אשף המשא ומתן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אשף המשא ומתן
מכר
מאות
עותקים
אשף המשא ומתן
מכר
מאות
עותקים

אשף המשא ומתן

4 כוכבים (62 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת הדס
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'

אייברי פלין

לאייברי פלין יש שלושה ילדים די שובבים, היא אוהבת את בעלה המכור להוקי ומקווה נואשות שמישהו ימציא עירוי להזרמת קפה ישר לוורידים.

תקציר

דרוש: מגן אנושי

מנהל תובעני, מכור לעבודה, רגזני בדרך כלל, מחפש "מגן אנושי" לטווח קצר, לשם הגנה מפני הסחות דעת חיצוניות מעצבנות, הידועות גם בשם בני אדם. 
השכר פתוח למו"מ. 
סודיות חובה.
 
סויר קרלייל, מיליארדר המכור לעבודה, אולי התבדח כשאמר שהוא זקוק למגן אנושי שירחיק ממנו את אימו, אשר שקועה באופן אובססיבי בפרויקט שמטרתו לחתן אותו, אבל הוא בהחלט לא היה צריך חדר המתנה מלא במועמדים שיסיחו את דעתו עוד יותר (באמת תודה, אחי!). 
אך כשמועמדת סקסית לתפקיד מצליחה לסלק ממשרדו את אימא שלו, ואת נשות החברה הגבוהה שהשתרכו בעקבותיה, סויר רואה את הגאונות שבתוכנית הזו. ואת האישה. למעשה, נראה שגברת קלובר לי זוכה בקידום המהיר בהיסטוריה, ממגינה אנושית לארוסה פיקטיבית...
והבחורה הזו, בעלת הרוח החופשית, אולי נראית כמו קרן אור או קשת בענן, אבל היא מנהלת משא ומתן כמו כלב פיטבול. לפני שסויר מבין בכלל לאן הוא נכנס, הוא מסכים לוותר על עיסוקיו האישיים כדי להתאים את עצמו לדרישותיה המוזרות של קלובר. 
כן, היא בטוח עובדת עליו. מזל שהיא מציבה תנאי שאינו נתון למשא ומתן –  שישה שבועות בלבד והיא תסתלק מחייו...  

פרק ראשון

פרק 1
 
 
"אני אהרוג אותך, הדסון. לאט-לאט. עם כפית."
סוֹיֶר קרלייל עבר את המטר וחצי שבין השולחן שלו ובין פינת הישיבה במשרדו, בקומה העליונה של מגדלי קרלייל. בדרך כלל המשרד שלו היה מקדשו, עם הריהוט המודרני שמשרה אווירת קרירות וישירות והחלונות שהשתרעו מן הרצפה עד התקרה, אשר השקיפו על הרבור סיטי, אבל היום זה היה מקום המפלט שלו.
כשהמזכירה שלו, אמארה גרנט, זמזמה באינטרקום ועדכנה אותו לגבי המועמד הראשון למשרה המסתורית, זה בלבל אותו. כאשר המועמד העשירי הגיע, הוא כבר ידע שאחיו סידר אותו.
"אתה לא יכול להרוג אותי. ועדיף שתפסיק לצטט סרטים דביליים, או שאספר לכל העולם שאתה נהנה מסרטי בנות," אמר הדסון, והצחוק שלו נשמע רם וברור מבעד לרמקול של הטלפון. "בכל מקרה, אתה צריך אותי. אני האדם היחיד שיכול להסיח את דעתה של אימא מהמשימה שלה."
בהחלט. מבצע "לחתן את סויר". הלן קרלייל יצאה מתקופת אבל בת שלוש שנים על אביהם כשיש בראש שלה רק דבר אחד — ורק אחד: למצוא את הרעיה המושלמת עבור בנה הבכור. איך הדסון הצליח לפספס את כל הכיף — זה היה מעבר להבנתו של סויר, אבל אימא הכפילה את מאמציה ואת לחציה בקשר לבנה הבכור. עד כה, כל המועמדות היו גרסאות שונות, בהבדלים קלים ביותר, של אותה אישה: הון משפחתי. אפס אישיות. הן תמיד אמרו את הדבר הנכון, ושיחקו את המשחק של החברה הגבוהה של הרבור סיטי. בנוסף, לכולן הייתה ההבעה המאומצת, הכאובה במקצת, של מישהו שמתאפק לנצח לא להפליץ. זה היה כל הבולשיט המזויף שלסויר אין זמן בשבילו. לא אם הוא רוצה להמשיך את תנופת הצמיחה של 'חברת קרלייל יזמות ובנייה' בתקופה שבה ענף הבנייה ברחבי העולם קורס.
הוא עצר לפני השולחן שלו, והמודעה המגוחכת שהדסון פרסם בכל מקום נפתחה על מסך המחשב שלו:
דרוש: בולם זעזועים אישי
מנהל תובעני, מכור לעבודה, רגזני בדרך כלל, מחפש "בולם זעזועים" לטווח קצר, לשם הגנה מפני הסחות דעת חיצוניות מעצבנות, הידועות גם בשם בני אדם.
השכר פתוח למו"מ.
סודיות חובה.
רגזני. מכור לעבודה. תובעני. אז מה? זה האופי שלו, והוא לא מתכוון להתנצל על זה.
סויר תופף באצבעותיו על שולחנו, שהיה ריק לחלוטין למעט צג המחשב שלו, העכבר האלחוטי ומכשיר הטלפון. "המודעה הדפוקה הזאת היא בדיחה."
"ובכל זאת, חדר ההמתנה שלך מלא במועמדים שכבר סיננתי מקודם, כדי שלא יתחילו לבכות אחרי הנהמה הראשונה שלך, אז תפסיק להתמרמר."
סויר לא "זעפני" מטבעו. הוא פשוט עסוק. אף אחד לא מבין את ההבדל?
הוא הסתובב וצפה בנוף היקר שנשקף מבעד לחלונות. הוא היה יכול לציין מתוך מבט חטוף בלבד את גורדי השחקים שנבנו על ידי 'חברת קרלייל יזמות ובנייה'. וכך זה היה בערים שונות בכל רחבי תבל. אביהם, מייקל, הטביע את חותמו, וכעת הגיע תורו של סויר לא להכתים את זכרו. בשוק של ימינו זו לא משימה קלה, והוא גם לא ציפה ליטול אותה על עצמו מוקדם כל כך.
בגיל שלושים ושתיים, הוא היה הצעיר מבני משפחת קרלייל שעמד אי פעם בראש העסק המשפחתי, אשר נוסד ארבעה דורות קודם לכן. הוא היה מוכן להחליף בשנייה את ההישג הזה תמורת שובו של אביו. "אף פעם לא ביקשתי את זה."
"בעצם כן," אמר הדסון, שלא הבין את הכרזתו של סויר. "אני חושב שזה היה אחרי שאימא לחצה אותך לפינה עם שלוש נשים פוטנציאליות באירוע גיוס הכספים למוזיאון. וכמו כל אח טוב במצב כזה, עזרתי לך לברוח ולהשתכר, ואז נתתי לך להשתפך. אתה זה שאמרת לי שאתה צריך בולם זעזועים שירחיק את אימא."
הבדיחה על בולם הזעזועים האישי הייתה הרבה יותר מצחיקה כשסויר החזיק ביד בקבוק ויסקי ריק למחצה.
"אז אחרי שנים שהתעלמת מכל מה שאחיך הגדול אמר לך, כל החיים שלך, בחרת דווקא את זה בתור הדבר היחיד ששווה להקשיב לו?" סויר העביר את אצבעותיו מבעד לשערו העבות והפנה שוב את פניו לעבר הטלפון, כאילו הדסון יכול לראות את הבעת הפנים הזעופה שלו. "כל מה שרציתי היה שתתערב איכשהו ותנווט כמה מהמועמדות של אימא — במקום שהן יישבו על הראש שלי, שישכבו במיטה שלך."
"מכיוון שתשעים ותשעה אחוזים ממה שיוצא מהפה שלך קשור רק לעסק, העובדה שאני מתעלם מרוב הדברים שאתה אומר לא צריכה להדהים אותך. בכל מקרה, חשבתי שהמודעה די מצחיקה."
"מתאים לך." אחיו, הבדרן הגדול.
"אז מה אתה מתכוון לעשות?"
סויר הרים את עיניו לעבר הדלתות הסגורות, שמחוצה להן, בחלקו החיצוני של המשרד, השתרעה ממלכתה של אמארה. "לשלוח אותם הביתה."
"בלי לשקול אפילו את הרעיון שיהיה לך בולם זעזועים משלך?" שאל הדסון. "בחייך. שנינו יודעים שאתה ממש לא רוצה להתעסק עם שום דבר, רק להתרכז באהבת חייך: חברת 'קרלייל יזמות ובנייה'."
בולם זעזועים. זה אידיוטי. הוא הבריח מצוין את רוב האנשים בכוחות עצמו. טוב, את כולם חוץ מאימא שלהם. הגישה הזעופה שלו לא תהרוס אותה ואפילו לא תעצור אותה. הלן קרלייל הייתה רגילה, בדיוק כמוהו, להשיג את מה שהיא רוצה. ובזכות התכונה הזו, הארוחות המשפחתיות בחגים היו אירועים מעניינים במיוחד.
"אתה צריך להיות זה שיגיד לאנשים שנמצאים שם בחוץ שאין בכלל משרה כזו. זה מה שמגיע לך."
"זה לא יצליח לך, אחי. אני בבקתה."
סויר היה צריך לנחש. הדסון העדיף את הבקתה הפרטית שלו — שאף אחד לא הוזמן אף פעם לבקר בה — על פני כל דבר אחר. אמנם היה לו משרד במגדלי קרלייל, אבל אין זאת אומרת שהוא השתמש בו יותר מכפי שהיה מוכרח. "היום יום חמישי."
"בניגוד אליך," אמר הדסון בדיבור איטי ועצל, "אני יודע מתי לקחת הפסקה וליהנות מכל היופי שיש לעולם להציע."
"ואיך קוראים לה הפעם?"
"מי אמר שיש רק אחת?"
סויר צחק למרות רצונו. אחיו היה מקובע בהרגליו בדיוק כמוהו. "אתה חסר תקנה."
"לא, אני רק יודע מתי לקחת פסק זמן כדי להריח את הוורדים."
"זה הרגל מגונה, שתצטרך לוותר עליו יום אחד."
"ואת זה אמר האיש שאינו רואה את העצים מרוב יער."
"זה אמור להיות להפך."
"לא במקרה שלך."
אז מה אם הוא הטיפוס שרואה את התמונה הגדולה? לא רק שהתמונה הגדולה הזו היא נקודת התצפית הטובה ביותר, אלא שהיא גם נקודת התצפית היחידה שחשובה. "הדסון, אתה קוץ בתחת."
"כנ"ל. בהצלחה הערב."
חשש מציק אודות משהו שהוא בקושי זכר עקצץ בעורפו. הוא החליק את ידו לימין על הצג והיומן שלו הופיע. מתחת להערות בנושא העסקה בסינגפור, שהוא ניהל לגביה משא ומתן, צוין ערב גאלה למען בית החולים 'הרבור סיטי ג'נרל' בשעה שמונה. המרכז החדש לבריאות הלב בבית החולים ייקרא על שם אביו. הקרדיולוגים והמנתחים עשו ככל שביכולתם כדי להציל את מייקל קרלייל, אבל הם לא הצליחו. הצוות כלל רופאים ואחיות מדהימים, והם ראויים לציוד החדשני והמתקדם ביותר ולמרחב הולם.
"לעזאזל," הוא אמר, והתעלם מן הלחץ שחש בחזה שלו בכל פעם שהוא חשב על אביו. "מחקתי את זה לגמרי מהראש שלי."
"אל תטריח את עצמך למצוא בת זוג," התגרה בו הדסון. "אני בטוח שאימא תארגן תור של שתיים-שלוש מועמדות שיחכו לך שם."
עם העקיצה האחרונה הזו, ניתק אחיו את הטלפון וצליל החיוג מילא את משרדו של סויר, כשהוא מנתר ממשטחי המתכת והזכוכית נטולי הקישוטים. הוא לחץ על המקש "סיים שיחה" והעיף מבט נוסף החוצה, על העיר שלרגליו, ואז חצה את המשרד לעבר הדלת, כדי לעשות את מה שצריך לעשות — להגיד לכולם ללכת הביתה, כי אין משרה כזאת.
* * *
קְלוֹבֶר1 לי הרגישה שהיא נמצאת במקום הלא נכון. בטוח.
המשרד בקומה העליונה של מגדלי קרלייל היה מלא גברים ענקיים בחליפות שחורות, מהסוג שמגן עליך מהבריונים של הרעים — או שהם בעצמם הבריונים של הרעים. המבטים שלהם גלשו לעברה בשנייה שבה היא יצאה מהמעלית, ביצעו הערכת סיכונים מהירה מכף רגל ועד ראש ולאחר מכן הוסטו ואפשרו למבטים אטומים זהים לבצע גם הם אותה פעולה.
תזכרי למה את כאן, מותק.
משום שכל יום הוא הרפתקה חדשה, ורוב האנשים הם סתומים מסכנים שתקועים בכורסה עם שקית צ'יפס — אבל לא היא. הרפתקנות. רומנטיקה. מקומות חדשים. אנשים מעניינים. כיף. התרגשות. צמרמורות. יופי. צער. אקסטזה. תאווה. אהבה... טוב, אולי בלי זה — כי מי רוצה להתמסד? אבל תנו לה מנה כפולה של כל השאר, עם צ'יפס אקסטרה-לארג' בצד. אז כשהיא קלטה את המודעה המוזרה שבה נדרש בולם זעזועים אנושי, זה היה בדיוק מה שתפס את תשומת ליבה — ומה שיוכל לממן את ההרפתקה הבאה שלה.
כן. זו בדיוק הסיבה לכך שהיא הייתה כאן. היא הרימה את סנטרה וחצתה ים של טסטוסטרון והפחדה בדרכה אל אישה אפרו-אמריקנית הלבושה בחליפה שחורה שמרנית, שישבה ליד השולחן היחיד בחדר. היא אפילו לא טרחה להרים את מבטה כאשר קלובר עצרה ליד השולחן שלה. על הלוח שהיה מונח על השולחן היה כתוב 'אמארה גרנט, עוזרת בכירה למנכ"ל'.
"בוקר טוב, מיס גרנט. באתי לראיון לתפקיד בולם הזעזועים."
"עוד אחת?" נאנחה האישה, אולם אצבעותיה הארוכות לא החמיצו נקישה אחת תוך כדי ריחופן על פני המקלדת. "טוב. שבי לך, אם תצליחי למצוא כיסא." היא אותתה באמצעות סנטרה לעבר המשרד הגדול, שהיה עמוס מאוד.
מישהו כנראה הביא כיסאות נוספים כדי להושיב את כל הנוכחים. זה היה ההסבר הטוב ביותר שקלובר יכולה הייתה להעלות בדעתה לערבוביה של כורסאות עור ושל כיסאות משרדיים עם גלגלים שהוצבו לאורך הקירות. האפשרות היחידה שעמדה בפני קלובר הייתה כיסא עם מושב סגול, שהיה דחוק בין שני גברים. שניהם נראו כאילו הם יכולים להרים אוטובוס כמו שמרימים משקולת בחדר כושר.
אם כבר אז כבר. המקום הצפוף הזה הוא הדבר האחרון שיפריע לי.
היא חצתה את המשרד לעבר הכיסא הריק. "סליחה," היא אמרה לשני הגברים.
הגברים השמיעו נהמות סתמיות, אבל זזו.
היא התיישבה במהירות, הצמידה את התיק שלה לחיקה ולקחה נשימה מהירה, תוך סקירת המתחרים. אולי החליפות וצבע השיער היו שונים מאדם לאדם, אבל קרנה מהם תחושה זהה — נוקשות אחידה. אם היא תנסה לעקוף אחד מהם כדי להציק לסויר קרלייל, הם יעיפו אותה כמו זבוב.
זה אמנם כישרון מופלא, אבל הוא לא היה בארסנל של קלובר. בריאיון הראשוני אצל הדסון קרלייל הובטח לה שהתפקיד אינו דורש שרירים. למעשה, הוא רמז שמוח מתוחכם יותר מתאים למשרה הזו. היא זכרה את זה, ותוך כדי כך ניסתה לחפש משהו שבזכותו היא תתבלט, תהיה יותר מאשר בחורה בגובה מטר שישים וארבע עם קעקוע של 'הלו קיטי' על הישבן. אלוהים יודע שהרזומה שלה לא יעזור לה בעניין הזה.
היא עבדה זמן מה בתור חולבת ארס מנחשים — אל תשאלו; חייכה בתמונות בתור שושבינה בתשלום — היא הכירה לא מעט כלות מתלהבות; התנסתה בטעימת מזון כלבים — דמיינו לעצמכם קרקרים ישנים עם טעם לוואי מבהיל; למדה על היתרונות האמיתיים של מדרסים טובים בתור עומדת מקצועית בתורים — תמיד בגשם, בקור או בחום לוהט; וזיקקה את מסתרי היקום ככותבת פתקים לעוגיות מזל. קלובר הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לשלם את החשבונות שלה, ליהנות מכמה הרפתקאות נהדרות ולהתרחק ככל האפשר מן העיירה הקטנה ספארקסוויל. אולם עד לפני כמה ימים, היא אפילו לא שמעה על תפקיד בשם בולם זעזועים אישי.
הרעיונות מילאו את הראש שלה. היא הייתה יכולה להציג את ההרפתקאות שלה כניסיון בינלאומי בסביבות לא מוכרות. היא עובדת מצוין עם אחרים. היא נאמנה, נחושה — אבל היא הסתכלה סביב, על הגברים בשחור, על מנהלת המשרד שרחמנות על האידיוט שאפילו ינסה לשבש את היום שלה, ועל הדלתות הכפולות הענקיות מול המעלית, שנראו סגורות הרמטית — וחשבה שכל זה למעלה מיכולתה.
החרדה שלחה יד בלתי נראית שמעכה את ריאותיה והקשתה עליה לנשום. לעזאזל. שום דבר טוב לא קורה כשהיא עצבנית. במקרה כזה, הפה שלה עובר למצב של שלשול מילולי. היא עצמה עיניים ולקחה עוד נשימה עמוקה.
אם יש שם מישהו שמקשיב, בבקשה, תעשה שאעבור רק את הריאיון הזה. אני ממש זקוקה לעבודה הזו. השעון לקראת הנסיעה לאוסטרליה מתקתק.
צליל הקליק של הדלת הנפתחת שלף את קלובר מהתקף המיני-פאניקה שהשתלט עליה, והיא פקחה עיניים.
סויר קרלייל עמד בכניסה למשרדו. החיפושים שעשתה עליו במנועי החיפוש לא עשו עימו חסד.
כל החבילה הייתה... וואו. הוא היה מעל מטר ושמונים ושרירי מספיק כדי ששאר הגברים בחדר לא ייראו מפחידים כל כך. או שאולי זו הייתה היציבה שלו — בטוחה כל כך, על גבול החוצפה — שגרמה לכל האחרים להתפוגג במקצת ברקע. החבילה הסקסית הושלמה על ידי זוג משקפי מעצבים בצבע כהה, שיער חום, קצת יותר מדי ארוך, שמסורק הצידה וגומה בדיוק באמצע הסנטר. הוא סקר את החדר. מבטו חלף על פניה ואז זינק, עצר וחזר, כשהוא יורד לאורך שלושים הסנטימטרים שהיו הכרחיים כדי לעבור מן ההר שישב לצידה. אחת מן הגבות הכהות שלו התרוממה מעל המסגרת השחורה של משקפיו. זווית הפה המלא שלו התעגלה לשבריר שנייה ואז היא נמוגה שוב לתוך קו ישר ונוקשה. הוא עבר להתמקד בגבר שמשמאלה והסקירה שלו נמשכה.
החוֹם שהתפתל בבטנה שהה שם מספיק זמן כדי לצעוק, ממש, 'את בסכנה, מותק!' עוד לפני שהיא הספיקה להירגע מעוצמת המבט שלו שחלפה על פניה.
"רבותיי," סויר עשה הפסקה ותשומת ליבו שבה וזפזפה אליה. "וגברתי. נראה שהייתה כאן איזושהי אי הבנה..."
ברגע זה, דלתות המעלית נפתחו בצליל אוושה, ואישה גבוהה, בשנות החמישים המאוחרות לחייה, אצילית כמו מלכה, יצאה מתוכה, כשמשני צדדיה שתי נשים, מושלמות מספיק כדי להופיע על שער של מגזין אופנה. פתאום, הגומי שהיה כרוך בלולאה סביב הכפתור של מכנסי הריאיון המושאלים שלבשה קלובר, ושנתן לה עוד כמה סנטימטרים של מרווח נשימה, נעשה אפילו עוד יותר פתטי. אחת הדוגמניות הגבוהות והגמישות עמדה בתוך המעלית, בין הדלתות הפתוחות, וחסמה אותן כדי שלא ייסגרו. השנייה נכנסה אל תוך המשרד, הלוך וטפוף, ביחד עם האישה המבוגרת.
"סויר, אתה לא מתחמק ממני עוד פעם," אמרה מי שנראתה בבירור כמו המנהיגה, כשבטון המתורבת שלה נשמעו הדים של מועדונים אקסקלוסיביים וחופשות בהמפטונס. "קבענו ארוחת צהריים ב'פִילִיפֶּה'ס'. אני בטוחה שהתוכניות שלך, מה שהן לא יהיו, יכולות לחכות. הרי אי אפשר לכבוש את העולם על בטן ריקה."
הוא נאנח. "ארוחת הצהריים לא רשומה ביומן שלי."
האישה לא ויתרה אפילו טיפונת. "לא מקובל עליי שתגיד לי 'לא'."
סויר לחץ באמצעות אצבעו על האגודל, הרכין את סנטרו וגלגל את ראשו מכתף לכתף. היה ברור שהוא לא רוצה ללכת לארוחה, אבל מאיזושהי סיבה הוא פשוט לא היה יכול להגיד את זה בקול רם.
אף אחד לא זז. המועמדים האחרים לתפקיד בולם הזעזועים לא עשו כלום.
זהו זה. זה הרגע הנכון.
אם קלובר רוצה להתבלט לטובה, היא חייבת לעשות את זה עכשיו. היא קמה, התקדמה מספר צעדים לעבר שלישיית הנשים, והדביקה על פניה את החיוך הכי מוצלח מהסוג שאומר "אל-תתעסקו-איתי-ואני-לא-אתעסק-איתכם."
"תסלחי לי, גברתי, אבל ברור שמר קרלייל יותר מדי ג'נטלמן מכדי להגיד ישירות שהוא לא מעוניין ברביעייה איתכן, וגם" — היא הנמיכה את קולה ל"לחישה בימתית", כזו שאפשר לשמוע גם במושבים האחוריים בתיאטרון — "אם נהיה לגמרי כנים, את נראית קצת מבוגרת מדי בשבילו."
הגבר הנדון פלט משהו שנשמע משהו כמו נחרה של פילה בזמן המלטה. לא שהיא ידעה איך זה נשמע, אבל זה היה הדבר הכי טוב שעלה בראש שלה כדי לתרגם את הרעש הכאוב למחצה והמופתע למחצה, שמעורבב בו גם קצת צחוק. היא הדחיקה את המחשבה והתמקדה באישה המבוגרת, שהפנתה לעברה את מבטה הקר כקרח.
"אז בבקשה, תני לי להבהיר," המשיכה קלובר. "לא בונים חברה יוקרתית כמו חברת 'קרלייל יזמות ובנייה' אם מבזבזים זמן עם נשים שיש יותר סיכוי שהן יבכו על ציפורן שבורה מאשר על הצפה בנהר יאנגצה, אז תתחפפו לפני שאקרא לאבטחה. היומן של מר קרלייל עמוס היום, אבל בפעם הבאה שתרצי 'לאכול צהריים', בבקשה תודיעי מראש."
"ומי בדיוק את חושבת שאת?" שאלה האישה האחרת, כשהיא מבטאת כל מילה במורת רוח ישירה ואדישה.
"בדיוק מי שאני." היא חייכה בדיוק באותה דרגת חמימות שנשמעה בקולה של האישה. "קלובר לי."
האישה מצמצה, הסתכלה על סויר ואז הפנתה שוב את תשומת ליבה אל קלובר. "את רוצה להגיד לי," התחילה האישה, כשכל מילה יוצאת לאט ובהדגשה כאילו היא עצבנית רצח, אבל היא יותר מדי תרבותית מכדי לצרוח, "שהבן שלי יעדיף לעבוד ולא ללכת לארוחת צהריים עם אימא שלו?"
בן? בן? בן?!?
לעזאזל.
זו הסיבה שהיא לא צריכה להילחץ. רק דברים רעים קורים כשהיא נותנת לעצבים שלה להשתלט עליה. היא מוכרחה להגיד משהו. היא מוכרחה להתנצל. היא מוכרחה למצוא בור שיהיה מספיק גדול כדי לבלוע אותה לגמרי.
היא לא הצליחה להוציא אפילו מילה אחת.
הפה של האישה — הפה של אימא של סויר קרלייל — התעגל כלפי מעלה ועיניה התכווצו, אולם המבט הקפוא והצורב שלה נע מקלובר לעבר הבן שלה. "סויר, זה לא נגמר."
מבלי לומר מילה נוספת, אחת הנשים החזקות ביותר בחברה הגבוהה של הרבור סיטי הסתובבה והצטרפה אל האישה שעדיין החזיקה את דלתות המעלית פתוחות.
"אנה-ליזה, בואי נשאיר את סויר ואת ה... מישהי שלו עם היומן ה'עמוס' שלהם," היא אמרה.
האישה שנכנסה אל המשרד עם גברת קרלייל שלחה לסויר קריצה סקסית ואז הצטרפה אל השתיים האחרות. אולי היו אלה העקבים מרקיעי השחקים של האישה. אולי הייתה זו פשוט ההליכה הטבעית שלה. מה שזה לא היה, הנענוע האיטי של הירכיים שלה כשהיא חזרה אל המעלית לכד את תשומת ליבם של כל הנמצאים במשרד, אפילו אמארה הפסיקה להקליד למשך פרק זמן שהספיק לה להרים את עיניה ולהניד בראשה.
ההמיה השקטה של הרעש הלבן, שנצבעה בגווני פאניקה, זמזמה באוזניה של קלובר כאשר דלתות המעלית נסגרו והורידו את שלישיית הנשים אל הלובי, במורד שישים ושלוש קומות. החום הכה בלחייה. הייסורים של מה-לעזאזל-עשיתי-עכשיו ישבו בבטנה כמו לבֵנה.
היא הפנתה את פניה אל סויר, שעדיין עמד בדלת, ונעץ בה מבט כאילו היא חייזרית והוא לא בטוח מה צריך לעשות איתה. היא ממש קיוותה שהוא יחליט לשלוח את אי. טי. הביתה ולא יבחר בנתיחת הגופה שלה, או במשהו יותר גרוע. "זאת הייתה אימא שלך?"
וואו. כישורי שיחה מדהימים, קלובר.
סויר הנהן והחל להתקדם לעברה, כשרגליו הארוכות גומעות את המרחק שביניהם. "א-הה." מבטו עדיין היה מקובע עליה, והבעתו אמרה הכול. נתיחת הגופה, או משהו יותר גרוע.
היא בלעה בקושי את הגוש בגרונה. הצליל הדהד במשרד, וקלובר קלטה כרגע שהוא נעשה שקט מאוד. אפילו אמארה הפסיקה להקליד ונעצה מבט בקלובר, כאילו היא ארנבת שלכודה בפינה ועומדת למות.
"אז אני מפוטרת לגמרי עוד אפילו לפני שהתקבלתי, נכון?" היא שלחה חיוך מהוסס, אבל נראה שהוא לא הבין את הבדיחה. מי צריך את אוסטרליה? בטוח שוולבי הסלעים הנמצאים בסכנת הכחדה, שהיא תכננה לעזור להם, יוכלו להציל את עצמם. "אז טוב, שיהיו לך חיים נהדרים — ובהצלחה עם הקטע הזה של האימא העצבנית."
הוא עצר במרחק של הושטת זרוע. עיני השקד שלו נראו רכות יותר, וניכר בהן שמץ סקרנות מאחורי המשקפיים שלו, כאילו היא חידה שהוא נחוש לפתור. "טוב, זה משהו חדש."
"מה? שיפטרו אותי עוד לפני שהתקבלתי?" היא צחקה צחוק חנוק. "אה, כן. זה קרה לי הרבה. פעם הגשתי בקשה למוקד הטלפוני של 'שומרי משקל' ואמרתי לאישה בטלפון שהיא בסדר גמור כמו שהיא, והממונה על המוקד איבדה לגמרי את ה..."
"לא." הוא הניד בראשו. "אף אחד בחיים לא גרם לאימא שלי לסגת."
"אני בטוחה שאתה מגזים." היא התנשפה, הידקה את אחיזתה ברצועת התיק שלה והלכה במהירות לאחור, כשהיא טופחת בידה מאחוריה, במאמץ לגעת בכפתור המעלית. "אם ככה, אני הולכת. תיהנה לך בזמן שתבחר בולם זעזועים עם פה פחות גדול."
סוף כל סוף, היא יצרה מגע ולחצה בעקב כף ידה על הכפתור. עכשיו, היא הייתה אמורה להסתובב, לפנות אל דלת המעלית הסגורה ולהעמיד פנים שאין מאחוריה אף אחד בזמן שהיא מחכה לנצח למעלית שתעשה את דרכה בחזרה למעלה, אל הקומה העליונה. אבל היא לא הייתה מסוגלת. לא מפני שזה יהיה חסר נימוס — אלוהים יודע שכרגע היא הוכיחה את יכולתה להמריא הרבה יותר גבוה מעל לחוסר הנימוס ולהפליג לטריטוריות אסורות. זה היה בגללו.
סויר קרלייל אמנם היה לבוש בחליפה שהמחיר שלה היה יכול לממן את ההרפתקה שלה באוסטרליה — ועוד עשר אחרות — אבל אין זאת אומרת שהוא מתורבת. בהחלט לא. במבט העז של עיני השקד שלו היה טמון משהו שהבטיח דברים אחרים, דברים מסוכנים, דברים מהסוג של רעים-מכדי-להיות-טובים-אבל-מה-'כפת-לי.
הוא הגיע בכמה צעדים נחושים וניצב לצידה, אולם הפעם הוא לא עצר מחוץ למרחק הנגיעה, אלא החליק את ידו לאורך הגב התחתון שלה, ושילח מטר מטאורים של ניצוצות לאורך עורה, שהצית אותה מבפנים החוצה.
"אמארה, תפני בבקשה את היומן לשעה הקרובה," הוא צעד קדימה, כשעוצמת ידו מובילה אותה עימו, והתקדם לעבר המשרד שלו. "רבותיי, אני מודה לכם על הזמן שלכם, אבל אני חושש שהמשרה אוישה."
אוישה? אוי, אלוהים, מה היא עשתה?
 
 
1 בתרגום לעברית: תלתן (הערת המתרגמת)
 
 
 
 
 
פרק 2
 
 
סויר לא ידע מה לעשות עכשיו. זו הייתה הרגשה מוזרה. בדרך כלל הייתה לו תוכנית — זה היתרון בלהיות הטיפוס שרואה את התמונה הגדולה. אם גישה אחת לא פועלת, זה לא חשוב, כי כל עוד הוא השיג את מטרתו, לא משנה איך הוא הגיע אליה.
הוא כיווץ את כף ידו כאשר הקיף את שולחנו והתיישב, שכן הוא היה מוכרח לעשות משהו עם כף היד שהונחה קודם על הגב התחתון שלה, כדי שלא יתפתה לגעת בה שוב. הוא היה רגיל לנשים יפות, אבל האישה שישבה בכורסת האורחים וסקרה את משרדו לא הייתה מישהי שהוא היה ממיין בקטגוריה הזאת — לפחות לא בחליפה הזו.
הז'קט היה מרובע, ולא התאים לגופה. המכנסיים התרחבו בקרסוליים כאילו הם נועדו ללבישה עם נעליים הרבה פחות הגיוניות מאשר זוג הנעליים השחורות והפשוטות שלה, עם העקב הקטנטן. השיער שלה היה בלונד מוזהב ורך, חלק, עם שביל באמצע. האיפור מינימלי, ליפסטיק ורוד בהיר ואולי קצת משהו סביב העיניים. אבל העיניים האלה. גדולות, חומות וצוחקות. עליו? אולי. בטוח על המצב. המצב הזה היה בהחלט בלתי רגיל, אם נשתמש בלשון המעטה.
הוא כרגע שכר אישה למשרה שלא הייתה קיימת עד לפני כמה דקות, והוא אפילו לא יודע איך קוראים לה.
הוא נאחז בעובדה הזו כאילו היא בירה קרה בערב אוגוסט לוהט — הפתרון לכל אי הוודאויות בחיים. "בואי נתחיל עם השם שלך."
היא קמה מכיסא האורחים והושיטה את ידה מעל לשולחנו. "קלובר לי."
הוא פעל על טייס אוטומטי — הושיט יד ולחץ את ידה. והנה זה שוב, מכת הזרם הזאת, של משהו נוסף — והוא שחרר מייד את ידה. "קלובר?"
"רשמית, זה ג'יין," היא חייכה והתיישבה בחזרה, כשהיא מכווצת את אצבעותיה כאילו גם היא הרגישה את ההלם הזה. "אבל אף אחד לא קורא לי ככה. אימא שלי מאוד תקועה בהרגלים של העיירה הקטנה והמשעממת ספארקסוויל. כלומר, לכלב שלנו קוראים 'ספוט', למען השם — ולא בקטע אירוני. אז נראה לי שהייתי צריכה להיות מרוצה להיות סתם ג'יין ולא..."
"יש לך ניסיון כלשהו בתפקיד בולם זעזועים אישי... מיס לי?" הוא התפרץ, משום שהוא הרגיש שהיא יכולה להמשיך ימים שלמים בסיפורים על ספארקסוויל ה'משעממת'.
"לא, אבל אני לומדת מהר, ויש לי רקע בינלאומי עשיר." היא הושיטה את ידה אל התיק שלה, שלפה דף אחד ויחיד והושיטה לו אותו.
תוך סקירת הדף, דברים התחילו להסתדר לו בראש. קלובר-לא-סתם-ג'יין לי ממש סולדת מעבודה קבועה.
היא קפצה ממשרה זמנית אחת לאחרת, כמעט כאילו כל עבודה הייתה רק תירוץ לעבור לעבודה הבאה. היא עברה ממשרות מוזרות ברחבי ארה"ב להוראת אנגלית בתאילנד, או לסיוע בארגון קואופרטיבים עסקיים קטנים בגאנה, ואז קפצה שוב לארה"ב לסבב נוסף של משרות, שלא היה לו מושג שהן קיימות. לא היה יכול להיות מרחק יותר גדול בין הרזומה שלה ובין האליטה המבוססת והאמידה של הרבור סיטי, גם אם היא הייתה רוצה. זה מה שבלבל את אימא שלו — וכנראה גם אותו. היא הייתה התגלמות הבלתי צפוי. ייתכן שזה בדיוק מה שהוא צריך לתפקיד מגוחך כגון 'בולם זעזועים אישי'.
הוא הניח בצד את הרזומה, והדף הבודד קלקל את הקווים הנקיים של השולחן שלו, שבדרך כלל היה ללא רבב. "מהן דרישות השכר שלך?"
לחייה קיבלו גוון רך של ורוד, אולם היא לא ניתקה את קשר העין. "מר קרלייל השני דיבר על טווח, ואני מאמינה שאהיה בקצה העליון של הטווח הזה. עשרת אלפים עבור שישה שבועות של עבודה, ואחר כך אני מסתלקת."
הוא צחק — מעין נביחה חלודה שהצליל שלה גרם לה לפעור עיניים. העובדה שהוא, כשלעצמו, היה שווה כמעט מיליארד, וששווי החברה היה פי כמה מאות יותר מזה, לא נכנסה כשיקול לעניין הזה. הוא התחיל ב'קרלייל יזמות ובנייה' כשניהל משא ומתן עם ראשי איגודים מקצועיים שלא היו הרבה יותר ממשרתים כנועים של האספסוף, ולאחר מכן עבר לתיווך בעסקאות בקנה מידה של תמ"ג של מדינה קטנה. עשרת אלפים? זה ממש לא הרבה, אבל כשמנסחים חוזה, העניין הוא אף פעם לא הכסף, אלא הניצחון. אלמלא זה, חזון 'התמונה הגדולה' יתחיל להתערער, והוא לא מוכן לתת לזה לקרות.
הוא נשען לאחור על משענת הכיסא ואפשר לשפתיו להתעגל לחיוך מתנשא. "זה המון כסף."
"זאת הרבור סיטי." הסנטר המחודד שלה התרומם בכמה סנטימטרים. "זה מקום יקר, וזו עבודה תובענית, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע — ככה היה כתוב במודעה שלך."
הוא רשם את זה לעצמו בתור עוד סיבה לתת להדסון על הראש. "למה דווקא חודש וחצי?"
"יש לי התחייבות קודמת," היא אמרה.
"לפי הרזומה שלך, זה יכול להיות כל דבר, מצלילה לחילוץ כדורי גולף ועד ניסוי מזרנים." הזין שלו הגיב בפרכוס מלא אושר למראה הדימוי המנטלי שלה מחוץ לחליפה הזוועתית הזו, פרושה על המיטה הענקית שלו. למה המוח שלו נכנס למקומות האלה? כי זה לא המוח שלך שחושב, אידיוט.
החיוך שלה גדל עד שהיא בעצם הפכה לשמש קורנת. "אני נוסעת לאוסטרליה."
"מה יש באוסטרליה?" ולמה לכל הרוחות הוא רוצה לדעת? אם דעתו תוסח כל הזמן, והוא לא יצליח לתכנן תוכנית שתשבש את מזימות הנישואין של אימא שלו, הרי שהוא יצטרך להעריך מחדש את יכולות המשא ומתן שלו.
"וולבי סלעים הנמצאים בסכנת הכחדה," היא השיבה, כאילו זה באמת עונה על משהו.
אלף שאלות נוספות עלו במוחו, אבל ההיקסמות מבולמת הזעזועים האישית שלו לא הייתה בתוכנית. "חמשת אלפים."
החיוך שלה השתנה. הוא לא התעמעם מאכזבה, אלא פיתח פן בלתי צפוי של חומרנות. "תשעה וחצי אלף."
השתיקה היא הנשק הטוב ביותר של מי שמנהל משא ומתן, והוא השתמש בה, בקלילות שנבעה משנים של ניסיון. רוב האנשים נשברו אחרי דקה או שתיים בלבד. העדר כל צליל גרם לרובם להילחץ, לשמוע בקול רם יותר את הספקות בראשם. אבל שוב, קלובר הוכיחה שהיא לא כמו רוב האנשים. היא ישבה זקופה בכורסה המתכתית האפורה שמולו, ידיה בחיקה ורגליה שלובות. אם יכניס אותה לבגדים אחרים, היא תיראה כמו אישה צעירה שעומדת להיות מוצגת בחברה, אשר יושבת מול צייר שיצייר את דיוקנה, בטוחה שהיא הולכת לכבוש את העולם.
קלובר רכנה לפנים, כאילו כדי לדבר, וסויר ידע שהוא ניצח אותה. היא בטח תציג הצעה נגדית בגובה שבעת אלפים, והם יתפשרו בסוף על 5,500 דולר. מחיר לא רע בשביל מישהי שמסוגלת להרחיק ממנו את אימא שלו ולשמור אותה במרחק בטוח.
"אני מבינה שהעבודה איתך תהיה מאוד תובענית, ואחרי שפגשתי את אימא שלך — אתגר רציני. שנים עשר." הפה שלה התרומם בקצה אחד, והייתה לו תחושת בטן, מעין חשד שגרם לכל קרביו לצנוח, שהוא נכנס ברגע זה למלכודת. "הצעה סופית."
מה לכל הרו...?
סויר לא היה מסוגל לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו הפתיע אותו במשא ומתן. או ניצח אותו. הוא החליט להכפיל את ההימור, רכן לפנים והניח את מרפקיו על השולחן. אין מצב שהוא יפסיד. היא בטח מרמה אותו. "ששת אלפים. הצעה סופית."
היא פלטה אנחה ממושכת וקמה. "ועכשיו אתה מוכיח שאתה טיפוס שקשה לעבוד איתו — בדיוק כמו אימא שלך. חמישה עשר אלף, או שתתחיל להתרגל לארוחות צהריים משעממות, שידברו בהן על אופנה."
סויר מצמץ. ובפעם הראשונה אי פעם, הוא מצא את עצמו במצב שבו אין לו מושג איך לענות במסגרת משא ומתן. אולי היא באמת תהיה שווה את הכסף, אם היא תתמרן את אימא שלו באותה מומחיות שבה היא מתמקחת. היא החלה להושיט את ידה לעבר התיק שלה, כאילו היא מתכוונת ללכת, והוא ידע שהוא הפסיד. "שבי, מיס לי. אני חושב שסגרנו עסקה."
"מוסכם." חיוך שבע-רצון מתח את שפתיה כלפי מעלה כשהיא התיישבה בחזרה. "ועוד משהו. אני צריכה להיות עצמאית ולא שכירה."
"למה?" הוא שאל עוד לפני שהיה יכול לעצור בעצמו, בעודו מנסה עדיין לתפוס את העובדה שהוא הפסיד במשא ומתן לאישה שהרוויחה את לחמה מדילוגים בין משרה מגוחכת אחת למשרה מגוחכת אחרת.
המבט היציב שלה רפרף שמאלה ואז זינק שוב לעברו. "אני לא אוהבת מחויבות."
שקר, או יותר מדי אמת? זה לא אמור להיות חשוב לו, אבל משום מה, זה כן חשוב. "זה מסביר את הרזומה שלך."
סנטרה העיקש התרומם. "יש מסמך שמפרט את דרישות התפקיד?"
"יהיה." עם מספר הקשות וחבטות על צג המחשב, הוא פתח מסמך חדש ושלף מן השולחן שלו את המדף הנסתר שבו נמצאה המקלדת האלחוטית שלו. " ברור, שתצטרכי להיות זמינה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע." הוא הקליד רשימה. מהיר. יעיל. מתומצת. "כשאינך עובדת כבולמת הזעזועים שלי, תוכלי לעזור לאמארה במצב של עודף עבודה."
"למה אתה צריך בולם זעזועים?" היא שאלה, כשהיא אוחזת את הכיסא הכבד בידיות שלו ומקרבת אותו לשולחן, בעודה יושבת בתוכו. "אימא שלך באמת עד כדי כך גרועה?"
האצבעות שלו היססו לשנייה והמוח שלו התרוקן, ואז החינוך שהוטמע בו בא לידי ביטוי. השיעור הראשון שלומדים כשגדלים בחברה הגבוהה של הרבור סיטי הוא שאף אחד לא מדבר בגלוי על שום דבר שיכול להיחשב לא נעים, אפילו על משהו שמתקרב ל'לא נעים'.
"לא." הוא המשיך בהקלדת מטלות משרדיות כגון גיבוי נתונים ותכנון לוח זמנים. "היא נהדרת. היא רק קצת אובססיבית לחתן אותי."
למה הוא אמר את זה? מה עוד הוא תכף יפלוט? שההתאהבות הראשונה שלו הייתה במורה הפרטית למתמטיקה שלימדה את אחיו?
קלובר הרכינה את ראשה והתקרבה, כאילו חילופי הדברים האישיים האלה זהים לשיחה על מזג האוויר. "ואתה לא מאלה שמתחתנים?"
הוא משך את העניבה שלו. פתאום, הצווארון שלו היה צר יותר מכפי שהוא היה לפני כמה דקות. "לא. אני מאלה שעובדים." וכשהוא העיף שוב מבט ברזומה שלה, הניסיון הבינלאומי שלה משך את תשומת ליבו. "את דוברת שפות נוספות?"
היא הנהנה, החליקה את אצבעותיה לאורך השולחן הריק שלו, כאילו היא מחפשת באופן לא מודע משהו להתעסק איתו. "אני מדברת ספרדית, צרפתית, מנדרינית סבירה, תאית סבירה ומלאית."
נורה נדלקה בראש שלו. "אותה מלאית שמדברים בסינגפור?"
"כן, חזרתי רק לפני שבוע מחצי שנה בסינגפור, לימדתי שם אנגלית."
המשא ומתן שהוא ניהל עם מר לים על העסקה בפולאואוג'ונג, האי הגדול ביותר בסינגפור ומקום משכנם של רוב תושביה, היה תקוע. ייתכן שמה שהוא צריך כדי להשיג הסכם זה להכניס בסוד העניין מישהו שמכיר יותר את התרבות והשפה.
"אני בדיוק עכשיו עובד על סגירת עסקה לבניית שלושה גורדי שחקים בסינגפור," הוא אמר. "התובנות שלך יכולות להועיל, אבל אצטרך אותך בעיקר לאירועים חברתיים וכגיבוי לאמארה במשרד."
"היא לא יכולה לגרש את אימא שלך?" שאלה קלובר.
הוא השמיע נחרה. "אמארה יכולה לעשות כמעט כל דבר, אבל היא לא יכולה להתמודד עם אימא שלי. אימא שכנעה את אבא לפני שנים לקבל את אמארה לעבודה, בלי שום הכשרה או ניסיון, אז לאמארה יש חולשה אליה."
"למה אתה לא יכול להגיד לאימא שלך שתעזוב אותך בשקט?" היא לחצה.
אלוהים. כמה פעמים הוא שאל את עצמו אותה שאלה, מאז שהיא יצאה למבצע 'לחתן את סויר'? יותר ממספר הדולרים שיש לו בבנק. אבל להתמודד עם הלן קרלייל — זה לא קשור לקול רם יותר, לעקשנות רבה יותר, או לשאלה אם אתה יכול לסלק אותה. האימא והבן דומים בעניין הזה — והגישה הזו רק גרמה להם להתחפר עמוק יותר בעמדותיהם. כדי לעמוד מול כוח הרצון של אימא שלו נדרשו קסם ועדינות, תכונות שסויר היה מצויד בהן בכמויות זעומות, אם בכלל. חוץ מזה, זאת אימא שלו, ולא חייבים להיות קתולי כדי להרגיש רגשות אשם כשאתה מאכזב את אימא שלך.
"פגשת אותה בערך לשתי דקות." הוא הקליד את הטקסט במסמך. רשימת המטלות שבהן כרוכה המשרה תמתין לקלובר במשרד החיצוני ברגע שהיא תצא מבעד לדלתות. "אני הכרתי אותה כל חיי. כשהאישה הזו מחליטה להשיג משהו, צריך המון בשביל להרתיע אותה. אני פשוט צריך קצת זמן כדי למצוא דרך לעשות את זה. שישה שבועות זה נשמע בדיוק בסדר." הוא קם, משום שהיה מוכרח לזוז קצת, כדי להדוף את השאלות הלא נוחות שקלובר העלתה. "אמארה תראה לך איפה המשרדים של מחלקת משאבי אנוש, כדי שתוכלי למלא את הטפסים הנדרשים ולחתום על הסכם שמירת סודיות." צפצוף שקט נשמע מן הרמקול של הצג שלו, ותזכורת לגבי ערב הגאלה צצה על המסך. "לעזאזל."
"יש בעיה?" שאלה קלובר, והציצה מאחורי קצה הצג, כאילו זה לא חטטני בכלל.
"אני צריך שתבואי איתי הערב לגאלה של התרמה למען בית החולים 'הרבור סיטי ג'נרל'." אחרי מה שקרה היום, אין מצב שהוא יתמודד עם אימא שלו לבדו.
קלובר הזדקפה ועיניה נפערו. "הערב?"
"אאסוף אותך בשבע." כשכל קרביו מכווצים, הוא התקדם לעבר דלת משרדו ופתח אותה. "תדאגי להשאיר את הכתובת שלך אצל אמארה."
קלובר חלפה על פניו, ממלמלת משהו שהוא לא בדיוק הצליח להבין. הוא היה אמור לסגור את הדלת מייד אחרי שהיא עברה דרכה, אבל הוא לא עשה זאת, אלא הסתכל עליה כשהיא הפנתה את החיוך המאיר שלה לעבר אמארה - ותהה לְמה בדיוק הדסון הכניס אותו, לכל הרוחות.

אייברי פלין

לאייברי פלין יש שלושה ילדים די שובבים, היא אוהבת את בעלה המכור להוקי ומקווה נואשות שמישהו ימציא עירוי להזרמת קפה ישר לוורידים.

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת הדס
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'
אשף המשא ומתן אייברי פלין
פרק 1
 
 
"אני אהרוג אותך, הדסון. לאט-לאט. עם כפית."
סוֹיֶר קרלייל עבר את המטר וחצי שבין השולחן שלו ובין פינת הישיבה במשרדו, בקומה העליונה של מגדלי קרלייל. בדרך כלל המשרד שלו היה מקדשו, עם הריהוט המודרני שמשרה אווירת קרירות וישירות והחלונות שהשתרעו מן הרצפה עד התקרה, אשר השקיפו על הרבור סיטי, אבל היום זה היה מקום המפלט שלו.
כשהמזכירה שלו, אמארה גרנט, זמזמה באינטרקום ועדכנה אותו לגבי המועמד הראשון למשרה המסתורית, זה בלבל אותו. כאשר המועמד העשירי הגיע, הוא כבר ידע שאחיו סידר אותו.
"אתה לא יכול להרוג אותי. ועדיף שתפסיק לצטט סרטים דביליים, או שאספר לכל העולם שאתה נהנה מסרטי בנות," אמר הדסון, והצחוק שלו נשמע רם וברור מבעד לרמקול של הטלפון. "בכל מקרה, אתה צריך אותי. אני האדם היחיד שיכול להסיח את דעתה של אימא מהמשימה שלה."
בהחלט. מבצע "לחתן את סויר". הלן קרלייל יצאה מתקופת אבל בת שלוש שנים על אביהם כשיש בראש שלה רק דבר אחד — ורק אחד: למצוא את הרעיה המושלמת עבור בנה הבכור. איך הדסון הצליח לפספס את כל הכיף — זה היה מעבר להבנתו של סויר, אבל אימא הכפילה את מאמציה ואת לחציה בקשר לבנה הבכור. עד כה, כל המועמדות היו גרסאות שונות, בהבדלים קלים ביותר, של אותה אישה: הון משפחתי. אפס אישיות. הן תמיד אמרו את הדבר הנכון, ושיחקו את המשחק של החברה הגבוהה של הרבור סיטי. בנוסף, לכולן הייתה ההבעה המאומצת, הכאובה במקצת, של מישהו שמתאפק לנצח לא להפליץ. זה היה כל הבולשיט המזויף שלסויר אין זמן בשבילו. לא אם הוא רוצה להמשיך את תנופת הצמיחה של 'חברת קרלייל יזמות ובנייה' בתקופה שבה ענף הבנייה ברחבי העולם קורס.
הוא עצר לפני השולחן שלו, והמודעה המגוחכת שהדסון פרסם בכל מקום נפתחה על מסך המחשב שלו:
דרוש: בולם זעזועים אישי
מנהל תובעני, מכור לעבודה, רגזני בדרך כלל, מחפש "בולם זעזועים" לטווח קצר, לשם הגנה מפני הסחות דעת חיצוניות מעצבנות, הידועות גם בשם בני אדם.
השכר פתוח למו"מ.
סודיות חובה.
רגזני. מכור לעבודה. תובעני. אז מה? זה האופי שלו, והוא לא מתכוון להתנצל על זה.
סויר תופף באצבעותיו על שולחנו, שהיה ריק לחלוטין למעט צג המחשב שלו, העכבר האלחוטי ומכשיר הטלפון. "המודעה הדפוקה הזאת היא בדיחה."
"ובכל זאת, חדר ההמתנה שלך מלא במועמדים שכבר סיננתי מקודם, כדי שלא יתחילו לבכות אחרי הנהמה הראשונה שלך, אז תפסיק להתמרמר."
סויר לא "זעפני" מטבעו. הוא פשוט עסוק. אף אחד לא מבין את ההבדל?
הוא הסתובב וצפה בנוף היקר שנשקף מבעד לחלונות. הוא היה יכול לציין מתוך מבט חטוף בלבד את גורדי השחקים שנבנו על ידי 'חברת קרלייל יזמות ובנייה'. וכך זה היה בערים שונות בכל רחבי תבל. אביהם, מייקל, הטביע את חותמו, וכעת הגיע תורו של סויר לא להכתים את זכרו. בשוק של ימינו זו לא משימה קלה, והוא גם לא ציפה ליטול אותה על עצמו מוקדם כל כך.
בגיל שלושים ושתיים, הוא היה הצעיר מבני משפחת קרלייל שעמד אי פעם בראש העסק המשפחתי, אשר נוסד ארבעה דורות קודם לכן. הוא היה מוכן להחליף בשנייה את ההישג הזה תמורת שובו של אביו. "אף פעם לא ביקשתי את זה."
"בעצם כן," אמר הדסון, שלא הבין את הכרזתו של סויר. "אני חושב שזה היה אחרי שאימא לחצה אותך לפינה עם שלוש נשים פוטנציאליות באירוע גיוס הכספים למוזיאון. וכמו כל אח טוב במצב כזה, עזרתי לך לברוח ולהשתכר, ואז נתתי לך להשתפך. אתה זה שאמרת לי שאתה צריך בולם זעזועים שירחיק את אימא."
הבדיחה על בולם הזעזועים האישי הייתה הרבה יותר מצחיקה כשסויר החזיק ביד בקבוק ויסקי ריק למחצה.
"אז אחרי שנים שהתעלמת מכל מה שאחיך הגדול אמר לך, כל החיים שלך, בחרת דווקא את זה בתור הדבר היחיד ששווה להקשיב לו?" סויר העביר את אצבעותיו מבעד לשערו העבות והפנה שוב את פניו לעבר הטלפון, כאילו הדסון יכול לראות את הבעת הפנים הזעופה שלו. "כל מה שרציתי היה שתתערב איכשהו ותנווט כמה מהמועמדות של אימא — במקום שהן יישבו על הראש שלי, שישכבו במיטה שלך."
"מכיוון שתשעים ותשעה אחוזים ממה שיוצא מהפה שלך קשור רק לעסק, העובדה שאני מתעלם מרוב הדברים שאתה אומר לא צריכה להדהים אותך. בכל מקרה, חשבתי שהמודעה די מצחיקה."
"מתאים לך." אחיו, הבדרן הגדול.
"אז מה אתה מתכוון לעשות?"
סויר הרים את עיניו לעבר הדלתות הסגורות, שמחוצה להן, בחלקו החיצוני של המשרד, השתרעה ממלכתה של אמארה. "לשלוח אותם הביתה."
"בלי לשקול אפילו את הרעיון שיהיה לך בולם זעזועים משלך?" שאל הדסון. "בחייך. שנינו יודעים שאתה ממש לא רוצה להתעסק עם שום דבר, רק להתרכז באהבת חייך: חברת 'קרלייל יזמות ובנייה'."
בולם זעזועים. זה אידיוטי. הוא הבריח מצוין את רוב האנשים בכוחות עצמו. טוב, את כולם חוץ מאימא שלהם. הגישה הזעופה שלו לא תהרוס אותה ואפילו לא תעצור אותה. הלן קרלייל הייתה רגילה, בדיוק כמוהו, להשיג את מה שהיא רוצה. ובזכות התכונה הזו, הארוחות המשפחתיות בחגים היו אירועים מעניינים במיוחד.
"אתה צריך להיות זה שיגיד לאנשים שנמצאים שם בחוץ שאין בכלל משרה כזו. זה מה שמגיע לך."
"זה לא יצליח לך, אחי. אני בבקתה."
סויר היה צריך לנחש. הדסון העדיף את הבקתה הפרטית שלו — שאף אחד לא הוזמן אף פעם לבקר בה — על פני כל דבר אחר. אמנם היה לו משרד במגדלי קרלייל, אבל אין זאת אומרת שהוא השתמש בו יותר מכפי שהיה מוכרח. "היום יום חמישי."
"בניגוד אליך," אמר הדסון בדיבור איטי ועצל, "אני יודע מתי לקחת הפסקה וליהנות מכל היופי שיש לעולם להציע."
"ואיך קוראים לה הפעם?"
"מי אמר שיש רק אחת?"
סויר צחק למרות רצונו. אחיו היה מקובע בהרגליו בדיוק כמוהו. "אתה חסר תקנה."
"לא, אני רק יודע מתי לקחת פסק זמן כדי להריח את הוורדים."
"זה הרגל מגונה, שתצטרך לוותר עליו יום אחד."
"ואת זה אמר האיש שאינו רואה את העצים מרוב יער."
"זה אמור להיות להפך."
"לא במקרה שלך."
אז מה אם הוא הטיפוס שרואה את התמונה הגדולה? לא רק שהתמונה הגדולה הזו היא נקודת התצפית הטובה ביותר, אלא שהיא גם נקודת התצפית היחידה שחשובה. "הדסון, אתה קוץ בתחת."
"כנ"ל. בהצלחה הערב."
חשש מציק אודות משהו שהוא בקושי זכר עקצץ בעורפו. הוא החליק את ידו לימין על הצג והיומן שלו הופיע. מתחת להערות בנושא העסקה בסינגפור, שהוא ניהל לגביה משא ומתן, צוין ערב גאלה למען בית החולים 'הרבור סיטי ג'נרל' בשעה שמונה. המרכז החדש לבריאות הלב בבית החולים ייקרא על שם אביו. הקרדיולוגים והמנתחים עשו ככל שביכולתם כדי להציל את מייקל קרלייל, אבל הם לא הצליחו. הצוות כלל רופאים ואחיות מדהימים, והם ראויים לציוד החדשני והמתקדם ביותר ולמרחב הולם.
"לעזאזל," הוא אמר, והתעלם מן הלחץ שחש בחזה שלו בכל פעם שהוא חשב על אביו. "מחקתי את זה לגמרי מהראש שלי."
"אל תטריח את עצמך למצוא בת זוג," התגרה בו הדסון. "אני בטוח שאימא תארגן תור של שתיים-שלוש מועמדות שיחכו לך שם."
עם העקיצה האחרונה הזו, ניתק אחיו את הטלפון וצליל החיוג מילא את משרדו של סויר, כשהוא מנתר ממשטחי המתכת והזכוכית נטולי הקישוטים. הוא לחץ על המקש "סיים שיחה" והעיף מבט נוסף החוצה, על העיר שלרגליו, ואז חצה את המשרד לעבר הדלת, כדי לעשות את מה שצריך לעשות — להגיד לכולם ללכת הביתה, כי אין משרה כזאת.
* * *
קְלוֹבֶר1 לי הרגישה שהיא נמצאת במקום הלא נכון. בטוח.
המשרד בקומה העליונה של מגדלי קרלייל היה מלא גברים ענקיים בחליפות שחורות, מהסוג שמגן עליך מהבריונים של הרעים — או שהם בעצמם הבריונים של הרעים. המבטים שלהם גלשו לעברה בשנייה שבה היא יצאה מהמעלית, ביצעו הערכת סיכונים מהירה מכף רגל ועד ראש ולאחר מכן הוסטו ואפשרו למבטים אטומים זהים לבצע גם הם אותה פעולה.
תזכרי למה את כאן, מותק.
משום שכל יום הוא הרפתקה חדשה, ורוב האנשים הם סתומים מסכנים שתקועים בכורסה עם שקית צ'יפס — אבל לא היא. הרפתקנות. רומנטיקה. מקומות חדשים. אנשים מעניינים. כיף. התרגשות. צמרמורות. יופי. צער. אקסטזה. תאווה. אהבה... טוב, אולי בלי זה — כי מי רוצה להתמסד? אבל תנו לה מנה כפולה של כל השאר, עם צ'יפס אקסטרה-לארג' בצד. אז כשהיא קלטה את המודעה המוזרה שבה נדרש בולם זעזועים אנושי, זה היה בדיוק מה שתפס את תשומת ליבה — ומה שיוכל לממן את ההרפתקה הבאה שלה.
כן. זו בדיוק הסיבה לכך שהיא הייתה כאן. היא הרימה את סנטרה וחצתה ים של טסטוסטרון והפחדה בדרכה אל אישה אפרו-אמריקנית הלבושה בחליפה שחורה שמרנית, שישבה ליד השולחן היחיד בחדר. היא אפילו לא טרחה להרים את מבטה כאשר קלובר עצרה ליד השולחן שלה. על הלוח שהיה מונח על השולחן היה כתוב 'אמארה גרנט, עוזרת בכירה למנכ"ל'.
"בוקר טוב, מיס גרנט. באתי לראיון לתפקיד בולם הזעזועים."
"עוד אחת?" נאנחה האישה, אולם אצבעותיה הארוכות לא החמיצו נקישה אחת תוך כדי ריחופן על פני המקלדת. "טוב. שבי לך, אם תצליחי למצוא כיסא." היא אותתה באמצעות סנטרה לעבר המשרד הגדול, שהיה עמוס מאוד.
מישהו כנראה הביא כיסאות נוספים כדי להושיב את כל הנוכחים. זה היה ההסבר הטוב ביותר שקלובר יכולה הייתה להעלות בדעתה לערבוביה של כורסאות עור ושל כיסאות משרדיים עם גלגלים שהוצבו לאורך הקירות. האפשרות היחידה שעמדה בפני קלובר הייתה כיסא עם מושב סגול, שהיה דחוק בין שני גברים. שניהם נראו כאילו הם יכולים להרים אוטובוס כמו שמרימים משקולת בחדר כושר.
אם כבר אז כבר. המקום הצפוף הזה הוא הדבר האחרון שיפריע לי.
היא חצתה את המשרד לעבר הכיסא הריק. "סליחה," היא אמרה לשני הגברים.
הגברים השמיעו נהמות סתמיות, אבל זזו.
היא התיישבה במהירות, הצמידה את התיק שלה לחיקה ולקחה נשימה מהירה, תוך סקירת המתחרים. אולי החליפות וצבע השיער היו שונים מאדם לאדם, אבל קרנה מהם תחושה זהה — נוקשות אחידה. אם היא תנסה לעקוף אחד מהם כדי להציק לסויר קרלייל, הם יעיפו אותה כמו זבוב.
זה אמנם כישרון מופלא, אבל הוא לא היה בארסנל של קלובר. בריאיון הראשוני אצל הדסון קרלייל הובטח לה שהתפקיד אינו דורש שרירים. למעשה, הוא רמז שמוח מתוחכם יותר מתאים למשרה הזו. היא זכרה את זה, ותוך כדי כך ניסתה לחפש משהו שבזכותו היא תתבלט, תהיה יותר מאשר בחורה בגובה מטר שישים וארבע עם קעקוע של 'הלו קיטי' על הישבן. אלוהים יודע שהרזומה שלה לא יעזור לה בעניין הזה.
היא עבדה זמן מה בתור חולבת ארס מנחשים — אל תשאלו; חייכה בתמונות בתור שושבינה בתשלום — היא הכירה לא מעט כלות מתלהבות; התנסתה בטעימת מזון כלבים — דמיינו לעצמכם קרקרים ישנים עם טעם לוואי מבהיל; למדה על היתרונות האמיתיים של מדרסים טובים בתור עומדת מקצועית בתורים — תמיד בגשם, בקור או בחום לוהט; וזיקקה את מסתרי היקום ככותבת פתקים לעוגיות מזל. קלובר הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לשלם את החשבונות שלה, ליהנות מכמה הרפתקאות נהדרות ולהתרחק ככל האפשר מן העיירה הקטנה ספארקסוויל. אולם עד לפני כמה ימים, היא אפילו לא שמעה על תפקיד בשם בולם זעזועים אישי.
הרעיונות מילאו את הראש שלה. היא הייתה יכולה להציג את ההרפתקאות שלה כניסיון בינלאומי בסביבות לא מוכרות. היא עובדת מצוין עם אחרים. היא נאמנה, נחושה — אבל היא הסתכלה סביב, על הגברים בשחור, על מנהלת המשרד שרחמנות על האידיוט שאפילו ינסה לשבש את היום שלה, ועל הדלתות הכפולות הענקיות מול המעלית, שנראו סגורות הרמטית — וחשבה שכל זה למעלה מיכולתה.
החרדה שלחה יד בלתי נראית שמעכה את ריאותיה והקשתה עליה לנשום. לעזאזל. שום דבר טוב לא קורה כשהיא עצבנית. במקרה כזה, הפה שלה עובר למצב של שלשול מילולי. היא עצמה עיניים ולקחה עוד נשימה עמוקה.
אם יש שם מישהו שמקשיב, בבקשה, תעשה שאעבור רק את הריאיון הזה. אני ממש זקוקה לעבודה הזו. השעון לקראת הנסיעה לאוסטרליה מתקתק.
צליל הקליק של הדלת הנפתחת שלף את קלובר מהתקף המיני-פאניקה שהשתלט עליה, והיא פקחה עיניים.
סויר קרלייל עמד בכניסה למשרדו. החיפושים שעשתה עליו במנועי החיפוש לא עשו עימו חסד.
כל החבילה הייתה... וואו. הוא היה מעל מטר ושמונים ושרירי מספיק כדי ששאר הגברים בחדר לא ייראו מפחידים כל כך. או שאולי זו הייתה היציבה שלו — בטוחה כל כך, על גבול החוצפה — שגרמה לכל האחרים להתפוגג במקצת ברקע. החבילה הסקסית הושלמה על ידי זוג משקפי מעצבים בצבע כהה, שיער חום, קצת יותר מדי ארוך, שמסורק הצידה וגומה בדיוק באמצע הסנטר. הוא סקר את החדר. מבטו חלף על פניה ואז זינק, עצר וחזר, כשהוא יורד לאורך שלושים הסנטימטרים שהיו הכרחיים כדי לעבור מן ההר שישב לצידה. אחת מן הגבות הכהות שלו התרוממה מעל המסגרת השחורה של משקפיו. זווית הפה המלא שלו התעגלה לשבריר שנייה ואז היא נמוגה שוב לתוך קו ישר ונוקשה. הוא עבר להתמקד בגבר שמשמאלה והסקירה שלו נמשכה.
החוֹם שהתפתל בבטנה שהה שם מספיק זמן כדי לצעוק, ממש, 'את בסכנה, מותק!' עוד לפני שהיא הספיקה להירגע מעוצמת המבט שלו שחלפה על פניה.
"רבותיי," סויר עשה הפסקה ותשומת ליבו שבה וזפזפה אליה. "וגברתי. נראה שהייתה כאן איזושהי אי הבנה..."
ברגע זה, דלתות המעלית נפתחו בצליל אוושה, ואישה גבוהה, בשנות החמישים המאוחרות לחייה, אצילית כמו מלכה, יצאה מתוכה, כשמשני צדדיה שתי נשים, מושלמות מספיק כדי להופיע על שער של מגזין אופנה. פתאום, הגומי שהיה כרוך בלולאה סביב הכפתור של מכנסי הריאיון המושאלים שלבשה קלובר, ושנתן לה עוד כמה סנטימטרים של מרווח נשימה, נעשה אפילו עוד יותר פתטי. אחת הדוגמניות הגבוהות והגמישות עמדה בתוך המעלית, בין הדלתות הפתוחות, וחסמה אותן כדי שלא ייסגרו. השנייה נכנסה אל תוך המשרד, הלוך וטפוף, ביחד עם האישה המבוגרת.
"סויר, אתה לא מתחמק ממני עוד פעם," אמרה מי שנראתה בבירור כמו המנהיגה, כשבטון המתורבת שלה נשמעו הדים של מועדונים אקסקלוסיביים וחופשות בהמפטונס. "קבענו ארוחת צהריים ב'פִילִיפֶּה'ס'. אני בטוחה שהתוכניות שלך, מה שהן לא יהיו, יכולות לחכות. הרי אי אפשר לכבוש את העולם על בטן ריקה."
הוא נאנח. "ארוחת הצהריים לא רשומה ביומן שלי."
האישה לא ויתרה אפילו טיפונת. "לא מקובל עליי שתגיד לי 'לא'."
סויר לחץ באמצעות אצבעו על האגודל, הרכין את סנטרו וגלגל את ראשו מכתף לכתף. היה ברור שהוא לא רוצה ללכת לארוחה, אבל מאיזושהי סיבה הוא פשוט לא היה יכול להגיד את זה בקול רם.
אף אחד לא זז. המועמדים האחרים לתפקיד בולם הזעזועים לא עשו כלום.
זהו זה. זה הרגע הנכון.
אם קלובר רוצה להתבלט לטובה, היא חייבת לעשות את זה עכשיו. היא קמה, התקדמה מספר צעדים לעבר שלישיית הנשים, והדביקה על פניה את החיוך הכי מוצלח מהסוג שאומר "אל-תתעסקו-איתי-ואני-לא-אתעסק-איתכם."
"תסלחי לי, גברתי, אבל ברור שמר קרלייל יותר מדי ג'נטלמן מכדי להגיד ישירות שהוא לא מעוניין ברביעייה איתכן, וגם" — היא הנמיכה את קולה ל"לחישה בימתית", כזו שאפשר לשמוע גם במושבים האחוריים בתיאטרון — "אם נהיה לגמרי כנים, את נראית קצת מבוגרת מדי בשבילו."
הגבר הנדון פלט משהו שנשמע משהו כמו נחרה של פילה בזמן המלטה. לא שהיא ידעה איך זה נשמע, אבל זה היה הדבר הכי טוב שעלה בראש שלה כדי לתרגם את הרעש הכאוב למחצה והמופתע למחצה, שמעורבב בו גם קצת צחוק. היא הדחיקה את המחשבה והתמקדה באישה המבוגרת, שהפנתה לעברה את מבטה הקר כקרח.
"אז בבקשה, תני לי להבהיר," המשיכה קלובר. "לא בונים חברה יוקרתית כמו חברת 'קרלייל יזמות ובנייה' אם מבזבזים זמן עם נשים שיש יותר סיכוי שהן יבכו על ציפורן שבורה מאשר על הצפה בנהר יאנגצה, אז תתחפפו לפני שאקרא לאבטחה. היומן של מר קרלייל עמוס היום, אבל בפעם הבאה שתרצי 'לאכול צהריים', בבקשה תודיעי מראש."
"ומי בדיוק את חושבת שאת?" שאלה האישה האחרת, כשהיא מבטאת כל מילה במורת רוח ישירה ואדישה.
"בדיוק מי שאני." היא חייכה בדיוק באותה דרגת חמימות שנשמעה בקולה של האישה. "קלובר לי."
האישה מצמצה, הסתכלה על סויר ואז הפנתה שוב את תשומת ליבה אל קלובר. "את רוצה להגיד לי," התחילה האישה, כשכל מילה יוצאת לאט ובהדגשה כאילו היא עצבנית רצח, אבל היא יותר מדי תרבותית מכדי לצרוח, "שהבן שלי יעדיף לעבוד ולא ללכת לארוחת צהריים עם אימא שלו?"
בן? בן? בן?!?
לעזאזל.
זו הסיבה שהיא לא צריכה להילחץ. רק דברים רעים קורים כשהיא נותנת לעצבים שלה להשתלט עליה. היא מוכרחה להגיד משהו. היא מוכרחה להתנצל. היא מוכרחה למצוא בור שיהיה מספיק גדול כדי לבלוע אותה לגמרי.
היא לא הצליחה להוציא אפילו מילה אחת.
הפה של האישה — הפה של אימא של סויר קרלייל — התעגל כלפי מעלה ועיניה התכווצו, אולם המבט הקפוא והצורב שלה נע מקלובר לעבר הבן שלה. "סויר, זה לא נגמר."
מבלי לומר מילה נוספת, אחת הנשים החזקות ביותר בחברה הגבוהה של הרבור סיטי הסתובבה והצטרפה אל האישה שעדיין החזיקה את דלתות המעלית פתוחות.
"אנה-ליזה, בואי נשאיר את סויר ואת ה... מישהי שלו עם היומן ה'עמוס' שלהם," היא אמרה.
האישה שנכנסה אל המשרד עם גברת קרלייל שלחה לסויר קריצה סקסית ואז הצטרפה אל השתיים האחרות. אולי היו אלה העקבים מרקיעי השחקים של האישה. אולי הייתה זו פשוט ההליכה הטבעית שלה. מה שזה לא היה, הנענוע האיטי של הירכיים שלה כשהיא חזרה אל המעלית לכד את תשומת ליבם של כל הנמצאים במשרד, אפילו אמארה הפסיקה להקליד למשך פרק זמן שהספיק לה להרים את עיניה ולהניד בראשה.
ההמיה השקטה של הרעש הלבן, שנצבעה בגווני פאניקה, זמזמה באוזניה של קלובר כאשר דלתות המעלית נסגרו והורידו את שלישיית הנשים אל הלובי, במורד שישים ושלוש קומות. החום הכה בלחייה. הייסורים של מה-לעזאזל-עשיתי-עכשיו ישבו בבטנה כמו לבֵנה.
היא הפנתה את פניה אל סויר, שעדיין עמד בדלת, ונעץ בה מבט כאילו היא חייזרית והוא לא בטוח מה צריך לעשות איתה. היא ממש קיוותה שהוא יחליט לשלוח את אי. טי. הביתה ולא יבחר בנתיחת הגופה שלה, או במשהו יותר גרוע. "זאת הייתה אימא שלך?"
וואו. כישורי שיחה מדהימים, קלובר.
סויר הנהן והחל להתקדם לעברה, כשרגליו הארוכות גומעות את המרחק שביניהם. "א-הה." מבטו עדיין היה מקובע עליה, והבעתו אמרה הכול. נתיחת הגופה, או משהו יותר גרוע.
היא בלעה בקושי את הגוש בגרונה. הצליל הדהד במשרד, וקלובר קלטה כרגע שהוא נעשה שקט מאוד. אפילו אמארה הפסיקה להקליד ונעצה מבט בקלובר, כאילו היא ארנבת שלכודה בפינה ועומדת למות.
"אז אני מפוטרת לגמרי עוד אפילו לפני שהתקבלתי, נכון?" היא שלחה חיוך מהוסס, אבל נראה שהוא לא הבין את הבדיחה. מי צריך את אוסטרליה? בטוח שוולבי הסלעים הנמצאים בסכנת הכחדה, שהיא תכננה לעזור להם, יוכלו להציל את עצמם. "אז טוב, שיהיו לך חיים נהדרים — ובהצלחה עם הקטע הזה של האימא העצבנית."
הוא עצר במרחק של הושטת זרוע. עיני השקד שלו נראו רכות יותר, וניכר בהן שמץ סקרנות מאחורי המשקפיים שלו, כאילו היא חידה שהוא נחוש לפתור. "טוב, זה משהו חדש."
"מה? שיפטרו אותי עוד לפני שהתקבלתי?" היא צחקה צחוק חנוק. "אה, כן. זה קרה לי הרבה. פעם הגשתי בקשה למוקד הטלפוני של 'שומרי משקל' ואמרתי לאישה בטלפון שהיא בסדר גמור כמו שהיא, והממונה על המוקד איבדה לגמרי את ה..."
"לא." הוא הניד בראשו. "אף אחד בחיים לא גרם לאימא שלי לסגת."
"אני בטוחה שאתה מגזים." היא התנשפה, הידקה את אחיזתה ברצועת התיק שלה והלכה במהירות לאחור, כשהיא טופחת בידה מאחוריה, במאמץ לגעת בכפתור המעלית. "אם ככה, אני הולכת. תיהנה לך בזמן שתבחר בולם זעזועים עם פה פחות גדול."
סוף כל סוף, היא יצרה מגע ולחצה בעקב כף ידה על הכפתור. עכשיו, היא הייתה אמורה להסתובב, לפנות אל דלת המעלית הסגורה ולהעמיד פנים שאין מאחוריה אף אחד בזמן שהיא מחכה לנצח למעלית שתעשה את דרכה בחזרה למעלה, אל הקומה העליונה. אבל היא לא הייתה מסוגלת. לא מפני שזה יהיה חסר נימוס — אלוהים יודע שכרגע היא הוכיחה את יכולתה להמריא הרבה יותר גבוה מעל לחוסר הנימוס ולהפליג לטריטוריות אסורות. זה היה בגללו.
סויר קרלייל אמנם היה לבוש בחליפה שהמחיר שלה היה יכול לממן את ההרפתקה שלה באוסטרליה — ועוד עשר אחרות — אבל אין זאת אומרת שהוא מתורבת. בהחלט לא. במבט העז של עיני השקד שלו היה טמון משהו שהבטיח דברים אחרים, דברים מסוכנים, דברים מהסוג של רעים-מכדי-להיות-טובים-אבל-מה-'כפת-לי.
הוא הגיע בכמה צעדים נחושים וניצב לצידה, אולם הפעם הוא לא עצר מחוץ למרחק הנגיעה, אלא החליק את ידו לאורך הגב התחתון שלה, ושילח מטר מטאורים של ניצוצות לאורך עורה, שהצית אותה מבפנים החוצה.
"אמארה, תפני בבקשה את היומן לשעה הקרובה," הוא צעד קדימה, כשעוצמת ידו מובילה אותה עימו, והתקדם לעבר המשרד שלו. "רבותיי, אני מודה לכם על הזמן שלכם, אבל אני חושש שהמשרה אוישה."
אוישה? אוי, אלוהים, מה היא עשתה?
 
 
1 בתרגום לעברית: תלתן (הערת המתרגמת)
 
 
 
 
 
פרק 2
 
 
סויר לא ידע מה לעשות עכשיו. זו הייתה הרגשה מוזרה. בדרך כלל הייתה לו תוכנית — זה היתרון בלהיות הטיפוס שרואה את התמונה הגדולה. אם גישה אחת לא פועלת, זה לא חשוב, כי כל עוד הוא השיג את מטרתו, לא משנה איך הוא הגיע אליה.
הוא כיווץ את כף ידו כאשר הקיף את שולחנו והתיישב, שכן הוא היה מוכרח לעשות משהו עם כף היד שהונחה קודם על הגב התחתון שלה, כדי שלא יתפתה לגעת בה שוב. הוא היה רגיל לנשים יפות, אבל האישה שישבה בכורסת האורחים וסקרה את משרדו לא הייתה מישהי שהוא היה ממיין בקטגוריה הזאת — לפחות לא בחליפה הזו.
הז'קט היה מרובע, ולא התאים לגופה. המכנסיים התרחבו בקרסוליים כאילו הם נועדו ללבישה עם נעליים הרבה פחות הגיוניות מאשר זוג הנעליים השחורות והפשוטות שלה, עם העקב הקטנטן. השיער שלה היה בלונד מוזהב ורך, חלק, עם שביל באמצע. האיפור מינימלי, ליפסטיק ורוד בהיר ואולי קצת משהו סביב העיניים. אבל העיניים האלה. גדולות, חומות וצוחקות. עליו? אולי. בטוח על המצב. המצב הזה היה בהחלט בלתי רגיל, אם נשתמש בלשון המעטה.
הוא כרגע שכר אישה למשרה שלא הייתה קיימת עד לפני כמה דקות, והוא אפילו לא יודע איך קוראים לה.
הוא נאחז בעובדה הזו כאילו היא בירה קרה בערב אוגוסט לוהט — הפתרון לכל אי הוודאויות בחיים. "בואי נתחיל עם השם שלך."
היא קמה מכיסא האורחים והושיטה את ידה מעל לשולחנו. "קלובר לי."
הוא פעל על טייס אוטומטי — הושיט יד ולחץ את ידה. והנה זה שוב, מכת הזרם הזאת, של משהו נוסף — והוא שחרר מייד את ידה. "קלובר?"
"רשמית, זה ג'יין," היא חייכה והתיישבה בחזרה, כשהיא מכווצת את אצבעותיה כאילו גם היא הרגישה את ההלם הזה. "אבל אף אחד לא קורא לי ככה. אימא שלי מאוד תקועה בהרגלים של העיירה הקטנה והמשעממת ספארקסוויל. כלומר, לכלב שלנו קוראים 'ספוט', למען השם — ולא בקטע אירוני. אז נראה לי שהייתי צריכה להיות מרוצה להיות סתם ג'יין ולא..."
"יש לך ניסיון כלשהו בתפקיד בולם זעזועים אישי... מיס לי?" הוא התפרץ, משום שהוא הרגיש שהיא יכולה להמשיך ימים שלמים בסיפורים על ספארקסוויל ה'משעממת'.
"לא, אבל אני לומדת מהר, ויש לי רקע בינלאומי עשיר." היא הושיטה את ידה אל התיק שלה, שלפה דף אחד ויחיד והושיטה לו אותו.
תוך סקירת הדף, דברים התחילו להסתדר לו בראש. קלובר-לא-סתם-ג'יין לי ממש סולדת מעבודה קבועה.
היא קפצה ממשרה זמנית אחת לאחרת, כמעט כאילו כל עבודה הייתה רק תירוץ לעבור לעבודה הבאה. היא עברה ממשרות מוזרות ברחבי ארה"ב להוראת אנגלית בתאילנד, או לסיוע בארגון קואופרטיבים עסקיים קטנים בגאנה, ואז קפצה שוב לארה"ב לסבב נוסף של משרות, שלא היה לו מושג שהן קיימות. לא היה יכול להיות מרחק יותר גדול בין הרזומה שלה ובין האליטה המבוססת והאמידה של הרבור סיטי, גם אם היא הייתה רוצה. זה מה שבלבל את אימא שלו — וכנראה גם אותו. היא הייתה התגלמות הבלתי צפוי. ייתכן שזה בדיוק מה שהוא צריך לתפקיד מגוחך כגון 'בולם זעזועים אישי'.
הוא הניח בצד את הרזומה, והדף הבודד קלקל את הקווים הנקיים של השולחן שלו, שבדרך כלל היה ללא רבב. "מהן דרישות השכר שלך?"
לחייה קיבלו גוון רך של ורוד, אולם היא לא ניתקה את קשר העין. "מר קרלייל השני דיבר על טווח, ואני מאמינה שאהיה בקצה העליון של הטווח הזה. עשרת אלפים עבור שישה שבועות של עבודה, ואחר כך אני מסתלקת."
הוא צחק — מעין נביחה חלודה שהצליל שלה גרם לה לפעור עיניים. העובדה שהוא, כשלעצמו, היה שווה כמעט מיליארד, וששווי החברה היה פי כמה מאות יותר מזה, לא נכנסה כשיקול לעניין הזה. הוא התחיל ב'קרלייל יזמות ובנייה' כשניהל משא ומתן עם ראשי איגודים מקצועיים שלא היו הרבה יותר ממשרתים כנועים של האספסוף, ולאחר מכן עבר לתיווך בעסקאות בקנה מידה של תמ"ג של מדינה קטנה. עשרת אלפים? זה ממש לא הרבה, אבל כשמנסחים חוזה, העניין הוא אף פעם לא הכסף, אלא הניצחון. אלמלא זה, חזון 'התמונה הגדולה' יתחיל להתערער, והוא לא מוכן לתת לזה לקרות.
הוא נשען לאחור על משענת הכיסא ואפשר לשפתיו להתעגל לחיוך מתנשא. "זה המון כסף."
"זאת הרבור סיטי." הסנטר המחודד שלה התרומם בכמה סנטימטרים. "זה מקום יקר, וזו עבודה תובענית, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע — ככה היה כתוב במודעה שלך."
הוא רשם את זה לעצמו בתור עוד סיבה לתת להדסון על הראש. "למה דווקא חודש וחצי?"
"יש לי התחייבות קודמת," היא אמרה.
"לפי הרזומה שלך, זה יכול להיות כל דבר, מצלילה לחילוץ כדורי גולף ועד ניסוי מזרנים." הזין שלו הגיב בפרכוס מלא אושר למראה הדימוי המנטלי שלה מחוץ לחליפה הזוועתית הזו, פרושה על המיטה הענקית שלו. למה המוח שלו נכנס למקומות האלה? כי זה לא המוח שלך שחושב, אידיוט.
החיוך שלה גדל עד שהיא בעצם הפכה לשמש קורנת. "אני נוסעת לאוסטרליה."
"מה יש באוסטרליה?" ולמה לכל הרוחות הוא רוצה לדעת? אם דעתו תוסח כל הזמן, והוא לא יצליח לתכנן תוכנית שתשבש את מזימות הנישואין של אימא שלו, הרי שהוא יצטרך להעריך מחדש את יכולות המשא ומתן שלו.
"וולבי סלעים הנמצאים בסכנת הכחדה," היא השיבה, כאילו זה באמת עונה על משהו.
אלף שאלות נוספות עלו במוחו, אבל ההיקסמות מבולמת הזעזועים האישית שלו לא הייתה בתוכנית. "חמשת אלפים."
החיוך שלה השתנה. הוא לא התעמעם מאכזבה, אלא פיתח פן בלתי צפוי של חומרנות. "תשעה וחצי אלף."
השתיקה היא הנשק הטוב ביותר של מי שמנהל משא ומתן, והוא השתמש בה, בקלילות שנבעה משנים של ניסיון. רוב האנשים נשברו אחרי דקה או שתיים בלבד. העדר כל צליל גרם לרובם להילחץ, לשמוע בקול רם יותר את הספקות בראשם. אבל שוב, קלובר הוכיחה שהיא לא כמו רוב האנשים. היא ישבה זקופה בכורסה המתכתית האפורה שמולו, ידיה בחיקה ורגליה שלובות. אם יכניס אותה לבגדים אחרים, היא תיראה כמו אישה צעירה שעומדת להיות מוצגת בחברה, אשר יושבת מול צייר שיצייר את דיוקנה, בטוחה שהיא הולכת לכבוש את העולם.
קלובר רכנה לפנים, כאילו כדי לדבר, וסויר ידע שהוא ניצח אותה. היא בטח תציג הצעה נגדית בגובה שבעת אלפים, והם יתפשרו בסוף על 5,500 דולר. מחיר לא רע בשביל מישהי שמסוגלת להרחיק ממנו את אימא שלו ולשמור אותה במרחק בטוח.
"אני מבינה שהעבודה איתך תהיה מאוד תובענית, ואחרי שפגשתי את אימא שלך — אתגר רציני. שנים עשר." הפה שלה התרומם בקצה אחד, והייתה לו תחושת בטן, מעין חשד שגרם לכל קרביו לצנוח, שהוא נכנס ברגע זה למלכודת. "הצעה סופית."
מה לכל הרו...?
סויר לא היה מסוגל לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו הפתיע אותו במשא ומתן. או ניצח אותו. הוא החליט להכפיל את ההימור, רכן לפנים והניח את מרפקיו על השולחן. אין מצב שהוא יפסיד. היא בטח מרמה אותו. "ששת אלפים. הצעה סופית."
היא פלטה אנחה ממושכת וקמה. "ועכשיו אתה מוכיח שאתה טיפוס שקשה לעבוד איתו — בדיוק כמו אימא שלך. חמישה עשר אלף, או שתתחיל להתרגל לארוחות צהריים משעממות, שידברו בהן על אופנה."
סויר מצמץ. ובפעם הראשונה אי פעם, הוא מצא את עצמו במצב שבו אין לו מושג איך לענות במסגרת משא ומתן. אולי היא באמת תהיה שווה את הכסף, אם היא תתמרן את אימא שלו באותה מומחיות שבה היא מתמקחת. היא החלה להושיט את ידה לעבר התיק שלה, כאילו היא מתכוונת ללכת, והוא ידע שהוא הפסיד. "שבי, מיס לי. אני חושב שסגרנו עסקה."
"מוסכם." חיוך שבע-רצון מתח את שפתיה כלפי מעלה כשהיא התיישבה בחזרה. "ועוד משהו. אני צריכה להיות עצמאית ולא שכירה."
"למה?" הוא שאל עוד לפני שהיה יכול לעצור בעצמו, בעודו מנסה עדיין לתפוס את העובדה שהוא הפסיד במשא ומתן לאישה שהרוויחה את לחמה מדילוגים בין משרה מגוחכת אחת למשרה מגוחכת אחרת.
המבט היציב שלה רפרף שמאלה ואז זינק שוב לעברו. "אני לא אוהבת מחויבות."
שקר, או יותר מדי אמת? זה לא אמור להיות חשוב לו, אבל משום מה, זה כן חשוב. "זה מסביר את הרזומה שלך."
סנטרה העיקש התרומם. "יש מסמך שמפרט את דרישות התפקיד?"
"יהיה." עם מספר הקשות וחבטות על צג המחשב, הוא פתח מסמך חדש ושלף מן השולחן שלו את המדף הנסתר שבו נמצאה המקלדת האלחוטית שלו. " ברור, שתצטרכי להיות זמינה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע." הוא הקליד רשימה. מהיר. יעיל. מתומצת. "כשאינך עובדת כבולמת הזעזועים שלי, תוכלי לעזור לאמארה במצב של עודף עבודה."
"למה אתה צריך בולם זעזועים?" היא שאלה, כשהיא אוחזת את הכיסא הכבד בידיות שלו ומקרבת אותו לשולחן, בעודה יושבת בתוכו. "אימא שלך באמת עד כדי כך גרועה?"
האצבעות שלו היססו לשנייה והמוח שלו התרוקן, ואז החינוך שהוטמע בו בא לידי ביטוי. השיעור הראשון שלומדים כשגדלים בחברה הגבוהה של הרבור סיטי הוא שאף אחד לא מדבר בגלוי על שום דבר שיכול להיחשב לא נעים, אפילו על משהו שמתקרב ל'לא נעים'.
"לא." הוא המשיך בהקלדת מטלות משרדיות כגון גיבוי נתונים ותכנון לוח זמנים. "היא נהדרת. היא רק קצת אובססיבית לחתן אותי."
למה הוא אמר את זה? מה עוד הוא תכף יפלוט? שההתאהבות הראשונה שלו הייתה במורה הפרטית למתמטיקה שלימדה את אחיו?
קלובר הרכינה את ראשה והתקרבה, כאילו חילופי הדברים האישיים האלה זהים לשיחה על מזג האוויר. "ואתה לא מאלה שמתחתנים?"
הוא משך את העניבה שלו. פתאום, הצווארון שלו היה צר יותר מכפי שהוא היה לפני כמה דקות. "לא. אני מאלה שעובדים." וכשהוא העיף שוב מבט ברזומה שלה, הניסיון הבינלאומי שלה משך את תשומת ליבו. "את דוברת שפות נוספות?"
היא הנהנה, החליקה את אצבעותיה לאורך השולחן הריק שלו, כאילו היא מחפשת באופן לא מודע משהו להתעסק איתו. "אני מדברת ספרדית, צרפתית, מנדרינית סבירה, תאית סבירה ומלאית."
נורה נדלקה בראש שלו. "אותה מלאית שמדברים בסינגפור?"
"כן, חזרתי רק לפני שבוע מחצי שנה בסינגפור, לימדתי שם אנגלית."
המשא ומתן שהוא ניהל עם מר לים על העסקה בפולאואוג'ונג, האי הגדול ביותר בסינגפור ומקום משכנם של רוב תושביה, היה תקוע. ייתכן שמה שהוא צריך כדי להשיג הסכם זה להכניס בסוד העניין מישהו שמכיר יותר את התרבות והשפה.
"אני בדיוק עכשיו עובד על סגירת עסקה לבניית שלושה גורדי שחקים בסינגפור," הוא אמר. "התובנות שלך יכולות להועיל, אבל אצטרך אותך בעיקר לאירועים חברתיים וכגיבוי לאמארה במשרד."
"היא לא יכולה לגרש את אימא שלך?" שאלה קלובר.
הוא השמיע נחרה. "אמארה יכולה לעשות כמעט כל דבר, אבל היא לא יכולה להתמודד עם אימא שלי. אימא שכנעה את אבא לפני שנים לקבל את אמארה לעבודה, בלי שום הכשרה או ניסיון, אז לאמארה יש חולשה אליה."
"למה אתה לא יכול להגיד לאימא שלך שתעזוב אותך בשקט?" היא לחצה.
אלוהים. כמה פעמים הוא שאל את עצמו אותה שאלה, מאז שהיא יצאה למבצע 'לחתן את סויר'? יותר ממספר הדולרים שיש לו בבנק. אבל להתמודד עם הלן קרלייל — זה לא קשור לקול רם יותר, לעקשנות רבה יותר, או לשאלה אם אתה יכול לסלק אותה. האימא והבן דומים בעניין הזה — והגישה הזו רק גרמה להם להתחפר עמוק יותר בעמדותיהם. כדי לעמוד מול כוח הרצון של אימא שלו נדרשו קסם ועדינות, תכונות שסויר היה מצויד בהן בכמויות זעומות, אם בכלל. חוץ מזה, זאת אימא שלו, ולא חייבים להיות קתולי כדי להרגיש רגשות אשם כשאתה מאכזב את אימא שלך.
"פגשת אותה בערך לשתי דקות." הוא הקליד את הטקסט במסמך. רשימת המטלות שבהן כרוכה המשרה תמתין לקלובר במשרד החיצוני ברגע שהיא תצא מבעד לדלתות. "אני הכרתי אותה כל חיי. כשהאישה הזו מחליטה להשיג משהו, צריך המון בשביל להרתיע אותה. אני פשוט צריך קצת זמן כדי למצוא דרך לעשות את זה. שישה שבועות זה נשמע בדיוק בסדר." הוא קם, משום שהיה מוכרח לזוז קצת, כדי להדוף את השאלות הלא נוחות שקלובר העלתה. "אמארה תראה לך איפה המשרדים של מחלקת משאבי אנוש, כדי שתוכלי למלא את הטפסים הנדרשים ולחתום על הסכם שמירת סודיות." צפצוף שקט נשמע מן הרמקול של הצג שלו, ותזכורת לגבי ערב הגאלה צצה על המסך. "לעזאזל."
"יש בעיה?" שאלה קלובר, והציצה מאחורי קצה הצג, כאילו זה לא חטטני בכלל.
"אני צריך שתבואי איתי הערב לגאלה של התרמה למען בית החולים 'הרבור סיטי ג'נרל'." אחרי מה שקרה היום, אין מצב שהוא יתמודד עם אימא שלו לבדו.
קלובר הזדקפה ועיניה נפערו. "הערב?"
"אאסוף אותך בשבע." כשכל קרביו מכווצים, הוא התקדם לעבר דלת משרדו ופתח אותה. "תדאגי להשאיר את הכתובת שלך אצל אמארה."
קלובר חלפה על פניו, ממלמלת משהו שהוא לא בדיוק הצליח להבין. הוא היה אמור לסגור את הדלת מייד אחרי שהיא עברה דרכה, אבל הוא לא עשה זאת, אלא הסתכל עליה כשהיא הפנתה את החיוך המאיר שלה לעבר אמארה - ותהה לְמה בדיוק הדסון הכניס אותו, לכל הרוחות.