אוניברסיטה התקבל הילד שלכם בסופו של דבר. הרווארד העניקה את זכויות ההתרברבות היוקרתיות ביותר.
הקטגוריה השנייה היתה הישגים בקריירה: הסמכה כרופא או קבלת דוקטורט נחשבו להישג האולטימטיבי, שכן בשני המקרים יכולת לעבור ממעמד של "מר שיי" ל"דוקטור שיי".
הקטגוריה השלישית היתה שליטה בכלי נגינה: כמעט כל ילד אסייתי הוכרח ללמוד נגינה בפסנתר, בכינור, או בשניהם, ובכל אחד מאותם מפגשים, הילדים נאלצו להופיע בפני קבוצת ההורים בתום הארוחה. כביכול נועד הדבר כדי לבדר את ההורים, אך בפועל היתה זו דרך להורים להשוות בין ילדיהם לילדי האחרים.
הורי, בדומה להורים אסייתים אחרים, חינכו אותי בחומרה, כדי שנוכל לזכות בכל שלושת הקטגוריות. הרשו לי לצפות בטלוויזיה רק שעה אחת בשבוע. ציפו ממני לציון הגבוה ביותר בכל המקצועות, והורי הושיבו אותי למבחני תרגול פסיכומטריים לכל אורך חטיבת הביניים ובית הספר התיכון. המבחן הפסיכומטרי האמריקני (SAT) הוא מבחן אחיד שאליו ניגשים בדרך כלל פעם אחת בלבד סמוך לסוף בית הספר התיכון, כחלק מתהליך ההרשמה לאוניברסיטה. ואולם הורי רצו שאתחיל להתכונן למבחן זה כשהייתי בכיתה ו'.
בסופו של דבר בחטיבת הביניים ניגנתי בארבעה כלי נגינה שונים: פסנתר, כינור, חצוצרה וקרן יער. בחודשי הלימודים הייתי אמור להתאמן בכל אחד מהם במשך שלושים דקות בכל יום חול, ושעה בימי שישי ושבת. בחופשת הקיץ היה מדובר בשעה לכל כלי מדי יום, ואני מאמין שיש להגדיר זאת כסוג של עונש אכזרי וחריג לילדים שרוצים לחוות גם את המילה "חופשה" שבביטוי "חופשת קיץ".
לכן מצאתי דרך ליהנות בכל זאת מסופי השבוע ומחופשות הקיץ שלי. הייתי קם ב־6:00 בבוקר, כשהורי עדיין ישנים, ויורד למטה היכן שניצב הפסנתר. במקום לנגן ממש, הייתי מפעיל מכשיר הקלטה ומשמיע סרט באורך שעה שהקלטתי קודם לכן. ואז, בשעה 7:00, הייתי עולה לחדרי, נועל את הדלת, והפעם משמיע הקלטה באורך שעה שבה אני מנגן בכינור. באותו זמן קראתי ספר, או את הירחון לנוער "בוי'ז לייף".
כפי שניתן לדמיין, המורים שלי לפסנתר וכינור לא יכלו להבין מדוע לא הפגנתי שיפור במהלך השיעורים השבועיים. אני חושב שהם פשוט העריכו שאני קולט לאט. מנקודת המבט שלי, לא יכולתי לראות כיצד לימוד הנגינה בכל אותם כלים מוזיקליים אמור להניב סוג כלשהו של תועלת הניתנת למימוש.
(אני מקווה שאמי לא תכעס יותר מדי כשתקרא את זה. ייתכן שעלי להחזיר לה את כל הכסף שהיא הוציאה על שיעורי הפסנתר והכינור שלי.)

להורים שלי, לאמי במיוחד, היו ציפיות גדולות שאלך בסופו של דבר לבית ספר לרפואה או שאקבל דוקטורט. הם האמינו שחינוך פורמלי הוא הדבר החשוב ביותר, אך לגבי, התוויה מראש של עשרים וחמש שנות חיי הראשונות נתפסה ממושטרת ומחניקה מדי.
התעניינתי הרבה יותר בניהול עסק משלי ובמציאת דרכים שונות להרוויח כסף. בשנות נעורי, הורי תמיד אמרו לי לא לדאוג באשר לכסף, כדי שאוכל להתמקד בלימודים האקדמיים. הם אמרו שישלמו תמורת כל לימודי עד שאקבל תואר דוקטור או אהיה דוקטור לרפואה. הם גם הבטיחו לקנות עבורי את כל הבגדים שאזדקק להם. למזלם, מעולם לא היה לי חוש לאופנה, ולכן מעולם לא ביקשתי הרבה.
תמיד פנטזתי על כסף, מפני שבשבילי, כסף פירושו היה שמאוחר יותר בחיי איהנה מהחופש לעשות כל מה שארצה. הרעיון שיום אחד אנהל חברה משלי פירושו היה גם שאוכל להיות יצירתי, ובסופו של דבר לחיות את חיי ככל העולה על רוחי.
ערכתי מכירות חצר רבות בשנות בית הספר היסודי שלי. כשנגמרו לי הגרוטאות למכירה מהמחסן של הורי, שאלתי ידידה אם נוכל לערוך מכירת חצר בביתה. הוצאנו את כל הגרוטאות מביתם של הוריה לתצוגה בחזית הבית, הכנו לימונדה, ואז הלבשנו אותה בבגדי ילדה קטנה שגרמו לה להיראות צעירה בחמש שנים מגילה האמיתי. הרעיון היה שגם אם אנשים לא יקנו שום דבר, נוכל למכור להם לפחות לימונדה. בסופו של דבר הרווחנו יותר כסף ממכירת לימונדה מאשר ממכירת שאר החפצים.
בחטיבת הביניים חיפשתי דרכים אחרות להרוויח כסף. היה לי מסלול חלוקת עיתונים, אבל עד מהרה גיליתי שחלוקת עיתונים כקבלן עצמאי על האופניים שלי היתה רק דרך שבה עקף המקומון את חוקי עבודת הנוער. לאחר שעשיתי את החישוב, גיליתי שהמשכורת שלי הסתכמה ב־2 דולרים לשעה בקירוב.
נטשתי את מסלול חלוקת העיתונים שלי והחלטתי להוציא במקום זאת עלון חדשות משלי. כל גיליון הכיל כעשרים עמודים של כתבות שכתבתי, תשבצים ובדיחות. הדפסתי את הידיעון על נייר כתום בהיר, הענקתי לו שם, "הגרגרן", ותמחרתי אותו ב־5 דולרים לגיליון. מכרתי ארבעה עותקים לחברים מחטיבת הביניים. הגעתי למסקנה שעלי לרכוש יותר חברים שיש ביכולתם לרכוש את עלון החדשות שלי, או לחשוב על תזרים הכנסות אחר. לכן, בפעם הבאה שהלכתי להסתפר, הראיתי לספר שלי עותק של "הגרגרן", ושאלתי אותו אם ירצה לקנות מודעת עמוד שלם לגיליון הבא ב־20 דולר.
אחרי שהלה השיב בחיוב, ידעתי שעליתי על משהו. הייתי צריך רק למכור ארבע מודעות נוספות, והייתי מרוויח 100 דולר - יותר כסף משראיתי אי פעם בחיי. כשאני מלא ביטחון אחרי המכירה הראשונה שלי, ניגשתי לחנויות הסמוכות למספרה ושאלתי אם גם הם ירצו לפרסם במה שעתיד לבטח להיות הסנסציה העלונית הבאה שתסחף את המדינה, או לפחות את המחוז.
כולם סירבו, אך עשו זאת באופן המנומס ביותר שבאפשר. כמה שבועות לאחר מכן הוצאתי את הגיליון השני של "הגרגרן". הפעם מכרתי שני עותקים בלבד.
החלטתי לעצור את ההפקה.
הדבר היה כרוך בעבודה רבה מדי, ולחברים שלי החלו לאזול דמי ארוחת הצהריים.

אחי אנדי ואני ציפינו בשקיקה לכל גיליון של "בוי'ז לייף" בכל חודש, וקראנו אותו מתחילתו ועד סופו. המדור האהוב עלי הופיע בעמודים האחרונים - לוח מודעות להזמנת דברים פנטסטיים שמעולם לא ידעתי על קיומם, אבל ידעתי שעלי להיות בעליהם יום אחד. היו שם כל מיני פעלולי קסמים, המצאות וחידושים (זמן רב חשבתי שפירוש המילה "המצאה" הוא "הכי מגניב בעולם"), לרבות ערכה להפיכת שואב אבק לרחפת מיני.
ואולם מה שעניין אותי יותר מכול היה המודעה על עמוד שלם בגב המגזין, שהראתה כל מיני פרסים שיכולת להרוויח על ידי מכירת כרטיסי ברכה. זה נראה קל כל־כך: עליך רק לעבור בשכונה מדלת לדלת, למכור כמה כרטיסי ברכה לחג המולד (כולם נזקקו להם, כך הבטיחה המודעה), לצבור המון נקודות, ולפדות את הנקודות תמורת אותו סקייטבורד או צעצוע שמעולם לא היה לי, אך כעת רציתי אותו.
וכך החלטתי להזמין כמה כרטיסי ברכה וקטלוג, ואלו הגיעו כעבור שבוע. הייתי עדיין בחופשת הקיץ, ולכן היה לי די והותר זמן ללכת מדלת לדלת. התחנה הראשונה שלי היתה בבית השכן.
הראיתי לאישה שפתחה לי את הדלת את הקטלוג ובו מגוון כרטיסי ברכה לחג המולד. היא אמרה לי שמאחר שאנחנו עדיין בחודש אוגוסט, היא אינה זקוקה באמת לכרטיסי ברכה לחג המולד בשלב זה. חשבתי שהיה משהו בדבריה. הרגשתי שהיה טיפשי לנסות למכור כרטיסי ברכה לחג המולד באוגוסט, וזו היתה בסופו של דבר גם התחנה האחרונה שלי.
חזרתי הביתה וניסיתי לחשוב על רעיון לעסק שלא יהיה עונתי כל־כך.

בבית הספר היסודי, החבר הכי טוב שלי היה גוסטב. היינו עושים הכול יחד, מבלים זה בביתו של זה, מעלים הצגות בפני הורינו, מלמדים זה את זה צפנים ושפות סודיות, וישנים זה אצל זה פעם בשבוע.
באחד הביקורים שלי בביתו, הוא הסכים להשאיל לי את הספר "דברים חינמיים לילדים". זה היה הספר הכי טוב בעולם. בפנים היו מאות הצעות לפריטים בחינם או במחירים הנמוכים מדולר אחד שילדים יכלו להזמין, כולל דברים כמו מפות חינם, עטים ב־50 סנט, מדבקות חינם לרכב ודוגמיות חינם של מוצרים. כדי לקבל את אחד הפריטים, היה עליך לכתוב מכתב לכתובת הדואר המצוינת, ולצרף מממל"ש (גיליתי שאלה ראשי תיבות של מעטפה מבוילת וממוענת לשולח), ואת סכום הכסף המבוקש בן פחות מדולר שהם ביקשו, אם בכלל. גוסטב ואני עברנו על הספר והזמנו את כל הפריטים שחשבנו שהם מגניבים.
לאחר ההרפתקה שלי בת עשר הדקות כמוכר כרטיסי ברכה לחג המולד מדלת לדלת, חזרתי הביתה כדי לעבור שוב על לוח המודעות של "בוי'ז לייף", וראיתי מודעה לערכה לייצור כפתורים ב־50 דולר. הערכה אפשרה לך להפוך כל תמונה או גזיר נייר לכפתור סיכה שיכולת לענוד לאחר מכן על דש חולצתך. עלות החלקים לייצור הכפתור היתה 25 סנט ליחידה.
ניגשתי אל מדף הספרים שלי ונטלתי את הספר ששאלתי מגוסטב שנים קודם לכן ומעולם לא החזרתי, ודפדפתי בו כדי לראות אם אחת החברות בספר הציעה כבר כפתורי סיכה עם תמונות. לא היתה חברה כזאת.
בהתלהבות הקלדתי במכונת כתיבה מכתב למוציא לאור של הספר, כשאני מעמיד פנים שאני כבר בעסקי ייצור הכפתורים, וביקשתי לשקול את מועמדותי להיכלל במהדורת השנה הבאה של הספר. כדי להיראות אפילו יותר כמי שמנהל עסק אמיתי, הוספתי לכתובתי את הביטוי "מחלקת דח"ל". דח"ל היה הקוד הסודי שלי ל"דברים חינמיים לילדים". הצעתי לילדים לשלוח אלי תמונה, מממל"ש ודולר אחד. אני אהפוך את התמונה לכפתור סיכה, ולאחר מכן אשלח אותו בחזרה במממל"ש. הרווח שלי היה אמור להיות 75 סנט להזמנה.
כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי מכתב מהמוציא לאור. הם אמרו שהתקבלה הצעתי להיכלל במהדורה הבאה של הספר. אמרתי להורי שעלי להזמין ערכה לייצור כפתורים ב־50 דולר, ולהוציא 50 דולר נוספים על חלקים, והבטחתי שאחזיר להם את הכסף אחרי מאה ההזמנות הראשונות שלי.
איני חושב שהורי האמינו שבאמת אקבל מאה הזמנות. הם כבר שמעו אותי מתאר כמה ארוויח ממכירת מאה עותקים של "הגרגרן", או כמה ארוויח ממכירת מאה הזמנות של כרטיסי ברכה. אבל עדיין קיבלתי ציונים טובים בבית הספר, ונראה לי שהם אפשרו לי להזמין את הערכה לייצור כפתורים ואת החלקים כפרס על כך.
חודשים אחדים לאחר מכן קיבלתי עותק של המהדורה החדשה של הספר. היה מגניב למדי לראות את כתובת הבית שלי בדפוס, בספר אמיתי. הראיתי את הספר להורי, והמתנתי בשקיקה להזמנה הראשונה שתגיע.
הדוור בשכונתנו עשה תמיד אותו מסלול חלוקת דואר. ביתנו עמד קרוב למורד הגבעה, והוא היה מתחיל את מסלולו במורד בצד השני של הרחוב, מטפס מעלה על הגבעה, מסתובב, ויורד במורד צד הרחוב שלנו. לכן, בכל פעם ששמעתי את מכונית הדואר בצדו השני של הרחוב, ידעתי שהדואר יגיע כעבור 12 דקות בדיוק אל ביתנו, והייתי ממתין מחוץ לבית לבואו. בדרך כלל זה היה קורה בסביבות השעה 13:36.
שבועיים לאחר צאת הספר לאור, קיבלתי את ההזמנה הראשונה שלי. פתחתי את המעטפה, ובפנים היתה תמונה של ילדה בת 12 בשמלת צמר אדומה משובצת אוחזת כלב פודל צרפתי. מה שחשוב יותר, בפנים היה גם שטר של דולר. פתחתי את העסק באופן רשמי! הפכתי את התמונה לכפתור, ושלחתי אותה בחזרה במעטפה המבוילת והממוענת. מאוחר יותר באותו ערב סיפרתי על כך להורי. אני חושב שהם הופתעו מכך שקיבלתי אפילו הזמנה אחת. נתתי להם את שטר הדולר, ורשמתי ביומני כי החוב התלוי ועומד שלי הצטמצם לכדי 99 דולר.
למחרת קיבלתי שתי הזמנות. המחזור הוכפל בן לילה. ובמהלך החודשיים הבאים היו ימים שבהם קיבלתי עשר הזמנות ביום. בסופו של החודש הראשון הרווחתי יותר מ־200 דולר. החזרתי את כל חובותי התלויים ועומדים, ועשיתי כסף לא רע בכלל בשביל נער בחטיבת הביניים. אך ייצור הכפתורים גזל עד שעה ביום. בימים שבהם היו לי הרבה שיעורים, לא היה לי זמן לייצר את הכפתורים, ולפעמים הייתי מניח להזמנות להצטבר עד לסוף השבוע. במהלך סוף השבוע הייתי צריך להקדיש ארבע או חמש שעות להכנת הכפתורים. הכסף היה מצוין, אבל לא כן הצורך להישאר בבית בסוף השבוע, ולכן החלטתי שהגיע הזמן לשדרג למכונה חצי אוטומטית לייצור כפתורים ב־300 דולר, כדי לשפר את היעילות ואת התפוקה.
עסק הכפתורים שלי הניב הכנסה קבועה של 200 דולר בחודש בשנות חטיבת הביניים שלי. אני חושב שהלקח הגדול ביותר שלמדתי היה שניתן לנהל עסק מצליח של הזמנות בדואר, ללא אינטראקציה כלשהי פנים אל פנים.
מדי פעם, כשהייתי עסוק מדי, הייתי מוציא חלק מהעבודה בקבלנות לאחים שלי. לקראת סיום חטיבת הביניים, התחלתי להשתעמם מהכנת כפתורים בכל יום, והחלטתי להעביר את העסק לאחי אנדי. המחשבה שלי היתה שבסופו של דבר אתחיל עסק אחר להזמנות בדואר שממנו אתלהב יותר.
לא ידעתי זאת באותו זמן, אבל עסק הכפתורים עמד להפוך לעסק משפחתי. כמה שנים לאחר מכן, אנדי העביר את העסק לאחינו הצעיר דייוויד. וכמה שנים מאוחר יותר הפסקנו לפרסם בספר וסגרנו את העסק. אבי זכה בקידום שדרש ממנו לעבור להונג קונג, והוא לקח איתו את אמי ואת אחי דייוויד. לא נשארו בני משפחה שניתן היה להעביר אליהם את העסק.
במבט לאחור, אני חושב שהיתה צריכה להיות לנו תוכנית המשכיות מוצלחת יותר.

לחייג דולרים
אני זוכר שחשבתי שהיום הראשון בבית הספר התיכון לא היה שונה כל־כך מהיום האחרון בחטיבת הביניים. אני מניח שבדמיוני ציפיתי שפתאום ארגיש מבוגר ובשל יותר, ושהחיים יהיו איכשהו שונים לפתע, כעת כשהייתי בתיכון.
יום אחד, כשהסתובבתי בספריית בית הספר, גיליתי את מעבדת המחשבים שהסתתרה לצד הספרייה. פגשתי את המורה למדעי המחשב, גברת גוֹר, שהציעה לי להירשם לקורס הפסקל שלה. מעולם לא שמעתי על פסקל קודם לכן. היא סיפרה לי שזו שפת תכנות מחשבים, ושההשתתפות בקורס תכין אותי למבחני ההשמה הארציים במדעי המחשב. לא ידעתי מה הם מבחני השמה, מלבד העובדה שהם בוודאי יֵראו טוב בטופסי ההרשמה שלי לאוניברסיטה. בחטיבת הביניים למדתי לתכנת מעט בשפת בייסיק בכוחות עצמי ונהניתי מזה, ולכן החלטתי להירשם לפסקל.
נהניתי מהקורס, ובסופו של דבר העברתי את הפסקות הצהריים ואת שעות אחר הצהריים שלי במעבדת המחשבים. לא יכולתי לדעת זאת אז, אך שנתיים מאוחר יותר הייתי עתיד ללמד שם את קורס הפסקל כחלק משיעורי הקיץ. היו עוד כמה אנשים שהפכו כמוני לקבועים במעבדה, ובסופו של דבר בילינו זמן רב יחד.
כאן שמענו לראשונה על עולם ה־BBS. למדתי ש־BBS הם ראשי התיבות של "לוח מודעות אלקטרוני" (Bulletin Board System - מערכת לוח מודעות). לאחד המחשבים במעבדה היה מחובר מודם, מכשיר שהתחבר לקו טלפון רגיל. באמצעות המודם היתה למחשב יכולת להתקשר למחשבים אחרים ולשוחח איתם.
היתה לנו רשימת מספרי טלפון של לוחות המודעות האלקטרוניים השונים שהיוו בשבילנו שיחות מקומיות, והיינו מתקשרים אל כל אחד מהם ומתחברים למה שהיה המקבילה האלקטרונית של לוח השעם הקהילתי שבו השתמשו הסטודנטים באזור הקבלה למטה: כל אחד יכול היה להשאיר הודעה, לפרסם מודעה, להתחיל דיון, להוריד קבצים, או להצטרף לדיון קיים במגוון רחב של נושאים. זו היתה גרסת טרום האינטרנט של קרייגסליסט (Craigslist).
עד מהרה גילינו שהמחשב וקו הטלפון לא היו מוגבלים לשיחות מקומיות, והתחלנו לערוך שיחות חוץ ללוחות מודעות אלקטרוניים בכל רחבי הארץ. היה מדהים שיכולת להצטרף לדיונים עם אנשים זרים מסיאטל, מניו יורק וממיאמי. לפתע היתה לנו גישה לעולם שלם שקודם לכן לא ידענו על קיומו.
יום אחד בשעת האוכל, כשהגברת גור יצאה מהמעבדה להפסקת הצהריים שלה, מישהו העלה את הרעיון לנתק את המודם מהשקע בקיר ולחבר טלפון רגיל לאותו שקע במקומו. לא היינו בטוחים אם זה יעבוד, אך כשהרמנו את שפופרת הטלפון, שמענו את צליל החיוג. כעת היתה לנו יכולת לבצע חינם כל שיחת טלפון שנרצה. אם כי לא ידענו למי עלינו להתקשר כדי לנצל את כוחותינו הסודיים החדשים.
שאלתי אם מישהו שמע על מספרי "976". ראיתי כל מיני מודעות בטלוויזיה למספרי 976 שונים. יכולת להתקשר אל JOKE-976, למשל, כדי לשמוע את הבדיחה היומית תמורת 99 סנט לשיחה. ניסינו אם כן להתקשר ל־JOKE-976, ושמענו בדיחה שלא היתה מצחיקה במיוחד. ניסינו להתקשר לאותו מספר שוב כדי לשמוע בדיחה מוצלחת יותר, אבל הם רק השמיעו שוב את אותה הבדיחה. במחשבה לאחור, היה בזה בוודאי היגיון מסוים, שכן זו היתה אמורה להיות בדיחה יומית, ולא בדיחה לכל רגע.
לאחר מכן התחלנו לנסות לחייג מספרי 976 אקראיים, כדי לראות מה נקבל. אחד המספרים שניסינו היה SEXY-976. בתחילה הושמעה הודעה מוקלטת האומרת כי החיוב יהיה בשיעור 2.99 דולרים לדקה, וכי השירות מיועד למבוגרים בלבד. ההקלטה הודיעה לי שאם גילי מתחת לעשרים ואחת, עלי לנתק מיד.
מובן שלא ניתקתי. סקרנותי התעוררה.
אישה ענתה לשיחה והתחילה לדבר איתי בקול מפתה. "היי, חמוד," היא אמרה. "אתה מרגיש סקסי עכשיו?"
ובכן, זה ללא ספק נשמע מעניין יותר ומענג יותר מהתחברות דרך המחשב למנויי לוחות מודעות אלקטרוניים אחרים בניו יורק. עולם חדש נפתח זה עתה כולו לפני.
"הממ, כן," אמרתי בקול העמוק ביותר שיכולתי לגייס.
לפתע הפך הקול המפתה לקול רגיל ויגע, דומה במקצת למורה שלי לגאומטריה הגוערת בי על כי איחרתי לשיעור.
"אתה מעל גיל עשרים ואחת?" היא שאלה בחשדנות. מסתבר שקולי העמוק ביותר לא היה עמוק מספיק, אחרי הכול. גיל ההתבגרות יכול להיות שלב מביך למדי בחיי אדם.
נשמתי נשימה עמוקה. "כן, כמובן," אמרתי בביטחון.
"בסדר, אז תגיד לי באיזו שנה נולדת?"
לזה כלל לא הייתי מוכן. מסתבר שלא הייתי מסוגל לחשב בראשי מספיק מהר כדי לרמות אותה. נתפסתי על חם.
"לפני עשרים ואחת שנים!" קראתי וניתקתי מיד את הטלפון. החבר'ה ואני פרצנו בצחוק בלתי נשלט. לאחר דקות אחדות עשינו את החישוב וכולנו התאמנו בלומר בביטחון שנולדנו בשנת 1966. רצינו לוודא שבעתיד לא נעשה שוב את אותה הטעות.
במשך השבועות הבאים היתה מתאספת קבוצה קטנה מדי יום במעבדת המחשבים במהלך הפסקת הצהריים, והיינו מתקשרים לפי תור אל SEXY-976. יכולנו להתקשר בהפסקת הצהריים בלבד, כי זה היה המועד היחיד שבו הגברת גור נעדרה מהחדר. היינו חלק ממועדון סודי, והכלל הראשון במועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים היה שאיש לא מדבר על מועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים.
לאיש לא היה מושג מה עשינו שם.
ואז יום אחד, כשהתאספנו כולם בהפסקת הצהריים, הופתענו לראות כי הגברת גור עדיין לא יצאה לאכול. ייתכן שהיא רצתה לסיים עבודה כלשהי לפני כן, ולכן החלטנו להשתמש במחשב כדי להתקשר ללוחות המודעות האלקטרוניים בזמן שחיכינו שתצא.
"היי, אתם?" שאלה הגברת גור. כולנו הבטנו לעברה. "האם מישהו מכם ערך שיחות טלפון למספר 976-7399? הרגע קיבלתי את חשבון הטלפון הזה וכתוב פה שבחודש האחרון נערכו מעל 300 שיחות מהמודם למספר הזה. ניסיתי להתקשר עכשיו למספר, ואין שם אפילו מחשב שיענה."
הסתכלנו כולנו זה בזה ואז הבטנו לעברה. אני בטוח למדי שכולנו נראינו אשמים ככל שרק ניתן, אך זכרנו את הכלל הראשון של מועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים, ולכן רק הבטנו לעברה ומשכנו בכתפינו באופן הכי תמים שהיינו מסוגלים.
"זו בטח טעות כלשהי," הסיקה הגברת גור. "אני אתקשר לחברת הטלפונים ואדאג שיבטלו את החיוב. בכלל, איני חושבת שיש בן אנוש שמסוגל לבצע כל־כך הרבה שיחות טלפון." לאישה לא היה מושג על כוחותינו העל־אנושיים.
וזה היה סופו של מועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים.

כלכלה קלאסית
לבד ממשובות מעבדת המחשבים, ניסיתי לחשוף את עצמי בבית הספר התיכון למספר הגדול ביותר של נושאים מעניינים. חשבתי שככל שארכוש יותר נקודות השקפה, כן ייטב.
נרשמתי לקורסים רבים לשפות זרות, לרבות צרפתית, ספרדית, יפנית ואפילו לטינית. להשלמת דרישות החינוך הגופני, ובמקום ספורט מסורתי יותר, בחרתי ללמוד סיף (אף שיש לומר את האמת, חלק מהמשיכה היה טמון בכך ששיעורי הסיף נערכו רק אחת לשבוע). נרשמתי לקורס נגינת ג'אז בפסנתר להשלמת דרישות המוזיקה, ולקורס לרישום גוף האדם להשלמת דרישות האמנות. הצטרפתי למועדון השחמט ולמועדון האלקטרוניקה, שם למדתי קוד מורס והפכתי למפעיל רדיו חובבים מוסמך.
כדי להשלים את דרישות השירות לקהילה, התנדבתי לעבודה בתיאטרון המקומי, וסייעתי להפוך אותו לטירה ענקית רדופת רוחות. במהלך השבוע שלפני ליל כל הקדושים, התנדבתי להיות מדריך סיורים. כל מבקר תרם 15 דולר לסיור בן עשרים דקות בבית הרוחות.
נהניתי מאוד מהמעורבות בתיאטרון, במיוחד מאחורי הקלעים. הייתי איש התאורה בהצגות רבות של בית הספר התיכון שלנו, ובשלב מסוים אף ערכתי עם חבר מופע קסמים על הבמה באחד מערבי הכישרונות שלנו. אחת המשרות הראשונות שלי בשכר בתיכון היתה הפעלת פנס התיאטרון (זרקור עוקב, או follow spot בשפת התיאטרון) באחד התיאטראות הקהילתיים שלנו. היה משהו מושך במעורבות במשהו שמטרתו היחידה היתה ליצור חוויה ומסע רגשי למען הצופים, שבסופם לא נותר לך דבר להיאחז בו מלבד זיכרונות.
ואולם המשטר של השתתפות בקורסים קבועים והכנת שיעורים החל להתיש אותי, ולכן התחלתי לבחור קורסים בהתבסס על השפעתם על לוח הזמנים שלי יותר מאשר בגלל הקורס עצמו. בשנה אחת הצלחתי לתזמן את כל השיעורים שלי כך שהיה לי רק אחד בימי שלישי, ולאחר מכן היה לי כל היום פנוי. התחלתי לערוך הסכמים עם המורים שלי שלפיהם הם אִפשרו לי להיעדר מהשיעורים שלהם בתנאי שעמדתי יפה בבחינות.
לגבי השיעורים, ניסיתי כמיטב יכולתי למצוא דרכים יצירתיות לעקיפת העשייה בפועל של עבודה קשה כלשהי. אחת המשימות שלנו בשיעורי שייקספיר היתה כתיבת סונטה. סונטה היא שיר בן 14 שורות במשקל פנטמטר ימבי, שפירושו שכל שורה מופיעה לסירוגין בתבנית חוזרת של הברות מוטעמות ולא מוטעמות, מתוך ציות למבנה חריזה מוגדר. כל זה נראה לי מסובך מדי, ולכן החלטתי פשוט להגיש במקום זאת 14 שורות של קוד מורס, כשהשיר כולו לא היה אלא צירופים של נקודות וקווים.
ידעתי שאקבל בוודאי "מעולה" או "נכשל", תלוי במצב הרוח של המורה. למזלי, החליט המורה שלי לתת לי "מעולה++++++". אני חושב שברגע זה למדתי שאפילו בבית הספר משתלם לעתים לקחת סיכונים ולחשוב מחוץ לקופסה.

אחד הרגעים הפחות שמחים שלי בבית הספר התיכון היה כשהואשמתי בגנבת כרטיס ארוחות הצהריים של מישהו, כרטיס שהיה שקול לכרטיס אשראי בקפטריה שלנו. לא ברור לי כיצד הגיע כרטיס הארוחות של מישהו לכיסי. הניחוש הכי טוב שלי הוא שהקופאית החזירה לי כנראה בשוגג את הכרטיס של מישהו אחר ביום הקודם. בכל מקרה, ניצבתי בפני משפט המועצה, מעין חבר מושבעים קטן שהורכב מנשיא בית הספר וכמה מחברי הפקולטה.
ניתנה לי הזדמנות לשטוח את טענותי, אבל לא היתה לי בעצם הגנה, שכן לא היה לי מושג כיצד הגיע כרטיס הארוחות לכיסי. במקום זאת, נכנסתי לישיבה באמונה עיוורת שהדבר הנכון יקרה כל עוד אספר את כל האמת, וזה בדיוק מה שעשיתי. בסופו של דבר איש לא האמין לי, והושעיתי מהלימודים ליום אחד, דבר שנרשם בגיליון הרשמי שלי בבית הספר. הושעיתי על עברה שלא ביצעתי.
הפקתי מהתנסות זאת את הלקח שלפעמים האמת לבדה אינה מספיקה, ושמצג האמת חשוב לא פחות מהאמת עצמה. באופן אירוני, המוטו של בית ספרנו היה "יופי הוא אמת, אמת - יופי", על פי שירו של ג'ון קיטס, " אוֹדָה לכד יווני".
לא הרגשתי יפה במיוחד באותו יום.
מלבד פעילויות הקשורות לבית הספר, התמקדתי בתקופת בית הספר התיכון בעיקר בניסיון לברר כיצד אוכל להרוויח עוד כסף. התקבלתי לעבודה כבודק משחקים בחברת לוקאס־פילם. קיבלתי 6 דולרים לשעה כדי לשחק במשחק הווידיאו "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". זאת היתה עבודה כיפית, אבל היא הכניסה לי רק 6 דולרים לשעה, ולכן כשהוצעה לי משרה בשכר גבוה יותר, קיבלתי אותה מיד.
לקראת שנתי האחרונה בתיכון התקדמתי לתפקיד מתכנת מחשבים בחברת GDI. שכרי היה 15 דולר לשעה, שכר יפה למדי לתלמיד תיכון. העבודה בפועל התבטאה בכתיבת תוכנה שאפשרה לסוכנויות ממשלתיות ולעסקים קטנים למלא טפסים באמצעות מחשב במקום על הנייר.
כדי לבדר את עצמי, הייתי מהתל מדי פעם בבוס שלי, שהיה גבר צרפתי מבוגר יותר עם שיער כסוף ומבטא בולט. הוא אהב לשתות תה, ונהג להניח כוס מים במיקרוגל שניצב בסמוך לשולחן שלי, להפעיל את המכשיר ולשוב למשרדו, מאחר שלא רצה להמתין במשך שלוש הדקות שנדרשו לחימום המים. לאחר מכן הוא היה שב ומכין את התה שלו.
פעם אחת החלטתי לכבות את המיקרוגל ברגע שהוא יצא. כשהבוס חזר כמה דקות אחר כך, הוא הבחין שהמים עדיין קרים, וחשב ששכח להפעיל את המכשיר. הוא כיוון אותו שוב לשלוש דקות ויצא מהחדר.
ברגע שיצא מטווח ראייה, כיביתי שוב את המיקרוגל. בשובו בפעם השנייה, הוא הבחין בכך שפעם נוספת המים עדיין קרים, ומלמל משהו על כך שהמיקרוגל התקלקל. עשיתי כמיטב יכולתי שלא לחייך.
הוא החליט לנסות לחמם את המים פעם נוספת אחרונה, אלא שהפעם כיוון את המיקרוגל לחמש דקות, ליתר ביטחון, ויצא מהחדר כשהוא מבולבל קצת ומתוסכל.
כשחזר לבסוף, הוא פתח את דלת המיקרוגל וקרא, "מה זה צריך להיות?!" ואז החל לצחוק. הוא הביט סביב המשרד וראה את מבטי האשמה על פנינו, שכן כולנו היינו שותפים לבדיחה. הוא שלף את הכוס והראה לכולם מה שהכנתי דקות אחדות קודם לכן.
כוס התה היתה מלאה בקוביות קרח.
כולם במשרד פרצו בצחוק בלתי נשלט. אני לא חושב שמישהו מאיתנו צחק כל־כך הרבה זה זמן רב, והיה נהדר לראות כיצד השתעשעות קטנה במשרד יכולה לשפר את מצב הרוח של כולם.
אני גם שמח שלא פוטרתי באותו יום.
אף שהשתכרתי היטב ב־GDI, הייתי נזכר שוב ושוב בעסקי ייצור הכפתורים ושיווקם בדואר ובהתלהבות ובציפייה לדוור שיגיע אל סף ביתנו. חשבתי שגם החברה שמכרה לי את הערכה לייצור כפתורים היתה בוודאי בעצמה עסק מצליח של שיווק בדואר, שהרי אני עצמי הזמנתי אותה ממדור לוח המודעות של ירחון הנוער "בוי'ז לייף".
לכן החלטתי שגם עלי לנסות למכור שם משהו. מאחר שקראתי כמה ספרי קסמים בזמני הפנוי, חשבתי על הרעיון של מכירת להטוט קסמים, שבו נראה מטבע מתמוסס לכאורה דרך פיסת גומי. זה היה למעשי קסם מגניב למדי. כל מי שהראיתי לו את הקסם התפעל ממנו ורצה לדעת כיצד הדבר נעשה. לבד ממטבע, כוס וגומייה, הדבר הנוסף היחיד שנדרש לביצוע הקסם היה ריבוע לטקס, אשר גיליתי שהוא חפץ שרופאי שיניים משתמשים בו ומכנים אותו "סכר גומי" (dental dam).
חקרתי קצת וגיליתי שאם ארכוש כמויות גדולות מספיק, אוכל להשיג סכרי גומי במחיר של פחות מ־20 סנט ליחידה. מודעת לוח בחלקו האחרון של "בוי'ז לייף" עלתה 800 דולר, כך שאם הייתי מתמחר את הקסם ב־10 דולרים, הייתי מכסה את כל ההוצאות כמעט, גם אם הייתי מקבל שמונים הזמנות בלבד.
כל זה נראה כמעט קל מדי. עסק ייצור הכפתורים שלי קיבל בין מאתיים לשלוש מאות הזמנות בחודש. הנחתי ש"בוי'ז לייף" נהנה מתפוצה גדולה בהרבה מזו של "דברים חינמיים לילדים". זאת ועוד, הקסם הזה היה מגניב הרבה יותר מכפתור סיכה עם תמונה. עבור מאתיים הזמנות, עלויות החומרים שלי היו עומדות על 40 דולר, וכבר היו לי רווחים של 1,160 דולר. בשלוש מאות הזמנות, הרווחים היו מגיעים ל־2,140 דולר. גיליתי שנפלא למכור מוצרים במחיר ממוצע גבוה לצרכן, וברווח גולמי גבוה.
800 הדולרים ששילמתי ל"בוי'ז לייף" בעבור מודעת הלוח היו שקולים לשבועיים משכורת כמעט, אבל ראיתי זאת כהשקעה. בגלל זמן ההמתנה הארוך עד שהמודעה תופיע בדפוס, ידעתי שיעברו חודש או חודשיים לפני שההזמנות יתחילו להגיע, אך הייתי סבלני וחשבתי על הטווח הארוך.
לאחר מה שנראה כמו נצח, הופיע סוף סוף הדוור בביתי עם גיליון "בוי'ז לייף" שבו הופיעה המודעה שלי. היא קיבלה מיקום מצוין, ושבוע לאחר מכן קיבלתי את ההזמנה הראשונה שלי. אלה היו 10 הדולרים הכי קלים שעשיתי בחיי, ואני המתנתי בשקיקה להזמנה הבאה.
אלא שאותו יום מעולם לא הגיע.
אותה הזמנה ראשונה היתה גם ההזמנה היחידה שקיבלתי אי פעם לעסק שלי לשיווק קסמים באמצעות הדואר. כתוצאה מהצלחת עסק הכפתורים שלי, חשבתי שאני המלך הבלתי מנוצח של השיווק בדואר, כשלמעשה רק היה לי מזל.
למדתי לקח חשוב בענווה. ואיכשהו, באופן אירוני למדי, למדתי באותה עת בדיוק את המונח היבריס בשיעורי ההיסטוריה של יוון העתיקה, מונח שהוגדר כ"תחושה מוגזמת של גאווה וביטחון עצמי", אשר הביאה לנפילתם של גיבורים יוונים רבים.
גם למדתי שמכאיב למדי "להמר על כל החווה" הימור כושל. כעת, כשאני חושב על זה, זו לא היתה רק החווה. 800 דולרים היו שקולים בפועל ל־24 חוות של תולעים.

אוניברסיטה
לקראת האוניברסיטה, שלחתי טופסי הרשמה לבראון, לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לסטאנפורד, למכון הטכנולוגי במסצ'וסטס (MIT), וכן לפרינסטון, קורנל, ייל והרווארד. התקבלתי לכולן. הבחירה הראשונה שלי היתה בראון, שכן היה להם תואר בפרסום, נושא שנראה לי רלוונטי יותר לעולם העסקים מכל שאר ההתמחויות שהציעו האוניברסיטאות האחרות.
הורי, לעומת זאת, רצו שאלך ללמוד בהרווארד, מפני שזה היה המוסד היוקרתי ביותר, במיוחד בעיני הקהילה האסייתית, ולשם הגעתי בסופו של דבר.
הדבר הראשון שקניתי כשהגעתי להרווארד היה טלוויזיה. הורי לא הגבילו אותי יותר לצפייה של שעה בשבוע, ולכן צפיתי בה ארבע שעות ביום במסגרת החירות החדשה שנמצאה לי. גיליתי שבשעה שאני צפיתי בטלוויזיה, סטודנטים אחרים במעונות שלי היו עסוקים במעשי קונדס, כמו סילוק כל נייר הטואלט מהשירותים של הבנות, או הפיכת האמבט של מפקח המשמעת לקנקן תה חם ענקי (הוא לא היה משועשע).
ארגנתי את לוח השעות שלי כך שהיו לי שיעורים משעה 9:00 ועד 13:00 בימי שני, רביעי ושישי, כשאני משאיר את ימי שלישי וחמישי פנויים לגמרי. להלכה, זה נשמע כמו רעיון מוצלח אבל בהיותי ציפור לילה, מצאתי את עצמי בסופו של דבר עם לוח זמנים מוזר בן 48 שעות, שבו הייתי נשאר ער במשך 32 שעות רצופות ולאחר מכן ישן במשך 16 שעות.
בימי לימודים, צלצול השעה 8:00 של השעון המעורר שלי היה הצליל השנוא ביותר בעולם. הייתי לוחץ על לחצן ה"נודניק" שוב ושוב, ואז אומר לעצמי שאוכל לדלג על ההרצאה הראשונה באותו יום ולאחר מכן לקבל את הרשימות ממישהו אחר. ואז, שעה מאוחר יותר, הייתי משכנע את עצמי שהיות היגיון זה כל־כך יפה לגבי ההרצאה הראשונה, בוודאי אוכל להחיל אותו גם על ההרצאה השנייה, וכך פספסתי גם שיעור זה. כשהייתי אמור להיות מוכן לצאת להרצאה השלישית שלי, הסקתי שכבר פספסתי שני שיעורים, והרצאה אחת נוספת בוודאי לא תשנה דבר. לבסוף, כשהייתי אמור לצאת להרצאה האחרונה שלי באותו יום, התבהר לי שלא היה טעם להפגין נוכחות בהרצאה יחידה לאחר שפספסתי את כל האחרות. היתרון המצטבר של יציאה מהמיטה רק כדי ללכת לאותה הרצאה יחידה פשוט לא נראה משתלם.
כך שבעיקרון לא נכחתי בסופו של דבר באף אחת מההרצאות שלי בשנה הראשונה. ומאחר שמעולם לא יצאתי מהמיטה מלכתחילה, הייתי עצל מכדי להתקלח וללכת כל הדרך עד לחדר האוכל. בסופו של דבר אכלתי המון מרקים עם אטריות במהלך היום, וראיתי כל אחד מהפרקים של "ימי חיינו".
השנה הראשונה שלי עברה עלי בעיקר בבילויים עם חברים שהכרתי ואשר התגוררו באותם מעונות, שנקראו "קנדיי איי", ראינו הרבה טלוויזיה יחד, שיחקנו במשחקי מחשב ודיברנו הרבה. בהשראת ימי "הגרגרן" שלי, יצרתי את "ידיעון קנדיי איי". חמישה־עשר מאיתנו נמנו עם קבוצת הליבה, ולא ניתן היה להפריד בינינו. רובנו לא רכשו חברים מחוץ לקבוצת הליבה, והצלחנו להישאר יחד במשך ארבע השנים באוניברסיטה.
בדיוק כמו בתיכון, ניסיתי לעשות את כמות העבודה הקטנה ביותר באוניברסיטה תוך שמירה על ציונים טובים. בחרתי בקורסים כמו "שפת סימנים אמריקנית", "בלשנות", ו"סינית - מנדרין" (שפה שבה דיברתי כבר עם הורי). כדי להשלים אחת מדרישות החובה שלי, נרשמתי לקורס בתנ"ך. החדשות הטובות בקשר לקורס זה היו שמעולם לא ניתנו בו שיעורי בית שהייתי צריך להגיש ולקבל עליהם ציונים, כך שבסופו של דבר לא נוכחתי בקורס כלל. החדשות הרעות היו שהציון שלי בקורס עמד להיות מבוסס על מה שאקבל במבחן הסיום, שלא הייתי מוכן אליו כלל, שכן מעולם לא פתחתי אף אחד מספרי הלימוד שהיינו אמורים לקרוא במהלך הסמסטר. אני חושב שהמיומנות שפיתחתי באוניברסיטה יותר מכל דבר אחר היתה הדחייה לרגע האחרון.
שבועיים לפני מבחן הסיום של הקורס, חילק המרצה רשימה של מאה נושאים אפשריים שאנו ניבחן עליהם. נאמר לנו כי למבחן עצמו ייבחרו חמישה מאותם נושאים באופן אקראי, ואנו נצטרך לכתוב פסקאות אחדות על כל אחד מהחמישה.
לא היה סיכוי שאוכל לקרוא בשבועיים את כל החומר שהייתי אמור לקרוא במהלך הסמסטר כולו, אבל לא היתה לי כוונה להיכשל בקורס הזה.
אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. בהרווארד יכולנו להשתמש במחשבים שלנו כדי להתחבר לקבוצות דיון אלקטרוניות, שהיו המקבילה של לוחות המודעות האלקטרוניים שבהם השתעשענו בימי בית הספר התיכון. פרסמתי הודעה באחת מקבוצות הדיון האלקטרוניות והזמנתי את כל הסטודנטים בהרווארד שנרשמו לקורס התנ"ך להשתתף בקבוצת הלימוד הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם, מפני שקבוצה זו תהיה וירטואלית.
לכל מי שהיה מעוניין, הקציתי שלושה מתוך מאה הנושאים האפשריים למחקר מעמיק. כל סטודנט היה צריך לשלוח אלי את הפסקאות שכתב על אותם שלושה נושאים, כאילו היו אלה השלושה שנבחרו בפועל למבחן הסופי. לאחר מכן אספתי את התשובות של כולם, צילמתי וכרכתי אותן, ואת האוגדן הפצתי תמורת 20 דולר ליחידה. יכולת לרכוש אוגדן כזה רק אם תרמת את שלושת הנושאים שלך לפרויקט.
כפי שהסתבר, התעורר עניין רב בנושא, ובסופו של דבר קיבלתי מספר תשובות לכל נושא מאנשים שונים. מבלי שאפילו פתחתי ספר או כתבתי משהו בעצמי, היה בידי מדריך הלימוד המקיף ביותר שנוצר אי פעם, אשר נמצא שימושי לכול. כבונוס, עשיתי גם קצת רווח מהצד. ה"קרימזון", עיתון בית הספר שלנו, פרסם כתבה על הניסוי של קבוצת הלימוד הווירטואלית, ואני עברתי יפה את המבחן בפועל.
גיליתי את העוצמה של מיקור־המונים (crowdsourcing).

באוניברסיטה נחשפתי לדברים רבים ושונים בפעם הראשונה.
הצטרפתי לאגודת הסרטים, שהרוויחה כסף מהשכרת סרטים להקרנה באחד מאולמות האוניברסיטה, וממכירת כרטיסים לסטודנטים. ביקרתי בחווה של חבר, שם למדתי כיצד לחלוב פרות במהלך היום, ובאחד הלילות תפרו אותי לאחר שנפלתי ישר על הסנטר בזמן ניסיון ללמוד כיצד להחליק על קרח. אני לא בטוח מה היה טראומטי יותר, חליבת הפרות או התפרים שעשו לי בחדר המיון.
זכיתי בכרטיסים בתחנת הרדיו המקומית למופע הראשון שלי, והלכתי לראות את "U2" במסגרת סיבוב ההופעות שלהם "Zoo TV". עבדתי בשורת משרות בתקופת הלימודים, כולל קייטרינג בחתונות ועבודה כברמן, לאחר שהשלמתי קורס בן ארבע שעות בבית הספר לברמנים של הרווארד וזכיתי בתעודת "מיקסולוג". עבדתי גם בשורה של משרות תכנות מחשבים, לרבות עבודה בסוכנויות הסטודנטים של הרווארד ובבית התוכנה "ספינקר", והתמחות קיץ בחברת מיקרוסופט.
אחת החברות שעבדתי בהן היתה BBN, שפיתחה טכנולוגיה לימים שהפכה לעמוד השדרה של האינטרנט. החברה עבדה עם סוכנויות ממשל שונות, ולכן נדרשתי לעבור בדיקות רקע כדי לקבל סיווג ביטחוני שהיה ברמה אחת מתחת למעמד של "סודי ביותר". מסתבר שהיו רמות של סודיות בממשל שהיו גבוהות כל־כך, שאפילו שם המעמד היה מסווג.
ברוב תקופת עבודתי ב־BBN הייתי צריך להיכנס לחדר גדול ומבודד שבו כמה רמות של סודיות, כולל תגים אלקטרוניים וסיסמאות גישה סודיות למעבר דרך דלתות שונות. לא הורשיתי להכניס דבר או להוציא דבר מהחדר, במיוחד לא התקנים אלקטרוניים או סוג כלשהו של מדיה אלקטרונית לאחסון.
קיץ אחד החלטתי לחצות את הנהר על הגשר מקיימברידג' לבוסטון כדי לתור את העיר. איכשהו עברתי ליד מטה סניף בוסטון של "המלאכים השומרים", כנופיית רחוב שמשימתה היתה למנוע פשע ולהילחם בו. מצאתי את עצמי הופך לחבר למשך כמה חודשים, והשתתפתי בסיורים במערכת הרכבת התחתית ובסמטאות האחוריות של בוסטון.
קיבלתי את שם הרחוב "סוד". בתחילה חשבתי שהדבר נבע מכך שהזכרתי את מעמדי המסווג בממשל, אבל מאוחר יותר גיליתי כי אחד החברים האחרים רצה לקרוא לי במקור "סוד סיני עתיק".
בשנה השלישית והרביעית שלי באוניברסיטה, קלטתי שאני מתגעגע לניהול עסק משלי, ולכן לקחתי על עצמי את "גריל בית קווינסי", שהיה אזור האוכל בקומת הקרקע של בניין המעונות "בית קווינסי". הבניין שלנו אכלס כשלוש מאות סטודנטים, ו"גריל בית קווינסי" היה מוקד מפגש בשעות הלילה המאוחרות לסטודנטים שבאו לשחק בכדורגל שולחן או בפליפרים ולספק את תאוות האכילה הלילית שלהם.
אחד משותפי לחדר, סאנג'יי, ניהל איתי את ה"גריל". היינו אחראים לקביעת התפריט והמחירים, להזמנות מספקים, לגיוס עובדים, ומפעם לפעם להכנת האוכל בעצמנו.
באותם ימים מנעה תקנה עירונית מרשתות המזון המהיר לפתוח סניפים בקרבה כלשהי לקמפוס, ולכן החלטתי לקחת את הרכבת התחתית מרחק תחנה אחת אל סניף מקדונלד'ס הקרוב. שוחחתי עם המנהל במקום, והוא מכר לי מאה קציצות המבורגר ולחמניות קפואות של מקדונלד'ס, שאותן העמסתי על מונית והבאתי אל בניין המעונות שלנו. במשך כמה חודשים זה היה חלק משגרת היום שלי. מאחר שלא היה מקום אחר בקמפוס שיכולת להשיג בו המבורגרים של מקדונלד'ס, יכולתי לגבות 3 דולרים על המבורגרים שעלו לי דולר אחד.
בסופו של דבר עייפתי מהנסיעות היומיות למקדונלד'ס, והחלטתי לראות אם אוכל להפוך את ה"גריל" לפיצרייה. גיליתי שבפיצה יש מתח רווחים גבוה מאוד. הכנת פיצה גדולה עולה פחות מ־2 דולרים, אך אפשר למכור אותה ב־10 דולרים (או ביותר מזה עם תוספות), וניתן להרוויח אפילו יותר ממכירת משולשי פיצה. לאחר שערכתי מחקר, גיליתי שיעלה לי כ־2,000 דולר להשקיע בתנורי פיצה. נראה היה שהדבר שווה את ההשקעה, ולכן נשמתי נשימה ארוכה ורשמתי המחאה על סך 2,000 דולר.
רציתי גם להפוך את ה"גריל" למקום שאנשים ירצו לבלות בו יותר, ולכן במשך לילות רבים הקלטתי קליפים של מוזיקה מה־MTV לקלטות וידיאו, כשאני עוצר את ההקלטה בכל פעם שהופיעה פרסומת, שכן כל זה קרה בימים שלפני עידן ההקלטה הדיגיטלית (TiVo). הקליפים שנוגנו ברקע הפכו ללהיט גדול, ויחד עם מבחר הפיצות החדש שילשנו את המכירות ב"גריל" יחסית לשנה הקודמת. ההשקעה של 2,000 דולר החזירה את עצמה בתוך חודשיים.
הפיצרייה היתה גם המקום שבו פגשתי את אלפרד, שלימים יצטרף לזאפוס כמנהל כספים ראשי וקצין מבצעים ראשי. אלפרד היה למעשה הלקוח מספר אחת שלי, אשר נכנס בכל לילה להזמין ממני פיצה פפרוני גדולה.
היו לנו שני שמות חיבה לאלפרד באוניברסיטה: "מדחס אשפה אנושי" ו"מפלצת". הוא הרוויח כינויים אלה, מפני שבכל פעם שקבוצה מאיתנו היתה יוצאת למסעדה (בדרך כלל היתה זו קבוצה של כעשרה מאחרים בנשף במסעדה סינית שמנונית ששמה "הקונג"), הוא היה מנקה פשוטו כמשמעו את השאריות של כולם מהצלחות שלהם. אני שמח שלא הייתי אחד מהשותפים לדירה שחלקו איתו חדר שירותים.
לכן, בשבילי, הדבר לא היה מוזר כל־כך שאלפרד היה עובר בכל לילה ומזמין ממני פיצה פפרוני שלמה. אבל לעתים הוא היה נכנס כעבור כמה שעות ומזמין עוד פיצה פפרוני גדולה. באותה עת אני זוכר שחשבתי לעצמי, בחיי, הבחור הזה יודע לאכול.
רק שנים לאחר מכן גיליתי שאלפרד היה לוקח את הפיצה למעלה אל החבר'ה שלו במעונות, ושם מוכר אותה לפי משולשים. אני מניח שזאת הסיבה לכך שגייסתי אותו בסופו של דבר כמנהל כספים ראשי וקצין מבצעים ראשי בזאפוס.
בסופו של דבר לפני שנים אחדות עשינו את החשבון, וגילינו שאף שהרווחתי מהפיצרייה יותר כסף מאלפרד, הרי שהוא הרוויח בערך פי עשרה ממני לשעה בניצול פערי התיווך בסחר הפיצות. (בחלק שלו היה גם הרבה פחות סיכון. באחד הלילות פרצו ל"גריל" ונגנבו 2,000 דולר. בסופה של אותה שנה גיליתי שהרווחתי בפועל כ־2 דולרים בשעה.)
לא ידעתי זאת באותה עת, אבל קשרי הפיצה שלנו היו הזרע שיוביל להזדמנויות עסקיות משותפות רבות במיליוני דולרים בהמשך הדרך.

כשקרבה לסיום שנתי האחרונה באוניברסיטה, סאנג'יי הציג בפני את הדבר הזה שנקרא "הרשת הכלל עולמית" (World Wide Web). באותו זמן חשבתי שזה משהו מעניין וכיפי ששווה לחקור, אולם לא הקדשתי לו תשומת לב רבה במיוחד.
רוב תלמידי השנה הרביעית, ואני ביניהם, התמקדו בניסיון להשיג הצעת עבודה עוד לפני טקס הסיום. חברות רבות מכל רחבי המדינה ומתעשיות שונות שלחו מגייסים לקמפוס של הרווארד, כך שלא היינו צריכים לנסוע רחוק כדי להתראיין למשרותינו העתידיות.
רבים מהשותפים האחרים שלנו למעונות הגישו מועמדויות למשרות ייעוץ בנקאיות או ניהוליות, ששתיהן נחשבו למשרות ה"חמות". בשבילי, שתי האפשרויות נראו משעממות להחריד, ושמעתי גם שימי העבודה היו בני 16 שעות.
סאנג'יי ואני החלטנו להתראיין בעיקר לחברות טכנולוגיה. מטרתי היתה פשוט למצוא משרה בשכר גבוה. לא היה אכפת לי באמת מה יהיה תפקידי המוגדר בעבודה, באיזו חברה אעבוד, מהי תרבותה של אותה חברה, או היכן יהיה עלי להתגורר בסופו של דבר.
חיפשתי רק משרה עם שכר גבוה ושלא היה צריך לעבוד בה קשה.

טוני שיי

בשנת 1999, בגיל 24, מכר טוני שיי את לינק אקסצ'יינג', החברה שהיה ממייסדיה, לחברת מיקרוסופט תמורת 265 מיליון דולר. לאחר מכן הוא הצטרף לזאפוס כיועץ וכמשקיע, והפך לימים למנכ"ל. הוא סייע לזאפוס לצמוח למכירות מוצרים ביותר ממיליארד דולר ברוטו לשנה, ולהכניסה לראש רשימת "החברות הטובות ביותר לעבוד בהן" של מגזין "פורצ'ן" - מה שהביא לרכישתה על ידי אמזון בעסקה שהוערכה ב-1.2 מיליארד דולר ביום סגירת החוזה.

עוד על הספר

  • תרגום: יהודה בן־מוחה
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עסקים וניהול
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה טוני שיי

1.
בחיפוש אחר רווחים


חוות תולעים
תחילה, הם מתעלמים ממך, אחר כך הם צוחקים עליך,
לאחר מכן הם נלחמים בך, ובסוף אתה מנצח.
- גנדי

אני בטוח למדי שלגנדי לא היה מושג מי אני כשהייתי בן תשע. ואני בטוח למדי שגם לי לא היה מושג מי הוא היה. אבל לו היה גנדי מודע לחזון ולחלומות הילדות שלי לעשות המון המון כסף על ידי גידול ומכירת תולעים בכמויות גדולות לציבור, אני חושב שהוא היה משתמש באותו ציטוט כדי לתת לי השראה להפוך לספק התולעים מספר אחת בעולם.
למרבה הצער, גנדי לא בא אל ביתי כדי לנדב לי מעצתו ומחוכמתו המלומדות. במקום זאת, ביום הולדתי התשיעי אמרתי להורי שאני רוצה שהם יסיעו אותי מרחק שעה נסיעה צפונה מביתנו אל סונומה, למקום שהיה באותה עת ספק התולעים הגדול במחוז. הם אפילו לא חשדו בכך שזממתי להיות המתחרה הגדול ביותר שלהם.
הורי שילמו 33.45 דולר תמורת ארגז בוץ שהיה מובטח כי הוא מכיל לפחות מאה תולעים. אני זוכר שקראתי בספר שניתן לחתוך תולעת לשני חלקים, ושני החלקים יצמיחו את עצמם מחדש. זה נשמע ממש מגניב, אבל נראה לי כמו המון עבודה, ולכן בחרתי במקום זאת בתוכנית מוצלחת יותר: בניתי "ארגז תולעים" בחצר האחורית, שהיה בעיקרון דומה לארגז חול עם רשת תיל דקה בתחתיתו. במקום למלא אותו בחול, מילאתי אותו בבוץ ופיזרתי את מאה ויותר התולעים סביב, כדי שיוכלו לזחול בחופשיות ולהביא לעולם המון תולעים קטנות.
בכל יום הייתי לוקח כמה חלמוני ביצים טריות ומשליך אותם על פני חוות התולעים שלי. הייתי בטוח למדי שהדבר יגרום לתולעים להתרבות מהר יותר, שכן קראתי שאתלטים מקצועיים שותים ביצים טריות לארוחת הבוקר. הורי היו בטוחים למדי שמכירת תולעים לא תביא לי את העושר שחלמתי עליו, אך הם התירו לי להמשיך להאכיל את התולעים בחלמונים טריים מדי יום. אני חושב שהסיבה היחידה לכך שהם הרשו לי לעשות זאת, היתה בגלל תכולת הכולסטרול הגבוהה של חלמוני הביצים. מאחר שהתולעים אכלו את חלמוני הביצים, פירושו של דבר היה שאחַי ואני אכלנו רק את החלבונים דלי הכולסטרול. אמי תמיד דאגה לכך שלא נאכל דברים שהיו עלולים להעלות את רמות הכולסטרול שלנו. אני חושב שהיא ראתה באחד הלילות כתבה מטילת אימים על כולסטרול בערוץ החדשות המקומי.
לאחר שלושים יום של דיאטה עתירת חלמוני ביצים טריות, החלטתי לבדוק את התקדמותן של התולעים, וחפרתי בבוץ חוות התולעים כדי לראות אם נולדו כבר תינוקות תולעים. לצערי, לא מצאתי כלל תולעים קטנות. ומה שהיה בעייתי אפילו יותר, לא מצאתי גם אף אחת מהתולעים הבוגרות. במשך שעה חקרתי בזהירות את כל הבוץ שהיה בחוות התולעים שלי. כל התולעים נעלמו. מסתבר שהן חמקו דרך רשת התיל שהיתה בתחתית ארגז הבוץ. או שנאכלו על ידי ציפורים שנמשכו אל חלמוני הביצים הטריות.
אימפריית התולעים המשגשגת שלי פשטה את הרגל באופן רשמי. אמרתי להורי שניהול חוות תולעים היה בלאו הכי עסק משעמם למדי, אך האמת היתה שהכישלון העציב אותי. אם תומס אדיסון עדיין היה בין החיים, הוא יכול היה לבוא אל ביתי ולעודד אותי עם נקודת המבט שלו באשר לכישלון:

נכשלתי כל הדרך אל ההצלחה.
- תומס אדיסון

אבל הוא היה בוודאי עסוק מאוד בעבודה על דברים אחרים, מפני שבדומה לגנדי, גם הוא לא בא אף פעם אל ביתי. אולי הם היו עסוקים מדי בבילויים משותפים.

שנות הילדות
אמי ואבי היגרו שניהם מטייוואן לארצות הברית כדי להשלים תואר שני באוניברסיטת אילינוי, ושם הם נפגשו ונישאו. אף שנולדתי באילינוי, הזיכרונות היחידים שנותרו לי מאותה תקופה בחיי הם של קפיצה ממקפצה בגובה ארבעה מטרים וציד גחליליות. זיכרונות מוקדמים הם תמיד מטושטשים, אך אני מאמין שאלה היו בפועל שני זיכרונות נפרדים, שכן לא נראה לי מתקבל על הדעת שהייתי מסוגל, כילד בן שנתיים, לתפוס באמת גחליליות בעודי מרחף באוויר.
כשהייתי בן חמש, אבי מצא עבודה בקליפורניה, וכך עברנו אל מחוז מרין, שנמצא מעבר לגשר שער הזהב, מעט צפונה מסן פרנסיסקו. גרנו בעמק לוקאס. ביתנו היה במרחק נסיעה של עשרים דקות מחוות סקייווקר, שם התגורר ג'ורג' לוקאס (במאי "מלחמת הכוכבים"), ומשם ניהל את עסקי הסרטים שלו.
הורי היו הורים אסייתים אמריקנים טיפוסיים. אבי היה מהנדס כימי בחברת שֶׁברוֹן, ואמי היתה עובדת רווחה. הם ציפו להישגים גבוהים בלימודים הן ממני והן משני אחי הצעירים יותר. אנדי היה צעיר ממני בשנתיים, וארבע שנים לאחר שעברנו לקליפורניה, נולד אחי הצעיר, דייוויד.
מעט משפחות אסייתיות גרו במחוז מרין, ואולם איכשהו הצליחו הורי למצוא את כל העשר, והיינו מקיימים מפגשים סדירים שבהם כל ההורים והילדים היו נאספים לארוחה משותפת ומבלים יחדיו לאחר מכן. הילדים היו צופים בטלוויזיה, והמבוגרים ישבו בחדר נפרד והתפארו בהישגי הילדים שלהם. זה היה פשוט חלק מהתרבות האסייתית: הישגי הילדים היו הסמלים שלפיהם הגדירו הורים רבים את הצלחתם ומעמדם שלהם. אנחנו היינו התוצאה הסופית של המשחק.
שלוש קטגוריות של הישגים היו חשובות להורים האסייתים:
הקטגוריה הראשונה היתה הישגים אקדמיים: קבלת ציונים טובים, כל סוג של אות כבוד או הכרה ציבורית, ציון טוב בבחינות הפסיכומטריות, או קבלה לנבחרת המתמטיקה של בית הספר, כל אלה תרמו לעניין זה. החלק החשוב ביותר בקטגוריה זו היה לאיזו אוניברסיטה התקבל הילד שלכם בסופו של דבר. הרווארד העניקה את זכויות ההתרברבות היוקרתיות ביותר.
הקטגוריה השנייה היתה הישגים בקריירה: הסמכה כרופא או קבלת דוקטורט נחשבו להישג האולטימטיבי, שכן בשני המקרים יכולת לעבור ממעמד של "מר שיי" ל"דוקטור שיי".
הקטגוריה השלישית היתה שליטה בכלי נגינה: כמעט כל ילד אסייתי הוכרח ללמוד נגינה בפסנתר, בכינור, או בשניהם, ובכל אחד מאותם מפגשים, הילדים נאלצו להופיע בפני קבוצת ההורים בתום הארוחה. כביכול נועד הדבר כדי לבדר את ההורים, אך בפועל היתה זו דרך להורים להשוות בין ילדיהם לילדי האחרים.
הורי, בדומה להורים אסייתים אחרים, חינכו אותי בחומרה, כדי שנוכל לזכות בכל שלושת הקטגוריות. הרשו לי לצפות בטלוויזיה רק שעה אחת בשבוע. ציפו ממני לציון הגבוה ביותר בכל המקצועות, והורי הושיבו אותי למבחני תרגול פסיכומטריים לכל אורך חטיבת הביניים ובית הספר התיכון. המבחן הפסיכומטרי האמריקני (SAT) הוא מבחן אחיד שאליו ניגשים בדרך כלל פעם אחת בלבד סמוך לסוף בית הספר התיכון, כחלק מתהליך ההרשמה לאוניברסיטה. ואולם הורי רצו שאתחיל להתכונן למבחן זה כשהייתי בכיתה ו'.
בסופו של דבר בחטיבת הביניים ניגנתי בארבעה כלי נגינה שונים: פסנתר, כינור, חצוצרה וקרן יער. בחודשי הלימודים הייתי אמור להתאמן בכל אחד מהם במשך שלושים דקות בכל יום חול, ושעה בימי שישי ושבת. בחופשת הקיץ היה מדובר בשעה לכל כלי מדי יום, ואני מאמין שיש להגדיר זאת כסוג של עונש אכזרי וחריג לילדים שרוצים לחוות גם את המילה "חופשה" שבביטוי "חופשת קיץ".
לכן מצאתי דרך ליהנות בכל זאת מסופי השבוע ומחופשות הקיץ שלי. הייתי קם ב־6:00 בבוקר, כשהורי עדיין ישנים, ויורד למטה היכן שניצב הפסנתר. במקום לנגן ממש, הייתי מפעיל מכשיר הקלטה ומשמיע סרט באורך שעה שהקלטתי קודם לכן. ואז, בשעה 7:00, הייתי עולה לחדרי, נועל את הדלת, והפעם משמיע הקלטה באורך שעה שבה אני מנגן בכינור. באותו זמן קראתי ספר, או את הירחון לנוער "בוי'ז לייף".
כפי שניתן לדמיין, המורים שלי לפסנתר וכינור לא יכלו להבין מדוע לא הפגנתי שיפור במהלך השיעורים השבועיים. אני חושב שהם פשוט העריכו שאני קולט לאט. מנקודת המבט שלי, לא יכולתי לראות כיצד לימוד הנגינה בכל אותם כלים מוזיקליים אמור להניב סוג כלשהו של תועלת הניתנת למימוש.
(אני מקווה שאמי לא תכעס יותר מדי כשתקרא את זה. ייתכן שעלי להחזיר לה את כל הכסף שהיא הוציאה על שיעורי הפסנתר והכינור שלי.)

להורים שלי, לאמי במיוחד, היו ציפיות גדולות שאלך בסופו של דבר לבית ספר לרפואה או שאקבל דוקטורט. הם האמינו שחינוך פורמלי הוא הדבר החשוב ביותר, אך לגבי, התוויה מראש של עשרים וחמש שנות חיי הראשונות נתפסה ממושטרת ומחניקה מדי.
התעניינתי הרבה יותר בניהול עסק משלי ובמציאת דרכים שונות להרוויח כסף. בשנות נעורי, הורי תמיד אמרו לי לא לדאוג באשר לכסף, כדי שאוכל להתמקד בלימודים האקדמיים. הם אמרו שישלמו תמורת כל לימודי עד שאקבל תואר דוקטור או אהיה דוקטור לרפואה. הם גם הבטיחו לקנות עבורי את כל הבגדים שאזדקק להם. למזלם, מעולם לא היה לי חוש לאופנה, ולכן מעולם לא ביקשתי הרבה.
תמיד פנטזתי על כסף, מפני שבשבילי, כסף פירושו היה שמאוחר יותר בחיי איהנה מהחופש לעשות כל מה שארצה. הרעיון שיום אחד אנהל חברה משלי פירושו היה גם שאוכל להיות יצירתי, ובסופו של דבר לחיות את חיי ככל העולה על רוחי.
ערכתי מכירות חצר רבות בשנות בית הספר היסודי שלי. כשנגמרו לי הגרוטאות למכירה מהמחסן של הורי, שאלתי ידידה אם נוכל לערוך מכירת חצר בביתה. הוצאנו את כל הגרוטאות מביתם של הוריה לתצוגה בחזית הבית, הכנו לימונדה, ואז הלבשנו אותה בבגדי ילדה קטנה שגרמו לה להיראות צעירה בחמש שנים מגילה האמיתי. הרעיון היה שגם אם אנשים לא יקנו שום דבר, נוכל למכור להם לפחות לימונדה. בסופו של דבר הרווחנו יותר כסף ממכירת לימונדה מאשר ממכירת שאר החפצים.
בחטיבת הביניים חיפשתי דרכים אחרות להרוויח כסף. היה לי מסלול חלוקת עיתונים, אבל עד מהרה גיליתי שחלוקת עיתונים כקבלן עצמאי על האופניים שלי היתה רק דרך שבה עקף המקומון את חוקי עבודת הנוער. לאחר שעשיתי את החישוב, גיליתי שהמשכורת שלי הסתכמה ב־2 דולרים לשעה בקירוב.
נטשתי את מסלול חלוקת העיתונים שלי והחלטתי להוציא במקום זאת עלון חדשות משלי. כל גיליון הכיל כעשרים עמודים של כתבות שכתבתי, תשבצים ובדיחות. הדפסתי את הידיעון על נייר כתום בהיר, הענקתי לו שם, "הגרגרן", ותמחרתי אותו ב־5 דולרים לגיליון. מכרתי ארבעה עותקים לחברים מחטיבת הביניים. הגעתי למסקנה שעלי לרכוש יותר חברים שיש ביכולתם לרכוש את עלון החדשות שלי, או לחשוב על תזרים הכנסות אחר. לכן, בפעם הבאה שהלכתי להסתפר, הראיתי לספר שלי עותק של "הגרגרן", ושאלתי אותו אם ירצה לקנות מודעת עמוד שלם לגיליון הבא ב־20 דולר.
אחרי שהלה השיב בחיוב, ידעתי שעליתי על משהו. הייתי צריך רק למכור ארבע מודעות נוספות, והייתי מרוויח 100 דולר - יותר כסף משראיתי אי פעם בחיי. כשאני מלא ביטחון אחרי המכירה הראשונה שלי, ניגשתי לחנויות הסמוכות למספרה ושאלתי אם גם הם ירצו לפרסם במה שעתיד לבטח להיות הסנסציה העלונית הבאה שתסחף את המדינה, או לפחות את המחוז.
כולם סירבו, אך עשו זאת באופן המנומס ביותר שבאפשר. כמה שבועות לאחר מכן הוצאתי את הגיליון השני של "הגרגרן". הפעם מכרתי שני עותקים בלבד.
החלטתי לעצור את ההפקה.
הדבר היה כרוך בעבודה רבה מדי, ולחברים שלי החלו לאזול דמי ארוחת הצהריים.

אחי אנדי ואני ציפינו בשקיקה לכל גיליון של "בוי'ז לייף" בכל חודש, וקראנו אותו מתחילתו ועד סופו. המדור האהוב עלי הופיע בעמודים האחרונים - לוח מודעות להזמנת דברים פנטסטיים שמעולם לא ידעתי על קיומם, אבל ידעתי שעלי להיות בעליהם יום אחד. היו שם כל מיני פעלולי קסמים, המצאות וחידושים (זמן רב חשבתי שפירוש המילה "המצאה" הוא "הכי מגניב בעולם"), לרבות ערכה להפיכת שואב אבק לרחפת מיני.
ואולם מה שעניין אותי יותר מכול היה המודעה על עמוד שלם בגב המגזין, שהראתה כל מיני פרסים שיכולת להרוויח על ידי מכירת כרטיסי ברכה. זה נראה קל כל־כך: עליך רק לעבור בשכונה מדלת לדלת, למכור כמה כרטיסי ברכה לחג המולד (כולם נזקקו להם, כך הבטיחה המודעה), לצבור המון נקודות, ולפדות את הנקודות תמורת אותו סקייטבורד או צעצוע שמעולם לא היה לי, אך כעת רציתי אותו.
וכך החלטתי להזמין כמה כרטיסי ברכה וקטלוג, ואלו הגיעו כעבור שבוע. הייתי עדיין בחופשת הקיץ, ולכן היה לי די והותר זמן ללכת מדלת לדלת. התחנה הראשונה שלי היתה בבית השכן.
הראיתי לאישה שפתחה לי את הדלת את הקטלוג ובו מגוון כרטיסי ברכה לחג המולד. היא אמרה לי שמאחר שאנחנו עדיין בחודש אוגוסט, היא אינה זקוקה באמת לכרטיסי ברכה לחג המולד בשלב זה. חשבתי שהיה משהו בדבריה. הרגשתי שהיה טיפשי לנסות למכור כרטיסי ברכה לחג המולד באוגוסט, וזו היתה בסופו של דבר גם התחנה האחרונה שלי.
חזרתי הביתה וניסיתי לחשוב על רעיון לעסק שלא יהיה עונתי כל־כך.

בבית הספר היסודי, החבר הכי טוב שלי היה גוסטב. היינו עושים הכול יחד, מבלים זה בביתו של זה, מעלים הצגות בפני הורינו, מלמדים זה את זה צפנים ושפות סודיות, וישנים זה אצל זה פעם בשבוע.
באחד הביקורים שלי בביתו, הוא הסכים להשאיל לי את הספר "דברים חינמיים לילדים". זה היה הספר הכי טוב בעולם. בפנים היו מאות הצעות לפריטים בחינם או במחירים הנמוכים מדולר אחד שילדים יכלו להזמין, כולל דברים כמו מפות חינם, עטים ב־50 סנט, מדבקות חינם לרכב ודוגמיות חינם של מוצרים. כדי לקבל את אחד הפריטים, היה עליך לכתוב מכתב לכתובת הדואר המצוינת, ולצרף מממל"ש (גיליתי שאלה ראשי תיבות של מעטפה מבוילת וממוענת לשולח), ואת סכום הכסף המבוקש בן פחות מדולר שהם ביקשו, אם בכלל. גוסטב ואני עברנו על הספר והזמנו את כל הפריטים שחשבנו שהם מגניבים.
לאחר ההרפתקה שלי בת עשר הדקות כמוכר כרטיסי ברכה לחג המולד מדלת לדלת, חזרתי הביתה כדי לעבור שוב על לוח המודעות של "בוי'ז לייף", וראיתי מודעה לערכה לייצור כפתורים ב־50 דולר. הערכה אפשרה לך להפוך כל תמונה או גזיר נייר לכפתור סיכה שיכולת לענוד לאחר מכן על דש חולצתך. עלות החלקים לייצור הכפתור היתה 25 סנט ליחידה.
ניגשתי אל מדף הספרים שלי ונטלתי את הספר ששאלתי מגוסטב שנים קודם לכן ומעולם לא החזרתי, ודפדפתי בו כדי לראות אם אחת החברות בספר הציעה כבר כפתורי סיכה עם תמונות. לא היתה חברה כזאת.
בהתלהבות הקלדתי במכונת כתיבה מכתב למוציא לאור של הספר, כשאני מעמיד פנים שאני כבר בעסקי ייצור הכפתורים, וביקשתי לשקול את מועמדותי להיכלל במהדורת השנה הבאה של הספר. כדי להיראות אפילו יותר כמי שמנהל עסק אמיתי, הוספתי לכתובתי את הביטוי "מחלקת דח"ל". דח"ל היה הקוד הסודי שלי ל"דברים חינמיים לילדים". הצעתי לילדים לשלוח אלי תמונה, מממל"ש ודולר אחד. אני אהפוך את התמונה לכפתור סיכה, ולאחר מכן אשלח אותו בחזרה במממל"ש. הרווח שלי היה אמור להיות 75 סנט להזמנה.
כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי מכתב מהמוציא לאור. הם אמרו שהתקבלה הצעתי להיכלל במהדורה הבאה של הספר. אמרתי להורי שעלי להזמין ערכה לייצור כפתורים ב־50 דולר, ולהוציא 50 דולר נוספים על חלקים, והבטחתי שאחזיר להם את הכסף אחרי מאה ההזמנות הראשונות שלי.
איני חושב שהורי האמינו שבאמת אקבל מאה הזמנות. הם כבר שמעו אותי מתאר כמה ארוויח ממכירת מאה עותקים של "הגרגרן", או כמה ארוויח ממכירת מאה הזמנות של כרטיסי ברכה. אבל עדיין קיבלתי ציונים טובים בבית הספר, ונראה לי שהם אפשרו לי להזמין את הערכה לייצור כפתורים ואת החלקים כפרס על כך.
חודשים אחדים לאחר מכן קיבלתי עותק של המהדורה החדשה של הספר. היה מגניב למדי לראות את כתובת הבית שלי בדפוס, בספר אמיתי. הראיתי את הספר להורי, והמתנתי בשקיקה להזמנה הראשונה שתגיע.
הדוור בשכונתנו עשה תמיד אותו מסלול חלוקת דואר. ביתנו עמד קרוב למורד הגבעה, והוא היה מתחיל את מסלולו במורד בצד השני של הרחוב, מטפס מעלה על הגבעה, מסתובב, ויורד במורד צד הרחוב שלנו. לכן, בכל פעם ששמעתי את מכונית הדואר בצדו השני של הרחוב, ידעתי שהדואר יגיע כעבור 12 דקות בדיוק אל ביתנו, והייתי ממתין מחוץ לבית לבואו. בדרך כלל זה היה קורה בסביבות השעה 13:36.
שבועיים לאחר צאת הספר לאור, קיבלתי את ההזמנה הראשונה שלי. פתחתי את המעטפה, ובפנים היתה תמונה של ילדה בת 12 בשמלת צמר אדומה משובצת אוחזת כלב פודל צרפתי. מה שחשוב יותר, בפנים היה גם שטר של דולר. פתחתי את העסק באופן רשמי! הפכתי את התמונה לכפתור, ושלחתי אותה בחזרה במעטפה המבוילת והממוענת. מאוחר יותר באותו ערב סיפרתי על כך להורי. אני חושב שהם הופתעו מכך שקיבלתי אפילו הזמנה אחת. נתתי להם את שטר הדולר, ורשמתי ביומני כי החוב התלוי ועומד שלי הצטמצם לכדי 99 דולר.
למחרת קיבלתי שתי הזמנות. המחזור הוכפל בן לילה. ובמהלך החודשיים הבאים היו ימים שבהם קיבלתי עשר הזמנות ביום. בסופו של החודש הראשון הרווחתי יותר מ־200 דולר. החזרתי את כל חובותי התלויים ועומדים, ועשיתי כסף לא רע בכלל בשביל נער בחטיבת הביניים. אך ייצור הכפתורים גזל עד שעה ביום. בימים שבהם היו לי הרבה שיעורים, לא היה לי זמן לייצר את הכפתורים, ולפעמים הייתי מניח להזמנות להצטבר עד לסוף השבוע. במהלך סוף השבוע הייתי צריך להקדיש ארבע או חמש שעות להכנת הכפתורים. הכסף היה מצוין, אבל לא כן הצורך להישאר בבית בסוף השבוע, ולכן החלטתי שהגיע הזמן לשדרג למכונה חצי אוטומטית לייצור כפתורים ב־300 דולר, כדי לשפר את היעילות ואת התפוקה.
עסק הכפתורים שלי הניב הכנסה קבועה של 200 דולר בחודש בשנות חטיבת הביניים שלי. אני חושב שהלקח הגדול ביותר שלמדתי היה שניתן לנהל עסק מצליח של הזמנות בדואר, ללא אינטראקציה כלשהי פנים אל פנים.
מדי פעם, כשהייתי עסוק מדי, הייתי מוציא חלק מהעבודה בקבלנות לאחים שלי. לקראת סיום חטיבת הביניים, התחלתי להשתעמם מהכנת כפתורים בכל יום, והחלטתי להעביר את העסק לאחי אנדי. המחשבה שלי היתה שבסופו של דבר אתחיל עסק אחר להזמנות בדואר שממנו אתלהב יותר.
לא ידעתי זאת באותו זמן, אבל עסק הכפתורים עמד להפוך לעסק משפחתי. כמה שנים לאחר מכן, אנדי העביר את העסק לאחינו הצעיר דייוויד. וכמה שנים מאוחר יותר הפסקנו לפרסם בספר וסגרנו את העסק. אבי זכה בקידום שדרש ממנו לעבור להונג קונג, והוא לקח איתו את אמי ואת אחי דייוויד. לא נשארו בני משפחה שניתן היה להעביר אליהם את העסק.
במבט לאחור, אני חושב שהיתה צריכה להיות לנו תוכנית המשכיות מוצלחת יותר.

לחייג דולרים
אני זוכר שחשבתי שהיום הראשון בבית הספר התיכון לא היה שונה כל־כך מהיום האחרון בחטיבת הביניים. אני מניח שבדמיוני ציפיתי שפתאום ארגיש מבוגר ובשל יותר, ושהחיים יהיו איכשהו שונים לפתע, כעת כשהייתי בתיכון.
יום אחד, כשהסתובבתי בספריית בית הספר, גיליתי את מעבדת המחשבים שהסתתרה לצד הספרייה. פגשתי את המורה למדעי המחשב, גברת גוֹר, שהציעה לי להירשם לקורס הפסקל שלה. מעולם לא שמעתי על פסקל קודם לכן. היא סיפרה לי שזו שפת תכנות מחשבים, ושההשתתפות בקורס תכין אותי למבחני ההשמה הארציים במדעי המחשב. לא ידעתי מה הם מבחני השמה, מלבד העובדה שהם בוודאי יֵראו טוב בטופסי ההרשמה שלי לאוניברסיטה. בחטיבת הביניים למדתי לתכנת מעט בשפת בייסיק בכוחות עצמי ונהניתי מזה, ולכן החלטתי להירשם לפסקל.
נהניתי מהקורס, ובסופו של דבר העברתי את הפסקות הצהריים ואת שעות אחר הצהריים שלי במעבדת המחשבים. לא יכולתי לדעת זאת אז, אך שנתיים מאוחר יותר הייתי עתיד ללמד שם את קורס הפסקל כחלק משיעורי הקיץ. היו עוד כמה אנשים שהפכו כמוני לקבועים במעבדה, ובסופו של דבר בילינו זמן רב יחד.
כאן שמענו לראשונה על עולם ה־BBS. למדתי ש־BBS הם ראשי התיבות של "לוח מודעות אלקטרוני" (Bulletin Board System - מערכת לוח מודעות). לאחד המחשבים במעבדה היה מחובר מודם, מכשיר שהתחבר לקו טלפון רגיל. באמצעות המודם היתה למחשב יכולת להתקשר למחשבים אחרים ולשוחח איתם.
היתה לנו רשימת מספרי טלפון של לוחות המודעות האלקטרוניים השונים שהיוו בשבילנו שיחות מקומיות, והיינו מתקשרים אל כל אחד מהם ומתחברים למה שהיה המקבילה האלקטרונית של לוח השעם הקהילתי שבו השתמשו הסטודנטים באזור הקבלה למטה: כל אחד יכול היה להשאיר הודעה, לפרסם מודעה, להתחיל דיון, להוריד קבצים, או להצטרף לדיון קיים במגוון רחב של נושאים. זו היתה גרסת טרום האינטרנט של קרייגסליסט (Craigslist).
עד מהרה גילינו שהמחשב וקו הטלפון לא היו מוגבלים לשיחות מקומיות, והתחלנו לערוך שיחות חוץ ללוחות מודעות אלקטרוניים בכל רחבי הארץ. היה מדהים שיכולת להצטרף לדיונים עם אנשים זרים מסיאטל, מניו יורק וממיאמי. לפתע היתה לנו גישה לעולם שלם שקודם לכן לא ידענו על קיומו.
יום אחד בשעת האוכל, כשהגברת גור יצאה מהמעבדה להפסקת הצהריים שלה, מישהו העלה את הרעיון לנתק את המודם מהשקע בקיר ולחבר טלפון רגיל לאותו שקע במקומו. לא היינו בטוחים אם זה יעבוד, אך כשהרמנו את שפופרת הטלפון, שמענו את צליל החיוג. כעת היתה לנו יכולת לבצע חינם כל שיחת טלפון שנרצה. אם כי לא ידענו למי עלינו להתקשר כדי לנצל את כוחותינו הסודיים החדשים.
שאלתי אם מישהו שמע על מספרי "976". ראיתי כל מיני מודעות בטלוויזיה למספרי 976 שונים. יכולת להתקשר אל JOKE-976, למשל, כדי לשמוע את הבדיחה היומית תמורת 99 סנט לשיחה. ניסינו אם כן להתקשר ל־JOKE-976, ושמענו בדיחה שלא היתה מצחיקה במיוחד. ניסינו להתקשר לאותו מספר שוב כדי לשמוע בדיחה מוצלחת יותר, אבל הם רק השמיעו שוב את אותה הבדיחה. במחשבה לאחור, היה בזה בוודאי היגיון מסוים, שכן זו היתה אמורה להיות בדיחה יומית, ולא בדיחה לכל רגע.
לאחר מכן התחלנו לנסות לחייג מספרי 976 אקראיים, כדי לראות מה נקבל. אחד המספרים שניסינו היה SEXY-976. בתחילה הושמעה הודעה מוקלטת האומרת כי החיוב יהיה בשיעור 2.99 דולרים לדקה, וכי השירות מיועד למבוגרים בלבד. ההקלטה הודיעה לי שאם גילי מתחת לעשרים ואחת, עלי לנתק מיד.
מובן שלא ניתקתי. סקרנותי התעוררה.
אישה ענתה לשיחה והתחילה לדבר איתי בקול מפתה. "היי, חמוד," היא אמרה. "אתה מרגיש סקסי עכשיו?"
ובכן, זה ללא ספק נשמע מעניין יותר ומענג יותר מהתחברות דרך המחשב למנויי לוחות מודעות אלקטרוניים אחרים בניו יורק. עולם חדש נפתח זה עתה כולו לפני.
"הממ, כן," אמרתי בקול העמוק ביותר שיכולתי לגייס.
לפתע הפך הקול המפתה לקול רגיל ויגע, דומה במקצת למורה שלי לגאומטריה הגוערת בי על כי איחרתי לשיעור.
"אתה מעל גיל עשרים ואחת?" היא שאלה בחשדנות. מסתבר שקולי העמוק ביותר לא היה עמוק מספיק, אחרי הכול. גיל ההתבגרות יכול להיות שלב מביך למדי בחיי אדם.
נשמתי נשימה עמוקה. "כן, כמובן," אמרתי בביטחון.
"בסדר, אז תגיד לי באיזו שנה נולדת?"
לזה כלל לא הייתי מוכן. מסתבר שלא הייתי מסוגל לחשב בראשי מספיק מהר כדי לרמות אותה. נתפסתי על חם.
"לפני עשרים ואחת שנים!" קראתי וניתקתי מיד את הטלפון. החבר'ה ואני פרצנו בצחוק בלתי נשלט. לאחר דקות אחדות עשינו את החישוב וכולנו התאמנו בלומר בביטחון שנולדנו בשנת 1966. רצינו לוודא שבעתיד לא נעשה שוב את אותה הטעות.
במשך השבועות הבאים היתה מתאספת קבוצה קטנה מדי יום במעבדת המחשבים במהלך הפסקת הצהריים, והיינו מתקשרים לפי תור אל SEXY-976. יכולנו להתקשר בהפסקת הצהריים בלבד, כי זה היה המועד היחיד שבו הגברת גור נעדרה מהחדר. היינו חלק ממועדון סודי, והכלל הראשון במועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים היה שאיש לא מדבר על מועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים.
לאיש לא היה מושג מה עשינו שם.
ואז יום אחד, כשהתאספנו כולם בהפסקת הצהריים, הופתענו לראות כי הגברת גור עדיין לא יצאה לאכול. ייתכן שהיא רצתה לסיים עבודה כלשהי לפני כן, ולכן החלטנו להשתמש במחשב כדי להתקשר ללוחות המודעות האלקטרוניים בזמן שחיכינו שתצא.
"היי, אתם?" שאלה הגברת גור. כולנו הבטנו לעברה. "האם מישהו מכם ערך שיחות טלפון למספר 976-7399? הרגע קיבלתי את חשבון הטלפון הזה וכתוב פה שבחודש האחרון נערכו מעל 300 שיחות מהמודם למספר הזה. ניסיתי להתקשר עכשיו למספר, ואין שם אפילו מחשב שיענה."
הסתכלנו כולנו זה בזה ואז הבטנו לעברה. אני בטוח למדי שכולנו נראינו אשמים ככל שרק ניתן, אך זכרנו את הכלל הראשון של מועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים, ולכן רק הבטנו לעברה ומשכנו בכתפינו באופן הכי תמים שהיינו מסוגלים.
"זו בטח טעות כלשהי," הסיקה הגברת גור. "אני אתקשר לחברת הטלפונים ואדאג שיבטלו את החיוב. בכלל, איני חושבת שיש בן אנוש שמסוגל לבצע כל־כך הרבה שיחות טלפון." לאישה לא היה מושג על כוחותינו העל־אנושיים.
וזה היה סופו של מועדון הפסקת הצהריים של מעבדת המחשבים.

כלכלה קלאסית
לבד ממשובות מעבדת המחשבים, ניסיתי לחשוף את עצמי בבית הספר התיכון למספר הגדול ביותר של נושאים מעניינים. חשבתי שככל שארכוש יותר נקודות השקפה, כן ייטב.
נרשמתי לקורסים רבים לשפות זרות, לרבות צרפתית, ספרדית, יפנית ואפילו לטינית. להשלמת דרישות החינוך הגופני, ובמקום ספורט מסורתי יותר, בחרתי ללמוד סיף (אף שיש לומר את האמת, חלק מהמשיכה היה טמון בכך ששיעורי הסיף נערכו רק אחת לשבוע). נרשמתי לקורס נגינת ג'אז בפסנתר להשלמת דרישות המוזיקה, ולקורס לרישום גוף האדם להשלמת דרישות האמנות. הצטרפתי למועדון השחמט ולמועדון האלקטרוניקה, שם למדתי קוד מורס והפכתי למפעיל רדיו חובבים מוסמך.
כדי להשלים את דרישות השירות לקהילה, התנדבתי לעבודה בתיאטרון המקומי, וסייעתי להפוך אותו לטירה ענקית רדופת רוחות. במהלך השבוע שלפני ליל כל הקדושים, התנדבתי להיות מדריך סיורים. כל מבקר תרם 15 דולר לסיור בן עשרים דקות בבית הרוחות.
נהניתי מאוד מהמעורבות בתיאטרון, במיוחד מאחורי הקלעים. הייתי איש התאורה בהצגות רבות של בית הספר התיכון שלנו, ובשלב מסוים אף ערכתי עם חבר מופע קסמים על הבמה באחד מערבי הכישרונות שלנו. אחת המשרות הראשונות שלי בשכר בתיכון היתה הפעלת פנס התיאטרון (זרקור עוקב, או follow spot בשפת התיאטרון) באחד התיאטראות הקהילתיים שלנו. היה משהו מושך במעורבות במשהו שמטרתו היחידה היתה ליצור חוויה ומסע רגשי למען הצופים, שבסופם לא נותר לך דבר להיאחז בו מלבד זיכרונות.
ואולם המשטר של השתתפות בקורסים קבועים והכנת שיעורים החל להתיש אותי, ולכן התחלתי לבחור קורסים בהתבסס על השפעתם על לוח הזמנים שלי יותר מאשר בגלל הקורס עצמו. בשנה אחת הצלחתי לתזמן את כל השיעורים שלי כך שהיה לי רק אחד בימי שלישי, ולאחר מכן היה לי כל היום פנוי. התחלתי לערוך הסכמים עם המורים שלי שלפיהם הם אִפשרו לי להיעדר מהשיעורים שלהם בתנאי שעמדתי יפה בבחינות.
לגבי השיעורים, ניסיתי כמיטב יכולתי למצוא דרכים יצירתיות לעקיפת העשייה בפועל של עבודה קשה כלשהי. אחת המשימות שלנו בשיעורי שייקספיר היתה כתיבת סונטה. סונטה היא שיר בן 14 שורות במשקל פנטמטר ימבי, שפירושו שכל שורה מופיעה לסירוגין בתבנית חוזרת של הברות מוטעמות ולא מוטעמות, מתוך ציות למבנה חריזה מוגדר. כל זה נראה לי מסובך מדי, ולכן החלטתי פשוט להגיש במקום זאת 14 שורות של קוד מורס, כשהשיר כולו לא היה אלא צירופים של נקודות וקווים.
ידעתי שאקבל בוודאי "מעולה" או "נכשל", תלוי במצב הרוח של המורה. למזלי, החליט המורה שלי לתת לי "מעולה++++++". אני חושב שברגע זה למדתי שאפילו בבית הספר משתלם לעתים לקחת סיכונים ולחשוב מחוץ לקופסה.

אחד הרגעים הפחות שמחים שלי בבית הספר התיכון היה כשהואשמתי בגנבת כרטיס ארוחות הצהריים של מישהו, כרטיס שהיה שקול לכרטיס אשראי בקפטריה שלנו. לא ברור לי כיצד הגיע כרטיס הארוחות של מישהו לכיסי. הניחוש הכי טוב שלי הוא שהקופאית החזירה לי כנראה בשוגג את הכרטיס של מישהו אחר ביום הקודם. בכל מקרה, ניצבתי בפני משפט המועצה, מעין חבר מושבעים קטן שהורכב מנשיא בית הספר וכמה מחברי הפקולטה.
ניתנה לי הזדמנות לשטוח את טענותי, אבל לא היתה לי בעצם הגנה, שכן לא היה לי מושג כיצד הגיע כרטיס הארוחות לכיסי. במקום זאת, נכנסתי לישיבה באמונה עיוורת שהדבר הנכון יקרה כל עוד אספר את כל האמת, וזה בדיוק מה שעשיתי. בסופו של דבר איש לא האמין לי, והושעיתי מהלימודים ליום אחד, דבר שנרשם בגיליון הרשמי שלי בבית הספר. הושעיתי על עברה שלא ביצעתי.
הפקתי מהתנסות זאת את הלקח שלפעמים האמת לבדה אינה מספיקה, ושמצג האמת חשוב לא פחות מהאמת עצמה. באופן אירוני, המוטו של בית ספרנו היה "יופי הוא אמת, אמת - יופי", על פי שירו של ג'ון קיטס, " אוֹדָה לכד יווני".
לא הרגשתי יפה במיוחד באותו יום.
מלבד פעילויות הקשורות לבית הספר, התמקדתי בתקופת בית הספר התיכון בעיקר בניסיון לברר כיצד אוכל להרוויח עוד כסף. התקבלתי לעבודה כבודק משחקים בחברת לוקאס־פילם. קיבלתי 6 דולרים לשעה כדי לשחק במשחק הווידיאו "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". זאת היתה עבודה כיפית, אבל היא הכניסה לי רק 6 דולרים לשעה, ולכן כשהוצעה לי משרה בשכר גבוה יותר, קיבלתי אותה מיד.
לקראת שנתי האחרונה בתיכון התקדמתי לתפקיד מתכנת מחשבים בחברת GDI. שכרי היה 15 דולר לשעה, שכר יפה למדי לתלמיד תיכון. העבודה בפועל התבטאה בכתיבת תוכנה שאפשרה לסוכנויות ממשלתיות ולעסקים קטנים למלא טפסים באמצעות מחשב במקום על הנייר.
כדי לבדר את עצמי, הייתי מהתל מדי פעם בבוס שלי, שהיה גבר צרפתי מבוגר יותר עם שיער כסוף ומבטא בולט. הוא אהב לשתות תה, ונהג להניח כוס מים במיקרוגל שניצב בסמוך לשולחן שלי, להפעיל את המכשיר ולשוב למשרדו, מאחר שלא רצה להמתין במשך שלוש הדקות שנדרשו לחימום המים. לאחר מכן הוא היה שב ומכין את התה שלו.
פעם אחת החלטתי לכבות את המיקרוגל ברגע שהוא יצא. כשהבוס חזר כמה דקות אחר כך, הוא הבחין שהמים עדיין קרים, וחשב ששכח להפעיל את המכשיר. הוא כיוון אותו שוב לשלוש דקות ויצא מהחדר.
ברגע שיצא מטווח ראייה, כיביתי שוב את המיקרוגל. בשובו בפעם השנייה, הוא הבחין בכך שפעם נוספת המים עדיין קרים, ומלמל משהו על כך שהמיקרוגל התקלקל. עשיתי כמיטב יכולתי שלא לחייך.
הוא החליט לנסות לחמם את המים פעם נוספת אחרונה, אלא שהפעם כיוון את המיקרוגל לחמש דקות, ליתר ביטחון, ויצא מהחדר כשהוא מבולבל קצת ומתוסכל.
כשחזר לבסוף, הוא פתח את דלת המיקרוגל וקרא, "מה זה צריך להיות?!" ואז החל לצחוק. הוא הביט סביב המשרד וראה את מבטי האשמה על פנינו, שכן כולנו היינו שותפים לבדיחה. הוא שלף את הכוס והראה לכולם מה שהכנתי דקות אחדות קודם לכן.
כוס התה היתה מלאה בקוביות קרח.
כולם במשרד פרצו בצחוק בלתי נשלט. אני לא חושב שמישהו מאיתנו צחק כל־כך הרבה זה זמן רב, והיה נהדר לראות כיצד השתעשעות קטנה במשרד יכולה לשפר את מצב הרוח של כולם.
אני גם שמח שלא פוטרתי באותו יום.
אף שהשתכרתי היטב ב־GDI, הייתי נזכר שוב ושוב בעסקי ייצור הכפתורים ושיווקם בדואר ובהתלהבות ובציפייה לדוור שיגיע אל סף ביתנו. חשבתי שגם החברה שמכרה לי את הערכה לייצור כפתורים היתה בוודאי בעצמה עסק מצליח של שיווק בדואר, שהרי אני עצמי הזמנתי אותה ממדור לוח המודעות של ירחון הנוער "בוי'ז לייף".
לכן החלטתי שגם עלי לנסות למכור שם משהו. מאחר שקראתי כמה ספרי קסמים בזמני הפנוי, חשבתי על הרעיון של מכירת להטוט קסמים, שבו נראה מטבע מתמוסס לכאורה דרך פיסת גומי. זה היה למעשי קסם מגניב למדי. כל מי שהראיתי לו את הקסם התפעל ממנו ורצה לדעת כיצד הדבר נעשה. לבד ממטבע, כוס וגומייה, הדבר הנוסף היחיד שנדרש לביצוע הקסם היה ריבוע לטקס, אשר גיליתי שהוא חפץ שרופאי שיניים משתמשים בו ומכנים אותו "סכר גומי" (dental dam).
חקרתי קצת וגיליתי שאם ארכוש כמויות גדולות מספיק, אוכל להשיג סכרי גומי במחיר של פחות מ־20 סנט ליחידה. מודעת לוח בחלקו האחרון של "בוי'ז לייף" עלתה 800 דולר, כך שאם הייתי מתמחר את הקסם ב־10 דולרים, הייתי מכסה את כל ההוצאות כמעט, גם אם הייתי מקבל שמונים הזמנות בלבד.
כל זה נראה כמעט קל מדי. עסק ייצור הכפתורים שלי קיבל בין מאתיים לשלוש מאות הזמנות בחודש. הנחתי ש"בוי'ז לייף" נהנה מתפוצה גדולה בהרבה מזו של "דברים חינמיים לילדים". זאת ועוד, הקסם הזה היה מגניב הרבה יותר מכפתור סיכה עם תמונה. עבור מאתיים הזמנות, עלויות החומרים שלי היו עומדות על 40 דולר, וכבר היו לי רווחים של 1,160 דולר. בשלוש מאות הזמנות, הרווחים היו מגיעים ל־2,140 דולר. גיליתי שנפלא למכור מוצרים במחיר ממוצע גבוה לצרכן, וברווח גולמי גבוה.
800 הדולרים ששילמתי ל"בוי'ז לייף" בעבור מודעת הלוח היו שקולים לשבועיים משכורת כמעט, אבל ראיתי זאת כהשקעה. בגלל זמן ההמתנה הארוך עד שהמודעה תופיע בדפוס, ידעתי שיעברו חודש או חודשיים לפני שההזמנות יתחילו להגיע, אך הייתי סבלני וחשבתי על הטווח הארוך.
לאחר מה שנראה כמו נצח, הופיע סוף סוף הדוור בביתי עם גיליון "בוי'ז לייף" שבו הופיעה המודעה שלי. היא קיבלה מיקום מצוין, ושבוע לאחר מכן קיבלתי את ההזמנה הראשונה שלי. אלה היו 10 הדולרים הכי קלים שעשיתי בחיי, ואני המתנתי בשקיקה להזמנה הבאה.
אלא שאותו יום מעולם לא הגיע.
אותה הזמנה ראשונה היתה גם ההזמנה היחידה שקיבלתי אי פעם לעסק שלי לשיווק קסמים באמצעות הדואר. כתוצאה מהצלחת עסק הכפתורים שלי, חשבתי שאני המלך הבלתי מנוצח של השיווק בדואר, כשלמעשה רק היה לי מזל.
למדתי לקח חשוב בענווה. ואיכשהו, באופן אירוני למדי, למדתי באותה עת בדיוק את המונח היבריס בשיעורי ההיסטוריה של יוון העתיקה, מונח שהוגדר כ"תחושה מוגזמת של גאווה וביטחון עצמי", אשר הביאה לנפילתם של גיבורים יוונים רבים.
גם למדתי שמכאיב למדי "להמר על כל החווה" הימור כושל. כעת, כשאני חושב על זה, זו לא היתה רק החווה. 800 דולרים היו שקולים בפועל ל־24 חוות של תולעים.

אוניברסיטה
לקראת האוניברסיטה, שלחתי טופסי הרשמה לבראון, לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לסטאנפורד, למכון הטכנולוגי במסצ'וסטס (MIT), וכן לפרינסטון, קורנל, ייל והרווארד. התקבלתי לכולן. הבחירה הראשונה שלי היתה בראון, שכן היה להם תואר בפרסום, נושא שנראה לי רלוונטי יותר לעולם העסקים מכל שאר ההתמחויות שהציעו האוניברסיטאות האחרות.
הורי, לעומת זאת, רצו שאלך ללמוד בהרווארד, מפני שזה היה המוסד היוקרתי ביותר, במיוחד בעיני הקהילה האסייתית, ולשם הגעתי בסופו של דבר.
הדבר הראשון שקניתי כשהגעתי להרווארד היה טלוויזיה. הורי לא הגבילו אותי יותר לצפייה של שעה בשבוע, ולכן צפיתי בה ארבע שעות ביום במסגרת החירות החדשה שנמצאה לי. גיליתי שבשעה שאני צפיתי בטלוויזיה, סטודנטים אחרים במעונות שלי היו עסוקים במעשי קונדס, כמו סילוק כל נייר הטואלט מהשירותים של הבנות, או הפיכת האמבט של מפקח המשמעת לקנקן תה חם ענקי (הוא לא היה משועשע).
ארגנתי את לוח השעות שלי כך שהיו לי שיעורים משעה 9:00 ועד 13:00 בימי שני, רביעי ושישי, כשאני משאיר את ימי שלישי וחמישי פנויים לגמרי. להלכה, זה נשמע כמו רעיון מוצלח אבל בהיותי ציפור לילה, מצאתי את עצמי בסופו של דבר עם לוח זמנים מוזר בן 48 שעות, שבו הייתי נשאר ער במשך 32 שעות רצופות ולאחר מכן ישן במשך 16 שעות.
בימי לימודים, צלצול השעה 8:00 של השעון המעורר שלי היה הצליל השנוא ביותר בעולם. הייתי לוחץ על לחצן ה"נודניק" שוב ושוב, ואז אומר לעצמי שאוכל לדלג על ההרצאה הראשונה באותו יום ולאחר מכן לקבל את הרשימות ממישהו אחר. ואז, שעה מאוחר יותר, הייתי משכנע את עצמי שהיות היגיון זה כל־כך יפה לגבי ההרצאה הראשונה, בוודאי אוכל להחיל אותו גם על ההרצאה השנייה, וכך פספסתי גם שיעור זה. כשהייתי אמור להיות מוכן לצאת להרצאה השלישית שלי, הסקתי שכבר פספסתי שני שיעורים, והרצאה אחת נוספת בוודאי לא תשנה דבר. לבסוף, כשהייתי אמור לצאת להרצאה האחרונה שלי באותו יום, התבהר לי שלא היה טעם להפגין נוכחות בהרצאה יחידה לאחר שפספסתי את כל האחרות. היתרון המצטבר של יציאה מהמיטה רק כדי ללכת לאותה הרצאה יחידה פשוט לא נראה משתלם.
כך שבעיקרון לא נכחתי בסופו של דבר באף אחת מההרצאות שלי בשנה הראשונה. ומאחר שמעולם לא יצאתי מהמיטה מלכתחילה, הייתי עצל מכדי להתקלח וללכת כל הדרך עד לחדר האוכל. בסופו של דבר אכלתי המון מרקים עם אטריות במהלך היום, וראיתי כל אחד מהפרקים של "ימי חיינו".
השנה הראשונה שלי עברה עלי בעיקר בבילויים עם חברים שהכרתי ואשר התגוררו באותם מעונות, שנקראו "קנדיי איי", ראינו הרבה טלוויזיה יחד, שיחקנו במשחקי מחשב ודיברנו הרבה. בהשראת ימי "הגרגרן" שלי, יצרתי את "ידיעון קנדיי איי". חמישה־עשר מאיתנו נמנו עם קבוצת הליבה, ולא ניתן היה להפריד בינינו. רובנו לא רכשו חברים מחוץ לקבוצת הליבה, והצלחנו להישאר יחד במשך ארבע השנים באוניברסיטה.
בדיוק כמו בתיכון, ניסיתי לעשות את כמות העבודה הקטנה ביותר באוניברסיטה תוך שמירה על ציונים טובים. בחרתי בקורסים כמו "שפת סימנים אמריקנית", "בלשנות", ו"סינית - מנדרין" (שפה שבה דיברתי כבר עם הורי). כדי להשלים אחת מדרישות החובה שלי, נרשמתי לקורס בתנ"ך. החדשות הטובות בקשר לקורס זה היו שמעולם לא ניתנו בו שיעורי בית שהייתי צריך להגיש ולקבל עליהם ציונים, כך שבסופו של דבר לא נוכחתי בקורס כלל. החדשות הרעות היו שהציון שלי בקורס עמד להיות מבוסס על מה שאקבל במבחן הסיום, שלא הייתי מוכן אליו כלל, שכן מעולם לא פתחתי אף אחד מספרי הלימוד שהיינו אמורים לקרוא במהלך הסמסטר. אני חושב שהמיומנות שפיתחתי באוניברסיטה יותר מכל דבר אחר היתה הדחייה לרגע האחרון.
שבועיים לפני מבחן הסיום של הקורס, חילק המרצה רשימה של מאה נושאים אפשריים שאנו ניבחן עליהם. נאמר לנו כי למבחן עצמו ייבחרו חמישה מאותם נושאים באופן אקראי, ואנו נצטרך לכתוב פסקאות אחדות על כל אחד מהחמישה.
לא היה סיכוי שאוכל לקרוא בשבועיים את כל החומר שהייתי אמור לקרוא במהלך הסמסטר כולו, אבל לא היתה לי כוונה להיכשל בקורס הזה.
אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. בהרווארד יכולנו להשתמש במחשבים שלנו כדי להתחבר לקבוצות דיון אלקטרוניות, שהיו המקבילה של לוחות המודעות האלקטרוניים שבהם השתעשענו בימי בית הספר התיכון. פרסמתי הודעה באחת מקבוצות הדיון האלקטרוניות והזמנתי את כל הסטודנטים בהרווארד שנרשמו לקורס התנ"ך להשתתף בקבוצת הלימוד הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם, מפני שקבוצה זו תהיה וירטואלית.
לכל מי שהיה מעוניין, הקציתי שלושה מתוך מאה הנושאים האפשריים למחקר מעמיק. כל סטודנט היה צריך לשלוח אלי את הפסקאות שכתב על אותם שלושה נושאים, כאילו היו אלה השלושה שנבחרו בפועל למבחן הסופי. לאחר מכן אספתי את התשובות של כולם, צילמתי וכרכתי אותן, ואת האוגדן הפצתי תמורת 20 דולר ליחידה. יכולת לרכוש אוגדן כזה רק אם תרמת את שלושת הנושאים שלך לפרויקט.
כפי שהסתבר, התעורר עניין רב בנושא, ובסופו של דבר קיבלתי מספר תשובות לכל נושא מאנשים שונים. מבלי שאפילו פתחתי ספר או כתבתי משהו בעצמי, היה בידי מדריך הלימוד המקיף ביותר שנוצר אי פעם, אשר נמצא שימושי לכול. כבונוס, עשיתי גם קצת רווח מהצד. ה"קרימזון", עיתון בית הספר שלנו, פרסם כתבה על הניסוי של קבוצת הלימוד הווירטואלית, ואני עברתי יפה את המבחן בפועל.
גיליתי את העוצמה של מיקור־המונים (crowdsourcing).

באוניברסיטה נחשפתי לדברים רבים ושונים בפעם הראשונה.
הצטרפתי לאגודת הסרטים, שהרוויחה כסף מהשכרת סרטים להקרנה באחד מאולמות האוניברסיטה, וממכירת כרטיסים לסטודנטים. ביקרתי בחווה של חבר, שם למדתי כיצד לחלוב פרות במהלך היום, ובאחד הלילות תפרו אותי לאחר שנפלתי ישר על הסנטר בזמן ניסיון ללמוד כיצד להחליק על קרח. אני לא בטוח מה היה טראומטי יותר, חליבת הפרות או התפרים שעשו לי בחדר המיון.
זכיתי בכרטיסים בתחנת הרדיו המקומית למופע הראשון שלי, והלכתי לראות את "U2" במסגרת סיבוב ההופעות שלהם "Zoo TV". עבדתי בשורת משרות בתקופת הלימודים, כולל קייטרינג בחתונות ועבודה כברמן, לאחר שהשלמתי קורס בן ארבע שעות בבית הספר לברמנים של הרווארד וזכיתי בתעודת "מיקסולוג". עבדתי גם בשורה של משרות תכנות מחשבים, לרבות עבודה בסוכנויות הסטודנטים של הרווארד ובבית התוכנה "ספינקר", והתמחות קיץ בחברת מיקרוסופט.
אחת החברות שעבדתי בהן היתה BBN, שפיתחה טכנולוגיה לימים שהפכה לעמוד השדרה של האינטרנט. החברה עבדה עם סוכנויות ממשל שונות, ולכן נדרשתי לעבור בדיקות רקע כדי לקבל סיווג ביטחוני שהיה ברמה אחת מתחת למעמד של "סודי ביותר". מסתבר שהיו רמות של סודיות בממשל שהיו גבוהות כל־כך, שאפילו שם המעמד היה מסווג.
ברוב תקופת עבודתי ב־BBN הייתי צריך להיכנס לחדר גדול ומבודד שבו כמה רמות של סודיות, כולל תגים אלקטרוניים וסיסמאות גישה סודיות למעבר דרך דלתות שונות. לא הורשיתי להכניס דבר או להוציא דבר מהחדר, במיוחד לא התקנים אלקטרוניים או סוג כלשהו של מדיה אלקטרונית לאחסון.
קיץ אחד החלטתי לחצות את הנהר על הגשר מקיימברידג' לבוסטון כדי לתור את העיר. איכשהו עברתי ליד מטה סניף בוסטון של "המלאכים השומרים", כנופיית רחוב שמשימתה היתה למנוע פשע ולהילחם בו. מצאתי את עצמי הופך לחבר למשך כמה חודשים, והשתתפתי בסיורים במערכת הרכבת התחתית ובסמטאות האחוריות של בוסטון.
קיבלתי את שם הרחוב "סוד". בתחילה חשבתי שהדבר נבע מכך שהזכרתי את מעמדי המסווג בממשל, אבל מאוחר יותר גיליתי כי אחד החברים האחרים רצה לקרוא לי במקור "סוד סיני עתיק".
בשנה השלישית והרביעית שלי באוניברסיטה, קלטתי שאני מתגעגע לניהול עסק משלי, ולכן לקחתי על עצמי את "גריל בית קווינסי", שהיה אזור האוכל בקומת הקרקע של בניין המעונות "בית קווינסי". הבניין שלנו אכלס כשלוש מאות סטודנטים, ו"גריל בית קווינסי" היה מוקד מפגש בשעות הלילה המאוחרות לסטודנטים שבאו לשחק בכדורגל שולחן או בפליפרים ולספק את תאוות האכילה הלילית שלהם.
אחד משותפי לחדר, סאנג'יי, ניהל איתי את ה"גריל". היינו אחראים לקביעת התפריט והמחירים, להזמנות מספקים, לגיוס עובדים, ומפעם לפעם להכנת האוכל בעצמנו.
באותם ימים מנעה תקנה עירונית מרשתות המזון המהיר לפתוח סניפים בקרבה כלשהי לקמפוס, ולכן החלטתי לקחת את הרכבת התחתית מרחק תחנה אחת אל סניף מקדונלד'ס הקרוב. שוחחתי עם המנהל במקום, והוא מכר לי מאה קציצות המבורגר ולחמניות קפואות של מקדונלד'ס, שאותן העמסתי על מונית והבאתי אל בניין המעונות שלנו. במשך כמה חודשים זה היה חלק משגרת היום שלי. מאחר שלא היה מקום אחר בקמפוס שיכולת להשיג בו המבורגרים של מקדונלד'ס, יכולתי לגבות 3 דולרים על המבורגרים שעלו לי דולר אחד.
בסופו של דבר עייפתי מהנסיעות היומיות למקדונלד'ס, והחלטתי לראות אם אוכל להפוך את ה"גריל" לפיצרייה. גיליתי שבפיצה יש מתח רווחים גבוה מאוד. הכנת פיצה גדולה עולה פחות מ־2 דולרים, אך אפשר למכור אותה ב־10 דולרים (או ביותר מזה עם תוספות), וניתן להרוויח אפילו יותר ממכירת משולשי פיצה. לאחר שערכתי מחקר, גיליתי שיעלה לי כ־2,000 דולר להשקיע בתנורי פיצה. נראה היה שהדבר שווה את ההשקעה, ולכן נשמתי נשימה ארוכה ורשמתי המחאה על סך 2,000 דולר.
רציתי גם להפוך את ה"גריל" למקום שאנשים ירצו לבלות בו יותר, ולכן במשך לילות רבים הקלטתי קליפים של מוזיקה מה־MTV לקלטות וידיאו, כשאני עוצר את ההקלטה בכל פעם שהופיעה פרסומת, שכן כל זה קרה בימים שלפני עידן ההקלטה הדיגיטלית (TiVo). הקליפים שנוגנו ברקע הפכו ללהיט גדול, ויחד עם מבחר הפיצות החדש שילשנו את המכירות ב"גריל" יחסית לשנה הקודמת. ההשקעה של 2,000 דולר החזירה את עצמה בתוך חודשיים.
הפיצרייה היתה גם המקום שבו פגשתי את אלפרד, שלימים יצטרף לזאפוס כמנהל כספים ראשי וקצין מבצעים ראשי. אלפרד היה למעשה הלקוח מספר אחת שלי, אשר נכנס בכל לילה להזמין ממני פיצה פפרוני גדולה.
היו לנו שני שמות חיבה לאלפרד באוניברסיטה: "מדחס אשפה אנושי" ו"מפלצת". הוא הרוויח כינויים אלה, מפני שבכל פעם שקבוצה מאיתנו היתה יוצאת למסעדה (בדרך כלל היתה זו קבוצה של כעשרה מאחרים בנשף במסעדה סינית שמנונית ששמה "הקונג"), הוא היה מנקה פשוטו כמשמעו את השאריות של כולם מהצלחות שלהם. אני שמח שלא הייתי אחד מהשותפים לדירה שחלקו איתו חדר שירותים.
לכן, בשבילי, הדבר לא היה מוזר כל־כך שאלפרד היה עובר בכל לילה ומזמין ממני פיצה פפרוני שלמה. אבל לעתים הוא היה נכנס כעבור כמה שעות ומזמין עוד פיצה פפרוני גדולה. באותה עת אני זוכר שחשבתי לעצמי, בחיי, הבחור הזה יודע לאכול.
רק שנים לאחר מכן גיליתי שאלפרד היה לוקח את הפיצה למעלה אל החבר'ה שלו במעונות, ושם מוכר אותה לפי משולשים. אני מניח שזאת הסיבה לכך שגייסתי אותו בסופו של דבר כמנהל כספים ראשי וקצין מבצעים ראשי בזאפוס.
בסופו של דבר לפני שנים אחדות עשינו את החשבון, וגילינו שאף שהרווחתי מהפיצרייה יותר כסף מאלפרד, הרי שהוא הרוויח בערך פי עשרה ממני לשעה בניצול פערי התיווך בסחר הפיצות. (בחלק שלו היה גם הרבה פחות סיכון. באחד הלילות פרצו ל"גריל" ונגנבו 2,000 דולר. בסופה של אותה שנה גיליתי שהרווחתי בפועל כ־2 דולרים בשעה.)
לא ידעתי זאת באותה עת, אבל קשרי הפיצה שלנו היו הזרע שיוביל להזדמנויות עסקיות משותפות רבות במיליוני דולרים בהמשך הדרך.

כשקרבה לסיום שנתי האחרונה באוניברסיטה, סאנג'יי הציג בפני את הדבר הזה שנקרא "הרשת הכלל עולמית" (World Wide Web). באותו זמן חשבתי שזה משהו מעניין וכיפי ששווה לחקור, אולם לא הקדשתי לו תשומת לב רבה במיוחד.
רוב תלמידי השנה הרביעית, ואני ביניהם, התמקדו בניסיון להשיג הצעת עבודה עוד לפני טקס הסיום. חברות רבות מכל רחבי המדינה ומתעשיות שונות שלחו מגייסים לקמפוס של הרווארד, כך שלא היינו צריכים לנסוע רחוק כדי להתראיין למשרותינו העתידיות.
רבים מהשותפים האחרים שלנו למעונות הגישו מועמדויות למשרות ייעוץ בנקאיות או ניהוליות, ששתיהן נחשבו למשרות ה"חמות". בשבילי, שתי האפשרויות נראו משעממות להחריד, ושמעתי גם שימי העבודה היו בני 16 שעות.
סאנג'יי ואני החלטנו להתראיין בעיקר לחברות טכנולוגיה. מטרתי היתה פשוט למצוא משרה בשכר גבוה. לא היה אכפת לי באמת מה יהיה תפקידי המוגדר בעבודה, באיזו חברה אעבוד, מהי תרבותה של אותה חברה, או היכן יהיה עלי להתגורר בסופו של דבר.
חיפשתי רק משרה עם שכר גבוה ושלא היה צריך לעבוד בה קשה.