הקדמות המחברים
ברברה מרסיניאק
אני ממלאת תפקיד של מתרגמת ומשמשת כאפיק לרוח, משום שאני נכונה ומסוגלת לתפוש את הבלתי-נראה ולתרגם אותו כמיטב יכולתי. אני שומעת, מרגישה וחווה את מארג הקיום, את המקור האוניברסלי. אני מחוברת אליו מטבעי, וקולטת את הלחישות, הדחפים וההתגלויות של כוחות היקום, בעודי נעזרת במקורות אלה לצורך הנחיה ותמיכה. לגבי דידי מתייחד כוח זה בשם הפליאדיאנים. כמובן שהאמונות שלי צובעות את ההתנסות האלה בגוונים משלהן. זהו עיקרון מבצעי קיומי, לפיו המשתתף או הצופה קובע את אופי האירוע. פיתחתי כבוד רב לעוצמתה של הרוח וביטחון עמוק במשמעות החיים ובמטרה המתגלית, טפח אחר טפח, של אנשים, מקומות ואירועים.
התהליך שהנחה אותי בכתיבה של "אדמה" היה, במהותו, כרוך בסוגייה של אמונה וביטחון. כל מי שמעורבות ביצירה של "אדמה" – קארן, טרה ואני – מאמינות בבלתי-נראים, יהיו אשר יהיו, ועובדות עמם. כל אחת מאיתנו היא אדם מיוחד בפני עצמו שהסכים להשתעשע בספר ההדרכה לחיים. לאורך התהליך של חיבור החלקים המרכיבים את "אדמה", היה על כל אחת מאיתנו להתמודד עם האתגר הזה ולבצע זינוק נחשוני של אמונה אל מעבר לתחום המגבלות המיוחד של כל אחת. רק מאוחר יותר יכולנו להשתאות על הנסים שלנו עצמנו.
אין זו משימה קלה להעלות את התקשור של הפליאדיאנים על הכתב. כשהם דוברים דרכי, הם מלמדים באמצעות הומור, פרדוכס, ניגודים, חמלה ושימוש מיומן בהצהרות ורעיונות מדהימים. הם מביעים את האנרגיה ומהות כוונתם כה טוב דרך המילה המדוברת. האתגר שלנו היה לקחת מערך נרחב של מידע וטכניקות ולהשתמש בו כבסיס ללימודי הספרייה החיה אף שלא הרבה ממה שהפלידיאנים מלמדים הוא מוחשי.
למרבה המזל, מבנה הספר היה ברור מלכתחילה. היה ברור שהוא צריך להיות מורכב משנים-עשר פרקים, כדי לגרום לקורא לצלול עמוק יותר לחוויה של "השפעת התריסר". הפליאדיאנים טוענים שאנחנו כבולים בתוך התריסר, ולכן כדי לגלות יותר, נוכל להשתמש בכבלים עצמם כדי להתפתח. עיקר המידע היה אמור להגיע מן הישיבה השלוש-עשרה שהועברה בין השנים 1991 ו-1992. חמישה תקשורים הגיעו מטיולים לאתרים קדושים במקסיקו, מצרים, יוון ושני ביקורים בבאלי; ושמונה מישיבות ספציפיות של שלוש שעות שנערכו ברחבי ארצות הברית.
לעתים, אם הייתי עוצרת וחושבת באופן הגיוני על העשייה של ספר זה, הייתי המומה מהיקפו העצום של החומר. אולם הגעתי לכל כך הרבה הישגים בלי שהיה לי אפילו ידע קלוש על מה שעסקתי בו, שעתה, אמונה זו בתהליך של אי הידיעה תומכת בי! הרבה יותר קל לחיות בדרך זו. אמונה זו, שאותה חולקות גם קארן וטרה, והביטחון בהתחייבות שלקחתי על עצמי להוציא את הספר אל הפועל, אפשרו לי לנוע הלאה. הפליאדיאנים, כמובן, היו לעזר, הדריכו ועוררו עניין בכל התהליך של רצון חופשי, תוך שהם מטביעים את חותמם על אירועי החיים – באורח מעורר כבוד, מאופק, ותמיד נוכח.
קודם לכן ניחשתי שהספר, שהיה אמור להיות על "הספרייה החיה" ושעדיין לא היה לו שם, קיים למעשה היכן שהוא בעתיד. אחרי הכל, אם התחייבתי לכתוב אותו, כנראה שהוא נמצא איפה שהוא, על המדף, מחכה שיקראו אותו. הרעיון שלי היה למצוא את המהדורה העתידית הזו, ולהשתמש בה כדי ליצור את המקור בהווה. רעיון זה העניק לנו שלווה עצומה, ונראה קל בהרבה מאשר להתמודד עם ערמת ניירות ענקית של תערובת תמלילים פליאדיאניים.
תמיד ידעתי שברגע שתהיה לי הכריכה של "סיפורי הספרייה החיה" הזה, יבוא בעקבותיה גם הספר ודפיו יסתדרו במקומם. בבוא העת הגה פיטר אברלי את עיצוב הכריכה, ובמקביל קיבלנו את הכותרת אדמה: הצופן הפליאדיאני של הספרייה החיה. התרשמנו עמוקות, הן מן העטיפה והן מן הכותרת. עתה היה עלינו למלא אותם בתוכן.
המשך התהליך היה כרוך בשורה סבוכה של רבדים מקבילים, כאשר האירועים בזמן ובחיים מוסיפים עושר ועומק לסיפור המתבהר בהדרגה. צללנו לתוך ערמות של נייר, ובמשך חודשים היינו כולנו שקועות בעולם אחר, שבו הכוונה והמטרה העיקריות שלנו היו ליצור את "אדמה". חלקי הספר החלו להתאסף יחדיו בחלומותינו, ולילה אחר לילה כולנו חלמנו על התהוותו. הייתי רושמת ברשימת ה"מטלות להיום" שלי את המילים: "אדמה, בראי את עצמך", וכך היה.
תוך כדי העבודה עם החומר, אני מתמודדת עם האתגר להמשיך ולחשוף את הבלתי-נראה ולבחון את הנקיקים והסדקים באמונות שלי. הפליאדיאנים, חברים בלתי נראים בעלי אישיות, מעודדים אותי להתנסות בהרחבה אינסופית של תמונת העולם שלי. הם מייצגים את העמדה הנייטרלית של הכוח ושל מארג הקיום, אותם הם מגדירים כביטוי של אהבה – מהות הקיום שבה כולם יכולים לעשות שימוש – ואשר עומדת לרשותם במודע וללא תנאים כמו דלק נצחי שבאמצעותו הם יכולים לברוא את כל מה שיחפצו. מתוך העוצמה הזו בראנו את אדמה.
לעתים קרובות אני חשה כאילו אני כאן בתור צופה, בעוד האני הגלקטי שלי מתבונן ותופש את החיים הארציים מנקודת ראייה שהיא הרבה פחות נאחזת ממני. השקפה זו רחבה ומתפשטת, ואני "יודעת" ברגעים כאלה שאני כאן כדי לחוות ולהשפיע על ה"תפנית הגדולה", כפי שהתודעה הגלקטית שלי מתייחסת אליה.
כל אחד מאיתנו בורא לעצמו עולם שונה, עובדה שאני מודעת לה בחריפות. אולם, הדרך שבה הבנה זו חוצה את דרכי החיים היא כה עדינה, עד שכמעט לא מזהים אותה, שלא לדבר על להעניק לה את ההכרה שלה היא זכאית. הבחירה שלי בחיים היא לצאת לספארי אחר המסתורין הבלתי-מוחש והנסתר, ללקט לעצמי איזו שהיא משמעות, ובסיכומו של דבר להסיק על סיבת הקיום עצמו.
החיים עבורי הם סדרה של פרקים, ואין זו משימה כבדה מבחינתי לדמיין את עצמי בדמות הגיבורה ברומן של חיי, אשר מדלגת מאפיזודה להרפתקה, וחוצה הלוך ושוב עולמות שהם גם פנימיים וגם חיצוניים. לכל קטע בחיים אני מייעדת משמעות, ובדומה לספר היסטוריה, שיש בו עידנים ותקופות, מזוהה כל שלב לפי האירועים העוקבים לכאורה, אשר מתנהלים אחריו במצעד מפואר, ואשר מציעים תחושה ייחודית של סדר ומטרה. מעולם לא התקשיתי להאמין שלחיים, על כל מרכיביהם, יש משמעות כבירה. לגבי דידי, כל מה שאמרו לנו לייחס לו משמעות רבה, נראה כל כך נטול משמעות - שההפך היה פשוט חייב להיות נכון!
הדרך שבה אני אישית חושבת על החומר היא כדלקמן: אל תשלי את עצמך – אף אחד מאיתנו לא יודע דבר בוודאות! ייתכן שהכול נכון, וקרוב לוודאי שהוא גם כזה, מכיוון שמה שאת חושבת הוא מה שיהיה!
אהבה, כוונה ברורה וחוש הומור הם מרכיבים רבי-עוצמה, וכאשר נוספות להם גם הערכה, חמלה והשראה, זה יכול לעשות את כל ההבדל. לו תהיה עבודה זו לעזר בקידום חירותך שלך. ברכותי לך!
ברברה ג'יי. מרסיניאק
רלי, צפון קרולינה
19 בספטמבר 1994
ירח מלא בדגים
קארן מרסיניאק
באחד עשר לינואר בשנת 1994, כשמולד הירח היה בגדי, ברברה, טֶרָה ואני חתמנו על חוזה בו התחייבנו לכתוב את הספר הזה. מצבי נע בין התלהבות לייאוש. חשבתי לעצמי: "הספר הזה הוא משהו שאני באמת רוצה לתרום לו. כיצד אמצא את הזמן להשקיע את עצמי בפרוייקט וללהטט בין כל החלקים של עולמי-העסוק-ממילא?"
חודש לפני שהתחלנו את "אדמה", סיימנו בעלי ואני את עשרים ושתיים שנות שותפותנו. מכרנו את הבית שהיה בבעלות שנינו, ואני ובתי בת השבע לורל, עברנו לבית שכור. הייתי עסוקה בפריקת מזוודות ובשמירה על כך שהעסקים ב"בּוֹלְד קוֹנֵקשנס" יהיו כרגיל ויתנהלו כשורה. עסקתי בקליטת הזמנות, בהתכתבויות, תוך תחושה שאני חייבת לעשות זאת על חשבון זמני הפנוי. פעמים רבות היו לי פקפוקים רציניים בנוגע ליכולתי ליטול חלק בתהליך של ספר זה, ונקלעתי למצב של בהלה כאשר דמיינתי את כל פלחי המציאות שאעסוק בהם בששת החודשים הראשונים של 1994, תוך ידיעה ברורה שספר זה ידרוש פלח גדול.
לבסוף, נוכחתי לדעת שאם לא אשתתף, תחמוק ממני הזדמנות גדולה לגדול ולהשתנות. הכרחתי את עצמי להתמודד פנים מול פנים עם אחת מהסוגיות הגדולות שלי: שליטה. זה היה האתגר שמאחורי העובדה שלעולם לא היה לי די זמן פנוי. ראיתי בבהירות כיצד הצורך לשלוט הגביל אותי בכל-כך הרבה תחומים של חיי, והחלטתי שהדבר היחיד שאוכל לעשות הוא להיכנע, לוותר על השליטה, לקבל קצת עזרה בענייני היום-יום, ולתת אמון!
אמון. כל הספר היה תהליך של אמון. מוקדם יותר, כאשר שלושתנו היינו נדהמות מכל החומר שטרה שיכתבה, ולא ידענו היכן להתחיל לעשות סדר בתוך סוללת הניירות, ידענו מספיק על מנת לתת אמון. ברברה, טרה ואני כרתנו ברית, משולש של אנרגיה, ועבדנו כצוות בהפקת העתון The Pleiadian Times ועל פרוייקטים אחרים. הצלחנו לשכלל את אמנות היכולת לקבל ביקורת בונה האחת מן השנייה, לדעת לשים את האֶגו והרגשות הפגועים בצד, ולדעת שאנחנו אף פעם לא קורבנות. הדבר אפשר לנו לעשות לגמוא מרחקים מבחינת מה שרצינו להגשים. היה לנו אמון בכך שכאשר האנרגיות שלנו עובדות יחדיו, בהרמוניה ובכוונה ברורה, נוכל לעשות כל דבר שגמרנו אומר בדעתנו לעשות.
שוב ושוב דימינו כיצד אנחנו מושכות את הספר מן העתיד אל ההווה. ציור הכריכה שצייר פיטר אברלי היה בידינו זמן רב לפני שהיה לנו החומר שייכנס בין דפי הכריכה! הציור מגנט וריתק אותנו. נמשכנו לתוך מציאות זו שוב ושוב. בכיתי בפעם הראשונה כשהצלחתי ממש להיכנס לתוכו - היתה לי תחושה שהפליאדיאנים מקרינים מידע לספר באמצעות הציור. ערמומיים שכמותם, הם שוב בחשו בעניין!
היום, כשאני יושבת במרפסת האחורית וכותבת, תהליך כתיבת הספר כבר מאחורינו, ואני חשה את קרני השמש הרכות של חודש ספטמבר בקרוליינה, נודדת דעתי במורד כמה מן השדרות של המציאות שיצרתי לי. אני יושבת כאן ומחייכת, נזכרת באירועים שסייעו להנחית אותי בעכשיו המסוים הזה, ונמלאת הודיה אין קץ לעובדה שהתמגנטתי לפני שנים אל המילים "המחשבה בוראת".
עוד בסוף שנות השבעים, ג'יין רוברטס ו'החומר של סת' היוו כוח מנחה לברברה ולי. באותם ימים חייתי ברוצ'סטר, ניו-יורק, וברברה היתה בלוס-אנג'לס. אני הייתי מיושבת בדעתי, עם בעל ומשׁרה, וחייתי בבית מושבה הולנדי יפהפה, עם חצר שאותה הפכתי לספרייה החיה שלי. ברברה, לעומת זאת, היתה התגלמות הרוח החופשית של התקופה. תמיד בחיפוש אחר משהו חדש שירחיב את אופקיה, תמיד בתנועה, סופגת את המחשבה החדשה שקליפורניה והעולם יכלו להציע.
באחת השנים ברברה שלחה לי ליום הולדתי שני ספרים, יחד עם כרטיס ברכה שאמר משהו כמו: "יוצא כל כך הרבה מידע מעורר מחשבה כיום, שאני לא מצליחה לקרוא את הכול בעצמי. תבדקי את שני הספרים האלה, ותודיעי לי אם הם שווים קריאה." שני הספרים היו "החומר של סת" ו- "סת מדבר" מאת ג'יין רוברטס. הקריאה שלהם היתה בהחלט שירות יקיצה מטעם היקום!
בילינו את מספר השנים שלאחר מכן בקריאה ובספיגה של כל החומר של סת שהיה קיים. קראנו אותו שוב ושוב, הבהרנו בו נקודות, שוחחנו עליו וניסינו לחיות לפיו. תמונות מאותם ימים צפות בזיכרוני ועתה אני מבינה כיצד הייתי שרויה בתוך המציאויות של ג'יין רוברטס ורובּ בטס בעודי קוראת דף אחר דף. יכולתי לתאר לעצמי את המציאויות שלהם בבהירות רבה. התייסרתי לנוכח עבודת הרישום והתמליל האיטית והקפדנית שרוב נטל על עצמו - אילו רק היה עובד במהירות רבה יותר, אולי היינו יכולים לקבל את הספר הבא מהר יותר. דמיינתי את ג'יין מול ערמות הדואר שלא קיבלו תשובה וחשתי בתסכול המוחלט שלה לנוכח העובדה שלעולם לא תדביק את הפיגור. בהביטי היום לאחור, אני יכולה לחוש את העוצמה שהנחתה אותי עוד אז לציין לעצמי כל דבר שעשו. עתה, כשאני מנהלת את העסק של "בולד קונֵקשנס" ומתבוננת בערמות הדואר שיש להשיב עליו – הבקשות לספר חדש של הפליאדיאנים! – אני מוצאת את עצמי במצב דומה לשלהם בשנות השבעים, מצב שיש בו שמחות ואתגרים דומים שיש להתמודד עמם.
היה זה באפריל 1988 כאשר ברברה נסעה לטיול במצרים ויוון, והניחה את היסודות שיאפשרו לפליאדיאנים לחדור אל תוך המציאות שלה. עתה חייתי ברלי שבצפון קרוליינה, והיסודות לביתי החדש הונחו באותו זמן, בית שבו השתמשו הפליאדיאנים במשך חמש שנים ככיתת לימוד להקנות לנו חכמה, להצחיק אותנו, לנזוף בנו, לשחק בנעשה בתוך מוחנו, וללמד אותנו אודות עצמנו.
כשברברה חזרה מההרפתקה המצרית/יוונית שלה, התקשרה אלי מבוסטון ואמרה: "נחשי מה?" – "התחלת לתקשר," עניתי. "איך ידעת?" אמרה. תמיד ידענו. זה לא היה משהו שדיברנו עליו לעתים תכופות; אולם היתה לנו ידיעה עמוקה, ללא מילים, שיום אחד נהיה מעורבות באיזה שהוא סוג של הרפתקה רוחנית. היתה בינינו נאמנות איתנה האחת לשנייה; ברמה מסוימת ידענו שהגענו למציאות הזו כאחיות כדי לעגן מופת חדש של חשיבה, ושלא היינו יכולות לעשות זאת ללא האהבה והתמיכה שקיבלנו זו מזו.
הייתי להוטה לפגוש את החברים החדשים של ברברה שכינו את עצמם "הפליאדיאנים". עדיין לא ידענו איך אנחנו מרגישות בנוגע להם. כלומר, ברברה ציפתה לישות ערטילאית נחמדה ומהוגנת כמו סת, ומה קיבלה תחת זאת? חוצנים! אני זוכרת את הפעם הראשונה שברברה באה אלי הביתה והתקשרה לפליאדיאנים. הקול שלהם היה מאוד חלש וקשה להבנה, והיה עלי להתאמץ כדי לשמוע את מילותיהם. הם נתנו לי קצת מידע בנוגע למי הם ומדוע הם עובדים עמנו. כמו כן סיפרו לי שהם מתעתדים לכנות אותי בשם מוֹלי משום שאני דומה לחפרפרת שאוהבת להשאיר את הראש שלה מתחת לאדמה ולהישאר מחוץ לאורות הבימה. אבל בכל אופן, אמרו, הגיע הזמן שאתחיל לאמץ את כל הרעיונות האלה שאספתי והשתעשעתי בהם, ולהתחיל לחיות אותם, וכי החיים שלי ישתנו מיסודם ושום דבר לא יישאר כפי שהיה. "מעניין" חשבתי, בעודי יושבת שם בביתי הנוח עם בעל שאהבתי, משרה שסיפקה אותי ובתי בת שנתיים הישנה בחדר הסמוך. חשתי כה בטוחה ומוגנת; לא היה לי שמץ של מושג על איזה שינויים הם מדברים!
ובכן, שש שנים מאוחר יותר, החיים שלי ללא כל ספק השתנו, ולא בהכרח בכל הדרכים שתיארתי לעצמי. אילו הייתי יכולה לדמיין את העתיד עוד אז, אני משערת שהפחדנות שלי היתה מונעת ממני להמשיך עם זה. כך שאני מכירה טובה לפליאדאינים על אהבתם והדרכתם – גם בזמנים שבהם לא סברתי שהיו אלה אהבה והדרכה – על העובדה שהתעקשו להמשיך, ותמיד דחפו אותי לאתגר שברמה הבאה. אני מודה לברברה על אהבתה, תמיכתה ונאמנותה, על המסירות שלה לעבודה זו, ועל נטייתה לחיות לאור ההנחיות הפליאדיאניות ולגרום לדברים להיראות קלים. ותודה גם לטרה על היותה חברה שבה אני בוטחת ועמה אני גדלה. מזל קשת כמוני, שאיתה אני יכולה לשוחח, וכן עורכת מצוינת. תודות מיוחדות לבתי, לורל, אשר מגיל צעיר מאוד היתה מסוגלת לספוג את ההתבוננות בדודתה ברברה – או כפי שכינתה אותה "קיוסי" – מתכווננת לתדר של הפליאדיאנים כל שבועיים בביתנו. על כך שהרשתה לי לטייל עם ברברה ועם הפליאדיאנים, בלי שאחוש רגשי אשם על כך שאני לא תמיד לצדה; על יכולתה ליטול את תמונות העולם השונות של שני הוריה, ולמזג אותן לתוך עולמה תוך מציאת איזון ייחודי.
בעודי מהרהרת בכך ברגע זה, אני יכולה באמת ובתמים להגיד שאני במצב הוויה שָלֵו והרמוני. העובדה שאני בוטחת בעצמי ויודעת שאני בוראת כל היבט של המציאות שלי על מנת להורות לעצמי את השיעורים שאותם אני צריכה לחוות, העניקה לי חירות רבה. שעה שספטמבר מתקרב לסופו והדרו של הסתיו פורש בעדינות רבה את רשת קסמיו על הנחלה הנקראת "המשולש", אני מוצאת את עצמי רוכשת בית משלי, נוטלת שוב את שם הנעורים שלי ומוותרת על הכינוי "מולי". אני מצפה בעונג ובהתרגשות לקראת המקטע הבא של המציאות שבו אמצא את עצמי ממלאת תפקיד.
קארן ג'יי. מרסיניאק
רלי, צפון קרולינה
טרה תומס
אני מכירה את ברברה ואת קארן מאז שברברה החלה לתקשר בשנת 1988. עבדנו יחד, ניגנו יחד, צחקנו, בכינו, רבנו ופיתחנו רמה עמוקה של אמון האחת עם השנייה. התחלת העבודה על העלון "זמנים פליאדיאניים" באביב של שנת 1993 גיבשה והעמיקה את היחסים בין שלושתנו. כולנו נשים חזקות ודעתניות שלמדו כיצד למזג את כוחנו כדי לעבוד בענייני הרוח, לתמוך זו בזו וליצור משהו שהוא גדול מסך המרכיבים שלו. לכן, כשברברה הציעה ששלושתנו נעבוד יחד על "אדמה", הייתי נלהבת.
העבודה עם הפליאדיאנים לא דומה לעבודה עם מידע מתוקשר אחר. במקום הרצאה על כל נושא נתון, ההנחיות אינן באות בסדר מוגדר, וחלק מהן מבלבלות או סותרות – וכך הן גם אמורות להיות. אלו מאיתנו שעובדים איתן באופן סדיר יודעים שהפליאדיאנים מוסרים לנו משהו על מגש של כסף, כיוון שהם רוצים שנלמד להשתמש בהנחיות שלהם בחיים שלנו, ולסמוך על עצמנו בתוך התהליך. כך שהפליאדיאנים לא מתיישבים להכתיב ספר. העבודה על ספר עמם זהה להשתתפות באחת מן הסדנאות שלהם. עליכם לחפור בתוך עצמכם כדי לשלוף את המידע לתוך התלת-מימד ולתוך החיים שלכם.
מאחר שעבדתי על "מבשרי השחר", הכרתי את התהליך של להרים ספר כזה. ראשית, יש לתמלל סרטי הקלטה נבחרים. לאחר מכן המידע מחולק לקטגוריות או נושאים, כלומר: "דנ"א.", "זוחלים", "דם", "אדוני המשחק". כך נוצרות ערמות קטנות ומסודרות של דפי מידע בתיקים ממתינים. השלב הבא הוא לשזור את כל פיסות המידע יחדיו כדי ליצור פרקים, כך שייצרו סיפור עקבי פחות או יותר.
כאשר ברברה, קארן ואני עובדות יחד, אנחנו תמיד מתחילות בטקס קטן כדי לייצב את האנרגיה שלנו וליידע את הפליאדיאנים שאנחנו מוכנות לעבוד. אנו מצהירות על כוונותינו ואז מצלצלות בפעמונים הטיבטיים שתים-עשרה פעמים, צלצול אחד עבור כל צ'אקרה. לאחר מכן אנחנו מוכנות להתחיל לעבוד "באי-היגיון", ולתת לרוחנו להדריך אותנו.
התיק הנייד שלנו היה מלא עד להתפקע. מספר הנושאים שהיו לנו, וכמות הדפים בכל אחד מהם, נראו מאיימים. ידענו שיהיו שנים-עשר פרקים, לכן הוצאנו טופס ריק של הגלגל האסטרולוגי ותייגנו כל בית בתור פרק. אחר כך התחלנו לקרוא את שמות הנושאים ולסדר אותם בתוך הבתים שנראו מתאימים. החלטנו שכל אחד מאיתנו תיקח ארבעה בתים, או ארבעה פרקים, ותאגד את המידע ביחד. כל אחת בחרה צבע וצבעה בו את התרשים. עתה היתה לנו טיוטה של תכנית אב שבתוכה נוכל לארוג את המידע ביחד. כאשר בתה בת השבע של קארן, לורל, הגיעה הביתה מבית הספר, הראינו לה את התרשים הצבעוני שלנו ושאלנו אותה מה לדעתה הם היו. ללא היסוס אמרה, "זה הספר". טוב, למישהו היתה אמונה!
ארגון הקטעים השונים של המידע לתוך פרקים דרש ויתור עצום על הצורך לשלוט ואמון עמוק בתהליך. כמובן שבהתחלה כל אחת מאיתנו ניסתה לעשות זאת בדרך הישנה, על ידי קריאה וספיגה של כל אחת מהמילים שעל הדפים המודפסים בניסיון לסדר אותם בסדר הגיוני. זה לא עבד במקרה של החומר הפליאדיאני. התחלנו להיות מטושטשות ומבולבלות, ושום דבר לא נראה מתקבל על הדעת.
למרבה המזל, הגיע הציור של פיטר אברלי עבור הכריכה והעניק לנו נקודת מיקוד. ציור זה הוביל אותנו בדרך שאני אף לא יכולה לרדת לחקרה. אני רק יודעת שבכל פעם שניסיתי לשלוט בתהליך, הייתי שואפת שאיפה עמוקה, מסתכלת בציור, ושוב הייתי בדיוק איפה שאני צריכה להיות – ב"אי-היגיון" – בידיעה שהספר אמנם היה קיים בעתיד, וכל שהיה עלי לעשות היה לבטוח בכך ולהניח למידע להתארגן מאליו.
אחרי שכל אחת מאיתנו קיבצה את ארבעת הפרקים הראשוניים שלה בצורת טיוטה, התחלנו להחליף בינינו את הפרקים כדי ללטש אותם, לארגן אותם מחדש ולמלא את החללים. הפרקים שלי נמסרו לקארן, הפרקים של קארן נמסרו לברברה, ואילו של ברברה נמסרו לי. חוללנו במחול החלפת הפרקים שוב ושוב, כך שלכל אחת מאיתנו היתה יד בכל אחד מהפרקים. בכל פעם שנתקענו או התבלבלנו, הנחתה אותנו ברברה קלו חזרה למסלול. באורח פלא, כך נראה, נולדה "אדמה".
הפליאדיאנים מדברים תכופות על היעדר מאמץ. אם משהו אינו נעדר מאמץ, אתם נמצאים בנתיב הלא נכון. העבודה עם החומר שלהם היא אמנם נטולת מאמץ; אולם לא משתמע מכך שלא כרוכה בכך עבודה. החלק נטול המאמץ הוא שאם אתם בוטחים, פוסעים פסיעה אחת בכל פעם, ואינכם שואלים איך ולמה, הכל יתחבר ביחד. אולם הדבר עדיין דורש המון אנרגיה, המון ריכוז והמון פעילות בתלת-מימד. בדרך כלל אתם לא זוכים לעשות הצהרת כוונות ואז לשבת בנחת ולצפות בדברים מתרחשים; מישהו צריך לעשות את העבודה הגשמית. ואני יכולה לספר לכם בפה מלא שברברה, קארן ואנוכי עבדנו קשה.
למדתי רבות מהעבודה על "אדמה". מובן שנזדמן לי לראות הרבה מן הדפוסים הישנים שלי כשהם מבצבצים אל פני השטח: הרצון לשלוט בעבודה במקום להרפות ולהניח לדברים לקרות, התחושה שעלי לעמול קשה באמת ולהתייגע, שמא לא יעריכו אותי אחרת, הדאגה לגבי המועד האחרון להגשה וכיצד יהיה באפשרותנו להספיק. גרמתי לעבודה להיות לי לנטל, משום שהייתי מנויה על האמונה הישנה שגורסת שאם זה לא עולה בקושי, זה לא טוב. מעניין עד כמה ברורות הסוגיות שלך נעשות כאשר עובדים עם אחרים. בפני עצמם אלה הם דפוסים מושרשים, חלק ממי שהנך. אך כאשר נמצאים בתוך מערכת יחסים, דומה שמוצבת לפנייך מראה האומרת: "הביטי בזה!" הייתי מסוגלת לזהות את נטל הדפוסים שלי ולהרפות ממנו. אך, איזו הקלה!
למדתי גם דרך חדשה ועמוקה יותר לעבוד כצוות וזכיתי בהערכה ואהבה עמוקות יותר כלפי ברברה וקארן, וגם כלפי עצמי. הצלחתנו לגבש את האנרגיות שלנו כך שנוכל לעבוד ביחידה אחת, ולהוציא לפועל את כל הכוחות שלנו בלי להתחרות זו עם זו או להאפיל האחת על רעותה. ואני יכולה לראות שמערכת יחסים זו היא שיצרה את הספר. כן, אלה היו כל הדברים הגשמיים שעשינו, היעדים שקבענו, הפעמונים שבהם צלצלנו, האמנות של פיטר, אולם דברים אלו לבדם לא היו יכולים ליצור את "אדמה". היה זה הקשר העמוק והאמיץ בין ברברה, קארן וביני, האהבה שחלקנו בינינו ובין הפליאדיאנים, ושילוב האנרגיות שלנו יחד עם ביטחון עמוק בתהליך.
עכשיו אני מבינה כיצד רמה כזו של כבוד הדדי, אמון ואהבה יכולה להתפשט לכל תחומי חיי, ואני חשה הכרת תודה עמוקה על כל השיעורים שקיבלתי בזמן העבודה על "אדמה", על היחסים שפיתחתי עם הפליאדיאנים, עם המישור הלא-גשמי, עם ברברה וקארן, עם משפחתי וידידי, ויותר מכל, עם עצמי.
טרה תומס
פיטסבורו, צפון קרוליינה
