פרולוג
מיטש
סקיילר לא ידעה שצפיתי בה. פעם בשבוע ישבתי ברכב בצד השני של הרחוב מול ביתה ברחוב הפרברי השקט שבו התגוררה בימים אלה - איתו. התחשק לי להקיא רק מהמחשבה עליה עם גבר אחר, שלא לדבר על לראות את זה.
היו לי שלושה מקומות חניה שסיפקו לי זווית ראייה מושלמת לתוך הסלון שלה. החלפתי מיקום כל שבוע כדי לא לעורר חשד, ותמיד באורות כבויים. נעזרתי במשקפת קטנה, ומלבד היעדר שותף לפשע, זה היה מאוד דומה למארבים שרואים בסרטים.
ארזתי לי אוכל בשקית נייר חומה, בדרך כלל כריך חמאת בוטנים ושייק חלבון, והעברתי ככה את הערב, עד שהאורות למטה כבו. זה היה הסימן עבורי שהיא שהלכה לישון. אחר כך הייתי נוסע הביתה למיטתי הריקה בתקווה שאחלום עליה.
הרחוב נקרא סמטת בֵּייבֶּרי, והשכונה הייתה מהסוג שמגיע לה לחיות בו: בטוחה, שופעת עצים מוריקים ומדשאות מטופחות בקפידה. בערך שעתיים וחצי נסיעה בג'רזי מהעיר ניו־יורק, בעיר סמוכה לעיר שבה גדלנו ומסוג המקומות שדמיינתי שנמצא את עצמנו בהם ביחד, מאושרים עד עצם היום הזה.
עברו חמש שנים ארוכות מאז שסקיילר החליפה איתי מילה. רוב אותה תקופה היא התגוררה במדינה אחרת. השמועה הייתה שהיא נסעה ללמוד בבית ספר לעיצוב פנים, אבל האמת שהיא ברחה ממני.
כי שברתי את ליבה.
כמה שנים אחרי שעזבה היא הכירה מישהו. חבר משותף, דייבי, סיפק לי מידע פנימי לגביה, ועד כמה שלא מצא חן בעיניי שיש לסקיילר גבר אחר, ידעתי שכל עוד היא מאושרת, אני צריך לקבל את זה. זה היה הרבה יותר פשוט כשהייתה רחוקה. לא חשבתי שהיא תחזור לאזור. עד שערב אחד עולמי התהפך, כשקפצתי לטארגט לקנות משחת שיניים.
הבחנתי בה ראשון. היא בדיוק קראה מה כתוב על גב בקבוקון מי־פה, כשנכנסתי למעבר, ולא שמה לב שאני עומד מטרים ספורים ממנה.
הלב שלי דפק בחוזקה, והרגשתי מחנק בחזה. היא תמיד הייתה ילדה יפה, אבל לא הייתי מוכן למראה שלה כאישה בוגרת. תמיד ניסיתי לדמיין איך יהיה לראות אותה שוב, אבל לא ציפיתי לעוצמת התגובה הפיזית והרגשית שחוויתי.
שערה האדמוני הארוך התכהה קצת וגלש על גבה בקוקו ארוך. היא לבשה מעיל צמר פשוט משובץ בשחור לבן, עם חגורה עבה שחבקה את מותניה הדקים, ונראתה לי הרבה יותר גבוהה, עד שהסתכלתי למטה וקלטתי שזה משום שהיא נועלת מגפיים גבוהי עקב.
היא עדיין לא הסתובבה והבחינה בי, ואני פשוט בהיתי בה בחזה מכווץ ובגרון חנוק, מדרבן את עצמי בלב לומר לה משהו לפני שהיא תלך. בקושי היה ניתן לשמוע את המילה שיצאה לי מהפה.
"סקיילר."
מבטה פגש בעיניי, והרגשתי שהלב שלי חוזר לפעום לראשונה אחרי חמש שנים. פתאום הבנתי עד כמה הייתי מת בפנים.
היא נסוגה צעד קטן לאחור והתנשמה בזעזוע. זה היה המפגש הראשון שלנו עוד מלפני שעזבה, ובנוסף לכך, גם נראיתי מאוד שונה.
כמה שנים קודם לכן, כשהייתי בשיא הדיכאון, הוצאתי את התסכול על הגוף שלי באימוני כושר מפרכים שהפכו מאז לשגרה. כך שהייתי הרבה יותר מגודל וכנראה גם מפחיד מהסטודנט בקולג' שהותירה מאחוריה.
לא היה לה מושג עד כמה באמת נהייתי קשוח, בעיקר מבפנים. היא, מצד שני, נראתה מעודנת ומתוחכמת בהשוואה להופעתי המחוספסת, שכללה ג'ינס דהוי ומעיל עבודה מלוכלך בצבע בז'.
היא עמדה המומה, בוהה באותיות המקועקעות על פרקי אצבעותיי. כשהכירה אותי, לא היו לי קעקועים.
תגידי משהו, סקיילר... לא משנה מה.
ואז שמעתי קול גברי בקצה המעבר. "קדימה, סקיי. אין לנו את כל היום."
סקיי. אף אחד לא קרא לה סקיי, היא שנאה את הכינוי הזה. הוא התייחס אליה בחוסר סבלנות. לא מצא חן בעיניי האופן שבו התנסח, וגם לא הפרצוף שהספקתי לקלוט על פניו, לפני שהסתובבתי להעמיד פנים שאני בוחן את מבחר משחות השיניים.
רתחתי מזעם. עליו. לא הכרתי אותו בכלל ורציתי לחסל אותו. ידעתי רק שיש לו את הדבר היחיד שרציתי אי פעם.
היא פנתה אל הבחור שהיה, כנראה, החבר שלה. "אני... מצטערת. אני כבר באה." היא נשמעה לחוצה, מבולבלת, ממש לא סקיילר הרגועה והבטוחה בעצמה שפעם הכרתי... ואהבתי. ועדיין אוהב. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, האדם הכי חשוב בחיים שלי במשך שנים רבות... לפני שדפקתי לנו הכול.
הייתי עדיין עם הגב אליה, כששמעתי אותה מתרחקת בנקישת עקבים, ומעבר לכך, הרגשתי איך הגוף שלה נוטש אותי. ההיעדר הפתאומי השיב מייד את אותה כמיהה מוכרת ובלתי נסבלת שרק לאחרונה למדתי לרסן.
המשכתי לעמוד שם פרק זמן לא ידוע, בוהה במדפים במבט חלול, וכל הרגשות ששנים התאמצתי לקבור הציפו אותי שוב במלוא הכוח.
כשזזתי לבסוף, ראיתי אותה עומדת בתור לקופה. החבר שלה בטח חיכה ברכב, כי לא ראיתי אותו בסביבה.
תן לה ללכת, מיטש.
וכמעט עשיתי את זה... עד שראיתי את מה שראיתי.
היא קירבה יד אל עיניה למחות דמעות, מציצה אחורה כמו לוודא שאף אחד לא מסתכל, בלי להבחין שאני בצד השני שלה, מתחבא מאחורי מגזין ליד אחת הקופות בהמשך. הרגשתי שהלב שלי עוד רגע מתפוצץ. היא בכתה, וידעתי שזה בגללי. הייתי צריך להיפגע, אבל זה דווקא עודד אותי.
היא עדיין הרגישה משהו.
לא ידעתי אם עצב או שנאה או אפילו טיפונת אהבה, אבל הכול עדיף על פני אדישות. שכנעתי את עצמי שסקיילר עזבה מזמן. לא רק את העיר, אלא שגם הרגשות שלה כלפיי התפוגגו מזמן. לא הייתי מסוגל להמשיך הלאה אחריה, אבל הנחתי שבשלב הזה ייתכן שהיא כבר התגברה על מה שקרה בינינו.
כשניגבה שוב את העיניים, ידעתי שאני חייב לברר עוד. הייתי חייב לדעת אם היא מאושרת. היא בהחלט לא נראתה ככה, וזה עצבן אותי. שמרתי מרחק כל השנים האלה ולא נלחמתי עליה, כי חשבתי שככה עדיף לה. גם אם היא לא תסלח לי לעולם, הייתי חייב לדעת שהיא בסדר, אחרת אצא מדעתי.
ככה התחלתי לעקוב אחריה, אף שאני קורא לזה לצפות בה, זה קצת פחות קריפי ככה.
היה קפוא, אבל לא הפעלתי חימום, כי התנעת הרכב תמשוך אליי תשומת לב. לא הייתי צריך להיות שם, אבל האמת שבקרבתה הרגשתי יותר בבית מבכל מקום אחר.
הערב היא הייתה לבד. אלה הערבים שהכי אהבתי, כשהייתה יושבת על הספה וקוראת או צופה בטלוויזיה. לפעמים בזמן הצפייה הייתה צוחקת בקול רם, והחיוך שנשאר אחר כך על הפנים שלה היה מבחינתי כמו מדיטציה נפלאה. כשסקיילר חייכה, החיוך שלה האיר את כל החדר, ואין מראה מרגיע יותר מזה. היה לי חשוב לראות אותה מחייכת. זה אומר שלא מחקתי לה את החיוך לתמיד.
מצד שני, היא נראתה מתוחה, כשהוא היה בסביבה. בערבים כאלה היא הייתה מקדישה יותר זמן לניקיון או לבישול, לא נרגעת לרגע. הם רבו הרבה, ופעם אחת זה נגמר בכך שהוא תפס אותה ונישק אותה בהתנצלות. עד כמה שניסיתי להכין את עצמי למה שאני עלול לראות כשהחלטתי לעשות את זה, עדיין כאב לי בטירוף לראות זאת. תודה לאל, שבכך זה הסתכם. לא הייתי נשאר לצפות במשהו מעבר. זה בטוח. בשלב הזה ההצגה הייתה נגמרת.
הערב היא קראה. בחנתי דרך המשקפת את פניה המהורהרות, בזמן ששקעה בספר שלה, רגליה עטופות בשמיכה סרוגה. היא הדליקה כמה נרות בצנצנות זכוכית על השולחן בסלון ומנורה אחת, ונראתה כזאת חמודה במשקפי קריאה אדומי מסגרת. תהיתי ממתי היא צריכה משקפיים, אבל הפסקתי עם קו המחשבה הזה, שרק גרם לי לתהות איזה עוד דברים פספסתי.
הייתי נותן הכול כדי לחבק אותה בזמן שהיא קוראת ולהירדם עם האף תקוע בשקע צווארה. המחשבה חיממה אותי מבפנים, כשישבתי ברכב החשוך והקר. לא הצלחתי להבין למה בערבים מסוימים הוא לא חוזר הביתה. אם סקיילר הייתה שלי, לא הייתי מפספס אפילו ערב אחד בבית.
רוח מייללת טלטלה את הרכב, כשהמשכתי להשקיף עליה דרך החלון. עפעפיה הפכו כבדים, וצפיתי בריכוז איך הם נעצמים אט־אט. היא נרדמה על הספה.
נאנחתי, רואה את הבל פי מתאבך, והשענתי ראש אחורה על המושב, מכיר בכך שהגיע הזמן לפרוש ללילה. כאב לי הלב בכל פעם שנאלצתי לעזוב אותה, אבל אמשיך לחזור, עד שאקבל את מה שחיפשתי - ביטחון שהיא במקום טוב ובטוח.
נתראה בשבוע הבא, סקיילר.
הכנסתי את המפתח וסובבתי אותו כדי להתניע את הרכב, אבל המנוע השתעל. בלי לחשוב סובבתי מייד שוב וזכיתי לאותה תגובה.
בבקשה! רק לא כאן, מכל המקומות שבעולם.
מגיע לי, על כך שקניתי רכב דפוק. היה לי טנדר ממש נחמד, אבל הוא היה ענקי והיה מושך יותר מדי תשומת לב ברחוב כזה שקט. את הקורבט הישנה קניתי בשביל הכיף ושיפצתי אותה מדי פעם, אבל רוב הזמן היא נשארה בחניה אצל אימא שלי.
אחרי הניסיון שלישי להתניע את הרכב, הוצאתי פנס וכלי עבודה מתא המטען והרמתי את מכסה המנוע. המצבר לא נגמר, לכן התעסקתי קצת עם הכבלים בתקווה שאצליח להתניע. ניסיתי שוב, והוא עדיין לא זז. סובבתי את המפתח שוב ושוב, לוחץ על הגז ומתפלל שאצליח לעוף מפה, לפני שסקיילר תתעורר ותקלוט אותי.
הפסקתי לרגע ודפקתי את הראש בייאוש בהגה. אחרי חמש דקות בערך החלטתי לנסות עוד פעם אחרונה, לפני שאני נוטש את הרכב והולך ברגל כמה קילומטרים הביתה בקור המקפיא.
הפעם פמפמתי חזק יותר על הגז בזמן שסובבתי את המפתח, ולמרבה הזעזוע שלי, המכונית פלטה פיצוץ רם מהאגזוז.
פאק!
הייתי חייב להתאפס ולעוף משם. קדימה. זוז!
יצאתי מהרכב, ובזמן שהסתובבתי לנעול אותו, שמעתי דלת נפתחת לרווחה וצעדים מהירים מתקרבים לעברי על המדרכה.
"הכול בסדר פה?"
קפאתי. הייתי עם הגב אליה. לבשתי קפוצ'ון על הראש כדי שהיא לא תוכל לראות את הפנים שלי ולזהות אותי. כמעט כעסתי עליה שיצאה, כי מבחינתה, הייתי יכול להיות גם רוצח סדרתי. אבל לסקיילר תמיד היו ביצים גדולות יותר מהרצוי.
ניצבו בפניי שתי אפשרויות - לברוח בראש מורכן או להסתובב אליה. אבל איך אסביר מה קרה?
בלב הולם ובגרון חנוק הסתובבתי והורדתי את הקפוצ'ון.
"סקיילר... זה אני."
