הסאגה המלכותית 2 - כבוש אותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסאגה המלכותית 2 - כבוש אותי
מכר
מאות
עותקים
הסאגה המלכותית 2 - כבוש אותי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסאגה המלכותית 2 - כבוש אותי

2.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אלכסנדר ניצב על גג העולם ואני שסירבתי לכרוע לרגליו כמו כולם, ידעתי שנפלתי. נפלתי חזק. עד שהסודות קרעו אותנו לגזרים, חצצו בינינו.
 
עליי להתרחק ממנו, אני חייבת לנוס על נפשי אבל התמכרתי, השתעבדתי לו — לעונג ולכאב. הוא הזהיר אותי, מהצד האפל שלו... מהעבר שלו... אבל גם אותי רדף סוד אפל משלי.
 
רק יחד ננצח את השדים הרודפים אותנו... אם לא נהרוס הכול במו ידינו.
 
לא תמיד אהבה כובשת, מנצחת הכול. אבל אותי היא כבשה בגדול.

פרק ראשון

פרק 1
 
 
רחוב פורטובלו המה מפעילות שעות הבוקר המוקדמות. סוחרים סידרו דוכנים עמוסים ובעלי החנויות שטפו את מדרגותיהם. סביבי החלה השכונה המוכרת והחמימה לגלות סימני חיים, מתעוררת ליום חדש. אבל הייתי לכודה בסיוט. העולם עדיין הסתובב על צירו, אבל אני לא יכולתי לעכל את ההתנהלות השגרתית, היומיומית של חיים נורמליים, יותר משהייתי מסוגלת להבין את מה שקרה. חזי התייסר בכאב הדוקר של לב שבור. אתמול הגעתי לכאן בציפייה לדבר אחד בלבד: סגירת מעגל. השגתי את זה. לפחות, כך חשבתי לעצמי. אבל עם כל צעד שהרחיק אותי מאלכסנדר, התקשיתי יותר לנשום. ריאותיי הפכו לעופרת יצוקה, לא מסוגלות לשאוף את אוויר הקיץ החמים. חולשה אחזה בברכיי שבקושי נשאו את משקלי.
לא הייתי מסוגלת להיות סודו של אלכסנדר. סירבתי להיות. אבל לאחר שחתכתי, הרחקתי אותו מחיי, הרגשתי כאילו עקרתי את ליבי מקרבי והשלכתי אותו מאחוריי. חיים ללא אלכסנדר לא נראו לי אפשריים. חיי שקר איתו היו מסוכנים מדי. למה לא לבחור בחיתוך נקי עכשיו, במקום פעם אחר פעם להישבר לרסיסים עקב סודות, רכילות ושקרים? עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, אבל העובדה הזו הייתה נחמה עלובה.
ומעבר לכך, אני נטשתי אותו. מה שהציע לי לא היה חיים — לא חיים אמיתיים. הוא היה מסוגל לראות זאת בכלל? אולי זה הוכיח לי שרגשותיו כלפיי היו עמוקים כמו אלו שהרגשתי כלפיו. אך במקום להראות לו שאני אוהבת אותו, עזבתי. איך יכולתי לעשות משהו אחר כאשר הוא מנע ממני אפילו את החיזוק שיכלו להעניק המילים? הוא היה אמור להתחתן בנישואין פוליטיים. מצופה ממנו לשלוט במדינה הזאת.
אף אחד מאיתנו לא ציפה להתאהב.
עכשיו הרסנו זה את זו.
ההכרה הלמה בי, ואני כשלתי ונפלתי כנגד חזית הלבנים של חנות עתיקות. איך אשרוד את אלכסנדר?
הכאב העמום שהתפשט בגופי התעצם ליגון עמוק. הצריבה בגרוני התפרצה בשטף דמעות זועמות שניגרו ללא שליטה במורד פניי. לא טרחתי לנגבן גם כשהעדויות ליגוני נִקוו על ריסיי וטשטשו את ראייתי.
לא משנה. לשום דבר אין משמעות.
העזתי לאהוב אותו למרות הסיכון. הוא הזהיר אותי. הזהרתי את עצמי. לא נכנסתי למיטתו בעיוורון, אבל גם לא ציפיתי ליותר מסטוץ. הייתי נמהרת, ועליי לשלם בליבי.
נתתי לו את גופי, והוא לקח את נשמתי.
ואז הוא עמד שם, ניצב מולי כשאותו כאב מנצנץ מעיניו הכחולות היפות. כל סנטימטר בגופי השתוקק להתקרב אליו, להצטנף בין זרועותיו ולהקל על הצורך הכואב שחשתי. הרגשתי שאף הוא זקוק לניחומים, וידעתי שאני היחידה שמסוגלת להעניק לו שלווה. עצרתי בעצמי גם כשדמעותיי זרמו ללא מעצור.
״את לא יכולה לעזוב קלרה, בואי איתי בחזרה," ציווה, אבל אי־הוודאות ניכרה בדרישה ובחובה ארבה השאלה, כה זרה לשפתיו המושלמות. אלכסנדר לא היה הססן. הוא לקח מה שרצה ללא ויכוחים. חלקית מאחר שהיה יורש העצר של אנגליה, אבל גם משום שהקרין סמכות טבעית פראית, כמעט ראשונית. הוא לא נתן דין וחשבון לאיש ולא היה אדם ששואל שאלות. אבל עכשיו הוא עמד מולי ועשה את הדבר היחיד שלא הצלחתי אפילו לדמיין.
מצמצתי כנגד ים הדמעות שערפל את ראייתי ובלעתי אותו בעיניי. נשימתי חרכה את גרוני מעוצמת הלהט שהבליח מעיניו, כחול כחוד שלהבת. שערו שגבל בשחור עדיין היה פרוע מאצבעותיי שנאחזו בו כשזיין אותי ללא רחם לפני שעות מספר. האם שפתיו המלאות, המפוסלות נצמדו לשפתיי לפני זמן רב כל כך? הרגשתי כמו חלף נצח מאז חשתי את מגען הרך והאיתן — מאז החליקו בין רגליי, מותירות נשיקות שהבטיחו כי הנאה רבה יותר מצפה לי. אבל מה שחמס את נשימתי לא היו פניו האלוהיים או הפגיעות הגבולית שהתחבאה בפקודתו.
הוא עמד בסנדלים ובג'ינס משופשף שנתלה נמוך על מותניו, אבל בחפזונו להגיע אליי הוא לא טרח להצטייד בחולצה. הגוף שהרחיק ממני זמן רב כל כך — הגוף שבעיניי היה יפה להפליא — הוצג במלואו, כולל הצלקות המכוערות של עברו. מחמת הבושה הוא הסתיר אותן עד שדחפתי אותו לחשוף את עצמו בלילה שבו שנינו חצינו את הגבול. עכשיו הוא היה כאן, תובע ממני יותר. למרות נימת קולו ידעתי את האמת. הוא היה נטול הגנות כמוני, מדמם לעיניי כשסיכן הכול כדי להחזיר אותי.
אהבתי אותו עוד יותר בשל כך. זה לא שינה דבר. לא יכולתי להרשות לזה לשנות.
"אני לא יכולה, אלכסנדר." חיוורות וחלולות נפלטו מילותיי משפתיי כהבטחה ריקה. בכל פעם שסירבתי לו, נשברתי יותר, ליבי התנפץ למיליוני רסיסים עם כל דחייה, ולא האמנתי שיחלים אי־פעם.
"לא בא בחשבון." הוא התקרב אליי מהר כל כך עד שראשי הסתחרר. ככל שגברה קרבתו אליי התקשיתי יותר לחשוב, גופי הבוגדני נמשך לעצם נוכחותו עוד לפני שהספקתי להיאבק באינסטינקטים הבסיסיים שלי. זרועותיו לפתו את מותניי בפראות כשמשך אותי אליו בגסות. פטמותיי התקשחו כחרוזים מתחת לחולצתי כשנצמדו אל חזהו החשוף, ואיברי פעם בעוז, עדיין מלא בו. גופי נכנע ללא מילה, נואש להילקח. אלכסנדר היה הסם שלי והייתי חסרת אונים, לא מסוגלת למנוע אותו מעצמי. השתוקקתי אליו — לשונו הבלתי־נלאית, הזין המוצק שלו ויותר מכול השחרור שבשהות תחת שליטתו. "את שלי קלרה, אינך יכולה להיאבק בזה, את שייכת לי."
אפילו כשטען לבעלותו עליי ולמרות ירכיי הנצמדות אליו, הן יודעות היטב את משמעות ההשתייכות לאלכסנדר, לא יכולתי להתעלם מהאמת. "אבל אתה לא שייך לי."
"לעזאזל, ממש לא נכון," נהם. "כל שאני יכול לחשוב עליו זה להיות בתוכך, כל כוח האיפוק שלי נדרש כדי לא לזרוק אותך על כתפי, לסחוב אותך הביתה, לדפוק אותך עד שיכאב לך אפילו ללכת, לדפוק אותך עד שתביני שלא אתן לך ללכת — לא בלי מאבק."
נענעתי בראשי, מתרחקת ממנו. עצבותי הופכת לזעם מלובן מחום. "תגיד לי שלא אהיה הסוד הקטן שלך, תגיד לי שאני יותר מזיון טוב, אלכסנדר, תגיד לי שלא משנה מה יקרה — לא משנה מה אביך יחשוב, או מהן הדרישות המתחייבות ממוצאך רם המעלה — אתה שייך לי."
בתנועה אלימה העביר אלכסנדר את אצבעותיו בין שערותיו, המתח מרצד על לסתו הקפוצה. "זה קצת יותר מסובך."
"זה פשוט לגמרי," הצלפתי חזרה ושילבתי את זרועותיי בחוזקה כנגד חזי, מנסה להקים מחסום בינינו. עדיין התאמצתי להחזיק את גופי תחת שליטתי העצמית. "זה מסובך בדיוק במידה שאתה מסבך את זה."
"אמרתי לך שהמלכותיים דפוקים," אמר, והמלים נאמרו בסלידה. "ואני דפוק מספר אחת."
"תחליט בעצמך מי אתה באמת." מילותיי היו נחרצות, אבל לא יכולתי להסתיר את התחינה בקולי. "אתה לא רואה שיש לך ברירה?"
הוא צחק, אבל לא ניכר על פניו ולו שמץ שעשוע. "את לא רואה שאין לי?"
חישלתי את עצמי, ידעתי מה נזקק לשמוע — עם מה היה עליו להתמודד — וידעתי שאמירת המילים הללו תפגע בי עוד יותר כעת, במיוחד כשליבי הפצוע עדיין דימם. "אני אוהבת אותך, אלכסנדר."
האש בעיניו הצטננה והוא פסע לאחור. צפיתי את התגובה, אבל היא צרבה למרות הכול. לבקש ממנו לומר זאת הייתה בקשה גדולה. לעזאזל, לצפות שיחזיר לי אהבה הייתה דרישה תובענית ביותר. ידעתי שהוא מחזיר, הרגשתי בזה באותה ודאות שחשתי לגבי רגשותיי. הצפייה בו כשנרתע לאחור הספיקה כדי להוכיח לי שזה לא יספיק לעולם.
"אני לא יכול, קלרה," אמר. נימת קולו לא הייתה עצובה, אלא קרה.
שפתיי רעדו כשהעצב דקר בעיניי. "אתה לא רוצה."
הוא הביט בי רגע ארוך, שריר רועד בצווארו לפני שפתח את פיו. "אני לא אומר."
"אז אני לא יכולה לחזור איתך." לא נאבקתי בזרם הדמעות המחודש. שנינו הודינו באמת. עכשיו לא נותרה ברירה אלא להמשיך הלאה.
המחשבה הותירה אותי קהת חושים, קפואה על מקומי, כאילו קוללתי. כשאלכסנדר כרך זרוע סביב מותניי ובאיטיות משך אותי אליו, לא התנגדתי. לא נותר בי כוח לגייס. הכאב פינה את מקומו לריקנות שהדהדה בתוכי. הרגשתי כאילו התהום משתרעת לפניי, מתפשטת מהשעות אל הימים ומהם אל השנים ומציפה את חיי בחידלון. בקושי הצלחתי לקלוט את הרעיון כשאלכסנדר הבריש קווצת שיער סוררת מעל פניי ותחבה מאחורי אוזני.
"בלתי נשלט," מלמל, והפעם היה עצב בדבריו.
"תפסיק לנסות," לחשתי. חיוך קלוש הבליח בזווית שפתיו, אבל נעלם כהרף עין. "אני כבר מתגעגע אלייך."
עצמתי את עיניי בחוזקה, הדמעות החמות דלפו. לא היה טעם להעמיד פנים שהכול בסדר. לא יהיה בסדר. החיים שלי לא היו אגדה, ולא יהיה שום באושר־ועושר־עד־עצם־היום־הזה. ידעתי היטב, גם כשפיו השתלט על פי.
פיותינו התנגשו בעוז, חושפים בבוגדנות דחיפות שהתפרעה בכל אחד מאיתנו. נותרו כל כך הרבה דברים שלעולם לא ייאמרו, ואני פתחתי את פי לפיו, והנחתי ללשונו לקחת את שלי — מאפשרת לו להשתלט עליי פעם נוספת. אחרונה. נשיקתו הציתה את דמי עד שעליתי באש. תשוקה מעורבת בפחד, וגם כשנצמדתי אליו, שלהבות התשוקה הלכו וסגרו עליי לאיטן עד שמצאתי את עצמי עולה בלהבות על המוקד. נאחזת בו, לפתי את כתפיו, ציפורניי חופרות בבשרו המוצק, מפוחדות מכדי להרפות. אחוזת חרדה ממה שחיכה לי בגדה השנייה, בתום הנשיקה. אבל הוא לא שחרר אותי, אפילו כששפתינו התנתקו, ונאבקנו לשאוף אוויר.
הבנו מה יקרה אם נשחרר. אלכסנדר הבריש נשיקה על מצחי ועצמתי את עיניי, מחפשת שביב אחרון של כוח שיאפשר לי לסיים את העניין. הוא היה שם, והחלק העצוב היה, שהכוח היה שם תודות לו. בגללו. בגללנו. הכוח נמצא במה שחלקנו. הוא העניק לי אותו.
הוא נתן לי את הכוח להתרחק. ראשו נשמט קלות כשצעדתי לאחור וכשהרים אותו שוב, הוא אמר רק שתי מילים.
"להתראות, קלרה." אלכסנדר הרים את ידו באוויר, וכעבור שנייה, רולס־רויס מצוחצחת החליקה אל המדרכה שלידנו. הוא פתח את הדלת וסימן לי להיכנס. לא שאלתי שאלות. רוח הקרב חמקה ממני, כוחי דעך.
החלקתי למושב האחורי בלי לומר מילה. הוא חייך חיוך שקט, שונה כל כך מהחיוך המתגרה והשחצן שבו התאהבתי, וסגר את הדלת.
נוריס לא דיבר. הוא הבין ללא הוראות מה מצופה ממנו, וכשהניע את המכונית והחל להתרחק, פנה אלכסנדר לעבר הבית שהיה יכול להיות שלנו. ללא שום היסוס. הוא פסע לעברו כאילו אין ברירה אחרת. הוא הבהיר שאין. אז בכיתי על ליבי השבור ועל הגבר השבור שלי כששב לאחור, פסע חזרה לעבר עתיד שלא נחלוק לעולם — ויצא מחיי.
 
הדלת נסגרה בשקט מאחוריי. אור הבוקר חדר דרך החריץ שנוצר במקום המפגש בין הווילונות, אבל אני הייתי בדרכי חזרה למיטה. המחשבה על התמודדות עם היום שעמד בפניי הייתה גדולה עליי. נזקקתי למצב של חוסר הכרה, אבל אפילו שינה לא תספק בריחה. אלכסנדר יבוא בעקבותיי גם לחלומותיי.
כשחלפתי על פני הספה היא החלה לרחוש חיים, ובל הישנונית התיישבה ושפשפה את עיניה. משערה הפרוע ומכנסי היוגה שלה ניכר שנרדמה כשחיכתה שאחזור הביתה. היא פתחה את פיה אבל שבה וסגרה אותו כשראתה את פניי. לא הייתי זקוקה למראה שתספר לי שעיניי אדומות ואפי גדוש ונוטף.
"הלכת לפגוש אותו." לא שאלה, פשוט ציון עובדה. קולה נעדר שיפוטיות. גם היא עשתה לא מעט טעויות בחיי האהבה שלה, וסביר להניח שלכן התגייסה לפעולה ללא מילה נוספת. בתוך שניות נכרכה השמיכה, עדיין חמה מגופה, סביב כתפיי.
ישבתי, קהת חושים מהלם, כשהיא קרעה לרווחה ומיהרה לטרוק את דלתות ארונות מטבח. היא מצאה קפה, העיפה מבט חטוף והשליכה את השקית חזרה למדף. "על הזין קפה, אנחנו צריכות משהו חזק יותר."
עדיין לא היה אפילו תשע בבוקר, אבל לא התווכחתי איתה. לא היה לי כוח. היא מזגה יין לבן והושיטה לי את הכוס. לקחתי ולגמתי בהיסח הדעת.
יכולתי לחוש את הסקרנות שהקשתה על בל להתאפק. היא השתוקקה לדעת מה קרה, ומהיכרותי עם החברה הכי טובה שלי, ידעתי שהיא עושה מאמץ עילאי להכיל את השאלות שבטח מתות להתפרץ החוצה. והיא הייתה חברתי הטובה ביותר, בדיוק בגלל זה. כל השאר, כולל אימי, לא היו מסוגלים להשתלט על עצמם. בל הבינה למה נזקקתי: זמן.
זמן לעבד את מה שקרה. זמן להתרגל לרעיון שאלכסנדר כבר לא היה חלק מחיי — שלעולם לא יהיה חלק מחיי. עכשיו... עכשיו, זה נראה בלתי אפשרי. כרגע, לא הייתי מסוגלת לקלוט איך העולם עדיין מסתובב סביב צירו.
בל הובילה אותי לחדר האמבטיה והתחילה למלא את האמבט. לא מחיתי. המשכתי להסתכל עד שחילצה את כוס היין מאצבעותיי. היא החליקה מידי ויבבה ניסרה בתוכי. מה עוד יילקח ממני? המחשבה לא הייתה רציונלית ולי לא היה אכפת. שום דבר לא נראה לי הגיוני. למה להיאבק? החיים שלי — החיים שרק לפני כמה שבועות הרגשתי שזה עתה התחילו — הסתיימו. מחר יהיה עליי להתחיל מחדש. מחר אצטרך לעמוד בפני מציאות שלא תכלול את אלכסנדר.
"היום, תבכי," אמרה בל בשקט, כאילו קראה את מחשבותיי.
היום אבכה, הסכמתי בשתיקה. אחליק לאמבטיה החמה שמילאה לי ואניח לדמעות לצנוח למים, אצלול למעמקי הליבה הגולמית, עד שאגיח פצועה, ריקה וחדשה — עד שאשטוף את הכאב. אבל אפילו כשהתכופפתי ונכנסתי לאמבט, ידעתי שלעולם לא אצליח לטהר את זיכרוני מאלכסנדר. הוא היה בדמי. מגעו הוטבע על עורי. אני שייכת לו, גם אם לעולם לא אוכל להשתייך למעגלו, יחד עימו.
"מחר יהיה קל יותר." בל ישבה על דופן האמבט, היא לא לחצה עליי לדבר איתה, פשוט ישבנו שם בשתיקה.
בנוגע למחר טעתה בל. לעולם לא יהיה קל יותר. ליבי נשבר גם לפני כן, אבל לא ככה. לאבד את אלכסנדר שבר משהו עמוק בתוכי — שבר את רוחי ואת נשמתי. מעולם לא נתתי את עצמי לאף אחד כפי שנתתי לו. לעולם לא אתן שוב. זה בלתי אפשרי. אהבה יפה ועזה כמו שלנו לא מתרחשת פעמיים בחיים. בן אנוש אולי מסוגל לשרוד אובדן כזה פעם אחת, אבל אינסטינקט ההישרדות שלנו לעולם לא יניח לנו להיות פגיעים כל כך שוב.
"כשתרצי לדבר, אני כאן." בל חמקה מהחדר, אבל היא תחכה ממש מעבר לפינה. לא היה לי צל ספק שתיתן לי את המרחב שנדרש לי כדי להחזיק מעמד, בעת שתישאר בסביבה קרוב ככל האפשר.
לעת עתה, נותרתי לבדי, שחררתי את מלוא יגוני והרשיתי לעצמי להרגיש אותו באמת. הוא קרע אותי, מתפרץ ושובר את ליבי עד שלא נותר דבר. כל שנשאר היה כאב חלול שישב בחזי והכביד על הנשימה. אפילו באותו רגע לא הייתי משנה דבר. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת פחות לתאר לעצמי מחיים ללא אלכסנדר, היה לדמיין שמעולם לא היה חלק מחיי. אחיה על זיכרונות. אתקיים על הזיכרון כי לפני שהוא נכנס לחיי גוועתי ברעב בלי שידעתי זאת. קיבלתי את ההחלטה הנכונה. תוך זמן קצר לא הייתי מסוגלת לשרוד כשלבסוף בכל מקרה היה עוזב אותי מכורח הנסיבות. היום לא דובר במה שרצה ליבי; דובר בהישרדות. לרגע חולף הוא היה שלי. זמננו יחד היה קצר מדי, אבל ידעתי שהוא חייב להספיק.
 
 
 
פרק 2
חלפתי בקלילות על פני האיש שהחזיק לי את הדלת בלוויית תודה לך כנה, ממהרת לנוע הלאה כאשר הבנתי שרצה לפתוח בשיחה. הוא לא נראה כמו עיתונאי, אבל למדתי בדרך הקשה לא לבטוח בגילויי עניין, אקראיים לכאורה, שהגיעו מאנשים זרים. חוץ מזה, לא היה לי זמן הבוקר. בל טהורת הכוונות, חברתי הטובה והחטטנית ביותר, עיכבה אותי עשרים דקות בדירתנו המשותפת. ועכשיו נותרה לי פחות מחצי שעה להתכונן לפגישה עם אחד מלקוחותינו החשובים ביותר.
משרדי פיטרס את קלארקוול עדיין היו שקטים יחסית בשעה כה מוקדמת בשלישי בבוקר, אבל השקט לא יימשך זמן רב. מאז שהשקנו רשמית את הקמפיין של אייזיק בלוּ, האווירה במשרד עברה מנינוחות רגועה לקדחתנות מטורפת — ואהבתי כל רגע. בעוד רבים מחבריי לעבודה שנאו את קצב העבודה החדש, אני פרחתי בו. עומס העבודה הסיח את דעתי מהבלגן בחיי האישיים והותיר לי מעט זמן לחשוב על אלכסנדר. במשך חודשיים וחצי, למעשה גרתי כאן, הראשונה להגיע והאחרונה לעזוב. לא הפסקתי לעבוד עד שעיניי סירבו להישאר פתוחות, מה שהפך את חלומותיי למקום היחיד שבו אלכסנדר פלש למחשבותיי. לא הצלחתי למנוע ממנו לעקוב אחריי לשם.
טוּרי נופפה לעברי מעמדתה, מפתיעה אותי במקצת. לג'ינג'ית התוססת היו ממש חיי חברה פעילים — שהיא לחצה עליי לקחת בהם חלק — ומעולם לא הקדימה אותי בהתייצבות לעבודה. עצרתי ליד שולחנה, מכינה את עצמי להפצרות הרגילות לצאת לארוחת ערב או לשבת לשתות באיזה בר. "הקדמת הבוקר."
התאמצתי למרוח חיוך על שפתיי. חיבבתי את טורי, באחד הימים אולי נוכל אפילו להיות חברות. כרגע כל שיכולתי לחשוב עליו היה עבודה. כיף לא נכלל באוצר המילים שלי. פעמים מספר במהלך הקיץ ניסיתי לצאת לארוחת ערב עם בל וכמה חברים, שרק הזכירו לי אנושות את חסרונו של אלכסנדר. נכון לעכשיו, למדתי את הלקח.
טורי עיוותה את פניה ומשכה את מקטורנה כדי להסתיר גופיית קולר מנצנצת.
אייליינר מרוח ותלבושת מפוקפקת לעבודה? "בוקר קשה?" שאלתי. או לילה עמוס? הוספתי ללא קול. היא רכנה קדימה והורידה את קולה, אף על פי שהיינו היחידות שהגיעו למשרד כה מוקדם. "רואים עליי שלא ישנתי? ארבע בבוקר זו לא בדיוק השעה המתאימה להיזכר ששכחת להשיג את התוצאות האחרונות שהניב הקמפיין של בלו, במיוחד אם את בברימסטון."
צחקתי חלושות, בתקווה שאראה כמשתתפת אוהדת להרגשתה. בתוכי התחלחלתי, וידויה התמים סחרר בראשי רגשות ומחשבות במהירות שלא יכולתי לעכל. הייתי במועדון הזה קודם, והבלח הקנאה החותך למשמע אזכורו, הדהים אותי. גם הוא היה שם אתמול בלילה? היא שהתה בקרבתו בלי לדעת כלל? ולא רק העניין הזה. לטורי לא היה מושג קלוש באשר למשמעות שנלוותה מבחינתי למילה ברימסטון.
לפני כן לא נדרשתי להתייצב מולה. ברימסטון אינה בדיוק מילה הנמצאת בשימוש בשיחה היומיומית — אם אתה לא פרופסור לכימיה או נביא זעם במינוי עצמי המטיח אש וגופרית בעוברים ושבים — וזו אחת הסיבות שבחרתי בה כמילה הבטוחה שלי. ברימסטון הייתה אמורה להיות ההגנה שלי כשאלכסנדר לקח את הדברים רחוק מדי — כאשר דרש יותר משהייתי מסוגלת לתת לו.
השתמשתי בה רק פעם אחת, ולעולם לא אשתמש בה שוב. טורי השתעלה בנימוס ואני נענעתי בראשי, מנסה להתנער מהזיכרונות הכואבים. "מצטערת," מלמלתי. "גם אני צריכה לסיים כמה דברים לפני שאייזיק יגיע, הראש שלי התפזר, נדד לכמה מקומות בבת אחת."
"מבינה לגמרי," אמרה באהדה. "אנחנו צריכות לשבת יחד כמו שצריך על ארוחת צהריים כשנסגור את העניין."
היססתי, אוטומטית מחפשת תירוץ. "זה שבוע נוראי מבחינתי, מחכים לי מאה דו"חות שבודקים את התקדמות צוות הפרסום של אייזיק."
טורי פטרה את תירוציי במשיכת כתפיים. "אולי בפעם אחרת."
"בהחלט," אמרתי. אולי, נותרה ההתחייבות היחידה שיכולתי לספק לאנשים בימים אלה. כשהבטתי בשעון המשרד, קלטתי ששיחתי עם טורי הצליחה לבזבז חמש דקות יקרות.
זרקתי את תיקי למגירת שולחני, הוצאתי את תיקיית מסע הפרסום של בלו, מתכוננת לתדרוך בישיבה היומית.
"מוכנה?" שאל בנט, העייפות ניכרת בחיוכו הידידותי הרגיל.
עצרתי ובחנתי את הבוס שלי. העיגולים מתחת לעיניו נראו כהים יותר, ושערו החום המתולתל נזקק נואשות למסרק. "מה איתך?"
"אני נראה כל כך רע, אה?" הוא צנח על הכיסא שלצידי ומשך את עניבתו. "למה ילדים מקבלים חופשת קיץ כשהוריהם חייבים לעבוד?"
"אכזריות לשמה," הסכמתי. בנט גידל שתי תאומות בנות שש, משימה קשה גם אלמלא מתה אשתו באופן בלתי צפוי בשנה שעברה. לא יכולתי לתאר לעצמי את תחושת ההלם שהכתה בו, אף על פי שעשה כמיטב יכולתו לא לחשוף אותה. "למה שלא תרשה לי להשגיח עליהן לכמה שעות בשישי בערב?" שאלתי.
"לעולם לא אוכל לבקש ממך להפסיק לעבוד!" בנט הרחיב את עיניו בזוועה מדומה.
"הקמפיין של קרן בלו נרגע," אמרתי כבדרך אגב, מתעלמת מהסרקזם הבוטה שלו. לא הוספתי שעד שיגיע הפרויקט הגדול הבא שלנו, אני נואשת למלא את זמני בכל דבר שיסיח את דעתי מהיעדרותו של אלכסנדר מחיי.
"אולי את צודקת." בנט עיסה את רקותיו, נאנח בקול. "זה יהיה פתטי אם תשגיחי עליהן כשאישן?"
לרגע בחנתי את הופעתו השפופה של בנט ואחר הרמתי גבה. "נראה לי שאני צריכה להתעקש שתשלים שעות שינה."
"את פשוט מושיעה, קלרה." הוא השתהה, חיטט בין הניירות המפוזרים בתיקו, "מישהו התקשר לכאן ושאל עלייך, חשבתי שרשמתי את מספר הטלפון שלו."
צבע החדר החוויר והתעמם. רק אדם אחד היה מתקשר לשאול עליי. רק הגבר היחיד שלא יפנה ישירות אליי. אדם אחד שלא יצר איתי קשר ישיר מזה חודשים.
"היי, לא התראיינת לעבודה אחרת, נכון?" שאל בנט, בוחן את פניי הלומות הרעם.
נדתי בראשי והכרחתי את עצמי לענות. "לא ולא."
"טוב, כי נראית מבוהלת למדי." ההבנה נחתה עליו, מאירה את פניו. "לא נראה לי שזה היה הוא, קלרה."
לא הייתי בטוחה אם הרגשתי טוב יותר או רע יותר. למעשה, לא הרגשתי דבר. הדחקתי את השאלות שרציתי לשאול את בנט. האם השואל קרא לי בשמי? איך נשמע קולו? הוא באמת השאיר מספר? כי אלכסנדר לא היה הטיפוס שיתקשר. "בטח זה היה רק כתב."
אבל לא יכולתי להתנער מאי־הנוחות שחשתי. "תרצי כוס תה לפני שנכנס?" שאל, ופנה לצאת.
"בשבילי קפה, בבקשה, כמעט סיימתי לעבור על הדו"ח." הצבעתי לעבר הקובץ הפתוח על מסך מחשבי. מרגע שפקחתי את עיניי, כל רגע שבו הייתי ערה ובהכרה מלאה עבר עליי בהכנות לקראת היום. החלטתי שלא ארשה עצמי לרדת מהפסים עכשיו.
"לפעמים אני שוכח שאת אמריקאית, ואז את מבקשת קפה," הקניט בנט.
הפניתי לעברו אצבע מתריעה והסבתי את תשומת ליבי חזרה לעבודתי. "אני לא היחידה במשרד ששותה קפה, ואני לא אמריקאית."
"את אמריקאית יותר משאת מוכנה להודות, אבל אולי אם אלעיט אותך במספיק תה ורקיקים, בסופו של דבר תאמצי בחום את הבריטיות שלך."
"לא סביר," אמרתי במבטא הקוקני הנוראי ביותר שלי. צחוקו של בנט נמוג כשצעד לעבר פינת האוכל. שמחתי לראות שמצב רוחו השתפר. הוא אולי מתלוצץ על שאני עובדת קשה מדי, אבל לא יכולתי שלא לדאוג מהלחץ הרב שהיה נתון בו, בנוסף לכך שהיה היחיד שנשא באחריות לבנותיו.
למרבה המזל נראה שהכול מאורגן כראוי במצגת קרן בלו. עם קצת מזל, יחזור בנט עם הקפה שלי ויותיר לי זמן ללגימה חטופה לפני שנצטרך לרדת לחדר הישיבות. הדלקתי את הפלאפון כדי לבדוק מה השעה וראיתי שיחה שלא נענתה מאימי.
תקיפה מכל החזיתות.
מדליין בישופ התעלמה בנחישות מרמזים. במשך שבועות התחמקתי מניסיונותיה אליי לתפוס אותי בנייד. האמת היא שלא הייתי מסוגלת לסבול את החטטנות הבוטה שאפיינה אותה. מבחינתה, אלכסנדר ואני עדיין היינו יחד. ברגע ששמעה שנפרדנו, לא רק שזיהתה ללא קושי היכן בדיוק השתבשו הדברים, אלא גם חילקה לי הוראות כיצד לתקנם. אם סקרנות הרגה את החתול, פעלתנות יתר החזירה אותו לחיים לאחר כמה טיפולי החייאה. לדברי אימי, כל מצב אפשר לתקן. לא היה לי לב להגיד לה שמצבנו חסר תקנה.
אמרתי לאלכסנדר שלא אהיה סודו הקטן, אבל עדיין ניצבתי כאן כשאני לא מגלה את האמת על יחסינו. אולי מעולם לא הייתי חזקה כפי שחשבתי — כפי שחשב שהייתי.
בנט חזר אל שולחני והושיט לי ספל מהביל. "את מוכנה לטה־רה־רם?"
לגמתי מהקפה שלי. העמדת פנים שאני סוחבת, הפכה לי לטבע שני, יצירת רושם שחיי המחורבנים לא היו על הפנים, כבר הייתה סיפור אחר לגמרי. יכולתי להיות כנה איתו, אבל במקום מרחתי חיוך על פניי. "אחריך, בוס."
 
לא יכולתי שלא להתפעל מהשינוי שעבר הלקוח שלנו. בחודשים הספורים מאז פגשתי לראשונה את השחקן המפורסם, הוא הפך מכוכב קולנוע בעייתי למנהיג מתחשב, שלקח על עצמו אחריות הולכת וגדלה בהתמדה בקמפיין. לא היה לי ספק שליחצנית הבלונדינית שלו סופיה קינג, שחגה סביבו כל הזמן, היה קשר אדוק לעניין. בשטח נפוצו השערות לגבי יחסיה עם אייזיק בלו, אבל היום כשיצאנו מהפגישה תפסתי אותו מניח את ידו על שורש גבה במחווה מגוננת, ואושרו חשדותיי. הוא הסירה מהר מכדי שאחד מהאחרים יוכל לראות, אבל עיניה הבזיקו אליו, בוערות בלהבה חנוקה בדחיפות שחולקים רק נאהבים.
לחץ כיווץ את חזי, כאב סחט את ליבי. לעולם לא אחליף יותר מבט כזה עם איש. השתוקקתי לידו של אלכסנדר נוגעת בי שוב בצורה מגוננת. מבטה של סופיה נע ולכד את מבטי, הסתובבתי, נבוכה להיתפס נועצת מבט.
"תודה על כל העבודה שהשקעת," אמר אייזיק והושיט את ידו לבנט. "קרן בלו זכתה להתחלה יציבה בזכות פיטרס את קלארקוול."
בנט לחץ את ידו והניע בראשו מצד לצד. "אבל התודות מגיעות לה."
למרות העבודה הרבה שהשקעתי בקמפיין, התכווצתי כששמעתי את השבח שנזקף לזכותי. רציתי להתקדם בחברה, אבל גם רציתי שזה ייעשה לאחר שהתעניינות הצהובונים בחיי האישיים תימוג מהזיכרון הציבורי לבסוף. אייזיק פנה להודות לי, אבל נרתע כשראה אותי. בשערו החום הקצוץ, גומות חן בלחייו ובגופו הבנוי לתלפיות, רוב הנשים מוכנות להרוג כדי לצוד את תשומת ליבו. לא הייתי רוב הנשים. אייזיק אולי היה סקסי להחריד, אבל הוא לא היה אלכסנדר.
הכוכב, אולי תודות לשנים של משחק, התאושש במהירות והושיט לי את ידו. "תודה לך מיס...?"
"בישוף," אמרתי זורמת עם ההצגה. אין ספק שזיהה אותי. אלמוניות לא הייתה אחת ההטבות הנלוות להופעה על עמוד השער של פיפל־מגזין. החלפנו עוד כמה משפטי נימוסים, ולמרות הפתיחה המביכה, לא יכולתי שלא להיות מוקסמת מבלו.
סופיה השתהתה ליד הדלת, דוחקת החוצה את לקוחה ומאהבה עם שאר אנשי הקבוצה. ברגע שיצאו מחדר הישיבות, הניחה את ידה על משקוף הדלת, חוסמת את דרכי החוצה.
"אוכל לעזור לך במשהו?" שאלתי.
"מעניין," אמרה. "את נשמעת כמו אמריקאית, אבל מתנהגת כמו בריטית מזורגגת ומנומסת מדי, קלרה."
לפחות היא לא התכוונה לשחק משחקים. "אני מסוגלת להיות גסת רוח, ועם קצת מאמץ, אולי אפילו כמוך."
היא צחקה, משלבת את זרועותיה הדקות באלגנטיות על שמלתה הצרה, הצמודה והאדומה. "אני מפקפקת בזה, אין לי כוונה לפגוע בך, אבל ראיתי אותך נועצת מבט."
"ההשפעה של אייזיק על נשים," אמרתי בקלילות.
"בהחלט, אבל בואי לא נעמיד פנים שאני מדברת עליו, אני מתארת לעצמי שאת מבינה את הרצון לשמור על דיסקרטיות ופרטיות ביחסים, יותר מרוב האנשים." סופיה זזה כך שלא חסמה עוד את הדלת, אבל אף אחת מאיתנו לא נעה כדי לצאת.
"אני מניחה שזה נכון," הודיתי. "לא אומר מילה."
"זה לא סוד, אבל אנחנו גם לא מפרסמים את העניין בראש חוצות," הודתה. "יחסיי עם אייזיק אינם הסיבה שעצרתי אותך, אני חושבת שתוכלי להיעזר במישהו במצוקה שלך, קלרה."
היא שלפה מתיק הבירקין היוקרתי שלה כרטיס ביקור שנהבי והושיטה לי אותו.
"מה בדיוק את עושה?" שאלתי, סקרנותי גוברת עליי.
"אני מסובבת דברים ומשיבה אותם לקדמותם."
נשפתי בזלזול. "אני חוששת שעכשיו קצת מאוחר מדי."
סופיה העיפה מבט לעבר המסדרון שאליו נעלם אייזיק. כשהחזירה אליי את מבטה ונענעה בראשה נצצו עיניה, "לעולם לא מאוחר מדי."
מילותיה הדהדו בראשי שעה שאפסנתי את הכרטיס במגירת שולחני. ללא ספק סופיה קינג הייתה כישרונית ביותר בכל הקשור לעבודתה, אבל לא חיפשתי מישהו שיסדר לי את העניינים. זה היה בלתי אפשרי. החודשים האחרונים עברו עליי בניסיון לטפס מתהומות הייאוש. הקרב היה קשה ועדיין נאבקתי בו. הדבר היחיד שהיה באפשרותי לעשות היה להמשיך הלאה כמיטב יכולתי. שאפתי נשימה עמוקה, הלכתי לאט לשולחנה של טורי וחיכיתי שתסיים לדבר בטלפון.
"מה עם שבוע הבא?" שאלתי ברגע שהתפנתה — לפני שאספיק לשכנע את עצמי לרדת מהעניין. "כל הקיץ נקברתי בעבודה, הגיע הזמן להוציא את הראש מעל האדמה."
"מעולה!" מחאה טורי כפיים. "אני אדאג שתעמדי בהתחייבות."
"חסר לך שלא," אמרתי, חיוך אמיתי מפציע על שפתיי.
צעד צעד.
 
הנחתי את תיקי על משטח הגרניט במטבח, ועברתי על הדואר שהתקבל היום, מדכאת פרץ אכזבה כשנתקלתי רק בחשבונות ועלוני מכירות. העיקר שסגרנו על צעד צעד, קול קטן בראשי התגרה בי.
לחדר נכנסה בל לבושה בשמלת טורקיז ארוכה שזרמה לאורך גזרתה האלגנטית. היא נפנפה בידיה על עצמה והברישה מספר קווצות דביקות של שיער בלונדיני מעורפה. את דירתנו השכירה לנו דודתה, ובעוד שאהבתי את העיצוב הארכיטקטוני של התקופה שלפני המלחמה ואת שכר הדירה החודשי, חסרו לה כמה מהתקני הנוחות המודרניים כמו מיזוג אוויר. "בואי נצא לחופשת קיץ," הציעה, "מיורקה או איי סיישל?"
"אני חוששת ששם עלול להיות אפילו יותר חם, ויש לי עבודה."
"חום על חוף הים הוא שונה." נאנחה בל ולקחה קוביית קרח מהמקפיא. "האומללות היא לסבול מהחום בעיר עם כל האנשים. לא תוכלי להשתחרר לכמה ימים או לסוף שבוע ארוך?"
"זה הכול?" הרמתי את ערימת הדואר, מתעלמת משאלתה.
"ככל הידוע לי." היא בחנה את פניי לרגע. "איך הייתה הישיבה שלך?"
"מצוינת," אמרתי בתקווה שלא תבקש פרטים. עדיין לא הייתי בטוחה איך להגיב להצעה של סופיה קינג.
"עבדת קשה על הקמפיין, בהחלט סיבה למסיבה," הציעה. "בואי נצא לבירה."
"אני חייבת לצאת לריצה." כושר שימש כתירוץ בררת המחדל כשלא יכולתי להעסיק את עצמי בעבודה.
"שטויות במיץ," אמרה בל. "את מתחמקת."
"אני לא מנסה להתחמק ממך." נאנחתי, מחפשת דרך להסביר בלי לגעת בנושא הכאוב של אלכסנדר. "פשוט לא בא לי לצאת."
"אף פעם לא מתחשק לך לצאת," האשימה. "אני אוהבת אותך יקירתי, אבל אי־אפשר להתחמק מהחיים לנצח. מתי תמשיכי הלאה?"
"אני יוצאת לריצה, אל תנתחי את העניין מכל הכיוונים." תפסתי את תיקי וחלפתי על פניה לפני שתצליח ללחוץ עליי יותר.
כעבור רבע שעה כשהגחתי מוכנה לריצה, לא יצאה בל מחדרה. הכנעתי את הקוקו שלי במשיכה נוספת ויצאתי מהדירה. למרות ערפיליות הערב, נהניתי לחוש את האוויר על עורי המיוזע כשהאצתי את הקצב. ריצה ניקתה את ראשי וקירבה אותו לגבול הריקנות, מצב טוב כמעט כמו להיות שקועה לחלוטין בעבודה.
בפינה עצרתי וחיכיתי שאור הרמזור יתחלף. מכונית רולס־רויס שחורה ונוצצת מצידו השני של הרחוב, הקפיצה את ליבי. שאבתי נשימה עמוקה, התקרבתי, קולטת באכזבה שהיא לא הייתה של אלכסנדר.
תתאפסי על עצמך, נזף חוש הביקורת העצמית שלי.
הפעם הייתי חייבת להקשיב לו. זינקתי לריצה מהירה, זרועותיי נעות בנחישות, דמי פועם בעוז, בשעה שהכרחתי את עצמי להגביר את מהירותי עד ששכחתי הכול. ברחתי מבעיותיי. ידעתי היטב. אבל איזו ברירה אחרת נותרה כשאין לי אל מי לברוח?
המחשבה נעלמה מראשי, כשקצבי המהיר הציב דרישות גופניות שגברו על המחשבות. חצי שעה לאחר מכן, כשעליתי במדרגות הקדמיות של הבניין ראשי היה צלול לחלוטין, הרגשתי מאושרת הודות לריצה. אילו רק יכלה ההרגשה להימשך לנצח.
"קלרה!" קראה דודה ג'יין מפתח דלתה. "היי ג'יין," התנשמתי. "בואי ושתי קצת מים, את נראית כאילו רצת מרתון."
הרגשתי ככה, אבל למרות גרוני היבש נענעתי בראשי. "אני מגעילה, חייבת להתרחץ, אבל תודה."
"שטויות." ג'יין יצאה אל המסדרון והצביעה על דירתה. "פנימה, מייד."
כשג'יין במצב רוח כזה אין מקום לוויכוח, אז נכנסתי פנימה. ג'יין, דודתה של בל, על שיערה האפור והקוצני וגזרתה הקטנטנה, דמתה לשדונית זעירה וצעירה הרבה יותר ממה שזכאית להיראות אישה בת גילה. כל שהחסירו ממדי גופה קיבל פיצוי נדיב ברוחה. הרמתי את ידיי בכניעה והלכתי אחריה.
לגמתי את המים שהושיטה לי בהכרת תודה. "תודה," אמרתי כשסיימתי לשתות. "את עושה קצת יותר מסתם כושר," אמרה ג'יין. "את נראית כילדה שבורחת ממשהו."
משכתי בכתפיי, אבל עיניי נמנעו מלהישיר מבט. לא רציתי לראות את עצמי משתקפת במבטה החודר של ג'יין. "אני פשוט משתדלת להמשיך הלאה."
"למה?" מכל מה שהעליתי בדעתי שתגיד, ודאי לא ציפיתי שתחקור אותי על הנקודה הזו. לא בדיוק משפט טיפוסי לשיחות ייעוץ בעקבות פרדה. ואני אמורה לדעת, שמעתי הכול. התפתלתי בחיפוש אחר תגובה, אבל בסופו של דבר, כל שהייתי מסוגלת לעשות היה לבהות בה באטימות.
"את אוהבת אותו, קלרה," אמרה ג'יין, הושיטה יד, אספה את ידי וטפחה עליה. "זה ברור לעין, יקירתי, אז מדוע אינך איתו?"
עצמתי את עיניי, אספתי את כוחותיי לפני שעניתי, "לפעמים אין די באהבה."
"יש משהו שדי בו?" לעגה ג'יין. "קלרה, לכל מערכות היחסים יש את הזמן שלהן, חלק מהאהבות נועדו להימשך חיים שלמים ואחרות לא."
"אני יודעת," לחשתי. "זמנך עם אלכסנדר נגמר?" לחצה עליי. פניתי ממנה כדי להביט מבעד לחלון. הרולס־רויס עדיין חנתה בפינה, וליבי שוב זינק, ואני מניחה שזה ענה על שאלתה. "אני עדיין אוהבת אותו," הודיתי. "אבל בלתי־אפשרי שנישאר יחד, זמננו עבר."
"עלייך להיות בטוחה, להכריח אהבה להסתיים, לאלץ את הזמן המיועד למשהו להשתנות, לא בהכרח יסלק את הרגש, לא כשהסוף אינו אמיתי. הריסת מערכת יחסים מובילה רק לחרטה," יעצה. "חרטה עלולה להרעיל את החיים, ואין חרטה צורבת יותר מאהבה שנזנחה."
מהטון החד בקולה ניחשתי שהתנסתה באופן אישי בחרטה מהסוג הזה. לא ביקשתי ממנה שתחלוק איתי את ניסיונה.
לא הייתי קשישה כמו דודה ג'יין, אבל הספקתי ללמוד מספר שיעורים קשים לגבי אהבה. היה מעודד להאמין שהזמן ירפא את כל הפצעים, אבל זה לא היה נכון. הזמן לא ימחק לחלוטין ייסורי לב שבור. תמיד הוא יהיה שם, לופת אותך, תולש חתיכות, בלי קשר לעומק שבו קברת את העבר.
"אני חוששת שאין לי ברירה," אמרתי לה, "והוא לא רוצה אותי ממילא."
כאב להודות בכך בקול רם. לא סיפרתי לאיש — אפילו לא לבל — שלאורך יותר משמונה שבועות לא שמעתי מילה מאלכסנדר. הוא בא לחפש אותי רק פעם אחת מאז שעזבתיו בנוטינג־היל — ומאז שום דבר. גם אם צדקה ג'יין, זה היה חסר משמעות. אלכסנדר המשיך בחייו.
"איך את יודעת?"
"אני פשוט יודעת." בל הקפידה להרחיק כל זכר לצהובונים מביתנו, אבל היא לא יכלה למנוע ממני לראותם בדוכני העיתונים בכל פינה. ראיתי הוכחות מצולמות — אלכסנדר נראה במועדונים ובברים. זיהיתי כמה מחבריו בתצלומים, ביניהם ג'ונתן תומפסון, חברו מבית הספר והטעות הגדולה של בל. אם אלכסנדר בילה איתו, היה לי מושג ברור מה לא דיווחו טורי הרכילות. למיטב ידיעתי, אלכסנדר עדיין לא נתפס בחברת אישה אחרת, אבל זאת הייתה רק שאלה של זמן. בינתיים, עדיין הייתי על הרדאר של הפפראצי, מופיעה בכותרות שתהו על טיב יחסינו כגון, מה קרה לה — לאן נעלמה קלרה?
ג'יין קפצה את שפתיה ולרגע בחנה את פניי. "חכי כאן."
נימה מבשרת רעות התלוותה למילותיה, עמדתי במטבחה, קפואה מחרדה. חום הכעס התיך את הקור שלפת אותי כשחזרה עם ערימת מעטפות. זיהיתי את צבעי הקרם הבהיר, עוד לפני שהבחנתי בחותם השעווה הסמיך, האדום, ששלח את ליבי לדהור.
"איך הם הגיעו לידייך?" שאלתי כשמסרה לי את מכתבי אלכסנדר.
"חשבנו שעלינו לתת לך קצת זמן," אמרה ג'יין בקול רך.
"חשבנו?" חזרתי. "את מתכוונת לבל."
ג'יין צמצמה את עיניה בחומרה. "אל תכעסי עליה, היא התכוונה לעזור לך."
נחרתי בבוז והצמדתי את הצרור לחזי. איך יכלה חברתי הטובה ביותר להסתיר ממני משהו חשוב כל כך? בל דחפה אותי להמשיך הלאה. עכשיו נראה שלא בחלה בלחבל בכל סיכוי של אלכסנדר ושלי להתפייס. "מצחיק, כי מעולם לא נפגעתי כל כך."
אבל אפילו כשאמרתי את המילים, ידעתי שאני משקרת. נפגעתי בעבר, והאיש שכתב את המכתבים הללו הוא שפגע בי. אז למה אני נואשת כל כך לקרוא אותם?

עוד על הספר

הסאגה המלכותית 2 - כבוש אותי ג'נבה לי
פרק 1
 
 
רחוב פורטובלו המה מפעילות שעות הבוקר המוקדמות. סוחרים סידרו דוכנים עמוסים ובעלי החנויות שטפו את מדרגותיהם. סביבי החלה השכונה המוכרת והחמימה לגלות סימני חיים, מתעוררת ליום חדש. אבל הייתי לכודה בסיוט. העולם עדיין הסתובב על צירו, אבל אני לא יכולתי לעכל את ההתנהלות השגרתית, היומיומית של חיים נורמליים, יותר משהייתי מסוגלת להבין את מה שקרה. חזי התייסר בכאב הדוקר של לב שבור. אתמול הגעתי לכאן בציפייה לדבר אחד בלבד: סגירת מעגל. השגתי את זה. לפחות, כך חשבתי לעצמי. אבל עם כל צעד שהרחיק אותי מאלכסנדר, התקשיתי יותר לנשום. ריאותיי הפכו לעופרת יצוקה, לא מסוגלות לשאוף את אוויר הקיץ החמים. חולשה אחזה בברכיי שבקושי נשאו את משקלי.
לא הייתי מסוגלת להיות סודו של אלכסנדר. סירבתי להיות. אבל לאחר שחתכתי, הרחקתי אותו מחיי, הרגשתי כאילו עקרתי את ליבי מקרבי והשלכתי אותו מאחוריי. חיים ללא אלכסנדר לא נראו לי אפשריים. חיי שקר איתו היו מסוכנים מדי. למה לא לבחור בחיתוך נקי עכשיו, במקום פעם אחר פעם להישבר לרסיסים עקב סודות, רכילות ושקרים? עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, אבל העובדה הזו הייתה נחמה עלובה.
ומעבר לכך, אני נטשתי אותו. מה שהציע לי לא היה חיים — לא חיים אמיתיים. הוא היה מסוגל לראות זאת בכלל? אולי זה הוכיח לי שרגשותיו כלפיי היו עמוקים כמו אלו שהרגשתי כלפיו. אך במקום להראות לו שאני אוהבת אותו, עזבתי. איך יכולתי לעשות משהו אחר כאשר הוא מנע ממני אפילו את החיזוק שיכלו להעניק המילים? הוא היה אמור להתחתן בנישואין פוליטיים. מצופה ממנו לשלוט במדינה הזאת.
אף אחד מאיתנו לא ציפה להתאהב.
עכשיו הרסנו זה את זו.
ההכרה הלמה בי, ואני כשלתי ונפלתי כנגד חזית הלבנים של חנות עתיקות. איך אשרוד את אלכסנדר?
הכאב העמום שהתפשט בגופי התעצם ליגון עמוק. הצריבה בגרוני התפרצה בשטף דמעות זועמות שניגרו ללא שליטה במורד פניי. לא טרחתי לנגבן גם כשהעדויות ליגוני נִקוו על ריסיי וטשטשו את ראייתי.
לא משנה. לשום דבר אין משמעות.
העזתי לאהוב אותו למרות הסיכון. הוא הזהיר אותי. הזהרתי את עצמי. לא נכנסתי למיטתו בעיוורון, אבל גם לא ציפיתי ליותר מסטוץ. הייתי נמהרת, ועליי לשלם בליבי.
נתתי לו את גופי, והוא לקח את נשמתי.
ואז הוא עמד שם, ניצב מולי כשאותו כאב מנצנץ מעיניו הכחולות היפות. כל סנטימטר בגופי השתוקק להתקרב אליו, להצטנף בין זרועותיו ולהקל על הצורך הכואב שחשתי. הרגשתי שאף הוא זקוק לניחומים, וידעתי שאני היחידה שמסוגלת להעניק לו שלווה. עצרתי בעצמי גם כשדמעותיי זרמו ללא מעצור.
״את לא יכולה לעזוב קלרה, בואי איתי בחזרה," ציווה, אבל אי־הוודאות ניכרה בדרישה ובחובה ארבה השאלה, כה זרה לשפתיו המושלמות. אלכסנדר לא היה הססן. הוא לקח מה שרצה ללא ויכוחים. חלקית מאחר שהיה יורש העצר של אנגליה, אבל גם משום שהקרין סמכות טבעית פראית, כמעט ראשונית. הוא לא נתן דין וחשבון לאיש ולא היה אדם ששואל שאלות. אבל עכשיו הוא עמד מולי ועשה את הדבר היחיד שלא הצלחתי אפילו לדמיין.
מצמצתי כנגד ים הדמעות שערפל את ראייתי ובלעתי אותו בעיניי. נשימתי חרכה את גרוני מעוצמת הלהט שהבליח מעיניו, כחול כחוד שלהבת. שערו שגבל בשחור עדיין היה פרוע מאצבעותיי שנאחזו בו כשזיין אותי ללא רחם לפני שעות מספר. האם שפתיו המלאות, המפוסלות נצמדו לשפתיי לפני זמן רב כל כך? הרגשתי כמו חלף נצח מאז חשתי את מגען הרך והאיתן — מאז החליקו בין רגליי, מותירות נשיקות שהבטיחו כי הנאה רבה יותר מצפה לי. אבל מה שחמס את נשימתי לא היו פניו האלוהיים או הפגיעות הגבולית שהתחבאה בפקודתו.
הוא עמד בסנדלים ובג'ינס משופשף שנתלה נמוך על מותניו, אבל בחפזונו להגיע אליי הוא לא טרח להצטייד בחולצה. הגוף שהרחיק ממני זמן רב כל כך — הגוף שבעיניי היה יפה להפליא — הוצג במלואו, כולל הצלקות המכוערות של עברו. מחמת הבושה הוא הסתיר אותן עד שדחפתי אותו לחשוף את עצמו בלילה שבו שנינו חצינו את הגבול. עכשיו הוא היה כאן, תובע ממני יותר. למרות נימת קולו ידעתי את האמת. הוא היה נטול הגנות כמוני, מדמם לעיניי כשסיכן הכול כדי להחזיר אותי.
אהבתי אותו עוד יותר בשל כך. זה לא שינה דבר. לא יכולתי להרשות לזה לשנות.
"אני לא יכולה, אלכסנדר." חיוורות וחלולות נפלטו מילותיי משפתיי כהבטחה ריקה. בכל פעם שסירבתי לו, נשברתי יותר, ליבי התנפץ למיליוני רסיסים עם כל דחייה, ולא האמנתי שיחלים אי־פעם.
"לא בא בחשבון." הוא התקרב אליי מהר כל כך עד שראשי הסתחרר. ככל שגברה קרבתו אליי התקשיתי יותר לחשוב, גופי הבוגדני נמשך לעצם נוכחותו עוד לפני שהספקתי להיאבק באינסטינקטים הבסיסיים שלי. זרועותיו לפתו את מותניי בפראות כשמשך אותי אליו בגסות. פטמותיי התקשחו כחרוזים מתחת לחולצתי כשנצמדו אל חזהו החשוף, ואיברי פעם בעוז, עדיין מלא בו. גופי נכנע ללא מילה, נואש להילקח. אלכסנדר היה הסם שלי והייתי חסרת אונים, לא מסוגלת למנוע אותו מעצמי. השתוקקתי אליו — לשונו הבלתי־נלאית, הזין המוצק שלו ויותר מכול השחרור שבשהות תחת שליטתו. "את שלי קלרה, אינך יכולה להיאבק בזה, את שייכת לי."
אפילו כשטען לבעלותו עליי ולמרות ירכיי הנצמדות אליו, הן יודעות היטב את משמעות ההשתייכות לאלכסנדר, לא יכולתי להתעלם מהאמת. "אבל אתה לא שייך לי."
"לעזאזל, ממש לא נכון," נהם. "כל שאני יכול לחשוב עליו זה להיות בתוכך, כל כוח האיפוק שלי נדרש כדי לא לזרוק אותך על כתפי, לסחוב אותך הביתה, לדפוק אותך עד שיכאב לך אפילו ללכת, לדפוק אותך עד שתביני שלא אתן לך ללכת — לא בלי מאבק."
נענעתי בראשי, מתרחקת ממנו. עצבותי הופכת לזעם מלובן מחום. "תגיד לי שלא אהיה הסוד הקטן שלך, תגיד לי שאני יותר מזיון טוב, אלכסנדר, תגיד לי שלא משנה מה יקרה — לא משנה מה אביך יחשוב, או מהן הדרישות המתחייבות ממוצאך רם המעלה — אתה שייך לי."
בתנועה אלימה העביר אלכסנדר את אצבעותיו בין שערותיו, המתח מרצד על לסתו הקפוצה. "זה קצת יותר מסובך."
"זה פשוט לגמרי," הצלפתי חזרה ושילבתי את זרועותיי בחוזקה כנגד חזי, מנסה להקים מחסום בינינו. עדיין התאמצתי להחזיק את גופי תחת שליטתי העצמית. "זה מסובך בדיוק במידה שאתה מסבך את זה."
"אמרתי לך שהמלכותיים דפוקים," אמר, והמלים נאמרו בסלידה. "ואני דפוק מספר אחת."
"תחליט בעצמך מי אתה באמת." מילותיי היו נחרצות, אבל לא יכולתי להסתיר את התחינה בקולי. "אתה לא רואה שיש לך ברירה?"
הוא צחק, אבל לא ניכר על פניו ולו שמץ שעשוע. "את לא רואה שאין לי?"
חישלתי את עצמי, ידעתי מה נזקק לשמוע — עם מה היה עליו להתמודד — וידעתי שאמירת המילים הללו תפגע בי עוד יותר כעת, במיוחד כשליבי הפצוע עדיין דימם. "אני אוהבת אותך, אלכסנדר."
האש בעיניו הצטננה והוא פסע לאחור. צפיתי את התגובה, אבל היא צרבה למרות הכול. לבקש ממנו לומר זאת הייתה בקשה גדולה. לעזאזל, לצפות שיחזיר לי אהבה הייתה דרישה תובענית ביותר. ידעתי שהוא מחזיר, הרגשתי בזה באותה ודאות שחשתי לגבי רגשותיי. הצפייה בו כשנרתע לאחור הספיקה כדי להוכיח לי שזה לא יספיק לעולם.
"אני לא יכול, קלרה," אמר. נימת קולו לא הייתה עצובה, אלא קרה.
שפתיי רעדו כשהעצב דקר בעיניי. "אתה לא רוצה."
הוא הביט בי רגע ארוך, שריר רועד בצווארו לפני שפתח את פיו. "אני לא אומר."
"אז אני לא יכולה לחזור איתך." לא נאבקתי בזרם הדמעות המחודש. שנינו הודינו באמת. עכשיו לא נותרה ברירה אלא להמשיך הלאה.
המחשבה הותירה אותי קהת חושים, קפואה על מקומי, כאילו קוללתי. כשאלכסנדר כרך זרוע סביב מותניי ובאיטיות משך אותי אליו, לא התנגדתי. לא נותר בי כוח לגייס. הכאב פינה את מקומו לריקנות שהדהדה בתוכי. הרגשתי כאילו התהום משתרעת לפניי, מתפשטת מהשעות אל הימים ומהם אל השנים ומציפה את חיי בחידלון. בקושי הצלחתי לקלוט את הרעיון כשאלכסנדר הבריש קווצת שיער סוררת מעל פניי ותחבה מאחורי אוזני.
"בלתי נשלט," מלמל, והפעם היה עצב בדבריו.
"תפסיק לנסות," לחשתי. חיוך קלוש הבליח בזווית שפתיו, אבל נעלם כהרף עין. "אני כבר מתגעגע אלייך."
עצמתי את עיניי בחוזקה, הדמעות החמות דלפו. לא היה טעם להעמיד פנים שהכול בסדר. לא יהיה בסדר. החיים שלי לא היו אגדה, ולא יהיה שום באושר־ועושר־עד־עצם־היום־הזה. ידעתי היטב, גם כשפיו השתלט על פי.
פיותינו התנגשו בעוז, חושפים בבוגדנות דחיפות שהתפרעה בכל אחד מאיתנו. נותרו כל כך הרבה דברים שלעולם לא ייאמרו, ואני פתחתי את פי לפיו, והנחתי ללשונו לקחת את שלי — מאפשרת לו להשתלט עליי פעם נוספת. אחרונה. נשיקתו הציתה את דמי עד שעליתי באש. תשוקה מעורבת בפחד, וגם כשנצמדתי אליו, שלהבות התשוקה הלכו וסגרו עליי לאיטן עד שמצאתי את עצמי עולה בלהבות על המוקד. נאחזת בו, לפתי את כתפיו, ציפורניי חופרות בבשרו המוצק, מפוחדות מכדי להרפות. אחוזת חרדה ממה שחיכה לי בגדה השנייה, בתום הנשיקה. אבל הוא לא שחרר אותי, אפילו כששפתינו התנתקו, ונאבקנו לשאוף אוויר.
הבנו מה יקרה אם נשחרר. אלכסנדר הבריש נשיקה על מצחי ועצמתי את עיניי, מחפשת שביב אחרון של כוח שיאפשר לי לסיים את העניין. הוא היה שם, והחלק העצוב היה, שהכוח היה שם תודות לו. בגללו. בגללנו. הכוח נמצא במה שחלקנו. הוא העניק לי אותו.
הוא נתן לי את הכוח להתרחק. ראשו נשמט קלות כשצעדתי לאחור וכשהרים אותו שוב, הוא אמר רק שתי מילים.
"להתראות, קלרה." אלכסנדר הרים את ידו באוויר, וכעבור שנייה, רולס־רויס מצוחצחת החליקה אל המדרכה שלידנו. הוא פתח את הדלת וסימן לי להיכנס. לא שאלתי שאלות. רוח הקרב חמקה ממני, כוחי דעך.
החלקתי למושב האחורי בלי לומר מילה. הוא חייך חיוך שקט, שונה כל כך מהחיוך המתגרה והשחצן שבו התאהבתי, וסגר את הדלת.
נוריס לא דיבר. הוא הבין ללא הוראות מה מצופה ממנו, וכשהניע את המכונית והחל להתרחק, פנה אלכסנדר לעבר הבית שהיה יכול להיות שלנו. ללא שום היסוס. הוא פסע לעברו כאילו אין ברירה אחרת. הוא הבהיר שאין. אז בכיתי על ליבי השבור ועל הגבר השבור שלי כששב לאחור, פסע חזרה לעבר עתיד שלא נחלוק לעולם — ויצא מחיי.
 
הדלת נסגרה בשקט מאחוריי. אור הבוקר חדר דרך החריץ שנוצר במקום המפגש בין הווילונות, אבל אני הייתי בדרכי חזרה למיטה. המחשבה על התמודדות עם היום שעמד בפניי הייתה גדולה עליי. נזקקתי למצב של חוסר הכרה, אבל אפילו שינה לא תספק בריחה. אלכסנדר יבוא בעקבותיי גם לחלומותיי.
כשחלפתי על פני הספה היא החלה לרחוש חיים, ובל הישנונית התיישבה ושפשפה את עיניה. משערה הפרוע ומכנסי היוגה שלה ניכר שנרדמה כשחיכתה שאחזור הביתה. היא פתחה את פיה אבל שבה וסגרה אותו כשראתה את פניי. לא הייתי זקוקה למראה שתספר לי שעיניי אדומות ואפי גדוש ונוטף.
"הלכת לפגוש אותו." לא שאלה, פשוט ציון עובדה. קולה נעדר שיפוטיות. גם היא עשתה לא מעט טעויות בחיי האהבה שלה, וסביר להניח שלכן התגייסה לפעולה ללא מילה נוספת. בתוך שניות נכרכה השמיכה, עדיין חמה מגופה, סביב כתפיי.
ישבתי, קהת חושים מהלם, כשהיא קרעה לרווחה ומיהרה לטרוק את דלתות ארונות מטבח. היא מצאה קפה, העיפה מבט חטוף והשליכה את השקית חזרה למדף. "על הזין קפה, אנחנו צריכות משהו חזק יותר."
עדיין לא היה אפילו תשע בבוקר, אבל לא התווכחתי איתה. לא היה לי כוח. היא מזגה יין לבן והושיטה לי את הכוס. לקחתי ולגמתי בהיסח הדעת.
יכולתי לחוש את הסקרנות שהקשתה על בל להתאפק. היא השתוקקה לדעת מה קרה, ומהיכרותי עם החברה הכי טובה שלי, ידעתי שהיא עושה מאמץ עילאי להכיל את השאלות שבטח מתות להתפרץ החוצה. והיא הייתה חברתי הטובה ביותר, בדיוק בגלל זה. כל השאר, כולל אימי, לא היו מסוגלים להשתלט על עצמם. בל הבינה למה נזקקתי: זמן.
זמן לעבד את מה שקרה. זמן להתרגל לרעיון שאלכסנדר כבר לא היה חלק מחיי — שלעולם לא יהיה חלק מחיי. עכשיו... עכשיו, זה נראה בלתי אפשרי. כרגע, לא הייתי מסוגלת לקלוט איך העולם עדיין מסתובב סביב צירו.
בל הובילה אותי לחדר האמבטיה והתחילה למלא את האמבט. לא מחיתי. המשכתי להסתכל עד שחילצה את כוס היין מאצבעותיי. היא החליקה מידי ויבבה ניסרה בתוכי. מה עוד יילקח ממני? המחשבה לא הייתה רציונלית ולי לא היה אכפת. שום דבר לא נראה לי הגיוני. למה להיאבק? החיים שלי — החיים שרק לפני כמה שבועות הרגשתי שזה עתה התחילו — הסתיימו. מחר יהיה עליי להתחיל מחדש. מחר אצטרך לעמוד בפני מציאות שלא תכלול את אלכסנדר.
"היום, תבכי," אמרה בל בשקט, כאילו קראה את מחשבותיי.
היום אבכה, הסכמתי בשתיקה. אחליק לאמבטיה החמה שמילאה לי ואניח לדמעות לצנוח למים, אצלול למעמקי הליבה הגולמית, עד שאגיח פצועה, ריקה וחדשה — עד שאשטוף את הכאב. אבל אפילו כשהתכופפתי ונכנסתי לאמבט, ידעתי שלעולם לא אצליח לטהר את זיכרוני מאלכסנדר. הוא היה בדמי. מגעו הוטבע על עורי. אני שייכת לו, גם אם לעולם לא אוכל להשתייך למעגלו, יחד עימו.
"מחר יהיה קל יותר." בל ישבה על דופן האמבט, היא לא לחצה עליי לדבר איתה, פשוט ישבנו שם בשתיקה.
בנוגע למחר טעתה בל. לעולם לא יהיה קל יותר. ליבי נשבר גם לפני כן, אבל לא ככה. לאבד את אלכסנדר שבר משהו עמוק בתוכי — שבר את רוחי ואת נשמתי. מעולם לא נתתי את עצמי לאף אחד כפי שנתתי לו. לעולם לא אתן שוב. זה בלתי אפשרי. אהבה יפה ועזה כמו שלנו לא מתרחשת פעמיים בחיים. בן אנוש אולי מסוגל לשרוד אובדן כזה פעם אחת, אבל אינסטינקט ההישרדות שלנו לעולם לא יניח לנו להיות פגיעים כל כך שוב.
"כשתרצי לדבר, אני כאן." בל חמקה מהחדר, אבל היא תחכה ממש מעבר לפינה. לא היה לי צל ספק שתיתן לי את המרחב שנדרש לי כדי להחזיק מעמד, בעת שתישאר בסביבה קרוב ככל האפשר.
לעת עתה, נותרתי לבדי, שחררתי את מלוא יגוני והרשיתי לעצמי להרגיש אותו באמת. הוא קרע אותי, מתפרץ ושובר את ליבי עד שלא נותר דבר. כל שנשאר היה כאב חלול שישב בחזי והכביד על הנשימה. אפילו באותו רגע לא הייתי משנה דבר. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת פחות לתאר לעצמי מחיים ללא אלכסנדר, היה לדמיין שמעולם לא היה חלק מחיי. אחיה על זיכרונות. אתקיים על הזיכרון כי לפני שהוא נכנס לחיי גוועתי ברעב בלי שידעתי זאת. קיבלתי את ההחלטה הנכונה. תוך זמן קצר לא הייתי מסוגלת לשרוד כשלבסוף בכל מקרה היה עוזב אותי מכורח הנסיבות. היום לא דובר במה שרצה ליבי; דובר בהישרדות. לרגע חולף הוא היה שלי. זמננו יחד היה קצר מדי, אבל ידעתי שהוא חייב להספיק.
 
 
 
פרק 2
חלפתי בקלילות על פני האיש שהחזיק לי את הדלת בלוויית תודה לך כנה, ממהרת לנוע הלאה כאשר הבנתי שרצה לפתוח בשיחה. הוא לא נראה כמו עיתונאי, אבל למדתי בדרך הקשה לא לבטוח בגילויי עניין, אקראיים לכאורה, שהגיעו מאנשים זרים. חוץ מזה, לא היה לי זמן הבוקר. בל טהורת הכוונות, חברתי הטובה והחטטנית ביותר, עיכבה אותי עשרים דקות בדירתנו המשותפת. ועכשיו נותרה לי פחות מחצי שעה להתכונן לפגישה עם אחד מלקוחותינו החשובים ביותר.
משרדי פיטרס את קלארקוול עדיין היו שקטים יחסית בשעה כה מוקדמת בשלישי בבוקר, אבל השקט לא יימשך זמן רב. מאז שהשקנו רשמית את הקמפיין של אייזיק בלוּ, האווירה במשרד עברה מנינוחות רגועה לקדחתנות מטורפת — ואהבתי כל רגע. בעוד רבים מחבריי לעבודה שנאו את קצב העבודה החדש, אני פרחתי בו. עומס העבודה הסיח את דעתי מהבלגן בחיי האישיים והותיר לי מעט זמן לחשוב על אלכסנדר. במשך חודשיים וחצי, למעשה גרתי כאן, הראשונה להגיע והאחרונה לעזוב. לא הפסקתי לעבוד עד שעיניי סירבו להישאר פתוחות, מה שהפך את חלומותיי למקום היחיד שבו אלכסנדר פלש למחשבותיי. לא הצלחתי למנוע ממנו לעקוב אחריי לשם.
טוּרי נופפה לעברי מעמדתה, מפתיעה אותי במקצת. לג'ינג'ית התוססת היו ממש חיי חברה פעילים — שהיא לחצה עליי לקחת בהם חלק — ומעולם לא הקדימה אותי בהתייצבות לעבודה. עצרתי ליד שולחנה, מכינה את עצמי להפצרות הרגילות לצאת לארוחת ערב או לשבת לשתות באיזה בר. "הקדמת הבוקר."
התאמצתי למרוח חיוך על שפתיי. חיבבתי את טורי, באחד הימים אולי נוכל אפילו להיות חברות. כרגע כל שיכולתי לחשוב עליו היה עבודה. כיף לא נכלל באוצר המילים שלי. פעמים מספר במהלך הקיץ ניסיתי לצאת לארוחת ערב עם בל וכמה חברים, שרק הזכירו לי אנושות את חסרונו של אלכסנדר. נכון לעכשיו, למדתי את הלקח.
טורי עיוותה את פניה ומשכה את מקטורנה כדי להסתיר גופיית קולר מנצנצת.
אייליינר מרוח ותלבושת מפוקפקת לעבודה? "בוקר קשה?" שאלתי. או לילה עמוס? הוספתי ללא קול. היא רכנה קדימה והורידה את קולה, אף על פי שהיינו היחידות שהגיעו למשרד כה מוקדם. "רואים עליי שלא ישנתי? ארבע בבוקר זו לא בדיוק השעה המתאימה להיזכר ששכחת להשיג את התוצאות האחרונות שהניב הקמפיין של בלו, במיוחד אם את בברימסטון."
צחקתי חלושות, בתקווה שאראה כמשתתפת אוהדת להרגשתה. בתוכי התחלחלתי, וידויה התמים סחרר בראשי רגשות ומחשבות במהירות שלא יכולתי לעכל. הייתי במועדון הזה קודם, והבלח הקנאה החותך למשמע אזכורו, הדהים אותי. גם הוא היה שם אתמול בלילה? היא שהתה בקרבתו בלי לדעת כלל? ולא רק העניין הזה. לטורי לא היה מושג קלוש באשר למשמעות שנלוותה מבחינתי למילה ברימסטון.
לפני כן לא נדרשתי להתייצב מולה. ברימסטון אינה בדיוק מילה הנמצאת בשימוש בשיחה היומיומית — אם אתה לא פרופסור לכימיה או נביא זעם במינוי עצמי המטיח אש וגופרית בעוברים ושבים — וזו אחת הסיבות שבחרתי בה כמילה הבטוחה שלי. ברימסטון הייתה אמורה להיות ההגנה שלי כשאלכסנדר לקח את הדברים רחוק מדי — כאשר דרש יותר משהייתי מסוגלת לתת לו.
השתמשתי בה רק פעם אחת, ולעולם לא אשתמש בה שוב. טורי השתעלה בנימוס ואני נענעתי בראשי, מנסה להתנער מהזיכרונות הכואבים. "מצטערת," מלמלתי. "גם אני צריכה לסיים כמה דברים לפני שאייזיק יגיע, הראש שלי התפזר, נדד לכמה מקומות בבת אחת."
"מבינה לגמרי," אמרה באהדה. "אנחנו צריכות לשבת יחד כמו שצריך על ארוחת צהריים כשנסגור את העניין."
היססתי, אוטומטית מחפשת תירוץ. "זה שבוע נוראי מבחינתי, מחכים לי מאה דו"חות שבודקים את התקדמות צוות הפרסום של אייזיק."
טורי פטרה את תירוציי במשיכת כתפיים. "אולי בפעם אחרת."
"בהחלט," אמרתי. אולי, נותרה ההתחייבות היחידה שיכולתי לספק לאנשים בימים אלה. כשהבטתי בשעון המשרד, קלטתי ששיחתי עם טורי הצליחה לבזבז חמש דקות יקרות.
זרקתי את תיקי למגירת שולחני, הוצאתי את תיקיית מסע הפרסום של בלו, מתכוננת לתדרוך בישיבה היומית.
"מוכנה?" שאל בנט, העייפות ניכרת בחיוכו הידידותי הרגיל.
עצרתי ובחנתי את הבוס שלי. העיגולים מתחת לעיניו נראו כהים יותר, ושערו החום המתולתל נזקק נואשות למסרק. "מה איתך?"
"אני נראה כל כך רע, אה?" הוא צנח על הכיסא שלצידי ומשך את עניבתו. "למה ילדים מקבלים חופשת קיץ כשהוריהם חייבים לעבוד?"
"אכזריות לשמה," הסכמתי. בנט גידל שתי תאומות בנות שש, משימה קשה גם אלמלא מתה אשתו באופן בלתי צפוי בשנה שעברה. לא יכולתי לתאר לעצמי את תחושת ההלם שהכתה בו, אף על פי שעשה כמיטב יכולתו לא לחשוף אותה. "למה שלא תרשה לי להשגיח עליהן לכמה שעות בשישי בערב?" שאלתי.
"לעולם לא אוכל לבקש ממך להפסיק לעבוד!" בנט הרחיב את עיניו בזוועה מדומה.
"הקמפיין של קרן בלו נרגע," אמרתי כבדרך אגב, מתעלמת מהסרקזם הבוטה שלו. לא הוספתי שעד שיגיע הפרויקט הגדול הבא שלנו, אני נואשת למלא את זמני בכל דבר שיסיח את דעתי מהיעדרותו של אלכסנדר מחיי.
"אולי את צודקת." בנט עיסה את רקותיו, נאנח בקול. "זה יהיה פתטי אם תשגיחי עליהן כשאישן?"
לרגע בחנתי את הופעתו השפופה של בנט ואחר הרמתי גבה. "נראה לי שאני צריכה להתעקש שתשלים שעות שינה."
"את פשוט מושיעה, קלרה." הוא השתהה, חיטט בין הניירות המפוזרים בתיקו, "מישהו התקשר לכאן ושאל עלייך, חשבתי שרשמתי את מספר הטלפון שלו."
צבע החדר החוויר והתעמם. רק אדם אחד היה מתקשר לשאול עליי. רק הגבר היחיד שלא יפנה ישירות אליי. אדם אחד שלא יצר איתי קשר ישיר מזה חודשים.
"היי, לא התראיינת לעבודה אחרת, נכון?" שאל בנט, בוחן את פניי הלומות הרעם.
נדתי בראשי והכרחתי את עצמי לענות. "לא ולא."
"טוב, כי נראית מבוהלת למדי." ההבנה נחתה עליו, מאירה את פניו. "לא נראה לי שזה היה הוא, קלרה."
לא הייתי בטוחה אם הרגשתי טוב יותר או רע יותר. למעשה, לא הרגשתי דבר. הדחקתי את השאלות שרציתי לשאול את בנט. האם השואל קרא לי בשמי? איך נשמע קולו? הוא באמת השאיר מספר? כי אלכסנדר לא היה הטיפוס שיתקשר. "בטח זה היה רק כתב."
אבל לא יכולתי להתנער מאי־הנוחות שחשתי. "תרצי כוס תה לפני שנכנס?" שאל, ופנה לצאת.
"בשבילי קפה, בבקשה, כמעט סיימתי לעבור על הדו"ח." הצבעתי לעבר הקובץ הפתוח על מסך מחשבי. מרגע שפקחתי את עיניי, כל רגע שבו הייתי ערה ובהכרה מלאה עבר עליי בהכנות לקראת היום. החלטתי שלא ארשה עצמי לרדת מהפסים עכשיו.
"לפעמים אני שוכח שאת אמריקאית, ואז את מבקשת קפה," הקניט בנט.
הפניתי לעברו אצבע מתריעה והסבתי את תשומת ליבי חזרה לעבודתי. "אני לא היחידה במשרד ששותה קפה, ואני לא אמריקאית."
"את אמריקאית יותר משאת מוכנה להודות, אבל אולי אם אלעיט אותך במספיק תה ורקיקים, בסופו של דבר תאמצי בחום את הבריטיות שלך."
"לא סביר," אמרתי במבטא הקוקני הנוראי ביותר שלי. צחוקו של בנט נמוג כשצעד לעבר פינת האוכל. שמחתי לראות שמצב רוחו השתפר. הוא אולי מתלוצץ על שאני עובדת קשה מדי, אבל לא יכולתי שלא לדאוג מהלחץ הרב שהיה נתון בו, בנוסף לכך שהיה היחיד שנשא באחריות לבנותיו.
למרבה המזל נראה שהכול מאורגן כראוי במצגת קרן בלו. עם קצת מזל, יחזור בנט עם הקפה שלי ויותיר לי זמן ללגימה חטופה לפני שנצטרך לרדת לחדר הישיבות. הדלקתי את הפלאפון כדי לבדוק מה השעה וראיתי שיחה שלא נענתה מאימי.
תקיפה מכל החזיתות.
מדליין בישופ התעלמה בנחישות מרמזים. במשך שבועות התחמקתי מניסיונותיה אליי לתפוס אותי בנייד. האמת היא שלא הייתי מסוגלת לסבול את החטטנות הבוטה שאפיינה אותה. מבחינתה, אלכסנדר ואני עדיין היינו יחד. ברגע ששמעה שנפרדנו, לא רק שזיהתה ללא קושי היכן בדיוק השתבשו הדברים, אלא גם חילקה לי הוראות כיצד לתקנם. אם סקרנות הרגה את החתול, פעלתנות יתר החזירה אותו לחיים לאחר כמה טיפולי החייאה. לדברי אימי, כל מצב אפשר לתקן. לא היה לי לב להגיד לה שמצבנו חסר תקנה.
אמרתי לאלכסנדר שלא אהיה סודו הקטן, אבל עדיין ניצבתי כאן כשאני לא מגלה את האמת על יחסינו. אולי מעולם לא הייתי חזקה כפי שחשבתי — כפי שחשב שהייתי.
בנט חזר אל שולחני והושיט לי ספל מהביל. "את מוכנה לטה־רה־רם?"
לגמתי מהקפה שלי. העמדת פנים שאני סוחבת, הפכה לי לטבע שני, יצירת רושם שחיי המחורבנים לא היו על הפנים, כבר הייתה סיפור אחר לגמרי. יכולתי להיות כנה איתו, אבל במקום מרחתי חיוך על פניי. "אחריך, בוס."
 
לא יכולתי שלא להתפעל מהשינוי שעבר הלקוח שלנו. בחודשים הספורים מאז פגשתי לראשונה את השחקן המפורסם, הוא הפך מכוכב קולנוע בעייתי למנהיג מתחשב, שלקח על עצמו אחריות הולכת וגדלה בהתמדה בקמפיין. לא היה לי ספק שליחצנית הבלונדינית שלו סופיה קינג, שחגה סביבו כל הזמן, היה קשר אדוק לעניין. בשטח נפוצו השערות לגבי יחסיה עם אייזיק בלו, אבל היום כשיצאנו מהפגישה תפסתי אותו מניח את ידו על שורש גבה במחווה מגוננת, ואושרו חשדותיי. הוא הסירה מהר מכדי שאחד מהאחרים יוכל לראות, אבל עיניה הבזיקו אליו, בוערות בלהבה חנוקה בדחיפות שחולקים רק נאהבים.
לחץ כיווץ את חזי, כאב סחט את ליבי. לעולם לא אחליף יותר מבט כזה עם איש. השתוקקתי לידו של אלכסנדר נוגעת בי שוב בצורה מגוננת. מבטה של סופיה נע ולכד את מבטי, הסתובבתי, נבוכה להיתפס נועצת מבט.
"תודה על כל העבודה שהשקעת," אמר אייזיק והושיט את ידו לבנט. "קרן בלו זכתה להתחלה יציבה בזכות פיטרס את קלארקוול."
בנט לחץ את ידו והניע בראשו מצד לצד. "אבל התודות מגיעות לה."
למרות העבודה הרבה שהשקעתי בקמפיין, התכווצתי כששמעתי את השבח שנזקף לזכותי. רציתי להתקדם בחברה, אבל גם רציתי שזה ייעשה לאחר שהתעניינות הצהובונים בחיי האישיים תימוג מהזיכרון הציבורי לבסוף. אייזיק פנה להודות לי, אבל נרתע כשראה אותי. בשערו החום הקצוץ, גומות חן בלחייו ובגופו הבנוי לתלפיות, רוב הנשים מוכנות להרוג כדי לצוד את תשומת ליבו. לא הייתי רוב הנשים. אייזיק אולי היה סקסי להחריד, אבל הוא לא היה אלכסנדר.
הכוכב, אולי תודות לשנים של משחק, התאושש במהירות והושיט לי את ידו. "תודה לך מיס...?"
"בישוף," אמרתי זורמת עם ההצגה. אין ספק שזיהה אותי. אלמוניות לא הייתה אחת ההטבות הנלוות להופעה על עמוד השער של פיפל־מגזין. החלפנו עוד כמה משפטי נימוסים, ולמרות הפתיחה המביכה, לא יכולתי שלא להיות מוקסמת מבלו.
סופיה השתהתה ליד הדלת, דוחקת החוצה את לקוחה ומאהבה עם שאר אנשי הקבוצה. ברגע שיצאו מחדר הישיבות, הניחה את ידה על משקוף הדלת, חוסמת את דרכי החוצה.
"אוכל לעזור לך במשהו?" שאלתי.
"מעניין," אמרה. "את נשמעת כמו אמריקאית, אבל מתנהגת כמו בריטית מזורגגת ומנומסת מדי, קלרה."
לפחות היא לא התכוונה לשחק משחקים. "אני מסוגלת להיות גסת רוח, ועם קצת מאמץ, אולי אפילו כמוך."
היא צחקה, משלבת את זרועותיה הדקות באלגנטיות על שמלתה הצרה, הצמודה והאדומה. "אני מפקפקת בזה, אין לי כוונה לפגוע בך, אבל ראיתי אותך נועצת מבט."
"ההשפעה של אייזיק על נשים," אמרתי בקלילות.
"בהחלט, אבל בואי לא נעמיד פנים שאני מדברת עליו, אני מתארת לעצמי שאת מבינה את הרצון לשמור על דיסקרטיות ופרטיות ביחסים, יותר מרוב האנשים." סופיה זזה כך שלא חסמה עוד את הדלת, אבל אף אחת מאיתנו לא נעה כדי לצאת.
"אני מניחה שזה נכון," הודיתי. "לא אומר מילה."
"זה לא סוד, אבל אנחנו גם לא מפרסמים את העניין בראש חוצות," הודתה. "יחסיי עם אייזיק אינם הסיבה שעצרתי אותך, אני חושבת שתוכלי להיעזר במישהו במצוקה שלך, קלרה."
היא שלפה מתיק הבירקין היוקרתי שלה כרטיס ביקור שנהבי והושיטה לי אותו.
"מה בדיוק את עושה?" שאלתי, סקרנותי גוברת עליי.
"אני מסובבת דברים ומשיבה אותם לקדמותם."
נשפתי בזלזול. "אני חוששת שעכשיו קצת מאוחר מדי."
סופיה העיפה מבט לעבר המסדרון שאליו נעלם אייזיק. כשהחזירה אליי את מבטה ונענעה בראשה נצצו עיניה, "לעולם לא מאוחר מדי."
מילותיה הדהדו בראשי שעה שאפסנתי את הכרטיס במגירת שולחני. ללא ספק סופיה קינג הייתה כישרונית ביותר בכל הקשור לעבודתה, אבל לא חיפשתי מישהו שיסדר לי את העניינים. זה היה בלתי אפשרי. החודשים האחרונים עברו עליי בניסיון לטפס מתהומות הייאוש. הקרב היה קשה ועדיין נאבקתי בו. הדבר היחיד שהיה באפשרותי לעשות היה להמשיך הלאה כמיטב יכולתי. שאפתי נשימה עמוקה, הלכתי לאט לשולחנה של טורי וחיכיתי שתסיים לדבר בטלפון.
"מה עם שבוע הבא?" שאלתי ברגע שהתפנתה — לפני שאספיק לשכנע את עצמי לרדת מהעניין. "כל הקיץ נקברתי בעבודה, הגיע הזמן להוציא את הראש מעל האדמה."
"מעולה!" מחאה טורי כפיים. "אני אדאג שתעמדי בהתחייבות."
"חסר לך שלא," אמרתי, חיוך אמיתי מפציע על שפתיי.
צעד צעד.
 
הנחתי את תיקי על משטח הגרניט במטבח, ועברתי על הדואר שהתקבל היום, מדכאת פרץ אכזבה כשנתקלתי רק בחשבונות ועלוני מכירות. העיקר שסגרנו על צעד צעד, קול קטן בראשי התגרה בי.
לחדר נכנסה בל לבושה בשמלת טורקיז ארוכה שזרמה לאורך גזרתה האלגנטית. היא נפנפה בידיה על עצמה והברישה מספר קווצות דביקות של שיער בלונדיני מעורפה. את דירתנו השכירה לנו דודתה, ובעוד שאהבתי את העיצוב הארכיטקטוני של התקופה שלפני המלחמה ואת שכר הדירה החודשי, חסרו לה כמה מהתקני הנוחות המודרניים כמו מיזוג אוויר. "בואי נצא לחופשת קיץ," הציעה, "מיורקה או איי סיישל?"
"אני חוששת ששם עלול להיות אפילו יותר חם, ויש לי עבודה."
"חום על חוף הים הוא שונה." נאנחה בל ולקחה קוביית קרח מהמקפיא. "האומללות היא לסבול מהחום בעיר עם כל האנשים. לא תוכלי להשתחרר לכמה ימים או לסוף שבוע ארוך?"
"זה הכול?" הרמתי את ערימת הדואר, מתעלמת משאלתה.
"ככל הידוע לי." היא בחנה את פניי לרגע. "איך הייתה הישיבה שלך?"
"מצוינת," אמרתי בתקווה שלא תבקש פרטים. עדיין לא הייתי בטוחה איך להגיב להצעה של סופיה קינג.
"עבדת קשה על הקמפיין, בהחלט סיבה למסיבה," הציעה. "בואי נצא לבירה."
"אני חייבת לצאת לריצה." כושר שימש כתירוץ בררת המחדל כשלא יכולתי להעסיק את עצמי בעבודה.
"שטויות במיץ," אמרה בל. "את מתחמקת."
"אני לא מנסה להתחמק ממך." נאנחתי, מחפשת דרך להסביר בלי לגעת בנושא הכאוב של אלכסנדר. "פשוט לא בא לי לצאת."
"אף פעם לא מתחשק לך לצאת," האשימה. "אני אוהבת אותך יקירתי, אבל אי־אפשר להתחמק מהחיים לנצח. מתי תמשיכי הלאה?"
"אני יוצאת לריצה, אל תנתחי את העניין מכל הכיוונים." תפסתי את תיקי וחלפתי על פניה לפני שתצליח ללחוץ עליי יותר.
כעבור רבע שעה כשהגחתי מוכנה לריצה, לא יצאה בל מחדרה. הכנעתי את הקוקו שלי במשיכה נוספת ויצאתי מהדירה. למרות ערפיליות הערב, נהניתי לחוש את האוויר על עורי המיוזע כשהאצתי את הקצב. ריצה ניקתה את ראשי וקירבה אותו לגבול הריקנות, מצב טוב כמעט כמו להיות שקועה לחלוטין בעבודה.
בפינה עצרתי וחיכיתי שאור הרמזור יתחלף. מכונית רולס־רויס שחורה ונוצצת מצידו השני של הרחוב, הקפיצה את ליבי. שאבתי נשימה עמוקה, התקרבתי, קולטת באכזבה שהיא לא הייתה של אלכסנדר.
תתאפסי על עצמך, נזף חוש הביקורת העצמית שלי.
הפעם הייתי חייבת להקשיב לו. זינקתי לריצה מהירה, זרועותיי נעות בנחישות, דמי פועם בעוז, בשעה שהכרחתי את עצמי להגביר את מהירותי עד ששכחתי הכול. ברחתי מבעיותיי. ידעתי היטב. אבל איזו ברירה אחרת נותרה כשאין לי אל מי לברוח?
המחשבה נעלמה מראשי, כשקצבי המהיר הציב דרישות גופניות שגברו על המחשבות. חצי שעה לאחר מכן, כשעליתי במדרגות הקדמיות של הבניין ראשי היה צלול לחלוטין, הרגשתי מאושרת הודות לריצה. אילו רק יכלה ההרגשה להימשך לנצח.
"קלרה!" קראה דודה ג'יין מפתח דלתה. "היי ג'יין," התנשמתי. "בואי ושתי קצת מים, את נראית כאילו רצת מרתון."
הרגשתי ככה, אבל למרות גרוני היבש נענעתי בראשי. "אני מגעילה, חייבת להתרחץ, אבל תודה."
"שטויות." ג'יין יצאה אל המסדרון והצביעה על דירתה. "פנימה, מייד."
כשג'יין במצב רוח כזה אין מקום לוויכוח, אז נכנסתי פנימה. ג'יין, דודתה של בל, על שיערה האפור והקוצני וגזרתה הקטנטנה, דמתה לשדונית זעירה וצעירה הרבה יותר ממה שזכאית להיראות אישה בת גילה. כל שהחסירו ממדי גופה קיבל פיצוי נדיב ברוחה. הרמתי את ידיי בכניעה והלכתי אחריה.
לגמתי את המים שהושיטה לי בהכרת תודה. "תודה," אמרתי כשסיימתי לשתות. "את עושה קצת יותר מסתם כושר," אמרה ג'יין. "את נראית כילדה שבורחת ממשהו."
משכתי בכתפיי, אבל עיניי נמנעו מלהישיר מבט. לא רציתי לראות את עצמי משתקפת במבטה החודר של ג'יין. "אני פשוט משתדלת להמשיך הלאה."
"למה?" מכל מה שהעליתי בדעתי שתגיד, ודאי לא ציפיתי שתחקור אותי על הנקודה הזו. לא בדיוק משפט טיפוסי לשיחות ייעוץ בעקבות פרדה. ואני אמורה לדעת, שמעתי הכול. התפתלתי בחיפוש אחר תגובה, אבל בסופו של דבר, כל שהייתי מסוגלת לעשות היה לבהות בה באטימות.
"את אוהבת אותו, קלרה," אמרה ג'יין, הושיטה יד, אספה את ידי וטפחה עליה. "זה ברור לעין, יקירתי, אז מדוע אינך איתו?"
עצמתי את עיניי, אספתי את כוחותיי לפני שעניתי, "לפעמים אין די באהבה."
"יש משהו שדי בו?" לעגה ג'יין. "קלרה, לכל מערכות היחסים יש את הזמן שלהן, חלק מהאהבות נועדו להימשך חיים שלמים ואחרות לא."
"אני יודעת," לחשתי. "זמנך עם אלכסנדר נגמר?" לחצה עליי. פניתי ממנה כדי להביט מבעד לחלון. הרולס־רויס עדיין חנתה בפינה, וליבי שוב זינק, ואני מניחה שזה ענה על שאלתה. "אני עדיין אוהבת אותו," הודיתי. "אבל בלתי־אפשרי שנישאר יחד, זמננו עבר."
"עלייך להיות בטוחה, להכריח אהבה להסתיים, לאלץ את הזמן המיועד למשהו להשתנות, לא בהכרח יסלק את הרגש, לא כשהסוף אינו אמיתי. הריסת מערכת יחסים מובילה רק לחרטה," יעצה. "חרטה עלולה להרעיל את החיים, ואין חרטה צורבת יותר מאהבה שנזנחה."
מהטון החד בקולה ניחשתי שהתנסתה באופן אישי בחרטה מהסוג הזה. לא ביקשתי ממנה שתחלוק איתי את ניסיונה.
לא הייתי קשישה כמו דודה ג'יין, אבל הספקתי ללמוד מספר שיעורים קשים לגבי אהבה. היה מעודד להאמין שהזמן ירפא את כל הפצעים, אבל זה לא היה נכון. הזמן לא ימחק לחלוטין ייסורי לב שבור. תמיד הוא יהיה שם, לופת אותך, תולש חתיכות, בלי קשר לעומק שבו קברת את העבר.
"אני חוששת שאין לי ברירה," אמרתי לה, "והוא לא רוצה אותי ממילא."
כאב להודות בכך בקול רם. לא סיפרתי לאיש — אפילו לא לבל — שלאורך יותר משמונה שבועות לא שמעתי מילה מאלכסנדר. הוא בא לחפש אותי רק פעם אחת מאז שעזבתיו בנוטינג־היל — ומאז שום דבר. גם אם צדקה ג'יין, זה היה חסר משמעות. אלכסנדר המשיך בחייו.
"איך את יודעת?"
"אני פשוט יודעת." בל הקפידה להרחיק כל זכר לצהובונים מביתנו, אבל היא לא יכלה למנוע ממני לראותם בדוכני העיתונים בכל פינה. ראיתי הוכחות מצולמות — אלכסנדר נראה במועדונים ובברים. זיהיתי כמה מחבריו בתצלומים, ביניהם ג'ונתן תומפסון, חברו מבית הספר והטעות הגדולה של בל. אם אלכסנדר בילה איתו, היה לי מושג ברור מה לא דיווחו טורי הרכילות. למיטב ידיעתי, אלכסנדר עדיין לא נתפס בחברת אישה אחרת, אבל זאת הייתה רק שאלה של זמן. בינתיים, עדיין הייתי על הרדאר של הפפראצי, מופיעה בכותרות שתהו על טיב יחסינו כגון, מה קרה לה — לאן נעלמה קלרה?
ג'יין קפצה את שפתיה ולרגע בחנה את פניי. "חכי כאן."
נימה מבשרת רעות התלוותה למילותיה, עמדתי במטבחה, קפואה מחרדה. חום הכעס התיך את הקור שלפת אותי כשחזרה עם ערימת מעטפות. זיהיתי את צבעי הקרם הבהיר, עוד לפני שהבחנתי בחותם השעווה הסמיך, האדום, ששלח את ליבי לדהור.
"איך הם הגיעו לידייך?" שאלתי כשמסרה לי את מכתבי אלכסנדר.
"חשבנו שעלינו לתת לך קצת זמן," אמרה ג'יין בקול רך.
"חשבנו?" חזרתי. "את מתכוונת לבל."
ג'יין צמצמה את עיניה בחומרה. "אל תכעסי עליה, היא התכוונה לעזור לך."
נחרתי בבוז והצמדתי את הצרור לחזי. איך יכלה חברתי הטובה ביותר להסתיר ממני משהו חשוב כל כך? בל דחפה אותי להמשיך הלאה. עכשיו נראה שלא בחלה בלחבל בכל סיכוי של אלכסנדר ושלי להתפייס. "מצחיק, כי מעולם לא נפגעתי כל כך."
אבל אפילו כשאמרתי את המילים, ידעתי שאני משקרת. נפגעתי בעבר, והאיש שכתב את המכתבים הללו הוא שפגע בי. אז למה אני נואשת כל כך לקרוא אותם?