פרק 1
דניאל לאנג הניחה את מרפקיה על שולחן בית הקפה והחזיקה את מצחה בתוך כפות ידיה. "איך הצלחתי להכניס את עצמי לכזו תסבוכת?"
"את זקוקה לכסף," אמרה חברתה הטובה ביותר ויולט, בעודה לוגמת את המוקה לאטה שלה וסוקרת בעיניה את החתיך שהתקדם לעבר הבריסטה. "יש דרכים גרועות יותר לשלם את החשבונות, את יודעת, ואם את שואלת אותי, הג'וב הזה די מתוק."
"ג'וב מתוק?" דניאל נתנה לזרועותיה לנחות על השולחן, מה שהסב את תשומת ליבן של הנשים שישבו שתי שורות מהן. היא רכנה קדימה, כדי לוודא שאיש אינו שומע, והנמיכה את קולה. "ויולט, זה עניין רציני."
מבטה של ויולט חזר לדניאל, ושערותיה הכהות התפזרו על כתפיה. "אני יודעת את זה, אבל תעשי לי טובה." היא משכה בכתפיה קלות. "את פסיכולוגית שרק עכשיו סיימה תואר שני. באמת, כמה קשה ללמד חבורה של סטודנטים שנה א' תרפיה מינית?"
"קשה."
"מה את אומרת."
ויולט חייכה חיוך גדול מעל הספל שלה, ודניאל צחקה, למרות האומללות שהעיקה עליה. עד כמה שהיא אהבה את החברה שלה, ויולט לא באמת הבינה את חומרת המצב. כשזה הגיע לסקס, ויולט יכלה לסיים עם תעודת הצטיינות, אבל דניאל? אותה היו מוצאים בתחתית הרשימה.
כשמרפק אחד על השולחן, ויולט פתחה את כף ידה כלפי מעלה. "את נכנסת, מציעה קצת תרפיה לפי הספרים, ויוצאת. אחר כך יגיע צ'ק שמן ונאה על הזמן שהקדשת, וזה יעזור לך לכסות חובות ולפתוח את הקליניקה לייעוץ משפחתי שאת רוצה. אני לא באמת רואה מה הבעיה כאן."
דניאל נשענה לאחור והתחילה ללפף קווצה של שיער סביב אצבעה, הֶרגל שהיה לה בזמנים של לחץ. "אני יודעת שזאת התוכנית, ויש לי ידע תיאורטי על טיפול מיני. אבל עם יד על הלב, אין לי מושג איך ללמד את הרגשות, את התסביכים ואת הפֵטישים, אם אני בעצמי לא מבינה אותם."
ויולט עפעפה בריסיה הכהים שמתחתם עיניים ירוקות כהות. "אה, פטישים. נושא אהוב עליי."
דניאל עיקמה את אפה ויישרה את משקפי הראייה שלה. "אני לא מבינה את זה. חלק מהפטישים שקראתי עליהם, כל כך משונים, אפילו קצת סוטים."
"זה כי מעולם לא ניסית שום דבר."
"את לגמרי צודקת." ההחלטה התקבלה, והיא השטיחה את כפות ידיה על השולחן. "וזו הסיבה שעליי לסגת עכשיו לפני שיזרקו אותי. אין מצב שאצליח ללמד קבוצה של סטודנטים על אינטימיות ועל הצורך של בני אדם בתשוקה, אם מעולם לא היה לי ניסיון מעשי."
ויולט נעצה בה עיניים מעברו השני של השולחן הקטנטן. היא ללא ספק עדיין לא הבינה את עומק הבעיה. דניאל נאנחה, וניסתה שוב. "זוכרת את המשפחה הבלתי פונקציונלית שחייתי עימה? הדתיים האלה שסיפרתי לך עליהם?"
ויולט לגמה מהמשקה שלה. "כן."
"ובכן, הם ניגשו לכומר שלהם כדי לקבל ייעוץ זוגי. לא יכולתי להפסיק לחשוב, מה כומר יודע על נישואין ואיך, לכל הרוחות, הוא מסוגל לתת ייעוץ אם מעולם לא היה נשוי."
"זהו!" הספל שידידתה אחזה בו נחת בחוזקה כזו, שהצלוחית שמתחתיו נעה והקפה נשפך מכל עבר.
זה הקפיץ את דניאל. "מה זהו?"
"תצטרכי פשוט לקבל את הניסיון המעשי שאת זקוקה לו." ויולט התיישרה בכיסאה, כשעיניה מוצרות בידענות, והאצבע שלה תופפה על השולחן בעודה סוקרת את לקוחות בית הקפה.
שיט! דניאל הכירה את המבט הזה. ויולט מצאה לעצמה תכלית, וברגע שנכנסה לתפקיד המתקנת, שום דבר לא יכול היה לעצור אותה. היא רכנה לפנים, והקישה בפרקי אצבעותיה על השולחן כדי להסב את תשומת ליבה. "אם את מציעה את מה שאני חושבת שאת מציעה, אז את יכולה לשכוח מזה."
"זה הפתרון המושלם. שבועיים של אימון מעשי, כדי לתת לך את הניסיון שאת צריכה לפני שסמסטר הקיץ מתחיל." היא סימנה לעברו של הבחור שאותו סרקה קודם. "מה איתו?"
הו, לגמרי לא!
דניאל תפסה בידה של חברתה והסיטה אותה. "אני לא מתכוונת לגשת לאיזה בחור אקראי ולבקש שיעשה איתי סקס," לחשה מבין שיניים חשוקות.
"אוקיי, אז מה לגבי בחור לא־כל־כך־אקראי?"
היא נהמה. "תפסיקי. פשוט... תפסיקי, בסדר? זה לא הולך לקרות."
"מובן שכן. זה רק עניין של מי."
הפעמון מעל דלת בית הקפה צלצל. כדי לעצור את עצמה מלהתכופף לעבר חברתה וללפות לה את הגרון, דניאל הרימה את המשקה, לקחה לגימה, והסתכלה לעבר הדלת. אלוהים אדירים! זה היה ג'ק ריידר?
ג'ק — התותח — ריידר.
דמה החל לזרום מהר, כאשר הבחור השווה ביותר בתיכון פסע דרך פתח בית הקפה. כמו זבוב רפה־שכל שנמשך אל האור, היא נתנה למבטה ללטף אותו בעודו פוסע בתוך בית הקפה. בזמנו, היה לה משהו כלפיו, אבל הקוורטרבק הכוכב היה לגמרי מעבר לליגה שלה בתיכון, וממה שהיא ראתה עכשיו, זה לא השתנה הרבה.
היא שמעה על הפציעות שגרמו לו לצאת מהזירה המרכזית לאחרונה, אבל חוץ ממשחק או שניים שצפתה בהם במקרה בטלוויזיה, ואותו חג מולד שבו הבחינה בו לרגע קונה תרופה נגד צינון בבית המרקחת הקרוב, היא לא ראתה אותו מאז עזב את פלורידה והלך ללמוד בקולג' על מלגת פוטבול.
היא סרקה אותו במבטה. פעמיים. הוא היה מדליק יותר מאי פעם. למרות הרגל הפצועה, הוא נע בחן שהיה מפתיע לאדם בגודלו, ובזמן שניסתה בכוח לא ללטוש עיניים, היא לא הצליחה להסיר את מבטה ממנו. היא בלעה את רוקה, ומצאה שהגרון שלה יבש. היא לקחה לגימה נוספת מהמשקה שלה. הגוף שלה התחיל להתחמם, כפי שתמיד היה קורה כשהוא היה בסביבה. בכל שנותיה, אף בחור לא השפיע עליה כמותו.
"האם זה—" ויולט התחילה להגיד, ועצרה. הראש שלה נע בין דניאל לג'ק, ואז ג'ק ירה חיוך לעברן. "או־מיי־גוד."
"או־מיי־גוד מה?" דניאל שאלה, בעודה מנסה לא להישמע חסרת נשימה.
"זה ג'ק ריידר מ׳סיאטל קינגס׳, ואת דלוקה עליו."
"לא... כן... כלומר..."
"הביטו, הביטו. החברה הא־מינית הקטנה שלי סוף־סוף התעוררה לחיים." היא הניעה באצבעה מעלה ומטה. "תסתכלי על עצמך, את כולך בוערת וחסרת נשימה." מבטה של ויולט נפל לעבר בית החזה של דניאל. "ואני מתערבת איתך שהפטמות שלך קשות."
דניאל הניחה את הספל, ושילבה את ידיה מעל הטי־שירט שלה, בתקווה להסתיר את העובדה שהייתה מגורה. "אני לא א־מינית. פשוט הייתי עסוקה. ואני לא מגורה." בהנהון זריז, היא סימנה לעבר פתחי האיוורור מעל. "זה המזגן."
שקרנית.
ויולט רכנה לעברה, ועיניה נצנצו בעורמה. "תבקשי ממנו."
"לבקש מה?"
"שילמד אותך על סקס." היא שלחה לעבר דניאל מבט שאמר: סתומה. "זה לא מה שאנחנו מדברות עליו?"
"זה מה שאת מדברת עליו, ואת יצאת מדעתך." היא הנמיכה את קולה. "זה ג'ק ריידר. הג'ק ריידר."
"לא מעניין אותי אם הוא זאק אפרון המזורגג. הוא שחקן מאוד ידוע, ובדיוק סוג הגבר שיוכל לעזור לך" — היא קימטה את גבותיה — "לקחת קורס מזורז בסקס. לתת לך את הניסיון המעשי שאת זקוקה לו." ויולט הסתובבה ולטשה בג'ק עיניים ללא בושה. "אלוהים אדירים, הסתכלי על הידיים האלה. את יודעת מה אומרים, ככל שהן גדולות יותר, כך גם—"
דניאל הרימה את כפות ידיה כדי לקטוע את דברי חברתה. "אני יודעת. אני יודעת. ואין שום הוכחה לכך."
ויולט הנהנה בראשה מצד לצד בתנועה המצחיקה שהייתה עושה כשמזימה הלכה ונרקמה במוחה. "רוצה להתערב?"
"לא."
"אז תגלי בעצמך. אני מאתגרת אותך."
הו, כמה מפתה.
"ויולט," היא הזהירה. לעזאזל, החברה שלה יצאה מדעתה. היא לא עמדה לבקש מג'ק שישכב איתה. היא לא התכוונה לבקש זאת מאף אחד. את כל חייה בילתה בלעשות דברים עבור עצמה, ולבקש ממישהו אחר שיעשה משהו בשבילה, היה תמיד מתכון לאכזבה. אז היא לא התכוונה להתחיל עם זה עכשיו, ולעלות על מסלול שיוביל לחרטה.
"תראי, את אמרת שאת לא רוצה לבקש מזר רנדומלי שיכניס אותך לעניינים, והוא לא. אתם כבר מכירים. הייתם בתיכון יחד. וחוץ מזה, הוא חייך אלייך, דניאל."
"הוא בטח פשוט ניסה לנקות משהו בשיניים. אין סיכוי שהוא זוכר אותי. הייתי בכיתה ט'. הוא היה בכיתה י"ב. לא הסתובבנו באותם חוגים." אף על פי שהיו כמה מקרים שבהם הציע להחזיר אותה הביתה כשירד גשם, והיה אחר הצהריים ההוא שבו הוא עזר לה להרים את הספרים כשאיזה חבר דפוק שלו העיף אותם מידיה והסתלק משם בצחוק גדול. על פי השמועה, ג'ק החטיף לבחור בפרצוף מאוחר יותר באותו יום, אבל השמועות בבית ספרה התרוצצו כל הזמן.
ויולט קימצה את שפתיה. "מהמקום שבו אני יושבת, נראה שהוא זוכר אותך."
"בספק."
"לא משנה. לכי על זה. תזמיני אותו הביתה..."
מילותיה נשמטו ממנה, בעודה מושיטה את זרועותיה לפנים והודפת אותן קדימה ואחורה. "ותשחררי את הוואג־ואג שלך."
"אלוהים שבשמיים." דניאל הרכינה את ראשה ומלמלה, "אני ממש לא מתכוונת לעשות את זה. וחוץ מזה, מי אמר שהוא יבוא איתי? אני קוראת עיתונים. ראיתי את הנשים המהממות שהוא יוצא איתן."
"מה שאומר שיש לו את מה שצריך כדי לתת לך את הניסיון שאת זקוקה לו." ויולט הקישה באצבעותיה. "עם הלבוש הנכון, הנעליים הנכונות, החזייה הנכונה, תהפכי לחלום רטוב מהלך בצ'יק. לא שאת לא עכשיו, אבל אנחנו רק צריכות כמה תוספות קטנות."
אני מקווה שה"כמה תוספות" האלה הן לא מה שאני חושבת שהן.
ויולט לפתה את הציצים שלה ושקשקה בהם.
לעזאזל.
"הם נראים טוב, לא?"
מבטה של דניאל לא היה היחיד שהוסט לכיוון החזה הקרמי־לבן של ויולט, שהייתה עסוקה בלמחוץ את הציצים שלה. "הם מדהימים."
"חזיית הפצצה של ויקטוריה סיקרט. היא מוסיפה שתי מידות." היא הורידה את ידיה. "הכול מבוסס על אשליה. רק תגידי את המילה, ואני מייד לוקחת אותך לקניות."
דניאל צחקקה. "וכשהיא מוּסרת, אז הגברים מרגישים מרומים? זה מבטל את העסקה?"
ויולט כיסתה את אגרופה. "עד שזה מגיע לזה, הביצים שלהם כבר בדרך כלל בתוך האגרוף שלי. אף אחד לא מעז להתלונן."
דניאל צחקה בקול רם. "את נוראית."
"אין שום דבר כיף בלהיות טובה."
"אם כבר מדברים על להיות מרומה." היא רכנה לפנים, והנמיכה את קולה. "לו ביקשתי סקס מבחור, וזה לא מה שאני מתכוונת לעשות, את לא חושבת שהוא יתאכזב מזה שאני בתולה חסרת ניסיון וכל זה? כלומר, איך אהיה בכלל מסוגלת לגרום לו להנאה?"
ויולט מצמצה, עשתה את תנועת הראש המשונה שוב, ושוב מצמצה. "אחותי, יש לך כל כך הרבה מה ללמוד. גברים מתים על זה. תאמיני לי, ברגע שהוא יבין שאת טהורה..." היא השתהתה כדי לנקוש באצבעותיה. "הוא יהיה לגמרי כרוך אחרייך."
מבטה של דניאל חזר אל ג'ק, וזעזוע קל עבר בה. תהיי רגועה, דניאל, תהיי רגועה. "את חושבת?" קולה היה קצת יותר גבוה מהרגיל. לעזאזל. דרך נפלאה להסגיר את עצמי.
החיוך התפשט על פניה של ויולט. "אני יודעת." היא בדקה שוב את הנייד, ותחבה אותו חזרה לתיק. "טוב, אני חייבת לעוף." היא שילבה את אצבעותיה ומתחה אותן עד שיצא קול הקנאק. "מחכה לי חתיך בשעה אחת, שזקוק לטיפול נוסח ויולט."
דניאל הנהנה בראשה. "אולי את זו שצריכה ללמד טיפול מיני."
ויולט הניחה את התיק על כתפה. "נו, את הבחורה החזקה ביותר שאני מכירה, ומעולם לא נתת לשום דבר לעצור בעדך. אז לכי ותעשי מה שאת צריכה לעשות." היא הנהנה כאילו היא מדברת על משהו מאוד רציני. "אולי יהיה לך קל יותר אם תיגשי לזה כאל מחקר. כולנו יודעים עד כמה את אוהבת את המחקר שלך. וכמובן, אם תעשי משהו בשבילו בתמורה..."
דניאל קמה וחטפה את התיק שלה. לא הייתה לה שום כוונה להוציא את התוכנית המטורפת של ויולט לפועל, אבל היה עליה להודות שחברתה העלתה נקודה הגיונית. למעט צלחת מלאה בבראוניז חמים, המחקר היה המקום השמח שלה. בחירת הפרויקט, החיפוש אחר המקורות הטובים ביותר, והסיפוק המהנה בידע שנצבר... כן, זה היה משהו שנתן לה סיפוק. יכול להיות שגם מין יהיה כזה מספק? האם היא תצליח... להיות מסופקת?
מה אני עושה, לעזאזל?
היא ניערה את ראשה כדי לרענן את מחשבותיה, ופסעה אחרי ויולט לעבר הדלת. בעודה יוצאת, היא יכלה להישבע שעיניו של ג'ק היו עליה. היא הביטה בחטף מעבר לכתפה, וכשמבטיהם נפגשו, היא הרגישה כאילו היא כמעט נופלת מהרגליים. העיניים האלו — עמוקות, כהות... צבע של שוקולד משובח, שבקלות הייתה יכולה ללכת בהן לאיבוד. רוק מילא את פיה. היא הסתובבה ויצאה מהדלת במהירות.
מדוע בהה בה ככה?
הוא בטח חושב שאני מישהי אחרת.
היא חיבקה את ויולט בזריזות, ופנתה לכיוון דירתה. השמש טפחה עליה בעודה פוסעת, וכששמעה את פעמון דלת בית הקפה, האיצה את צעדיה ולא העזה להסתכל לאחור. לו הייתה מגלה שג'ק מתבונן בה, יש סיכוי שהייתה הולכת על התוכנית האבסורדית של ויולט.
כמה צעדים מהירים הביאו אותה לפינת הרחוב, ולשלט המוכר "למכירה" מחוץ לבית החמוד באזור הדאונטאון. היא עצרה והסתכלה עליו לרגע, כפי שתמיד עשתה כשעברה לידו. היא דמיינה את המקום כאילו זה ביתה ומשרדה החדשים. היה זה המקום המושלם לעסק שלה.
לו רק היו לי האמצעים.
דניאל האיצה בעצמה ומיהרה לכיוון דירתה. היא עצרה כדי לבדוק את הדואר. הבטן שלה התכווצה כשהבחינה בנייר הוורוד שהציץ מבעד לחלון מעטפת חשבון החשמל. היא קרעה את המעטפה והסתכלה על ההודעה. בפיגור.
שיט. שיט. שיט. אין לי ברירה. אני חייבת לקחת את העבודה הזאת.
לעזאזל, תוכניתה של ויולט לפתע לא נראתה כל כך דבילית. לא שפויה? אולי. מטומטמת? לא כל כך.
תבקשי ממנו.
היא עבדה כל כך קשה, ויתרה על כל כך הרבה כדי להשיג השכלה, ועכשיו, כשהחשבונות נערמו וחסכונותיה הולכים ומצטמצמים, ייתכן שהכול היה לשווא.
מצחה נגע בעץ המתיישן של דלת דירתה, והייאוש מילא אותה. הדמעות עמדו לשרוף את החלק הפנימי של עפעפיה, ולרגע קל, היא התמסרה לאומללות שקראו לה החיים. בלי כסף. בלי עבודה. בלי משפחה. בלי גבר. תודה לאל שוויולט לא יכלה לראות אותה עכשיו.
בצחוק עייף, דניאל התנתקה מהדלת ופשפשה בתיק אחר מפתח דירתה. כן, כל מה שידידתה צריכה, היה לראות אותה עכשיו, בנקודה השפלה ביותר בחייה, כדי להעלות רעיון כזה אווילי.
"ועוד איך מטפלת מינית," היא מלמלה ונכנסה לתוך הדירה, סוגרת את הדלת מאחוריה. אבל, הכסף יכול להיות כל כך מתוק.
היא השתעשעה ברעיון, ואז הנידה בראשה. אני באמת שוקלת את זה? שוב, היה עדיף שינתקו לה את החשמל על פני האפשרות שתצעד לעבר ביתו של ג'ק ותתחנן שייתן לה שיעורים באהבה?
היא לעולם לא תעשה את זה.
לא מסוגלת.
לפחות, היא לא חשבה שהיא מסוגלת.
אבל אם כן, ג'ק ריידר היה בהחלט המועמד הראשי למשימה, ואם היא תציע לו משהו בתמורה...
