חיים רק פעם אחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיים רק פעם אחת
הוספה למועדפים

חיים רק פעם אחת

4 כוכבים (398 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מירב הלפרין

מירב הלפרין היא עורכת ספרים ילידת חיפה, המתגוררת מרבית שנותיה בתל אביב. "חיים רק פעם אחת" הוא הרומן הרביעי שלה. קדמו לו רבי המכר "בעלי לא בבית", "על גופתי המתה", ו"מה יש לאהוב בדורון".

 

"אין לי מושג מה יקרה בספר ההולך ומתרקם לו משבוע לשבוע – בדיוק כמו שלמשרד הבריאות אין מושג מה יקרה בשבוע הבא של הקורונה. אני רק מקווה שהם יצליחו יותר ממני".

תקציר

הפרק השמיני והאחרון עלה וזמין לקריאה באפליקציה
 
כבר יש לכם את הספר באפליקציה? כך תוכלו ליהנות מהפרק החדש:
לחצו לחיצה ארוכה על כריכת הספר בספריה שלכם באפליקציה
בחרו באפשרויות מחיקה > מחיקה מקומית
הורידו מחדש את הספר למכשירכם
 
"חיים רק פעם אחת" הוא ניסוי ספרותי ראשון מסוגו בארץ: ספר שנכתב תוך כדי דרמת הקורונה שמטלטלת את העולם.  
אחת לשבוע, בכל יום חמישי, התפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר, שעלילתו מתרחשת במקביל לאירועי התקופה.
הפרק והספר כולו זמינים בחינם לקוראי "עברית". 
 
בלב העלילה נמצא זוג נשוי, שנקלע לעידן הקורונה ברגע הגרוע ביותר של הזוגיות שלו. אפילו הסופרת עוד לא יודעת איך תיראה הזוגיות שלהם בסופו של המשבר, שעשוי לשנות את החיים של כולנו. 
 
מירב הלפרין, שספריה "בעלי לא בבית", "על גופתי המתה" ו"מה יש לאהוב בדורון" מתארים את הבלגן הישראלי במלוא טירופו המשעשע, מוכיחה שוב שהמציאות נסבלת הרבה יותר אם אפשר לצחוק עליה.
 
 

פרק ראשון

פרק 1
קורונה זה לא רק בסין?
 
הכול כבר היה מוכן עד הפרט האחרון. שבועות ארוכים תכננתי את השיחה הזאת. ״תראי,״ התאמנתי מול המראה, ״שנינו מרגישים שזה לא עובד יותר.״ לא, זה טכני מדי. אולי ״שנינו מרגישים שהתרחקנו.״ כן, בלשון רבים. התרחקנו. זה לא קשור לאישה שאני עוזב בגללה את הבית. פשוט התרחקנו. מין כוח עליון.
״בטח גם את מרגישה את זה.״ כן, זה טוב. ברור שהיא מרגישה. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהיתה בינינו איזושהי קרבה גופנית. או מילולית. אתמול היא ביקשה שאבדוק אם יש לה חום. הנחתי את ידי על המצח שלה והרגשתי רתיעה. לא כי המצח היה חם, אלא כי המגע היה מוזר כל כך, כמו גבר שנוגע באישה זרה, אבל בטעות. ״הוא חם,״ אמרתי בטון מנוכר, ״את צריכה למדוד.״ אפילו לא שאלתי אותה אם היא מדדה. שכחתי.
אני משנן במכונית את המשפטים שאגיד לה ומדמיין איך אחרי השיחה אוציא את המזוודה שארזתי כבר לפני כמה ימים והחבאתי במעמקי הארון, מתחת למדי המילואים. אורלי מחכה לי בדירה שלה בגבעתיים, הדירה שביליתי בה את הימים הכי טובים בחיי. אני מדמיין איך אני נכנס אליה הביתה עם המזוודה, איך היא נתלית על צווארי, איך אני פורק את הבגדים אצלה בארון ואיך אנחנו מזנקים אל המיטה בחדר השינה שלה. אני מרגיש קצת יותר ביטחון ועולה הביתה נרגש, לחוץ וקצת מסוחרר.
אשתי שוכבת על הספה בסלון, מכוסה בשמיכה, ואני נסוג לאחור. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. ״מה יש לך,״ אני שואל בפליאה ומניח את המפתחות על הדלפק במטבח. ״אני חולה,״ היא אומרת בקול צרוד. ״יש לי חום וקר לי כל הזמן.״ היא משתעלת שיעול יבש, מתמשך, ואני מבין שלא תהיה היום שום שיחה. אני חושב בצער על אורלי. שנתיים אני מושך אותה עם הפרידה הזאת. היא לא תאמין לי שדווקא ביום הגורלי של השיחה אשתי חולה פתאום.
״לקחת משהו להוריד את החום?״ אני שואל. ״כן,״ היא משתעלת שוב, ״אבל זה לא עזר.״ אני אומר לה מילים ריקות שבטח מחר זה כבר יעבור לה ושאולי כדאי שתיקח עוד כדור להורדת החום. היא לא עונה. ״להביא לך כדור?״ אני לוחץ. היא מנענעת בראשה לשלילה ומשתעלת שוב. ״אולי תה?״ אני מנסה להיות אמפתי. היא שוב מסרבת ועוצמת את עיניה. ״לפתוח לך טלוויזיה?״ אני מציע. היא שוב מנענעת בראשה. ״אני צריכה שקט,״ היא אומרת בקול צרוד.
אני נכנס לאמבטיה עם הטלפון, כמו תמיד בשנתיים האחרונות. דבר ראשון אני מסמס לבת שלנו. ״אמא חולה. יש לה חום ושיעולים.״ אני מנסה לחשוב מה להגיד לאורלי, אבל התשובה של יעלי, הבת שלנו, משבשת לי את הריכוז. ״רק שזה לא קורונה,״ היא עונה. ״קורונה זה לא רק בסין?״ אני שואל בחזרה. ״כולם אומרים שזה יכול להגיע לכל העולם,״ היא עונה. נו באמת, אני מתעצבן בתוכי, איך הקורונה מסין תגיע לאשתי בהרצליה. יש גבול לכל חרדה.
״למה אמא לא עונה לי?״ כותבת יעלי עם עשרה סימני שאלה. אני יוצא מהאמבטיה וחוזר לסלון. ״למה את לא עונה ליעלי?״ אני שואל אותה. ״אין לי כוח,״ היא אומרת באותה צרידות ומיד מתחילה להשתעל. אני נכנס לגוגל וקורא על תסמיני הקורונה. חום, שיעול יבש, עייפות. אני מסתכל על אשתי בפלצות. יעלי מתקשרת אלי ואני עונה בטון מבוהל. ״ביררתי הכול,״ היא אומרת בנימה המעשית שירשה מאמא שלה. ״אם יש חשד לקורונה אתה צריך להזמין את מד״א שיבדקו אותה. ותשמור ממנה מרחק כי זה מאוד מידבק.״
אני קורס על הכורסה בסלון, מבולבל לגמרי. הכול חשוך סביבי. במד״א לא עונים. אני מנסה שוב ושוב. אחרי דקות ארוכות עונה לי מישהי ואני מתעשת ומדווח לה על סימני המחלה של אשתי. היא מעבירה אותי למישהו אחר ואני חוזר שוב על הסימפטומים. חום, שיעולים, עייפות. הוא מבקש לדעת בדיוק כמה חום יש לה. כשהוא שומע שאני לא יודע, הוא מאבד עניין. ״תמדדו חום ותתקשר שוב,״ הוא אומר וטורק לי את הטלפון. אני מתמלא ייאוש. עד שהיא תמדוד ועד שמד״א יענו אורלי כבר לא תזכור מי אני.
״את צריכה למדוד חום,״ אני אומר לאשתי. היא לא עונה אבל מכניסה את המדחום לפיה בצייתנות. אני מזנק לעברה כשנשמע הצפצוף והספרות הדיגיטליות מאירות את החושך שאופף אותנו: שלושים ותשע פסיק שתיים. אני מתקשר שוב למד״א, הפעם כבר בתחושת אסון, ומחכה שיענו לי. אני לא מעז ליצור קשר עם אורלי. היא בטוחה שברגעים אלה ממש אני יושב עם אשתי ומספר לה שהחלטתי לעזוב את הבית. היא בטח מכינה עכשיו ארוחת ערב חגיגית, בדיוק כמו שתכננו, פורשת מצעים חדשים, מניחה מגבות טריות בחדר האמבטיה, מפנה לי מקום בארון.
״מה עם מד״א,״ קוטע סמס עצבני של יעלי את המחשבות שלי. ״אני מחכה כבר יותר מחצי שעה על הקו,״ אני עונה. ״איך אמא?״ היא כותבת. ״אותו דבר,״ אני עונה. ״לבוא?״ היא שואלת. ״בשום אופן לא,״ אני עונה במהירות. ״את רק תידבקי ממנה.״ רק זה חסר לי שהיא תתייצב פה ותייצר עוד שיבוש בתוכנית שלי. אני עוד חי באשליה שתכף החום יֵרד והיא תתאושש ותרגיש יותר טוב. מה פתאום קורונה? לכל היותר זאת שפעת קלה. מקסימום אני אדבר איתה מחר. אורלי תבין. מה זה עוד יום לעומת שנתיים.
במד״א עונים סוף־סוף ואני מוסר את כל הנתונים בצורה הכי מדויקת שאפשר. בת ארבעים ושבע. בריאה בדרך כלל. שום מחלות רקע. לא ידוע לי שהיתה במגע עם חולי קורונה. הנה, גם הם שואלים על הקורונה הזאת. אני מגלגל את המילה הזאת בפי כמו תפוח אדמה לוהט. מה לי ולמחלה הסינית הזאת של אוכלי העטלפים. אני מסתכל על אשתי בפלצות. מאיפה יש לה קורונה? מה זה אומר? היא תמות? היא תדביק אותי? מה הולך פה? זה מין עונש שקיבלתי בגלל שבגדתי בה? היא משתעלת שוב וכל גופה רועד. אני מתחיל להילחץ עוד יותר. מד״א מבטיחים שיגיעו לבדוק אותה תוך יומיים־שלושה. אני מודיע את זה ליעלי והיא מזדעזעת. ״אין לנו את היומיים־שלושה האלה,״ היא כותבת לי, ״אני מזמינה אמבולנס.״ אני מסתכל על אשתי. היא מוטלת על הספה, נושמת בכבדות, ומדי פעם משתעלת. עכשיו זה כבר לא נראה לי כמו שפעת קלה. זאת בטוח קורונה. או דלקת ריאות חמורה. אני בודק בגוגל מה ההבדל ולא מבין כלום מלבד דבר אחד: שתיהן מידבקות מאוד.
אני חוזר לאמבטיה ומנסה לארגן את המחשבות. דבר ראשון, צריך לאבחן את אשתי ואז לבדוק אם אני לא נדבקתי. רק שהילדים לא נדבקו. מזל שאביתר באיטליה, רחוק מכל העסק. אני מנסה להיזכר מתי יעלי היתה אצלנו. אני לא זוכר. המוח שלי כבר לא עובד. אולי גם אורלי נדבקה. אני צריך להודיע לה. בטח גם היא כבר שמעה על הקורונה הזאת.
״מד״א לא מוכנים לשלוח אמבולנס,״ כותבת לי יעלי. ״הם אומרים שהיא צריכה לחכות בבית לבדיקה, ושליתר ביטחון אתה צריך להיכנס לבידוד.״ אני לא מעכל מילה ממה שהיא כתבה מלבד אחת: ״בידוד״. ״מה זה בדיוק בידוד?״ אני כותב ליעלי בחלחלה. ״שאתה לא יוצא מהבית במשך שבועיים. אלה ההוראות של מד״א,״ היא עונה לי. חבל שעירבתי אותה בזה, אני חושב בצער. אם לא הייתי מכניס אותה לתמונה, הכול היה נגמר באנטיביוטיקה ויומיים־שלושה עד להחלמה. עכשיו מיניתי לעצמי שוטרת שתדרוש ממני להיתקע בבית לשבועיים ותציק לי כל עשר דקות.
אני פותח את זרם המים באמבטיה ומתקשר לאורלי. היא עונה מיד. ״נו...?״ היא שואלת בהתרגשות. ״אני בצרה צרורה,״ אני אומר ושומע את השתיקה שלה. ״חזרתי הביתה ומצאתי את אשתי חולה. אולי יש לה קורונה.״ אורלי ממשיכה לשתוק. ״בטח שמעת על הקורונה הזאת,״ אני מחנחן בקולי. ״על הקורונה שמעתי,״ היא עונה ביובש, ״אבל שקר מטומטם כזה עוד לא שמעתי.״ היא מנתקת את השיחה ואני יודע שהיא לא תענה לי בקרוב. יש לה דם חם. זה מה שמצא חן בעיני מהרגע הראשון. אני אוהב נשים סוערות.
אני חוזר לסלון ומניח את ידי על מצחה של אשתי. הוא לוהט. היא פוקחת את עיניה ומביטה בי במבט מזוגג. ״תביא לי עוד שמיכה,״ היא מבקשת. אני מוציא מהארון שמיכה ופורש אותה על גופה. הטלפון שלי רוטט ממושכות ואני יודע שזאת הפצצת ווטסאפים מאורלי. אני קורא אותם במטבח ולבי מתכווץ. ״שקרן, נוכל, רמאי, בוגד סדרתי, פחדן, נצלן. ידעתי שזה מה שיהיה!! שלא יהיה לך אומץ!! פתאום אשתך חולה. פתאום יש לה קורונה. למה לא סרטן??? זה יותר ארוך. תוכל למשוך את זה עוד שנתיים!! אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע ממך בחיים.״
צלצול בדלת מקפיץ אותי. אני בטוח שזאת אורלי. היא הגיעה לעשות סצנה. אשתי גוססת על הספה מקורונה ואורלי באה לנעוץ בה את הסכין, לספר לה שיש לנו רומן. אני מחליט לא לפתוח את הדלת. הצלצול ממשיך. אני על סף התמוטטות עצבים. אני שומע את אשתי משתעלת בסלון. השיעול שלה חזק מהפעמון. הטלפון ממשיך לרטוט. אורלי עוברת לקללות יחד עם הפעמון. ״כלב בן כלב,״ היא כותבת בווטסאפ, ״בזבזתי עליך שנתיים. האמנתי לך ולשקרים שלך. הלוואי שאתה בעצמך תמות מקורונה.״ אני מרגיש שתכף אחטוף התקף לב. כשמד״א יגיעו הם ימצאו כאן שתי גופות. אישה שמתה מקורונה וגבר שמת מהתקף לב. ״בחייהם ובמותם לא נפרדו״, אני מדמיין את הכותרת בוויינט.
״אבא,״ אני שומע צעקות מחוץ לדלת, ״תפתח לי כבר!״ אני לא מבין למה אורלי קוראת לי אבא. אולי היא כבר השתגעה לגמרי. היא עלולה לרצוח אותי מרוב זעם. אולי היא באה עם סכין. ״התאבד מרוב צער אחרי שאשתו נפטרה מקורונה״, אני מחליף בדמיוני את הכותרת בוויינט ורואה את הגופה המדממת שלי עם סכין בלב ליד מיטתה של אשתי המנוחה.
״אבא, תפתח את הדלת,״ ממשיכה אורלי לצעוק מחדר המדרגות ואני אוטם את אוזני. זיעה קרה מכסה את כולי. ״זאת יעלי, תפתח לה,״ מתעוררת אשתי לרגע מתוך עלפון הקורונה ומיד משתעלת שיעול יבש וארוך שמהדהד בכל חלל הדירה. ברגליים כושלות אני ניגש לדלת ומכניס את יעלי. כבר לא אכפת לי אם היא תידבק, אם אני אדבק, אם כל העולם יידבק. העיקר שזאת לא אורלי בדלת.
״למה לוקח לך שעות לפתוח את הדלת,״ היא מתפרצת לתוך הסלון, ניגשת לאשתי ומתעלמת מהמחאה הרפה שלי שאולי כדאי לה לשמור על מרחק. ״מד״א לא יבואו,״ מודיעה יעלי נחרצות. אני מביט בה בפליאה והיא ישר יורה, ״כי לא אמרת להם את הדבר הכי חשוב: שהיא חזרה מצרפת לפני שלושה ימים.״ אין לי מושג מה הקשר בין צרפת והמחלה של אשתי ואני מבולבל משטף האינפורמציה הרפואית שיעלי מזרימה בקצב מסחרר. תוך כדי היא מאווררת את הבית, פותחת חלונות, ממרקת את השיש שליד הכיור ואת השולחן בסלון ונוזפת בי שאני לא יודע שמשטחים הם הדבר הכי מסוכן בקורונה.
עד לפני שעה וחצי לא ידעתי מה זה קורונה ועכשיו אני כבר מומחה למשטחים, לבדיקות ולבידודים. יעלי יושבת על הכורסה לצד אשתי, מנהלת שיחות טלפון עם עולם שלם של ידע רפואי, גולשת במקביל באתרים רפואיים, מסתמסת עם מומחים שמבינים בקורונה, מזפזפת בין ערוצי החדשות ומדווחת לי על הממצאים. ״לא יבדקו אותה בלי קשרים,״ היא פוסקת נחרצות. ״אנחנו מדינת עולם שלישי. יד אחת לא יודעת מה היד השנייה עושה. הכול עלינו. מה אתה מציע לעשות?״
אני נדהם מהשאלה. איך אני יודע מה לעשות. אם לא הקורונה הזאת, לא הייתי פה בכלל. הייתי אמור להתחיל עכשיו את החיים החדשים שלי, משוחרר מדאגות של אישה חולה, ילדה היסטרית ומידע אינסופי על מערכת הבריאות. ״למה אתה לא עונה לטלפון שלך,״ שואלת אותי יעלי, ״הוא רוטט במטבח כבר חצי שעה.״ היא שומעת הכול, כמו אמא שלה. אני יודע שאלה הווטסאפים הזועמים של אורלי ואני לא מסוגל להתמודד איתם.
״יש כמה רופאים שאני מכיר,״ אני אומר ליעלי. ״אני יכול להתקשר אליהם ולבקש מהם עזרה.״ יעלי אפילו לא עונה. בתנועת ראש נמרצת היא מסמנת לי להתחיל לפעול והולכת להכין לנו קפה. אשתי משתעלת שוב ושוב. אני מתקשר למנחם, הרופא הגדודי שלי במילואים, שעובד במחלקה פנימית בהלל יפה. אני מספר לו על הסימפטומים של אשתי ושומע את קולו העולץ הולך ודועך. ״הנשימה שלה תקינה?״ הוא שואל בקול מודאג. אני מעביר את השאלה ליעלי, שאומרת שהנשימה כבדה, אבל תקינה. ״אז תשאיר אותה בבית,״ הוא אומר. ״אנחנו לא ערוכים לקורונה. היא סתם תחטוף פה זיהום ותלך.״ ״לאן היא תלך?״ אני שואל בטמטום. יעלי חוטפת ממני את הטלפון ועוברת לנהל את השיחה עם מנחם. הם מחליטים יחד שעדיף שאשתי תישאר בבית בתנאי שלא תהיה החמרה במצב.
״אני לא הולכת לשום בית חולים,״ משתעלת אשתי מהספה. ״אל תדאגי,״ אומרת לה יעלי בקול רך, ״את תהיי בבית ואבא יטפל בך.״ אני מהנהן בצייתנות כנועה, גרוני יבש. אני לוגם מהקפה ושיעול יבש בוקע מגרוני. יעלי מסתכלת עלי בחרדה. ״רק בלעתי לא טוב,״ אני מתנצל ושיעול נוסף תוקף אותי. יעלי מתרחקת ממני, ומעיניה נשקף פחד. ״אתה לא נראה טוב,״ היא אומרת, ״אולי גם לך יש.״

מירב הלפרין

מירב הלפרין היא עורכת ספרים ילידת חיפה, המתגוררת מרבית שנותיה בתל אביב. "חיים רק פעם אחת" הוא הרומן הרביעי שלה. קדמו לו רבי המכר "בעלי לא בבית", "על גופתי המתה", ו"מה יש לאהוב בדורון".

 

"אין לי מושג מה יקרה בספר ההולך ומתרקם לו משבוע לשבוע – בדיוק כמו שלמשרד הבריאות אין מושג מה יקרה בשבוע הבא של הקורונה. אני רק מקווה שהם יצליחו יותר ממני".

עוד על הספר

חיים רק פעם אחת מירב הלפרין
פרק 1
קורונה זה לא רק בסין?
 
הכול כבר היה מוכן עד הפרט האחרון. שבועות ארוכים תכננתי את השיחה הזאת. ״תראי,״ התאמנתי מול המראה, ״שנינו מרגישים שזה לא עובד יותר.״ לא, זה טכני מדי. אולי ״שנינו מרגישים שהתרחקנו.״ כן, בלשון רבים. התרחקנו. זה לא קשור לאישה שאני עוזב בגללה את הבית. פשוט התרחקנו. מין כוח עליון.
״בטח גם את מרגישה את זה.״ כן, זה טוב. ברור שהיא מרגישה. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהיתה בינינו איזושהי קרבה גופנית. או מילולית. אתמול היא ביקשה שאבדוק אם יש לה חום. הנחתי את ידי על המצח שלה והרגשתי רתיעה. לא כי המצח היה חם, אלא כי המגע היה מוזר כל כך, כמו גבר שנוגע באישה זרה, אבל בטעות. ״הוא חם,״ אמרתי בטון מנוכר, ״את צריכה למדוד.״ אפילו לא שאלתי אותה אם היא מדדה. שכחתי.
אני משנן במכונית את המשפטים שאגיד לה ומדמיין איך אחרי השיחה אוציא את המזוודה שארזתי כבר לפני כמה ימים והחבאתי במעמקי הארון, מתחת למדי המילואים. אורלי מחכה לי בדירה שלה בגבעתיים, הדירה שביליתי בה את הימים הכי טובים בחיי. אני מדמיין איך אני נכנס אליה הביתה עם המזוודה, איך היא נתלית על צווארי, איך אני פורק את הבגדים אצלה בארון ואיך אנחנו מזנקים אל המיטה בחדר השינה שלה. אני מרגיש קצת יותר ביטחון ועולה הביתה נרגש, לחוץ וקצת מסוחרר.
אשתי שוכבת על הספה בסלון, מכוסה בשמיכה, ואני נסוג לאחור. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. ״מה יש לך,״ אני שואל בפליאה ומניח את המפתחות על הדלפק במטבח. ״אני חולה,״ היא אומרת בקול צרוד. ״יש לי חום וקר לי כל הזמן.״ היא משתעלת שיעול יבש, מתמשך, ואני מבין שלא תהיה היום שום שיחה. אני חושב בצער על אורלי. שנתיים אני מושך אותה עם הפרידה הזאת. היא לא תאמין לי שדווקא ביום הגורלי של השיחה אשתי חולה פתאום.
״לקחת משהו להוריד את החום?״ אני שואל. ״כן,״ היא משתעלת שוב, ״אבל זה לא עזר.״ אני אומר לה מילים ריקות שבטח מחר זה כבר יעבור לה ושאולי כדאי שתיקח עוד כדור להורדת החום. היא לא עונה. ״להביא לך כדור?״ אני לוחץ. היא מנענעת בראשה לשלילה ומשתעלת שוב. ״אולי תה?״ אני מנסה להיות אמפתי. היא שוב מסרבת ועוצמת את עיניה. ״לפתוח לך טלוויזיה?״ אני מציע. היא שוב מנענעת בראשה. ״אני צריכה שקט,״ היא אומרת בקול צרוד.
אני נכנס לאמבטיה עם הטלפון, כמו תמיד בשנתיים האחרונות. דבר ראשון אני מסמס לבת שלנו. ״אמא חולה. יש לה חום ושיעולים.״ אני מנסה לחשוב מה להגיד לאורלי, אבל התשובה של יעלי, הבת שלנו, משבשת לי את הריכוז. ״רק שזה לא קורונה,״ היא עונה. ״קורונה זה לא רק בסין?״ אני שואל בחזרה. ״כולם אומרים שזה יכול להגיע לכל העולם,״ היא עונה. נו באמת, אני מתעצבן בתוכי, איך הקורונה מסין תגיע לאשתי בהרצליה. יש גבול לכל חרדה.
״למה אמא לא עונה לי?״ כותבת יעלי עם עשרה סימני שאלה. אני יוצא מהאמבטיה וחוזר לסלון. ״למה את לא עונה ליעלי?״ אני שואל אותה. ״אין לי כוח,״ היא אומרת באותה צרידות ומיד מתחילה להשתעל. אני נכנס לגוגל וקורא על תסמיני הקורונה. חום, שיעול יבש, עייפות. אני מסתכל על אשתי בפלצות. יעלי מתקשרת אלי ואני עונה בטון מבוהל. ״ביררתי הכול,״ היא אומרת בנימה המעשית שירשה מאמא שלה. ״אם יש חשד לקורונה אתה צריך להזמין את מד״א שיבדקו אותה. ותשמור ממנה מרחק כי זה מאוד מידבק.״
אני קורס על הכורסה בסלון, מבולבל לגמרי. הכול חשוך סביבי. במד״א לא עונים. אני מנסה שוב ושוב. אחרי דקות ארוכות עונה לי מישהי ואני מתעשת ומדווח לה על סימני המחלה של אשתי. היא מעבירה אותי למישהו אחר ואני חוזר שוב על הסימפטומים. חום, שיעולים, עייפות. הוא מבקש לדעת בדיוק כמה חום יש לה. כשהוא שומע שאני לא יודע, הוא מאבד עניין. ״תמדדו חום ותתקשר שוב,״ הוא אומר וטורק לי את הטלפון. אני מתמלא ייאוש. עד שהיא תמדוד ועד שמד״א יענו אורלי כבר לא תזכור מי אני.
״את צריכה למדוד חום,״ אני אומר לאשתי. היא לא עונה אבל מכניסה את המדחום לפיה בצייתנות. אני מזנק לעברה כשנשמע הצפצוף והספרות הדיגיטליות מאירות את החושך שאופף אותנו: שלושים ותשע פסיק שתיים. אני מתקשר שוב למד״א, הפעם כבר בתחושת אסון, ומחכה שיענו לי. אני לא מעז ליצור קשר עם אורלי. היא בטוחה שברגעים אלה ממש אני יושב עם אשתי ומספר לה שהחלטתי לעזוב את הבית. היא בטח מכינה עכשיו ארוחת ערב חגיגית, בדיוק כמו שתכננו, פורשת מצעים חדשים, מניחה מגבות טריות בחדר האמבטיה, מפנה לי מקום בארון.
״מה עם מד״א,״ קוטע סמס עצבני של יעלי את המחשבות שלי. ״אני מחכה כבר יותר מחצי שעה על הקו,״ אני עונה. ״איך אמא?״ היא כותבת. ״אותו דבר,״ אני עונה. ״לבוא?״ היא שואלת. ״בשום אופן לא,״ אני עונה במהירות. ״את רק תידבקי ממנה.״ רק זה חסר לי שהיא תתייצב פה ותייצר עוד שיבוש בתוכנית שלי. אני עוד חי באשליה שתכף החום יֵרד והיא תתאושש ותרגיש יותר טוב. מה פתאום קורונה? לכל היותר זאת שפעת קלה. מקסימום אני אדבר איתה מחר. אורלי תבין. מה זה עוד יום לעומת שנתיים.
במד״א עונים סוף־סוף ואני מוסר את כל הנתונים בצורה הכי מדויקת שאפשר. בת ארבעים ושבע. בריאה בדרך כלל. שום מחלות רקע. לא ידוע לי שהיתה במגע עם חולי קורונה. הנה, גם הם שואלים על הקורונה הזאת. אני מגלגל את המילה הזאת בפי כמו תפוח אדמה לוהט. מה לי ולמחלה הסינית הזאת של אוכלי העטלפים. אני מסתכל על אשתי בפלצות. מאיפה יש לה קורונה? מה זה אומר? היא תמות? היא תדביק אותי? מה הולך פה? זה מין עונש שקיבלתי בגלל שבגדתי בה? היא משתעלת שוב וכל גופה רועד. אני מתחיל להילחץ עוד יותר. מד״א מבטיחים שיגיעו לבדוק אותה תוך יומיים־שלושה. אני מודיע את זה ליעלי והיא מזדעזעת. ״אין לנו את היומיים־שלושה האלה,״ היא כותבת לי, ״אני מזמינה אמבולנס.״ אני מסתכל על אשתי. היא מוטלת על הספה, נושמת בכבדות, ומדי פעם משתעלת. עכשיו זה כבר לא נראה לי כמו שפעת קלה. זאת בטוח קורונה. או דלקת ריאות חמורה. אני בודק בגוגל מה ההבדל ולא מבין כלום מלבד דבר אחד: שתיהן מידבקות מאוד.
אני חוזר לאמבטיה ומנסה לארגן את המחשבות. דבר ראשון, צריך לאבחן את אשתי ואז לבדוק אם אני לא נדבקתי. רק שהילדים לא נדבקו. מזל שאביתר באיטליה, רחוק מכל העסק. אני מנסה להיזכר מתי יעלי היתה אצלנו. אני לא זוכר. המוח שלי כבר לא עובד. אולי גם אורלי נדבקה. אני צריך להודיע לה. בטח גם היא כבר שמעה על הקורונה הזאת.
״מד״א לא מוכנים לשלוח אמבולנס,״ כותבת לי יעלי. ״הם אומרים שהיא צריכה לחכות בבית לבדיקה, ושליתר ביטחון אתה צריך להיכנס לבידוד.״ אני לא מעכל מילה ממה שהיא כתבה מלבד אחת: ״בידוד״. ״מה זה בדיוק בידוד?״ אני כותב ליעלי בחלחלה. ״שאתה לא יוצא מהבית במשך שבועיים. אלה ההוראות של מד״א,״ היא עונה לי. חבל שעירבתי אותה בזה, אני חושב בצער. אם לא הייתי מכניס אותה לתמונה, הכול היה נגמר באנטיביוטיקה ויומיים־שלושה עד להחלמה. עכשיו מיניתי לעצמי שוטרת שתדרוש ממני להיתקע בבית לשבועיים ותציק לי כל עשר דקות.
אני פותח את זרם המים באמבטיה ומתקשר לאורלי. היא עונה מיד. ״נו...?״ היא שואלת בהתרגשות. ״אני בצרה צרורה,״ אני אומר ושומע את השתיקה שלה. ״חזרתי הביתה ומצאתי את אשתי חולה. אולי יש לה קורונה.״ אורלי ממשיכה לשתוק. ״בטח שמעת על הקורונה הזאת,״ אני מחנחן בקולי. ״על הקורונה שמעתי,״ היא עונה ביובש, ״אבל שקר מטומטם כזה עוד לא שמעתי.״ היא מנתקת את השיחה ואני יודע שהיא לא תענה לי בקרוב. יש לה דם חם. זה מה שמצא חן בעיני מהרגע הראשון. אני אוהב נשים סוערות.
אני חוזר לסלון ומניח את ידי על מצחה של אשתי. הוא לוהט. היא פוקחת את עיניה ומביטה בי במבט מזוגג. ״תביא לי עוד שמיכה,״ היא מבקשת. אני מוציא מהארון שמיכה ופורש אותה על גופה. הטלפון שלי רוטט ממושכות ואני יודע שזאת הפצצת ווטסאפים מאורלי. אני קורא אותם במטבח ולבי מתכווץ. ״שקרן, נוכל, רמאי, בוגד סדרתי, פחדן, נצלן. ידעתי שזה מה שיהיה!! שלא יהיה לך אומץ!! פתאום אשתך חולה. פתאום יש לה קורונה. למה לא סרטן??? זה יותר ארוך. תוכל למשוך את זה עוד שנתיים!! אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע ממך בחיים.״
צלצול בדלת מקפיץ אותי. אני בטוח שזאת אורלי. היא הגיעה לעשות סצנה. אשתי גוססת על הספה מקורונה ואורלי באה לנעוץ בה את הסכין, לספר לה שיש לנו רומן. אני מחליט לא לפתוח את הדלת. הצלצול ממשיך. אני על סף התמוטטות עצבים. אני שומע את אשתי משתעלת בסלון. השיעול שלה חזק מהפעמון. הטלפון ממשיך לרטוט. אורלי עוברת לקללות יחד עם הפעמון. ״כלב בן כלב,״ היא כותבת בווטסאפ, ״בזבזתי עליך שנתיים. האמנתי לך ולשקרים שלך. הלוואי שאתה בעצמך תמות מקורונה.״ אני מרגיש שתכף אחטוף התקף לב. כשמד״א יגיעו הם ימצאו כאן שתי גופות. אישה שמתה מקורונה וגבר שמת מהתקף לב. ״בחייהם ובמותם לא נפרדו״, אני מדמיין את הכותרת בוויינט.
״אבא,״ אני שומע צעקות מחוץ לדלת, ״תפתח לי כבר!״ אני לא מבין למה אורלי קוראת לי אבא. אולי היא כבר השתגעה לגמרי. היא עלולה לרצוח אותי מרוב זעם. אולי היא באה עם סכין. ״התאבד מרוב צער אחרי שאשתו נפטרה מקורונה״, אני מחליף בדמיוני את הכותרת בוויינט ורואה את הגופה המדממת שלי עם סכין בלב ליד מיטתה של אשתי המנוחה.
״אבא, תפתח את הדלת,״ ממשיכה אורלי לצעוק מחדר המדרגות ואני אוטם את אוזני. זיעה קרה מכסה את כולי. ״זאת יעלי, תפתח לה,״ מתעוררת אשתי לרגע מתוך עלפון הקורונה ומיד משתעלת שיעול יבש וארוך שמהדהד בכל חלל הדירה. ברגליים כושלות אני ניגש לדלת ומכניס את יעלי. כבר לא אכפת לי אם היא תידבק, אם אני אדבק, אם כל העולם יידבק. העיקר שזאת לא אורלי בדלת.
״למה לוקח לך שעות לפתוח את הדלת,״ היא מתפרצת לתוך הסלון, ניגשת לאשתי ומתעלמת מהמחאה הרפה שלי שאולי כדאי לה לשמור על מרחק. ״מד״א לא יבואו,״ מודיעה יעלי נחרצות. אני מביט בה בפליאה והיא ישר יורה, ״כי לא אמרת להם את הדבר הכי חשוב: שהיא חזרה מצרפת לפני שלושה ימים.״ אין לי מושג מה הקשר בין צרפת והמחלה של אשתי ואני מבולבל משטף האינפורמציה הרפואית שיעלי מזרימה בקצב מסחרר. תוך כדי היא מאווררת את הבית, פותחת חלונות, ממרקת את השיש שליד הכיור ואת השולחן בסלון ונוזפת בי שאני לא יודע שמשטחים הם הדבר הכי מסוכן בקורונה.
עד לפני שעה וחצי לא ידעתי מה זה קורונה ועכשיו אני כבר מומחה למשטחים, לבדיקות ולבידודים. יעלי יושבת על הכורסה לצד אשתי, מנהלת שיחות טלפון עם עולם שלם של ידע רפואי, גולשת במקביל באתרים רפואיים, מסתמסת עם מומחים שמבינים בקורונה, מזפזפת בין ערוצי החדשות ומדווחת לי על הממצאים. ״לא יבדקו אותה בלי קשרים,״ היא פוסקת נחרצות. ״אנחנו מדינת עולם שלישי. יד אחת לא יודעת מה היד השנייה עושה. הכול עלינו. מה אתה מציע לעשות?״
אני נדהם מהשאלה. איך אני יודע מה לעשות. אם לא הקורונה הזאת, לא הייתי פה בכלל. הייתי אמור להתחיל עכשיו את החיים החדשים שלי, משוחרר מדאגות של אישה חולה, ילדה היסטרית ומידע אינסופי על מערכת הבריאות. ״למה אתה לא עונה לטלפון שלך,״ שואלת אותי יעלי, ״הוא רוטט במטבח כבר חצי שעה.״ היא שומעת הכול, כמו אמא שלה. אני יודע שאלה הווטסאפים הזועמים של אורלי ואני לא מסוגל להתמודד איתם.
״יש כמה רופאים שאני מכיר,״ אני אומר ליעלי. ״אני יכול להתקשר אליהם ולבקש מהם עזרה.״ יעלי אפילו לא עונה. בתנועת ראש נמרצת היא מסמנת לי להתחיל לפעול והולכת להכין לנו קפה. אשתי משתעלת שוב ושוב. אני מתקשר למנחם, הרופא הגדודי שלי במילואים, שעובד במחלקה פנימית בהלל יפה. אני מספר לו על הסימפטומים של אשתי ושומע את קולו העולץ הולך ודועך. ״הנשימה שלה תקינה?״ הוא שואל בקול מודאג. אני מעביר את השאלה ליעלי, שאומרת שהנשימה כבדה, אבל תקינה. ״אז תשאיר אותה בבית,״ הוא אומר. ״אנחנו לא ערוכים לקורונה. היא סתם תחטוף פה זיהום ותלך.״ ״לאן היא תלך?״ אני שואל בטמטום. יעלי חוטפת ממני את הטלפון ועוברת לנהל את השיחה עם מנחם. הם מחליטים יחד שעדיף שאשתי תישאר בבית בתנאי שלא תהיה החמרה במצב.
״אני לא הולכת לשום בית חולים,״ משתעלת אשתי מהספה. ״אל תדאגי,״ אומרת לה יעלי בקול רך, ״את תהיי בבית ואבא יטפל בך.״ אני מהנהן בצייתנות כנועה, גרוני יבש. אני לוגם מהקפה ושיעול יבש בוקע מגרוני. יעלי מסתכלת עלי בחרדה. ״רק בלעתי לא טוב,״ אני מתנצל ושיעול נוסף תוקף אותי. יעלי מתרחקת ממני, ומעיניה נשקף פחד. ״אתה לא נראה טוב,״ היא אומרת, ״אולי גם לך יש.״