זמן מכווץ

הבנק

 

 

הרעיון היה פשוט. אם אין לך גרוש על התחת ואין לך שום דרך להגיע אל הבנק, אתה מרים אליהם טלפון, מדבר עם כמה פקידות נחמדות עד שמביאים לך מישהו סמכותי ואז אתה אומר לו שאין לך איך להגיע לבנק כי אין לך כסף אבל אתה רוצה לקחת הלוואה. אם אתה לקוח עסקי מספיק גדול, הבנק כבר יבוא לקראתך. מקסים סיפר לו את זה פעם כשהם היו בסיני. הוא אמר שהיה לו חבר שהיה עושה את זה כל הזמן. זה עבד כל כך טוב עד שהבנק מימן לו נהג פרטי. הוא חשב אז שמקסים מגזים. האמת, הוא תמיד חשב שמקסים ממציא – כל החברים שלו חשבו שהוא בודה בדיות – הבנאדם היה באמת מחוק.

 

אבל עכשיו היה חם נורא והוא ישב בסלון המרופט שלו, שצריך היה לנקות אותו כבר לפני חודש לפחות. הוא היה צריך להגיע למפגש בים והתחשק לו בירה קרה מבקבוק. וחוץ מזה, חשב לעצמו, בקרוב אהיה חייב לארגן את הכסף בשביל מקסים והפרויקט הזה שלו וכדאי לישר את ההדורים עם הבנק קודם. ובעודו אוחז בשפופרת החל להרהר אודות טיב הקשר בין בזק לחברת החשמל. נדמה היה לו שבקרוב ינתקו לו את הטלפון אם ימשיך להתעלם מהבעיה הזו.

 

כן, ההתעלמות היא היא שורש הרע. אתה מתעלם לך בנחת, בינתיים נציגים של חברת החשמל וחברת הטלפונים נפגשים בכל מני מסיבות קוקטיל. יש שם גם אח"מים וגנרלים – הרבה גנרלים לבושים היטב, עיטורי הקרב שלהם בוהקים אל מול לובן הפלורסנטים. וגם נציגי ממשלה יש שם, טיפוסים מלאי חשיבות עצמית לבושים במיטב האופנה של השנה שעברה, מחפשים להם איזה טוסיק ליקוקים. וכל החברה האלה עושים להם חיים משוגעים, עד שאיזה בחור מבריק עושה אחד ועוד אחד ומכריז שחשמל חינם זה לא מספיק וחייבים להביא אותה גם בשיחות חינם. חיש קל נרקמת הקומבינה בה כולם יקבלו חשמל מים וטלפון בחינם. חוץ ממי? ניחשתם נכון, האזרח התמים. זה שעסוק לו כל היום בהתעלמות והכחשה ודחייה בגלל מה שהטלוויזיה עושה לו, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

"בנק פלסטין המאוחדת שלום, אם ברצונך לשמוע את ההודעה בערבית נא הקש סולמית. אם ברצונך לפתוח חשבון נא הקש אחת. למחלקת עסקים הקש שתיים. למשכנתאות..."

 

הוא לא חיכה לסוף ההקלטה אלא לחץ מיד שתיים.

 

"שלום, אנו מטפלים בפניות קודמות, נתפנה אליך ברגע שנוכל, עליך להבין שאתה מחכה רק בגלל שאנו משקיעים תשומת לב מרבית כרגע בלקוח אחר. שוב סליחה ותודה על ההמתנה."

 

שם את הטלפון על דיבורית, הגביר את הווליום של המערכת ונכנס להתקלח. פאק, מה יש, שגם הם יחכו קצת. כשיצא מהמקלחת כעבור שעה קלה עדיין התנגנה לה אותה הודעה. עכשיו כבר ממש התעצבן אבל עלה בדעתו רעיון אחר. משנה מקום משנה מזל – אחכה להם במשרד, לטלפון משם הם פשוט יהיו חייבים לענות.

 

היה יום חם ונשאר לו דלק במכונית רק לנסיעה אחת. הוא לא יכל להרשות לעצמו לבזבז את הנסיעה הזו על הדרך המזופתת למשרד מכיוון שהיה עליו להגיע לים מאוחר יותר ויהי מה. יצא החוצה אל העיר ומיד הבין שעשה טעות גורלית – היו אלו שעות הצהרים באחד מאותם ימים בהם נרשמות הטמפרטורות הגבוהות ביותר במזרח התיכון מזה כך וכך שנים.

 

מכיוון שלא היה סיכוי להגיע למשרד ברגל הוא החל לשקול את האפשרות שבכל זאת יקח את המכונית ויתדלק באמצעות כרטיס האשראי שלו. אבל גם את הצעצוע הזה יבוא יום וייקחו לו, חשב. ובכלל, בכרטיסי אשראי כדאי להשתמש במשורה, מישהו נתן לו פעם את העצה הזו, הוא לא זכר מי. בכל מקרה, אשראי רב לא נותר לו בכרטיס ויהיה חבל לבזבז את הקצת שישנו על דלק, שלא לומר הסיכון הטמון בכך שיסומן לו הכרטיס. גם ככה הוא נתון במעקב וזה בדיוק מסוג התרוצים שלא כדאי לתת להם. אין, איך שהם עולים על זה שאתה כבר לא יאפי מוצלח הם תופשים אותך ולוקחים אותך למקום העלק סודי שלהם, שכל אחד יודע בדיוק איפה זה אבל אסור להגיד, ושם הם כבר עושים לך את שטיפת המוח. זה הכל בגלל השלום המחורבן הזה. מה היינו צריכים את הקונפדרציה הזו? את זה הוא אף פעם לא הצליח להבין.

 

עלה חזרה לדירה, לקח את המפתחות, ירד ונכנס למכונית. אין ברירה חשב לעצמו, אני לא אגיע למשרד ברגל. לא נורא, נסיעה בדרך המתפתלת במורד ההר היא תמיד חוויה. אתה נוסע לך בשלווה ולפתע נגלה לעינך כל האזור התעשייתי של העיר במלוא הדרו. זה קטע כזה שתמיד קורה בפתאומיות. כמה שאתה לא מתכונן, ולא יעזור לך שעברת את רצועת הכביש הזו כבר אלף פעם, הנקודה בה מופיעים ממדי הזוועה התעשייתית נותרת בלתי נגישה. וכל הבטון והברזל והעשן, קדחת הפעילות אשר נראית אך בקושי מבעד לענני החום המעוותים את התפישה והתחושה, כל זה נותר חמקמק ונסתר מהעין והלב, נגלה רק מעבר לנקודה מסוימת, מיוחדת בחמקמקותה, שלא ניתן להצביע כלל על מיקומה המדויק.

 

במקום לחשוב על הנקודה החל לתהות האם זה נכון שנמלים יכולות לחיות במכוניות. פעם, באיזה סרט טבע בריטי בערוץ הראשון הסבירו שנמלים יכולות לחיות בכל מקום כמעט. אז למה שלא יוכלו לחיות גם במכוניות? הוא היה הרבה יותר צעיר אז, כששידרו סרטים כאלו, וכטיבם של ילדים ספקן הרבה יותר. בעבר דברים היו ברורים: נמלים לא יכולות לחיות במכוניות, להוציא אולי מקרים נדירים של חבורות פריקים שחיים ביערות ולא הזיזו את הקראוון שלהם לפחות איזה חמש שנים או משהו. אבל חוץ מזה? כלום. נמלים לא חיות במכוניות נקודה. היום הוא כבר לא היה לגמרי בטוח. ביחוד אחרי כל השנים האלו בהם התעסק לו הממסד עם המוח. לא בבת אחת כמובן, אלא לאט לאט, כל פעם קצת, מטפטפים לך את זה שנמלים לא יכולות, או אולי שהן כן?

 

פתאום נדמה היה לו שהוא שומע את קזבלן שר בקולו הרועם: "כולם היו יודעים אז טוב מאוד, שנמלים חיות במכוניות!" ובדיוק כשהישיר מבט אל הרדיו, כדי למצוא משהו קצת יותר רגוע מתום ג'ונס הישראלי, ידע שהוא מפספס שוב, בפעם האלף ואחת, את הנקודה.

 

מרוב בלגאן במוח יצא שהוא הגיע לבנק במקום למשרד. פאק, סינן, זה ממש לא מה שתכננתי. חבל רק שנזכרתי כאן, בתוך התור המזוין. עכשיו בחיים לא אצליח לעשות אחורה פנה. לא, חייבים להישאר ולשחק אותה קול, כי אם יש להם צל צלו של חשד שאתה רק חוכך בדעתך לעזוב, הם יכניסו אותך לרשימה השחורה שלהם ואז ממש תאכל אותה. לא תוכל להיכנס אל הבנק, לא תוכל להתקשר אל הבנק. למעשה, לא תוכל להתקשר לשום מקום כי ינתקו אותך מהכל, אפילו מהפלאפון! בקיצור, לא כדאי להיכנס לרשימה השחורה שלהם, לכן הכי חשוב לשמור על הפאסון. כמו שאומרים – לא כדאי להפגין סימנים של חולשה.

 

עדיין בוקר, בליל של מחשבות משונות חולפות במוחו, והוא מנסה לארגן אותן לכדי צרופים בעלי משמעות, מנסה ליצוק אותן לתבניות, אבל מוחו מסרב. וקשה עוד יותר לשלוט על הדחפים הראשוניים, הדחף להזיע בפראות למשל, שהוא כאילו מובן לגמרי באיזה ג'ונגל פראי ולחלוטין לא קביל בבנייני שרד גדולים. ובאמת, מה יותר מפחיד, ללכת לאיבוד כשמסביבך צמחייה סבוכה במתכונת גן עדן? או שאיזו פקידה תרסק לך את החיים?

 

אבל מי שבאמת הכניסה אותו לזון1 היתה הזקנה התורנית. למעשה היא לא היתה כל-כך זקנה – 'מבוגרת' הוא ודאי תואר הולם יותר. אבל היו לו רגעים בהם לא יכול היה להתעסק בקטנות, רגעים בהם כל אשה מעל גיל חמישים כבר הפכה זקנה. ולא, אלו לא היו רגעים של חסד. בכל מקרה, הזקנה המבוגרת הזו, שהיתה בחורה די גמדה עם שיער שכבר נצבע אין ספור פעמים, שיער שהגיע עכשיו לכדי גוון צהוב מטאלי משהו, שיער שאתה יודע ששום דבר כבר לא יציל אותו. הגמדה הקטנה הזו נכנסה ופשוט חלפה עברה לה על פני חצי תור בערך, נעמדה לפניו והצהירה: "מי אחרון כאן?" ומשלא קיבלה תשובה המשיכה לקבוע בהחלטיות: "טוב אז אני כאן לפניך", והחלה הולכת.

 

הוא כבר הכיר את זה טוב מדי, הכלבים המסכנים שמשחקים אותה כאילו יש להם מה לעשות בבנק כשבאמת הדבר היחידי לשמו הם קמים בבוקר הוא לחרחר ריב. לרוב הם בוחרים בשעות הבוקר המוקדמות, שעות בהן הקפאין עדיין לא נספג דיו והאנשים הנורמלים עדיין אינם מתפקדים במלוא המרץ. רודפי המדון הללו נמצאים דווקא בשעות האלו בשיא הכושר שלהם. הוא היה בטוח שאנשים אלו הולכים לישון בתשע בערב רק על מנת שיהיה להם כוח לכל המהומות שהם מחוללים בבוקר. גם אם יפול העולם הם לא יחמיצו הזדמנות לאיזה ריב קטנטן, רצוי באזור הומה אנשים, שם יש לו סיכוי להתפתח לאיזו קטטה מלבבת.

 

יתכן כי ביום אחר או במקום אחר ובקיצור בסיטואציה אחרת הוא היה עובר על כך בשתיקה, אבל לא היום. מדובר היה בשבוע שאך זה החל, חם מדי בחוץ וקר מדי בבנק, והשעה מוקדמת הרבה יותר מדי עבור התנהגויות שכאלו.

 

"סליחה, לאן את חושבת שאת הולכת?"

 

"מה אתה רוצה? אני אלך לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה, הבת שלי עובדת בבנק ואני לפניך."

 

"רגע רגע, איך את יכולה להיות לפני אם הגעת לכאן רק לפני דקה?"

 

"שמע, אתה אל תתחצף אלי. אני אשה מבוגרת כן, תזכור את זה. התכוונתי שאני אחריך."

 

"ומה עם כל אלו שמאחורי, מה הם לא אנשים?"

 

"הבת שלי עובדת פה ואני יכולה ללכת לאן שאני רוצה בלי לעמוד בתור."

 

"אני מבין, אז את עושה טובה שאת עומדת בתור, ובגלל זה מגיע לך הזכות לעמוד רק בחצי ממנו. למעשה, אני מבין מדבריך כי את פשוט בוחרת לך מישהו ומחליטה שאת אחריו וזה מה שאת עושה."

 

"אני אשה מבוגרת אז אל תתחצף אלי."

 

"גבירתי, אין לי בעיה עם זה שתשבי ותנוחי על כורסאות הבנק. אבל לא העובדה שאת מבוגרת ולא העובדה שבתך עובדת כאן, מקנה לך את האפשרות פשוט לעבור על פני מי שמתחשק לך."

 

בשלב זה, תוך שהיא ממטירה קללות בשלל שפות זרות, נעלמה לרגע הזקנה. אולם עוד לפני שיכולת לומר ג'ק ניקולסון, היא שבה מגובה בבתה. אותה מבוגרת שבה וניסתה לבסס את מעמדה במקום כלשהו במרכז התור. ניסיונות אלו הפכו פתטיים יותר ויותר במיוחד מכיוון שהדיאלוג בינה לבין הבת שלה חשף לעיני כל את העובדה שלמעשה לא היתה לה כל סיבה לעמוד בתור. בעוד הבת מנסה להבהיר לאמה כי לאדם האוחז בכרטיס אשראי אין מה לחפש בתור, התחילו מספר אנשים נוספים לאבד את סבלנותם. בינתיים ביססה אשה זו את מעמדה וברי היה כי היא איננה מתכוונת לוותר על אף שעל. בתה הניחה אותה לנפשה ואצה רצה לה לעסוק במלאכתה, ואילו היא שקעה בשיחה קולנית עם הערביה שעמדה עד לפני כמה רגעים מאחוריו. ברור היה כי שתי הנשים מתעבות האחת את השנייה, אולם הערביה מחויבת היתה מפאת כללי הנימוס בעוד הזקנה כנראה חשבה כי שיחת חולין המתנהלת בקולי קולות ודאי תעזור לשאר האנשים בתור להתרגל לנוכחותה.

 

מפה לשם התקדם לו התור בזחילה ואז, ברגע שהגיע תורו – הפסקת חשמל. כן, באיזה רגע של שטות הוא שכח לגמרי מביש המזל הבין-גלקטי שלו וחשב לתומו שאחרי הזקנה הכל יעבור בשלום. כשחזר החשמל, כעבור חמש דקות, האנשים לא הפסיקו לגדף. הם לא הבינו כיצד זה הפקידות לקחו להן הפסקה בדיוק ברגע שהחשמל חזר. האנשים מאחוריו החלו לדחוף באגרסיביות, כמו מתעלמים ממנו, מנסים להגיע לדלפק. הוא ניסה להסביר להם שהבנק היום זה לא מה שהיה פעם, שהיום יש מחשבים וזה גורם לכל דבר לקחת יותר זמן. אבל כולם כבר עברו שטיפת מוח והיו בטוחים שמחשבים מזרזים את כל העניין. כל נסיונותיו להבהיר להם כי אחרי שנופל החשמל יש לחכות מספר דקות עד שהרשת תועיל בטובה לתקשר, עלו בתוהו. כמובן שהצרחות ההיסטריות של אחד העובדים – "על תגעו בכלום, על תגעו בכלום עדיין!" –  לא הועילו במאום להרגעת הרוחות. על פי נימת קולו נראה היה כי הוא עומד לאבד את משרתו בכל רגע נתון. ביד אחת אחז בשפופרת הטלפון ונדמה היה כי הוא מקבל משם הוראות בדרגת סמכות גבוהה ביותר. ידו השנייה היתה עסוקה ביצירת תנועות חדות ומהירות אשר אמורות היו להבהיר לצוות לא ליצור מגע עם אף מחשב.

 

לבסוף נרגעו הרוחות. כלומר, זה לקח איזה חצי שעה אבל אחרי שכולם התעצבנו והוציאו אוויר עד שלא נשאר להם על מה לקטר, הפך הבנק שקט והפקידות חזרו לעבודת הקודש שלהן.

 

"אני רוצה למשוך חמשת אלפים שקל. פנקס צ'קים חדש. לא, בעצם שניים. וגם אם תוכלי להגיד לי לאן לגשת בשביל לסדר הלוואה בבקשה."

 

"רק תן לי את מספר החשבון בבקשה."

 

"אחת שלוש ארבע תשע מאות ושבע."

 

"טוב, צ'קים זה לא אצלי, זה אצל אילנה, בהמשך משמאל מתחת לשלט – צ'קים ואשראי."

 

עוברות מספר שניות במהלכן מתפעלת הפקידה את המקלדת במיומנות מעוררת הערצה ואז, מבלי להרים את ראשה מהמסך, היא ממשיכה. "מה שמך בבקשה?"

 

מיד שלף תעודת זהות והניח אותה על הדלפק, בדיוק ברווח שבין חלון הזכוכית הקטן לדלפק עצמו. עיון מדוקדק בתעודה מלווה בנעיצת מבט חשדנית הניחו את דעתה. כנראה שהוא זה עדיין הוא.

 

"למה אדוני לא מושך כסף מהכספומט?"

 

הוא חשב לרגע לנסות ולהסביר לה את הפחדים שלו מפני אותם פתחים בקיר, אך אינסטינקט הישרדותי כלשהו עצר בעדו. במקום זאת מצא עצמו אומר:

 

"זה סכום גדול מדי בשביל הכרטיס שלי ופחדתי שהוא יבלע, חוץ מזה חשבתי שאוכל לקבל כאן גם פנקסי צ'קים חדשים וכך להרוג שתי ציפורים במכה."

 

"תראה, כנראה שלא ביקרת אותנו כבר הרבה זמן, כי חמשת אלפים שקל לחשבון עסקי מהסוג שלך זה ממש לא רציני, ביחוד שאני רואה שנכנס לך סכום גדול מאוד לחשבון."

 

בלי להתבלבל סיימה לספור את הכסף, הגישה לו את השטרות והקבלה תוך שהיא מפטירה שצ'קים אף פעם, בשום בנק, לא ניתן לקבל מבלי לבצע הזמנה. בקול רועד, או אולי בידים רועדות, או אולי בשניהם, שאל אותה כמה כסף הועבר לחשבונו. חצי מליון שקל, ענתה בלי למצמץ והוסיפה כי כדאי לו לפנות לאושרי בכדי שהלה ימליץ לו על אפיקי השקעה כדאיים ויעזור לו לקחת הלוואה, אם הוא באמת חושב שהוא צריך. עוד הספיק לשאול מיהו אושרי לפני שהזקנה מרפקה אותו שמאלה ואל מחוץ לדלפק. התשובה לא בוששה לבוא, הפקידה שבאמת ניסתה להיות נחמדה ועניינית הצביעה על הבחור ההיסטרי שצעקותיו החרישו אוזניים דקות ספורות קודם לכן.

 

זה הספיק לו בדיוק, הוא כמעט מעד והרגיש שהוא נחנק ועומד להתעלף. מיד פנה בצעדים מהירים אל דלת הכניסה שרק נדמתה כמתרחקת עוד ועוד. עזוב אותך מהצ'קים, עזוב אותך מהכל, רק לצאת מפה בחיים – היה זה צו שחלקים חייתיים ממוחו הספיקו לשדר לו שעה שפתח לרווחה את דלת הבנק בעוצמה, מרגיש את רשף מבטה של הזקנה בעורפו, כמו היתה איזו קרובת משפחה של סופרמן לפחות.

 

עכשיו, כשארנקו מפוצץ בשטרות, כבר לא חשק בבירה כלל. הדבר היחיד שרצה הוא להגיע למשרד – שם המזגן עובד, שם אפשר להירגע ולתת למחשבות לזרום מאיליהן.