זיכרון מתעתע

פרולוג

 

 

"דריו דה רוסי מלווה אותך לנשף ווצ'סטר מחר בלילה ואת צריכה לפתות אותו כשתהיי שם."

"מה? למה?" מייגן וויטקר הייתה בטוחה למדי שעברה ליקום מקביל. יקום מקביל שהיה מאתיים שנים מעבר לתאריך התפוגה שלה. זה, או שאביה יצא מדעתו. בכל דרך שתסתכל על כך, הדרישה שהפיל עליה מעבר לשולחן האגוז במשרדי תעשיות וויטקר במנהטן, בלי אפילו רמז של חיוך על פניו, לא הייתה בשורות טובות, כיוון שלא נראה היה שהוא מתבדח.

"להציל את וויטקר מכליה אפשרית," התיז אביה. "אל תסתכלי עליי במבט הכלבלב המוכה שלך, מייגן," הוסיף. "את חושבת שהייתי מבקש זאת אם הייתה אפשרות אחרת?"

"טוב, אני..." היא רצתה להאמין לו, על אף שידעה שאהבתו לחברה תמיד הייתה מעל אהבתו לבנותיו.

אך שלא כמו קייטי, אחותה, מייגן הבינה את זה. לאחר שבארבע השנים האחרונות עבדה בוויטקר, מתחילה בתחתית המחלקה הזעירה שלה, היא לא נטרה לו על מסירותו לחברה של משפחתם זה חמישה דורות.

היא אף לא ממש נטרה לו על בקשתו יוצאת הדופן של אב לבתו, או של בוס למועסקת שלו. היא ידעה שכדי להצליח בעסקים חייך הפרטיים חייבים לסבול מכך, ונאמנויות אישיות עלולות להיבחן. אך זה היה... טוב... זה אפילו לא היה הגיוני. איזו סיבה אפשרית יכולה להיות לה לפתות כל גבר? בוודאי שלא גבר כמו דה רוסי, כריש תאגידי שעלה בסולם הדרגות של אגודת העסקים של ניו-יורק בעשר השנים האחרונות ונעשה אחד מהמובילים העיקריים שלה. 

מלבד זאת, אם אביה חיפש פאם פאטאל, בוודאי הוא יודע שמייגן לא הייתה המועמדת המתאימה ביותר לתפקיד. 

פשוט לא היה לה הטמפרמנט הדרוש, הציוד או הניסיון. תמיד חשה בנוח בחליפות עסקים ובנעליים שטוחות יותר מאשר שמלות קוקטייל ונעלי עקב. היא ראתה בביקור במספרות כמייגע ובהתמקדות בהופעתה בזבוז של זמן וכסף. האינטלקט שלה ומוסר עבודתה היו הרבה יותר חשובים. ולאחר כמה מפגשים מגששים בקולג', היא הייתה יותר מאסירת תודה לגלות שהיא חסרה באופן ניכר את הליבידו הרעבתני והמופקר של אימה. בגיל עשרים-וארבע היא עדיין בתולה, למען השם! בימים אלה היא מעדיפה לבלות את זמנה החופשי המועט בצפייה בטלוויזיה עם כוס נחמדה של יין לבן, מאשר למצוא גבר – במיוחד כששימוש מושכל בוויברטור יכול לטפל בצרכיה מבלי כל המבוכה והאכזבה.

"מישהו קונה את כל המניות שלנו," אמר אביה, הווריד הפועם במצחו מתחיל להטריד את מייגן. "אני כמעט בטוח שזה הוא. ואם זה הוא, אנחנו בבעיות רציניות. אנחנו חשופים. אנחנו חייבים לעצור אותו. פירושו של דבר להקריב קורבנות לטובת החברה."

"אבל אני לא מבינה איך..."

"את לא חייבת להבין. את חייבת להשיג הזמנה לפנטהאוז שלו כדי שנוכל לגלות אם זה הוא. אם תוכלי לברר את מי מבעלי המניות שלנו הוא הציב כמטרה זה אף יהיה טוב יותר. אז אולי תהיה לנו התקווה להוריד את המנוול מהגב שלנו עד שאוכל להשיג השקעת הון חדשה."

"אתה מצפה ממני לפתות אותו לצורך ריגול תעשייתי?" ניסתה מייגן להבהיר לאן אביה כיוון, כשתוך כדי כך משהו נעשה ברור באופן הרסני. הוא היה צריך להיות לחוץ במיוחד כדי להאמין שהיא יכולה להוציא לפועל תוכנית כזו עם כישוריה המוגבלים. פירושו של הלחץ הזה הוא שהחברה הייתה בקשיים כספיים חמורים. 

"יש לך את הפנים והגזרה של אימך, מייגן. ואת לא לסבית... נכון?"

פניה סמקו, החקירה קצרת הרוח משפילה אותה. "מה? מובן שלא, אבל..."

"אם כך מה הבעיה לעזאזל? בטוח שיש בך היכנשהו מספיק מהכלבה החרמנית כדי לדעת איך לפתות את המנוול הזה. זה מובנה בדי-אן-איי שלך, כל מה שאת צריכה לעשות הוא לאתר את זה." אביה נעשה משולהב. המרירות בקולו על התזכורת של אימה גרמה לקשר בבטנה של מייגן. 

אביה מעולם לא הזכיר את אימה. אלכסיס וויטקר נטשה את שלושתם – אביה, אותה ואת אחותה הקטנה, קייטי – לא הרבה לאחר לידתה של קייטי, ומתה לפני עשר שנים כשהפרארי של החבר האיטלקי שלה צנחה מכביש אל מעבר לצוק באי קאפרי. מייגן עדיין יכלה לזכור את אביה, כשבא לספר לה את החדשות בפנימיית קורנוול, פניו לבנות בשילוב מייסר של אבל, כאב והשפלה. והיא יכלה לזכור את אותה תחושה חלולה בבטנה.

אימה הייתה פרפר חברתי, יפהפייה עוצרת נשימה, ראוותנית ופזיזה – עם כולם וגם בחייה. מייגן בקושי יכלה לזכור אותה. היא מעולם לא באה לבקר את בנותיה, וזו הייתה הסיבה שאביהם העביר אותן לפנימייה בסנט גריי ברגע שהיו גדולות מספיק.

אך הבלבול החלול הפך לפאניקה, כשתמונות פאפרצי שלה ושל קייטי בהלוויה הופיעו באינטרנט. הן נאלצו לעזוב את הבית האמיתי היחיד שהן הכירו ונרדפו על ידי צלמים שרצו לקבל הצצה באחיות וויטקר האבלות. בנוסף לכך, לחישות שטופות זימה על בגידותיה של אימן הופצו על ידי כמה בנות אחרות בפנימייה. אביה העביר אותן לדירה ששכנה עשרה רחובות מדירתו בשדרה החמישית בניו-יורק. הוא העסיק סוכנת בית ומאבטח, רשם אותן לבית ספר פרטי יוקרתי ודאג לבקר אותן לפחות פעם בחודש. בסופו של דבר, סערת התקשורת סביב דרכיה הנלוזות של אלכסיס וויטקר ומותה הסופי גוועה.

אך מאז שמייגן נלקחה מסנט גריי, היא הבטיחה לעצמה שני דברים: היא תגן על האחות שאהבה מנשורת החרפה של אימה, והיא תעבוד קשה מאוד להוכיח לאביה שהיא לא דומה לאישה שילדה אותן.

ועד רגע זה, היא חשבה שהיא הצליחה. לפחות בנושא השני. קייטי, לרוע המזל, נראתה פרועה כמעט כמו אימן, למרות מאמציה של מייגן לרסן את מזגה המרדני.

מייגן, לעומת זאת, התרכזה בלגרום לאביה גאווה. היא סיימה תואר ראשון מוקדם במדעי המחשב. ואז תואר שני במנהל עסקים בהרווארד עם התמחות במסחר אלקטרוני. כדי להוכיח את עצמה, לא רק לאביה אלא גם לעמיתיה בחברת וויטקר, היא סירבה להצעתו לתפקידים שונים ובמקום זאת התחילה בקומה התחתונה של הבניין במידטאון. אחרי שישה חודשים בדואר, היא הגישה מועמדות להתמחות במחלקה הטכנית. לקח לה שלוש שנים לעלות בסולם משם, שלב אחרי שלב. הקידום האחרון שלה מיקם אותה כממונה על מחלקת המסחר האלקטרוני הקטנה שהורכבה משלושה אנשים, מוכיחה פעם אחת ולתמיד שההתנהגות המבישה של אימה לא השפיעה עליה כלל. עד לרגע זה.

כיצד יכול אביה אפילו לשקול לבקש ממנה לפתות את דה רוסי? האם הוא גם ציפה ממנה לקיים יחסי מין עם הגבר?

"אני לא יכולה לעשות את זה," אמרה.

"מדוע לא, לעזאזל?"

כיוון שאני רחוקה מלהיות האישה האידיאלית לדה רוסי כמו שדאפי דאק מג'סיקה רביט.

"כיוון שזה לא יהיה אתי," היא אמרה, נזכרת בהבזק זיכרון לוהט בפעם היחידה שבה פגשה את דה רוסי.

הוא בהחלט הרשים. 

היא שמעה עליו, אך הרכילות לא הכינה אותה לגבר יפה התואר להדהים שהגיע לנשף המטרופוליטן עם דוגמנית העל ג'יזל מונרו התלויה על זרועו כמו אביזר אופנה עדכני. הכוח הברוטלי של גופו מלא-העוצמה בקושי רוסן בחליפה המחויטת המעוצבת, ומבטו הנועז והלוהט סרק אותה כשהם הוצגו זה לזה על ידי אביה. היא לא שכחה כיצד הרגישה אז מההידיעה שעיניו הכחולות כקרח הטרידו אותה ברמה פנימית, ומהסִדרה של התפוצצויות זעירות של תחושות על כל סנטימטר של גופה החשוף. 

היא השתדלה להתחמק מנוכחותו של דה רוסי כל שארית הערב, כיוון שידעה אינסטינקטיבית שהגבר לא היה רק גבוה, כהה ונאה, אך אף מסוכן מאוד לשלוותה הנפשית.

"אל תהיי נאיבית," אביה העיף בה מבט קר, "אין עקרונות בעסקים. לא כשזה מגיע לשורה התחתונה. לדה רוסי בהחלט אין, לכן גם איננו יכולים להרשות לעצמנו שיהיו לנו."

"אך איך שכנעת אותו לקחת אותי לנשף?" אמרה מייגן, נעשית נואשת בעצמה.

"זה נשף צדקה. הוא משלם על שולחן. ביקשתי ממנו שילווה אותך כמחווה לי. הוא חבר במועדון שלי."

אז היא נעשתה רשמית דייט רחמים – שהיה משפיל, אם המניע הנסתר של אביה לא היה הרבה יותר גרוע.

"החולשה היחידה של דה רוסי שיכולתי למצוא היא לנשים יפהפיות," המשיך אביה באותו טון פרגמטי מטעה. כאילו דיבר בהיגיון, ולא בחוסר שפיות. "לא שזו בדיוק חולשה. הוא מעולם לא היה טיפש מספיק כדי להינשא לאחת מהן, שלא כמוני. והוא מעולם לא נשאר איתן מעל לכמה חודשים. אך הוא בין נשים כרגע, לפי אנליז, שעוקבת אחר השטויות האלה," אמר, מזכיר את המאהבת שלו. "ומעולם לא היה זמן רב ללא אישה. וזה נותן לך את ההזדמנות שאת צריכה. הוא יצא לצוד ואני שם אותך בדרכו. כל מה שתצטרכי זה למשוך את תשומת ליבו." ההצהרה חסרת הרגש גרמה לבושה צורבת בעורפה של מייגן. "השיגי הזמנה לפנטהאוז שלו בסנטרל פארק ווסט," המשיך אביה. "ברגע שייקח אותך לשם, את יכולה להשיג גישה למחשב שלו ולקבצים שלו. מחשבים הם המומחיות שלך, לא כן?"

העובדה שחשב על התרחיש הזה לפרטי פרטים לא עזרה לקור שהתפרש על בטנה של מייגן – או הבזק המודעות שבער בקצה ראשה. "אבל כל מה שיש לו שם יהיה מוגן בסיסמה," אמרה, מנסה להיות מעשית.

"יש לי את הסיסמה שלו."

"איך?"

"זה לא חשוב. הדבר החשוב הוא להשיג גישה למחשב שלו לפני שישַנה את הסיסמה, וזה אומר לפעול במהירות."

ומתמרן אותה כסוג של מאטה הארי? הרעיון יהיה כמעט מצחיק לולא היה כה מזעזע.

"אתה לא יכול לבקש ממני לעשות זאת," אמרה מייגן. היא תמיד שאפה לרַצות את אביה כל כך, להוכיח שהיא ראויה לאמונו. לא היו הרבה דברים שהיא לא תעשה עבורו, אך הבקשה שלו הפחידה אותה בכל כך הרבה רמות. "לא היית מבקש ממני, אם הייתי הבן שלך," הוסיפה, מנסה לפנות לחוש הצדק של אביה. הוא לא היה איש רע, הוא היה הוגן, ובדרכו הבוטה והמרוחקת, הוא אהב אותה ואת קייטי. ללא ספק היה לחוץ כל כך שאיבד את האחיזה למציאות. אך הוא היה מוכרח להיות תחת לחץ רב, אם דה רוסי רחרח על החברה.

היא ידעה מספיק על שיטות עסקיו של דה רוסי מהעיתונות הכלכלית כדי לדעת שברגע שהתאגיד שלו נועץ את ציפורניו במניות שלך, אתה מחוסל. הוא היה ידוע בפירוק נכסים. אם הוא באמת תכנן השתלטות עוינת, הוא יכול להוריד את וויטקר לקרשים בשבועות אחדים, חברה של מורשת שנהרסת בשנייה רק כדי להזין את תאבונו שלא יודע-שובע לעושר בכל מחיר. אך הפתרון של אביה היה יותר מנואש, שלא להזכיר לא-חוקי, ונועד לכישלון. היא הייתה חייבת לגרום לו להבין את זה, ולמצוא דרך אחרת.

"אם היה לי בן ודה רוסי היה גיי, זו הייתה אופציה." במקום להיראות משוכנע, העווית בלחיו של אביה יצאה משליטה. "אך זה לא המקרה, ולכן זה לא משנה." 

הסומק צרב את עורה, הקשר בבטנה מתהדק, היא נאלצה להגיד את המובן מאליו.

"דה רוסי יכול באותה מידה להיות גיי מהעניין שסביר שהוא יפגין בי. הוא יוצא עם דוגמניות-על."

בגובה מטר ושישים ושמונה, ועם חמוקיים שופעים שירשה מאימה, הרגישה מייגן כשדונת מפותחת מדי ליד האישה המהממת והדקה שכרכרה סביב דה רוסי בנשף המטרופוליטן.

אך חוסר העניין של הגברים במייגן הרגיש תמיד כמו ברכה. היא לא רצתה להיות אביזר קישוטי לאף גבר. במיוחד לא גבר כמו דה רוסי, שעל אף היכרותם הקצרה חשדה שהיה חסר רחמים עם נשים כפי שהיה בעסקיו.

היא יכולה לשלוט בפיצוצים הזעירים האלה. הם לא היו יותר מתגובה ביולוגית. 

"אל תמכרי את עצמך בזול." התרעם אביה, נראה מרוגז כמו שהיה נואש. "יש בך מספיק מקסמי אימך למשוך אותו אם את מכוונת לכך."

"אבל אני – "

"אם לא תעשי את זה, יש רק אדם אחד נוסף שאני יכול לבקש ממנו."

הפאניקה שלה נרגעה. תודה לאל, יש מישהו אחר שהוא יכול לבקש ממנו. היא אפילו לא יכולה לנסות משהו שבטוח שהיה משפיל אותה ומבזה אותה, והסיכויים שתצליח מזעריים. "מי?" 

"אחותך, קייטי."

הפאניקה עלתה מעשר למאה בחלקיק השנייה.

"אבל קייטי רק בת תשע-עשרה," קראה מייגן, המומה. "והיא בבית ספר לאמנות."

לאחר הרחקות רבות מבית הספר ויציאה כנגד סמכותו של אביהם, מצאה קייטי לבסוף את תשוקתה כאמנית מוכשרת ומבריקה. ולא היה אכפת לה מוויטקר כהוא-זה. 

"בית ספר לאמנות שאני משלם עליו," ציין אביה, הבעת פניו חסרת הרגש מקפיאה את מייגן. קייטי ואביה הלכו ראש בראש במשך שנים, מאז שהאחיות עברו לניו-יורק לאחר מותה של אימם. למייגן לקח חודשים לשכנע את אביהם לשלם על האקדמיה היוקרתית שהציעה לקייטי רק מלגה חלקית – דבר שמעולם לא סיפרה לאחותה. היא לא ידעה כיצד תגיב קייטי, לו תגלה שאביהם שילם על חלק משכר הלימוד שלה. הוא היה מוכן לנתק את המימון מהחלומות של קייטי, שעבדה כה קשה עבורם על מנת להציל את חברת וויטקר ומייגן פקפקה ברעיון.

"אחותך פזיזה ופראית כמו אימך," הוסיף אביה. "בהינתן לה התמריץ הנכון, אני חושב ששנינו יודעים שהיא תעבור את המשימה הזו בהצלחה."

לא, היא לא, היא תהיה הרוסה, חשבה מייגן. 

קייטי הייתה תוססת ונמרצת כמו שמייגן הייתה זהירה ועם רגליים על הקרקע. אך עם כל פזיזותה, היה לה גם לב פתוח שנחבל בקלות – ושום קשר לאתיקה עסקית או תועלתיות. קייטי תהיה מזועזעת שאביהם יכול לבקש דבר כזה מאחת מהן. והאויב הנורא ביותר של קייטי היה קייטי. היא הייתה הפכפכה ולא-צפויה, במיוחד אם הייתה פגועה. עד כדי כך שלמייגן לא היה מושג מה היא תעשה לו תיכפה עליה סיטואציה זו על ידי אביהם. היא עלולה לפצוח ברומן מטורף מלא תשוקה עם דה רוסי או לעצבן אותו כל כך שיהרוס את חברת וויטקר רק בשביל הכיף. אך דבר אחד היה בטוח, לשים מישהו חמום מוח כמו קייטי בדרכו של מישהו חסר רחמים כמו דה רוסי יהיה כמו תאונת דרכים בממדים אפיים, וקייטי תהיה זו שתיהרס.

"היא לא יודעת כלום על מחשבים, זו הסיבה היחידה שלא ביקשתי ממנה קודם," אמר אביה, "ודה רוסי אוהב את המאהבות שלו  יותר  בוגרות,  לפי  אנליז,"  הוסיף.  "לך  יש  סיכוי  טוב יותר. אך אם לא תשאירי לי ברירה אהיה חייב להסביר לאחותך שאם היא רוצה להישאר בבית הספר היוקרתי לאמנות היא מוכרחה ל – "

"בסדר, אעשה זאת," קטעה אותו מייגן, לפני שאביה יאמר דברים בלתי נתפסים. "אעשה כמיטב יכולתי."

אפילו אם למיטב שלה יהיה סיכוי קטן להצליח, גאוותה והמוסר שלה היו מחיר נמוך לשלם כדי להציל את אחותה מכאב לב – ואת וויטקר מכליה מובטחת. "ילדה טובה, מייגן," אביה אמר.  "קחי  יום  חופש  מחר.  אנליז  תלווה  אותך  לבחור תלבושת לאירוע ותיקח אותך לקוסמטיקאית כדי שתהיי מוכנה היטב."

"בסדר," אמרה מייגן, המומה מגודל הדבר שהסכימה אליו ומכך שבעצם איננה מוכנה לאתגר. חוש הסגנון הפתייני של אנליז והביטחון המיני הרב שלה איימו תמיד על מייגן.

"אל תאכזבי אותי. חברת וויטקר תלויה בך," סיים אביה, משלח אותה כשפנה חזרה לעיתון שעל שולחנו.

"אני יודעת ולא אאכזב," מלמלה, מנסה להישמע בטוחה בעצמה.

אך כשחזרה למשרדה הקטן בקומה העשירית, הלחץ של מה שעליה להשיג התיישב בבטנה כמו לבנה. לבנה לוהטת שמחלחלת חום בלתי נשלט בגופה. 

היא לא הייתה בטוחה בעצמה. היא הרגישה כקורבן, שעומד להסתכן במאורת זאבים, בלא דבר שיגן עליו פרט לשמלה מעוצבת, נעלי עקב ותור במחיר מופקע לקוסמטיקאית.

 

1

"אין מצב, קייטי. את צריכה להישאר בחדר שלך כשהוא מגיע לכאן." ידה של מייגן רעדה כשהרימה את אחד מעגילי היהלומים שהשאילה לה אנליז להתאים לשמלת הסאטן הארוכה, הכחולה והחלקה. לקח לחברה של אביה נצח לבחור את השמלה במהלך מסע הקניות שלהן אחר הצהריים. הדקירה כשהעגיל הכסוף חדר לחור באוזנה, שלעיתים רחוקות ענדה עליו עגילים, לא הצליחה להרגיע את הרפרוף המהיר של ליבה. היא נשמה עמוקות כדי להפסיק את נשימותיה הרדודות, חוששת שתתעלף לפני שדה רוסי אפילו יגיע. 

"אבל אני רוצה לפגוש אותו, לוודא שהוא לא מנצל אותך," אמרה קייטי, האש שבעיניה מלווה בפרצוף חמוץ ורגזני. "הוא עשיר, יהיר ומשגע. אין לך ניסיון עם גברים כמוהו. האם ראית את התמונה שלו בירחון העסקים המשעמם ההוא שיש לך? הוא נראה לוהט אפילו באחת מהחליפות החנוקות האלה." 

כן, היא ראתה את הירחון. היא אפילו קראה שוב את הריאיון עם דה רוסי כדי לתת לעצמה כמה נושאים מועילים לשיחה. אך כל מה שהכתבה – שהוצגה עם כל התמונות האלה שלו, נראה רחב ושרירי ובלתי מנוצח – באמת עשתה זה לגרום לפאניקה שלה לעלות. ניסיונותיה הכושלים של קייטי להגן עליה לא הועילו.

"מה אם הוא ינסה לתקוף אותך?" הוסיפה קייטי, הקרב שהיא נאבקה בו בשעתיים האחרונות – לעמוד בין מייגן וכישורי הפיתוי הלא-אנושיים של דה רוסי – התחיל למרוט את עצביה הסחוטים ממילא.

דה רוסי אמור להגיע בעוד פחות מחמש דקות וקריאת המצב הכושלת של קייטי הייתה הדבר האחרון שמייגן הצטרכה. אך היא לעולם לא תאמר לקייטי את האמת, שהדבר היחידי שעומד ביניהם לבין הרס כלכלי זו המשימה של מייגן לפתות את דה רוסי, לא ההיפך, כיוון שזה רק יגרום לקייטי לדאוג יותר לגבי הדייט שלה בגוב האריות. מייגן כבר נכנסה לפאניקה מספיק עבור שתיהן.

רוב חייה היא הגנה על אחותה, מאז היום שעמדה לצידה של קייטי בת התשע ליד קברה של אימן, והחזיקה אותה, כשאחותה הקטנה הוזילה דמעות על האישה שנטשה אותן.

היא לא עומדת להפסיק עכשיו.

אך לעיתים להגן על אחותה מהמציאות יכול להיות מאוד מעייף. מייגן ענדה את העגיל השני לתנוך אוזנה ביד לא יציבה והרגישה את הדקירה, מנסה להתעלם מהמתקפה הבאה של קייטי.

"אני לא מאמינה שלא תתני לי אפילו לפגוש אותו. כל מה שאני רוצה הוא לוודא שהוא יודע לא להתעסק איתך." קייטי עמדה בהתרסה מאחוריה, כל גיד בגופה הרזה והתוסס טעון באתגר ובנחישות. "לפחות תבטיחי לי שלא תתני לו לפתות אותך לקן האהבה שלו בסנטרל פארק ווסט."

"קן המה שלו?" מייגן הייתה צוחקת על המונח, אם ליבה לא היה מנתר לגרונה. 

"אל תיראי ככה," קייטי גלגלה את עיניה, מתוסכלת. "כך הם קראו לזה בכתבה של ג'יזל מונרו בפוסט. לא קראת את זה?"

"לא, לא קראתי, וגם את לא היית צריכה. זו רכילות שטופת זימה." הדבר האחרון שהייתה צריכה לקרוא היה הסיפור החושפני של הדוגמנית על המיומנות המינית של דה רוסי כשהיא כבר מספיק לחוצה. 

"לפי ג'יזל," המשיכה קייטי ללא רתיעה, "האיש לא יודע שובע במיטה. הוא יכול לגרום לאישה – "

"קייטי, למען השם, תשתקי!" היא הסתובבה. "לא קראתי את זה, כיוון שאני לא צריכה. זה לא דייט רגיל." אפילו הזיכרון של מבט אחד מהגבר עדיין גרם לשערותיה לסמור חודש לאחר מכן. "אבא ביקש ממנו ללוות אותי. אולי הוא אפילו לא יופיע." התקווה שהוא עלול לשכוח את הסידור ערבבה אשמה בבטנה ביחד עם פאניקה. 

היא הייתה התקווה היחידה של וויטקר. היא הבטיחה לעשות זאת, אפילו אם קודי המחשב שהיו קבורים בארנקה חרכו חור במצפון שלה.

צליל צלצול הדלת הקדמית גרם לשתיהן לקפוץ.

"אז הוא לא יופיע, הא?" אמרה קייטי, במבט מנצח.

מייגן קיללה תחת אפה, ונעמדה לבדוק את בבואתה. השמלה הייתה מלוטשת ופשוטה באלגנטיות שלה, בד הסאטן צמוד מספיק כדי להגדיל את חמוקיה מבלי להציע אותם על מגש. או כך לפחות התעקשה אנליז.

יהלומים נצנצו ברצועות הדקות שהחזיקו את החלק העליון של השמלה, שצללה נמוך מספיק כדי לפתות אך לא נמוך מדי כדי לגרום למייגן התקף חרדה. עדיין. השלימו את התלבושת רדיד פרווה בגלל קרירות הערב, עקבים של עשרה סנטימטר, שהיו הגבוהים ביותר שיכלה להסתכן ולנעול מבלי לעקם את קרסולה, ותסרוקת משוכללת שאספה את שערה הסורר בסוג של סדר. לכך נוספו טיפול של איפור בחמש מאות דולר ועגילי הטיפה העדינים. אנליז אמרה לה שההופעה צעקה תחכום ומטרה, ולא פאניקה וייאוש. 

מייגן לא הייתה כל כך בטוחה.

היא שמעה את הדלת הקדמית נפתחת על ידי סוכנת הבית שלהן, לידיה בריידי, ומלמול נמוך של קול גברי עמוק.

מודעות פשטה בגבה והיא תפסה בפרקי ידיה של אחותה. "הישארי כאן, קייטי, אני מזהירה אותך. זה יהיה מספיק משפיל מבלי שאת תגרמי לי להרגיש נבוכה יותר."

קייטי שחררה את ידיה, ניצוצות ההתרסה נעלמים לראשונה זה שעות. "למה שזה יהיה משפיל?"

"כיוון שאני לא הטיפוס שלו והוא לוקח אותי רק כטובה לאבא."

ואבא מצפה ממני לפתות אותו. איכשהו. ואז לבצע פשע כדי להציל את חברת וויטקר.

"למה כוונתך, את לא הטיפוס שלו?" מבטה של קייטי טייל על תלבושתה של מייגן, ההערכה בעיניה הירוקות הפעורות גורמת לליבה של מייגן לפעום מהר יותר. "את נראית מדהים. בדיוק כמו אמא. הלוואי שהיה לי לפחות קצת מהקימורים שלך." היא כרכה את ידיה סביב כתפיה של מייגן, מחזיקה בה חזק לכמה שניות יקרות. "את הולכת להפיל אותו על הקרשים, טיפשונת," לחשה קייטי באוזנה, לפני שהתרחקה. חום התפשט במייגן.

אפילו שהייתה קוץ בישבן, קייטי הייתה המעודדת הטובה ביותר של מייגן וחברתה הטובה ביותר.

"וזו בדיוק הסיבה שאת צריכה אותי שם לוודא שלא יהיו לו רעיונות," הוסיפה קייטי למקרה שלא הבינה לאחר ארבע שעות השכנועים שלה. "האם את בטוחה לגמרי שאת לא רוצה שאאיים עליו בכישורי האגרוף שלי?"

"ויתרת על האגרוף אחרי פעמיים," ציינה מייגן.

"מה אם אאיים לסרוג אותו למוות, במקום זאת?" הציעה קייטי – כנראה רק חצי צוחקת. "עשיתי צעיף קטלני בקורס הסריגה שלי."

הצחוק שיצא מפיה של מייגן היה בחלקו הכרת תודה ובחלקו היסטריה. מה שלא יקרה עם דה רוסי, סביר שחייה ישתנו באופן בלתי הפיך כשהלילה ייגמר. כיוון שאו שתהיה במיטתו, או בתא כלא. אך הבדיחה הטיפשית של אחותה עזרה להוריד אותה לקרקע, ולוודא מה שהיא כבר ידעה: שלהקריב את ביטחונה העצמי ולזרוק את עצמה על דה רוסי היה כדאי כדי להגן על קייטי וחלומותיה ועל חברת וויטקר. 

כל מה שמייגן הצטרכה לעשות היה לברר כיצד לעשות זאת מבלי לקבל התמוטטות עצבים.

לידיה בריידי נכנסה אל החדר. "מר דה רוסי הגיע, מייגן." האישה המבוגרת חייכה, "את נראית יפהפייה, יקירה."

"תודה, לידיה." עצבים עלו מגופה, והלבנה החמה שבבטנה שקעה נמוך יותר.

היא עזבה את ידיה של אחותה, והלכה לעבר דלת חדר ההלבשה, מעלה על פניה את ההבעה שעליה התאמנה מול המראה בליל אמש במשך שעות. מנומסת, בטוחה בעצמה והיא קיוותה, לפחות קצת מפתה.

עקביה נשמעו על רצפת השיש כשירדה במסדרון, אך כשנכנסה לאזור המבואה כל האוויר בריאותיה נתקע וצעדיה התנודדו.

דריו דה רוסי הביט מעלה מסידור חפתיו, עיניו הכחולות כקרח נעולות על פניה, שולחות רחש של אנרגיה חשמלית לאורך גופה.

הגבר נראה הורס בחליפת טוקסידו. גבוה ורחב, גופו רב העוצמה נעשה רק מאיים יותר בחליפה השחורה הקלאסית, בהדגשה על רוחב כתפיו, מותניו הצרים ואורך רגליו.

מה הגובה שלו? לפחות עשרה סנטימטר מעל המטר ושמונים סנטימטרים של אביה. 

היא נשמה בזהירות ואילצה את עצמה להמשיך ללכת, אסירת תודה שהשאל שלה כיסה את מחשופה כשהמבט המעריך שוטט מטה על גופה, מעביר סדרה של פיצוצים קטנים וגורם לה ללהוט מבפנים.

"בונה סרה, מייגן."

האנגלית שלו הייתה כה מושלמת, עם רק רמז קל למורשת האיטלקית שלו, וזה הרגיש אינטימי באופן מוזר שהוא בירך אותה בשפת האם שלו. אך האופן שבו רעם קולו הצרוד והעמוק החליק על בשרה הרגיש, לא היה מטריד כמו הבזק הרעב בעיניו כשהתקרבה.

" בואנה סרה," אמרה, עונה לו אוטומטית באיטלקית.

הוא הרים את אצבעותיה לפיו, מבהיל אותה, ולחץ את שפתיו על מפרקי אצבעותיה.

המחווה הייתה אמורה להיות מנומסת, אבירית אפילו, אך האופן שבו האגודל שלו החליק על כף ידה כשהוריד את ידה, שלח חיצים של תחושות שנורו לזרועה, ולפלג גופה העליון.

היא משכה את ידה מאחיזתו, המומה מתגובתה, כשמבטו נדד מעלה לשערה.

"הצבע טבעי?" שאל.

"כן," ענתה, מבולבלת מהאישור הנוצץ בעיניו.

שפתיו הורמו בחיוך שהצליח להיות משועשע וגם טורפני, כאילו היה פנתר, המשחק עם טרפו.

"אני מקווה שלא פגעתי בך," אמר, האינטימיות במבטו סותרת את התנצלותו. המבט הכחול הבהיר שקע אז לבהונותיה וחזרה, שולח אדוות על עורה ומצית כל נקודה פועמת כמו זיקוקים. 

"הירגעי, קארה מיה." הצחוק הקשה שרט את קצות העצבים שלה.

סומק לוהט עלה מצווארה. האם הוא לעג לה?

היא הביטה מטה על ידיה, ואילצה את אצבעותיה לשחרר את אחיזתן החזקה בארנקה המצופה יהלומים. אנליז אמרה לה שלהראות כמו שה המובל לטבח לא יפתה אף גבר.

תנשמי. זכרי לנשום. לנשום זה טוב. 

אך כשהרימה את ראשה, הוא נתן בה את מבט קרן הלייזר שלו שוב, כאילו היה יכול לראות לתוכה – זו שבקרוב תהיה עבריינית.

"אני מצטערת, אני עייפה," מלמלה. "היה לי יום עמוס מאוד."

האם הייתה יכולה להישמע יותר אווילית? היכן היו כל השיחות הנוצצות על הרכישות העסקיות שלו שעליהן עבדה במשך שעות?

"בלעשות מה?" הוא שאל.

"קניות, בעיקר את השמלה הזאת. ולסדר את שיערי והציפורניים ועוד," היא ענתה בכנות. עד היום לא היה לה מושג שלהתרוצץ בבוטיקים של מעצבים ולהעביר ארבע שעות בלעשות שעווה, מריטת גבות, ולהתפנק בכל סנטימטר של גופה היה מתיש יותר מטיפוס על הקילימנג'רו.

"באמת?" הוא אמר, טון קולו הסרקסטי גורם לה להבין שדבריה גרמו לה להישמע כמו מפונקת שמנסה לדוג מחמאה.

השפלה שטפה אותה.

היא ידעה מהכתבות שקראה עליו בעשרים וארבע השעות האחרונות שהוא נולד באחת משכונות העוני הידועות לשמצה ביותר ברומא. הוא היה חייב לדעת מהי תשישות מוחלטת. כל דבר אחר על המקורות שלו היה שטחי, משהו שהוא סירב לדבר עליו בעיתונות, אך פיסת המידע הזו רק הבהילה אותה יותר. היא הייתה יכולה לדמיין כמה קשה דה רוסי בוודאי לחם לברוח משכונת ילדותו – וכמה קשה הוא יילחם עכשיו לשמור על מה שיש לו. ומה שרצה להשיג.

עורה בער, פטמותיה מתהדקות כשמבטו פגש במבטה. הכחול הקר לא היה קפוא כמו שזכרה מפגישתם הקודמת הקצרה. שפתיו התעקלו. 

"זה היה שווה את הזמן והכסף," אמר, המחמאה האגבית גורמת לסומק לבעור על צווארה. 

אז, לתדהמתה, הוא הרים יד והניח את אצבעותיו תחת סנטרה. המגע הקל של פרקי אצבעותיו היה כמו חץ של חשמל, שולח אש לליבתה כשהרים את פניה.

היא נדרכה, המומה מעוצמת תגובתה למגעו הקל. היא נאבקה שלא למשוך את ראשה ממנו, להיכנע לליטוף הרכושני, על אף שהייתה מודעת לחלוטין לחום שעלה כעת על פניה.

מה קורה לה? כיוון שהעיקול המשועשע של שפתיו נעלם. מדוע הוא הביט בה בריכוז כה רב?

הוא העביר את אגודלו על שפתה התחתונה.

"את יפה מאוד בדרכך המיוחדת," אמר, מבטו מורם לתסרוקתה. "במיוחד השיער הזה."

הוא נשמע כן. מדוע זה גרם ללילה שלפניהם להיראות אפילו מפחיד יותר?

היא אילצה את עצמה לחייך, מנסה נואשות להעמיד פנים שהיא לא בוערת מבפנים. אך היא לא יכלה להתנגד להבזק לשונה הלא-רצוני על שפתיה היבשות. הוא התמקד בפיה, ונשימה רכה נמלטה מפיה לרעב שבעיניו.

"הצבע מזכיר לי להבה חשופה," אמר. "אני תוהה, האם את לוהטת כך גם במיטה?"

החום שהתפשט בבטנה התיישב בין רגליה להערתו הנועזת. היה עליה לומר משהו פרובוקטיבי בחזרה.

אך היא לא הרגישה פרובוקטיבית, היא הרגישה המומה. ומגורה ללא תקנה. ובמים עמוקים מדי. כבר.

דריו דה רוסי רצה אותה. ובעוד אלו היו אמורות להיות חדשות טובות, כיוון שהיא אמורה לפתות אותו, מאזן הכוחות הרגיש כאילו לא היה לטובתה. בוודאי שירכיה לא היו רועדות תחת מבטו הקשה והלוהט אם זה היה? היא חיפשה במוחה אחר משהו לומר שלא ירמוז לו כמה היא חסרת ניסיון.

אנליז אמרה לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שדה רוסי לא ימצא את חוסר הטקט שלה מושך. 

תחשבי, מייגן, תחשבי. מה הייתה עושה מאטה הארי?

"את זה רק אני צריכה לדעת," היא הצליחה לענות לבסוף, מאפשרת לתשוקה שגופה לא היה יכול לשלוט בה להישמע בקולה. "ולך לגלות, אם תעז."

"אין הרבה שאני לא אעז לעשות, קארה," אמר, קורטוב הציניות בטון קולו משכנע.

ידו צנחה, והיא לא הייתה יכולה למנוע את היבבה הזעירה כשגופה התרכך בהקלה. 

היא שיחקה משחק מסוכן מאוד. אך לא הייתה לה ברירה. היא הייתה חייבת לעבור את זה, להעמיד פנים שהיא הרבה יותר מנוסה ממה שהייתה באמת. 

מניף את ידו לפניו, הוא חייך, והיא נעשתה קצת מקובעת על השפתיים החושניות האלה.

"בואי ניקח אותך לנשף, סינדרלה."

היא פלטה צחוק מתוח ועברה על פניו, מתקשחת כשידו התמקמה על בסיס גבה. ריגוש הבזיק במורד גבה, אך היא המשיכה ללכת, מתנהגת כאילו תחושת ידו לא בערה דרך בגדיה.

הירידה במעלית הייתה מייסרת, המגע הקל על גבה הוציא אותה מדעתה. הוא השאיר את ידו שם לכל הזמן, מדריך אותה להיכן רצה שתלך, ולא מאפשר לה לסטות מצדו במחוות עדינות ביותר. אך גם אז, החום התגבר. 

הם יצאו מבניין הדירות, עברו את השוער, עצביה צורחים. הלחץ השתלטני הקל הורגש היטב, וזה היה עינוי לא להימתח כנגד אחיזתו. גופה נלחם בין הרצון להוריד את נעלי העקב שלה ולברוח ממנו, בעוד מצד שני, דחף בסיסי יותר גרם לה לרצות להתקרב אליו ולתת לחום של גופו להכריע אותה. 

צינת הערב אחזה בשערה, גורמת לקנוקנות שסטייליסטית עבדה שעה לסדר לצאת מתסרוקתה ולרקד סביב צווארה. היא נרעדה, העור שם כבר רגיש להפליא מהתחושה של מבטו היוקד עליה מאחור.

הלימוזינה השחורה והמבריקה חנתה על אבן השפה, גבר בחליפה כהה וכובע מחכה להם. הנהג פתח את הדלת והרים את כובעו, מחייך אליה בנימוס.

היא נכנסה אל פנים הלימוזינה המוצל, השסע בחצאיתה הארוכה נפתח וחושף את ירכה.

היא שמעה שאיפה חדה ונאלצה לדכא את התשוקה להימלט מהצד השני של הרכב. העור הקריר של המושב נלחץ אל אחורי ברכיה מבעד לשמלה. 

"האיש לא יודע שובע במיטה..."

"מה אם הוא ינסה לתקוף אותך?"

הבחנותיה המטופשות של קייטי חזרו לרדוף אותה כשדה רוסי קיפל את גופו הגדול לתוך המושב לצידה. כתפיו הרחבות מילאו את הצד השני של המכונית וגרמו לפנים הרכב היוקרתי והמרווח להרגיש צפוף וקלאוסטרופובי.

הוא נשען לכיוונה לאחוז בחגורת הבטיחות. היא נשענה אחורה, פניו סנטימטרים ספורים מפניה, ניחוחו מקיף אותה. אלגום ומושק וניחוח גברי. אך כשעיניו פגשו בעיניה הוא רק חייך שוב ומשך את חגורת הבטיחות לסגור אותה במקומה, מפרקי אצבעותיו מברישים את ירכיה.

"מדוע את כה עצבנית, מייגן?" הוא שאל.

"אני רק קצת לחוצה, מר דה רוסי," היא פלטה, ואז הביטה סביב הרכב בחיפוש אחר תירוץ סביר. היא הייתה אמורה לפלרטט איתו, לגרום לו לחשוב שהיא הייתה זמינה לסטוץ קצר, לא לרעוד כמו מישהו שעומד לעלות לגרדום. "לגבי הנשף. אני לא רוצה לאכזב את אבי או את החברה. זו הפעם הראשונה שאני מייצגת אותם באירוע כל כך יוקרתי." דבר שהיה באמת נכון. לרוב, אחריות כזו לבדה הייתה סיבה מספקת לעצביה.

 כף היד החמה והרכושנית התמקמה על רגלה, ולחצה את ברכה, נוגעת בה שוב באופן שגרם לה להרגיש מבוכה.

"שמי הוא דריו." לסתו נחשקה והיא הבחינה בשרירים המכווצים, האם זה אפשרי שהיא השפיעה עליו כמו שהוא השפיע עליה?

המחשבה ריגשה אותה ברמה בסיסית, והטרידה אותה יותר.

האפשרות לשחק איתו במשחק שלו הייתה כמעט מבעיתה כשהאנדורפינים דהרו בתוכה לראשונה בחייה.

"אנחנו בדייט, תזכרי," הוא מלמל.

"תודה שהסכמת ללוות אותי," היא אמרה, נזכרת לבסוף בנימוסיה. "זה היה נחמד מצדך."

"נחמד?" הוא נראה משועשע ומופתע מההצעה. "לא הרבה נשים היו מאשימות אותי בזה."

היא הייתה יכולה בהחלט לדמיין. "אבי באמת מעריך אותך על שעשית את הטובה הזו." יותר ממה שדה רוסי ידע לעולם. בתקווה.

"אין מה להעריך," אמר. "אני עושה טובה רק כשאני מצפה למשהו בתמורה."

"למה אתה מצפה ממני?" אמרה, ואז קלטה, מאוחר מדי, כמה מרומז זה נשמע. "אני לא מתכוונת..." גמגמה, "אני רק..." 

"אני לא מצפה ממך לכלום, מייגן." הוא קטע את הכחשותיה המבולבלות בכישרון ובדיוק של מנתח עם אזמל. "עשיתי את הטובה הזו עבור אביך."

העיניים המרומזות בחנו אותה, הידיעה בהן מלחיצה אותה אפילו יותר. ריגוש ירד בגבה, פנים הרכב כעת חסר אוויר. האם ידע את הסיבה האמיתית שאביה ביקש ממנו ללוות אותה הלילה? האם ההצגה הזו כבר נועדה לכישלון?

"אל תיראי כל כך מבוהלת, קארה," אמר, והיא ניסתה להורות לתווי פניה לא להסגיר את פחדה.

"אני מבטיח לא לנשוך. אלא אם תרצי שאעשה זאת," אמר, לפני שנגע בכפתור הפנימי של האינטרקום להורות לנהג להמשיך.

דקירות השתוללו בעורה כשהמכונית נסעה והיא דמיינה את השיניים הלבנות האלה נושכות באזוריה הרגישים ביותר. 

היא אילצה את עצמה לחייך, מנסה לנער את הערפל החושני ששזר סביבה ללא מאמץ.

זה הולך להיות הלילה הארוך ביותר בחייה. תגובתה הגופנית אליו הייתה חזקה מדי, מכריעה מדי. איך היא אמורה לשרוד ערב בחברתו מבלי לספר לו את כל סודותיה?