שתי אהבות אמת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שתי אהבות אמת
מכר
מאות
עותקים
שתי אהבות אמת
מכר
מאות
עותקים

שתי אהבות אמת

4.4 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: קרן דרויק
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'

תקציר

בשנות העשרים שלה, אמה בלייר נישאת לג'סי, אהוב נעוריה. הם בונים לעצמם חיים הרחק מהציפיות של הוריהם והאנשים בעיר הולדתם במסצ'וסטס. הם מטיילים יחד בעולם – אמה ככותבת עצמאית וג'סי כעוזר הפקה לסרטי טבע – חיים את החיים במלואם ומנצלים כל הזדמנות להרפתקה חדשה. 
ביום הנישואין הראשון שלהם ג'סי נשלח למשימה באיים האלאוטיים והמסוק שבו הוא טס נעלם מעל האוקיינוס השקט. סתם כך, 
ג'סי נעלם לנצח. 
אמה חוזרת הביתה בניסיון לאחות את השברים. 
כעבור מספר שנים, כשהיא כבר בשנות השלושים שלה, פוגשת אמה חבר מהעבר,
סאם, ומתאהבת שוב.
כשהיא וסאם מתארסים, נראה כי היא זוכה להזדמנות שנייה להיות מאושרת. 
עד שג'סי חוזר. 
עכשיו יש לאמה בעל וארוס. 
אך מי מהם הוא אהבתה האמיתית?

פרק ראשון

אמה וג'סי
או איך להתאהב ולהתפרק לרסיסים
 
 
מעולם לא נמניתי עם אלה המשכימים קום, אבל בתקופת התיכון השנאה שחשתי כלפי אור הבוקר הבוהק הגיעה לשיאה בימי שבת בשעה שמונה ועשרה.
כמו שעון שוויצרי, נהג אבי לדפוק על דלת חדרי ולהכריז, "האוטובוס יוצא בעוד חצי שעה," למרות העובדה שה'אוטובוס' היה בעצם הוולוו שלו, והיא לא הייתה בדרכה לבית הספר, אלא לחנות המשפחתית שלנו.
'ספרי בלייר' הוקמה על־ידי דוד של אבא שלי בשנות השישים, בדיוק באותו המקום שהיא ממוקמת היום — בצידו הצפוני של אזור 'גרייט רוד' באקטון, מסצ'וסטס.
ואיכשהו קרה שברגע שהייתי גדולה מספיק לעבוד מבחינה חוקית, התחלתי לעבוד בקופה מדי פעם אחרי בית ספר ובכל יום שבת.
קיבלתי את המשמרת של שבת משום שאחותי הגדולה, מארי, רצתה לעבוד בימי ראשון. היא חסכה את המשכורות שלה וקנתה לעצמה ג'יפ שירוקי כחול וחבוט בקיץ שעבר.
הפעם היחידה שהייתי בתוך הג'יפ של מארי הייתה בלילה שבו היא קנתה אותו. היא הייתה אז נרגשת עד כדי כך שהזמינה אותי לגלידה בגלידרייה של 'קימבול פארם'. קנינו מילקשייק שוקולד לאבא ולאימא והנחנו לו להפוך נוזלי בעודנו יושבות על מכסה המנוע של הג'יפ ואוכלות את גלידת הסאנדיי שלנו בנינוחות באוויר הקיץ החמים.
אני ומארי התלוננו על חנות הספרים ועל העובדה שאימא תמיד מוסיפה גבינת פרמזן מעל תפוחי אדמה. מארי הודתה שהיא עישנה מריחואנה, ואני הבטחתי שלא אספר להורים. אז היא שאלה אותי אם אי־פעם התנשקתי, ואני הסתובבתי והבטתי לכיוון הנגדי, חוששת שאם היא תביט בפניי היא תגלה את התשובה.
"זה בסדר," אמרה. "הרבה אנשים לא מתנשקים לפני התיכון." היא לבשה מכנסיים קצרים בגוון ירוק־חאקי וחולצת כפתורים בגוון כחול־נייבי, שתי שרשרות הזהב הדקיקות שלה נתלו על עצמות הבריח שלה וירדו אל החזייה. היא מעולם לא כפתרה את החולצות שלה עד למעלה. תמיד השאירה בנדיבות כמה כפתורים פתוחים.
"כן," אמרתי. אני יודעת." אבל שמתי לב שהיא לא אמרה "גם אני לא התנשקתי לפני שעליתי לתיכון." וזה, היה כמובן, כל מה שרציתי לשמוע. לא הייתי מודאגת מכך שאני שונה מאנשים אחרים. הייתי מודאגת מכך שאני שונה ממנה.
"הדברים ישתפרו עכשיו כשתתחילי ללמוד בתיכון," אמרה מארי וזרקה את שאריות גלידת השוקולד־צ'יפס־מנטה שלה. "תאמיני לי."
באותו הרגע, באותו הלילה, הייתי מוכנה להאמין לכל דבר שיצא מפיה.
אבל אותו הלילה היה יוצא מן הכלל בכל הקשור למערכת היחסים שלנו, רגע נדיר של קרבה בין שני אנשים שחיו את חייהם במקביל.
כשהתחלתי ללמוד בשנה הראשונה בתיכון, באותו הבניין שבו היא למדה, פיתחנו דפוס התנהגות לפיו כשחלפנו זו על־פני זו במסדרונות הבית בערב, ובמסדרונות בית הספר בשעות היום, התנהגנו כמו אויבות הנמצאות בעיצומה של הפסקת אש.
אז תארו לעצמכם עד כמה הייתי מופתעת כשהתעוררתי בשמונה ועשרה באחת השבתות בבוקר, בתחילת כיתה ט', וגיליתי שאני לא צריכה ללכת למשמרת שלי ב'ספרי בלייר'.
"מארי לוקחת אותך לקנות ג'ינס חדש," אמרה לי אימא.
"היום?" שאלתי, בעודי מתיישבת במיטה ומשפשפת עיניים, תוהה אם זה אומר שיש לי עוד קצת זמן לישון.
"כן, בקניון," השיבה אימי. "תבחרי איזה ג'ינס שאת רוצה, על חשבוני. השארתי חמישים דולר על הדלפק, אבל אם את בוחרת משהו יקר יותר, ההפרש עלייך."
נזקקתי לג'ינס חדש, כיוון שכל הזוגות הישנים שלי היו מלאים בחורים. הייתי אמורה לקבל ג'ינס חדש בכל חג מולד, אבל הייתי כל־כך בררנית, כל־כך נוירוטית לגבי המראה המדויק שאמור להיות לו, עד כדי כך שאימא שלי כבר התייאשה ממני. הלכנו לקניון כבר פעמיים ויצאנו משם כעבור שעה, כשאימא שלי מנסה ככל יכולתה להסתיר את עצבנותה מכך שלא קנינו דבר.
זו הייתה חוויה מסוג חדש עבורי. אימא שלי תמיד רצתה להיות בקרבתי וביקשה את תשומת הלב שלי במהלך כל תקופת הילדות, אבל אני הפכתי להיות כל־כך מעצבנת, ובשלב הזה היא כבר הייתה מוכנה להניח למישהו אחר לשאת באחריות, ודווקא ביום שבת מכל שאר הימים.
"מי יעבוד בקופה?" שאלתי. ברגע שהשאלה יצאה מפי, התחרטתי שהעליתי אותה. לפתע חששתי שהשאלה תעלה לי ביוקר. הייתי צריכה פשוט להגיד, "אוקי," ולסגת באיטיות כדי לא להבהיל אותה.
"הבחור החדש ששכרנו לעבודה, סאם," אמרה אימא. "זה בסדר. הוא זקוק לכסף."
סאם, שלמד בכיתה י"א בתיכון, נכנס יום אחד לחנות ואמר, "אפשר למלא טופס מועמדות לעבודה?" לא תכננו לשכור עובדים לחנות וממילא רוב בני הנוער רצו לעבוד בחנות הדיסקים במורד הרחוב. ההורים שלי שכרו את שירותיו במקום.
הוא היה די חמוד — גבוה ורזה עם עור בגוון זית ועיניים חומות כהות. תמיד היה לו מצב־רוח טוב — אבל מהרגע שמארי הגדירה אותו בתור 'בחור מהמם', כבר לא הייתי מסוגלת לחבב אותו. לא הייתי מסוגלת לחבב מישהו שהיא חיבבה.
למען האמת, דרך החשיבה הזו התחילה להגביל את מאגר החברים שלי ונראה היה שאאלץ לוותר עליה בקרוב.
מארי אהבה את כולם וכולם אהבו את מארי.
היא הייתה ילדת הזהב, זו שנועדה להיות הבת המועדפת על ההורים. חברתי אוליב נהגה לכנות אותה 'בתו של מוכר הספרים' מאחורי גבה, משום שהיא אפילו נראתה כמו סוג הבנות שההורים שלהן מנהלים חנות ספרים, אם היה באמת דימוי ספציפי שכזה. מארי אימצה לעצמה ברצון את כל התארים הללו כאילו היו אות כבוד.
היא קראה ספרים למבוגרים, וכתבה שירה, ונדלקה על דמויות פיקטיביות במקום על כוכבי קולנוע וגרמה לאוליב ולי לרצות להקיא.
כשמארי הייתה בגילי, היא למדה כתיבה יצירתית והחליטה שהיא רוצה "להפוך לסופרת". המירכאות הכפולות נחוצות כאן מפני שהדבר היחיד שהיא אי־פעם כתבה היה סיפור מתח בן תשעה עמודים, בו התברר כי הרוצחת הייתה למעשה אמילי, האחות הצעירה של הגיבור. קראתי את הסיפור, ואפילו זיהיתי שמדובר בזבל, אבל היא הגישה את הסיפור לעיתון בית הספר והם אהבו אותו עד כדי כך שפרסמו אותו בחלקים במהלך תשעת השבועות של סמסטר האביב.
העובדה, שהיא הצליחה לעשות את כל הדברים האלה ולהמשיך להיות אחת הנערות הפופולאריות ביותר בבית הספר, הפכה את הכול להרבה יותר גרוע. זה רק מראה שאם מישהי יפה מספיק היא הופכת לקולית ללא מאמץ.
אני, לעומת זאת, קראתי בחשאי את 'התקצירים של קליף' בספריה כמעט לכל הספרים שהתבקשנו לקרוא בשיעור אנגלית. בחדרי הייתה ערמת רומנים שההורים שלי קנו לי במתנה, אך אני סירבתי אפילו לפתוח אותם.
אהבתי לצפות בקליפים, בתוכנית ההמלצות על צפיית חובה של NBC, ששודרה בימי חמישי, ובכל אחת מהנשים שהשתתפו בפסטיבל המוזיקה הנשי של לילית' פייר. כשהייתי משועממת נהגתי לדפדף בגיליונות ישנים של 'פנאי ונופש', שאימא שלי שמרה, גזרתי תמונות והדבקתי אותן על הקירות בחדרי. הקיר מעל המיטה שלי הפך לקליידוסקופ של תמונות שער של קיאנו ריבס, הערות מאלבומים של טורי איימוס, צילומים מהריביירה האיטלקית ונופים מצרפת.
ואף־אחד, לגמרי אף־אחד, לא יכול היה לחשוב בטעות שאני ילדה מקובלת.
ההורים שלי נהגו לצחוק ולהגיד שהאחות בבית החולים נתנה להם ילדה של הורים אחרים, ואני תמיד זרמתי עם הבדיחה, אבל למעשה לא פעם מצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות ילדות של ההורים שלי, ולאחר מכן בוחנת את עצמי במראה ועורכת השוואות, מזכירה לעצמי שאני שייכת להם.
"אוקי, יופי," אמרתי לאימי. התלהבתי יותר מכך שלא אצטרך ללכת לעבודה ופחות מהבילוי הצפוי עם אחותי. "מתי אנחנו יוצאות?"
"אני לא יודעת," אמרה אימי. "דברי עם מארי. אני יוצאת לחנות. אראה אותך בערב. אוהבת אותך מותק. שיהיה לך יום טוב."
אחרי שהיא סגרה את הדלת, נשכבתי על המיטה, נחושה ליהנות מכל דקת שינה נוספת שנפלה בחלקי.
מעט אחרי אחת־עשרה נכנסה מארי לחדרי ואמרה, "בואי, אנחנו יוצאות."
נכנסנו לשלוש חנויות. מדדתי שניים־עשר זוגות מכנסי ג'ינס, שחלקם היו רפויים מדי, חלקם הדוקים מדי, חלקם עם מותן גבוה מדי. לאחר שמדדתי את הזוג השניים־עשר, יצאתי מחדר ההלבשה. מארי בהתה בי בשעמום מוחלט.
"זה נראה בסדר. פשוט תקני אותם," אמרה. היא הייתה לבושה בבגדים של 'אברקרומבי אנד פיץ' מכף רגל ועד ראש. זה היה בדיוק בתקופת סוף המילניום, כשכל ניו־אינגלנד לבשה 'אברקרומבי אנד פיץ'.
"זה גורם לישבן שלי להיראות מוזר," אמרתי, בלי לזוז ממקומי.
מארי נעצה בי עיניים בציפייה למשהו אחר.
"את מתכוונת להסתובב כדי שאוכל לראות אם הג'ינס גורם לישבן שלך להיראות מוזר, או לא?" סיננה.
הסתובבתי.
"זה נראה כאילו את לובשת חיתול," אמרה.
"זה בדיוק מה שאמרתי."
מארי גלגלה עיניים. "חכי," היא החוותה באצבעה באוויר, מסמנת לי לחזור לחדר ההלבשה, וזה מה שעשיתי.
פשטתי את זוג מכנסי הג'ינס האחרון, כשהיא תלתה ג'ינס דהוי בגזרה ישרה על דלת חדר ההלבשה.
"תנסי את אלה," אמרה. "לג'ואל יש כאלה, וגם לה יש ישבן גדול כמו שלך."
"תודה רבה," אמרתי וחטפתי את המכנסיים.
"אני רק מנסה לעזור לך," אמרה, ואני ראיתי את כף הרגל שלה מתרחקת, כאילו השיחה הסתיימה רק משום שהיא איבדה עניין.
מדדתי את המכנסיים. נאלצתי להתנדנד ולהכניס את הבטן פנימה, כדי שאוכל לסגור את הכפתורים. הזדקפתי והבטתי בעצמי במראה, עושה פוזות ובוחנת את הצד האחורי.
זה נראה כאילו הישבן שלי הפך חטוב יותר והחזה שלי הפסיק לגדול.
קראתי מספיק ירחוני 'גלמור' כדי לדעת שהמבנה שלי מתאים להגדרת 'מבנה האגס'. הבטן שלי הייתה שטוחה, אבל הירכיים החלו לגדול. השדיים והבטן של אוליב התחילו לגדול, ואני חשבתי שאולי המבנה שלה, 'מבנה התפוח', עדיף.
אבל, אם להיות כנים, מה שבאמת רציתי היה כל מה שאימא שלי הורישה למארי. ישבן בגודל בינוני, חזה בגודל בינוני, שיער חום, עיניים ירוקות וריסים עבים.
במקום זה, קיבלתי את הגוונים של אבא שלי — שיער שהוא לא ממש בלונדיני אבל גם לא ממש ברונטי, עיניים בגוון בין חום לירוק — ומבנה גוף ייחודי. פעם שאלתי את אימא שלי מאיפה קיבלתי את הרגליים הקצרות והחזקות שלי, והיא אמרה, "אני לא באמת יודעת," כאילו זה לא היה הדבר הגרוע ביותר שהיא אי־פעם אמרה לי.
היה רק דבר אחד במראה שלי שאהבתי — הנמשים שלי, קבוצת הנקודות הכהות תחת עיני הימנית. בילדותי, אימא שלי נהגה לחבר את הנקודות בקו דמיוני כשהשכיבה אותי לישון.
אהבתי את הנמשים שלי אבל שנאתי את הישבן.
אז כך עמדתי שם, בחדר ההלבשה, ורציתי רק זוג מכנסי ג'ינס שיגרמו לישבן שלי להיראות קטן יותר, ונראה שהפעם זה עבד.
יצאתי מחדר ההלבשה כדי לשאול את מארי מה היא חושבת. לרוע המזל, לא מצאתי אותה.
חזרתי לחדר ההלבשה, והבנתי שאין מי שיקבל החלטה חוץ ממני.
התבוננתי בעצמי במראה פעם נוספת.
אולי אני אוהבת אותם?
הסתכלתי על תווית המחיר. שלושים וחמישה דולרים.
גם עם תוספת המע"מ, עדיין יישאר לי עודף לקנות עוף בטריאקי במתחם המזון המהיר. החלפתי למכנסיים שלי, הלכתי לכיוון הקופה ונתתי לקופאית את הכסף שהוריי נתנו לי. קיבלתי שקית ובתוכה זוג מכנסי ג'ינס שלא שנאתי.
מארי עדיין לא הופיעה.
חיפשתי אותה בחנות. הלכתי גם ל'בודי־שופ', כדי לבדוק אם היא שם, רוכשת שפתון או ג'ל רחצה. כעבור חצי שעה מצאתי אותה קונה עגילים ב'קליירס'.
"חיפשתי אותך בכל החנויות," אמרתי.
"מצטערת, חיפשתי תכשיטים." מארי לקחה את העודף שלה, הכניסה אותו לארנק בעדינות ולאחר מכן חטפה את שקית הפלסטיק הלבנה הקטנה, אשר הכילה זהב מזויף, שללא ספק יכתים את האוזן שלה.
הלכתי בעקבותיה כשהיא צעדה בביטחון לכיוון דלת החנות ולכיוון הכניסה ומגרש החנייה בו חנינו.
"חכי," אמרתי. עוצרת במקומי. "רציתי ללכת למתחם האוכל."
מארי הסתובבה אליי. היא התבוננה בשעון שלה. "מצטערת, אי־אפשר. אנחנו נאחר."
"לאן?"
"לתחרות השחייה," אמרה.
"איזו תחרות שחייה?" שאלתי. "לא שמעתי כלום על תחרות שחייה."
מארי לא ענתה לי, כיוון שלא היה צורך בכך. אני כבר התחלתי לצעוד בעקבותיה לכיוון המכונית, מוכנה ללכת לאן שתגיד לי, מוכנה לעשות כל מה שתגיד לי לעשות.
רק אחרי שנכנסנו למכונית היא הואילה בטובה לעדכן אותי. "גראהם הוא הקפטן של נבחרת השחייה השנה," אמרה.
אה, כן.
גראהם יוז, הקפטן של כל נבחרת שאי־פעם היה בה, מוביל בתחרות "החיוך היפה ביותר" בספר המחזור. בדיוק מסוג הבחורים שמארי הקדושה מאקטון תבחר לצאת איתם.
"נפלא," אמרתי. הבנתי שאאלץ לא רק לשבת ולצפות במשחה החמישים מטר בסגנון חופשי, אלא גם להמתין לאחר מכן במכונית של מארי כשהיא וגראהם יתמזמזו במכונית שלו.
"אפשר לפחות לקחת טייק־אווי בדרך?" שאלתי, מובסת.
"אוקי, בסדר." אמרה מארי.
ואז אזרתי אומץ ככל יכולתי ואמרתי, "את משלמת."
היא הסתובבה וצחקה עליי. "את בת ארבע־עשרה. את לא יכולה לקנות לעצמך אוכל?"
הייתה לה יכולת מופלאה לגרום לי להרגיש מטופשת גם אם דקה קודם לכן הרגשתי בטוחה בעצמי.
עצרנו ב'בורגר קינג'. ואני אכלתי וופר קטן במושב הקדמי במכונית, מלכלכת את ידיי בקטשופ וחרדל ונאלצת להמתין עד שהחנינו את המכונית על־מנת למצוא מפית.
מארי התחפפה ברגע שהתחלנו להריח כלור באוויר. התיישבתי על אחד הספסלים ועשיתי כמיטב יכולתי כדי לשעשע את עצמי.
הבריכה המקורה הייתה מלאה בבנים חצי עירומים, בכושר טוב, שהיו פחות או יותר בגילי. לא ידעתי במי להביט קודם.
גראהם נעמד על המקפצה ושריקת המשרוקית נשמעה. התבוננתי בו כשקפץ למים בקלילות של ציפור שעפה באוויר. מהרגע שהוא נכנס למים היה ברור שהוא עומד לנצח במשחה.
ראיתי את מארי, בפינה המרוחקת, קופצת מעלה־מטה, משדלת אותו לנצח, מאמינה בו בכל ליבה. לאחר שגראהם קיבל את אות המנצח, התרוממתי והתחלתי להקיף את הבריכה, חולפת על־פני הספסלים וחדר הכושר, בחיפוש אחר מכונה אוטומטית.
כשחזרתי, לאחר שבזבזתי חמישים סנט על שקית דוריטוס, הבחנתי באוליב שישבה על אחד הספסלים הקדמיים עם המשפחה שלה.
יום אחד בקיץ שעבר, בדיוק לפני תחילת הלימודים, אוליב ואני בילינו במרתף שלה והיא סיפרה לי שהיא חושבת שאולי היא לסבית.
היא אמרה שהיא לא בטוחה, רק לא מרגישה לגמרי סטרייטית. היא אוהבת בנים, אבל מתחילה להרגיש שהיא אוהבת גם בנות.
הייתי די בטוחה שרק אני יודעת על זה, והייתי גם די בטוחה שההורים שלה התחילו לחשוד, אבל זה לא היה ענייני. חובתי היחידה הייתה להיות החברה הטובה שלה.
אז עשיתי כל מיני דברים שחברות עושות, כמו לשבת אצלה ולצפות בקליפים במשך שעות, בהמתנה לקליפ 'טורן' של נטלי אימברוליה, כדי שאוליב תוכל לנעוץ בה מבטים. זו לא הייתה פעילות לגמרי נטולת אנוכיות, כיוון שזה היה גם השיר האהוב עליי והשתעשעתי ברעיון לעשות לעצמי תספורת בדיוק כמו של נטלי אימברוליה.
אוליב ניסתה להבין אם היא נהנית לצפות בסצנת הסקס בין ג'ק לרוז ב'טיטניק', בגלל שהיא נמשכת ללאונרדו די־קפריו או בגלל שהיא נמשכת לקייט וינסלט. המוכנות שלי לצפות אתה בזה שוב ושוב כל כמה שבועות גם לא הייתה נטולת אנוכיות.
"הי!" קראה, כשנכנסתי לשדה הראייה שלה באותו היום בבריכה.
"הי," השבתי. אוליב לבשה גופייה מתחת לחולצת כפתורים כחולה פתוחה. השיער השחור הארוך והחלק שלה נח על כתפיה. עם שם כמו אוליב ברמן קשה לנחש שהיא חצי יהודייה וחצי קוריאנית, אבל היא הייתה גאה במקום שממנו הגיעו ההורים של אימא שלה בדרום קוריאה ובאותה המידה גם בבת־מצווה הנפלאה שחגגו לה.
"מה את עושה פה?" שאלה אותי.
"מארי גררה אותי לכאן ואז הבריזה לי."
"אה," אמרה אוליב והנהנה בראשה. "מתאים לבתו של מוכר הספרים לעשות את זה. היא באה לכאן לראות את גראהם?" אוליב עיוותה את פניה כשביטאה את שמו של גראהם, ואני הערכתי את העובדה שגם היא לגלגה עליו קצת.
"כן," אמרתי. "אבל... חכי, מה את עושה פה?"
אח של אוליב נהג לשחות עד שסיים את התיכון בשנה הקודמת. אוליב ניסתה להתקבל לנבחרת השחייה של הבנות, אך נכשלה.
"בת־דודה שלי, אלי, שוחה בנבחרת של סאדברי."
אימא של אוליב הסיטה את מבטה מהבריכה והביטה בי. "הי, אמה. בואי שבי אתנו." אחרי שהתיישבתי ליד אוליב, החזירה גברת ברמן את תשומת ליבה לבריכה.
אלי הגיעה למקום השלישי וגברת ברמן אגרפה את אצבעותיה מתוך רפלקס ונענעה בראשה. היא הסתובבה והתבוננה באוליב ובי.
"אני הולכת לתת לאלי חיבוק ניחומים ולאחר מכן, אוליב, נוכל ללכת הביתה." אמרה.
רציתי לשאול אם הן יוכלו להסיע אותי הביתה. אוליב התגוררה במרחק חמש דקות מהבית שלי. הבית שלי היה פחות או יותר בין הבית שלהן ליציאה מהכביש הראשי. אבל היה לי קשה לבקש טובות מאנשים. היה לי נוח יותר לשלוח רמזים.
"נראה לי שאני צריכה למצוא את מארי," אמרתי. "לראות אם גם אנחנו יכולות לזוז."
"אנחנו יכולות להקפיץ אותך," אמרה אוליב. "נכון, אימא?"
"בטח," אמרה הגברת ברמן. היא נעמדה והחלה לפלס את דרכה לצד הספסלים העמוסים. "את רוצה לבוא להגיד שלום לאלי או שאפגוש את שתיכן במכונית?"
"במכונית," אמרה אוליב. "תמסרי ד"ש לאלי."
אוליב הכניסה את ידה לתוך שקית הדוריטוס שלי והתכבדה בחטיף.
"אוקי," אמרה ברגע שאימא שלה התרחקה. "ראית את הילדה בצד השני של הבריכה? זו שמדברת עם הבחור בספידו האדום?"
"מי?"
"הילדה עם הפוני. שמדברת עם מישהו מהקבוצה של אלי. אני חושבת שיש מצב שהיא הנערה המושכת ביותר בעולם, כאילו, ביקום, הנערה המושכת ביותר שאי־פעם נולדה."
הסתכלתי לכיוון הבריכה, חיפשתי נערה עם פוני, אך לא ראיתי אותה. "איפה היא?" שאלתי.
"אוקי, היא עומדת ליד המקפצה עכשיו," אמרה אוליב והצביעה לעברה. "צמוד למקפצה, ליד ג'סי לרנר."
"מי?" שאלתי, בעודי מנסה לעקוב אחר המסלול שאוליב סימנה באצבעה בכיוון המקפצה, ואז ראיתי נערה יפה עם פוני, אבל לא היה אכפת לי. משום שאז ראיתי גם את הנער הרזה, הגבוה והשרירי שעמד לצידה. היו לו עיניים שקועות, פנים מרובעות ושפתיים מלאות. שיערו הקצר בגוון חום בהיר היה בחלקו צמוד לקרקפת ובחלקו מורם, כי באותו רגע הוריד את כובע הים. בגד הים שלו העיד על כך שהוא לומד בבית הספר שלנו.
"את רואה אותה?" שאלה אוליב.
"כן," אמרתי. "כן, היא יפה. אבל הבחור שמדבר אתה... איך אמרת שקוראים לו?"
"מי?" שאלה אוליב. "ג'סי לרנר?"
"כן, מי זה ג'סי לרנר?"
"איך זה שאת לא יודעת מי זה ג'סי לרנר?"
הסתובבתי ופניתי אליה. "אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת. מי הוא?"
"הוא גר ברחוב של משפחת יוז."
הפניתי שוב את מבטי לכיוון ג'סי והתבוננתי בו מרים משקפת מהרצפה. "הוא בשכבה שלנו?"
"כן."
אוליב המשיכה לדבר, אבל אני כבר חדלתי לשמוע. במקום זה, התבוננתי בג'סי בזמן שהוא הלך לכיוון המלתחות עם שאר חברי הנבחרת. גראהם עמד לידו, מניח את ידו על כתפו לרגע לפני שעקף אותו בתור הקצר שהחל להשתרך. לא הצלחתי להוריד את העיניים מג'סי. הדרך שבה הוא זז, הביטחון שניכר בצורת ההליכה שלו. הוא היה צעיר משאר השחיינים — תלמיד כיתה י' היחיד בכל הנבחרת, ולמרות זאת, נראה שהוא מרגיש בבית, עומד שם מול כולם בבגד־ים זעיר.
"אמה," קראה אוליב. "את נועצת עיניים."
בדיוק אז ג'סי סובב את ראשו מעט ומבטו נחת בדיוק עליי למשך שנייה קצרצרה, בה נעתקה נשמתי. הסטתי את מבטי מתוך אינסטינקט.
"מה אמרת?" שאלתי את אוליב, מנסה להעמיד פנים שאני מתעניינת בדבריה.
"אמרתי שאת נועצת בו עיניים."
"לא נכון," אמרתי.
ואז הגיעה גברת ברמן לאזור בו עמדנו. "חשבתי שאתן אמורות לפגוש אותי ליד המכונית," אמרה.
"סליחה," אמרה אוליב, וקפצה לעמידה. "אנחנו באות עכשיו."
"סליחה, גברת ברמן," אמרתי והלכתי בעקבות אוליב ואימא שלה לאורך הספסלים לכיוון היציאה.
שנייה לפני שהגענו לדלת נעצרתי, כדי להתבונן בג'סי בפעם האחרונה. הצלחתי לקלוט הבלחה של חיוך. החיוך היה רחב ובוהק, חושף שיניים ואמיתי. כל הפנים שלו הפכו מוארות.
תהיתי איך ארגיש אם החיוך הזה יופנה אליי, אם אהיה זו שתגרום לו לחייך חיוך שכזה — ולפתע, ההידלקות החדשה שלי על ג'סי לרנר צמחה לממדים אדירים, כמו בלון נפוח שהיה חזק עד כדי כך שיכול היה להרים את שנינו מעלה, אל השמיים, אם רק נאחז בו.

עוד על הספר

  • תרגום: קרן דרויק
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'
שתי אהבות אמת טיילור ג'נקינס ריד
אמה וג'סי
או איך להתאהב ולהתפרק לרסיסים
 
 
מעולם לא נמניתי עם אלה המשכימים קום, אבל בתקופת התיכון השנאה שחשתי כלפי אור הבוקר הבוהק הגיעה לשיאה בימי שבת בשעה שמונה ועשרה.
כמו שעון שוויצרי, נהג אבי לדפוק על דלת חדרי ולהכריז, "האוטובוס יוצא בעוד חצי שעה," למרות העובדה שה'אוטובוס' היה בעצם הוולוו שלו, והיא לא הייתה בדרכה לבית הספר, אלא לחנות המשפחתית שלנו.
'ספרי בלייר' הוקמה על־ידי דוד של אבא שלי בשנות השישים, בדיוק באותו המקום שהיא ממוקמת היום — בצידו הצפוני של אזור 'גרייט רוד' באקטון, מסצ'וסטס.
ואיכשהו קרה שברגע שהייתי גדולה מספיק לעבוד מבחינה חוקית, התחלתי לעבוד בקופה מדי פעם אחרי בית ספר ובכל יום שבת.
קיבלתי את המשמרת של שבת משום שאחותי הגדולה, מארי, רצתה לעבוד בימי ראשון. היא חסכה את המשכורות שלה וקנתה לעצמה ג'יפ שירוקי כחול וחבוט בקיץ שעבר.
הפעם היחידה שהייתי בתוך הג'יפ של מארי הייתה בלילה שבו היא קנתה אותו. היא הייתה אז נרגשת עד כדי כך שהזמינה אותי לגלידה בגלידרייה של 'קימבול פארם'. קנינו מילקשייק שוקולד לאבא ולאימא והנחנו לו להפוך נוזלי בעודנו יושבות על מכסה המנוע של הג'יפ ואוכלות את גלידת הסאנדיי שלנו בנינוחות באוויר הקיץ החמים.
אני ומארי התלוננו על חנות הספרים ועל העובדה שאימא תמיד מוסיפה גבינת פרמזן מעל תפוחי אדמה. מארי הודתה שהיא עישנה מריחואנה, ואני הבטחתי שלא אספר להורים. אז היא שאלה אותי אם אי־פעם התנשקתי, ואני הסתובבתי והבטתי לכיוון הנגדי, חוששת שאם היא תביט בפניי היא תגלה את התשובה.
"זה בסדר," אמרה. "הרבה אנשים לא מתנשקים לפני התיכון." היא לבשה מכנסיים קצרים בגוון ירוק־חאקי וחולצת כפתורים בגוון כחול־נייבי, שתי שרשרות הזהב הדקיקות שלה נתלו על עצמות הבריח שלה וירדו אל החזייה. היא מעולם לא כפתרה את החולצות שלה עד למעלה. תמיד השאירה בנדיבות כמה כפתורים פתוחים.
"כן," אמרתי. אני יודעת." אבל שמתי לב שהיא לא אמרה "גם אני לא התנשקתי לפני שעליתי לתיכון." וזה, היה כמובן, כל מה שרציתי לשמוע. לא הייתי מודאגת מכך שאני שונה מאנשים אחרים. הייתי מודאגת מכך שאני שונה ממנה.
"הדברים ישתפרו עכשיו כשתתחילי ללמוד בתיכון," אמרה מארי וזרקה את שאריות גלידת השוקולד־צ'יפס־מנטה שלה. "תאמיני לי."
באותו הרגע, באותו הלילה, הייתי מוכנה להאמין לכל דבר שיצא מפיה.
אבל אותו הלילה היה יוצא מן הכלל בכל הקשור למערכת היחסים שלנו, רגע נדיר של קרבה בין שני אנשים שחיו את חייהם במקביל.
כשהתחלתי ללמוד בשנה הראשונה בתיכון, באותו הבניין שבו היא למדה, פיתחנו דפוס התנהגות לפיו כשחלפנו זו על־פני זו במסדרונות הבית בערב, ובמסדרונות בית הספר בשעות היום, התנהגנו כמו אויבות הנמצאות בעיצומה של הפסקת אש.
אז תארו לעצמכם עד כמה הייתי מופתעת כשהתעוררתי בשמונה ועשרה באחת השבתות בבוקר, בתחילת כיתה ט', וגיליתי שאני לא צריכה ללכת למשמרת שלי ב'ספרי בלייר'.
"מארי לוקחת אותך לקנות ג'ינס חדש," אמרה לי אימא.
"היום?" שאלתי, בעודי מתיישבת במיטה ומשפשפת עיניים, תוהה אם זה אומר שיש לי עוד קצת זמן לישון.
"כן, בקניון," השיבה אימי. "תבחרי איזה ג'ינס שאת רוצה, על חשבוני. השארתי חמישים דולר על הדלפק, אבל אם את בוחרת משהו יקר יותר, ההפרש עלייך."
נזקקתי לג'ינס חדש, כיוון שכל הזוגות הישנים שלי היו מלאים בחורים. הייתי אמורה לקבל ג'ינס חדש בכל חג מולד, אבל הייתי כל־כך בררנית, כל־כך נוירוטית לגבי המראה המדויק שאמור להיות לו, עד כדי כך שאימא שלי כבר התייאשה ממני. הלכנו לקניון כבר פעמיים ויצאנו משם כעבור שעה, כשאימא שלי מנסה ככל יכולתה להסתיר את עצבנותה מכך שלא קנינו דבר.
זו הייתה חוויה מסוג חדש עבורי. אימא שלי תמיד רצתה להיות בקרבתי וביקשה את תשומת הלב שלי במהלך כל תקופת הילדות, אבל אני הפכתי להיות כל־כך מעצבנת, ובשלב הזה היא כבר הייתה מוכנה להניח למישהו אחר לשאת באחריות, ודווקא ביום שבת מכל שאר הימים.
"מי יעבוד בקופה?" שאלתי. ברגע שהשאלה יצאה מפי, התחרטתי שהעליתי אותה. לפתע חששתי שהשאלה תעלה לי ביוקר. הייתי צריכה פשוט להגיד, "אוקי," ולסגת באיטיות כדי לא להבהיל אותה.
"הבחור החדש ששכרנו לעבודה, סאם," אמרה אימא. "זה בסדר. הוא זקוק לכסף."
סאם, שלמד בכיתה י"א בתיכון, נכנס יום אחד לחנות ואמר, "אפשר למלא טופס מועמדות לעבודה?" לא תכננו לשכור עובדים לחנות וממילא רוב בני הנוער רצו לעבוד בחנות הדיסקים במורד הרחוב. ההורים שלי שכרו את שירותיו במקום.
הוא היה די חמוד — גבוה ורזה עם עור בגוון זית ועיניים חומות כהות. תמיד היה לו מצב־רוח טוב — אבל מהרגע שמארי הגדירה אותו בתור 'בחור מהמם', כבר לא הייתי מסוגלת לחבב אותו. לא הייתי מסוגלת לחבב מישהו שהיא חיבבה.
למען האמת, דרך החשיבה הזו התחילה להגביל את מאגר החברים שלי ונראה היה שאאלץ לוותר עליה בקרוב.
מארי אהבה את כולם וכולם אהבו את מארי.
היא הייתה ילדת הזהב, זו שנועדה להיות הבת המועדפת על ההורים. חברתי אוליב נהגה לכנות אותה 'בתו של מוכר הספרים' מאחורי גבה, משום שהיא אפילו נראתה כמו סוג הבנות שההורים שלהן מנהלים חנות ספרים, אם היה באמת דימוי ספציפי שכזה. מארי אימצה לעצמה ברצון את כל התארים הללו כאילו היו אות כבוד.
היא קראה ספרים למבוגרים, וכתבה שירה, ונדלקה על דמויות פיקטיביות במקום על כוכבי קולנוע וגרמה לאוליב ולי לרצות להקיא.
כשמארי הייתה בגילי, היא למדה כתיבה יצירתית והחליטה שהיא רוצה "להפוך לסופרת". המירכאות הכפולות נחוצות כאן מפני שהדבר היחיד שהיא אי־פעם כתבה היה סיפור מתח בן תשעה עמודים, בו התברר כי הרוצחת הייתה למעשה אמילי, האחות הצעירה של הגיבור. קראתי את הסיפור, ואפילו זיהיתי שמדובר בזבל, אבל היא הגישה את הסיפור לעיתון בית הספר והם אהבו אותו עד כדי כך שפרסמו אותו בחלקים במהלך תשעת השבועות של סמסטר האביב.
העובדה, שהיא הצליחה לעשות את כל הדברים האלה ולהמשיך להיות אחת הנערות הפופולאריות ביותר בבית הספר, הפכה את הכול להרבה יותר גרוע. זה רק מראה שאם מישהי יפה מספיק היא הופכת לקולית ללא מאמץ.
אני, לעומת זאת, קראתי בחשאי את 'התקצירים של קליף' בספריה כמעט לכל הספרים שהתבקשנו לקרוא בשיעור אנגלית. בחדרי הייתה ערמת רומנים שההורים שלי קנו לי במתנה, אך אני סירבתי אפילו לפתוח אותם.
אהבתי לצפות בקליפים, בתוכנית ההמלצות על צפיית חובה של NBC, ששודרה בימי חמישי, ובכל אחת מהנשים שהשתתפו בפסטיבל המוזיקה הנשי של לילית' פייר. כשהייתי משועממת נהגתי לדפדף בגיליונות ישנים של 'פנאי ונופש', שאימא שלי שמרה, גזרתי תמונות והדבקתי אותן על הקירות בחדרי. הקיר מעל המיטה שלי הפך לקליידוסקופ של תמונות שער של קיאנו ריבס, הערות מאלבומים של טורי איימוס, צילומים מהריביירה האיטלקית ונופים מצרפת.
ואף־אחד, לגמרי אף־אחד, לא יכול היה לחשוב בטעות שאני ילדה מקובלת.
ההורים שלי נהגו לצחוק ולהגיד שהאחות בבית החולים נתנה להם ילדה של הורים אחרים, ואני תמיד זרמתי עם הבדיחה, אבל למעשה לא פעם מצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות ילדות של ההורים שלי, ולאחר מכן בוחנת את עצמי במראה ועורכת השוואות, מזכירה לעצמי שאני שייכת להם.
"אוקי, יופי," אמרתי לאימי. התלהבתי יותר מכך שלא אצטרך ללכת לעבודה ופחות מהבילוי הצפוי עם אחותי. "מתי אנחנו יוצאות?"
"אני לא יודעת," אמרה אימי. "דברי עם מארי. אני יוצאת לחנות. אראה אותך בערב. אוהבת אותך מותק. שיהיה לך יום טוב."
אחרי שהיא סגרה את הדלת, נשכבתי על המיטה, נחושה ליהנות מכל דקת שינה נוספת שנפלה בחלקי.
מעט אחרי אחת־עשרה נכנסה מארי לחדרי ואמרה, "בואי, אנחנו יוצאות."
נכנסנו לשלוש חנויות. מדדתי שניים־עשר זוגות מכנסי ג'ינס, שחלקם היו רפויים מדי, חלקם הדוקים מדי, חלקם עם מותן גבוה מדי. לאחר שמדדתי את הזוג השניים־עשר, יצאתי מחדר ההלבשה. מארי בהתה בי בשעמום מוחלט.
"זה נראה בסדר. פשוט תקני אותם," אמרה. היא הייתה לבושה בבגדים של 'אברקרומבי אנד פיץ' מכף רגל ועד ראש. זה היה בדיוק בתקופת סוף המילניום, כשכל ניו־אינגלנד לבשה 'אברקרומבי אנד פיץ'.
"זה גורם לישבן שלי להיראות מוזר," אמרתי, בלי לזוז ממקומי.
מארי נעצה בי עיניים בציפייה למשהו אחר.
"את מתכוונת להסתובב כדי שאוכל לראות אם הג'ינס גורם לישבן שלך להיראות מוזר, או לא?" סיננה.
הסתובבתי.
"זה נראה כאילו את לובשת חיתול," אמרה.
"זה בדיוק מה שאמרתי."
מארי גלגלה עיניים. "חכי," היא החוותה באצבעה באוויר, מסמנת לי לחזור לחדר ההלבשה, וזה מה שעשיתי.
פשטתי את זוג מכנסי הג'ינס האחרון, כשהיא תלתה ג'ינס דהוי בגזרה ישרה על דלת חדר ההלבשה.
"תנסי את אלה," אמרה. "לג'ואל יש כאלה, וגם לה יש ישבן גדול כמו שלך."
"תודה רבה," אמרתי וחטפתי את המכנסיים.
"אני רק מנסה לעזור לך," אמרה, ואני ראיתי את כף הרגל שלה מתרחקת, כאילו השיחה הסתיימה רק משום שהיא איבדה עניין.
מדדתי את המכנסיים. נאלצתי להתנדנד ולהכניס את הבטן פנימה, כדי שאוכל לסגור את הכפתורים. הזדקפתי והבטתי בעצמי במראה, עושה פוזות ובוחנת את הצד האחורי.
זה נראה כאילו הישבן שלי הפך חטוב יותר והחזה שלי הפסיק לגדול.
קראתי מספיק ירחוני 'גלמור' כדי לדעת שהמבנה שלי מתאים להגדרת 'מבנה האגס'. הבטן שלי הייתה שטוחה, אבל הירכיים החלו לגדול. השדיים והבטן של אוליב התחילו לגדול, ואני חשבתי שאולי המבנה שלה, 'מבנה התפוח', עדיף.
אבל, אם להיות כנים, מה שבאמת רציתי היה כל מה שאימא שלי הורישה למארי. ישבן בגודל בינוני, חזה בגודל בינוני, שיער חום, עיניים ירוקות וריסים עבים.
במקום זה, קיבלתי את הגוונים של אבא שלי — שיער שהוא לא ממש בלונדיני אבל גם לא ממש ברונטי, עיניים בגוון בין חום לירוק — ומבנה גוף ייחודי. פעם שאלתי את אימא שלי מאיפה קיבלתי את הרגליים הקצרות והחזקות שלי, והיא אמרה, "אני לא באמת יודעת," כאילו זה לא היה הדבר הגרוע ביותר שהיא אי־פעם אמרה לי.
היה רק דבר אחד במראה שלי שאהבתי — הנמשים שלי, קבוצת הנקודות הכהות תחת עיני הימנית. בילדותי, אימא שלי נהגה לחבר את הנקודות בקו דמיוני כשהשכיבה אותי לישון.
אהבתי את הנמשים שלי אבל שנאתי את הישבן.
אז כך עמדתי שם, בחדר ההלבשה, ורציתי רק זוג מכנסי ג'ינס שיגרמו לישבן שלי להיראות קטן יותר, ונראה שהפעם זה עבד.
יצאתי מחדר ההלבשה כדי לשאול את מארי מה היא חושבת. לרוע המזל, לא מצאתי אותה.
חזרתי לחדר ההלבשה, והבנתי שאין מי שיקבל החלטה חוץ ממני.
התבוננתי בעצמי במראה פעם נוספת.
אולי אני אוהבת אותם?
הסתכלתי על תווית המחיר. שלושים וחמישה דולרים.
גם עם תוספת המע"מ, עדיין יישאר לי עודף לקנות עוף בטריאקי במתחם המזון המהיר. החלפתי למכנסיים שלי, הלכתי לכיוון הקופה ונתתי לקופאית את הכסף שהוריי נתנו לי. קיבלתי שקית ובתוכה זוג מכנסי ג'ינס שלא שנאתי.
מארי עדיין לא הופיעה.
חיפשתי אותה בחנות. הלכתי גם ל'בודי־שופ', כדי לבדוק אם היא שם, רוכשת שפתון או ג'ל רחצה. כעבור חצי שעה מצאתי אותה קונה עגילים ב'קליירס'.
"חיפשתי אותך בכל החנויות," אמרתי.
"מצטערת, חיפשתי תכשיטים." מארי לקחה את העודף שלה, הכניסה אותו לארנק בעדינות ולאחר מכן חטפה את שקית הפלסטיק הלבנה הקטנה, אשר הכילה זהב מזויף, שללא ספק יכתים את האוזן שלה.
הלכתי בעקבותיה כשהיא צעדה בביטחון לכיוון דלת החנות ולכיוון הכניסה ומגרש החנייה בו חנינו.
"חכי," אמרתי. עוצרת במקומי. "רציתי ללכת למתחם האוכל."
מארי הסתובבה אליי. היא התבוננה בשעון שלה. "מצטערת, אי־אפשר. אנחנו נאחר."
"לאן?"
"לתחרות השחייה," אמרה.
"איזו תחרות שחייה?" שאלתי. "לא שמעתי כלום על תחרות שחייה."
מארי לא ענתה לי, כיוון שלא היה צורך בכך. אני כבר התחלתי לצעוד בעקבותיה לכיוון המכונית, מוכנה ללכת לאן שתגיד לי, מוכנה לעשות כל מה שתגיד לי לעשות.
רק אחרי שנכנסנו למכונית היא הואילה בטובה לעדכן אותי. "גראהם הוא הקפטן של נבחרת השחייה השנה," אמרה.
אה, כן.
גראהם יוז, הקפטן של כל נבחרת שאי־פעם היה בה, מוביל בתחרות "החיוך היפה ביותר" בספר המחזור. בדיוק מסוג הבחורים שמארי הקדושה מאקטון תבחר לצאת איתם.
"נפלא," אמרתי. הבנתי שאאלץ לא רק לשבת ולצפות במשחה החמישים מטר בסגנון חופשי, אלא גם להמתין לאחר מכן במכונית של מארי כשהיא וגראהם יתמזמזו במכונית שלו.
"אפשר לפחות לקחת טייק־אווי בדרך?" שאלתי, מובסת.
"אוקי, בסדר." אמרה מארי.
ואז אזרתי אומץ ככל יכולתי ואמרתי, "את משלמת."
היא הסתובבה וצחקה עליי. "את בת ארבע־עשרה. את לא יכולה לקנות לעצמך אוכל?"
הייתה לה יכולת מופלאה לגרום לי להרגיש מטופשת גם אם דקה קודם לכן הרגשתי בטוחה בעצמי.
עצרנו ב'בורגר קינג'. ואני אכלתי וופר קטן במושב הקדמי במכונית, מלכלכת את ידיי בקטשופ וחרדל ונאלצת להמתין עד שהחנינו את המכונית על־מנת למצוא מפית.
מארי התחפפה ברגע שהתחלנו להריח כלור באוויר. התיישבתי על אחד הספסלים ועשיתי כמיטב יכולתי כדי לשעשע את עצמי.
הבריכה המקורה הייתה מלאה בבנים חצי עירומים, בכושר טוב, שהיו פחות או יותר בגילי. לא ידעתי במי להביט קודם.
גראהם נעמד על המקפצה ושריקת המשרוקית נשמעה. התבוננתי בו כשקפץ למים בקלילות של ציפור שעפה באוויר. מהרגע שהוא נכנס למים היה ברור שהוא עומד לנצח במשחה.
ראיתי את מארי, בפינה המרוחקת, קופצת מעלה־מטה, משדלת אותו לנצח, מאמינה בו בכל ליבה. לאחר שגראהם קיבל את אות המנצח, התרוממתי והתחלתי להקיף את הבריכה, חולפת על־פני הספסלים וחדר הכושר, בחיפוש אחר מכונה אוטומטית.
כשחזרתי, לאחר שבזבזתי חמישים סנט על שקית דוריטוס, הבחנתי באוליב שישבה על אחד הספסלים הקדמיים עם המשפחה שלה.
יום אחד בקיץ שעבר, בדיוק לפני תחילת הלימודים, אוליב ואני בילינו במרתף שלה והיא סיפרה לי שהיא חושבת שאולי היא לסבית.
היא אמרה שהיא לא בטוחה, רק לא מרגישה לגמרי סטרייטית. היא אוהבת בנים, אבל מתחילה להרגיש שהיא אוהבת גם בנות.
הייתי די בטוחה שרק אני יודעת על זה, והייתי גם די בטוחה שההורים שלה התחילו לחשוד, אבל זה לא היה ענייני. חובתי היחידה הייתה להיות החברה הטובה שלה.
אז עשיתי כל מיני דברים שחברות עושות, כמו לשבת אצלה ולצפות בקליפים במשך שעות, בהמתנה לקליפ 'טורן' של נטלי אימברוליה, כדי שאוליב תוכל לנעוץ בה מבטים. זו לא הייתה פעילות לגמרי נטולת אנוכיות, כיוון שזה היה גם השיר האהוב עליי והשתעשעתי ברעיון לעשות לעצמי תספורת בדיוק כמו של נטלי אימברוליה.
אוליב ניסתה להבין אם היא נהנית לצפות בסצנת הסקס בין ג'ק לרוז ב'טיטניק', בגלל שהיא נמשכת ללאונרדו די־קפריו או בגלל שהיא נמשכת לקייט וינסלט. המוכנות שלי לצפות אתה בזה שוב ושוב כל כמה שבועות גם לא הייתה נטולת אנוכיות.
"הי!" קראה, כשנכנסתי לשדה הראייה שלה באותו היום בבריכה.
"הי," השבתי. אוליב לבשה גופייה מתחת לחולצת כפתורים כחולה פתוחה. השיער השחור הארוך והחלק שלה נח על כתפיה. עם שם כמו אוליב ברמן קשה לנחש שהיא חצי יהודייה וחצי קוריאנית, אבל היא הייתה גאה במקום שממנו הגיעו ההורים של אימא שלה בדרום קוריאה ובאותה המידה גם בבת־מצווה הנפלאה שחגגו לה.
"מה את עושה פה?" שאלה אותי.
"מארי גררה אותי לכאן ואז הבריזה לי."
"אה," אמרה אוליב והנהנה בראשה. "מתאים לבתו של מוכר הספרים לעשות את זה. היא באה לכאן לראות את גראהם?" אוליב עיוותה את פניה כשביטאה את שמו של גראהם, ואני הערכתי את העובדה שגם היא לגלגה עליו קצת.
"כן," אמרתי. "אבל... חכי, מה את עושה פה?"
אח של אוליב נהג לשחות עד שסיים את התיכון בשנה הקודמת. אוליב ניסתה להתקבל לנבחרת השחייה של הבנות, אך נכשלה.
"בת־דודה שלי, אלי, שוחה בנבחרת של סאדברי."
אימא של אוליב הסיטה את מבטה מהבריכה והביטה בי. "הי, אמה. בואי שבי אתנו." אחרי שהתיישבתי ליד אוליב, החזירה גברת ברמן את תשומת ליבה לבריכה.
אלי הגיעה למקום השלישי וגברת ברמן אגרפה את אצבעותיה מתוך רפלקס ונענעה בראשה. היא הסתובבה והתבוננה באוליב ובי.
"אני הולכת לתת לאלי חיבוק ניחומים ולאחר מכן, אוליב, נוכל ללכת הביתה." אמרה.
רציתי לשאול אם הן יוכלו להסיע אותי הביתה. אוליב התגוררה במרחק חמש דקות מהבית שלי. הבית שלי היה פחות או יותר בין הבית שלהן ליציאה מהכביש הראשי. אבל היה לי קשה לבקש טובות מאנשים. היה לי נוח יותר לשלוח רמזים.
"נראה לי שאני צריכה למצוא את מארי," אמרתי. "לראות אם גם אנחנו יכולות לזוז."
"אנחנו יכולות להקפיץ אותך," אמרה אוליב. "נכון, אימא?"
"בטח," אמרה הגברת ברמן. היא נעמדה והחלה לפלס את דרכה לצד הספסלים העמוסים. "את רוצה לבוא להגיד שלום לאלי או שאפגוש את שתיכן במכונית?"
"במכונית," אמרה אוליב. "תמסרי ד"ש לאלי."
אוליב הכניסה את ידה לתוך שקית הדוריטוס שלי והתכבדה בחטיף.
"אוקי," אמרה ברגע שאימא שלה התרחקה. "ראית את הילדה בצד השני של הבריכה? זו שמדברת עם הבחור בספידו האדום?"
"מי?"
"הילדה עם הפוני. שמדברת עם מישהו מהקבוצה של אלי. אני חושבת שיש מצב שהיא הנערה המושכת ביותר בעולם, כאילו, ביקום, הנערה המושכת ביותר שאי־פעם נולדה."
הסתכלתי לכיוון הבריכה, חיפשתי נערה עם פוני, אך לא ראיתי אותה. "איפה היא?" שאלתי.
"אוקי, היא עומדת ליד המקפצה עכשיו," אמרה אוליב והצביעה לעברה. "צמוד למקפצה, ליד ג'סי לרנר."
"מי?" שאלתי, בעודי מנסה לעקוב אחר המסלול שאוליב סימנה באצבעה בכיוון המקפצה, ואז ראיתי נערה יפה עם פוני, אבל לא היה אכפת לי. משום שאז ראיתי גם את הנער הרזה, הגבוה והשרירי שעמד לצידה. היו לו עיניים שקועות, פנים מרובעות ושפתיים מלאות. שיערו הקצר בגוון חום בהיר היה בחלקו צמוד לקרקפת ובחלקו מורם, כי באותו רגע הוריד את כובע הים. בגד הים שלו העיד על כך שהוא לומד בבית הספר שלנו.
"את רואה אותה?" שאלה אוליב.
"כן," אמרתי. "כן, היא יפה. אבל הבחור שמדבר אתה... איך אמרת שקוראים לו?"
"מי?" שאלה אוליב. "ג'סי לרנר?"
"כן, מי זה ג'סי לרנר?"
"איך זה שאת לא יודעת מי זה ג'סי לרנר?"
הסתובבתי ופניתי אליה. "אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת. מי הוא?"
"הוא גר ברחוב של משפחת יוז."
הפניתי שוב את מבטי לכיוון ג'סי והתבוננתי בו מרים משקפת מהרצפה. "הוא בשכבה שלנו?"
"כן."
אוליב המשיכה לדבר, אבל אני כבר חדלתי לשמוע. במקום זה, התבוננתי בג'סי בזמן שהוא הלך לכיוון המלתחות עם שאר חברי הנבחרת. גראהם עמד לידו, מניח את ידו על כתפו לרגע לפני שעקף אותו בתור הקצר שהחל להשתרך. לא הצלחתי להוריד את העיניים מג'סי. הדרך שבה הוא זז, הביטחון שניכר בצורת ההליכה שלו. הוא היה צעיר משאר השחיינים — תלמיד כיתה י' היחיד בכל הנבחרת, ולמרות זאת, נראה שהוא מרגיש בבית, עומד שם מול כולם בבגד־ים זעיר.
"אמה," קראה אוליב. "את נועצת עיניים."
בדיוק אז ג'סי סובב את ראשו מעט ומבטו נחת בדיוק עליי למשך שנייה קצרצרה, בה נעתקה נשמתי. הסטתי את מבטי מתוך אינסטינקט.
"מה אמרת?" שאלתי את אוליב, מנסה להעמיד פנים שאני מתעניינת בדבריה.
"אמרתי שאת נועצת בו עיניים."
"לא נכון," אמרתי.
ואז הגיעה גברת ברמן לאזור בו עמדנו. "חשבתי שאתן אמורות לפגוש אותי ליד המכונית," אמרה.
"סליחה," אמרה אוליב, וקפצה לעמידה. "אנחנו באות עכשיו."
"סליחה, גברת ברמן," אמרתי והלכתי בעקבות אוליב ואימא שלה לאורך הספסלים לכיוון היציאה.
שנייה לפני שהגענו לדלת נעצרתי, כדי להתבונן בג'סי בפעם האחרונה. הצלחתי לקלוט הבלחה של חיוך. החיוך היה רחב ובוהק, חושף שיניים ואמיתי. כל הפנים שלו הפכו מוארות.
תהיתי איך ארגיש אם החיוך הזה יופנה אליי, אם אהיה זו שתגרום לו לחייך חיוך שכזה — ולפתע, ההידלקות החדשה שלי על ג'סי לרנר צמחה לממדים אדירים, כמו בלון נפוח שהיה חזק עד כדי כך שיכול היה להרים את שנינו מעלה, אל השמיים, אם רק נאחז בו.