גונב המילים
פורסם ב"שבילים כתב־עת לספרות ולאמנות", גיליון 15, ינואר 2016
צפת של שבת אחר הצהרים. בעלי, כדרכו, הלך לישון לאחר הסעודה הכבדה עתירת הטשולנט. ממש לפני שאצטרף אליו, אני נכנסת לחדר הילדים, להעיף מבט על נתן בן השנה וחצי, ולא מוצאת אותו. חיפוש בשלושת חדרי הדירה מסתיים במפח נפש, וריצה בהולה לאמבטיה, מטבח ושירותים מסתיימת בחרדה. היכן הילד? מבט לעבר דלת הכניסה מבהיר את הכל. האורחים לא סגרו את הדלת כשיצאו מהבית, והתינוק שלי ברח.
אני מעיפה מבט לעבר שעון הקיר — אלוהים ישמור, כבר עשרים דקות מאז שאחרון האורחים עזב. במרוצה אני עוזבת את הדירה ויורדת לרחוב. ראיתם תינוק זהוב שיער וכחול עיניים? אני מפצירה בכל עובר אורח. מעט אנשים עוברים ברחוב בשעה זו. בשכונה הדתית שלנו, כולם הולכים לנום את שנת הצהרים. אבל המזל מאיר אלי פנים. האדם השלישי שאני נתקלת בו, גבר גבה קומה שפוסע עם אשתו ושני ילדיהם, משפיל אלי מבט חומל ועונה: ראיתי איש מבוגר עם זקן ארוך שניגש לילד כמו שאת מתארת ולקח אותו לשם — הנה, לבניין ממול, בקומת קרקע. לשם הם נכנסו.
תודה לאל, אני זורקת ושועטת לבניין שהצביע עליו. אני נוקשת על דלת העץ הישנה של הדירה היחידה בקומת הקרקע, והנה היא נפתחת, ואני נכנסת פנימה ועיניי מתקשות לראות באפלולית ששוררת שם. נתן! אני זועקת, ואז אני רואה אותו. שוכב על מזרון בחדר היחיד בדירה, אגודלו בפיו, נם לו שנת ישרים. מתנשפת אני מתכופפת לעברו, מודה בלבי לבורא עולם ומציינת לעצמי שעלינו להחליף את מנגנון הנעילה של הדלת למנגנון טריקה, מלטפת את פניו הקטנות, השלוות, עד כמה שאפשר לראות באפלה, ואולי אני לא רואה אלא מדמה זאת, והנה מופיע גבר חסר גיל, בעל זקן אפור עבות ועטוי שחורים מכף רגל ועד ראש.
רגע אחד! קולו רועם, ואני מזדקפת ומתייצבת מולו. אתה הבאת לפה את הילד? אני מהססת אם להטיל אשמה או להודות לו, ומחליטה להחליק במהירות את העניינים ולברוח מהדירה האפלה, שכל רהיטיה מסתכמים בשני מזרונים, שולחן וארון. תודה לך, אדוני, ששמרת על הילד שלי, ועכשיו אני אקח אותו הביתה.
אני הצלתי אותו משוטטות הרת אסון, הוא מגיב, ואולי מלהידרס בכביש, ולכן אני דורש תשלום.
נבעתת מתגובתו, אני עונה: לא צריך לדרוש, בשמחה אתן לך, אך תצא השבת ואבוא הנה עם ארנק הכסף שלי.
אין לי חפץ בכספך, הוא עונה, ואני תוהה מה עיסוקו של האדם המוזר הזה שמדבר במילים של ספר, נסוגה צעד ומתחילה לחשוש מה הוא רוצה אם לא כסף. אני מיטיבה את המטפחת לראשי, מסמנת לו בכך, שאני אישה נשואה, דתייה, ואם יש לו איזה שהן כוונות, רחמנא ליצלן...
אני רוצה ממך מילה, הוא אומר, מילה אחת שלעולם לא תוכלי יותר להגות אותה.
אתה מתכוון למשל למילה "צלחת"? אני משתאה, שלעולם לא אוכל להגיד — צלחת? זה התשלום שאתה דורש ממני?
בדיוק. תבחרי מילה שקל לך לוותר עליה, ואשיב לך את ילדך. והוא פוסע צעד ועומד מצדו השני של המזרון, קרוב לילד כמו שאני קרובה אליו.
אני מישירה אליו מבט, מנסה לבחון אם מולי עומד מטורף או מכשף, כי אם זה מטורף אז לא אכפת לי לזרוק איזו מילה שתעלה בדעתי, אבל אם כוח קסמים בידיו אז מאוד חשוב שאבחר בקפדנות את המילה. ואני מתבוננת בדש בגדו הדהוי, או שאולי הוא רק נראה דהוי בגלל האפלולית, וחושבת שאין סיכון גדול לוותר על המילה דש, זו מילה שממילא לא אהודה עלי, ואם ארצה למסור ד"ש אוכל תמיד להגיד "דרישת שלום". דש, זו המילה שאני נותנת לך, אני אומרת ורוכנת לעבר בני, אוחזת בידו ומקימה אותו. רדום כולו הוא פורש אלי זרועותיו ואני מרימה אותו ונושאת אותו בזרועותיי, הולכת לעבר הדלת, שנשארה פתוחה לרווחה, ומסובבת את ראשי כלפי הדייר המוזר. הוא נשאר נטוע במקומו ולא מגיב, ואני חוזרת על המילה, לבל תהיה שום טעות, לבל יגנוב ממני אף מילה אחרת. דש, שמעת? ויתרתי על דש. שלום!
אני יוצאת במרוצה מהבניין, עיניי מסתנוורות מהשמש שמפציעה מבין העבים, ואני חוזרת לביתי, נועלת את הדלת ומתרה בבני לא לצאת יותר לבד מהבית, לעולם! בעלי עדיין אחוז תרדמה, ואני שמחה שנפטרתי מהצורך לדווח לו על האירוע המוזר ולספוג את גערותיו על שלא שמרתי על הילד.
למחרת, בשיעור הספרות שאני מעבירה לתלמידות כיתה ו', אני פותחת: היום נלמד סיפור ח... ח... ח... ולחרדתי אני לא מצליחה לבטא את המילה "חדש". ואני מתעשתת ואומרת — סיפור שונה, ובלבי מקנן החשש שלא אצליח להגות אף מילה המכילה את "דש". אני מסתובבת אל הלוח ומנסה להגיד בקול שקט "דשים", וזה לא הולך. אני מנסה לבטא מילים וחלקי מילים שאני ממציאה כמו מדשים, שקדשים, ברדשים — ולא יכולה להגותן. כאשר אני מנסה לבטא עם סֶגול, דֶש, זה כן הולך. אבל הבעיה היא שלעולם לא אוכל להגיד בגד חדש, סיפור חדש, מצב חדש, הח' נתקעת לי ואני מגמגמת אותה בלי יכולת להגיע לדש. וכאשר מסתיימים השיעורים אני רצה קצרת נשימה לבית המשונה ודוחפת את הדלת. בעל הזקָן נעמד מולי.
תחליף לי את המילה! אני זועקת. אני לא יכולה לא להגיד ח... ח... ח... לא ידעתי שגם מילה שמכילה את ... את.... את זאת שלקחת לי, לא אוכל לבטא. תחליף לי למילה.... מחסנאית! בהבזק של רגע תפסתי שצריך לבחור מילה ארוכה ונדירה יחסית. כמה פעמים בימי חייו יוצא לאדם להגיד "מחסנאית"?
אבל בעל הזקן לא מוכן לזה. אני אחליף לך את המילה דש באות, הוא אומר. תבחרי אות שאת מוכנה לוותר עליה.
אני ממצמצת בעיניי ולא יודעת במה להתרכז כעת: בניתוח המצב המשונה שנקלעתי אליו או בבחירת האות שעליה עלי לוותר. תחושה פנימית אומרת לי שאין לי ברירה ועדיף שאבחר בתבונה, הוא עוד עשוי להגיד לי שזמני תם ואני אשאר מעתה עם הח... ח... במקום "חדש".
צדיק סופית! אני מכריזה ומחייכת לעצמי עמוק בפנים. תמיד אוכל לומר עציץ עם צדיק רגילה בסוף. עציצ. מי ירגיש? הוא מאשר, וברגע שאני יוצאת החוצה השמש שוב זורחת לה ולבי מתרונן. דש, אני קוראת בגאווה, חדש! דשדש!
אני נכנסת לדירתי ורואה את המוצץ של נתן על הרצפה. "נתן, תרים את המוצֶב!" מוצֶב! מוצֶב! חרדה תוקפת אותי. במקום צדיק סופית יוצאת לי האות בית. נתן שולח אלי מבט שואל, ואני מתכופפת בהכנעה ואוספת את המוצץ, ודמעה ניגרת לה מעיניי ונוחתת על ה"מוצב". אני נצמדת לחלון ובוהה, ומבטי נתקל בחצץ שעל הקרקע, ואני לואטת את המילה: ח־צ-ב. הקריין ברדיו מדבר על קיצוץ חדש בתקציב, ואני חוזרת ושונה אחריו: קי־צו־ב. הלכה לי הצדיק הסופית ובמקומה קיבלתי "בית". ואני חושבת, איזה אות אציע לאיש המאוס הזה במקום ץ, ואני תפוסה בהרהורים עד שאוחזת בי שנת הליל.
למחרת אני חוזרת מהעבודה הישר לבית המוזר, דוחפת את הדלת ומכריזה: אני פה! והוא מופיע כמו משום מקום, כרגיל עוטה עליו בגדים שחורים, ושואל אותי, ללא חיוך, מדוע באתי.
מוצֶב! אני זועקת. חצב! חָמֶב! אתה יודע מה זה בשביל אישה דתית לא להגיד בפסח את המילה חמֶב? ואיך אם לתינוק לא תגיד מוצֶב? ואני מורה! איך אוכל להמשיך ללמד? אני אאבד את הפרנסה שלי אם לא אוכל להגיד צדיק סופית. אז בבקשה, תחליף לי לאות עין. קח ממני את העין. ואני יודעת שכעת לא תהיה בעיה, כי אם אבטא אלף במקום עין, איש לא ירגיש, ממילא אני עושה זאת. הוא מסכים, אבל כשאני חוזרת הביתה ומדברת עם בעלי, הוא שואל מדוע אני אומרת ההֶרב במקום הערב, ההלילה במקום העלילה, וההיקר במקום העיקר. כי אני הייֶפה, אני עונה לו ומפהקת, בורחת לחדר של נתן ומלטפת את ראשו. כפרה הלֶיך בבת הֶיני, מתוק שלי, סיבכת אותי, אני לוחשת ויושבת לידו עד שעיניי נעצמות.
למחרת, בכיתה, אני משתדלת פחות לדבר ויותר להטיל עבודות על התלמידות, ובתום השיעורים נחפזת לבית של האיש המסתורי. ואני עומדת מולו וצועקת, למה נדרש ממני כזה מחיר הָל כך שהוא שמר לי הָל הילד, למה הוא לא יכול להָשות מצווה בלי תשלום, למה בחיים האלה צריך לשלם הָל כל דבר, למה אי אפשר לקבל משהו במתנה. והוא מגרד בפחדתו בידו השמאלית ואוסף את הצעקות שלי אל תוך דלי גדול שחור שמחזיק בידו הימנית, ואומר לבסוף שהוא מוכן להחזיר לי את האות עין ורק מבקש שאבוא אליו אחת לשבוע ואצעק את כל טענותיי, כי אותן מילים שנאמרות ברגש, חשובות לו. אני עומדת מולו המומה, שוקלת מהי המשמעות של התחייבות כזו, ומחליטה שהיא עדיפה על פני להישאר בלי עין, כי בלי עין, עבורי, זה לאבד את הפרנסה ואת כבודי בפני אנשים. לבוא אליו פעם בשבוע לצעוק — ניחא, הרי אני רגילה לצעוק. מי לא זכה לשמוע את צעקותיי? בעלי, תלמידותיי, אחיותיי וגם חברות. אפילו על שכנות צעקתי פה ושם, כשהשאירו את הברז מטפטף בחדר הזבל, כשלא שלמו מסי ועד בית בזמן, כשהילדים שלהן זרקו בוץ על נתן.
ואחת לשבוע אני מגיעה לבעל הזקן, וצועקת על בעלי שלא מספיק עוזר לי בבית, ועל הילד שלי שאינו ממושמע, ועל התלמידות שלא הכינו שיעורים, ועל חברות שמאכזבות אותי ושכנות שמרגיזות אותי, והוא אוסף את כל הצעקות לתוך הדלי השחור וכשאני מסיימת הוא סוגר היטב את המכסה, ואני הולכת הביתה בצעד קליל יותר, מתפלאת כיצד אני מרגישה כל כך טוב אחרי שהשארתי אצלו את הטענות החשובות שלי, שהיו חלק כה נכבד מחיי במשך השבוע האחרון, חשבתי שלא אוכל להסתדר בלעדיהן ומתברר לי שאני יותר מאושרת לאחר שנפטרתי מהן.
וכך, במשך חצי שנה, אני ממשיכה להגיע אליו, ואיש אינו יודע. ואז מגיע יום שאני מהססת אם ללכת אליו, מפני שאין לי שום טענות, היה לי שבוע יפה, ובלבי מתרונן לו שיר. אבל בגלל המחויבות שלי והחשש מתגובתו, אני בכל זאת נכנסת לדירה, ולהפתעתי היא ריקה ושלט גדול מתנוסס על הדלת: להשכרה. אני מסתובבת בדירה ומחפשת משהו שיעיד על בעליה, אבל אין שם שום דבר פרט לשני מזרונים, שולחן וארון ריק, ורק בחוץ, ליד הפחים הירוקים הגדולים של העירייה עומד פח שחור, שלידם נראה קטן. בהיסוס אני מתקרבת ומושיטה ידי לגעת במכסה. סקרנותי עצומה. מה אגלה שם? אולי יהיו בתוכו חפצים או מסמכים שיגלו טפח על בעל הזקן המסתורי? אבל בעודי שולחת ידי לגעת במכסה, אני נזכרת במה שהפח הזה אסף אל קרבו בששת החודשים האחרונים, ובהבזק של שנייה אני מסיטה ידי, קולטת שבשום אופן אינני רוצה שאותן טענות ומענות, אי שביעות רצון וקיטורים, שליוו את חיי מגיל צעיר, ייצאו כעת מהפח ויתיישבו עלי בחזרה, ואני נסוגה לאחור, מסתובבת ונסה על נפשי, יודעת שלעולם לא אחזור לשם.
בלי להסתכל אחורנית אני חוזרת לביתי, מתיישבת על הכורסא ונמוגה לתוך מחשבות. והנה ידיים מלטפות אותי, ידיים של ילד. אני פוקחת עין — נתן שלי שם ידיו על ירכי, ואומר, כהרגלו, "מוצֵב, אמא, תני לי מוצֵב." "אומרים מוצץ," אני אומרת בעייפות, קמה ממקומי ומחפשת את המוצץ. אני נכנסת למטבח — הכלים בכיור, ממתינים למוצאי שבת, מחכה לי עבודה רבה.
