פרק 1
עיניי רפרפו על הקירות המקושטים-בגנדרנות בעודי לוגמת שמפניה. מציור התלוי מעל לראשי ניבטו אליי פניו הזועפים של דוכס, או טיפוס רם מעלה אחר כלשהו, חנוט בעניבת פרפר עשויה תחרה, וגינו את היותי מתחזה. העובדה שסיימתי לא מכבר את לימודיי באוקספורד לא הפכה אותי לחברה במועדון אוקספורד וקיימברידג' האקסקלוסיבי. רוב הבוגרים האחרים באו מרקע של "כסף ישן", ואמנם משפחתי הייתה עשירה בכל קנה מידה אבל לא התהדרה בשֵם משפחה נוצץ או בתואר כמו רוב חבריי לטקס קבלת התעודות. רוקנתי את הכוס בלגימה אחת, ובליבי קיללתי את חברתי הטובה ביותר, אנאבל, ששכנעה אותי לבוא.
"קלרה, הינה את!" אנאבל עטה עליי כמו נץ, תקעה בזרועי את ציפורניה המטופחות כדי למנוע ממני לברוח משם, וגררה אותי לעבר קבוצת בחורים בצידו השני של החדר. מלבד התמרון האגרסיבי הזה, אנאבל הייתה הנימוס בהתגלמותו, שׂערה הבלונדי אסוף בקפידה על עורפה בעוד אבזם מחרוזת הפנינים שלה נח מתחתיו בסימטריה מושלמת. כל מה שקשור לאנאבל היה מלוטש — החל בשמונת הסנטימטרים של עקבי נעליה וכלה ביהלום-שלושה-קראט שהבריק על ידה השמאלית. "אני רוצה שסוף-סוף תפגשי את אחי ג'ון."
"אני לא מחפשת כרגע חבר, בל," הזכרתי לה. "אני אשת קריירה עכשיו, זוכרת?" גם אם טכנית לא התחלתי עדיין לעבוד בחברת 'פִּיטֶרְס את קְלַארקוֶול', לא הייתי זקוקה לגבר שיסיח את דעתי. בל ידעה זאת, אבל לא זה מה שיגרום לה להפסיק ללחוץ עליי לפגוש אותו. משכילה ככל שהייתה, חינכו אותה להאמין שסיכוייה הטובים ביותר של כל בחורה טמונים בנישואים. התפיסה הזו הייתה מוּכּרת לי, כי אימי טיפחה אשליות דומות.
אנאבל קרצה לי מעבר לכתפה. "אבל את יכולה לבלות קצת. ממילא ג'ון עובד כל הזמן, והוא שווה הון. את יכולה להיות רוזנת."
"לא כולם מבססים את המשיכה שלהם על כסף ועוצמה," אמרתי בשקט, כדי לא להעליב את כל האנשים העוצמתיים והעשירים שהקיפו אותי.
בל נעצרה בבת אחת, מה שגרם לי להתנגש בה. היא רכנה לעברי ולחשה באוזני, "התמזמזת פעם עם גבר עשיר ועוצמתי? שכבת פעם עם מישהו כזה?"
נשכתי את שפתיי והעפתי מבט סביבנו, תוהה כיצד לענות. בל ידעה ששכבתי עד היום רק עם גבר אחד, מי שבינתיים הפך להיות החבר-שלי-לשעבר — שלא היה עשיר וגם לא בעל עוצמה, מה שגרם לו להיות כעוס כל הזמן. בעוד אני הרגשתי לעיתים קרובות באוקספורד נחותה ליד אנשים שבאו מ"כסף ישן", דניאל פשוט כעס. אני, לפחות, גדלתי במשפחה אמידה. צמרמורת אחזה בגבי כשנזכרתי כמה מכוערת נעשתה מערכת היחסים שלנו לקראת הסוף. נפרדתי מדניאל במהלך חופשת סמסטר החורף, אבל למרות החודשים הרבים שעברו מאז, עדיין עבר בי רעד כשחשבתי עליו. בל הבחינה בכך ונאנחה.
"דניאל לא נחשב," אמרה. העור המושלם הדומה לחרסינה שבין גבותיה המעוצבות ביד אומן התכווץ מעצם המחשבה. היא ניערה את ראשה, כמו מסלקת את הזיכרון העגום, ושלחה לעברי חיוך שובבי. "אילו שכבת עם גבר מהסוג שעליו אני מדברת, היית יודעת."
"מדאיג אותי מאוד שאת מאמינה שאחיך מתאים לתפקיד הזה," אמרתי לה, זוקפת גבה ברמיזה שובבית. "כמה אתם קרובים?"
"שטויות במיץ עגבניות." היא הצליפה בזרועי, אבל החיוך הפרחחי לא סר מפניה. "אני פשוט דואגת לך. את צריכה זיון טוב."
תיארתי לעצמי שזה העניין, אף על פי שעד כה היא לא ביטאה את הדאגה המסוימת הזאת בקול רם. היא הייתה שותפתי לדירה בתקופות הקשות ביותר עם דניאל. לא זו בלבד שהיא צידדה בפרדה שלנו, אלא שמאותו רגע ואילך היא נצמדה אליי כמו אימא אווזה, לקחה אותי לקניות והכירה לי אנשים חדשים. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהיא תתחיל לנסות לארגן לי דייטים. אני מניחה שעליי להיות אסירת תודה שהיא חיכתה עד אחרי בחינות הגמר ועד שסיימתי ללמוד באופן רשמי לפני שהתחילה לקדם את תוכנית השידוכים שלה.
"בל, אני באמת לא צריכה גבר כרגע," אמרתי בתקיפות רבה ככל האפשר, בתקווה שהיא תעזוב את הנושא אבל בידיעה שאין מצב שזה יקרה.
היא ביטלה את התנגדותי בהינף יד. "צריכה ורוצה הם שני דברים שונים, אהובה. לעולם אל תבלבלי ביניהם."
לפני שהספקתי להמשיך להתנגד, היא אותתה לגבר גבוה ודי גמלוני להצטרף אלינו. ג'ון היה בבירור אחיה הגדול, אם לשפוט לפי מצחו המקריח, ולא היה צל של ספק שיש לו כסף. הוא הצליח איכשהו לצרף את הפריטים היקרים ביותר והמשעממים ביותר למערכת לבוש אחת מבולגנת, אבל ללא ספק יקָרָה. שעון 'רולקס' ונעלי 'בֶּרְלוּטי' שולבו עם ז'קט 'האריס טוויד' משנות השמונים, ושיוו לו מראה של מישהו שלא הצליח להחליט אם הוא יוצא לצוד או הולך לעבודה.
וככה הוא התלבש למסיבה.
"את בטח קלרה המפורסמת," אמר ג'ון ואחז בידי. לרגע הוא נראה כמי שאינו יכול להחליט אם לנשק אותה או ללחוץ אותה. התוצאה הייתה לחיצה רפה ומיוזעת. אולי ג'ון שווה הון ויש לו תואר, אבל הוא לא עשה עליי רושם של ביצועיסט מצליחן. "בל סיפרה לי עלייך המון. תואר במדעי החברה, נכון?"
"כן," רציתי למשוך ולשחרר את כף ידי, אבל לא הייתי בטוחה איך לעשות את זה.
"את רואה את עצמך כאימא תרזה הבאה?" שאל, שומט את ידו השנייה מעל לידינו האחוזות ברפיון. זה לא שיפר דבר.
"ואם אגיד שֶׁכּן?" שאלתי הייתה בוטה, ובל מצמצה בהפתעה ליד אחיה. לא היה אופייני לי להיות בטוחה בעצמי עד כדי כך, במיוחד ליד מישהו זר. אבל זו מי שהייתי בעבר, באוניברסיטה. עכשיו היה לי תואר מקולג' יוקרתי, ועבודה חדשה נחשקת. אני כבר לא מי שהייתי בעבר. אין מצב. לא בא בחשבון.
"את יותר מדי יפה בשביל להיות נזירה," אמר ג'ון. החזה שלו התנפח מעט כשהוסיף, "קיבלתי לא מזמן הסמכה בעריכת דין."
"מקסים," אמרתי בהיסח הדעת בעודי מושכת את ידי מתוך ידו. הבטתי לצידו השני של החדר. "תסלח לי, אני רואה..."
ברחתי לתוך ההמון לפני שבל תספיק למצוא כומר שיאשר את האירוסין, וציינתי לעצמי שאני ממש חייבת לדבר איתה בעניין ניסיונות עתידיים לשדך לי מישהו. בל הייתה אמנם בחורה משכילה, אבל משפחתה הציבה אותה על המסלול המהיר לנישואין — תוצאה ארכאית למדי של היותה בעלת תואר אצולה. אולי היא ניסתה להתנגד לניסיונות האלה, אבל נראה היה שהיא די שמחה לשתף איתם פעולה, במיוחד מאחר שהארוס שלה היה חביב על בית המלוכה. אבל אני לא יכולתי לדמיין את עצמי כאישה נשואה, וגם לא רציתי להיות, במיוחד מאז דניאל. המסלול הקרייריסטי התאים לי יותר. בטוח יותר, מספק יותר, והרבה פחות בעייתי.
ההמון בלע אותי כשנמלטתי ובכך הגן עליי מפני שידוכיה של בל, אבל בה בעת הפך את היציאה החוצה לדבר כמעט בלתי אפשרי. כשהצלחתי סוף-סוף להידחף ולצאת אל המסדרון, ליבי דהר. קרסתי כנגד הקיר ושאפתי אוויר לריאותיי תוך כדי משיכת שולי השמלה השחורה הקטנה שלקחתי בהשאלה מבל, למרות מחאותיה שהשמלה קודרת מדי. זה היה אחד הפריטים היחידים בארון הבגדים שלה שהתאים לגילי. ארון הבגדים שלי היה שונה לגמרי משלהּ, וכלל מכנסי ג'ינס וסוודרים וכמה חליפות מחויטות יפות. בל נראתה לרוב כמו כוכבת קולנוע, ונהנתה לחשוף את עורה כמו גם את עושרה. אבל שאר המלתחה שלה הייתה מורכבת מחליפות ערב שנראו כאילו נגנבו מהמלכה-האֵם עצמה. היה לי מזל שמצאתי את השמלה הזאת, אף על פי שחשדתי שהיא נקנתה להלוויה.
ניחוח אקזוטי חריף ריחף לעברי, מדגדג את נחיריי. הוא ממש לא התאים לבניין הישן והמחניק שנאסר לחלוטין לעשן בו, אפילו בחדר שנקרא עכשיו באופן בלתי הולם "חדר העישון". מסתבר שהיה מי שבניגוד אליי לא ראה את השלטים ששמו בכל החדרים. הרמתי את מבטי, מבינה מעט באיחור שנוכחות העשן אומרת שאני לא לבד, וידי נשלחה אל החזה כתגובה אוטומטית בלתי רצונית כשהבחנתי בו. אין עשן בלי אש, ואלוהים אדירים — הוא היה לוהט...
האיש נשען על דלת שנפתחה אל מרפסת, סיגריית ציפורן דקה תלויה ברישול משפתיו המפוסלות שהתעוותו לחיוך משועשע. פניו היו אפופים צללים שהוטלו על ידי האור שהסתנן מאחוריו פנימה, אבל יכולתי להבחין בקו המִתְאר של הלסת החזקה שלו ובקמצוץ מהכחול שבעיניו. מה שראיתי הספיק לי כדי לדעת שהוא אחד מאותם גברים עשירים ועוצמתיים שבל דיברה עליהם. לכך היא התכוונה בהצהרותיה הקודמות. הוא הקרין זאת — עושר וסמכותיות וגבריות — וגופי הגיב לזה, רגליי הבוגדניות פוסעות ומתקרבות אליו. כעת יכולתי לראותו טוב יותר, וגיליתי מאפיין נוסף — הוא היה גם נאה, וזה היה ממש לא הוגן.
פניו היו מהסוג שיכול לגרום למלאכים להתייפח ולאֵלים לצאת למלחמה. תווי פניו החדים והמפוסלים, שהובלטו על ידי עורו הזוהר, עוררו מראות של חופים רחוקים שטופי שמש. שערו הכהה לא היה תוצאה של הצללים שאפפו אותו. הוא היה כמעט שחור, ומראהו הפרוע והמרושל גרם לי לדמיין את ידיי נשזרות בו. להרף עין ראיתי בעיני רוחי איך אני אוחזת בשערו כשגופי נצמד אל גופו.
קחי את עצמך בידיים, פקדתי על עצמי. עבר לא מעט זמן מאז שקיימתי יחסי מין, אבל זה פשוט מביך להגיב ככה למישהו זר, גם אם אינו יודע מה אני חושבת. העיקול המתנשא אך מפתה של חיוכו רימז, כמובן, שהוא יודע בדיוק מה אני חושבת. אבל החיוך נעצר בעיניו הרושפות בפראות. הרגשתי את הרעב במבטו החודר כאילו היה זה הרעב שלי עצמי, ותשוקתי כיווצה את בטני. אני חייבת לשמור ממנו מרחק. יכולתי לחוש זאת.
וגם, כל העניין הזה של עישון במועדון הבנים העיד על זלזול בחוקים באופן כללי. או באנשים אחרים.
"אני לא חושבת שמותר לעשן כאן," אמרתי. נשמעתי כמו סנובית מתנשאת, אבל נמאס לי שהמיוחסים מכופפים את החוקים מתי שמתחשק להם, ומשהו באופן שבו הביט בי, רמז שהייתי בשבילו לא יותר מאשר חפץ — צעצוע שהוא רוצה להשתעשע בו.
"קבלי את התנצלותי." חיוכו הזחוח לא הסתיר את החספוס המתורבת של קולו. "אַת מתכוונת להגיש נגדי תלונה על התנהגות בלתי הולמת?" הוא התרחק כדי להיחשב כעומד על המרפסת, כדרך עוקפת לציית לאיסורים. אבל הייתה לי תחושה שהוא עושה את זה רק כדי לרַצות אותי. לא התרשמתי שהוא מסוג האנשים שמפחדים לשבור כללים.
אמנם את עיניו כבר לא יכולתי לראות בבירור, אבל חשתי את צריבת מבטו החודר. זה בלבל והביך אותי. רגשותיי היטלטלו בין אי-נוחות להתרגשות נערתית. "לא הייתי רוצה שתסתבך."
הוא הסתובב לעברי, חושף שוב את תווי פניו המרשימים, ושפתיו התעקלו לחיוך זדוני שחשף שורה של שיניים מושלמות. "זה באמת לא רצוי."
סומק התפשט על לחיי בגל לוהט של מבוכה. רציתי למחוק בנשיקה את החיוך הזחוח מעל פניו, אבל גירשתי את הפנטזיה ממוחי. באור הוא נראה לי מוּכּר, כאילו כבר פגשתי אותו פעם. אולי חבר לספסל הלימודים מימי הילדות? אילו למד איתי בקולג', הייתי לבטח זוכרת אותו. אין מצב שלא הייתי שמה לב לעיני הכחול-קריסטל שלו או לרעמת השיער הכהה, שנעה על הגבול שבין השמרני לאלילי. גבר כזה — יפה תואר, עם כתפיים רחבות הלכודות בחליפה איכותית — לא הייתי שוכחת בקלות. אז איך יכול להיות שאני מכירה אותו — ולא יודעת מיהו? מבטי השתהה על צווארונו הלא-מכופתר ועל עניבתו המשוחררת, בעודי מדמיינת איך אני פורמת את שאר כפתוריו ומשחררת אותו מהם. המחשבה על כך גרמה לי לנעוץ את שיניי בשפתי התחתונה.
האם אני באמת מפנטזת על גבר זר לחלוטין — כשאני עומדת ממש מולו? אולי בכל זאת בל צודקת.
הוא זקף גבה כשהמשכתי לבהות בו, וגרם לי להסיט מייד את מבטי מרוב מבוכה על שנתפסתי בקלקלתי. סביר להניח, כמובן, שמישהו שנראה ככה רגיל שבוהים בו לעיתים קרובות למדי. עדיף שלא יֵדע שהוא בלבל אותי או שסביר להניח שהיה מצליח להיכנס לי לתחתונים... אף כי מן הסתם הוא ידע שהחיוך העקמומי שלו הופך אותו למפשיט-תחתונים מורשה.
"אני חושבת שכדאי שאזהיר אותךָ מפני הסכנות הטמונות בעישון." רציתי לנסות לגרום לו להרגיש קמצוץ מההשפלה ששטפה אותי, אך בה בעת הייתי נואשת להמשיך את השיחה. לא רציתי שילך.
"בובה, את לא תהיי הראשונה." אבל הוא כיבה את הסיגריה והשליך אותה לפח אשפה קרוב. התנועה הייתה חלקה ומלאת ביטחון, כאילו לא הייתה אפשרות שיפספס — כי העולם פשוט יזוז ויתאים את עצמו לצרכיו של הבחור.
התחושה שאני מכירה אותו הלכה וגברה, והוא — יהיה מי שיהיה — השתעשע על חשבוני. "אנחנו מכירים?"
"אני חושב שהייתי זוכר אותך," אמר. עיניו ריצדו כשדיבר, והאנרגיה המגנטית המתעצמת שלהן שלחה רטט שהרעיד את גופי. "סביר יותר להניח ששמי הולך לפניי..."
"אז אתה רודף נשים?" שאלתי. לא אופתע אם זה נכון.
"משהו כזה," ענה, ובדבריו הייתה רמיזה עבה. "מה יש לבחורה אמריקאית לחפש במקום הסנובי העתיק הזה?"
התכווצתי מייד בהתגוננות מסוימת, כמו שבדרך כלל קורה לנוכח אמירה מסוג זה. אבל הייתה לי תחושה שהוא אינו מתנשא, אלא פשוט סקרן, לכן אילצתי את עצמי לחייך. "למעשה אני אזרחית בריטית. אף על פי שגדלתי בארצות הברית. אימא שלי אמריקאית. היא פגשה את אבא שלי כשהוא למד בברקלי."
תפסיקי לספר לו את סיפור חייך, נזף בי הקול הקטנטן והדוחה שמתח עליי ביקורת לאורך כל שעות היום.
"ואפילו בת קליפורניה," אמר הזר. "קשה לי להבין איך מישהו יכול להעדיף את לונדון הגשומה והישנה על פני חוף הים."
"אני אוהבת את הערפל." זו הייתה האמת, אבל העובדה שהודיתי בכך גרמה לי להסמיק. זו הייתה סיבה מטופשת, אבל הוא הִטה את ראשו, כאילו סוקרן.
צעדתי לעברו צעד אחד, והושטתי את ידי. אולי ציפה להיכרות רשמית לפני שהוא מודה באשמה. "אגב, שמי קלרה בישופ."
"נעים להכיר, קלרה בישופ." ידו אחזה בידי, וללא שמץ היסוס הרים אותה בזריזות אל שפתיו. נחשול חשמלי חלף בינינו, האוויר בחדר התפצח, והתחושה חלחלה לעורקיי והתפשטה בי עד כדי סחרחורת. התשוקה זרמה בדמי ויצרה שלולית בבטני.
רציתי להתרחק. לא, הייתי חייבת להתרחק.
דבריה של בל הדהדו בראשי. ובכל זאת לא רציתי שיפסיק לגעת בי. רציתי להימס לתוכו ושקלתי זאת ברצינות כשאישה יפה, בלונדינית, הילכה אל המסדרון ונעצרה לבהות בנו.
הייתי צריכה למשוך ממנו את ידי כדי לנתק את החיבור החשמלי שזמזם בינינו, אבל כשהשתחררתי מאחיזתו הוא לפת את זרועי ומשך אותי אליו בגסות. שפתיו מעכו את שפתיי בלהיטוּת שחשבתי שקיימת רק בסרטים. זרועות חסונות נכרכו סביב מותניי, התהדקו ברכושנות וערסלו את גבי. היה לו טעם של ויסקי וציפורן, של לילות פרועים והתהוללות חסרת-מעצורים, ושפתיי נפשקו אינסטינקטיבית כשלשונו החליקה אל תוך פי. נשיקתו הייתה כוחנית — שולטת — והרגשתי שאני מאבדת אחיזה ומתמסרת לשליטתו, נותנת לגופי להתאים את עצמו אל גופו בעודי מתמוססת מהלהט של חיבוקנו.
לשונו רפרפה בעצלתיים כנגד שיניי, ופי התרחב לכבודה. הוא נענה, תחב את לשונו עמוק יותר, משך את לשוני אל תוך פיו ולכד אותה ביניקה נינוחה. רגליי התקפלו תחתיי וגופי עמד להישמט אל הרצפה, אך הוא הצמיד אותי קרוב אליו ותמך בי בגופו המוצק. ידו החליקה ממותניי אל שיפולי גבי. המחווה האינטימית עוררה אותי מחדש ואצבעותיי נשזרו בשערו הרך כשנאחזתי בנשיקה, בטוחה שאפסיק להתקיים ללא גופו הלחוץ אל גופי.
לבסוף שחרר אותי, מהר מדי, אף כי ידו נשארה מונחת בשיפולי גבי. כמעט מעדתי, אך הוא אחז בי וייצב אותי, כמו צפה מראש את תגובתי. כמובן, גבר שנישק כך ידע, מן הסתם, לְמה לצפות. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שראוי היה כי תוצמד אליו תווית:
זהירות! מכיל חומר מגרה בצורה קיצונית.
גופי השתוקק לחוש את טעמו בעודי מחפשת בפניו רמז לסיבה לנשיקה הזאת, אבל בעיניו ראיתי רק תשוקה גולמית יוקדת. נשימתי נעתקה, ולרגע ניטלה ממני יכולת הדיבור.
"למה?" השאלה נפלטה מפי — והכילה חשיבה בקול והאשָמָה במידה שווה.
"המניעים שלי לא בדיוק אביריים," התוודה, ושמט את ידי. הצטערתי שכך עשה. רעד עבר בי לנוכח אובדן המגע. "האישה הזאת היא שגיאה איומה-במיוחד שעשיתי."
"נישקת אותי כדי להתחמק מאקסית שלך?"
"לא הייתי קורא לה אקסית שלי, אבל קבלי את התנצלותי בכל אופן." לא היה בדבריו אפילו גרם אחד של חרטה. עיניו נעשו צוננות, והאש הכחולה היוקדת התקשתה כעת והפכה לאבן ספיר. הוא עשה צעד לעברי, אבל אז היסס וסובב את גופו לעבר המרפסת.
הרגשתי מרוקנת מהשינוי שחל בהתנהגותו. הבנתי מייד שרציתי שישוב לנשק אותי — וידעתי שפניי מסגירים את תשוקתי. השתתקנו, ואף כי הוא לא נגע בי שוב, ליבי המשיך לדהור כמו חיה כלואה המנסה לצאת לחופשי.
"ברכות על התואר," אמר.
מצמצתי לנוכח שינוי הנושא, ונזכרתי היכן אני נמצאת ומדוע. העולם נמוג כשהוא נגע בי, ורק עכשיו נזכרתי שלא ידעתי דבר על הגבר הזה שיכול היה, אילו רצה בכך, להצמיד אותי אל הקיר ולהתעלס איתי. "גם אתה סיימת תואר?"
ידו כיסתה במהירות את פיו, אבל הספקתי לקלוט את החיוך הזחוח ההוא חולף שוב על פניו. "אני בחרתי במסלול קריירה שונה למדי. אנחנו משחקים 'עשרים שאלות'?"
"אתה מוכן לומר לי מי אתה?" שאלתי.
"בובה, אני חושב שהרעיון הוא שתגלי את זה בעצמך," קרץ.
כיווצתי את עיניי, שפתיי עדיין עקצצו מזיכרון נשיקתו. אם זה מה שהוא רוצה, גם אני יכולה לשחק את המשחק הזה.
"בחרת במסלול קריירה שונה? אבל אתה כאן—" החוויתי בידי סביב המקום שהיינו בו "— במועדון יוקרתי, אז או שאתה מלצר לבוש בהידור או שאתה ממשפחה עשירה?"
חיכיתי שיענה, אבל הוא נענע את ראשו ונופף את אצבעו לעומתי. "זאת לא הייתה שאלת כן או לא."
"אם אתה לא רוצה לשחק..." משכתי בכתפיי והבטתי בגניבה אל האולם שמאחוריי.
"אני פשוט רוצה לשחק לפי הכללים, אלא אם כן את מעדיפה שאני אשאל אותך," הציע.
בלעתי את הגוש שעלה בגרוני והתאמצתי להשתלט על גופי. "אתה ממשפחה עשירה?"
"אפשר לומר," ענה במשיכת כתף.
"כן או לא," דחקתי בו.
"כן," אמר, רכן קדימה ואחז באצבעותיו קווצה משערי. "עכשיו תורי?"
"עדיין לא שאלתי את כל עשרים השאלות," לחשתי, מודעת לקִרבתן של שפתיו.
"אל תבזבזי את כולן בבת אחת," יעץ לי, ותחב את קווצת השיער מאחורי אוזני בעודו מדבר. "כדאי להשאיר מידה של ציפייה."
"אתה כבר יודע מי אני," הזכרתי לו.
"אבל יש המון דברים שהייתי רוצה לדעת עלייך," הבל נשימתו החם ליטף את צווארי, מלווה את דבריו. "ואני מת לשמוע אותך אומרת כן."
"ואם התשובה היא לא?"
"האמיני לי, זאת לא התשובה." שפתיו התחככו בסנטרי. עיניי נסגרו מעוצמת התחושה המחוספסת של זיפי-אחר-הצהריים שלו על עורי העדין.
הוא נסוג, ואני בלמתי התנשפות שאיימה להימלט מפי מרוב ערגה, וסידרתי את שמלתי באדישות מדומה.
"שאלה אחרונה," אמר, "ואז נראה אם תצליחי לנחש."
ניסיון אחד אחרון לגלות מיהו, ולא הייתי קרובה יותר לתשובה מאשר כשנפגשנו. וכעת גופי זִמזם מרוב תשוקה, מסיח את דעתי ממטרתי. הייתה רק דרך פעולה אחת אפשרית. הייתה רק שאלה אחת שיכולתי לשאול.
"מי אתה?" שאלתי, בניסיון לחשוף אותו.
הוא הניד בראשו והגה ללא קול את המילים כן או לא. ברור היה שאין לו שום כוונה להיות פחות מסתורי, גם אחרי שהשתמש בי כדי להתחמק מהאקסית שלו. הייתי כלי משחק נוח, והמחשבה שלחה בגופי גלים של בושה. לא האמנתי שאוכל להרגיע את ליבי הדוהר אם אשאר קרוב אליו.
הייתי בטוחה שלא דמיינתי את ההתרגשות המחשמלת שהייתה בנשיקה ההיא. הייתי בטוחה באותה מידה שגם הוא חשק בי. פי יָבַש מהמחשבה על כך. נזכרתי בדבריה של בל על התמזמזות עם גבר עשיר ועוצמתי, והכרחתי את עצמי להתעלם מפעימת הכאב שטיילה בכל גופי. אני לא מעוניינת שגבר יזלזל בי ככה. אני מסרבת לתת לזה לקרות.
"אני צריכה לחזור," אמרתי. הייתי חייבת לזוז משם לפני שנוכחותו הלוהטת תהפוך אותי מול עיניו לשלולית של תאווה.
הוא הנהן, ועיניו היוקדות שילחו בגופי אש, אבל הפעם לא היו אלה לחיי שבערו. "אני מקווה לפגוש אותך שוב, קלרה בישופ."
הוא לא חיכה שאצא, אלא נעלם אל המרפסת ונגוז כְּלֹא היה. רק כשיצא לגמרי מטווח ראייתי ושחרר אותי מהשפעתה המשכרת של נוכחותו, עלתה בי ההכרה שהתנשקתי עם גבר שלא ידעתי את שמו.
ורציתי לעשות את זה שוב.
פרק 2
כשהתגנבתי בחזרה אל מסיבת הקוקטייל, שקועה לחלוטין בהרהורים על הזר ועל הנשיקה שלו, אפילו לא ראיתי את בל עד שהייתי אחוזה בלפיתתה. היא קרנה כולה, תפסה בכוח את פרק ידי וגררה אותי לעבר הבר. רוב האנשים סביבנו לא יכולים היו להבחין בכיווץ הקל של עיניה כשחייכה, אבל אני ידעתי שזה אומר שאני בצרות. בהתחשב במידת הערפול והזעם שחשתי אחרי הנשיקה ההיא — הנשיקה המדהימה ההיא — לא היה לי סיכוי נגדה.
"מה, לעזאזל, זה היה?" שאלה, דוחפת לעברי קערת אגוזים.
"אני לא רעבה." אוכל היה הדבר האחרון שעניין אותי.
"את כבר שתויה? אל תגרמי לי להאכיל אותך בכוח."
"אני לא שיכורה," אמרתי, אף על פי שהרגשתי שיכורה. השפתיים שלו. טעמן על שפתיי. משקל גופו על גופי. גל חום שטף את גופי והתאפקתי לא לנפנף על עצמי כדי לקררו.
"קלרה," בל נקשה באצבעותיה כדי לזכות בתשומת ליבי. הנדתי בראשי ובהיתי בה במבט סתום. "אמרתי שיכולת לפחות לשתות כּוֹסית עם אחי."
"אני מצטערת," אמרתי. באמת היה לי לא נעים שהתחמקתי מאחיה בצורה לא חיננית. אבל הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי ללמד אותה לא לשדך לי מישהו, הייתה לגרום לזה להביך אותה. בל ידעה היטב מה זה להיות מושפלת, בגלל משהו מביש שקרה למשפחתה לפני שנים רבות. שנאתי להשתמש בקלף הזה, אבל זה היה הדבר היחיד שיכול היה לחדור דרך עקשנותה. אבל עדיין, זו הייתה חגיגת סיום הלימודים שלנו.
"חשבתי שראיתי את אימא שלי," שיקרתי.
פניה של בל התרככו והיא הושיטה לי מהקערה כמה אגוזים. "חלבונים. תזדקקי לכוח."
זה היה ממש נכון, גם אם התירוץ שלי היה שקר. אימי הייתה אמורה להיות כאן היום, ולא היה לי ספק שהיא תגיע. היא בוודאי ידעה שלא תוכל להגיע ל'מועדון אוקספורד וקיימברידג'' ללא הזמנה, והיום נכחו בו כמה משפחות מפסגת האליטה הבריטית כדי לחגוג את סיום התואר. מדליין בישופ לא תחמיץ זאת בעד שום הון שבעולם. העיתונאים לא הוזמנו כי זה היה אירוע פרטי, אבל תמיד יש סיכוי שיהיו בחוץ כמה צלמי פפראצי, אם יתמזל מזלה. משפחתנו לא הצדיקה בדרך כלל תשומת לב כזו, אבל אימי חיפשה זאת מאז שהיא ואבי התעשרו לראשונה לפני ארבע-עשרה שנה. זה היה קצת מביך, ולא ששתי במיוחד לפגוש אותה. בל הבינה זאת היטב.
"תודה." הכנסתי את האגוזים לפי. מליחותם מילאה את פי רוק, והבנתי פתאום שאני גוועת ברעב. עיניי נחו על שעון שהיה מוצב על מדף לא רחוק ממני, ונאנקתי. עברו יותר משש שעות מאז שאכלתי.
"אני לא מוכנה שיאשימו אותי אם תתעלפי ביום קבלת התואר שלך," אמרה בל וקרצה לי. היא הכירה אותי מצוין, וידעה היטב שהמתח של הטקס מצד אחד והמסיבה הזאת מצד שני יגרמו לי לשכוח לאכול. "אל תסתכלי עכשיו, אבל הבישופים הגיעו."
"שאלוהים יעזור לי," לחשתי, נשמתי עמוק וחטפתי עוד כמה אגוזים. אדאג להוסיף להם כוסית ויסקי טובה. כשהסתובבתי, הבחנתי באימי המיופייפת בשמלת נשף מהממת אבל קצרה בצבע כחול-טורקיז, שחיבקה את גופה האתלטי המרשים אבל ממש לא התאימה לגילה. זה לא הוגן שהיא נראית טוב ממני. אף כי, מבחינתה, להיראות טוב זה המקצוע שלה.
ראיתי שהיא סורקת במבטה את החדר, ידיה מונחות בערמומיות על שרשרת הפנינים שלצווארה. אולי היא לא הייתה בריטית מלידה, אבל היא הרגישה שווה בין שווים מול כל אחד מהאריסטוקרטים בחדר הזה. ראשה היה זקוף, אפה זקור מעט ומבטה נוקב כשסקרה את סביבותיה. חיוך נדיב היה שפוך על פניה, כאילו הואילה בטובה להיכנס לחדר של נתיניה.
נשמתי עמוק וסימנתי לה בידי לגשת אליי.
"הזדמנות אחרונה לברוח," אמרתי לבל.
"ולהשאיר אותך לבד? אין סיכוי. אבל מה שכן, את חייבת לי בקבוק יין יותר מאוחר.״ היא דחפה לידי קוקטייל ויסקי ביודעה בדיוק, בלי שאפילו ביקשתי, לְמה אני זקוקה כדי להתמודד עם המפגש הזה.
"עשינו עסק." אף על פי שסביר להניח שבסוף היום נזדקק ליותר מבקבוק אחד.
"קלרה, בתי היקרה!" אימא ריחפה אליי דרך ההמון ונישקה בעדינות את לחיי. החיבה שהביעה הייתה תמיד שברירית ככנף פרפר. רגשות מתרסקים בקלות, היא אמרה לי פעם, אז עדיף להיזהר כשמתעסקים איתם. מאז ילדותי ראיתי איך אותה שבריריות חודרת לנישואיה.
אבא הושיט לי את ידו, וברגע שאחזתי בה, משך אותי אליו לחיבוק דוב. "קלרית-דובונית, עשית זאת!"
הסמקתי מעט לנוכח שם החיבה של ילדותי. אבא מעולם לא חשב שהאהבה שבירה, אף כי אל אימי הוא התייחס כאילו היא עשויה מזכוכית.
"בוגרת אוניברסיטה," אמרה אימא ודחפה קדימה את החזה בגאווה, מה שהביא למבטי הערכה לא עדינים במיוחד מהגברים שהיו סביבה. "ועוד בוגרת אוקספורד."
"לחיֵי הילדה הקטנה שלי." אבא הרים את כוסו בברכה לכבודי, והמחווה גרמה לי לצביטה של ריגוש.
לא היה כמעט ספק שאלך ללמוד באוניברסיטה, אף שאבי נלחם כדי לסיים את הלימודים לפני שנים רבות. אימי לא זכתה לזה. זו הייתה הרגשה מוזרה לדעת שהיא חגגה כאן את ההישג של האדם שמנע ממנה להגשים את שאיפותיה.
"זוכת פרס נובל העתידית. תקוותה הגדולה של בריטניה," המשיך אבא.
גלגלתי את עיניי לעומתו. "סביר יותר להניח שזה יהיה נערת המשלוחים העתידית של זוכה פרס נובל."
"כל אחד צריך להתחיל איפשהו," הזכיר לי. "גם הדברים הקטנים חשובים. גם גנדי התחיל איפשהו."
לא היה לי ספק בכך, אבל מעצם המחשבה על התפקיד שהצלחתי להשיג התעוררה בי בחילה. למרבה המזל, עמדו לרשותי יותר משבועיים עד שאצטרך להתחיל ממש לעבוד שם והמון דברים להעסיק בהם את מוחי בתקופה הזאת. "לא אפצח בשביתת רעב," הבטחתי לו.
אימי קפאה לידינו. "זה היה סר טעם."
"אני מצטערת. זו הייתה בדיחה," הרגעתי אותה.
אבל אימי התחילה לנפנף על עצמה ולהעיף מבטים סביב. "מחניק כאן."
אבא חייך ברכּוּת. "אז בואי נמצא לך מקום אחר, אהובה."
זו הייתה 'טקטיקה פסיבית-אגרסיבית מספר אחת' בספר המהלכים של אימי. היא הייתה חייבת לזוז כל הזמן. לא היה לה אכפת כמה יפה הנוף מולה, כמה מרתקים שותפיה לסעודה, או כמה אקסקלוסיבית המסיבה שבה היא נמצאת, היא הייתה תמיד משוכנעת שהיא מפסידה משהו. היא הייתה בטוחה שמעבר לפינה עשויה להיות הזדמנות טובה יותר או אדם חשוב יותר. המשמעות של זה הייתה שבשנים הראשונות אחרי מכירת חברת האינטרנט שלהם, משפחתי עברה מבית לבית. בסופו של דבר, כשהם עברו מלוס אנג'לס לקנסינגטון לפני שש שנים, אבי עמד על שלו והודיע לה שבזה זה נגמר. זה היה הבית היוקרתי ביותר שהיה בבעלותנו אי פעם, עם הכתובת היוקרתית ביותר, ממש מול ביתה של כוכבת פופ לשעבר שהייתה נשואה לשחקן הכדורגל המפורסם. זה התאים לאימי בשנים הראשונות, אבל לאחרונה היא התחילה לפזר רמזים שהיא בשלה לשינוי. או, במילים אחרות, שהיא רוצה לחפש משהו יותר טוב. לזכותו של אבא ייאמר שהוא לא שינה את דעתו בנושא. אבל זה לא מנע ממנה להעסיק סוכן נדל"ן. מדי כמה חודשים גררו אותי לראות נכסים. היא רמזה שהיא רוצה לקנות נכס בשבילי, אבל לא התכוונתי לתת לזה לקרות. הם מימנו את ההוצאות שלי כשלמדתי באוניברסיטה והצלחתי להתמודד עם הסקרנות התובענית-ולעיתים-חונקת של אימי בכל הקשור לחיי, אבל עכשיו הייתי אדם בוגר עם עבודה מסודרת, ולא היה לי שמץ של רצון להמשיך לחיות מתחת לאגודלה.
"קלרה, כבר חשבת איפה תגורי, עכשיו כשחזרת לעיר?" היא שילבה את זרועה בזרועי בעודה מציגה את הכישרון המיוחד והמופלא שלה לנחש מה אני חושבת.
לא איתך, חשבתי. לונדון עדיין הייתה יצור זר עבורי מאחר שעברתי לאנגליה רק זמן קצר לפני שהתחלתי ללמוד, ואימא שלי ידעה זאת. אבל זה לא גרם לי לרצות לגור איתה. "אמרתי לך שאני מתכוונת לגור עם בל."
"אבל בל מתחתנת," הזכירה לי. היא הסתובבה וזרקה חיוך חטוף וזוהר לעבר חברתי. "אני חייבת לשמוע על החתונה בפרטי פרטים."
בל ענתה לה בחיוך משלה, אבל כשאימי הסתובבה היא זקפה גבה בהבנה, בידיעה שאימי הזמינה את עצמה זה עתה לחתונתה. סביר להניח שאימא הייתה מוכנה להחליף אותי בתפקיד השושבינה אילו הרשיתי לה.
"רק בעוד שנה," אמרתי בשלווה. לפחות נשמעתי רגועה. למעשה זו הייתה דאגה עצומה עבורי. לא אהבתי לגור לבד, ואת זה ידעו גם בל וגם אימא שלי. לא הייתי בטוחה מה אעשה כשבל תתחתן ותעבור לגור עם פיליפ. השתדלתי לא לחשוב על זה.
"אל תדאגי, גברת בישופ," אמרה בל, עיניה שוחקות. "יש לי רשימה ארוכה של גברים שמתים לצאת עם קלרה, ולכולם יש פוטנציאל לטווח ארוך."
התפללתי שהרצפה תפער את פיה ותבלע אותי. שנאתי את הרעיון שישדכו לי מישהו, כאילו אני צריכה שיארגנו עבורי את הקשרים הרומנטיים. זה גרם לי להרגיש בלתי נחשקת, ומה שקרה אחר הצהריים הוכיח שהייתי הכול מלבד בלתי נחשקת. "אנחנו מדברים על גברים או על השקעות?"
"זה היינו הך." הפטירה אימא לעברי והחזירה את תשומת ליבה אל בל. "את כזאת חברה טובה שאת משדכת לה, ואת חייבת להתחיל לקרוא לי מדליין. מעכשיו נראה זו את זו כל הזמן."
חזיונות של ארוחות צהריים ומסיבות תה משותפות צפו במוחי. לא ממש הצלחתי להזכיר לה שבקרוב אהיה עסוקה בעבודה. אימא שלי לא הייתה חייבת לצאת לעבוד כל כך הרבה שנים, שלא הייתי בטוחה שהיא לגמרי מבינה מה נדרש כדי לנהל קריירה — נגיד, לעבוד...
"אני מקווה," אמרה בל. בעיניה, אימא שלי הייתה מצחיקה. אבל אפילו אני ידעתי שהיא משקרת. עדיף לצרוך את מדליין במנות קטנות.
התקרבנו לדלת שדרכה ברחתי קודם, ומחשבותיי נדדו בחזרה לאותה נשיקה. היה בי משהו שרצה להתחמק משם ולחפש אותו, אבל האם לא אהיה בדיוק כמו הבחורה שממנה ניסה להתחמק? סביר להניח שלא. איך הייתי מרגישה אילו מצאתי אותו ואז הוא היה תופס את הזנזונת הקרובה ומתמזמז איתה? לקלרה בישופ החדשה אין זמן לרודפי נשים, מטען רגשי או דרמות, הזכרתי לעצמי.
אבל בכל זאת לא יכולתי להתאפק ושחזרתי את הנשיקה, מאיטה בזיכרוני כל רגע ורגע, עד שכמעט יכולתי להרגיש שוב את חיכוך שפתיו. ידיי התהדקו על מותניי בניסיון להשתלט על רעד הגירוי ששטף אותי.
צחקוקה הצורמני של אימי קטע את הרהוריי. לא סביר היה שמישהו אמר משהו מצחיק באמת, אבל חייכתי בכל זאת, כאילו הייתי שותפה לבדיחה.
"אביך ואני דיברנו." אימא העיפה מבט לעבר אבי, הוא נעץ בה מבט מתוסכל, אך היא התעלמה ממנו. "למה שלא תעברי לגור איתנו? בל בטח רוצה להיות לבד עם פיליפ, ולנו יש די והותר מקום."
אכן היה להם די והותר מקום, אבל אין מצב שהייתי מקבלת את הצעתה של אימי. "כבר חתמנו על הסכם שכירות מעולה לדירה," שיקרתי.
"באמת? בלי להתייעץ איתי?" אימי נוהגת להעטות על עצמה פרצוף חמוץ כמו שנשים אחרות נוהגות לשים על עצמן מייק-אפ. לעיתים קרובות ובדרמטיות. הפעם הזו לא הייתה שונה. היא הביטה בי כאילו ממש בגדתי בה.
"אני מצטערת. לא יכולנו לוותר עליה," אמרה בל, שנחלצה לעזור לי למכור את השקר.
"אני פשוט מתמצאת מאוד בענייני נדל"ן." החמצת הפנים של אימי העמיקה, חושפת את הקמטים העדינים שהיא שילמה כדי להסתירם. זה לא היה סימן טוב אם היא זועפת עד כדי כך.
"יש לנו רק הסכם שכירות."
"זה בכל זאת חוזה. את יודעת שקראתי בעיתון ה'סאן' שיותר ויותר בעלי בתים עוקבים אחרי הדיירים שלהם?"
הפריט השני בספר המהלכים של אימי היה לגרום לדבר שאינו מפחיד להיראות כאילו הוא כן. זה הצליח להבעית אותי בשמונה-עשרה השנים הראשונות של חיי, אבל עכשיו, בגיל עשרים ושלוש, הניסיון שלה פשוט ייגע אותי.
"אני בטוחה שיהיה בסדר."
"אנחנו שוכרות מקשישה חביבה," התפרצה בל לשיחה.
העפתי לעברה מבט מתריע. השקר הזה גדל בכזאת מהירות, שלא ידעתי אם אצליח להמשיך. כבר שנים שאני משקרת לאימי כדי לגונן עליה, ולכן ידעתי שהרבה יותר קל להאכיל אותה בשקרים קטנים מאשר להרחיב שקר אחד עד כדי כך שכבר אי אפשר יהיה לבלוע אותו, ואגב, גם לזכור אותו.
"זאת דוריס?" שאלה אימא, לופתת את זרועו של אבי. מבחינתה זו הייתה ברכה לפגוש היום מישהו שהיא מכירה, ותיארתי לעצמי שהיא לא תוותר על ההזדמנות להיראות באירוע הזה. "בוא ניגש להגיד שלום."
אבא נראה כאילו זה הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות, אבל הוא הנהן ולקח בזהירות את זרועה.
הפלקתי לבל על הזרוע ברגע שהם יצאו מטווח שמיעה. "אין לנו קשישה חביבה וגם לא דירה."
"למעשה," אמרה בל, מושכת את המילה בצורה דרמטית, "יש לנו."
זקפתי גבות בהפתעה. "יש לנו?"
"דודתי מִדרגה שנייה היא הבעלים של בניין במזרח לונדון."
לא הייתי מאמינה שבל מסוגלת להפתיע אותי עד כדי כך, אבל זה בדיוק מה שקרה הרגע.
"דודתך מִדרגה שנייה גרה במזרח לונדון?"
"הו, חכי ותראי." בל לגמה באריכות מהמשקה שבידה, ומשכה בכתפיה, כאילו זה בכלל לא מוזר שיש לה קרובת משפחה מבוגרת שגרה באחד האזורים הכי מבוקשים בלונדון. "את תאהבי אותה."
"אני לא יודעת," אמרתי. "לא ראיתי אותה עדיין."
"תסמכי עליי בעניין הזה. אנחנו פוגשות אותה מחר. חוץ מזה, את יכולה לדמיין את עצמך חוזרת לגור עם ההורים שלך?" שאלה בל, ולפתה את צווארה כאילו היא נחנקת, כדי להדגיש את דבריה.
"כן ולא," הודיתי.
"כן?" זו לא הייתה שאלה, אלא הבעת ספק.
"את יודעת שאני לא אוהבת לגור לבד," הזכרתי לה. אבל המחשבה על שיבה לבית ההורים הייתה רחוקה מלהיות מנחמת. הייתי עצמאית באוניברסיטה, ומלבד כמה החלטות שגויות — רובן קשורות לדניאל — הסתדרתי מצוין מאז שנת הלימודים השנייה.
אבל עכשיו היו אנשים שיכולתי להיעזר בהם. רוב חבריי יעברו בקרוב ללונדון. ועדיין, בל הייתה חברתי הקרובה ביותר — והיחידה שיכולתי לראות את עצמי גרה איתה. אולי בעוד שנה העצמאות שחשתי בשנת הלימודים הראשונה תחלים במידה מספקת מהנזק שגרם לה דניאל וכבר לא ארגיש שאני חייבת לחלוק דירה, אבל עדיין לא הגעתי לשלב הזה.
"אני יודעת, וזה בסדר." הניחה בל את ראשה על כתפי. "אבל זה אומר שאת צריכה להסכים שאכיר לך מישהו. אני ארגיש נורא ואיום אם אצטרך לשלוח אותך חזרה להורייך בשנה הבאה."
"מי יודע איפה נהיה בעוד שנה," הזכרתי לה.
בל לחצה את כתפי. "זו הגישה הנכונה."
"את חושבת שזה אומר שאת יכולה להכיר לי מישהו, נכון?"
"דייט אחד," התחננה, והוסיפה, "עם אחי."
"אני לא חושבת שהוא הסגנון שלי." רציתי לחוס על רגשותיה. זו באמת לא אשמתה שאחיה הוא ללא ספק חדל אישים.
"אני יודעת שהוא בטח ישעמם אותך עד מוות," אמרה. "אבל אני רוצה לוודא שמישהו ידאג לך."
"אני יכולה לדאוג לעצמי."
היא נראתה ספקנית, ובשנה האחרונה באמת לא נתתי לה סיבה טובה להאמין לי. אבל למרות דאגתה, לא התכוונתי לוותר בעניין הדייט עם אחיה. עורך דין או לא עורך דין. למזלי, הארוס שלה בדיוק התקרב והציל אותי מהמשך הכרכור שלה סביבי בניסיון לשכנע אותי שהיא צודקת.
"הינה פיליפ," אמרה, הזדקפה בבת אחת ויישרה את חצאיתה. היא הסתובבה אליי לקבל אישור.
"את נראית נפלא, כמו תמיד." לא הייתי צריכה אפילו לשקר. אין זה משנה כמה שתתה או כמה זמן עמדה על הרגליים בלי הפסקה, בל נראתה תמיד רעננה ומטופחת להפליא. "דרישת שלום לפיפ."
בל הוציאה לי לשון בעוד היא מטופפת לעברו. לטעמי, פיליפ התנהג יותר מדי ברצינות, בלשון המעטה. הוא שנא את שם החיבה פיפ, מה שגרם לי דווקא לאהוב אותו. לא שלא אהבתי את פיליפ. הוא היה בסדר — נאה בצורה קלאסית עם תווי פנים חדים ושיער בלונדיני-אפרפר, גבוה ומנומס. וגם לא הזיק שהיה לו תואר אצולה והמון כסף. הוא היה בדיוק מה שבל חיפשה בגבר: ביטחון כלכלי וגנטיקה טובה. ולא יכולתי להאשים אותה. שתינו חשנו אבודות כל חיינו, לכן הבנתי את החיפוש אחר מקום בטוח. פשוט רציתי שהיא תכבד את העובדה שהמקום הבטוח שלי לעולם לא יהיה עם גבר כמוהו או כמו אחיה או כמו מישהו משאר החברים הוותיקים שלה, שסביר היה להניח שאפגוש פתאום בשבועות הקרובים.
התבוננתי בהם כשפיליפ אחז בידה ומשך אותה אליו. פניה אורו ברגע שהייתה בזרועותיו, ואנחה נמלטה מפי. הם נראו מושלמים יחד, כמו אגדה שהפכה למציאות. אולי טעיתי באשר לסיבה שבגללה הם זוג. אולי בכל זאת הוא היה יותר מאשר 'נחיתה רכה'.
יש מקומות שאתה נכנס אליהם ומייד מרגיש בבית, כאילו המקום רק חיכה לך כל החיים. עבורי, המקומות האלה היו לרוב ספריות ובתי קפה, מקומות שקטים בחופים מבודדים ומתחת לעצים מטילי צל. מעולם לא הרגשתי בבית באף אחד מהבתים שהוריי קנו כשהייתי נערה. הם היו גדולים מדי וקרים מדי. זה היה יותר כמו לחיות במוזיאון, ושנאתי להרגיש כאילו אני חפץ שמוצג לראווה. אבל ברגע שנכנסתי לדירת דודתה של בל, ידעתי שאהיה מאושרת שם.
יותר ממאושרת: מוגנת.
"מה את חושבת?" שאלה אותי בל וסובבה על אצבעהּ את טבעת האירוסין.
לא הייתי בטוחה שאצליח למצוא את המילים המדויקות, והיה בי קול קטן ששנא להודות שטעיתי בקשר לרעיון שכירת הדירה של דודתה. אבל פניתי אליה כשעל פניי חיוך אווילי שהתגנב לשם בעל כורחי. "מתי אנחנו יכולות לעבור לגור כאן?"
ערפל של טוניקות וצעיפים מתעופפים חלף על פנינו כשדודה ג'יין ניגשה לפתוח חלון. "ככה יותר טוב! אני לא סובלת חדרים מחניקים." היא נאנחה לתוך משב הרוח שריחף פנימה דרך החלון. "היא ריקה, וזה לא טוב לנשמה של בית. הבאתי איתי את המפתחות. היא שלכן מרגע שתרצו בה."
לקחתי ללא היסוס את סט המפתחות מכף ידה המושטת. כדי להתמודד עם הלחץ של סוף הסמסטר, ערכתי באופן שיטתי רשימה יומיומית של כל הדברים שהייתי אמורה לטפל בהם אחרי הבחינות. מציאת דירה היה אחד הפריטים שהדירו שינה מעיניי. עכשיו הרגשתי שפיסות חיי — חיי הבוגרים, האמיתיים — מתחברות למציאות ראויה. ויהיה לי מספיק כסף לשלם את שכר הדירה אפילו אחרי שבל תתחתן, כל עוד היא תציע סכום שהוא, ללא ספק, הנחה משפחתית. אפילו לא אצטרך למשוך כסף מקרן הנאמנות.
״זה נחמד שיהיה דם צעיר בבית הזה," המשיכה. "הדייר האחרון היה מוזיקאי, שלדאבוני מאבד את השמיעה המוזיקלית."
"לדודה ג'יין יש חולשה למוזיקאים," בל עדכנה אותי בליווי קריצה.
"הם מאהבים מצוינים," דודתה אימתה את דבריה בפנים רציניות לגמרי, כאילו אנחנו בסך הכול מדברות על נושא ענייני כמו למשל איך לטפל בהצפה בשירותים. "בבקשה תגידי לי ששכבת עם מוזיקאי."
נענעתי את ראשי וחנקתי את הצחוק שבעבע בגרוני. הבעת פניה של דודה ג'יין הבהירה שלדעתה זה הפסד נוראי. היא פנתה לבל בתקווה, אך גם היא ענתה בשלילה. כתפיה הקטנות נשמטו, והיא הנידה בראשה בעצב.
"ואת גם מתחתנת. נו, טוב, את תמיד יכולה לנהל רומן. מוזיקאים מתאימים מצוין גם לזה."
משב הרוח הרענן בדירה הזאת היה מן הסתם דודה ג'יין עצמה. הלכתי אחריה כשעברה מחדר לחדר והצבּיעה על המוזרויות הקטנות של מה שעתיד להיות ביתי. שום דבר בה לא שידר כסף ישן. אף שידעתי שהיא בוודאי עשירה אם היא הבעלים של הבניין הזה. שערה האפור הקצוץ היה מעוצב בתספורת פיקסי-פאנק-רוק שהתאימה לגזרתה השברירית ולתווי פניה האלגנטיים. היו לה עצמות אריסטוקרטיות, זה היה ברור, אבל היא הקרינה ארציוּת וקסם. היא הייתה שונה לחלוטין מהטיפוסים הסנובים שפגשתי באירועים חגיגיים באוניברסיטה. ידעתי מייד שהיא מוצאת חן בעיניי, ותחושות הבטן שלי היו תמיד מדויקות.
הדירה הייתה מושלמת. היא שופצה לאחרונה והותקנו בה אביזרים מפלדת אל-חלד וג'קוזי גדול מדי. אבל הקירות היו שילוב של לבֵנים חשופות וטיח שתוחזק בקפדנות, ומשקופי הדלתות והחלונות היו עשויים מעץ עדין. רצפות עץ האלון חודשו ולוטשו. היה בדירה הכול מלבד אח, אבל היא כמעט לא תחסר לי בחודשי הקיץ הקרֵבים. ברגע שיהיה לנו ריהוט, רוב רשימת המטלות שלי תושלם. ייתכן אפילו שיישארו לי כמה ימים ללמוד להכיר את לונדון לפני שאני מתחילה לעבוד.
"יש חדר מסוים שאת מעדיפה?" שאלה בל כשהסתובבנו פעם אחרונה בדירה.
"שניהם בסדר מבחינתי."
"שקרנית." היא שילבה זרועה בשלי וגררה אותי לחדר שהיה קטן אך נעים ונוח יותר מהשני. "אני יודעת שזה החדר שאת רוצה."
נשכתי את שפתיי כי פחדתי שאפגע בה אם אודה שהיא צודקת. עם חלון הגומחה שבו, הוא היה בדיוק לטעמי.
"הוא יפה," אמרתי לאט.
"הוא שלך. לחדר השני יש דלת לשירותים, אז אוכל תמיד לתפוס אותם לפנייך בבוקר."
"כמה ערמומי מצידך." צחקתי, לא כי היא הייתה פיקחית, אלא מפני שהרעיון שבל תתעורר לפניי נראה בלתי סביר. התפקיד העיקרי של בל בשנים-עשר החודשים הקרובים יהיה לסיים לטפל בכל פרטי החתונה. ברור שהיא מצאה את הקריירה האידיאלית — כזו שמאפשרת לה גמישות בלוחות הזמנים.
"אני הולכת להודות לדודה ג'יין." היא נעלמה, משאירה אותי לבד בחדר.
יכולתי כבר לדמיין איפה יעמדו המיטה וכוננית הספרים. אולי אצליח אפילו למצוא מקום לכורסה או לפחות למדף מתחת לחלון הגדול שהשקיף על הרחוב ההומה שלוש קומות מתחתינו. הכול הסתדר הודות למזל שנפל בחלקי ולתוכניות הזהירות שעשיתי במהלך שנת הלימודים האחרונה.
אבל בעומק ליבי תהיתי מתי כל זה ישתנה. כשבהיתי מבעד לחלוני החדש, שמתי לב ששמי האביב שינו צבעם לאפור, ועננים כבדים בישרו על הסערה המתקרבת.
