הסאגה המלכותית 3 - הכתר אותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסאגה המלכותית 3 - הכתר אותי
מכר
מאות
עותקים
הסאגה המלכותית 3 - הכתר אותי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסאגה המלכותית 3 - הכתר אותי

4.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

העולם ניסה לקרוע אותי מזרועותיו, אך אלכסנדר נאבק עליי, תובע עליי את בעלותו. אני שייכת לו - גוף, לב ונפש. גיליתי את כוחי בו. בשליטתו. באהבתו.
למרות זאת, המשכתי להרגיש באפלה המאיימת להטיל את צילה עלינו, מאיימת להכריע אותנו. חשבתי שאני יודעת מה יהיה משקל נישואיי לאלכסנדר. כיצד ישפיעו על עצמאותי, על הקשר בינינו. טעיתי.
למרות הקשיים בדרך, נאבקים אלכסנדר וקלרה על אהבתם, ונאלצים לעמוד מול שעתם המאתגרת ביותר בסיום המסחרר של טרילוגיית הסאגה המלכותית. 

פרק ראשון

פרק 1
 
 
השמש הציצה בעליצות מבעד לחלון המטבח. השמיים נצבעו בגוונים סגולים, נוגהים על שכונת נוטינג-היל השקטה בזוהר ורדרד, שנסך עליה רעננות מפתיעה יחסית לחודש פברואר. אבל למרות יופיו של הבוקר הלונדוני השלו שעלה בחוץ, עיניי לא הצליחו להתנתק מהגבר שנשען על השיש במטבח. מכנסי פיג'מת משי שחורים נתלו נמוך על אגנו והבליטו את קוביות בטנו המסותתות, ואת השרירים המחוטבים שהדגישו את המשולש הנחרץ שעליו אהבתי להעביר את אצבעותיי. שערו השחור עדיין פרוע מביצועי הבוקר. טרם חלפה שעה מאז ננעלו עיני הקריסטל הכחולות בעיניי, בעת שהפיק מגופי אורגזמות מסחררות, כפולות ומכופלות פעם אחר פעם. אבל מדהים ככל שהיה גופו, הוא היה כאין וכאפס לעומת ליבו. חזי התכווץ למחשבה שהוא שלי. נראה לי בלתי אפשרי שאותו גבר יפה להחריד שייך לי.
 
פיו ההורס של אלכסנדר התעקל בשעשוע זדוני שעה שעיניי בלעו אותו. הוא הושיט לי ספל. "בשבילך, בובה."
 
לקחתי לגימה זהירה והנהנתי באישור.
 
"אני מתחיל לתפוס את העניין סוף סוף?" שאל.
 
"לא רע," אישרתי, לוגמת לגימה נוספת.
 
"אחרי הלילה, לכל הפחות אני יכול לדאוג למפלס הקפאין שלך, גם במחיר הכנת קפה."
 
"אם אתה מתכנן להמשיך ולהחזיק אותי ערה חצי מהלילה, אין לי ברירה אלא להסכים," עקצתי קלות, מנסה להתעלם מפיזוזי בטני התחתונה כשנזכרה בשיטותיו. איחור לעבודה איים להפוך להרגל מגונה, ולא נזקקתי לפיתויים נוספים.
 
אלכסנדר ואני סיגלנו שגרה נוחה בחודשים האחרונים, למרות ההתנצחות המתמשכת שלנו בסוגיה הגורלית - קפה לעומת תה. שרדנו את עונת החגים כמו גם שתי משפחותינו. הישג לא מבוטל, בהתחשב בכך שאביו העדיף שאתנדף לאוויר או אסתלק לכל הרוחות, ושנישואי הוריי נתלו על בלימה. ובכל זאת, יחסינו היו יציבים מאי-פעם. השקרים והסודות שפעם עמדו כקיר בינינו הוחלפו באמון ובהבנה. עכשיו הגיע הזמן להתמקד בשינויים שתביא בכנפיה השנה הקרובה. לא שלא רציתי להתחתן עם אלכסנדר. לא יכולתי לחכות להיות אשתו. אלא שהמחיר כלל התרועעות עם אנשים שהעדפתי לא להיתקל בהם, שלא לדבר על התייצבות מול העובדה שחיי עומדים להשתנות ללא הכר.כף ידו חפנה את סנטרי והחזירה אליו את תשומת ליבי. חזרה אל הרגע הנוכחי והרחק מהעתיד. "הבעת הגלגלים-חורקים-במאמץ פרושה על פנייך."
 
הנדתי בראשי והתאמצתי לחייך. "יש לי הרבה דברים על הראש."
 
"בקרוב דבר אחד ירד מהפרק." נימת קולו הייתה אגבית, מה שלא מנע ממני לשאוף עמוקות.
 
שוב הגענו לאותו מקום בדיוק, לדיון בהגזמות של אהובי המגונן שממנו שאפתי להימנע.
 
"העבודה שלי תחסר לי. הם זקוקים לי שם," הזכרתי לו. אולי לאחרים היא לא נראתה כמו משרת החלומות, אבל העבודה שעשיתי בפיטרס את קלארקוול הייתה חשובה. לפחות לי. אף-על-פי שהייתי טירונית יחסית, כבר הספקתי לעבוד על מספר קמפיינים סביבתיים וחברתיים שזכו לתשומת לב עולמית. החלק הטוב ביותר היה שהעבודה שעשיתי בכתיבת הודעות לעיתונות ויצירת מסעות פרסום במדיה חברתית, למעשה הביאה לשינוי חיובי בעולם. לעולם לא הייתי מתעשרת, אבל זה היה חסר משמעות בהתחשב בקרן הנאמנות שלי. עם זאת, הצטרפותי למשפחה המלכותית תבעה ממני לקחת אחריות על תחומים נוספים שלא אפשרו לי להמשיך בעבודתי. גלולה מרה שנאלצתי לבלוע ומרירותה עדיין תקועה בגרוני.
 
עיניו הכחולות של אלכסנדר התעוררו לחיים, והוא זקף גבה חקרנית. "אני זקוק לך, ואין סיבה שתצטרכי לעבוד."
 
"אני רוצה לעבוד. עצמאות כלכלית אינה תירוץ לבזבז את ימיי בקניות ובמכוני ספא."
 
"את לא הולכת להפוך לאימך," הרגיע אלכסנדר, פוסח על ניסוח מעודן לטובת הישר ולעניין. מובן שידע במה מדובר, חשבתי, לפחות עד שהוסיף, "ותאמיני לי, בקרוב תהיה לך אחריות רבה מלבד קניות, מניקור ומסכות בוץ."
 
הנחתי את ספל הקפה שלי ונעמדתי מולו, אצבעי מחליקה תחת שולי רצועת מכנסיו, "כגון?"
 
זרועו חבקה את מותניי, מושכת אותי אליו בחוזקה. הזין שלו התעבה בינינו, וזקר כנגדי תזכורת קשה כסלע למה בדיוק ציפה ממני. אבל למרות התשוקה שהתעוררה בדמי, לא דובר בנושא שהייתי מוכנה לפסוח עליו. "אפשר להתחיל בבילוי כל היום במיטה?"
 
"ככל שמוצא חן בעיניי הרעיון שתהיי ערומה בכל עת ובכל שעה, התכוונתי לאחריות אחרת. מה שיצופה ממך כאשר תהיי אשתי, בובה." נימת קולו התרככה גם אם חיבוקו נותר תקיף ללא פשרות.
 
"הבנתי." כמובן. ידעתי שיהיו ציפיות. לפחות חשבתי שידעתי. כבר לפני מספר חודשים הודעתי לבוס שלי שאעזוב בפברואר, למה עדיין קשה לי לקבל שזה יקרה באמת? כנראה מאחר שהמשמעות הייתה להפנות גב לכל שהתאמצתי להשיג באוניברסיטה ובעבודתי, לטובת ניווט במים ההפכפכים והמלוכלכים של משפחת המלכותיים. רובם ראו בי לא יותר ממתחזה יומרנית, אמריקנית שאינה ראויה להתחתן עם יורש העצר. חינוכי, השכלתי - לא שינו דבר והיו חסרי חשיבות מבחינתם, מה שרק הגביר את תסכולי על שנאלצתי לוותר על הקריירה שלי.
 
שפתיו של אלכסנדר עקבו אחר קו לסתי. "לא מדובר בגזר דין מוות."
 
"אם לא היית מתנהג כאילו זה כן, אולי למילים האלה הייתה משמעות," יריתי בחזרה, לא מסוגלת לרסן את הצורך להתגונן.
 
"קלרה, עדיין תעבדי עם ארגוני צדקה, אבל כשנהיה נשואים יעמדו לרשותך כל המשאבים והקשרים שלי. תיפגשי עם מנהיגי העולם ותוכלי להשפיע ולקדם שינויים במקום להסתפק בקמפיינים מקוונים."
 
הייתה לי הרגשה שהציג את ההזדמנויות הללו באור הרבה יותר זוהר ומעצים ממה שאגלה במציאות. הבעיה הייתה שידעתי שיש הבדל גדול בין אקטיביזם לפוליטיקה, כפי שידע היטב גם אלכסנדר. אבל ללא קשר להרגשתי, ידעתי גם שהבחירה בו פירושה ויתור על חיי הקודמים, ואני בחרתי. חשבתי שיעמוד לרשותי זמן נוסף להסתגל לרעיון. כמובן, בכל הקשור לאלכסנדר לא הייתה שום הדרגתיות. הכול בינינו קרה מהר מדי - פגשתי אותו במסיבת סיום לימודיי, קפצנו למיטה ולמרבה הפלא התאהבנו. יחסינו המוקדמים היו סבוכים, אבל ברגע שהתחייבנו זה לזו בסתיו שעבר, התגלגלו העניינים במהירות. עכשיו נותרו פחות מחודשיים לחתונה. במשך חודשים הסתובב עליי ראשי, מנסה לעמוד בקצב שהכתיבו חיי.
 
"אני מעדיפה להישאר איתך במיטה מאשר לשבת בפגישות עם פוליטיקאים," הודיתי באנחה. לפחות, אם נאלצתי לוותר על הקריירה שלי, חיים שלמים בחברת אלכסנדר ריככו את המכה. לא משנה כמה השתנו חיי, הוא נותר קבוע. המרכז שלי. הליבה שלי. כל עוד היה שלי, הייתי מסוגלת להתמודד עם כל המהומה.
 
ידיו החליקו ממותניי וחפנו את עכוזי. "אנחנו יכולים להישאר במיטה היום."
 
"אין מצב, אקס." הדפתי אותו בהתגרות. "הבטחתי לטורי ארוחת צהריים, ונשבעתי לא לאחר."
 
"תגידי לבוס שלך שמדובר בעניין מדיני בוער בראש סדר היום של האומה." הוא הניע את ירכיו כדי להמחיש לי בדיוק את מידה הדחיפות של העניין הנדון.
 
החנקתי אנחה, אבל חוסר הריכוז הרגעי שלי הספיק לאלכסנדר להפשיל את חצאיתי ולכרוך אותה סביב מותניי. נהמה נמוכה רטטה בו כשנגע בסט התחרה המעודן שכלל תחתון וביריות. אצבעו דחקה הצידה את פיסת התחרה, חושפת את איברי, והציפייה התעוררה בי.
 
"אני לא יכול להניח לך לצאת בלי ברכת הדרך, נכון?" מלמל חלקלקות.
 
"רגע רגע, נתת לי שתי ברכות יסודיות הבוקר." אבל המקרה היה אבוד. גופי הגיב ברעב לליטופיו העדינים והנעתי ירכיי, נדחקת כנגד ידו.
 
"אלוהים, אני אוהב אותך," אמר כשאצבעותיי החליקו תחת חגורתו וסגרו בשקיקה על הזין שלו.
 
העבודה יכולה לחכות. ללא ספק.
 
 
כעבור חצי שעה, בהחלט כבר איחרתי לעבודה. אולי דווקא מזל שיומי האחרון שם התקרב. בקצב הזה, סביר להניח שהייתי מפוטרת בכל מקרה. טרקתי מאחוריי את דלת ביתנו האדומה, כיתפתי את תיקי ונופפתי לעבר הרולס-רויס שחנתה לצד המדרכה. לא יכולתי לראות את נוריס, שומר ראשו האישי של אלכסנדר שעכשיו היה גם השומר שלי, אבל ידעתי שהוא שם, ממתין לקחת אותי למשרד. צעדתי קדימה ונעלי מעכה משהו רך אל המרצפת. כשחזרתי לאחור מצאתי ורד מרוסק. השתופפתי והרמתי אותו באצבעות רועדות. מייד סקרתי את הגן הקטן שהקנה פרטיות למגורינו. או לפחות, היה אמור לספק פרטיות. בטני צנחה כאשר שמטתי את שרידי הפרח.
 
מישהו היה כאן.
 
נוריס הופיע מולי, ואף-על-פי שפניו הטובות, המחוספסות, נותרו שלוות, יכולתי לראות מהמתח ביציבתו שאנחנו שואלים את עצמנו אותו הדבר: האם הוורד מייצג מחוות סגידה או איום?
 
"ראית כאן מישהו?" שאלתי. שאלה מטופשת, אם נוריס היה תופס מישהו בקרבת ביתנו, הם כבר מזמן היו בדרך לתחנת המשטרה הקרובה.
 
הוא הרים את הפרח וסקר אותו. בלי לחשוב, תלשתי את אחד העלים ומוללתי אותו בין אצבעותיי. העלה היה קר, כמעט קפוא. אולי היה כאן כל הלילה, כלומר, מי שהשאיר אותו הצליח לחדור מבעד למערך האבטחה מחוץ לביתנו. אבטחה שכללה נוכחות קבועה, גם אם מרוחקת, בכל שעות היממה.
 
"מיס בישופ," אמר נוריס בקול מדוד כשליווה אותי לדלת, "אנא המתיני בפנים בזמן שאדבר עם אלכסנדר."
 
אין סיכוי. חיי התהפכו ממילא, לא יכולתי להניח לכל איום שצץ בשטח להפחיד אותי. להסתגר מאחורי דלתות נעולות לא בא בחשבון. "אני כבר מאחרת לעבודה."
 
"רק רגע, לא יותר." הרגיע אותי.
 
שאפתי אוויר בתסכול, זקפתי את כתפיי והנחתי לו להוביל אותי בחזרה פנימה. לא שעמדו בפניי ברירות רבות. ככל שרציתי להעמיד פנים שדבר לא קרה, נוריס הסיע אותי לעבודה, יכולתי לחכות בחוץ לבדי - או להיכנס בעקבותיו. לא הפחד גרם לי לבחור בנסיגה, אלא האפשרות לשמוע משהו חשוב. מאז תקף אותי דניאל, האקס הפסיכי שלי, בליל מסיבת חנוכת הבית שלנו, האבטחה הייתה הדוקה. הוא היה בכלא, מואשם בניסיון לרצח, נוסף על מספר עבירות פחות חמורות. אלכסנדר ונוריס הקפידו על מינימום דיונים לגבי ביטחוני האישי - לפחות בפניי. לאחר הצעת הנישואין, הייתי מאושרת להעלים עין ולהיסחף בהתעלות רומנטית. אבל הוורד שינה את המצב. אם משהו נוסף רחש תחת לפני השטח, היה עליי לדעת.
 
ברגע שנפתחה הדלת הופיע אלכסנדר במסדרון. פניו בלתי קריאות, מיומנות שהשתכללה בשנים תחת הבחינה המתמדת של אמצעי התקשורת, אבל מיציבתו הנוקשה לא היה מקום לספק שעמד על המשמר. נקרעתי בין התשוקה למהר אליו או להישאר קרוב לדלת, לא בטוחה אם מגעי ירגיע אותו או יגביר את מצוקתו. הוא חשש לחיי לאחר שאיבד את אימו ואת אחותו, וההתקפה של דניאל רק החמירה את חרדתו בנידון. שום אמצעי ביטחון לא סיפק אותו.
 
נוריס הושיט לו את הוורד. שניהם לא אמרו דבר, אבל המבט שהחליפו ביניהם אמר די.
 
"מה קורה?" תבעתי.
 
"תוכל לחכות בחוץ?" שאל אלכסנדר את שומר ראשו הנאמן.
 
ואני חשבתי לתומי שאצליח להשיג אינפורמציה.
 
ברגע שנוריס יצא מהדלת, נעצתי עיניים בארוסי. "תגיד לי שמדובר סך הכול במנחת הוקרה ממעריץ חשאי."
 
"אולי." המילה היחידה שאמר, אבל המילים שלא נאמרו צלצלו באוזניי חזק יותר.
 
"דניאל בכלא, ממתין למשפט," הזכרתי לו.
 
"קלרה." קולו היה רווי באזהרה, אבל התעלמתי ממנה.
 
"אל תתחיל עם קלרה," חתכתי. "במשך חודשים דאגת שישגיחו על המקום הזה כאילו דובר באתר ניסויים גרעיניים. אם משהו נוסף מתבשל, אני חייבת להיות בעניינים."
 
ביתנו היה תחת פיקוח עשרים וארבע שעות ביממה. רוב הזמן הצלחתי להתעלם מהעניין. האנשים שאלכסנדר שכר להגן עליי היו יוצאי צבא וטובים מאוד במקצועם. אומנם הם דאגו להישאר מחוץ לטווח הראייה, אבל עדיין הרגשתי את נוכחותם בבית. בעבודה לא יכולתי לצאת אפילו לארוחת צהריים בלי ליווי חמוש ברקע. זה עבר כל גבול, במיוחד אם האיום הגדול ביותר על ביטחוני ישב מאחורי סורג ובריח. אלא אם כן...
 
ההכרה נחתה עליי, וידי נורתה אל הקיר, מחפשת תמיכה. "אלוהים אדירים."
 
זרועותיו של אלכסנדר היו סביבי לפני שהספקתי לתת קול לחשש שעמד על קצה לשוני.
 
"את בטוחה."
 
אבל לא הייתי בטוחה. לא אם...
 
"לפני כמה זמן?" המילים היו חלולות. אסור לי להניח לעצמי להרגיש את הפחד בבטני, מה שאמר שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש משהו בכלל.
 
"אין סכנה. לא עם נוריס והצוות-"
 
הרמתי יד עוצרת וחזרתי על עצמי, "ממתי?"
 
"מאז שווייץ," אמר בקול שקט.
 
"שווייץ?" צייצתי. היינו שם לפני חודשים, לפני שפפר יצאה לעיתונות בהאשמות שאלכסנדר סימם אותה ולפני ששינה את מהלך חיי בשאלה אחת פשוטה. "וידעת כל הזמן? ידעת כשהצעת לי נישואין!"
 
"ידעתי," אישר.
 
הדפתי אותו מעליי, פתאום נזקקתי למרחב נשימה. המסדרון הסתחרר ונאבקתי להשתלט על הרגשות שנאבקו בתוכי. הפחד מוטט את החומות שהקמתי, משלח לחופשי רגשות שהציפו אותי בהתפרצות חרדה. לא יכולתי להמשיך להתעלם.
 
"לא רציתי שתפחדי. אם היית יודעת, שום דבר לא היה משתנה."
 
"בלי זיוני שכל!" אבל זה לא היה נכון. הידיעה שדניאל חזר להסתובב ברחוב לא גרמה לי להרגיש בטוחה יותר. במקרה הזה, ידע לא היה כוח. הדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע היה מועצמת. לא שזה שינה את העובדה שעכשיו ידעתי. "איך?"
 
"עורך-דין מסור ושאפתן מדי." שפתיו של אלכסנדר התעקמו לחיוך עגום. "עד שהודיעו לי, הוא כבר נעלם."
 
"נעלם?" חזרתי. חוסר אמון דחק עצמו לסבך הרגשות הכאוטי שקדח לי חור בבטן. איך יכול היה להיעלם? גם אם הוא שוחרר זמנית, לא ביטלתי את התלונות נגדו.
 
"יחסית למישהו ללא רקע צבאי, הוא יודע להסתתר."
 
הפעם, כשהושיט לי אלכסנדר את ידיו, הנחתי לו לכרוך את זרועותיו סביבי. נשאבתי לביטחון חיבוקו, מרשה לעצמי להאמין שיוכל להגן עליי. אבל אם נוריס לא הצליח לאתר את דניאל - אם כל האנשים שהעסיק מאחורי גבי אפילו לא ראו אותו מניח את הוורד הזה - על מה יכולתי לסמוך? המחשבה הקפיאה את דמי והתנחלה עמוק בעצמותיי.
 
התרחקתי ממנו והושטתי יד לדלת. "אני חייבת ללכת."
 
"קלרה, אם אני-"
 
"לא רוצה לשמוע," חתכתי אותו. בחודשים האחרונים חשדתי שאלכסנדר מגונן באופן מוגזם - חשבתי שמקור הפרנויה שלו נמצא מאחורי סורג ובריח. "אני לא יודעת מה יותר גרוע - שדניאל שוחרר או לגלות שהסתרת את זה ממני. שיקרת לי. אני חייבת זמן לחשוב."
 
"קלרה." קולו היה חד, אבל התעלמתי ממנו.
 
"חשבתי שגמרנו עם הזיבולים האלה. אחר כך, אקס." עזבתי לפני שיוכל לזרוק תירוצים נוספים. הוא הגן עליי, ידעתי זאת, אבל זה לא ריכך את תחושת הבגידה או את העובדה שאושרי השביר התנפץ לרסיסים. עכשיו השתוקקתי לדבר אחד בלבד, מרחב שיאפשר לי לשקול מה שגיליתי זה עתה:
 
אף אחד לא יכול להגן עליי.
 
 
 
פרק 2
בכניסה לעמדת עבודתי הפציעה לפתע ג'ינג'ית מוכרת. טורי שיגרה אליי חיוך עייף כשידי החוותה הזמנה. היא קרסה על הכיסא הפנוי מולי, עיסתה את הגבעה הקטנה שנוכחותה זה עתה החלה לבלוט ונאנחה עמוקות. כובד האנחה שיקף היטב את תסכולי. נראה שיום שני לא עבר חלק אצל אף אחד. יכולתי רק לקוות שמה שהטריד אותה לא קשור כלל לסטוקרים מטורפים או לחברים רכושניים. בעצם, היא יצאה עם אחד האנשים הטובים ביותר שהכרתי, אז לבטח, לא בזה העניין.
 
"עד כדי כך קשה?" שאלתי באהדה. נשענת לאחור בכיסאי, שילבתי את זרועותיי וחיכיתי בסבלנות. לא יכולתי שלא להבחין שנראתה מותשת לגמרי. עורה הבהיר של טורי בלט בחיוורונו לעומת העיגולים השחורים שהסתמנו תחת עיניה, והשיער האדום שתמיד גלש בגלים זוהרים או נאסף לפקעת מתוחכמת באלגנטיות מגניבה, נשמט חסר חיים מזנב סוס מרושל.
 
"אני בפיגור רציני בקמפיין הסיוע לארצות נחשלות. חשבתי שאדביק את הפער בסוף השבוע, אבל אני עייפה כל כך. ועוד אומרים שהשליש השני אמור להיות קל יותר."
 
"את צריכה לדבר עם הבוס שלך," אמרתי ביובש. הוספתי קריצה ליתר ביטחון.
 
"נראה לי שהוא יותר סחוט ממני. התאומות נדבקו בשפעת. נראה שכולנו מתמוטטים." מבטה נע מטה. "נשבעת לך שגבי המסכן כבר הלך. אני לא מאמינה שיש לי עוד חמישה חודשים לסחוב! חשבתי להשיג אחד מהכיסאות הטובים האלה. אבל בדקתי וכשראיתי את טווח המחירים קלטתי שגבי יצטרך להסתפק באיזה חיקוי זול. יחסית."
 
"הרעיון המבריק של אבי הוורקהוליק למתנת חג המולד. אני חייבת להודות שהוא בהחלט מוצלח, אחרי הכול." אמרתי, והקשתי באצבעותיי על זרועות כיסא המנהלים המשודרג שנשא את שם המותג היוקרתי 'אֶרוֹן'. לא הזכרתי שהמתנה הרהבתנית הייתה עוד ניסיון להחליק את העניינים בינינו. מחווה מגוחכת, בהתחשב בעובדה שלא התחמקתי מאבי ולא ניסיתי להעניש אותו אחרי שתפסתי אותו בחברת אישה אחרת. אימי ואחותי קיבלו מתנות מפוארות לא פחות. אבל כולנו ידענו ששום מתנה לא תמחה את מעשיו. "כפי שאת יודעת, לא אזדקק לו יותר."
 
נעמדתי ודחפתי את הכיסא לכיוונה. לפחות יצא משהו טוב מהספק שוחד ספק סחטנות רגשית של אבי.
 
"באמת?" עיניה אורו, אבל מייד נפלו פניה ודמעות נצצו בעיניה. "כל פעם אני שוכחת שזה השבוע האחרון שלך."
 
"ואני כל פעם שוכחת שעכשיו כל שטות גורמת לך לבכות," הקנטתי. "תסתכלי על הצד החיובי, קיבלת את הכיסא שלי."
 
היא הצליחה לגייס חיוך. "ועכשיו אני רק מרגישה עוד יותר גרוע, הרופא התקשר ואני חייבת לקפוץ למרפאה. נוכל לשנות את מועד ארוחת הצהריים?"
 
"אין שום בעיה." קיוויתי שתגובתי לא נשמעה מאולצת מדי. היה לי חבל להחמיץ את אחת היציאות האחרונות שלנו לצהריים יחד, אם כי התרגשתי כמובן עד הגג מהמחשבה על התינוק שבדרך.
 
לא קל יהיה לשמור על ארשת מקצועית כשאארוז את תוכן שולחני. אומנם אפגוש שוב בבנט ובטורי - הם נכללו ברשימת האורחים האישית שלי לחתונה ולמסיבת האירוסין. למרבה הצער, טורי תיאלץ לפסוח על מסיבת הרווקות הפרועה שתכננה בל. וכמובן, השתוקקתי להרים בזרועותיי את התינוק בעוד מספר חודשים. הם יהיו בסביבה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. נקשרתי אליהם כזוג, אף-על-פי שחשדתי שחלק לא מבוטל מרגשותיי נבע מהקנאה במערכת היחסים הרגילה שלהם. יציאה לבילוי לילי. צפייה בסרט בבית. ללא שום פפראצי שיישב להם על הזנב, או ספקולציות על טיב יחסיהם מעל דפי צהובון. אספתי את הפנקס ואת העיפרון, זקפתי את כתפיי ופניתי אל משרדו של הבוס שלי, בידיעה שנותרו לנו ישיבות בוקר אסטרטגיות ספורות בלבד. עצרתי ליד הדלת בשעה שבנט עמד לסיים שיחת טלפון, אך הוא סימן לי להיכנס.
 
"מובן." בנט הסתובב אל חלון משרדו. שדה ראייתו נחסם בקירות הזכוכית מחזירי האור של המגדל המפלצתי שענה לשם החיבה 'מלפפון חמוץ' ושכן לא הרחק, אבל הוא בהה, בלי למצמץ, אל אור השמש הזוהר שהוטח בו בחזרה.
 
ליבי נצבט, נקרע בין רגשות סותרים, אבל הצלחתי להחזיק מעמד. בשבוע שעבר ניסתה אימי לעזור והעבירה לי מאמר מכתב עת שעסק בעשרים וחמישה המצבים המלחיצים ביותר בחיים. כשהגעתי לעשר הפסקתי כבר לספור כמה מהם חלו עליי. אין ספק שהמספר האמיתי היה גבוה הרבה יותר. הצטברות המתח וכל השינויים כמעט גרמו לי לבכות כמו טורי, אבל סירבתי לבכות כשבנט הסתובב ושאל אותי איך עבר עליי היום. לא אבכה. לפחות, לא עד יומי האחרון במשרד.
 
כתחליף נחפזתי לפרוס בפניו את האסטרטגיות שהצלחתי להכין בסוף השבוע. מנצלת את ההטבה היחידה לאחריותו המשפחתית הגוברת של אלכסנדר שהותירה לי מעט זמן נוסף להשקיע בפרויקטים מחוץ לעבודה. שעה לאחר מכן הצלחתי לקבל את אישורו חסר ההתלהבות של בנט לכל מה שהצגתי בפניו.
 
"מה אעשה בלעדייך?" שאל כשסיימתי לדחוס את פרטי הפרטים האחרונים על קמפיין לבריאות הציבור שעשינו בשיתוף עם הבי.בי.סי.
 
התרתי בו באצבעי. "אל תתחיל!"
 
"את לא באמת רוצה להתחתן עם הבחורצ'יק, נכון?" אמר בנט.
 
"אם כבר מדברים על נישואין," הדגשתי, "מתי תהפוך את טורי לאישה הגונה?" שאלתי.
 
"היי, רק שאלתי." הרים את ידיו בהתגוננות, קמטי צחוק מצטיירים סביב עיניו החומות החמות. "היא אמרה שבלילה הראשון שבו תזכה לשמונה שעות שינה תמימות, תגרור אותי לכנסייה הקרובה ביותר."
 
"להגנתי," קטעה אותו טורי מהפתח, "אני נראית כמו זומבי. אני בסך הכול רוצה לפחות תצלום נסבל אחד מיום חתונתי, שלא איראה בו כאילו אני בדרך לטרוף את מוחו של אחד המוזמנים."
 
צחקתי איתם ואחר הבעתי את צערי על שעליי לחזור לעבודה. מספר הפרויקטים שהצטרכתי לסגור לפני שאעזוב היה מטורף. כעבור שעה עברתי על התיקים שהצטברו על שולחני וחילקתי אותם למנהלי הפרויקטים שייקחו אחריות על הקמפיינים השונים. מייד לאחר שהחבילה האחרונה נשלחה בבטחה צלצל הנייד שלי. פניה של לולה הבהבו על המסך, זינקתי חזרה לתאי לפני שעניתי לשיחה. די והותר מחיי היומיום שלי זכה לכיסוי בצהובונים, הדבר האחרון שהיה חסר לי הוא שהבעיות בחיי הנישואין של הוריי יצורפו לחגיגה. היה מטופש דיו שמישהו יתעניין במה רכשתי ב'טסקו' כשעשיתי קניות בסופר המקומי, אבל לא יעלה על הדעת לתת הזדמנות לקהל הרחב להעלות השערות לגבי העניינים הפרטיים של משפחתי.
 
"היי לולה," עניתי קצרת נשימה.
 
"רצת?" שאלה. קורטוב הבלבול שהדהד בקולה התחלף במהרה בעצבנות. "ולמה את לוחשת?"
 
"אני בעבודה," הזכרתי לה, שומרת על קול שקט. אהבתי את אחותי הקטנה, אבל לעיתים הבוטות חסרת הפשרות שלה לא העידה על חדות תפיסה.
 
"חשבתי שאת עובדת במשרד, לא בספרייה."
 
נענעתי בראשי, משתאה על הבליל המוזר של בריטיות ואמריקניות שהרכיבו את אחותי. היא הייתה צעירה למדי כשעברנו לאנגליה, ותפסה לעצמה מבטא מתוחכם, אבל גישתה הישירה הייתה על טהרת האמריקניות. אני, לעומתה, דיברתי כמו אמריקנית ובחרתי את מילותיי בקפידה כמו בריטית - לפחות במרבית הזמן.
 
"חשבתי שיהיה נחמד לשמור בפרטיות לפחות קצת מחיי האישיים." גלגלתי את עיניי לתקרה, שמחה שלא יכלה לראות אותי דרך הטלפון. "אני מעדיפה שהבעיות המשפחתיות שלנו לא יימרחו על דפי הצהובונים."
 
לא שהייתה לי סיבה לחשוד שמישהו בפיטרס את קלארקוול הדליף עליי מידע, אבל התעניינות הפפראצי בי התגברה בטירוף מאז אירוסיי לאלכסנדר. העיתונות סיפרה מעשיות על כל שטות, החל מניתוח ההעדפה שלי, כביכול, לביצי חופש וכלה בראיונות עם אנשים שלמדו איתי באוניברסיטה.
 
"אימא אוהבת להופיע בצהובונים," אמרה לולה.
 
בימים כתיקונם הייתי מסכימה עם כל מילה, אבל סירובה העיקש של אימי להודות שאבא בוגד בה, רמז שמדובר בקו אדום. סיפור עסיסי כמו פרשת האהבהבים של אבי שווה סכום נכבד - ועלול להרוס את אימי. כמובן, לולה לא הודתה שהיא עצמה נהנית מהכיסוי התקשורתי שקיבלה. תודות לגנים המשותפים לנו היא נראתה כמו גרסתי הצעירה יותר, הרזה יותר, והלבושה טוב יותר. לאין ערוך טוב יותר. במהירות רבה הפכה לנותנת הטון המובילה טרנדים בעולם האופנה, ואפילו חוללה ביקוש היסטרי לתיקי יד בעיצוב קייט ספייד האמריקאית, שהסעיר את השלולית. זיבלוני הרכילות ניהלו מעקב צמוד על לולה, מנתחים מכל כיוון אפשרי את מלתחתה, וקשרו את שמה בשמות תריסר הרווקים הנחשקים ביותר בעולם. לי זה נראה מוגזם, אבל העדפתי שהיא תסיח את דעתם ממה שהתחולל מאחורי הדלתות הסגורות. ומלבד זה, לא נראה שלולה סובלת במיוחד.
 
"בכל מקרה," המשיכה, "היא ביקשה ממני לצאת לקניות, לבחור תלבושת לאירוע מסוים. בבקשה תגידי לי, שיומך האחרון בעבודה מתקרב. היא מתעקשת שנלך ביחד."
 
"עדיין אין תאריך. בקרוב," שיקרתי. "קחי אותה לקנות כובע למסיבת האירוסין. היא תתקיים בסוף השבוע הבא."
 
"הכובע הזה נבחר כבר לפני חודשים ארוכים," אמרה לולה ברחמים. "ותתכונני נפשית, היא הולכת לבקש ממך בפגישה המשפחתית בשבוע הבא."
 
"כמובן, ברור שתבקש." נאנחתי ובדקתי את השעון. "אני חייבת לרוץ."
 
"קרוב לוודאי שתצטרכי לברוח בריצה אם תניחי לאימא להמשיך לחכות," הזהירה לולה ומיהרה לנתק את השיחה.
 
דחקתי את המחשבות על תאריכים, כובעים וקניות לפאתי מוחי. סיבה נוספת להתגעגע לעבודתי - היא סיפקה לי הסחת דעת מכל הקשור בחתונתי. כרגע, כשהכול מסובך כל כך, הדבר האחרון שנזקקתי להוסיף לרשימה, היה הכנות נוספות לחתונה. לא כל עוד לאלכסנדר עדיין היו סודות שלא גילה לי. לא בעת שאביו סירב לתת את ברכתו. ובוודאי לא בשעה שדניאל ארב שם בחוץ. גוש נתקע בגרוני, בלעתי מנסה לדחוק מטה את גל הפחד הפתאומי. עד עכשיו, שקעתי בעבודתי ונחסך ממני הצורך להתמודד עם העובדות. כמה גיליונות אקסל ומסמכי פאוור-פוינט מאוחר יותר, הרמתי את עיניי והופתעתי לגלות שכמעט הגיעה שעת ארוחת הצהריים שלי. בטני נהמה, מורגלת בלוח הזמנים המסודר לפיו הקפדתי לאכול. אבל יצא לי התיאבון. בלי טורי שתסיח את דעתי מהליווי הביטחוני שייצמד לעקביי ברגע שאצא מהמשרד, לא בא לי לצאת לאכול. הטלפון שלי צלצל בעקשנות, הרמתי אותו כדי להשתיק את התזכורת שלי לארוחת הצהריים, והופתעתי לגלות שבעצם הצלצול התריע על שיחה מאדוארד.
 
"שולחנה של קלרה בישוף," אמרתי ברשמיות מוגזמת.
 
"המופקרת נמצאת?" שאל אדוארד בטון בריטי יבש אופייני.
 
שפתיי התעקלו למשמע כינוי החיבה שלו כלפיי, הקלדתי הערה אחרונה וסגרתי את המסמך. אדוארד, אחיו הצעיר של אלכסנדר, היה הנצר היחיד במשפחה המלכותית שיכולתי לסבול. "אני חוששת שהיא עסוקה."
 
"חבל. התקשרתי להודיע לה שנוכחותה נדרשת בערב בנות מחייב בסוף השבוע."
 
לא יכולתי להתאפק מלפלוט נחרה רמה. מאז יצא רשמית מהארון, הוא חגג את מיניותו. מה שרק העצים את אהבתי אליו. "ערב בנות, לא פחות?"
 
"אל תטרחי לציין שחסר לי ציוד הכרחי, אני מפצה בגדול בגישה הנחוצה," אמר והוסיף, "שלא לדבר על עיתות מצוקה."
 
"בבקשה, תגיד לי שלפחות אצלך אין בעיות בגן-עדן."
 
"בהחלט לא. חזרתי למוטב," הבטיח בעליזות. "אני בסך הכול רוצה לבלות קצת זמן בחברת שתי הכלות לעתיד החביבות עליי. בל כבר בעניינים, ואם אלכסנדר לא יכול לעמוד בפרדה ממך או מהוואגינה שלך לערב אחד, נוכל לערוך את ההילולה בביתך."
 
"יצור חסר בושה שכמוך."
 
"את מתה עליי."
 
על זה לא היה מקום לוויכוח. "אני אצטרך…"
 
המילים נתקעו בגרוני כשאלכסנדר תפס את הכיסא שלצידי. הוא נשען לאחור, מגחך בזדוניות, כשהתאמצתי להשיב לעצמי את קור רוחי.
 
"מצטערת... הסיחו את דעתי. אצטרך לחזור אליך מאוחר יותר," הצלחתי לפלוט לבסוף.
 
"תמסרי לו ד"ש," אמר אדוארד בידענות.
 
שאפתי עמוק, מייצבת את נשימתי, ניתקתי את הטלפון ודחפתי אותו לתיקי.
 
"מה? לא יכולת פשוט לשלוח הודעה?" התזתי, המועקה שהציקה לי כל הבוקר עולה על גדותיה, מתפרצת החוצה.
 
"אנחנו צריכים לדבר." קולו היה נמוך, אך יציב. אדנותי. רב עוצמה. תחושה מסחררת הציפה אותי ונאלצתי להיאבק בהשפעתו עליי.
 
הכרתי את הטון האדנותי. קיבלתי פקודה, ואף-כי לא יכולתי להכחיש שלמדתי להשתוקק לכך במיטתו, כרגע לא התכוונתי להשלים עם הגישה הזו. "עכשיו אתה רוצה לדבר? קרה משהו שלא הצלחת לסדר ולארגן מאחורי גבי?"
 
"בובה."
 
"אני צריכה לרדת לארוחת צהריים."
 
והייתי חייבת למנוע סשן צרחות במשרד.
 
"בגלל זה אני כאן." אלכסנדר התקרב והחליק אצבע על זרועי. תגובתי הייתה מיידית. אדווה של כמיהה רטטה מנקודת המגע ועד שיפולי צווארי. גופי השתוקק, זועק אליו באותה מגנטיות אינסטינקטיבית ששלטה בנו מאז פגישתנו הראשונה.
 
אבל סירבתי להישאב לעניין בקלות. "קבעתי פגישה לארוחת הצהריים, זוכר?"
 
"היא התבטלה," אמר, מושך בכתפיו הרחבות בתמימות מופרזת.
 
"לא יאומן כי יזוין." חטפתי את תיקי, ושעטתי אל המעלית, אבל לפני שהספקתי להגיע אליה, הוא כבר נעמד לצידי. זרועו משתלבת בזרועי, תובעת עליי בעלות בעת שחיכינו למעלית.
 
"שתלת מכשירי מעקב בכל המקום הזה?" סיננתי, לא מסוגלת להכיל את עצמי ומקווה שאף אחד מעמיתיי לעבודה לא ישמע.
 
אלכסנדר גילה סבלנות רבה והפגין שליטה עצמית כמעט על-טבעית שהטרידה אותי. כשנפתחו דלתות המעלית, הוא שחרר את אחיזתו ואותת לי להיכנס. מורת רוחי בעבעה לזעם מתפרץ, בעודו לוחץ בשלווה על הכפתור. "אני מיודע כשיש שינוי בלוח הזמנים שלך."
 
"אתה בכלל קולט כמה מטורף זה נשמע?" התפרצתי.
 
"אמצעי זהירות. חייך עלולים להיות בסכנה." שביעות הרצון בקולו רק הרתיחה אותי יותר.
 
"עלולים! עלולים להיות בסכנה! ואתה עלול לשגע אותי!" בעקבות ההתקפה של דניאל השלמתי עם אמצעי הזהירות והאבטחה הראשונים כי נזקקתי להרגשת הביטחון כפי שהיה נואש להגן עליי. אולי ניגשתי לעניין בצורה שגויה. אלכסנדר מסוגל להיות רציונלי. אני בסך הכול צריכה לדבר בהיגיון. "לא היית ישר איתי. הסכמתי לסידור הביטחוני כדי שתרגיש טוב יותר. חשבתי שבקרוב שנינו נוכל להירגע, אבל פתאום אני מגלה שכל הזמן באמת רבץ מעליי איום ממשי. איך היית מרגיש אם כל רגע מחייך היה נצפה, מתועד ומדווח בלי שאפילו תדע למה?"
 
אבל הוא רק זקף גבה. "תיאור מדויק של כל רגע לאורך חיי."
 
"נכון." קרסתי אל קיר המתכת הקריר של המעלית בחיפוש תמיכה. מובן שזה היה המצב. עדיין היה. מבחינתו כל זה היה נורמלי לחלוטין, ולכן ציפה שיהיה נורמלי גם לגביי. כשהגענו לקומת הקרקע לא זזתי ממקומי.
 
ידו של אלכסנדר סגרה בעדינות על זרועי, דוחקת אותי אל אולם הכניסה. הפעם לא ניסה לשלב את זרועו בזרועי, אלא הוביל אותי בדממה עד שניצבנו על המדרכה. המולת הולכי הרגל בלונדון העניקה פרטיות רבה יותר מבניין המשרדים השקט, אבל אפילו באנונימיות היחסית לא מצאתי מילים.
 
"היה עליי להיות יותר ישר איתך," הודה. "נוכל לדבר על זה בארוחת הצהריים, אבל ראשית אני רוצה לראות אותך מכניסה משהו לפה."
 
רצועת תיקי החליקה ואני כיתפתי אותה בנחישות לפני שהצבעתי על ביסטרו הנמצא מספר בניינים בהמשך הרחוב. ישבתי שם בעבר וידעתי שמאכלסים אותו אנשי עסקים השקועים בעסקאותיהם ודיוניהם מכדי להשגיח בנו. אלכסנדר תפס את ידי כשחצינו את הרחוב, בכוונה ממקם עצמו בצד התנועה המתקרבת. אבל הרחוב היה שקט יחסית, וכעבור רגעים אחדים פתח את דלת הפליז של המסעדה. רחש עמום של תריסר שיחות הציף את החדר, מלווה במוסיקה רכה. הביסטרו עצמו ניצב לרגלי כמה מהבניינים הפיננסיים הגבוהים שהצל שהטילו עמעם את האור בחדר, במידה ניכרת יחסית לשעת הצהריים.
 
"שולחן לשניים," אמר אלכסנדר למארחת, שסידרה ערמת תפריטים. היא הרימה את מבטה ופיה נפער.
 
"כמובן," צייצה, ואצבעותיה רעדו כשבדקה את סידור הישיבה.
 
אלכסנדר הרכין את ראשו עד שעיניו היו בגובה עיניה. "העיקר שיהיה פרטי."
 
רגליי כמעט קרסו וגרמו לי להתנדנד מעט על עקביי. אחיזתו בידי התהדקה, משקיעה את טבעת האירוסין מאבן האודם עמוק בבשרי. צביטת הכאב הקצרה התערבבה בתסכול שחשתי, משלחת בי רעד של גירוי בלתי צפוי.
 
לא נראה שמישהו השגיח כשהלכנו בעקבות הנערה לחלקה האחורי המסעדה אל שולחן פרטי למדי, שהוצב בגומחה פינתית, אבל המודעות עקצה אותי. היה מי שצפה בנו עכשיו? צוות אבטחה מיוחד עקב אחרינו? הרגעים הפרטיים שלנו בכלל היו פרטיים באמת?
 
"הפינה הזו תענה על דרישותיכם?" המארחת הצעירה פרכה את אצבעותיה בעצבנות כשאלכסנדר הסיט לאחור כיסא בשבילי.
 
"מספקת בהחלט," אמר באדיבות והטה קלות את ראשו. עיניה התרוצצו ממנו לעברי ואז החוותה קידה קלה ונמלטה מהמקום.
 
רכושנות התלקחה בשיפולי בטני, לא החמצתי את התאווה שריצדה בעיניה. לא שיכולתי לבוא אליה בטענות. לא די שהיה הנסיך מוויילס, הוא הקרין חושניות גולמית שרוב הנשים לא יכלו להתעלם ממנה. אבל תגובתי הייתה לא צפויה ובלתי נשלטת. לרוב קנאה לא ממש הציקה לי, מלבד כשדובר בפפר לוקווד, שביני לבין עצמי קראתי לה התרסיס הרעיל או לשם גיוון המגעיל. נאחזתי בשולי כיסאי, משדלת את הדופק שלי להירגע. הייתי סתם פרנואידית. אלכסנדר שיקר לי שוב, וגופי הגיב ברכושנות לאיום שקלטתי, לא יותר.
 
לא שהצידוק הפך את המצב לתקין.
 
"את שקטה." לא הייתה זו האשמה, אך מאחורי מילותיו נחבא טון של משהו אחר. כאב.
 
הרמתי לאיטי את מבטי לעיניו, מכינה עצמי לניצוץ החשמלי שתמיד הכה בי כשראיתי אותו. הוא חלף דרכי, אבל הפעם ניתבתי את התשוקה הלוהטת כחומר בערה לכעסי. בגידה ותשוקה היו שילוב נפיץ, ונזקקתי לכל קורטוב שליטה עצמית שעמד לרשותי כדי להפיק קול נמוך מספיק, שיגיע לאוזניו בלבד. "אני מרגישה שחייתי בשקר."
 
"הייתי צריך לספר לך על דניאל," חזר ואמר. "אבל לא הצלחתי למצוא את הזמן הנכון. חשבתי שאשיג מידע שיוביל אליו הרבה יותר מהר."
 
"זאת לא סיבה להסתיר ממני את האמת!"
 
"הנחתי שהעניין ייפתר כבר לפני מספר שבועות. מספר חודשים. ככל שעבר זמן רב יותר, נעשה קשה יותר להעלות את הנושא."
 
נדתי בראשי, מבטלת את התירוץ העלוב. "זה היה צריך להדליק לך נורה אדומה, לאותת שאתה לא בכיוון הנכון."
 
"בובה." הוא הרים את ידי אל שפתיו ונשק לכל פרק, מתעכב על אצבעי שנשאה את טבעתו כמו להזכיר לי בעדינות שהבטחתי לו את עצמי.
 
"אל תחשוב שאם תהיה כולך נופת צופים, סקסי ומתוק, אשכח מה עשית."
 
"את חושבת שאני סקסי?" החיוך הממזרי שהתאים לו כל כך מעקל את שפתיו, הופך לבלתי אפשרי לא לרצות לנשק אותו.
 
"ושוב, אתה מחמיץ את הנקודה, אקס."
 
"באנו לכאן כדי לדבר, ועוד נדבר, אבל באתי גם לספר לך שעליי לצאת מהעיר." עיניו הכחולות נותרו ממוקדות בי כשזרק את החדשות.
 
בלעתי והנהנתי. "לכמה זמן?"
 
"אבי ביקש ממני להשתתף בארוחת ערב חגיגית לציון יום השנה החמישים. אני רוצה שתצטרפי אליי."
 
"אני לא יכולה." הסירוב יצא מפי לפני שהספקתי לשקול. בקרוב יצפו לנוכחותי באירועים כאלה, אך לעת עתה רציתי להתענג על שארית החופש האחרונה שנותרה לי.
 
אלכסנדר התקשח, מופתע מסירובי.
 
"יש לי תוכניות,"המשכתי בבהילות. "וזה השבוע האחרון שלי בעבודה."
 
"אז אין קשר למריבה הבוקר?"
 
"לא." השתתקתי. "ובעצם כן. אולי פסק זמן קצר יאפשר לנו לראות את העניין בפרספקטיבה."
 
"אני לא אוהב פסקי זמן," רטן.
 
"אני לא יכולה," חזרתי, אבל הפעם הגיח מפי סירוב חלוש.
 
"בסדר, אבל דבר אחד צריך להיות ברור לחלוטין." אלכסנדר לפת את משענת כיסאי וקירב אותו אליו. חריקת רגליו כנגד רצפת העץ רטטה בגופי, פורטת על עצביי המרוטים ומעוררת את מודעותי אליו ביתר שאת. החום שקרן ממנו, מושך אותי אפילו כשניסיתי להתרחק. אולי שיקר לי, אבל הביטחון שתמיד חשתי בזרועותיו היה ממשי ואמיתי יותר מכל מה שהרגשתי אי-פעם. הדרך הייחודית שלו לאהוב אותי מגבירה את קשיי לשמור מרחק בינינו, בייחוד כאשר לנחמה הזו בדיוק השתוקקתי.
 
כתפיו השתוחחו והוא הרכין את ראשו, חום נשימתו מטייל על צווארי. שאפתי עמוקות את ריחו - ניחוח חריף וחם, אדמה ואש - עיניי נעצמו כשידו סגרה על ברכי והתגנבה תחת לחצאיתי. אצבעותיו דגדגו בהתגרות, עוקבות אחר שביל פתלתל במעלה הבשר הרגיש של ירכיי.
 
"פעולותיי נועדו להגן עלייך, בובה. לא רק ממי שרוצה לפגוע בך, אלא גם מעצמך." בידו הפנויה הוא תחב קווצת שיער מאחורי אוזני ואחר כך הסב את סנטרי. עפעפיי רפרפו בציפייה, יודעים בדיוק מה רצה ממני - מה דרש. בין פנינו הפרידו סנטימטרים ספורים, קרובים דיים לנשיקה. "הפחד הוא אויבך. כשאת מניחה לו הוא שולט בך, ואז את מתישה את עצמך במאמץ להשיב את השליטה לידייך."
 
ולכן הוא תפס פיקוד על הפחד למעני. הגן עליי מעצמי. או לפחות, שלט במה שידעתי. לפעמים חשדתי שעדיין רצה שאחשוש ממנו. בשלב הראשוני ליחסינו השתדל מאוד לחבל בהם. בלעתי והישרתי את עיניי לעיניו ללא מצמוץ, אפילו כשקצות אצבעותיו נדדו על פני תחרת תחתוניי. הייתי רטובה, מגורה על-אף בלבולי, ועיניו התערפלו כשחש את רטיבותי.
 
"תרצו להזמין?"
 
עיניי המזוגגות בחולמניות נפקחו בבהלה כשהבנתי שמלצר נעמד לצד שולחננו, פניו של אלכסנדר נותרו שלווים כשסקר את התפריט, ידו הנחרצת מקפידה להישאר בין שתי רגליי.
 
"שוק טלה וסלט שומר בשבילי," השיב בשקט כשהדף את התחרה הצידה והחדיר את אצבעו בין שפתי איברי. נשכתי את פנים לחיי, מנסה לעצור אנקת הנאה מלהתפרץ החוצה בעת שהמשיך להזמין. איש לא היה מנחש מהתנהגותו שוות הנפש שאצבעותיו זיינו אותי במומחיות רבה תחת לשולחן.
 
"ולמדמוזאל?" המלצר העביר את תשומת ליבו אליי.
 
חשתי בחום פושה בלחיי. לא העזתי להביט למעלה. לא העזתי לזוז. אם אפתח את פי עכשיו, לא אצליח לשמור על ארשת אדישות שגרתית. נאחזתי בבדל האיפוק האחרון, מתנדנדת על הסף בלימבו אקסטטי. החשש להיתפס על חם - עצם הרעיון שהזר מולי עשוי לחשוד מה מתרחש תחת לשולחן - ריסן אותי תוך הגברת רגישותי לכל תנועה. לכל ליטוף.
 
"היא תשמח לאותה מנה," נחלץ לעזרתי אלכסנדר, אגודלו מעסה מעגלים מתגרים סביב הדגדגן הכואב שלי. הוא הושיט את התפריט, ובעת שהמלצר לקח אותו, החליק אליי אלכסנדר שתי אצבעות. מרחתי על פניי חיוך מנומס, גם אם מתוח, כשהמלצר נפרד מאיתנו. ברגע שנעלם, דחקתי את פניי אל כתפו הרחבה של אלכסנדר, נושכת את השרירים עד העצם בניסיון לכבוש את הנאתי.
 
"ככה זה יהיה אצלנו," אמר צרודות, קולו רווי בתאווה מאופקת. "לכל מה שאבקש ממך, מה שאניח שטוב ביותר עבורך, תוכלי לציית בשקט. למען שני דברים אני חי, קלרה, לספק לך עונג ולהגן עלייך, ולא ארסן את עצמי בכל הקשור לשניהם. את מבינה? הנהני בראשך, בובה."
 
אצבעותיו הסתובבו בתוכי, מעסות את נקודת הג'י שלי. לא הצלחתי להוציא קול, אבל יכולתי להנהן.
 
הנהנתי.
 
גופי שייך לו.
 
אני שייכת לו.
 
"ועכשיו תגמרי בשבילי," ציווה בלחש. "אני רוצה להרגיש את שינייך בעורי כשאת מתאמצת לא לצרוח. תטביעי בי את סימנך כשאני תובע אותך לעצמי כאן, מול כל האנשים האלה."
 
פי נצמד לכתפו שהחניקה את הזעקה המשולהבת שאדנותו עוררה בי. לא יכולתי להתכחש לכוחו של אלכסנדר עליי יותר מכפי שיכולתי להתכחש לעצמי. הוא הרגיז אותי, אבל הכעס רק הגביר את תשוקתי אליו. והוא ידע. ידע שאני בבעלותו.

עוד על הספר

הסאגה המלכותית 3 - הכתר אותי ג'נבה לי
פרק 1
 
 
השמש הציצה בעליצות מבעד לחלון המטבח. השמיים נצבעו בגוונים סגולים, נוגהים על שכונת נוטינג-היל השקטה בזוהר ורדרד, שנסך עליה רעננות מפתיעה יחסית לחודש פברואר. אבל למרות יופיו של הבוקר הלונדוני השלו שעלה בחוץ, עיניי לא הצליחו להתנתק מהגבר שנשען על השיש במטבח. מכנסי פיג'מת משי שחורים נתלו נמוך על אגנו והבליטו את קוביות בטנו המסותתות, ואת השרירים המחוטבים שהדגישו את המשולש הנחרץ שעליו אהבתי להעביר את אצבעותיי. שערו השחור עדיין פרוע מביצועי הבוקר. טרם חלפה שעה מאז ננעלו עיני הקריסטל הכחולות בעיניי, בעת שהפיק מגופי אורגזמות מסחררות, כפולות ומכופלות פעם אחר פעם. אבל מדהים ככל שהיה גופו, הוא היה כאין וכאפס לעומת ליבו. חזי התכווץ למחשבה שהוא שלי. נראה לי בלתי אפשרי שאותו גבר יפה להחריד שייך לי.
 
פיו ההורס של אלכסנדר התעקל בשעשוע זדוני שעה שעיניי בלעו אותו. הוא הושיט לי ספל. "בשבילך, בובה."
 
לקחתי לגימה זהירה והנהנתי באישור.
 
"אני מתחיל לתפוס את העניין סוף סוף?" שאל.
 
"לא רע," אישרתי, לוגמת לגימה נוספת.
 
"אחרי הלילה, לכל הפחות אני יכול לדאוג למפלס הקפאין שלך, גם במחיר הכנת קפה."
 
"אם אתה מתכנן להמשיך ולהחזיק אותי ערה חצי מהלילה, אין לי ברירה אלא להסכים," עקצתי קלות, מנסה להתעלם מפיזוזי בטני התחתונה כשנזכרה בשיטותיו. איחור לעבודה איים להפוך להרגל מגונה, ולא נזקקתי לפיתויים נוספים.
 
אלכסנדר ואני סיגלנו שגרה נוחה בחודשים האחרונים, למרות ההתנצחות המתמשכת שלנו בסוגיה הגורלית - קפה לעומת תה. שרדנו את עונת החגים כמו גם שתי משפחותינו. הישג לא מבוטל, בהתחשב בכך שאביו העדיף שאתנדף לאוויר או אסתלק לכל הרוחות, ושנישואי הוריי נתלו על בלימה. ובכל זאת, יחסינו היו יציבים מאי-פעם. השקרים והסודות שפעם עמדו כקיר בינינו הוחלפו באמון ובהבנה. עכשיו הגיע הזמן להתמקד בשינויים שתביא בכנפיה השנה הקרובה. לא שלא רציתי להתחתן עם אלכסנדר. לא יכולתי לחכות להיות אשתו. אלא שהמחיר כלל התרועעות עם אנשים שהעדפתי לא להיתקל בהם, שלא לדבר על התייצבות מול העובדה שחיי עומדים להשתנות ללא הכר.כף ידו חפנה את סנטרי והחזירה אליו את תשומת ליבי. חזרה אל הרגע הנוכחי והרחק מהעתיד. "הבעת הגלגלים-חורקים-במאמץ פרושה על פנייך."
 
הנדתי בראשי והתאמצתי לחייך. "יש לי הרבה דברים על הראש."
 
"בקרוב דבר אחד ירד מהפרק." נימת קולו הייתה אגבית, מה שלא מנע ממני לשאוף עמוקות.
 
שוב הגענו לאותו מקום בדיוק, לדיון בהגזמות של אהובי המגונן שממנו שאפתי להימנע.
 
"העבודה שלי תחסר לי. הם זקוקים לי שם," הזכרתי לו. אולי לאחרים היא לא נראתה כמו משרת החלומות, אבל העבודה שעשיתי בפיטרס את קלארקוול הייתה חשובה. לפחות לי. אף-על-פי שהייתי טירונית יחסית, כבר הספקתי לעבוד על מספר קמפיינים סביבתיים וחברתיים שזכו לתשומת לב עולמית. החלק הטוב ביותר היה שהעבודה שעשיתי בכתיבת הודעות לעיתונות ויצירת מסעות פרסום במדיה חברתית, למעשה הביאה לשינוי חיובי בעולם. לעולם לא הייתי מתעשרת, אבל זה היה חסר משמעות בהתחשב בקרן הנאמנות שלי. עם זאת, הצטרפותי למשפחה המלכותית תבעה ממני לקחת אחריות על תחומים נוספים שלא אפשרו לי להמשיך בעבודתי. גלולה מרה שנאלצתי לבלוע ומרירותה עדיין תקועה בגרוני.
 
עיניו הכחולות של אלכסנדר התעוררו לחיים, והוא זקף גבה חקרנית. "אני זקוק לך, ואין סיבה שתצטרכי לעבוד."
 
"אני רוצה לעבוד. עצמאות כלכלית אינה תירוץ לבזבז את ימיי בקניות ובמכוני ספא."
 
"את לא הולכת להפוך לאימך," הרגיע אלכסנדר, פוסח על ניסוח מעודן לטובת הישר ולעניין. מובן שידע במה מדובר, חשבתי, לפחות עד שהוסיף, "ותאמיני לי, בקרוב תהיה לך אחריות רבה מלבד קניות, מניקור ומסכות בוץ."
 
הנחתי את ספל הקפה שלי ונעמדתי מולו, אצבעי מחליקה תחת שולי רצועת מכנסיו, "כגון?"
 
זרועו חבקה את מותניי, מושכת אותי אליו בחוזקה. הזין שלו התעבה בינינו, וזקר כנגדי תזכורת קשה כסלע למה בדיוק ציפה ממני. אבל למרות התשוקה שהתעוררה בדמי, לא דובר בנושא שהייתי מוכנה לפסוח עליו. "אפשר להתחיל בבילוי כל היום במיטה?"
 
"ככל שמוצא חן בעיניי הרעיון שתהיי ערומה בכל עת ובכל שעה, התכוונתי לאחריות אחרת. מה שיצופה ממך כאשר תהיי אשתי, בובה." נימת קולו התרככה גם אם חיבוקו נותר תקיף ללא פשרות.
 
"הבנתי." כמובן. ידעתי שיהיו ציפיות. לפחות חשבתי שידעתי. כבר לפני מספר חודשים הודעתי לבוס שלי שאעזוב בפברואר, למה עדיין קשה לי לקבל שזה יקרה באמת? כנראה מאחר שהמשמעות הייתה להפנות גב לכל שהתאמצתי להשיג באוניברסיטה ובעבודתי, לטובת ניווט במים ההפכפכים והמלוכלכים של משפחת המלכותיים. רובם ראו בי לא יותר ממתחזה יומרנית, אמריקנית שאינה ראויה להתחתן עם יורש העצר. חינוכי, השכלתי - לא שינו דבר והיו חסרי חשיבות מבחינתם, מה שרק הגביר את תסכולי על שנאלצתי לוותר על הקריירה שלי.
 
שפתיו של אלכסנדר עקבו אחר קו לסתי. "לא מדובר בגזר דין מוות."
 
"אם לא היית מתנהג כאילו זה כן, אולי למילים האלה הייתה משמעות," יריתי בחזרה, לא מסוגלת לרסן את הצורך להתגונן.
 
"קלרה, עדיין תעבדי עם ארגוני צדקה, אבל כשנהיה נשואים יעמדו לרשותך כל המשאבים והקשרים שלי. תיפגשי עם מנהיגי העולם ותוכלי להשפיע ולקדם שינויים במקום להסתפק בקמפיינים מקוונים."
 
הייתה לי הרגשה שהציג את ההזדמנויות הללו באור הרבה יותר זוהר ומעצים ממה שאגלה במציאות. הבעיה הייתה שידעתי שיש הבדל גדול בין אקטיביזם לפוליטיקה, כפי שידע היטב גם אלכסנדר. אבל ללא קשר להרגשתי, ידעתי גם שהבחירה בו פירושה ויתור על חיי הקודמים, ואני בחרתי. חשבתי שיעמוד לרשותי זמן נוסף להסתגל לרעיון. כמובן, בכל הקשור לאלכסנדר לא הייתה שום הדרגתיות. הכול בינינו קרה מהר מדי - פגשתי אותו במסיבת סיום לימודיי, קפצנו למיטה ולמרבה הפלא התאהבנו. יחסינו המוקדמים היו סבוכים, אבל ברגע שהתחייבנו זה לזו בסתיו שעבר, התגלגלו העניינים במהירות. עכשיו נותרו פחות מחודשיים לחתונה. במשך חודשים הסתובב עליי ראשי, מנסה לעמוד בקצב שהכתיבו חיי.
 
"אני מעדיפה להישאר איתך במיטה מאשר לשבת בפגישות עם פוליטיקאים," הודיתי באנחה. לפחות, אם נאלצתי לוותר על הקריירה שלי, חיים שלמים בחברת אלכסנדר ריככו את המכה. לא משנה כמה השתנו חיי, הוא נותר קבוע. המרכז שלי. הליבה שלי. כל עוד היה שלי, הייתי מסוגלת להתמודד עם כל המהומה.
 
ידיו החליקו ממותניי וחפנו את עכוזי. "אנחנו יכולים להישאר במיטה היום."
 
"אין מצב, אקס." הדפתי אותו בהתגרות. "הבטחתי לטורי ארוחת צהריים, ונשבעתי לא לאחר."
 
"תגידי לבוס שלך שמדובר בעניין מדיני בוער בראש סדר היום של האומה." הוא הניע את ירכיו כדי להמחיש לי בדיוק את מידה הדחיפות של העניין הנדון.
 
החנקתי אנחה, אבל חוסר הריכוז הרגעי שלי הספיק לאלכסנדר להפשיל את חצאיתי ולכרוך אותה סביב מותניי. נהמה נמוכה רטטה בו כשנגע בסט התחרה המעודן שכלל תחתון וביריות. אצבעו דחקה הצידה את פיסת התחרה, חושפת את איברי, והציפייה התעוררה בי.
 
"אני לא יכול להניח לך לצאת בלי ברכת הדרך, נכון?" מלמל חלקלקות.
 
"רגע רגע, נתת לי שתי ברכות יסודיות הבוקר." אבל המקרה היה אבוד. גופי הגיב ברעב לליטופיו העדינים והנעתי ירכיי, נדחקת כנגד ידו.
 
"אלוהים, אני אוהב אותך," אמר כשאצבעותיי החליקו תחת חגורתו וסגרו בשקיקה על הזין שלו.
 
העבודה יכולה לחכות. ללא ספק.
 
 
כעבור חצי שעה, בהחלט כבר איחרתי לעבודה. אולי דווקא מזל שיומי האחרון שם התקרב. בקצב הזה, סביר להניח שהייתי מפוטרת בכל מקרה. טרקתי מאחוריי את דלת ביתנו האדומה, כיתפתי את תיקי ונופפתי לעבר הרולס-רויס שחנתה לצד המדרכה. לא יכולתי לראות את נוריס, שומר ראשו האישי של אלכסנדר שעכשיו היה גם השומר שלי, אבל ידעתי שהוא שם, ממתין לקחת אותי למשרד. צעדתי קדימה ונעלי מעכה משהו רך אל המרצפת. כשחזרתי לאחור מצאתי ורד מרוסק. השתופפתי והרמתי אותו באצבעות רועדות. מייד סקרתי את הגן הקטן שהקנה פרטיות למגורינו. או לפחות, היה אמור לספק פרטיות. בטני צנחה כאשר שמטתי את שרידי הפרח.
 
מישהו היה כאן.
 
נוריס הופיע מולי, ואף-על-פי שפניו הטובות, המחוספסות, נותרו שלוות, יכולתי לראות מהמתח ביציבתו שאנחנו שואלים את עצמנו אותו הדבר: האם הוורד מייצג מחוות סגידה או איום?
 
"ראית כאן מישהו?" שאלתי. שאלה מטופשת, אם נוריס היה תופס מישהו בקרבת ביתנו, הם כבר מזמן היו בדרך לתחנת המשטרה הקרובה.
 
הוא הרים את הפרח וסקר אותו. בלי לחשוב, תלשתי את אחד העלים ומוללתי אותו בין אצבעותיי. העלה היה קר, כמעט קפוא. אולי היה כאן כל הלילה, כלומר, מי שהשאיר אותו הצליח לחדור מבעד למערך האבטחה מחוץ לביתנו. אבטחה שכללה נוכחות קבועה, גם אם מרוחקת, בכל שעות היממה.
 
"מיס בישופ," אמר נוריס בקול מדוד כשליווה אותי לדלת, "אנא המתיני בפנים בזמן שאדבר עם אלכסנדר."
 
אין סיכוי. חיי התהפכו ממילא, לא יכולתי להניח לכל איום שצץ בשטח להפחיד אותי. להסתגר מאחורי דלתות נעולות לא בא בחשבון. "אני כבר מאחרת לעבודה."
 
"רק רגע, לא יותר." הרגיע אותי.
 
שאפתי אוויר בתסכול, זקפתי את כתפיי והנחתי לו להוביל אותי בחזרה פנימה. לא שעמדו בפניי ברירות רבות. ככל שרציתי להעמיד פנים שדבר לא קרה, נוריס הסיע אותי לעבודה, יכולתי לחכות בחוץ לבדי - או להיכנס בעקבותיו. לא הפחד גרם לי לבחור בנסיגה, אלא האפשרות לשמוע משהו חשוב. מאז תקף אותי דניאל, האקס הפסיכי שלי, בליל מסיבת חנוכת הבית שלנו, האבטחה הייתה הדוקה. הוא היה בכלא, מואשם בניסיון לרצח, נוסף על מספר עבירות פחות חמורות. אלכסנדר ונוריס הקפידו על מינימום דיונים לגבי ביטחוני האישי - לפחות בפניי. לאחר הצעת הנישואין, הייתי מאושרת להעלים עין ולהיסחף בהתעלות רומנטית. אבל הוורד שינה את המצב. אם משהו נוסף רחש תחת לפני השטח, היה עליי לדעת.
 
ברגע שנפתחה הדלת הופיע אלכסנדר במסדרון. פניו בלתי קריאות, מיומנות שהשתכללה בשנים תחת הבחינה המתמדת של אמצעי התקשורת, אבל מיציבתו הנוקשה לא היה מקום לספק שעמד על המשמר. נקרעתי בין התשוקה למהר אליו או להישאר קרוב לדלת, לא בטוחה אם מגעי ירגיע אותו או יגביר את מצוקתו. הוא חשש לחיי לאחר שאיבד את אימו ואת אחותו, וההתקפה של דניאל רק החמירה את חרדתו בנידון. שום אמצעי ביטחון לא סיפק אותו.
 
נוריס הושיט לו את הוורד. שניהם לא אמרו דבר, אבל המבט שהחליפו ביניהם אמר די.
 
"מה קורה?" תבעתי.
 
"תוכל לחכות בחוץ?" שאל אלכסנדר את שומר ראשו הנאמן.
 
ואני חשבתי לתומי שאצליח להשיג אינפורמציה.
 
ברגע שנוריס יצא מהדלת, נעצתי עיניים בארוסי. "תגיד לי שמדובר סך הכול במנחת הוקרה ממעריץ חשאי."
 
"אולי." המילה היחידה שאמר, אבל המילים שלא נאמרו צלצלו באוזניי חזק יותר.
 
"דניאל בכלא, ממתין למשפט," הזכרתי לו.
 
"קלרה." קולו היה רווי באזהרה, אבל התעלמתי ממנה.
 
"אל תתחיל עם קלרה," חתכתי. "במשך חודשים דאגת שישגיחו על המקום הזה כאילו דובר באתר ניסויים גרעיניים. אם משהו נוסף מתבשל, אני חייבת להיות בעניינים."
 
ביתנו היה תחת פיקוח עשרים וארבע שעות ביממה. רוב הזמן הצלחתי להתעלם מהעניין. האנשים שאלכסנדר שכר להגן עליי היו יוצאי צבא וטובים מאוד במקצועם. אומנם הם דאגו להישאר מחוץ לטווח הראייה, אבל עדיין הרגשתי את נוכחותם בבית. בעבודה לא יכולתי לצאת אפילו לארוחת צהריים בלי ליווי חמוש ברקע. זה עבר כל גבול, במיוחד אם האיום הגדול ביותר על ביטחוני ישב מאחורי סורג ובריח. אלא אם כן...
 
ההכרה נחתה עליי, וידי נורתה אל הקיר, מחפשת תמיכה. "אלוהים אדירים."
 
זרועותיו של אלכסנדר היו סביבי לפני שהספקתי לתת קול לחשש שעמד על קצה לשוני.
 
"את בטוחה."
 
אבל לא הייתי בטוחה. לא אם...
 
"לפני כמה זמן?" המילים היו חלולות. אסור לי להניח לעצמי להרגיש את הפחד בבטני, מה שאמר שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש משהו בכלל.
 
"אין סכנה. לא עם נוריס והצוות-"
 
הרמתי יד עוצרת וחזרתי על עצמי, "ממתי?"
 
"מאז שווייץ," אמר בקול שקט.
 
"שווייץ?" צייצתי. היינו שם לפני חודשים, לפני שפפר יצאה לעיתונות בהאשמות שאלכסנדר סימם אותה ולפני ששינה את מהלך חיי בשאלה אחת פשוטה. "וידעת כל הזמן? ידעת כשהצעת לי נישואין!"
 
"ידעתי," אישר.
 
הדפתי אותו מעליי, פתאום נזקקתי למרחב נשימה. המסדרון הסתחרר ונאבקתי להשתלט על הרגשות שנאבקו בתוכי. הפחד מוטט את החומות שהקמתי, משלח לחופשי רגשות שהציפו אותי בהתפרצות חרדה. לא יכולתי להמשיך להתעלם.
 
"לא רציתי שתפחדי. אם היית יודעת, שום דבר לא היה משתנה."
 
"בלי זיוני שכל!" אבל זה לא היה נכון. הידיעה שדניאל חזר להסתובב ברחוב לא גרמה לי להרגיש בטוחה יותר. במקרה הזה, ידע לא היה כוח. הדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע היה מועצמת. לא שזה שינה את העובדה שעכשיו ידעתי. "איך?"
 
"עורך-דין מסור ושאפתן מדי." שפתיו של אלכסנדר התעקמו לחיוך עגום. "עד שהודיעו לי, הוא כבר נעלם."
 
"נעלם?" חזרתי. חוסר אמון דחק עצמו לסבך הרגשות הכאוטי שקדח לי חור בבטן. איך יכול היה להיעלם? גם אם הוא שוחרר זמנית, לא ביטלתי את התלונות נגדו.
 
"יחסית למישהו ללא רקע צבאי, הוא יודע להסתתר."
 
הפעם, כשהושיט לי אלכסנדר את ידיו, הנחתי לו לכרוך את זרועותיו סביבי. נשאבתי לביטחון חיבוקו, מרשה לעצמי להאמין שיוכל להגן עליי. אבל אם נוריס לא הצליח לאתר את דניאל - אם כל האנשים שהעסיק מאחורי גבי אפילו לא ראו אותו מניח את הוורד הזה - על מה יכולתי לסמוך? המחשבה הקפיאה את דמי והתנחלה עמוק בעצמותיי.
 
התרחקתי ממנו והושטתי יד לדלת. "אני חייבת ללכת."
 
"קלרה, אם אני-"
 
"לא רוצה לשמוע," חתכתי אותו. בחודשים האחרונים חשדתי שאלכסנדר מגונן באופן מוגזם - חשבתי שמקור הפרנויה שלו נמצא מאחורי סורג ובריח. "אני לא יודעת מה יותר גרוע - שדניאל שוחרר או לגלות שהסתרת את זה ממני. שיקרת לי. אני חייבת זמן לחשוב."
 
"קלרה." קולו היה חד, אבל התעלמתי ממנו.
 
"חשבתי שגמרנו עם הזיבולים האלה. אחר כך, אקס." עזבתי לפני שיוכל לזרוק תירוצים נוספים. הוא הגן עליי, ידעתי זאת, אבל זה לא ריכך את תחושת הבגידה או את העובדה שאושרי השביר התנפץ לרסיסים. עכשיו השתוקקתי לדבר אחד בלבד, מרחב שיאפשר לי לשקול מה שגיליתי זה עתה:
 
אף אחד לא יכול להגן עליי.
 
 
 
פרק 2
בכניסה לעמדת עבודתי הפציעה לפתע ג'ינג'ית מוכרת. טורי שיגרה אליי חיוך עייף כשידי החוותה הזמנה. היא קרסה על הכיסא הפנוי מולי, עיסתה את הגבעה הקטנה שנוכחותה זה עתה החלה לבלוט ונאנחה עמוקות. כובד האנחה שיקף היטב את תסכולי. נראה שיום שני לא עבר חלק אצל אף אחד. יכולתי רק לקוות שמה שהטריד אותה לא קשור כלל לסטוקרים מטורפים או לחברים רכושניים. בעצם, היא יצאה עם אחד האנשים הטובים ביותר שהכרתי, אז לבטח, לא בזה העניין.
 
"עד כדי כך קשה?" שאלתי באהדה. נשענת לאחור בכיסאי, שילבתי את זרועותיי וחיכיתי בסבלנות. לא יכולתי שלא להבחין שנראתה מותשת לגמרי. עורה הבהיר של טורי בלט בחיוורונו לעומת העיגולים השחורים שהסתמנו תחת עיניה, והשיער האדום שתמיד גלש בגלים זוהרים או נאסף לפקעת מתוחכמת באלגנטיות מגניבה, נשמט חסר חיים מזנב סוס מרושל.
 
"אני בפיגור רציני בקמפיין הסיוע לארצות נחשלות. חשבתי שאדביק את הפער בסוף השבוע, אבל אני עייפה כל כך. ועוד אומרים שהשליש השני אמור להיות קל יותר."
 
"את צריכה לדבר עם הבוס שלך," אמרתי ביובש. הוספתי קריצה ליתר ביטחון.
 
"נראה לי שהוא יותר סחוט ממני. התאומות נדבקו בשפעת. נראה שכולנו מתמוטטים." מבטה נע מטה. "נשבעת לך שגבי המסכן כבר הלך. אני לא מאמינה שיש לי עוד חמישה חודשים לסחוב! חשבתי להשיג אחד מהכיסאות הטובים האלה. אבל בדקתי וכשראיתי את טווח המחירים קלטתי שגבי יצטרך להסתפק באיזה חיקוי זול. יחסית."
 
"הרעיון המבריק של אבי הוורקהוליק למתנת חג המולד. אני חייבת להודות שהוא בהחלט מוצלח, אחרי הכול." אמרתי, והקשתי באצבעותיי על זרועות כיסא המנהלים המשודרג שנשא את שם המותג היוקרתי 'אֶרוֹן'. לא הזכרתי שהמתנה הרהבתנית הייתה עוד ניסיון להחליק את העניינים בינינו. מחווה מגוחכת, בהתחשב בעובדה שלא התחמקתי מאבי ולא ניסיתי להעניש אותו אחרי שתפסתי אותו בחברת אישה אחרת. אימי ואחותי קיבלו מתנות מפוארות לא פחות. אבל כולנו ידענו ששום מתנה לא תמחה את מעשיו. "כפי שאת יודעת, לא אזדקק לו יותר."
 
נעמדתי ודחפתי את הכיסא לכיוונה. לפחות יצא משהו טוב מהספק שוחד ספק סחטנות רגשית של אבי.
 
"באמת?" עיניה אורו, אבל מייד נפלו פניה ודמעות נצצו בעיניה. "כל פעם אני שוכחת שזה השבוע האחרון שלך."
 
"ואני כל פעם שוכחת שעכשיו כל שטות גורמת לך לבכות," הקנטתי. "תסתכלי על הצד החיובי, קיבלת את הכיסא שלי."
 
היא הצליחה לגייס חיוך. "ועכשיו אני רק מרגישה עוד יותר גרוע, הרופא התקשר ואני חייבת לקפוץ למרפאה. נוכל לשנות את מועד ארוחת הצהריים?"
 
"אין שום בעיה." קיוויתי שתגובתי לא נשמעה מאולצת מדי. היה לי חבל להחמיץ את אחת היציאות האחרונות שלנו לצהריים יחד, אם כי התרגשתי כמובן עד הגג מהמחשבה על התינוק שבדרך.
 
לא קל יהיה לשמור על ארשת מקצועית כשאארוז את תוכן שולחני. אומנם אפגוש שוב בבנט ובטורי - הם נכללו ברשימת האורחים האישית שלי לחתונה ולמסיבת האירוסין. למרבה הצער, טורי תיאלץ לפסוח על מסיבת הרווקות הפרועה שתכננה בל. וכמובן, השתוקקתי להרים בזרועותיי את התינוק בעוד מספר חודשים. הם יהיו בסביבה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. נקשרתי אליהם כזוג, אף-על-פי שחשדתי שחלק לא מבוטל מרגשותיי נבע מהקנאה במערכת היחסים הרגילה שלהם. יציאה לבילוי לילי. צפייה בסרט בבית. ללא שום פפראצי שיישב להם על הזנב, או ספקולציות על טיב יחסיהם מעל דפי צהובון. אספתי את הפנקס ואת העיפרון, זקפתי את כתפיי ופניתי אל משרדו של הבוס שלי, בידיעה שנותרו לנו ישיבות בוקר אסטרטגיות ספורות בלבד. עצרתי ליד הדלת בשעה שבנט עמד לסיים שיחת טלפון, אך הוא סימן לי להיכנס.
 
"מובן." בנט הסתובב אל חלון משרדו. שדה ראייתו נחסם בקירות הזכוכית מחזירי האור של המגדל המפלצתי שענה לשם החיבה 'מלפפון חמוץ' ושכן לא הרחק, אבל הוא בהה, בלי למצמץ, אל אור השמש הזוהר שהוטח בו בחזרה.
 
ליבי נצבט, נקרע בין רגשות סותרים, אבל הצלחתי להחזיק מעמד. בשבוע שעבר ניסתה אימי לעזור והעבירה לי מאמר מכתב עת שעסק בעשרים וחמישה המצבים המלחיצים ביותר בחיים. כשהגעתי לעשר הפסקתי כבר לספור כמה מהם חלו עליי. אין ספק שהמספר האמיתי היה גבוה הרבה יותר. הצטברות המתח וכל השינויים כמעט גרמו לי לבכות כמו טורי, אבל סירבתי לבכות כשבנט הסתובב ושאל אותי איך עבר עליי היום. לא אבכה. לפחות, לא עד יומי האחרון במשרד.
 
כתחליף נחפזתי לפרוס בפניו את האסטרטגיות שהצלחתי להכין בסוף השבוע. מנצלת את ההטבה היחידה לאחריותו המשפחתית הגוברת של אלכסנדר שהותירה לי מעט זמן נוסף להשקיע בפרויקטים מחוץ לעבודה. שעה לאחר מכן הצלחתי לקבל את אישורו חסר ההתלהבות של בנט לכל מה שהצגתי בפניו.
 
"מה אעשה בלעדייך?" שאל כשסיימתי לדחוס את פרטי הפרטים האחרונים על קמפיין לבריאות הציבור שעשינו בשיתוף עם הבי.בי.סי.
 
התרתי בו באצבעי. "אל תתחיל!"
 
"את לא באמת רוצה להתחתן עם הבחורצ'יק, נכון?" אמר בנט.
 
"אם כבר מדברים על נישואין," הדגשתי, "מתי תהפוך את טורי לאישה הגונה?" שאלתי.
 
"היי, רק שאלתי." הרים את ידיו בהתגוננות, קמטי צחוק מצטיירים סביב עיניו החומות החמות. "היא אמרה שבלילה הראשון שבו תזכה לשמונה שעות שינה תמימות, תגרור אותי לכנסייה הקרובה ביותר."
 
"להגנתי," קטעה אותו טורי מהפתח, "אני נראית כמו זומבי. אני בסך הכול רוצה לפחות תצלום נסבל אחד מיום חתונתי, שלא איראה בו כאילו אני בדרך לטרוף את מוחו של אחד המוזמנים."
 
צחקתי איתם ואחר הבעתי את צערי על שעליי לחזור לעבודה. מספר הפרויקטים שהצטרכתי לסגור לפני שאעזוב היה מטורף. כעבור שעה עברתי על התיקים שהצטברו על שולחני וחילקתי אותם למנהלי הפרויקטים שייקחו אחריות על הקמפיינים השונים. מייד לאחר שהחבילה האחרונה נשלחה בבטחה צלצל הנייד שלי. פניה של לולה הבהבו על המסך, זינקתי חזרה לתאי לפני שעניתי לשיחה. די והותר מחיי היומיום שלי זכה לכיסוי בצהובונים, הדבר האחרון שהיה חסר לי הוא שהבעיות בחיי הנישואין של הוריי יצורפו לחגיגה. היה מטופש דיו שמישהו יתעניין במה רכשתי ב'טסקו' כשעשיתי קניות בסופר המקומי, אבל לא יעלה על הדעת לתת הזדמנות לקהל הרחב להעלות השערות לגבי העניינים הפרטיים של משפחתי.
 
"היי לולה," עניתי קצרת נשימה.
 
"רצת?" שאלה. קורטוב הבלבול שהדהד בקולה התחלף במהרה בעצבנות. "ולמה את לוחשת?"
 
"אני בעבודה," הזכרתי לה, שומרת על קול שקט. אהבתי את אחותי הקטנה, אבל לעיתים הבוטות חסרת הפשרות שלה לא העידה על חדות תפיסה.
 
"חשבתי שאת עובדת במשרד, לא בספרייה."
 
נענעתי בראשי, משתאה על הבליל המוזר של בריטיות ואמריקניות שהרכיבו את אחותי. היא הייתה צעירה למדי כשעברנו לאנגליה, ותפסה לעצמה מבטא מתוחכם, אבל גישתה הישירה הייתה על טהרת האמריקניות. אני, לעומתה, דיברתי כמו אמריקנית ובחרתי את מילותיי בקפידה כמו בריטית - לפחות במרבית הזמן.
 
"חשבתי שיהיה נחמד לשמור בפרטיות לפחות קצת מחיי האישיים." גלגלתי את עיניי לתקרה, שמחה שלא יכלה לראות אותי דרך הטלפון. "אני מעדיפה שהבעיות המשפחתיות שלנו לא יימרחו על דפי הצהובונים."
 
לא שהייתה לי סיבה לחשוד שמישהו בפיטרס את קלארקוול הדליף עליי מידע, אבל התעניינות הפפראצי בי התגברה בטירוף מאז אירוסיי לאלכסנדר. העיתונות סיפרה מעשיות על כל שטות, החל מניתוח ההעדפה שלי, כביכול, לביצי חופש וכלה בראיונות עם אנשים שלמדו איתי באוניברסיטה.
 
"אימא אוהבת להופיע בצהובונים," אמרה לולה.
 
בימים כתיקונם הייתי מסכימה עם כל מילה, אבל סירובה העיקש של אימי להודות שאבא בוגד בה, רמז שמדובר בקו אדום. סיפור עסיסי כמו פרשת האהבהבים של אבי שווה סכום נכבד - ועלול להרוס את אימי. כמובן, לולה לא הודתה שהיא עצמה נהנית מהכיסוי התקשורתי שקיבלה. תודות לגנים המשותפים לנו היא נראתה כמו גרסתי הצעירה יותר, הרזה יותר, והלבושה טוב יותר. לאין ערוך טוב יותר. במהירות רבה הפכה לנותנת הטון המובילה טרנדים בעולם האופנה, ואפילו חוללה ביקוש היסטרי לתיקי יד בעיצוב קייט ספייד האמריקאית, שהסעיר את השלולית. זיבלוני הרכילות ניהלו מעקב צמוד על לולה, מנתחים מכל כיוון אפשרי את מלתחתה, וקשרו את שמה בשמות תריסר הרווקים הנחשקים ביותר בעולם. לי זה נראה מוגזם, אבל העדפתי שהיא תסיח את דעתם ממה שהתחולל מאחורי הדלתות הסגורות. ומלבד זה, לא נראה שלולה סובלת במיוחד.
 
"בכל מקרה," המשיכה, "היא ביקשה ממני לצאת לקניות, לבחור תלבושת לאירוע מסוים. בבקשה תגידי לי, שיומך האחרון בעבודה מתקרב. היא מתעקשת שנלך ביחד."
 
"עדיין אין תאריך. בקרוב," שיקרתי. "קחי אותה לקנות כובע למסיבת האירוסין. היא תתקיים בסוף השבוע הבא."
 
"הכובע הזה נבחר כבר לפני חודשים ארוכים," אמרה לולה ברחמים. "ותתכונני נפשית, היא הולכת לבקש ממך בפגישה המשפחתית בשבוע הבא."
 
"כמובן, ברור שתבקש." נאנחתי ובדקתי את השעון. "אני חייבת לרוץ."
 
"קרוב לוודאי שתצטרכי לברוח בריצה אם תניחי לאימא להמשיך לחכות," הזהירה לולה ומיהרה לנתק את השיחה.
 
דחקתי את המחשבות על תאריכים, כובעים וקניות לפאתי מוחי. סיבה נוספת להתגעגע לעבודתי - היא סיפקה לי הסחת דעת מכל הקשור בחתונתי. כרגע, כשהכול מסובך כל כך, הדבר האחרון שנזקקתי להוסיף לרשימה, היה הכנות נוספות לחתונה. לא כל עוד לאלכסנדר עדיין היו סודות שלא גילה לי. לא בעת שאביו סירב לתת את ברכתו. ובוודאי לא בשעה שדניאל ארב שם בחוץ. גוש נתקע בגרוני, בלעתי מנסה לדחוק מטה את גל הפחד הפתאומי. עד עכשיו, שקעתי בעבודתי ונחסך ממני הצורך להתמודד עם העובדות. כמה גיליונות אקסל ומסמכי פאוור-פוינט מאוחר יותר, הרמתי את עיניי והופתעתי לגלות שכמעט הגיעה שעת ארוחת הצהריים שלי. בטני נהמה, מורגלת בלוח הזמנים המסודר לפיו הקפדתי לאכול. אבל יצא לי התיאבון. בלי טורי שתסיח את דעתי מהליווי הביטחוני שייצמד לעקביי ברגע שאצא מהמשרד, לא בא לי לצאת לאכול. הטלפון שלי צלצל בעקשנות, הרמתי אותו כדי להשתיק את התזכורת שלי לארוחת הצהריים, והופתעתי לגלות שבעצם הצלצול התריע על שיחה מאדוארד.
 
"שולחנה של קלרה בישוף," אמרתי ברשמיות מוגזמת.
 
"המופקרת נמצאת?" שאל אדוארד בטון בריטי יבש אופייני.
 
שפתיי התעקלו למשמע כינוי החיבה שלו כלפיי, הקלדתי הערה אחרונה וסגרתי את המסמך. אדוארד, אחיו הצעיר של אלכסנדר, היה הנצר היחיד במשפחה המלכותית שיכולתי לסבול. "אני חוששת שהיא עסוקה."
 
"חבל. התקשרתי להודיע לה שנוכחותה נדרשת בערב בנות מחייב בסוף השבוע."
 
לא יכולתי להתאפק מלפלוט נחרה רמה. מאז יצא רשמית מהארון, הוא חגג את מיניותו. מה שרק העצים את אהבתי אליו. "ערב בנות, לא פחות?"
 
"אל תטרחי לציין שחסר לי ציוד הכרחי, אני מפצה בגדול בגישה הנחוצה," אמר והוסיף, "שלא לדבר על עיתות מצוקה."
 
"בבקשה, תגיד לי שלפחות אצלך אין בעיות בגן-עדן."
 
"בהחלט לא. חזרתי למוטב," הבטיח בעליזות. "אני בסך הכול רוצה לבלות קצת זמן בחברת שתי הכלות לעתיד החביבות עליי. בל כבר בעניינים, ואם אלכסנדר לא יכול לעמוד בפרדה ממך או מהוואגינה שלך לערב אחד, נוכל לערוך את ההילולה בביתך."
 
"יצור חסר בושה שכמוך."
 
"את מתה עליי."
 
על זה לא היה מקום לוויכוח. "אני אצטרך…"
 
המילים נתקעו בגרוני כשאלכסנדר תפס את הכיסא שלצידי. הוא נשען לאחור, מגחך בזדוניות, כשהתאמצתי להשיב לעצמי את קור רוחי.
 
"מצטערת... הסיחו את דעתי. אצטרך לחזור אליך מאוחר יותר," הצלחתי לפלוט לבסוף.
 
"תמסרי לו ד"ש," אמר אדוארד בידענות.
 
שאפתי עמוק, מייצבת את נשימתי, ניתקתי את הטלפון ודחפתי אותו לתיקי.
 
"מה? לא יכולת פשוט לשלוח הודעה?" התזתי, המועקה שהציקה לי כל הבוקר עולה על גדותיה, מתפרצת החוצה.
 
"אנחנו צריכים לדבר." קולו היה נמוך, אך יציב. אדנותי. רב עוצמה. תחושה מסחררת הציפה אותי ונאלצתי להיאבק בהשפעתו עליי.
 
הכרתי את הטון האדנותי. קיבלתי פקודה, ואף-כי לא יכולתי להכחיש שלמדתי להשתוקק לכך במיטתו, כרגע לא התכוונתי להשלים עם הגישה הזו. "עכשיו אתה רוצה לדבר? קרה משהו שלא הצלחת לסדר ולארגן מאחורי גבי?"
 
"בובה."
 
"אני צריכה לרדת לארוחת צהריים."
 
והייתי חייבת למנוע סשן צרחות במשרד.
 
"בגלל זה אני כאן." אלכסנדר התקרב והחליק אצבע על זרועי. תגובתי הייתה מיידית. אדווה של כמיהה רטטה מנקודת המגע ועד שיפולי צווארי. גופי השתוקק, זועק אליו באותה מגנטיות אינסטינקטיבית ששלטה בנו מאז פגישתנו הראשונה.
 
אבל סירבתי להישאב לעניין בקלות. "קבעתי פגישה לארוחת הצהריים, זוכר?"
 
"היא התבטלה," אמר, מושך בכתפיו הרחבות בתמימות מופרזת.
 
"לא יאומן כי יזוין." חטפתי את תיקי, ושעטתי אל המעלית, אבל לפני שהספקתי להגיע אליה, הוא כבר נעמד לצידי. זרועו משתלבת בזרועי, תובעת עליי בעלות בעת שחיכינו למעלית.
 
"שתלת מכשירי מעקב בכל המקום הזה?" סיננתי, לא מסוגלת להכיל את עצמי ומקווה שאף אחד מעמיתיי לעבודה לא ישמע.
 
אלכסנדר גילה סבלנות רבה והפגין שליטה עצמית כמעט על-טבעית שהטרידה אותי. כשנפתחו דלתות המעלית, הוא שחרר את אחיזתו ואותת לי להיכנס. מורת רוחי בעבעה לזעם מתפרץ, בעודו לוחץ בשלווה על הכפתור. "אני מיודע כשיש שינוי בלוח הזמנים שלך."
 
"אתה בכלל קולט כמה מטורף זה נשמע?" התפרצתי.
 
"אמצעי זהירות. חייך עלולים להיות בסכנה." שביעות הרצון בקולו רק הרתיחה אותי יותר.
 
"עלולים! עלולים להיות בסכנה! ואתה עלול לשגע אותי!" בעקבות ההתקפה של דניאל השלמתי עם אמצעי הזהירות והאבטחה הראשונים כי נזקקתי להרגשת הביטחון כפי שהיה נואש להגן עליי. אולי ניגשתי לעניין בצורה שגויה. אלכסנדר מסוגל להיות רציונלי. אני בסך הכול צריכה לדבר בהיגיון. "לא היית ישר איתי. הסכמתי לסידור הביטחוני כדי שתרגיש טוב יותר. חשבתי שבקרוב שנינו נוכל להירגע, אבל פתאום אני מגלה שכל הזמן באמת רבץ מעליי איום ממשי. איך היית מרגיש אם כל רגע מחייך היה נצפה, מתועד ומדווח בלי שאפילו תדע למה?"
 
אבל הוא רק זקף גבה. "תיאור מדויק של כל רגע לאורך חיי."
 
"נכון." קרסתי אל קיר המתכת הקריר של המעלית בחיפוש תמיכה. מובן שזה היה המצב. עדיין היה. מבחינתו כל זה היה נורמלי לחלוטין, ולכן ציפה שיהיה נורמלי גם לגביי. כשהגענו לקומת הקרקע לא זזתי ממקומי.
 
ידו של אלכסנדר סגרה בעדינות על זרועי, דוחקת אותי אל אולם הכניסה. הפעם לא ניסה לשלב את זרועו בזרועי, אלא הוביל אותי בדממה עד שניצבנו על המדרכה. המולת הולכי הרגל בלונדון העניקה פרטיות רבה יותר מבניין המשרדים השקט, אבל אפילו באנונימיות היחסית לא מצאתי מילים.
 
"היה עליי להיות יותר ישר איתך," הודה. "נוכל לדבר על זה בארוחת הצהריים, אבל ראשית אני רוצה לראות אותך מכניסה משהו לפה."
 
רצועת תיקי החליקה ואני כיתפתי אותה בנחישות לפני שהצבעתי על ביסטרו הנמצא מספר בניינים בהמשך הרחוב. ישבתי שם בעבר וידעתי שמאכלסים אותו אנשי עסקים השקועים בעסקאותיהם ודיוניהם מכדי להשגיח בנו. אלכסנדר תפס את ידי כשחצינו את הרחוב, בכוונה ממקם עצמו בצד התנועה המתקרבת. אבל הרחוב היה שקט יחסית, וכעבור רגעים אחדים פתח את דלת הפליז של המסעדה. רחש עמום של תריסר שיחות הציף את החדר, מלווה במוסיקה רכה. הביסטרו עצמו ניצב לרגלי כמה מהבניינים הפיננסיים הגבוהים שהצל שהטילו עמעם את האור בחדר, במידה ניכרת יחסית לשעת הצהריים.
 
"שולחן לשניים," אמר אלכסנדר למארחת, שסידרה ערמת תפריטים. היא הרימה את מבטה ופיה נפער.
 
"כמובן," צייצה, ואצבעותיה רעדו כשבדקה את סידור הישיבה.
 
אלכסנדר הרכין את ראשו עד שעיניו היו בגובה עיניה. "העיקר שיהיה פרטי."
 
רגליי כמעט קרסו וגרמו לי להתנדנד מעט על עקביי. אחיזתו בידי התהדקה, משקיעה את טבעת האירוסין מאבן האודם עמוק בבשרי. צביטת הכאב הקצרה התערבבה בתסכול שחשתי, משלחת בי רעד של גירוי בלתי צפוי.
 
לא נראה שמישהו השגיח כשהלכנו בעקבות הנערה לחלקה האחורי המסעדה אל שולחן פרטי למדי, שהוצב בגומחה פינתית, אבל המודעות עקצה אותי. היה מי שצפה בנו עכשיו? צוות אבטחה מיוחד עקב אחרינו? הרגעים הפרטיים שלנו בכלל היו פרטיים באמת?
 
"הפינה הזו תענה על דרישותיכם?" המארחת הצעירה פרכה את אצבעותיה בעצבנות כשאלכסנדר הסיט לאחור כיסא בשבילי.
 
"מספקת בהחלט," אמר באדיבות והטה קלות את ראשו. עיניה התרוצצו ממנו לעברי ואז החוותה קידה קלה ונמלטה מהמקום.
 
רכושנות התלקחה בשיפולי בטני, לא החמצתי את התאווה שריצדה בעיניה. לא שיכולתי לבוא אליה בטענות. לא די שהיה הנסיך מוויילס, הוא הקרין חושניות גולמית שרוב הנשים לא יכלו להתעלם ממנה. אבל תגובתי הייתה לא צפויה ובלתי נשלטת. לרוב קנאה לא ממש הציקה לי, מלבד כשדובר בפפר לוקווד, שביני לבין עצמי קראתי לה התרסיס הרעיל או לשם גיוון המגעיל. נאחזתי בשולי כיסאי, משדלת את הדופק שלי להירגע. הייתי סתם פרנואידית. אלכסנדר שיקר לי שוב, וגופי הגיב ברכושנות לאיום שקלטתי, לא יותר.
 
לא שהצידוק הפך את המצב לתקין.
 
"את שקטה." לא הייתה זו האשמה, אך מאחורי מילותיו נחבא טון של משהו אחר. כאב.
 
הרמתי לאיטי את מבטי לעיניו, מכינה עצמי לניצוץ החשמלי שתמיד הכה בי כשראיתי אותו. הוא חלף דרכי, אבל הפעם ניתבתי את התשוקה הלוהטת כחומר בערה לכעסי. בגידה ותשוקה היו שילוב נפיץ, ונזקקתי לכל קורטוב שליטה עצמית שעמד לרשותי כדי להפיק קול נמוך מספיק, שיגיע לאוזניו בלבד. "אני מרגישה שחייתי בשקר."
 
"הייתי צריך לספר לך על דניאל," חזר ואמר. "אבל לא הצלחתי למצוא את הזמן הנכון. חשבתי שאשיג מידע שיוביל אליו הרבה יותר מהר."
 
"זאת לא סיבה להסתיר ממני את האמת!"
 
"הנחתי שהעניין ייפתר כבר לפני מספר שבועות. מספר חודשים. ככל שעבר זמן רב יותר, נעשה קשה יותר להעלות את הנושא."
 
נדתי בראשי, מבטלת את התירוץ העלוב. "זה היה צריך להדליק לך נורה אדומה, לאותת שאתה לא בכיוון הנכון."
 
"בובה." הוא הרים את ידי אל שפתיו ונשק לכל פרק, מתעכב על אצבעי שנשאה את טבעתו כמו להזכיר לי בעדינות שהבטחתי לו את עצמי.
 
"אל תחשוב שאם תהיה כולך נופת צופים, סקסי ומתוק, אשכח מה עשית."
 
"את חושבת שאני סקסי?" החיוך הממזרי שהתאים לו כל כך מעקל את שפתיו, הופך לבלתי אפשרי לא לרצות לנשק אותו.
 
"ושוב, אתה מחמיץ את הנקודה, אקס."
 
"באנו לכאן כדי לדבר, ועוד נדבר, אבל באתי גם לספר לך שעליי לצאת מהעיר." עיניו הכחולות נותרו ממוקדות בי כשזרק את החדשות.
 
בלעתי והנהנתי. "לכמה זמן?"
 
"אבי ביקש ממני להשתתף בארוחת ערב חגיגית לציון יום השנה החמישים. אני רוצה שתצטרפי אליי."
 
"אני לא יכולה." הסירוב יצא מפי לפני שהספקתי לשקול. בקרוב יצפו לנוכחותי באירועים כאלה, אך לעת עתה רציתי להתענג על שארית החופש האחרונה שנותרה לי.
 
אלכסנדר התקשח, מופתע מסירובי.
 
"יש לי תוכניות,"המשכתי בבהילות. "וזה השבוע האחרון שלי בעבודה."
 
"אז אין קשר למריבה הבוקר?"
 
"לא." השתתקתי. "ובעצם כן. אולי פסק זמן קצר יאפשר לנו לראות את העניין בפרספקטיבה."
 
"אני לא אוהב פסקי זמן," רטן.
 
"אני לא יכולה," חזרתי, אבל הפעם הגיח מפי סירוב חלוש.
 
"בסדר, אבל דבר אחד צריך להיות ברור לחלוטין." אלכסנדר לפת את משענת כיסאי וקירב אותו אליו. חריקת רגליו כנגד רצפת העץ רטטה בגופי, פורטת על עצביי המרוטים ומעוררת את מודעותי אליו ביתר שאת. החום שקרן ממנו, מושך אותי אפילו כשניסיתי להתרחק. אולי שיקר לי, אבל הביטחון שתמיד חשתי בזרועותיו היה ממשי ואמיתי יותר מכל מה שהרגשתי אי-פעם. הדרך הייחודית שלו לאהוב אותי מגבירה את קשיי לשמור מרחק בינינו, בייחוד כאשר לנחמה הזו בדיוק השתוקקתי.
 
כתפיו השתוחחו והוא הרכין את ראשו, חום נשימתו מטייל על צווארי. שאפתי עמוקות את ריחו - ניחוח חריף וחם, אדמה ואש - עיניי נעצמו כשידו סגרה על ברכי והתגנבה תחת לחצאיתי. אצבעותיו דגדגו בהתגרות, עוקבות אחר שביל פתלתל במעלה הבשר הרגיש של ירכיי.
 
"פעולותיי נועדו להגן עלייך, בובה. לא רק ממי שרוצה לפגוע בך, אלא גם מעצמך." בידו הפנויה הוא תחב קווצת שיער מאחורי אוזני ואחר כך הסב את סנטרי. עפעפיי רפרפו בציפייה, יודעים בדיוק מה רצה ממני - מה דרש. בין פנינו הפרידו סנטימטרים ספורים, קרובים דיים לנשיקה. "הפחד הוא אויבך. כשאת מניחה לו הוא שולט בך, ואז את מתישה את עצמך במאמץ להשיב את השליטה לידייך."
 
ולכן הוא תפס פיקוד על הפחד למעני. הגן עליי מעצמי. או לפחות, שלט במה שידעתי. לפעמים חשדתי שעדיין רצה שאחשוש ממנו. בשלב הראשוני ליחסינו השתדל מאוד לחבל בהם. בלעתי והישרתי את עיניי לעיניו ללא מצמוץ, אפילו כשקצות אצבעותיו נדדו על פני תחרת תחתוניי. הייתי רטובה, מגורה על-אף בלבולי, ועיניו התערפלו כשחש את רטיבותי.
 
"תרצו להזמין?"
 
עיניי המזוגגות בחולמניות נפקחו בבהלה כשהבנתי שמלצר נעמד לצד שולחננו, פניו של אלכסנדר נותרו שלווים כשסקר את התפריט, ידו הנחרצת מקפידה להישאר בין שתי רגליי.
 
"שוק טלה וסלט שומר בשבילי," השיב בשקט כשהדף את התחרה הצידה והחדיר את אצבעו בין שפתי איברי. נשכתי את פנים לחיי, מנסה לעצור אנקת הנאה מלהתפרץ החוצה בעת שהמשיך להזמין. איש לא היה מנחש מהתנהגותו שוות הנפש שאצבעותיו זיינו אותי במומחיות רבה תחת לשולחן.
 
"ולמדמוזאל?" המלצר העביר את תשומת ליבו אליי.
 
חשתי בחום פושה בלחיי. לא העזתי להביט למעלה. לא העזתי לזוז. אם אפתח את פי עכשיו, לא אצליח לשמור על ארשת אדישות שגרתית. נאחזתי בבדל האיפוק האחרון, מתנדנדת על הסף בלימבו אקסטטי. החשש להיתפס על חם - עצם הרעיון שהזר מולי עשוי לחשוד מה מתרחש תחת לשולחן - ריסן אותי תוך הגברת רגישותי לכל תנועה. לכל ליטוף.
 
"היא תשמח לאותה מנה," נחלץ לעזרתי אלכסנדר, אגודלו מעסה מעגלים מתגרים סביב הדגדגן הכואב שלי. הוא הושיט את התפריט, ובעת שהמלצר לקח אותו, החליק אליי אלכסנדר שתי אצבעות. מרחתי על פניי חיוך מנומס, גם אם מתוח, כשהמלצר נפרד מאיתנו. ברגע שנעלם, דחקתי את פניי אל כתפו הרחבה של אלכסנדר, נושכת את השרירים עד העצם בניסיון לכבוש את הנאתי.
 
"ככה זה יהיה אצלנו," אמר צרודות, קולו רווי בתאווה מאופקת. "לכל מה שאבקש ממך, מה שאניח שטוב ביותר עבורך, תוכלי לציית בשקט. למען שני דברים אני חי, קלרה, לספק לך עונג ולהגן עלייך, ולא ארסן את עצמי בכל הקשור לשניהם. את מבינה? הנהני בראשך, בובה."
 
אצבעותיו הסתובבו בתוכי, מעסות את נקודת הג'י שלי. לא הצלחתי להוציא קול, אבל יכולתי להנהן.
 
הנהנתי.
 
גופי שייך לו.
 
אני שייכת לו.
 
"ועכשיו תגמרי בשבילי," ציווה בלחש. "אני רוצה להרגיש את שינייך בעורי כשאת מתאמצת לא לצרוח. תטביעי בי את סימנך כשאני תובע אותך לעצמי כאן, מול כל האנשים האלה."
 
פי נצמד לכתפו שהחניקה את הזעקה המשולהבת שאדנותו עוררה בי. לא יכולתי להתכחש לכוחו של אלכסנדר עליי יותר מכפי שיכולתי להתכחש לעצמי. הוא הרגיז אותי, אבל הכעס רק הגביר את תשוקתי אליו. והוא ידע. ידע שאני בבעלותו.