משה לנדוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משה לנדוי
הוספה למועדפים

משה לנדוי

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל שקד

ד"ר מיכל שקד היתה בעברה פרקליטה. היא הרבתה להופיע בבית המשפט העליון. עמדתה כלפי בית המשפט העליון והפרקליטות אוהדת בעליל אבל לא נטולת ביקורת.

תקציר

מעטים זוכרים כי משה לנדוי הוא האיש שישב בראש בית הדין ששפט את אדולף אייכמן. על המשפט הזה – בלי ספק החשוב מכל המשפטים שנערכו במדינת ישראל – נכתבו כבר הררי מילים, קודם כל מנקודת ראותם של כל הפעילים המרכזיים בפרשה. רק אדם אחד שמר על שתיקה: אב בית הדין. בספר הזה מובאת לראשונה עדותו של השופט לנדוי, ומתואר תפקידו המיוחד במשפט הזה - חתירתו לעשות דין צדק, בלי לקפח את חלקה של ההיסטוריה, אבל גם בלי להפוך את האירוע למשפט ראווה בנוסח סובייטי. והצלחתו המרשימה במשימה הכמעט בלתי-אפשרית הזאת.

אצל רבים מעורר השם לנדוי את האסוציאציה "ועדת לנדוי", ועימה המושג הבעייתי "לחץ פיזי מתון". איך התגלגלו הדברים לידי כך? מה בדיוק קרה שם? כיצד נקשר שמו של השופט הישר והאמיץ הזה, שהדמוקרטיה היתה נר לרגליו, עם מושג כל-כך לא-דמוקרטי? גם כאן, הירידה לפרטים מגלה סיפור הרבה יותר מורכב ממה ש"היה כתוב בעיתון". מי מאיתנו יודע מה באמת התיר ומה אסר בתכלית האיסור אותו "נספח סודי" של דו"ח ועדת לנדוי שלא פורסם עד היום?

סיפור חייו ומשפטיו של השופט משה לנדוי שפורשׂת בפנינו מיכל שקד – באמפּתיה, אבל גם בראייה ביקורתית – הוא גם סיפורה המרתק של החברה הישראלית בחצי המאה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל. זוהי ביוגרפיה משפטית במיטבה, כתובה בלשון השווה לכל נפש הנגישה גם לכל מי שאינו משפטן.

***הגרסה האלקטרונית אינה מכילה את מפתח העניינים***

פרק ראשון

פרק 1
מדנציג ללונדון


"להשקיף חזרה אל דרך חיי"
ביום רביעי, 30 במרס 1994, ג' חול המועד של פסח תשנ"ד, התיישב השופט משה לנדוי אל שולחן הכתיבה בביתו שברחוב אלחריזי 10, בשכונת רחביה הירושלמית. מזה שנה הוא עסק בהתפרקות מתפקידים ציבוריים, אבל רק עתה, בשבתו אל שולחן העבודה, הוא נתן ביטוי כתוב לרגע המעבר הזה. "הנה" - כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס - "ימלאו לי בחודש הבא שמונים ושתיים שנה, והגיעה העת להשקיף חזרה אל דרך חיי עד כאן".
"להשקיף חזרה" משמעו, כמובן, להשקיף באמצעות כתיבה. לא פעם נשאל לנדוי: מדוע אינך כותב פרקי זיכרון? הרי חיית בחייך מאורעות רבים ורבי־תהפוכות? ובאמת, הוא חצה את המאה ה־20 מצד לצד. חייו הציבו אותו במקומות שבהם תאוצתה ואלימותה הורגשו בכל תוקפן. הוא היה בן שנתיים כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. בן שמונה כשעיר מולדתו דנציג הוסבה מעיר מינהל מנומנמת בקיסרות גרמניה לנמל הסואן של מדינת פולין העצמאית, "העיר החופשית דנציג", מובלעת גרמנית בקצה המסדרון הפולני, במרכז ההתנגשות הגרמנית־פולנית הקטלנית. הוא היה תלמיד בית־ספר כשבבית הוריו התארחו הבאים לוועידות ציוניות חשובות. בן שמונה־עשרה היה כשהכיר בלונדון את מנהיגי הציונות הגרמנית, קורט בּלוּמנפלד ופליקס רוֹזנבּליט, והוצג בפני חיים ויצמן. בן 21 כבר היה בפלסטינה, מתמחה במשרדו של עורך דין משה זמורה, מטפל בנושאי העברת הרכוש היהודי מגרמניה, בוויזות, בענייני המשק ההסתדרותי. בהיותו בן 28 מונה לשופט שלום בחיפה המנדטורית, בבית משפט קטן וצנוע־אמצעים שבו עבדו ביחד שופטים יהודים וערבים ביחסי אחווה, ומדי שבועיים היה נוסע לחַאלְסָה שבאצבע הגליל, לשפוט שם בדואים, בערבית, לעיתים ללא מתורגמן.
כשהוא "משקיף חזרה" על עשרים ושמונה שנותיו בירושלים, כשופט של בית המשפט העליון, הוא מתבונן באלפי ימי עבודה, רבבות מתדיינים, מאות אלפי עמודים כתובים ומודפסים. מתבונן במשפט אייכמן (האם צפה פעם בדמותו המוסרטת?), ומנגד לו ב"ועדת אגרנט" לחקירת המחדל של מלחמת יום הכיפורים, וב"ועדת לנדוי" על חקירות השב"כ ושקריו, ובפיסגה אחרת - בעצירת התנחלות אלון מורה. על מה מכל אלה ישקיף ויכתוב?
אבל בשבתו לשולחן הכתיבה שלו בפסח 1994, לנדוי כלל אינו מעוניין לכתוב לציבור את זיכרונותיו. הוא אינו מעוניין לספר לציבור על המאה הציונית שלו. למרות תחושתו שהוא נמצא עכשיו בסוף פעולתו הציבורית ומתכוון להשקיף - בריחוק - על חייו, הוא מחויב למערכת, למימסד המנהיגותי שבקרבו שכן. והוא כותב:

דברים שיש בהם עניין לא אוכל להעלות על הכתב לשם פירסומם ברבים, כי כדי לעשות כן הייתי צריך לכתוב גם דברים העלולים לפגוע ברגשותיהם של אחרים, או - אם הם כבר הלכו לעולמם - בזכרם; יש גם דברים שבהם עסקתי והם חסויים עד היום מטעמי ביטחון ואין ברצוני להשתתף ב"חגיגת החשפנות" המשתוללת בימינו במדיה; ואילו דברים שאוכל לפרסם, אין בהם עניין לכלל הציבור.

הפיסקה הזאת היא מעין "לנדוי בקליפת אגוז". יש בה הזדהות של הכותב עם האליטה האחראית שהוא חלק ממנה. יש בה מוּדעוּת חריפה לפער בין הציבורי והגלוי ובין אחורי הקלעים, ביקורת על אחרים ששמותיהם אינם מפורשים, החמרה עם עצמו, בוז לפטפוט מיותר, ודרישה לענייניות. לדעת עורכי הדין שהופיעו בפניו, "ענייניות" היא התכונה שמגדירה את לנדוי השופט. יום לאחר שהובא לנדוי למנוחות, במאי 2011, דיברה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, ב"קול ישראל" על הופעותיה בפניו כפרקליטה. שוב ושוב נדרשה ביניש לשם התואר "ענייני" כדי לומר מה היתה איכותו המיוחדת של לנדוי, וכדי לומר כמה תובענית היתה האיכות הזאת.
אם כן, מנוי וגמור עם לנדוי להימנע מכתיבת זיכרונות שנמענם הוא הקהל. ואולם - הוא אומר לקוראיו המיועדים - "שונים פני הדברים הנרשמים רק לחוג המשפחה המצומצם - לזה יש טעם". הוא עצמו הינו חוליה "בשרשרת הדורות", והוא יכתוב לבני הדור הבא.
ואכן, מה שמתחיל לנדוי לכתוב במרס 1994 הוא ספר למשפחה. הוא הכתירו בכותרת "משה לנדוי: קורות חיי", ובכותרת משנה: "פרקים אוטוביוגרפיים". לשם הקיצור נכנה אותו כאן "הזיכרונות". זהו ספר (למעשה חוברת) בן 143 עמודים מוקלדים ברווח גדול במעבד תמלילים ישן של לנדוי עצמו, ולו נספחים של תצלומים. לנדוי סיים את רשומתו האחרונה ב־9.2.97. בפסח 1998 קיבלה כל אחת משלוש בנותיו עותק של הספר, עם הקדשה בכתב ידו של אביהן, בשורות מלוכסנות מלמעלה מלמטה, על כריכת הנייר הקדמית.

"אין לי עט סופרים"
הזיכרונות אינם ספרותיים. "אין לי עט סופרים", מתוודה הכותב ואומר: "ישנם בני־אדם היודעים להפוך כל פרט בסיפור חייהם לאנקדוטה מרתקת, וכנגדם ישנם אחרים, שאני משתייך אליהם, ההופכים חוויות בעלות עניין רב בחייהם לסיפור משעמם". אבל הסיפור אינו משעמם. הוא מאוּורר ונעים לקריאה. הוא עשוי פרטים־פרטים אבל הוא מתקדם במהירות. הוא רצוף שירטוטים חריפים, ביקורתיים ומבודחים, של אנשים ומצבים, וכמובן של הכותב עצמו. ידוע הסגנון המבודח, ה"יֶקי" - סגנון שמשמש לתקשורת ביום־יום של משפחות מיוצאי גרמניה. בזיכרונות לנדוי מביא לקיצוניות את שני הצירים שיוצרים ומאפשרים את המבודחות היֶקית - אֶמְפַּתיה יחד עם ריחוק מן הדבר המתואר, אוֹבּייקטיביוּת שמצדיקה ומאפשרת ניכור עד כדי ניתוק.
אוֹבּייקטיביוּת היא תכונה בולטת של הזיכרונות, תכונה שלנדוי גאה בה בקנאות של שופט. בסופם הוא כותב: "[...] ראיתי את עצמי כאילו משקיף על עצמי מן הצד, על כישרונותי, המוגבלים למדי, ועל חסרונותי". אך בכתיבת זיכרונות, אוֹבּייקטיביוּת קנאית - גם אם היא מצליחה וגם אם היא נכשלת - היא חולשה.
החלקים הראשונים של הזיכרונות הם סיפור כרונולוגי. כמו בדו"ח או בסיכום מצטיין, בחלק זה הזיכרונות מתחשבים בצורה יעילה בידע המוקדם המשוער של הקורא המיועד. הקורא העולה מדפיהם הוא גם נכדים, אשר לא ידעו את תולדות המשפחה ואת ראשית הציונות והיישוב, ולנדוי ממלא בזיכרונותיו את ההסברים הנדרשים על העולם שממנו בא והעולם שהיה עולמו, בפשטות ובהגינות. הוא דואג לזרימה בין הדורות לשם יצירת שלשלת הדורות שהוא מאמין בה. אבל הוא גם מחנך.
הסיפור הכרונולוגי מסתיים כאשר לנדוי מתמנה לבית המשפט העליון. מכאן ואילך מתקדם יומן הזיכרונות על־פי נושאים. כאן משתנה נימת הכתיבה. לא נמצא בה את חצי־החיוך של ימי לונדון או ימי ההתמחות במשרד עורכי הדין של זמורה. הקורא המשוער כאן שוב אינו בן משפחה, שלנדוי סובלני לחוסר הידע שלו. ההרגשה היא שהכתוב מתכוון אל ציבור רחב יותר, ציבור מיודע היטב, מעורב, איכפתי.
בפרקים אלה לנדוי מזכיר בין היתר את המסכת המוֹנוּמנטלית של מיסמכי משפט אייכמן, מספר על המציאות השלילית שבה נתקלה "ועדת אגרנט", מתפלמס עם מבקריה ועם מבקרי "ועדת לנדוי". דבריו חושפים לנדוי שמתפוצץ מכעס אבל דבק בהתמדה באחריותו הציבורית, ולכן, אף־על־פי שאלה הם זיכרונותיו הפרטיים, הוא נמנע באדיקות מגילוי דברים חסויים, כמו למשל החלק החסוי של דו"ח אגרנט והחלק החסוי של דו"ח ועדת לנדוי. בסוף החלק הזה, שהוא סוף הזיכרונות, לנדוי מקונן על אובדן הרוח הציונית הנכונה ועל התגברות הקנאות הדתית בהווה, וכאן בוודאי אין לו, על־פי הבנתו, שום צורך להוסיף ידע ולתת הסברים.
תכונה בולטת של הזיכרונות היא התמציתיות העירומה שלהם. האם התימצות קטל את האוֹטוֹבּיוֹגרפיה? לנדוי הבטיח לקוראיו "גילוי לב", ואכן את מה שהוא מספר הוא מספר ביושר. אבל הרבה מרכיבים אוֹטוֹבּיוֹגרפיים נעדרים מרשומותיו, או שהם מופיעים בצורה מצומצמת, סתמית, שטוחה.
מלבד רגשות פרטיים עמוקים, נעדרים מן הזיכרונות גם תכנים יותר רגילים שמצופים מבּיוֹגרפיות. למשל, דין־וחשבון על עיצובו הרוחני, איזה מחנכים או יצירות ספרות והגות השפיעו עליו, איזה קונפליקטים העסיקו אותו. בקריאה צמודה אפשר אומנם לאתר רמזים למרכיבים החסרים, ולהשלים אותם תוך הסתייעות במקורות נוספים. אך האם ציפה לנדוי שצאצאיו יבצעו מלאכת השלמה שכזאת?
ההעדר קורא לפרשנות ולניתוח, אך גם צוחק לכל ניסיון כזה. לעיתים החסכנות במידע בּיוֹגרפי חיוני נראית קשורה לבוז של לנדוי לכל ניפוח והתנפחות, להקצנה של התנגדותו - כ"יֶקֶה" מחונך היטב, ממושמע ומאופק - לנתינת חשיבות כלשהי ל"אני". לעיתים קרובות נראית חסכנותו כנובעת ממשהו יסודי, חשוב מאוד, בנפשיותו של הכותב, שהניתוח מהסס אם בכלל אפשר או מותר לגעת בו.
נראה שיש הרבה הרגל מקצועי בתמציתיות הקיצונית שלנדוי רגיל בה מכל שנות שפיטתו. הוא פשוט רגיל לכתוב על אירועים חיצוניים. הוא רגיל לדרוש לסלק מטקסט כתוב כל דבר מיותר, כל מוץ וכל קצף. השופט לנדוי היה אשף של קוֹנקרטיוּת, של פרטי־פרטים שהוא קולט כבזק ומארגן ללא קושי ובתכלית הקיצור. פעמים נדירות בלבד לנדוי מתיר לעצמו להתגאות, ואחת הפעמים האלה היא סיפורו שכבר בתחילת ימיו כשופט צעיר הוא זכה לשבח משופט בריטי בערכאת הערעור. השופט בּוֹרְק (Bourke) כתב באחד מפסקי הדין שלו שפסק הדין של שופט השלום לנדוי היה charachteritically lucid, ולנדוי מתרגם זאת: "בהיר באופן הטיפוסי לכותבו".

איך צריך לקרוא את הזיכרונות
שני הפרקים הראשונים של הספר הזה הם קריאה של החלקים הראשונים - הכרונולוגיים - של הזיכרונות. החלק הראשון של הזיכרונות שכתב לנדוי, החלק שעוסק בשורשי משפחתו ובגדילתו בדנציג בשנים 1912-1930, הוא דל ביותר בפרטים ומבקש תוספת של השלמות ורקע. משום כך דבריו של לנדוי מסופרים לא במלואם וכנתינתם, אלא עם הערות משלימות ותוך הסתייעות במקורות חיצוניים. המקורות האלה הם חיוניים כדי להבין את הווייתה המיוחדת של העיר דנציג, את חשיבותה בעולם הציוני שבין המלחמות, את המוצא ה"מעורב" - מתבולל וציוני - של לנדוי, ועוד.
עזר רב יש בחלק זה ל"ספר משפחתי" נוסף, מוקדם יותר, שערך לנדוי, ושהוא קרא לו "ד"ר לנדאו בעיני ידידים". בשנת 1968, כשמלאו עשרים שנה למות אביו הרופא, ד"ר יצחק לנדאו, מסרו ידידיו הדנציגאים של הרופא למשה לנדוי רשימות זיכרון, והוא כינס אותן בספר קטן (שהודפס במכונת כתיבה). זהו ספר מרתק ומרגש, ויש בו תיאורים של הפעילות הציונית של ד"ר לנדאו על רקע בעיות הקהילה היהודית בדנציג, יחד עם לא מעט פרטים על משפחת הרופא. נעזרתי בו בעיקר בפרק הראשון של הספר, המסתיים בתיאור שנות לימודיו של לנדוי בלונדון בתחילת שנות ה־1930.
הפרק השני של הספר הוא קריאה של הזיכרונות מאז עלייתו לארץ ישראל ועד למינוי לבית המשפט העליון ב־1953. חלק זה של הזיכרונות עשיר במקצת מקודמו, ועולה ממנו תמונה פחות או יותר ברורה של מסלול חיי הגיבור ואווירתם. כאן ניתן לשמוע יותר את לנדוי המדבר בקולו שלו, בשילוב עם מספר הערות והבהרות נחוצות. גם לגבי החלק הזה יש לזכור כי הזיכרונות נכתבו כטקסט פרטי־משפחתי.
הסיפור הכרונולוגי שמספר לנדוי מסתיים כאמור ערב מינויו לבית המשפט העליון, ויתר פרקי הזיכרונות אינם כרונולוגיים. לכן איני מביאה אותם כפרקים עצמאיים ונפרדים. הם משובצים בתוך פרקי הספר האחרים, הערוכים לפי נושאים. עם זאת, גם פרקים אלה מסודרים באופן כללי באופן כרונולוגי.

העיר דנציג בין המלחמות
נולדתי בדנציג ביום 29.4.1912 (י"ב באייר תרע"ב) - להורי בטי (בתיה) לבית אייזנשטדט (Eisenstaedt) וד"ר יצחק לנדאו (Landau). אני בחרתי בכתיב "לנדוי" בעברית אחרי עלייתי ארצה, ככתיב השם באידיש. תעתיק מדויק של ה־au הגרמנית אינו אפשרית בעברית בהברה ספרדית ולכן השמות לנדאו, לנדוי, לנדא, לנדה בכתיב עברי כולם היינו־הך. "שילמתי" בעד התעתיק שבחרתי בו מדי פעם, כאשר קוראי עברית מבטאים את שמי בתור oi הצורם את האוזן, וכך גרמתי לרעייתי ולבנותי אי־נעימות. אבקש את סליחתן!

כך פותח לנדוי. לא רק משפחתו סבלה מן האיות יוצא־הדופן שבחר לשמו בעברית, שאותו הוא נטל כנראה מן התקדים של פרופ' קלויזנר.
כמו כל בּיוֹגרף ואוֹטוֹבּיוֹגרף, לנדוי מתחיל את סיפור חייו ב"גֶנֵיאַלוֹגיה (ייחוס אבות ואמהות)", ומזכיר למעלה מ־30 קרובי משפחה. עוד לפני אלה הוא מזכיר את עיר הולדתו - דַנְציג (גְדַנְסְק הפולנית). כשנולד, היתה זו בירת מחוז פּרוּסיה המערבית בקיסרות הגרמנית. בקרב כ־180,000 תושביה היתה האוכלוסייה הגרמנית רוב מובהק. אבל גרו בה גם פולנים וקאשובים - העם הגרמני־סלאבי המקומי - וכן מיעוט יהודי בן כ־2,500 איש.
דנציג נוסדה במאה ה־11 בשפך נהר המוֹלְטַאוּ, זרוע של הוויסלה, אל תוך הים הבלטי. הנמל שלה שימש לסחר על הוויסלה, מן הים אל תוככי פולין ורוסיה. תקופת ייסודה של דנציג היתה תקופת ההתפתחות של "הדרך הבלטית" - מסלול מסחרי של נהרות ותעלות מסקנדינביה אל הקיסרות הביזנטית, דרך נהרות הנשפכים לים הבלטי, ודרך חיבור של תעלות אל נהר הדְנְיֶיפְּר ואל הים השחור. במאה ה־14 השתייכה דנציג לברית ערי ההאנְזָה. מלח, משי, ענבר, תבואות ועץ הושטו דרכה עד לקְרָקוֹב ומשם לקִיֶיב. בתקופות שונות שקקה העיר בני עמים שונים שהגיעו אליה לרגל מסחרם. עשיריה הזמינו אדריכלים פְלֶמים ואיטלקים נודעים לתכנן את בתיהם. חזיתות פְלֶמיות צרות לאורך תעלותיה איפיינו את העיר גם אחרי שהובאה תחת שלטון פּרוּסיה. כשדולדל הקשר עם מעמקי פולין, אבד לה מעמדה הבולט. מיבנים־לשימור בסגנון "מַנְיֶיריסטי" הם עדות לעושרה של גְדַנְסְק ולקשריה עם ערי צפון אירופה.
כמו ירושלים, מקומה הגיאוגרפי של עיר הולדתו של לנדוי היה קו התפר בין שני עמים. העימות הממושך בין גרמנים לפולנים עתיד היה להביא עליהם הרס הדדי שאין לתארו. העיר עצמה עברה חליפות משלטון פולני לשלטון גרמני, ובגבור העימות בין שני הלאומים היא הפכה - בשל הרכבה הדמוגרפי הגרמני - למעין משלט קדמי של גרמניוּת אל מול המרחב הסלאבי. זהות זו, של משלט נצור של גרמנים מול פולין, נעשתה כמובן בוטה ואלימה בין שתי מלחמות העולם, לאחר שפולין זכתה בעצמאות ובמסדרון־מוצא אל הים הבלטי, שבקצהו "העיר החופשית" דנציג־גְדַנְסְק.
את העימות הגרמני־פולני מזכיר לנדוי במשפט יחיד בזיכרונות. הוא מספר כי בילדותו נהגה משפחתו ללכת לרחוץ בים, בחוף בשם וֶסְטֶרְפְּלאטֶה (Westerplatte), והוא מוסיף בסוגריים: "מקום זה התפרסם אחר־כך בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאתר שבו החזיקו הפולנים בנמל של תחמושת ושם הם התגוננו בגבורה בקרב שהיה אבוד מראש, שנמשך כמה שבועות, נגד גייסותיו של היטלר, שפתח שם בעורמה במלחמתו נגד פולניה".
חוזה ורסאי מ־1919 הקים מדינה פולנית עצמאית, וכדי שיהיה לה מוצא אל הים אולצה גרמניה המובסת למסור למדינה החדשה רצועת אדמה שנודעה בהיסטוריה בשם "המסדרון הפולני" או "מסדרון דנציג". רצועה זו חצתה את השטח הגרמני פחות או יותר לאורך תוואי הויסלה. הפולנים רצו מאוד שדנציג, ששכנה בקצה "המסדרון", תיכלל גם היא בו, אבל מאחר שלמעלה מ־90 אחוזים מתושבי העיר היו גרמנים, נמצא לה פיתרון ברוח עקרון ההגדרה העצמית של הנשיא האמריקאי ווּדרוֹ וילסון - והעיר הפכה ל"עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים שנוסד אז. מבחינת המכס והמטבע אוחדה העיר עם פולין, למעשה הפכה למובלעת גרמנית בתוך שטח פולני.
הקמת פולין העצמאית התרחשה בתוך אנדרלמוסיה ואלימות בכל אזורי מדינת פולין החדשה, שנקרעו מתוך האימפריות־לשעבר רוסיה, פּרוּסיה ואוסטריה, והודבקו למדינה אחת על אוכלוסייתם חסרת ההוֹמוֹגֶניוּת. בין היתר החלה הגירה מסיבית של גרמנים אל השטחים שנותרו בידי גרמניה - ההערכות נעות בין חצי מיליון למיליון תושבים גרמנים שעקרו מהמחוזות המעורבים. היה זה היפוך־כיוון של הגלגל ההיסטורי, שכן פּרוּסיה המערבית היתה במאה ה־19 שטח של גרמניזציה מוּכוונת־ממשלה, שבמסגרתה ניתן לגרמנים עידוד כלכלי נמרץ להתיישב באזור.
לנדוי הזכיר בזקנותו את המתח ששרר בדנציג בשנות ילדותו ונעוריו, כשהטיף נגד ויתורים של ישראל לפלסטינים. בהתייחסו להצעה לבינאום ירושלים אמר שהוא יודע היטב איזו צרה היא עיר בחסות בינלאומית, הוא גדל בעיר כזו. זוהי התבטאותו היחידה על דנציג שבין המלחמות.

דנציג בציונות
לדנציג נודעה חשיבות מסוימת בתולדות הציונות. עד לאֶמַנציפַּציה של היהודים בגרמניה, באמצע המאה ה־19, נאבקו פרנסיה הנוצריים של דנציג נגד כניסת יהודים לתוכה. יהודים התיישבו בכפרים סביב העיר, הגיעו לימי שוק כפריים, טוו קשרים עם סוחרי דנציג הנוצרים, אך בעיר עצמה לא הותר להם לשבת. למרות שיוויון הזכויות המלא שהשיגו יהודי פּרוּסיה ב־1869, האוכלוסייה היהודית בעיר וסביבותיה, שהורכבה מחמש או שש קהילות יהודיות קטנות, נותרה קבועה למדי: בין 2,500 ל־3,000 נפש, וכירסמו בה הגירה אל מעבר לים ונישואי תערובת.
בסוף המאה ה־19, כדי לא לאפשר התחמקות מתשלום מיסי קהילה וגם מתוך ציות לחוק הפּרוּסי, התאגדו רוב הקהילות הקטנות לקהילה אחת, ליברלית (רפורמית), שהקיפה את רוב יהודי דנציג. בתי הכנסת הקטנים של הקהילות הקודמות נסגרו, ובמקומם בנתה הקהילה בית כנסת מפואר שנחנך ב־1887. זה היה מיבנה גדול־ממדים (היו בו 2,000 מקומות), בסגנון ניאו־קלאסי עם כיפה ענקית ורמיזות ערביות־ביזנטיות, עיצוב שהיה נפוץ בבתי כנסת ליברליים ברחבי גרמניה. הרפורמה בגרמניה - כינוי נרדף ליהדות הליברלית - יצרה סידורי תפילה בגרמנית או במהדורות דו־לשוניות של עברית מול גרמנית, שבהם הודגשו האספקטים האוניברסאליים של היהדות, ונמחקו התפילות לשיבת ציון ושאר גילויי לאומיות. התפילה נערכה בהשראה פּרוֹטסטנטית, בהדרת כבוד ותביעה לשקט, יום אחד בשבוע, עם מקהלה ואף עוגב שהופעל על־ידי עוּגָבָר לא־יהודי. היהודים הליברלים (הרפורמים) תפסו את עצמם כאזרחים גרמניים ובני העם הגרמני, ואת היהדות כדת שעיקרה מוסר. דיני הפולחן היהודי, סברו, היו יפים לשעתם בלבד. והם האמינו שהאנטישמיות תדעך עם התקדמות האדם.
לאיחוד הקהילות הזה לא הצטרפה הקהילה האורתודוקסית הקטנה של בית הכנסת של רחוב מַטֶנְבּוּדֶן, שהיה בית הכנסת של ד"ר יצחק לנדאו, אביו של משה לנדוי. זו היתה קהילה שרובה "אוֹסְט־יוּדֶן", יהודים ממזרח אירופה, בעיקר מרוסיה. יהודים אלה המשיכו פחות או יותר את מסורת אבותיהם בלי לנהות אחר חידושי הפוליטיקה הליברלית - הגרמנית והאוניברסלית, ובלי להסכים לרפורמה הדתית - המתבוללת (הליברליוּת והרפוֹרמיוּת היו היינו־הך מבחינה אידיאולוגית וכן גם סוציולוגית). הם שמרו אפוא על קהילה עצמאית, ולא הצטרפו לאיחוד הקהילות.
להסדרים שקבע חוזה ורסאי היתה השפעה עצומה על היהודים בדנציג. איחוד המְכָסים של דנציג ופולין חיזק את הקשר הכלכלי ביניהן, ועל־פי חוקתה של העיר החופשית היתה לאזרחי פולין זכות להתיישב בה ולעבוד ולסחור בה. יהודים פולנים החלו להתיישב בעיר. הם עסקו בסחר חוץ, בבנקאות, בתעשייה או במלאכה ומסחר זעיר - ענפים שצמחו הודות לקשר המתהדק עם פולין. רבים מהם הגיעו לשם עם עסקיהם ועם עובדיהם. מצבם הכלכלי היה בדרך כלל טוב. ב־1929 הגיע מספר יהודי העיר ל־10,000 בקירוב.
אך לדנציג זרמו גם פליטים יהודים. בפולין החדשה היו כָאוֹס וגזירות על היהודים. ברוסיה התרחשו מהפכה, מלחמת אזרחים, מלחמת גבול עם פולין, והרבה רכוש פרטי הוחרם. אזורים שלמים במזרח אירופה הפכו במלחמה לאדמה חרוכה, ומצב היהודים בהם, במלחמה ובשנים שלאחריה, דולדל לשפל מדרגה שכמוהו טרם היה. בעקבות אלה נדדו המוני יהודים ממזרח אירופה, ועשרות אלפים מהם נהרו אל דנציג, שהכניסה אליה לא חייבה ויזה. חלק גדול מהם באו בחוסר כל. הם קיוו להמשיך הלאה, לאמריקה או לכל מקום שיקבל אותם. אבל היה קשה להשיג ויזות כניסה למדינות המערב, וכך הם הצטופפו במחנה מעבר שלעיתים איכלס עשרים אלף נפש בתנאים קשים.
ב־1893 הוקמה ההתארגנות הראשונה של יהודי גרמניה, "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית". הקונגרס הציוני הראשון התקיים כידוע ב־1897, ובאותה שנה נוסדה "ההתאחדות הציונית של גרמניה". ב־1910 (או 1912, לפי גירסה אחרת) נוסד סניף ציוני בדנציג. מייסדו היה ד"ר יצחק לנדאו, אביו של משה לנדוי.
עד תום "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם הראשונה) היה הסניף הציוני בעיר מצומצם ומנומנם. אך השינוי במעמד העיר לאחר המלחמה נתן לציונות של דנציג תנופה. אצל רבים מן היהודים הפולנים והרוסים שבאו אליה פיעם רגש לאומי, ולא מעטים מהם היו ציונים. וכן, מאחר שהעיר החופשית איפשרה כניסה קלה מתוך פולין, רבים מפעילי הציונות שמחוץ לגרמניה נהגו לעבור דרך העיר במסעותיהם. מאותה סיבה נוח היה לכנס בה ועידות ציוניות. ואכן, ב־1924 נערכו בה הוועידות העולמיות של "השומר הצעיר" ושל "ברית הנוער", ב־1926 ועידה של "החלוץ", ב־1929 ועידת היסוד של מפא"י, וב־1931 ועידת היסוד של בית"ר. דנציג היתה למעין נקודת צומת ציונית.

המשפחה מצד האב...
שורשיו המשפחתיים של לנדוי מעמיקים אל תוך שני המחנות של יהודי גרמניה: הליברלים (הרפורמים) והאורתודוקסים. מצד אביו היו שורשיו אורתודוקסים, ומצד אמו - ליברלים. סבו (אבי אביו) משה לנדא, וסבתו (אֵם אביו), רבקה לנדאו לבית ארליך ("סבתא רבקה"), הגיעו לדנציג מהמזרח, מאזורים פולניים. הסבא משה בא מוורשה. אישתו הסבתא רבקה באה ממקום ששמו קֶמְפֶּן (בפולנית "קֶמְפְּנוֹ") - שטעטל במחוז פּוֹזן, מחוז שהיה ברובו פולני אם כי סופח לפּרוּסיה באמצע המאה ה־19. בזמן סיפוחה לפּרוּסיה, בערך בזמן שנולדה סבתא רבקה, מנתה העיירה קֶמְפֶּן כ־6,000 תושבים, וכשני שלישים מהם היו יהודים, שפרנסתם על סחר צמר בין פולין לשלזיה. התיכנון העירוני היה רוסי - כיכר גדולה עם בתי מימשל מפוארים יחסית, סביבה בתי העשירים, ומאחוריהם שורות של בתים נמוכים ועלובים השקועים בעפר ובבוץ. הדרכים היו משובשות, הקשר עם העולם החיצון אפסי, לשון הדיבור ברחובות העיירה היתה יידיש, והחיים התנהלו על־פי הלוח היהודי. קֶמְפֶּן היתה מפורסמת בחומרה הדתית שנהגה בה.
משה לנדא, הסבא, בא ממורשת יהודית מפוארת. את סיפור מקורות משפחתו פותחים זיכרונותיו של לנדוי כך:

מאבי למדתי שאנו משבט לוי, ששימשו בקודש בבית המקדש, בין היתר בתור מוּזיקנטים, ושאנו מצאצאי "הנודע ביהודה", רבי יחזקאל לנדא, רבה הראשי של פראג בסוף המאה ה־18. מן הערך "לנדא" באנציקלופדיה העברית תוכלו ללמוד על גדולתו בתור רב ופוסק הלכות שסמכותו עומדת עד היום.

הפתיחה הזאת, שקושרת את לנדוי גם עם העבר המסתורי של המקדש, על משורריו ה"מוזיקנטים", וגם עם אחד מן הגדולים בפוסקי ההלכות במאה ה־18, מציגה - ודאי בלי משים - מעין תעודת זהות אישית של לנדוי עצמו. צד אחד של חייו הוא תפקידו כשופט, והצד האחר הוא מסירותו למוזיקה. הנגינה והכרת המקורות היהודיים הם גם שני התחומים שלנדוי, במקומות שונים בזיכרונות, מקונן על חוסר השלמות שלו בהם.
אחד מצאצאיו של אותו "הנודע ביהודה", מאבות אבותיו של לנדוי, עבר מפראג לוורשה. שם נולד כאמור הסב משה לנדא, והוא שהגיע לדנציג. אין אנו יודעים מתי ומדוע, וגם לא במה עסק. בדנציג הוא נשא לאישה את הסבתא רבקה לבית ארליך. נולדו להם בן בשם יצחק, אביו של משה לנדוי, ושתי בנות, בטי ומלי, דודותיו.
סבא משה נפטר בגיל צעיר, 36 בסך־הכל, מסיבה לא ידועה. פרט לשלושת צאצאיו הוא השאיר אחריו בדנציג אח אחד בשם שמואל, שעסק בסחר חוץ של דגים מלוחים. את משפחתו מזכיר לנדוי בזיכרונותיו בחיבה. אחת הבנות היתה ידידת נפש של אמו בטי (לבית אייזנשטדט), ושלושת בני דור הנכדים של שמואל היו ציונים מגשימים. בן אחד נפל במלחמת השיחרור ושתי בנות היו מראשוני קיבוץ שובל בנגב.
על ההיסטוריה של סבתו רבקה, אֵם אביו, מספר לנדוי רק דברים ספורים, אך ברור שהרקע שלה היה "מזרחי" ואורתודוקסי למהדרין. היא היתה בתו של רב הקהילה בעיירה קֶמְפֶּן שממנה באה. קרובי משפחה שהיו מבאי הבית זכרו אותה בתור אישה אדוקה מאוד ומשכילה מאוד. אין אנו יודעים מה היתה מידת האדיקות של בעלה, סבא משה, שנפטר כאמור בגיל צעיר. סבתא רבקה, שנותרה אלמנה, פירנסה את משפחתה בניהול בית אוכל כשר למהדרין, שסועדיו היו סוחרים יהודים מפולין. הפרנסה בבית היתה דחוקה. בנה יצחק, אביו של לנדוי, עזר לעיתים ברוכלות קטנה מדלת לדלת בעיר. ייתכן שהגיס שמואל (אחי הסב), שהתגורר באותו רחוב ועסק בסחר דגים מלוחים, תמך באלמנה.
לנדוי זכר את סבתו רבקה "כאישה גוצה, נמרצת, אדוקה מאוד". אדיקותה היא מרכיב יסודי בתמונה המשפחתית של לנדוי. היתה זו כנראה אדיקות חסידית. מספר לנדוי בזיכרונות: "בראשית שנות השלושים נהתה רבקה, ברוב אדיקותה, אחרי החסידוּת מחצרו של הרבי ממוּנְקַץ' דווקא (בקַרְפָּטוֹרוּס [רוסיה הקַרְפָּטית] שהיתה אז חלק מצ'כוסלובקיה) והלכה עם בתה מלי [דודתו של משה לנדוי] לעיר ההיא, כדי לחסות בצילו של הרבי. אחרי זמן־מה חזרה לדנציג ונפטרה בה". מוּנְקַץ' היתה עיר הונגרית שנמסרה לצ'כיה. הרבי ממוּנְקַץ', אישיות חזקה שמשכה אליה המוני חסידים, היה אנטי־ציוני חריף, אך תמך בסכומים נכבדים בחסידיו שעלו לפלסטינה, ואף הקים למענם שיכון בירושלים.
דודתו של לנדוי, בטי לנדאו, נישאה לצורף ושען, ומשפחתם חיתה במצוקה חומרית. אחותה הקטנה מלי התחתנה עם אוֹפּטיקאי שהגיע מווילנה, גלזר שמו. האם והאחיות שמרו על תרי"ג מצוות. שתי האחיות עזבו את גרמניה ב־1939. רוב הקרובים מצד האב שנשארו בחיים הגיעו ארצה. לנדוי אינו אומר על כך דבר, אך ברור שהדבר היה לשביעות רצונו. משפחת אביו היא הוכחה לכך שיהודים שהיו קרובים ליהדות "המזרחית" ולדת נשארו חלק מן העם היהודי.

...ומצד האם
לעומת משפחת אביו, משפחת אימו של לנדוי, בטי אייזנשטדט, היתה ותיקה יותר בגרמניה. זו היתה משפחה יהודית־ליברלית ומתבוללת. הורי אימו, הרמן וג'ני אייזנשטדט, היו כנראה אנשים אמידים. הם היו בעלים של בית מסחר גדול לאריגים ולבגדים מוכנים בעיר קטנה בשם פּוּציג (בפולנית פּוּצְק) הקרובה לדנציג. הסבא גם ניהל סניף של בנק גרמני מתוך ביתו. לנדוי אהב מאוד את שני "הזקנים" האלה, שאצלם הוא היה "נכד אהוב ומפונק".
בזיכרונות אומר לנדוי כי הורי אישתו תפסו את היהדות כפי שתפסו אותה יהודי גרמניה הליברלים, שבטחו באֶמַנציפַּציה של היהודים במסגרת המדינה הגרמנית, וסופם היה מר. הכאב והכעס עדיין ניכרים אצלו, כשהוא בן למעלה מ־80 שנה, בכותבו על סירובו של הסבא הרמן אייזנשטדט לעקור מגרמניה לפלסטינה ועל גורל הורי אמו: "אבי, הציוני, השתדל מאוד לשכנע את חותנו הרמן לעלות לארץ ישראל כאשר אותות האסון שפקדו את יהודי גרמניה כבר היו ברורים, אך סבי לא השתכנע וסירב לעקור לארץ 'אוריינטלית'".
שניהם, הסבא והסבתא, נספו בשנים 1940 ו־1941 בגטו לודז', לאחר שגורשו לשם בתחילת המלחמה ב־1939. הרמן היה אז בן 80, ג'ני היתה בת 79. סבתא ג'ני האריכה לחיות תשעה חודשים אחרי מות בעלה. לנדוי כותב:

בידי נמצאות תעודות הפטירה שלהם, מאת עיריית לודז', אבל סיבת מותם אינה ידועה לי - או מגפה בגלל תנאי המגורים הנוראים בגטו או מיתת רעב ותשישות. כנראה נחסכו מהם הזוועה והביזיון הסופי של הגירוש מן הגטו לאחד ממקומות ההשמדה בגז או בירי. היה זה סופם המר של "יהודים גרמנים בני דת משה" שהאמינו, כמו רוב רובם של יהודי גרמניה, בשיוויון הזכויות שהחוק הבטיח להם והם היו נאמנים למולדת ולקיסר עד שהקיסרות הגרמנית התמוטטה בסוף מלחמת העולם הראשונה.

ב־1937, אחרי חתונתו של לנדוי עם לאה לבית דוכן, נסעו בני הזוג הצעיר מארץ ישראל לבקר את "סבא וסבתא אייזנשטדט שלי". מהפגישה נותרה תמונה - משה ולאה לנדוי עומדים משני צידי הקשישים הזקופים. כותב לנדוי: "שניהם הזדקנו, אבל בריאותם היתה עדיין תקינה. חשנו, לאה ואני, שזה מיפגשנו האחרון, כי כמסופר לעיל, סבא הרמן (צבי) לא נענה להפצרות חתנו - אבי - לעלות ארצה". הוא מסיים את הזיכרון מן הביקור הזה כך: "מכל רכושם הורשו לקחת עימם מטען יד שמשקלו אסור היה לו לעלות על מס' קילוגרמים".
ל"זקנים" היו שבעה ילדים, אמו של לנדוי ושישה בנים, דודים של לנדוי. כל הדודים זכו לקבל חינוך גבוה, ואיש מהם לא קיבל חינוך יהודי. על כך יש כמובן ללנדוי ביקורת, וקצת הלאה הוא כותב: "[...] היו להם שישה בנים ובתם היחידה, בטי. הבנים חסרו על־פי חינוכם כל תודעה יהודית וגדלו כ'מתבוללים', כביכול, בסביבתם הגרמנית. גם הם שילמו מחיר יקר על אשליית הוריהם". לא ברור אם "המחיר היקר" הוא מות שניים מהם בשואה (הבכור נספה בגטו ורשה, ואח נוסף נהרג במחנה הריכוז שְטוּטְהוֹף), או אולי (או גם) נטישת היהדות על־ידי ארבעת האחים האחרים, שעזבו את גרמניה בעוד מועד וניצלו. הפּריזמה הציונית של לנדאו ניכרת ביותר כשהוא מגולל את גורלם של ארבעת דודיו אלה, שכולם התחתנו עם נוצריות וצאצאיהם כבר אינם יהודים. הצער מאיר צד חשוב בהשקפה הציונית של לנדוי, או שמא בהשקפתו היהודית: הוא מצטער על אובדן כל הנפשות האלה לעם היהודי.
בסיכומו של דבר, המשפחה שבה נולד וגדל משה לנדוי כללה יהודים ולא־יהודים, ציונים ואַ־ציונים, אורתודוקסים וליברלים, דתיים וחילוניים, אמידים, מבוססים ודלים. למרות הפערים במעמד, בהכנסות, בהשתייכות האידיאולוגית והרגשית, ובהשקפות בין מרכיבי המשפחה - אולי צריך לומר המשפחות - פערים שגדלו והלכו מעשור לעשור, נשמר בכל זאת קשר. המשפחה היתה ערך אידיאולוגי וגם רגשי, וכזו היא המשיכה להיות לגבי לנדוי.
האם מכאן נטל לנדוי את אמונתו בחשיבות של ריבוי נקודות מבט, ואת סובלנותו (שנחלשה בזקנותו) כלפי השקפות שונות משלו? והאם, מנגד לכך, מן ההתבוללות של חלק גדול של משפחתו הוא נטל גם את חוסר הסובלנות הקיצוני שלו - כשופט - כלפי יהודים שהמירו את דתם? מעניין שלמרות הקושי שהיה לו עקב ההתבוללות וההתנצרות של חלק מהמשפחה, הוא לא התנתק גם מן הלא־יהודים שביניהם. אחד מהדודים אייזנשטדט נשא אישה נוצרייה בשם אלי, ולנדוי הצעיר חיבב אותה ביותר, "בגלל אישיותה".
בזיכרונותיו לנדוי פורש רשימה של עשרות דודים, בני דודים, בני זוגם (לפעמים הם נישאו פעמיים) וצאצאיהם, כולל היהודיים־למחצה והלא־יהודים שבהם, שמפוזרים בשלוש יבשות. הוא מונה כל אחד מהם, על עיסוקו, מקום מגוריו, והקשר שהוא ואישתו לאה מקיימים איתו. למקרא הדברים מתעוררת ההרגשה שהאנשים הממשיים האלה, עם פרטי חייהם המציאותיים, מבקעים את מסכת המושגים הציוניים־לאומיים של לנדוי. הם לא מבטלים אותם, אלא צומחים דרכה, כמו שצמחים משגשגים דרך קיר. כשהיו הוא ולאה באוסטרליה, הם ביקרו קרובים (מעין שלישי־ברביעי) נוצרים שנישאו לנוצרים, "משפחה ענפה - משפחות מבוססות המשמשות דוגמה להיעלמות התורשה היהודית על־ידי היטמעות מלאה בסביבה לא־יהודית".
ולבסוף, "לפני כעשר שנים", כותבים הזיכרונות של מי שהיה בינתיים לאדם קשיש, "קיימנו כאן בירושלים כנס משפחתי. הכנס היה מוצלח וכינס גם קרובים שלא הכירו זה את זה לפני־כן". לזיכרונות הוא צירף רשימת שמות וכתובות של צאצאי המשפחה, "כדי לאפשר לקורא דברים אלה קשר עם מי מהם".

יצחק ובטי, ההורים של משה
אביו של משה לנדוי, יצחק לנדאו, נולד ב־1884 בדנציג. אמו בטי לבית אייזנשטדט נולדה ב־1886 בפּוּציג. בתצלום שלה שמצורף לזיכרונות היא נראית כבת שלושים, יפה ומעניינת. היא לבושה בחולצה בסגנון של לפני מלחמת העולם. הבגד מסרבל אותה, ההידור לא מהודר. היא תומכת את ראשה ביד אחת, מבטה חריף, מלוכסן קצת, ואולי אפשר לקרוא בו שלא כל־כך חשוב לה הלבוש הבורגני הזה. יש בה דימיון גדול למשה לנדוי, בחלק התחתון של הפנים, במיבנה השפתיים. היא היתה גבוהה בראש שלם מבעלה, וממנה קיבל כנראה משה לנדוי את גובהו.
בטי היתה בחורה יפה ומוכשרת, אבל במשפחה הבורגנית הפטריארכלית הנורמטיבית שאליה נולדה היא לא נהנתה מחינוך גבוה. לנדוי בעצמו היה ראש משפחה פטריארכלי, אך כבר מדור אחר. הוא זכר, בוודאי בתרעומת, שלא פעם התאוננה אמו שכל ששת אחיה פונקו על־ידי הוריהם וכולם זכו לחינוך גבוה, בעוד שהיא נדרשה לשרת אותם. היא למדה בתיכון בפּוּציג, ואחר־כך נשלחה לפנימייה לבנות לשם "חינוך משלים". "חבל", כותב לנדוי, "כי היא היתה בעלת כישרונות בולטים". בעיקר לשפות. אחרי בואה לפלסטינה למדה אמו היטב עברית והתבטאה בה בחופשיות. יש להניח שגם את כישרונו לשפות נטל לנדוי ממנה. הגרמנית של אביו היתה מצוינת, אבל על העברית הוא לא הצליח להשתלט כדבעי.
גידולו של אביו היה יותר מורכב. בפּרוּסיה ואחר־כך בגרמניה הורים חויבו לשלוח את ילדיהם לבית־הספר, לשמונה שנים של חינוך חובה. עם כל קשיי הפרנסה שלחה אותו אמו - סבתא רבקה - לבית־הספר העממי שליד הגימנסיה העירונית המשובחת של דנציג, ואחר־כך לגימנסיה עצמה. כמו כל מערכת החינוך הגרמנית, אלה היו המשך של בתי־הספר הפּרוּסים.
מרתק לדמות כיצד עבר הילד ואחר־כך הנער יצחק בין סביבות החיים השונות שלו, ומה הוא לקח מהן כדי ליצור את עצמו. בבית־הספר הוא למד גרמנית, שפות קלאסיות (לנדוי מזכיר שבזמנו של אביו נדרשו התלמידים לחבר שירים בלטינית), מדעי הטבע. בבית־הספר הוא היה ילד גרמני. שם למד שהלאומיות היא ההשתייכות הראשית של הפרט לחברתו. בביתו או בבית הכנסת הוא למד חומש, התפלל, שמע יידיש. בבית האוכל הכשר של אמו הוא ראה ושמע את הסועדים שבאו מעבר לגבול, וגם הם דיברו יידיש, ואולי גם פולנית. סביר להניח שבין הדיבורים על שערי הממכר של חיטה ועץ דובר גם על מצב היהודים מעבר לגבול, על הפיגור השורר באינספור העיירות היהודיות המנקדות את המרחב העגום הזה, הסובלות מחקיקה אנטישמית והסתה מטעם השלטונות - בשונה מאוד מהקידמה והביטחון שהורגשו בדנציג הגרמנית.
תקופת ילדותו של יצחק לנדאו חופפת את התפתחותה של אנטישמיות מודרנית חריפה בכל אירופה ואת תחילת ההתארגנות של יהודי גרמניה. הוא היה בן 13 כשהתכנס הקונגרס הציוני הראשון. האם הרושם העצום שהותיר הרצל על יהודי מזרח אירופה חדר גם אל בית הכנסת ברחוב מַטֶנְבּוּדֶן?
אפשר רק לנחש באיזו מידה טפטפה האנטישמיות החדשה, שנהגתה על־ידי אינטלקטואלים בווינה, ברלין ופריז, אל תוך חייו של הנער יצחק. ייתכן שהוא הגיע גם אל שאר חלקי העיר, ואל הנמל. נמל דנציג היה בעיקרו נמל מטענים, אבל הפליגו ממנו והגיעו אליו גם אוניות נוסעים - מהגרים שביקשו לשים את פניהם אל העולם החדש - והנמל נטל חלק ביציאה ההמונית של יהודים מתחומי רוסיה. מאז פרעות 1881 וחוקי מאי 1882 של הצאר אלכסנדר השלישי, יהודים בורחים מהאימפריה הרוסית. אלה הם אנשים עניים, שבאים מהעיירות היהודיות של תחום המושב. אפשר לדמות איך נראית בעיני הנער יצחק משפחה מהגרת כזאת - אנשים עם מעילים כבדים, נשים עם מטפחות ראש בנוסח רוסי, צרורות מיטלטלין, תינוק על הזרועות - כשהיא מתקדמת ברחוב לאורך חזיתות הבתים הפְלֶמיות האלגנטיות. ואולי הוא נתקל במהגרים בבית האוכל של אמו - שמחים שמצאו מסעדה כשרה בעיר הגרמנית, סועדים בחסכנות ובדאגה, מלקטים מידע ושמועות. איזה רושם השאירו עליו כל אלה?
בתוך הרקע הזה - בין בית־הספר הכללי עם תקוות הקידמה לבין בית האם הדבק באַרְכָאיוּת של דת האבות; בין מוריו וחבריו ללימודים, הגרמנים־פרוטסטנטים, לבין באי בית הכנסת, היהודים הרוסים והפולנים; בין הלטינית והיוונית האליליוֹת לבין פרשת השבוע, דרשות הרב ביידיש והתפילות בעברית; בין שיוויון זכויות לבין אנטישמיות; בין שאננות ואמון של אזרחים מוגני־חוק לבין חרדה וחשדנות של אורחים־נוטים־ללון שמישטר אנטי־יהודי פלט אותם מארצם - בתוך כל זה צמח האיש המקורי, נחוש־האופי וחם הלב שהיה הרופא ד"ר יצחק לנדאו, אביו של לנדוי. הוא האישיות שחותמה על חיי בנו היה העז ביותר.
לנדוי כותב על אביו: "עד מהרה התמרד הצעיר נגד האדיקות הקיצונית ששררה בבית, ונעשה חופשי בהליכותיו, אם כי יחסו למסורת נשאר חיובי". איננו יודעים מתי התחולל המרד הזה, אם היה הדרגתי או התבטא בהפסקה פתאומית של קיום המצוות. דבר אחד ברור: מרד הבן היחיד אינו גורם לניתוק מן האם. הבן מתמרד, אך האם המתפרנסת בקשיים גדולים מממנת את לימודיו. הוא ממשיך בלימודים גבוהים, וההשכלה שהוא רוכש היא שימושית, ותאפשר לו עצמאות יחד עם עלייה בסולם החברתי - רפואה.
אל לימודי הרפואה באוניברסיטאות קֶניגְסְבֶּרְג ובּרלין יצא יצחק לנדאו מעירו דנציג ב־1902. שם הוא נהיה לציוני. בין היתר הוא הכיר את בן השנתון שלו קוּרט בּלוּמנפלד, שעתיד להיות המנהיג והדובר המובהק של "הדור השני" של ציוני גרמניה ולהתמנות ב־1911 למזכיר ההסתדרות הציונית העולמית. היכרות זו, שהיתה לידידות מתמשכת אם כי לעיתים לא חסרת מתח, עיצבה לא מעט את הציונות הרדיקלית - המגשימה - של יצחק לנדאו. לימים היא פתחה בפני משה לנדוי הצעיר שבא ללמוד בלונדון את דלתות ההסתדרות הציונית ששכנה בה.
ב־1910, בהיותו בן 26, חזר ד"ר לנדאו לדנציג, הקים בה סניף של ההסתדרות הציונית ועמד בראשו. הציונים המעטים של דנציג, שכמהו להתארגנות, קיבלו בברכה את הנהגתו הנמרצת. הוא ניסה, ללא הצלחה, להתסיס את הדעות בקהילה, אך עמדה לרשותו מתכונת אירגונית שכבר הוכיחה את עצמה - הקמת מועדון ספורט יהודי. ב־1912 הוא יזם, הקים ועמד בראש אגודת התעמלות וספורט לצעירים יהודים בשם הלא־מקורי "בר כוכבא". האגודה היתה מסגרת של פעילות ספורטיבית וחינוך ציוני. מדי שבוע קיים הרופא אסיפה ציונית חינוכית באחת ממסעדות העיר.
למרות שעזב את הדת נהג ד"ר לנדאו להמשיך לבקר בבית הכנסת, לפחות בימים הנוראים (בקיסרות גרמניה היו היהודים חייבים להשתייך לקהילה כלשהי). כמו שסיפרתי, הקהילה שלו היתה קהילת בית הכנסת מַטֶנְבּוּדֶן האורתודוקסי, שבו היתה יידיש שפת הדיבור של הקהל והרב. לקהילה זו השתייכה כל המשפחה: אמו, אחיותיו, משפחת הדוד. לאחר שנולדו לו בנים, לקח גם אותם (בחגים) לאותו בית כנסת, וכמו שמספר לנדוי בזיכרונותיו, הוא לא הבין את השפה שבה דרש הרב את דרשותיו.
ניתן להניח בוודאות שד"ר לנדאו בחר להשתייך לקהילה זו לא רק מסיבות משפחתיות, אלא גם משום זיקתו החיובית וחסרת ההתנשאות כלפי יהדות "המזרח", וגם - ואולי אף בעיקר - משום שהתנגד להתבוללות של הליברלים ולהתפרקות של הרפורמים מסממני הלאום שבדת.
אין בידינו תצלום של ד"ר לנדאו הצעיר, אבל יש לנו דיוקנאות כתובים. בספרון לזכרו שהזכרתי קודם מסַפּרים ידידיו על המסירות, המרץ והשכל הבהיר שלו בכל תחום שבו נגע - בפעילותו הציונית, כפוליטיקאי, כמחנך, כרופא. מדַבּרים על ההחלטיות שלו, על מקוריותו חסרת הפחד, על ההומור שלו, על היותו נואם מזהיר ופולמוסן מבריק.
חתונתו עם בטי אייזנשטדט נערכה ב־1911. "השניים נפגשו בנשף ריקודים בדנציג" - מספרים הזיכרונות - "התאהבו והתחתנו". על התגובה של הורי הכלה כותב לנדוי: "אבי, רופא צעיר וחסר אמצעים ו'חשוד' משום ציוניותו, לא נחשב בעיני הורי אמי ל'שידוך' טוב עבור בתם". אך עד מהרה נעשו קשרי המשפחה "הטובה" עם חתנה קשרים קרובים וחמים. יש לפחות שמץ דימיון בין זה לבין נישואיו של משה לנדוי עצמו, הצעיר וחסר האמצעים, עם הבת של משה דוכן, פקיד בכיר בממשלת המנדט.
פעילתו הציבורית של ד"ר לנדאו נעשתה במקביל לפרקטיקה הרפואית שלו כרופא כללי ומיילד, שבוצעה כמקובל בדירת המשפחה. שנה אחר נישואיהם נולד בנם משה. השינויים לא גרעו מן הקירבה היומיומית גדולה בין משפחתו החדשה של ד"ר לנדאו למשפחת אמו ואחיותיו, ולא מן הקשרים המרוחקים יותר באופן פיזי בין משפחתו למשפחת אייזנשטדט בפּוּציג. הקשרים האלה גרמו לד"ר לנדאו נזק לפחות פעם אחת, כשעשה השקעה כספית על־פי המלצת גיסו הבנקאי זלי לבית אייזנשטדט - והפסיד בה כמחצית מהונו.

ילדות בבית לנדאו
ב־29.4.1912, בבית יולדות פרטי, הביאה בטי לנדאו לאוויר העולם את בנה הבכור משה. המשפחה הצעירה השתקעה בדירה ברחוב לַנְגְגַרְטֶן. בגדנסק של ימינו זהו רחוב Dlugie Ogrody, הנמצא ממזרח לנהר המוֹטְלָוָוה. ברחוב הזה גרו גם סבתא רבקה והדוד שמואל לנדאו. רבים מהפציינטים של ד"ר לנדאו הגיעו מהכפרים באזור, ואל ביקורי החולים היה הרופא נוסע על אופניו גם בלילות החורף הקרים, כשחש אל מיטת יולדת או אל מיטתו של איכר חולה. הדירה של משפחת לנדאו היתה מרווחת, בת חמישה וחצי חדרים. בחלקה הקדמי היתה הקליניקה של הרופא, ובחלק האחורי - חדר הילדים וחדר העוזרת. דרך מעבר מקורה היו מגיעים לחצר, שם שיחקו הילדים, על־יד מיבנה מזוגג של משתלה.
משנותיו הרכות מספר לנדוי כמה אנקדוטות שמציירות את אורחות החיים של המשפחה ומעמדו של משה הזאטוט בה. כאן מופיע לראשונה סגנון ה"זיכרונות" האופייני ללנדוי, שמערב חיבה וגיחוך, אֶמפּתיה וריחוק. הוא מספר על דלקת ריאות קשה שחלה בה בהיותו בן שנתיים. "אנטיביוטיקה לא היתה ידועה עדיין, וסוּפּר לי שאבי הרופא כבר היה קרוב לייאוש. אז קמה סבתי ג'ני ויעצה עצת סבתא, לגרום להזעה חזקה על־ידי הכנסת קערת נחושת מלאה מים רותחים למיטתי. כך עשו ועברתי את משבר המחלה בשלום".
אם אילן היוחסין המוזיקלי והרבני שמביאים הזיכרונות לפני־כן מזכיר את הקשר אל המוזיקה של בית המקדש ואל חכמי המאה ה־18, כאן מוצג היפוך. הסכנה לתינוק היא מַטֶריאלית ולא מיתולוגית. לא כוחות רוחניים מצילים אותו, וגם לא הקידמה בדמות אביו, אלא קערת נחושת מחוממת - אביזר בישול של משקי בית מהמאה ה־19. ייתכן שהחיוך עולה גם מן השימוש הפתאומי בתחביר העתיק - "אז קמה סבתא ג'ני..."
עוד שני זיכרונות קדומים שופכים אור על גידול הילדים בבית לנדאו. כמו רבים מיהודי גרמניה, אביו גויס עוד ב־1914 כרופא צבאי בחזית המזרח מול הצבא הרוסי. הוא הוצב בעיירה ליד ורשה. השָרָת האישי של קצין הרפואה היה איכר מסביבות דנציג, והוא היה מביא מדי פעם למשפחת לנדאו ביצים ובשר מתנובת המשק החקלאי שלו. בחורף הראשון למלחמה שלח ד"ר לנדאו לבנו גלויה אישית. משה זוכר כיצד קיבל את הגלוייה לידיו.

היא נמסרה לי בשבתי על הסיר ליד תנור האריחים שחימם את החדר. הסיר שימש לי גם אמצעי תחבורה מחדר לחדר, תוך חתירה ברגלי. הייתי בן שנתים וחצי ואת דברי ההסבר שעל גב הגלויה (גשר הרוס מעל נהר הוויסלה) קראה אמי באוזני.

מבעד להתבדחות העצמית המעודנת של לנדוי - הנה הוא כבר עוסק בספורט החתירה, והנה הוא כבר על כס, וכבר מוסרים לידיו מיסמכים וקוראים באוזניו פיסקאות חשובות - אפשר להבחין במרכיבי החינוך של הילד הרך: חופש וטבעיות בנוסח ישן, כשהילד גורר את הסיר שלו ברחבי הבית באין מפריע, ויש לו מקום אהוב ונעים ליד תנור האריחים, לצד יחס המכבד אותו כאישיות בפני עצמה: שולחים לו גלויה ומסבירים לו את תוכנה.
בספטמבר 1916 נולד למשה בן הארבע וחצי אח קטן, מיכאל, שֵם שניתן לילדים יהודים רבים בגרמניה. גם הזיכרון הזה מסופר בתוספת חיוך:

הפעם ילדה אמי בבית, וזכור לי שהייתי משחק בקוביות הבנייה שלי, שהיו עשויות מאבן חול, כאשר קראו לי לחדר השינה של הורי שם שכבה אמי אחרי הלידה, כדי שאכיר את אחי הצעיר. בו במקום "רימו" אותי בסיפור שהנה התעופפה לה זה עתה החסידה שהטילה את הרך הנולד דרך הארובה... הייתי מאוכזב שלא יכולתי להיווכח בנכונות הסיפור במראה עיני.

לנדוי מתאר את עצמו כ"ילד מגודל על־פי גילי, בעל שיער ג'ינג'י מקורזל בצבע אדום 'לוהט' וגופי מלא נמשים מכף רגל ועד ראש. כאשר הייתי הולך לבריכת שחייה היו מתאספים מסביבי כדי להשתאות ל'פלא הטבע' של גופי המנומש". זהו זיכרון חשוב מאוד של גבר שהיה קירח כבר בשנות העשרים לחייו. אם להאמין ולו לרגע לדעות הקדומות על ג'ינג'ים, שערו הלוהט של הזאטוט מבאר את הטמפרמנט חסר הסבלנות של השופט לנדוי, ואת השילוב המופלא באופיו של איפוק והתפרצויות.
בתצלום שלו, כבן חמש, הוא אכן נראה ילד חזק. הוא עומד בפישוק קל שאופייני לגיל מבוגר יותר, ידיים מאחורי הגב, מחייך, קורן. לבושו הוא פּרוֹדיה על תלבושת אלגנטית של ילד בורגני מלפני המלחמה, עם צווארון מלחים רחב שבשוליו תחרה, והכל לוקה בעיקום־מה. תצלום ילדות שני, מוקדם יותר, מראה ילד מטופח מאוד. זהו תצלומו עם אמו בטי העומדת במלוא גובהה. הוא כבן שלוש או פחות, לפני שנולד אחיו. פה אופנת חליפת המלח מושלמת, המקטורן הזעיר מונח עליו להפליא. הוא יושב על כיסא מרופד, כובע מלחים נאה ומתאים לראשו.
עד לכניסתו לבית־הספר היסודי גדל משה בחיק המשפחה. היתה למשפחה עוזרת אבל לא היתה מטפלת. הוא גדל עם אמו ועם אביו. "גני ילדים לא היו מקובלים אז, והייתי צמוד במשך רוב שעות היום אל אמי שהיתה לוקחת אותי כמעט יום יום לטיול בגנים הציבוריים של העיר". אמו והוא היו הולכים לפארק הקטן שמול הבית, שם היה הילד משחק בכדור או רץ אחר חישוק העץ שלו. בקיץ היו מפליגים באוניית נוסעים בת כמה סיפונים מהרציף שבעיר עד חוף וֶסְטֶרְפְּלאטֶה שהוזכר כבר, שם התרחשה יותר מאוחר ההתקפה הגרמנית שפתחה את מלחמת העולם השנייה. "שם הייתי רוחץ בים ובונה את מגדלי החול שלי שעל חוף הים".
עד לכניסתו לבית־הספר היסודי, מספר לנדוי, הוא נהנה להתלוות לאביו בהליכתו לביקורי חולים ברחבי העיר. האב ובנו היו הולכים ברגל, "ותוך כדי הליכה ברחובות העיר היה [ד"ר לנדאו] משוחח עימי על כל מיני נושאים שהיו חשובים להשכלתי. אהבתי את הטיולים הללו. כאשר הגענו לבית החולה, הייתי מתיישב בחוץ וממתין לאבי עד לגמר הביקור".
ייתכן שיש בזיכרון הזה אנכרוניזם מסוים. השנים שלפני בית־הספר היסודי היו שנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן היה ד"ר לנדאו מגויס. לנדוי נכנס לבית־הספר היסודי בגיל שש, כלומר בשנת 1918. האם שב ד"ר לנדאו אל ביתו לפני תום המלחמה? והאם ילד קטן כל־כך יכול לגמא את העיר ברגל בין חולה לחולה? והאם ד"ר לנדוי שוחח על "כל מיני נושאים שהיו חשובים להשכלתי" עם ילד כל־כך קטן? גם אם טועה לנדוי בפרטים, מה שחשוב כאן הוא זיכרון הקשר היומיומי של ההליכות והשיחות של האב עם בנו, והאהבה שבה זוכר זאת הבן.
חוף הים הוסיף להיות אתר לטיולים של המשפחה כולה. "כאשר מלאו לי כשמונה שנים קיבלתי אופניים שעליהם הייתי מסייר בעיר ובסביבתה עד לעיר האורנים והאוכמניות שעל שפת הים, לדיונות שהשתרעו עד לאופק". ועוד הוא מספר:

ביום ראשון, שהיה יום המנוחה גם בשביל משפחתנו למרות היותנו יהודים, היתה כל המשפחה יוצאת, ואבי בראשה, לטיול על אופניים אל חוף הים. שם היינו מבלים את כל היום ברחצה ובמחנה משפחתי בין הדיונות, או שהיינו עורכים טיולים ממושכים בכפרים שבסביבת העיר.

גם בעניין זה שמר לנדוי המבוגר על המסורת המשפחתית, של טיולים (ברגל) עם בנותיו בסופי השבוע, וחופש (שנתי) משפחתי ליד הים (התיכון). בזיכרונות ישנו צילום נפלא של ד"ר לנדאו והילדים על החוף, בין דיונות. הילדים הם כבני תשע וחמש. הרופא כבר מקריח, הוא בעל שפם קטן, רגליו עדינות וצעירות בניגוד לגֵווֹ הגוץ והעבה. פניו רציניות. בידו הימנית הוא מחזיק את ידו של מיכאל הקטן העירום. היד השנייה, בצד בנו הגדול, נמצאת מאחורי הגב.
ארבעת זוגות האופניים של המשפחה מוזכרים הרבה בזיכרונות הידידים של ד"ר לנדאו. אלה רואים באופניים סממן של מקוריות, ביטוי של הסתפקות במועט וחיסכון. לנדוי, לעומת זאת, משדר תחושה של אהבה לאפשרות לרכב בכל מקום בעיר הלא־גדולה ובסביבותיה. בבגרותו הוא רכב על אופניים ברחובות ירושלים התלולים, כשהתייאש מן הנהיגה והתחיל לשטום אותה. לטענתו, המנהג הזה הופסק על־ידי אישתו, שחשבה שלא נאה הדבר לעורך דין ובעל בעמיו.
ד"ר לנדאו, מספר בנו, האמין ב"נפש בריאה בגוף בריא", ושנות עיצובו חפפו את שנות צמיחת הספורט באירופה. ה"טור דה פראנס", מירוץ האופניים הצרפתי המפורסם, נוסד ב־1903. גרמניה עצמה היתה מעוז קדמי של עיסוק בפעילות גופנית וספורט, ויהודי גרמניה המתקדמים הקפידו לא לפגר אחר הגרמנים. אך גדלו מעט הילדים, ו"כמעט כל יום ראשון ובחגים יצאה המשפחה לטיול או יותר נכון למה שנראה עכשיו צעידה. איסמר [יצחק] עם הילקוט על גבו בראש ואנחנו אחריו. לעיתים 'סחב' אותנו למרחק 30 עד 40 קילומטרים ביום - ואנו עוד ילדים! [ייתכן שיש כאן הפרזה מסוימת.] מעולם לא הסכים להתחשב בנו או לרחם עלינו - פשוט מיאן מלתמוך בכל התגלות של התפנקות". בנותיו של משה לנדוי זוכרות זיכרון דומה של מסעות עם אביהם בסופי־שבוע - אומנם פחות מפרכים - בהרי ירושלים.
בנוסף לטיולים ולמחנאות עסקו שני הבנים גם בשחייה, אתלטיקה קלה, מירוץ שליחים של אגודת "בר כוכבא" ברחבי העיר, שיעורי התעמלות באגודה. לנדוי הצטיין בריצה למרחקים בינוניים וארוכים. התמציתיות של זיכרונותיו אינה מונעת ממנו לכתוב: "בבחינות הגמר בבית־הספר הייתי ראשון בכיתתי בריצת 3000 מטר". התמזל מזלו והוא ירש יכולת גופנית מצוינת, כפי שאיווה אביו. כל חייו הוא היה אדם ספורטיבי שצעד, שחה, שיחק טניס.

ד"ר יצחק לנדאו ובנו
ילדותו הרכה של משה היתה חופשית ומפנקת והתנהלה בחסותה הרכה של אמו בטי. אך עד מהרה, אולי עם שובו של ד"ר לנדאו הביתה מן המלחמה, התנהלו החיים בבית על־פי מערכת אידיאולוגית מוצקה. הערך העליון היה הציונות. הציונות של יצחק לנדאו היתה "הרצליאנית טהורה", במובן זה שהוא הסתייג גם מהסינתֵזה של ציונות וסוציאליזם, וגם מפשרות כמו מדינה דו־לאומית בנוסח שהציעה "ברית שלום". שנים רבות הסתייג ד"ר לנדאו מסיעתיות, וגם בכך הלך בנו הבכור בעקבותיו. אך בתחילת שנות ה־1930 חל שינוי בתפיסתו הציונית של יצחק לנדאו, והוא הצטרף לעמדתו של ז'בוטינסקי. בארץ ישראל הוא היה רביזיוניסט, הרופא של לוחמי האצ"ל בירושלים.
בזיכרונותיו מדגיש לנדוי שני עקרונות מרכזיים של השקפת אביו: הפניית עורף גמורה לתקוות האֶמַנציפַּציה, תוך מאבק בליברלים המתבוללים בתוך הקהילה היהודית, והגשמה אישית של הציונות. ד"ר לנדאו תיכנן לעלות לפלסטינה בגיל חמישים, ב־1934, יחד עם משפחתו. ידידיו שכתבו עליו הדגישו שהוא היה יוצא־דופן גם בין ציוני דנציג, בכך שכולם ידעו שהוא עומד להגר לפלסטינה. הוא דאג שבניו ילמדו עברית, ומאוחר יותר שלח את בנו בכורו ללימודים גבוהים באנגליה, למרות שהדבר היה "לוקסוס" שדרש השקעה כספית, בזמן שרוב בוגרי הגימנסיות המשיכו ללמוד באוניברסיטאות גרמניות. לעצמו הוא קנה עשרה דונמים של פרדס על־יד חדרה, בכוונה לפרוש מעיסוקו כרופא ולהפוך לעובד אדמה בארץ ישראל.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה הפעולה של ד"ר לנדאו לרחבה פי כמה וכמה בהשוואה לשנות טרום־המלחמה. הוא המשיך להיות ללא ערעור היושב־ראש של שני האירגונים הציוניים החשובים ביותר בדנציג, סניף ההסתדרות הציונית הארצית (כ־500 חברים) ו"בר כוכבא" (כ־300 חברים). הוא היה גם מנהלו של המשרד הארצישראלי, שחילק את רישיונות העלייה מטעם המנדט. מ־1928 הוא הוציא לאור ירחון שהיה כלי הביטוי של הסיעה הציונית בוועד הקהילה. במהלך השנים האלה, ולא מעט הודות לפעילותו, הלך וגדל מספר ומשקל הציונים בדנציג.
ד"ר לנדאו פעל גם בגיזרה היהודית־סוציאלית. כבר הזכרנו כי הגיעו לדנציג עשרות אלפי יהודים מפולין, מרוסיה ומאזורים נוספים במזרח אירופה, ובהם פליטים רבים שבאו בחוסר כל. ד"ר לנדוי טיפל ביהודים שהתרכזו במחנה הפליטים של דנציג, והטיפול היה כרוך בעבודה אינסופית, כי המחנה היה צפוף וקשה, ולעיתים שהו בו יותר מ־20,000 איש באותו זמן. הוא הצליח לגייס לטיפול בפליטים את הרב המתבולל ד"ר קלטר, אישיות בולטת בקהילה היהודית. שניהם פעלו ביחד והביאו להקמתן של ועדות מיוחדות מטעם מימשל העיר החופשית כדי לארגן את הגירת הפליטים, והצליחו להשיג אשרות כניסה לארצות־הברית עבור 60,000 (!) פליטים. נוסף על כל אלה היה יצחק פעיל גם באירגונים רפואיים כלליים בעיר.
כמו הפרקטיקה הרפואית, גם הפעילות הציונית התנהלה ברובה בבית. הילדים גדלו אפוא בתוך התרחשות ציונית - וגם סתם יהודית - בלתי פוסקת. הזיכרונות מתארים את סדר יומו העמוס של הרופא:

מ־8 בבוקר עד שעה 10 קבלת חולים בבית, אחר־כך ביקורי חולים ברחבי העיר. אחרי שובו הביתה היינו סועדים ארוחת צהריים שהכינה העוזרת לפי הוראות שקיבלה בבוקר מאמא, ומייד אחרי זה, אחרי כמה רגעי תנומה חטופה, קבלת הבאים ל"משרד הארצישראלי" שהוא עמד בראשו, למתן עצה וחלוקת רישיונות העלייה המעטים שניתן היה להקציבם לעולים חסרי אמצעים ושעל־פיהם אורגנה עליית החלוצים. רבים מעולי העלייה השלישית עברו כך דרך ביתנו בדרכם ארצה. אחרי הצהריים: שוב קבלת חולים, ובערב אסיפות בהנהלה הציונית המקומית או בוועד הקהילה.

האם אפשר בשלב זה של הקריאה לומר משהו על היחסים בין הבן לאביו? לנדוי כותב:

השפעתו עלי ועל אחי היתה רבה. הלכנו בדרך שהוא התווה לפנינו ולא נוצר "פער דורות" שמביא לעיתים להתקוממות הבנים נגד אבותיהם. ייתכן שהסיבה לכך היתה טמונה במזג של שנינו [האחים] שהיה נוח, אך נראה לי שבדרך כלל היתה הסכמתנו עימו מבוססת על הכרה פנימית שהצדק עימו. במרוצת הזמן הוכח לנו שבהרבה דברים הוא היה רואה את הנולד וכיוון את צעדיו על־פי שיקול מפוכח ונכון של הנעשה מסביבנו. כוונתי במיוחד לרוח הציונית שהוא השרה עלינו, להליכות המשפחה ולפעילותו בעסקי ציבור, שהיתה מגוונת מאוד ונעשתה כמובן כולה שלא על מנת לקבל פרס חומרי, אלא הכל נעשה מתוך שיכנוע פנימי עמוק.

דומה, שזוהי אחת הפיסקאות הנכונות ביותר, הכנות ביותר והחשובות ביותר בזיכרונות.
אפשר כמעט לומר שלנדוי גדל בטוטליות של "עבריוּת". העבריות הוגשה לו כמכלול תרבותי ופוליטי מנומק לחלוטין, משכנע לחלוטין. יש דימיון מסוים בין זה לבין בני "דור בארץ", אותם ילדים שקיבלו חינוך עברי בארץ ישראל בשנות ה־1920 וה־1930. גם הם דור שלא מרד בהוריו, ועם זה היה לו ביטוי עצמי עצום, בכך שהוא שיכלל עד מאוד את הכלים המעשיים למימוש החזון המהפכני של ההורים.
חלקה השני של המערכת האידיאולוגית המוצקה ששלטה בבית לנדאו היה ספרטניות מקודשת שחלה על החיים כולם: "הסתפקות במועט, ללא כל פינוק". הפרקטיקה הרפואית של ד"ר לנדאו היתה מוצלחת, והמצב הכלכלי של המשפחה היה טוב. אך אבי המשפחה דגל בחסכנות קיצונית, והוא הצליח לשלב אותה באידיאל הציוני. בנו זוכר:

חדר הילדים ששיכן כעבור ארבע שנים גם את אחי מיכאל לא הצטיין בשום חן והדר, כי גודלנו ברוח ספרטנית. הקישוט היחידי של החדר היתה מפה גדולה של ארץ ישראל, שהיתה תלויה מעל למיטתי, כך שיכולתי ללמוד היטב את הגיאוגרפיה של הארץ, מן הנגב בגובה עיני עד להרי הלבנון ומול־הלבנון מעל ראשי.

ידידים של ד"ר לנדוי שיבחו את החינוך הספרטני שנתן לבניו. אומר ידידו יונה אשל: "לא אפריז באומרי, כי ערכי חלוציות [...] הוערו וטופחו בבית בעודם באיבם, האהבה והיחס האנושי לעבודה, לעמל ובכלל לזולת, לחי, לצומח, לטבע, לפשטות ועל הכל לצנע ולהסתפקות במועט. על אף התנאים הכלכליים הטובים לא ידעו הבנים מותרות מהן. בארבעה זוגות אופניים היו משתמשים בשעות הפנאי לחמוק מחומות העיר אל מרחבי הפרברים".
האם זו היתה התמונה? התמונה המלאה? לא מפתיע שמנהגו של ד"ר לנדאו היה שונה כלפי בני ביתו מאשר כלפי זרים. בביתו כמו בחוץ הוא היה אדם חכם ומאוד ישר. את היושר ירש ממנו בנו בכורו, שיחסו לשקרים גבל באלרגיה - נטייה קצת יוצאת־דופן אצל שופט, שהרי שופטים שומעים כל מיני טענות ועדויות. לגבי יחסו עם החוץ, ידידיו של ד"ר לנדאו הדגישו שהוא היה אדם חברתי ונדיב, איש אופטימי ואיש רעים. הוא פתח את דלתות ביתו לפני אורחים ציונים במסעותיהם על פני אירופה ולפני אורחים ציונים שבאו לוועידות שנערכו בדנציג. בהליכתו בעיר היה מתעכב לעיתים תכופות כדי לקשור שיחה עם מכרים. גם כשטיפל בחולים עשה זאת בהומור ושוחח עימם. הוא הצטיין בשנינות, אירגן נשפים וטיולים, היה מקובל על כל חברי ההסתדרות הציונית, ובקיצור - "מסמר" חברתי.
ובבית? בזיכרונות כותב עליו לנדוי ש"הוא נטה לשתלטנות בחיי המשפחה". כשהוא כותב - בקיצור איום, כדרכו - על יחסו של אביו לאמו, צצה ומופיעה קמצנותו של האב: "אבי נטה לרדות בה [באישתו], אבל היא ידעה לעמוד על שלה, ותמיד הצליחה להפריש לעצמה כסף לצרכיה האישיים מתוך דמי הניהול למשק הבית, שאבי היה מפריש לה במשורה, בדרכו החסכנית עד קמצנות". ומספר בנו לצאצאיו: "אני זוכר רק מקרה אחד של התנגשות רצינית בינינו. בהיותי בן 16 נזפתי בו בגלל יחסו אל אמא, שהיה אנוכי למדי. הוא נעלב קשות מדברי הביקורת שהשמעתי באוזניו".
הבן משה ייחס את הספרטניות הקמצנית של אביו לרקע שממנו בא: "כבר הזכרתי שהחינוך שקיבלנו היה ספרטני. זה התבטא לא רק בחיסון הגוף אלא גם בהסתפקות במועט, ללא כל פינוק. אבא גדל בעצמו בתנאים של עוני, כיתום מאב בגיל צעיר מאוד, ולמד את ערך הפרוטה. כך נהג גם בכל שנות חייו. הוא הצדיק זאת ברצון לצבור הון שיספיק כדי מחיה לו ולאישתו אחרי עלייתם ארצה". האם האמין הבן לנימוק הזה?

בית-ספר, תנועות נוער, המוזיקה
בגיל שש או שבע התחיל משה הקטן ללמוד בבית־הספר, להשתייך לתנועת נוער וללמוד לנגן על פסנתר. עם סיום לימודיו ב־1930, כשהיה בן שמונה־עשרה, הוא עזב את גרמניה לתמיד. בית־הספר שלו היה הגימנסיה העירונית של דנציג, בית־ספר שהתנהל במתכונת בית־הספר הפּרוּסי שבה למד אביו לפניו וגם אחיו מיכאל אחריו.
בית־הספר הפּרוּסי נודע בחינוכו הנוקשה לצייתנות, בעול הלימודים היבשים שהטיל על תלמידיו ובמשמעת הקשוחה ששררה בו. לרבים היתה זכורה לדיראון תקופת לימודיהם בבתי־הספר הללו. כפי שכתב סטפן צווייג בספר זיכרונותיו הנפלא העולם של אתמול, "כל תקופת לימודי היתה שיעמום מתמיד ומתמשך שגבר משנה לשנה עם קוצר־רוח להיפטר סוף סוף מהשיגרה הזאת. אי־נחת זו מבית־הספר לא היתה נחלתי בלבד. איני נזכר אפילו בחבר אחד שלא הרגיש בסלידה כי מיטב ההתעניינות והשאיפות שלנו נבלמו בדשדוש הסרק הזה".
אבל סטפן צווייג היה קוֹסמוֹפּוֹליט וסופר, ולא כן לנדוי. זיכרונותיו קרובים לזיכרונות שכתבו היֶקים שעזבו את גרמניה, שרובם זכרו באהבה את הליברליזם הגרמני ואת רוחב האופקים של "הקוּלטוּרה" הגרמנית. לנדוי מדבר רק על יתרונות בחינוך שקיבל בבית־הספר שלו:

בדרך כלל עלי להודות שהחינוך בגימנסיה, אשר התנהל במתכונת בית־הספר הפּרוּסי, הקנה לי ערכים חיוביים שעמדו לי במשך כל שנות חיי [...]. חינוך זה שקיבלתי בבית־הספר עלה בהרבה בחשיבותו לעיצוב הרגלי הלימוד והחשיבה על מה שהקנה לאחר מכן החינוך שקיבלתי באוניברסיטה האנגלית.

נראה שבית־הספר התובעני השלים את הספרטניות הביתית. לא מפתיע על־כן לגלות שמשה לנדוי היה תלמיד מצטיין ו"שהיה ידוע ככזה בבית־הספר כולו". הלימודים שאהב היו השפות הקלאסיות - לטינית ויוונית. עולם האסוציאציות שלו נשאר קלאסי מובהק - המיתולוגיה היוונית וההיסטוריה של אתונה, ספרטה ורומא.
כמעט כל שופטי בית המשפט העליון יוצאי גרמניה אמרו שהם לא סבלו מאנטישמיות בתקופת הלימודים, זיכרון שמפליא לקרוא אותו כשזוכרים את התגברות האנטישמיות בתקופת וַיימאר. גם לפי זיכרונו של לנדוי, הוא כמעט לא סבל מאנטישמיות מצד מוריו וחבריו בבית־הספר. והוא מוסיף:

אני מייחס זאת במידה רבה לעובדה שהיה ידוע כי אנו משפחה ציונית, שאיננו מתביישים ביהדותנו ושבדעתנו לעזוב את העיר ואת גרמניה ולעלות ארצה. יחס כזה אל הקשר בין יהודי וגרמני הם כיבדו. אולי השפיעה גם העובדה שחברי היהודי לכיתה, ג'ורג' פפה ואני היינו תלמידים מצטיינים. גם המורים התייחסו אלינו בהגינות. רובם השתייכו למפלגה הגרמנית־הלאומית הימנית. רק המורה לטבע היה נציונל־סוציאליסט עוד באותם ימים, בשנות העשרים, והיה מפגין את איבתו אלינו בהערות עוקצניות.

ההסבר של לנדוי, על הכבוד העצמי שלו כילד ציוני, גם הוא רווח אצל היהודים הגרמנים בני דורו.
דברי לנדוי על לימודי הנגינה שלו משולבים בחיוך נוסף, וגם חושפים צד נוסף של יחסו לאביו - שילוב של הערכה לכושר השיפוט שלו, ביקורת קלילה על דעתנותו, ושמץ של אליטיזם תרבותי מצד בנו:

שיעורי פסנתר קיבלתי מגיל שבע והתקדמתי בהם עד כדי כך, שהמורה הראשונה שלי ניבאה לי עתיד כפסנתרן מקצועי. כאשר סיפרתי זאת בבית הכריז אבי מייד שזה לא בא בחשבון ושמוטב כי המוזיקה תהיה לי לתחביב. הוא צדק כמובן גם בכך. הנגינה עצמה ליוותה אותי בדרך חיי עד הלום, במיוחד במוזיקה קאמרית שהיתה לי תמיד מקור להנאה רוחנית ולהתרעננות נפשית. עוד מגיל 14 השתתפתי בנגינה בקונצרטים ביתיים של יצירות בך בביתו של חובב בך "משוגע לדבר", פרופסור וָלֶנְבּרג, רופא בכיר יהודי בעל מעמד מכובד. אבא היה קורא לו בלא יראת כבוד "השוטה של בך". אבל תמיד ידעתי שכישרוני המוזיקלי מוגבל, כי נגינתי צמודה לקריאת התווים, ויכולת אילתור חופשי ונגינה בעל־פה חסרות לי לגמרי. כישלון גמור היו גם שיעורי הנגינה במנדולינה. אבי עמד על כך שאלמד לפרוט על כלי נחמד זה וגילה בכך תמימות רבה: הוא קיווה שאוכל ללוות את בני המשפחה בנגינת מנדולינה (מקושטת בסרטים צבעוניים) בטיוליה, כדרך תנועות הנוער הגרמניות. אבל צורה זאת של הפקת צלילים צפצופיים בפריטה על מיתרי המנדולינה לא משכה את ליבי ואת אצבעותי כלל, ומהר מאוד התייאשתי מן העיסוק בזה, למגינת ליבו של אבי.

הפסנתרן המקצועי ג'רום לבנטל, שכיהן בשעתו כפרופסור באקדמיה למוזיקה בירושלים ושם הכיר היטב את נגינתו של לנדוי, אמר עליו: "מבחינת ידיעתו את הכלי [לנדוי] יכול כמעט להיות פסנתרן מקצועי. הוא בעל דימיון רב ורגישות רבה, אבל תמיד אתה מרגיש שהוא עוקב אחר עצמו ושולט ברגשותיו. תמיד הוא נזהר שהאינטלקט יהיה שולט באמוציות שלו... וטיפוסי בשבילו, שהוא מכין תמיד את שיעוריו בקפידה רבה ולעולם אינו מניח דבר למקרה או לאימפרוביזציה". גם אחרים שהכירו את נגינתו של לנדוי דיברו בשבחה.
בתקופת לימודיו החליף לנדוי פעמיים את תנועת הנוער שאליה השתייך. הראשונה היתה "בְּלַאוּ וַייס" (תכלת לבן), הוותיקה, שנוסדה ב־1912, וחיקתה את תנועת הנוער הגרמנית הלאומנית "וַנְדֶרְפוֹגֶל" ("ציפור נוד"), שלא קיבלה לשורותיה יהודים. עליה מספר לנדוי את אחת האנקדוטות המחויכות שלו:

את המיפגשים היינו מבלים בהדרכת ראש הקבוצה בשירי געגועים (בגרמנית) לציוֹן, בקריאת ספרות ציונית לבני הנוער ובטיולים מחוץ לעיר. כן היינו מכינים הצגות לחנוכה ולחגים אחרים. הופעתי הראשונה בהצגה כזאת על מלחמת המכבים הפכה לקטסטרופה: היה לי תפקיד של כרוז שעליו היה לדקלם נאום ארוך. מרוב התרגשות "נתקעתי" באמצע הנאום וקפאתי על מקומי על הבמה - בושה וכלימה לי ולהורי הצופים בנעשה.

כאשר היה בן שתים־עשרה לחץ עליו אביו לעזוב את "תכלת־לבן", וזה משום ש"ההנהגה הארצית של התנועה סיגלה לעצמה נוהגים בלתי־רצויים, בהשפעת מגמות ששררו בתנועות 'ציפורי הנוד' הגרמניות שהתפתחו לאחר מכן למרכיב חשוב בעליית הנציונל־סוציאליזם: עיקרון של ציות עיוור ל'מנהיג' ואחוות גברים שלא חסרו בה יסודות הומוסקסואליים". למרות שרק מאוחר יותר הבין את חששות אביו - הוא נשמע לו, עזב את "תכלת לבן", והצטרף לתנועת הנוער הציונית הקטנה "יהודה הצעיר" (Yung Juda). בראש התנועה בדנציג עמד אז בוריס אייזנשטדט (לימים חבר כנסת מטעם מפא"י, ברוך אזניה), שהיה מבוגר ממשה (לפני־כן הוא היה מורהו של משה לעברית).
את "יהודה הצעיר" עזב משה לנדוי כשהתנועה, שהיתה תחילה בעלת "אידיאולוגיה סתם־ציונית", פנתה לכיוון סוציאליסטי. לא שיכנעה אותו ההטפה למלחמת מעמדות, שנראתה לו בלתי־מציאותית לגמרי לגבי החברה היהודית כפי שהכיר אותה, וגם לא האוּטוֹפּיה המרקסיסטית על ניצחון מעמד הפועלים, שיביא גן־עדן עלי אדמות גם ליהודים, על חורבות העולם הישן. הוא כותב בזיכרונות:

זכורה לי "שיחת נפש" עם בוריס, שבה שאל אותי: "האם אתה מרוצה מן המציאות החברתית הקיימת ואינך רואה צורך בשינויה המהפכני?" וכאשר כולי מבויש "הודיתי באשמה" ועניתי בחיוב, הוא התייאש ממני ואמר: "אם כך, מקומך באמת אינו בתנועה ציונית־סוציאליסטית". פרשתי והצטרפתי לתנועת "קדימה" ששמרה על צביון ציוני ללא תוספת סוציאליסטית.

רק יהודים
מרשים שאין בסיפור נעוריו של משה לנדוי אף לא־יהודי אחד, כפי שלא יהיו לא־יהודים גם בזיכרונות לונדון שלו. מבין חבריו לכיתה הוא מזכיר רק את שני היהודים שלמדו איתו. הציוני שבהם עלה ארצה, והשני היגר לארצות־הברית. לאחר שנים ניסה לנדוי לחדש את הקשר איתו, אך התברר שחברו זה לספסל הלימודים - "בן למשפחה מתבוללת, בביתו היו מתאספים מדי פעם כמה חברים, וביניהם גם אני, לקריאה משותפת בקול של מחזות מאת הקלאסיקנים הגרמניים - שילר, גיתה, לסינג ואחרים, תוך חלוקת התפקידים בין המשתתפים" - התבטא במקום כלשהו שאין לו רצון לבקר בירושלים. "כתבתי לו", רושם לנדוי בזיכרונותיו, "שעליו להתבייש על 'הברקה' זו, כי אבות אבותיו שהיו מתפללים שלוש פעמים ביום על השיבה לירושלים, בוודאי מתהפכים בקברותיהם. הוא נעלב..."
הנערים שלנדוי מזכיר בחיבה רבה ובהערכה גדולה הם מתנועת "יהודה הצעיר". כולם שמרו על השקפת עולמם השמאלית, זו שהבריחה את משה משורות התנועה. חלקם היו לחברי קיבוץ, חלקם הגיעו לדרגות בכירות בסוכנות היהודית ובשירות המדינה לאחר קום מדינת ישראל. אומנם, אחד מהם נעשה ללורד אנגלי לאחר שהתעשר בסיטי של לונדון ותרם כסף רב למפלגת הלייבור בהנהגת הרולד וילסון.
לא רק לא־יהודים אין בזיכרונותיו של לנדוי; גרמניה עצמה אינה נמצאת בהם, למעט פיסקה קצרה וסתמית על "הצד האפל של אותו אופי פּרוּסי שנתגלה בצורה כה איומה בשנות שלטונו של היטלר. תמיד עמדתי נבוך מול פני חידת השניוּת הנוראה הזאת באופי הפּרוּסי והגרמני, שעליה כבר עמד היינריך היינה לפני למעלה ממאה חמישים שנה, בין שיאי התרבות והאמנות ושפל המדרגה של ההשתוללות החייתית". הנאציזם הוריד מסך על הצד החיובי של האופי הפּרוּסי, "[צד] המסורת ההומניסטית וההומנית של כיבוד כל מי שנוצר בצלם, חריצות ודייקנות בלימודים, השכלה כללית רחבה, משמעת ואחריות אישית בהתנהגות ובחשיבה".
איך להסביר שהזיכרונות מתארים את נעוריו של לנדוי כתקופה שלווה וחסרת מאורעות, פרט לוויכוחים פנים־יהודיים? אין בדבריו זכר לסערות הפוליטיות הקשות בגרמניה הוַויימארית, ובדנציג בפרט, בשנות ה־1920, אפילו לא לאינפלציה הנוראה שהתחילה כזכור עוד במחצית הראשונה של העשור. מַהן הסיבות לשיכחה או להתעלמות של לנדוי מהסער שנֵהוֹם מסביב? האם יש לייחס זאת למגמה הדידקטית של זיכרונותיו המיועדים לצאצאיו?

הכנות לעלייה לארץ ישראל
רוב מסיימי הגימנסיה המשיכו בלימודים באוניברסיטאות הגרמניות. אבל כבר סיפרנו שד"ר לנדאו תיכנן שהמשפחה תעלה לארץ ישראל והחליט שבנו ילמד באוניברסיטה אנגלית כדי להכין אותו הכנה מקצועית לחיים בארץ. לשם כך היה על משה ללמוד אנגלית, שפה שכמעט לא נלמדה בגימנסיה שלו. כאן בא לעזרתו הכישרון לשפות שירש כנראה מאמו. במשך כחצי שנה לפני נסיעתו הוא קיבל שיעורים פרטיים באנגלית אצל "כומר אנגלי שהיה מטפל בצרכים הרוחניים של מלחים דוברי אנגלית שהיו פוקדים את נמל דנציג". כשהגיע ללונדון הוא הסתדר ללא קושי רב, ומה שלא ידע למד מקריאה יומיומית בטיימס של לונדון, שבעזרתו - כך לנדוי - רכש לעצמו סגנון אנגלי לא רע. הסגנון "הלא רע" הזה, למעשה טוב מאוד, עשה ממנו נכס למעבידו הראשון בארץ, עו"ד משה זמורה.
השאלה היתה מה ילמד משה בלונדון - וכאן קיבל אביו עצה "אומללה" משליח של "ההגנה" בשם כרמי שהגיע לדנציג, וכרגיל נכנס לבקר אצל ד"ר לנדאו. כרמי זה המליץ שמשה ילמד הנדסה - מדידת קרקעות - מקצוע שהיה דרוש בארץ, ולא משפטים, מקצוע שחסרה בו עבודה. ד"ר לנדאו קיבל את עצתו, ומשה נענה לכך. הוא נרשם ללימודי הנדסה ב־East London College של אוניברסיטת לונדון, אף־על־פי שצריך לשער שפנייה למקצוע "ריאלי" לא משכה את ליבו. הוא היה נכון לוותר על מה שמשך את ליבו לטובת הגשמת הציונות, כמו שעשו צעירים רבים מבני דורו.
באחד הימים הגיע אפוא משה בן ה־18 לתחנת רכבת בלונדון, אחרי נסיעה ארוכה, כולל חציית התעלה באונייה בשעות הלילה (התחבורה האווירית היתה עדיין בחיתוליה). את פניו קיבל חברו פאול יעקובי, והוא הדריך אותו בצעדיו הראשונים בלונדון. בעיני לנדוי הצעיר זה היה

כרך שלא הסביר פנים לבא אליו מבחוץ. הבתים הוסקו עדיין בפחם והעשן השחור חדר לכל והתערבב עם הערפילים השכיחים באנגליה והפך לערפיח סמיך שהיה משתק את תנועת כלי הרכב ברחובות, כי טווח הראייה ב"מרק אפונה" זה לא היה יותר ממטר או שניים.

לנדוי חש קושי וזרות בעיר הגדולה והנוכרייה שאליה הגיע. אבל לונדון היתה מרכזה של ההסתדרות הציונית בראשותו של חיים ויצמן, וקשריו של ד"ר לנדאו עם מנהיגים ועסקנים ציוניים שגרו אז בלונדון - או גרו בארץ וביקרו מדי פעם בלונדון - פתחו בפני הבחור החרוץ והאמביציוזי פתח רחב לקריירה מוצלחת בארץ ישראל, כשיגיע אליה.

החיים בלונדון
כמו כל איש צעיר שהגיע לבירת האימפריה בעלת החזות הקודרת, אמצעי המחיה שעמדו לרשותו של משה בשנותיו בלונדון היו מצומצמים, בהתאם לסכום המחיה החודשי הצנוע מאוד שהקציב לו אביו. הוא גר בחדר שׂכוּר באזור בְּלוּמְסְבֶּרי הסמוך למוזיאון הבריטי, בקירבת מקום למגורי חברו פאול, שאיתו בילה הרבה יחד, אצל בעלת בית "מכשפה בהופעתה ובהתנהגותה". ראָיה לטבעה, מספר לנדוי בזיכרונותיו: "שאלתה הראשונה היתה כיצד הספקתי בגילי הצעיר להרכיב לי פה מלא שינים תותבות. לא עלה על דעתה שאלה שיני האמיתיות".
לאכול אכל בדרך כלל ארוחות חסרות טעם ברשת המסעדות העממית המפורסמת Lyons, העתידה להזין המוני אדם עוד עשרות שנים. למען האמת, האוכל שם, למרות שהיה תפל, לא היה כל־כך גרוע, אבל לנדוי זוכר שהרשת "התמחתה בקלקול חומרים ששימשו להכנת הארוחות". לפעמים היה מרחיק לנסוע עד לוויטצֶ'פְּל "היהודית" שבדרום־מזרח לונדון כדי להתרענן במסעדה יהודית; זיכרונותיו על כך הם כמעט פואטיים: "שם המפה לא היתה נקייה אבל האוכל היה טעים".
כבר בגיל 18 עוסק לנדוי הצעיר, בעצם באופן טבעי, בפעילות ציונית ויהודית שמטיל עליו אביו. תפקיד אחד כזה היה להתייצב אצל משה מונטיפיורי, יושב־ראש "חבר הנציגים" (Board of Deputies). "חבר הנציגים" הווֹלוּנטָרי נוסד באמצע המאה ה־18, בתור הנציגות של יהודי בריטניה כלפי הכתר. עד לתחילת המאה ה־20 הוא קנה לעצמו מעמד כעין־רשמי אצל ממשלת אנגליה, ובין שתי מלחמות העולם גם אצל חבר הלאומים, והיה פעיל מאוד ובעל השפעה במיוחד בהגנה על הפליטים היהודים שברחו ממזרח אירופה בעקבות המלחמה הגדולה. כזכור, ד"ר לנדאו עסק בהגנה על זכויות הפליטים שהגיעו לדנציג מפולין ומרוסיה. בקשר לכך הוא ביקש מבנו לפנות למונטיפיורי ולבקש את עזרתו. משה עשה כן, התייצב אצל מונטיפיורי, שקיבל אותו בסבר פנים יפות, ומסר לו תזכיר וגם הסברים בעל־פה. "אינני יודע אם הועלתי במשהו בביקורי אצל מונטיפיורי".
משימה נוספת שהטיל עליו אביו היתה להיות הכַּתָב בלונדון של השבועון Das Jüdische Volk שהאב ערך והוציא לאור בדנציג (וגם כתב את רובו). מדי פעם היה משה שולח לאביו כתבות על נושאים יהודיים. באחת הראשונות תיאר את מעשי הזוועה נגד יהודי גרמניה, שהחלו מייד עם עליית היטלר לשלטון: החרם שהוכרז על בתי עסק יהודיים ב־1 באפריל 1933 והתעללות ביהודים ותחילת שליחתם למחנות הריכוז של דָכַאוּ ובּוּכֶנְוואלד. את המידע שאב מדיווחי כתב הטיימס בברלין. בגרמניה וגם בדנציג הידיעות הללו לא פורסמו, "לזה דאגה הצנזורה".
אביו פירסם את הכתבות, והוסיף עליהן מאמרים שלו, בהם תקף את המישטר בגרמניה. בתגובה לכך סגרה משטרת דנציג את השבועון. במידה לא קטנה של נאיביות הגיש ד"ר לנדאו ערעור על הסגירה לבית המשפט המינהלי של דנציג. הערעור נדחה בנימוק שבמאמרים "הועכרו היחסים בין דנציג לבין מעצמה ידידותית", קרי גרמניה. הפרשה גרמה לכך שמשפחת לנדאו נאלצה להקדים ולצאת מגרמניה לפני המועד שתיכנן ד"ר לנדאו.
נחזור ללונדון. בירת אנגליה שימשה באותן שנים כמרכז של הציונות העולמית, ומשה יצר כאמור קשרים עם שני מנהיגים ציוניים שהיו מכרים קרובים של אביו, פליקס רוֹזנבּליט וקוּרט בּלוּמנפלד. רוזנבליט גם הציג את משה לפני חיים ויצמן, אז יו"ר ההנהלה הציונית.
פליקס רוזנבליט היה לימים פנחס רוזן. מושבו העיקרי היה בפלסטינה, שם היה לו משרד עורכי דין עם גיסו ושותפו משה זמורה, לימים הנשיא הראשון של בית המשפט העליון. עוד לפני קום המדינה עבר רוזנבליט לפעילות פוליטית מלאה. לאחר הקמתה הוא היה שר המשפטים בכל ממשלות ישראל הראשונות, כמנהיג "המפלגה הפרוגרסיבית", המתונה מבחינה פוליטית, שהתאחדה אחר־כך עם מפלגת "הציונים הכלליים". היה לו תפקיד חשוב באיוש - ומכאן גם בעיצוב - של בית המשפט העליון. בתקופת לימודיו של משה לנדוי ישב רוזנבליט בלונדון, בבניין המוסדות הציוניים ב־Great Russell Square (מול המוזיאון הבריטי), כחבר ההנהלה הציונית וראש מחלקת האירגון שלה.
קורט בלומנפלד היה מנהיג הציונות הגרמנית מאז 1924 עד לעלייתו ארצה ב־1933. תחת הנהגתו עברה הציונות הגרמנית רדיקליזציה, בעיקר בכך שבשונה מעמדתה הקודמת טענה עכשיו הציונות הגרמנית כי תפקידה של הציונות הוא לא רק לפתור את בעיית יהודי המזרח אלא גם את בעיית יהדות גרמניה. בשנות ה־1930 הראשונות בלומנפלד היה מגיע ללונדון לעיתים קרובות.
לנדוי אומר בזיכרונותיו ש"רוזנבליט ובלומנפלד הקלו עלי את ההתאקלמות בחיי הכרך ובחיי הקהילה היהודית". חשוב יותר מה שהוא אינו אומר. פעילותו הציונית האינטנסיבית ורבת השנים של אביו פתחה לפניו את עתידו המקצועי. מעניין לזכור שרוזנבליט וגם בלומנפלד היו בעלי השקפה מדינית מתונה, ומקורבים הן לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, והן - בגרמניה גופה - לאנשי "ברית שלום" האולטרא־מתונה. כשפנה יצחק לנדאו ימינה בעקבות השפעת אישיותו של ז'בוטינסקי (ז'בוטינסקי היה מבאי הבית, ואת לב אמו רכש בזר פרחים נהדר ששלח לה), נותקו הקשרים בינו לבין רוב מנהיגי הציונות - פרט לבלומנפלד, שאיתו היו לו יחסים ותיקים ועמוקים יותר מתקופת הלימודים של שניהם בקֶניגסבּרג.

לימודי המשפטים
"לימודי ההנדסה לא הסבו לי נחת", פותח לנדוי את סיפור הלימודים הגבוהים שלו.

להיפך, התברר שאני רחוק מלהצטיין במקצועות יסוד, כגון מתמטיקה ברמה אוניברסיטאית ושירטוט הנדסי. נוכחתי לדעת שאם אצליח בכלל לסיים לימודים אלה, תהיה זאת דרך ייסורים ושהרעיון להכשיר אותי לעבודה בארץ כמודד קרקעות היה רעיון נפל. לפיכך החלטתי עוד בשליש הראשון לנטוש לימודים אלה ולעבור ללימודי משפטים.

מדוע דווקא המקצוע הקלאסי של המעמד הבינוני היהודי, משפטים? הסברו הקלוש במקצת הוא "כי לא היה ספק בליבי שאלה [לימודי המשפטים] לא יקשו עלי". הוא הודיע על כך במכתב לאביו, שהתאכזב קשות. "בעיניו היה זה סימן של הפכפכנות שבישר רעות לעתיד לבוא, של חוסר יכולת להתמיד במה שקיבלתי על עצמי". כזכור, לנדוי לא הִרבה להמרות את פי אביו. "אולם הפעם עמדתי על שלי, מתוך הכרה פנימית שללא המעבר הזה אהיה צפוי בעתיד למשבר אישי קשה".
הוא נרשם ללימודי משפטים לתואר ראשון, אבל מכיוון שאיחר ברישום לא הורשה להיות סטודנט מן המניין, אלא למד את כל לימודיו כסטודנט מן החוץ. בגאווה הוא מספר כי בסוף השנה הראשונה נבחן בבחינות הביניים, והתברר לו שלמרות קוצר הזמן הוא השתלט היטב על החומר.
לנדוי היה רשום כסטודנט ב־Kings College, אבל הלימודים התקיימו במשותף בשלושה קולג'ים: Kings College, University College, וכן London School of Economics (בית־הספר לכלכלה של לונדון, הידוע בקיצור LSE). מעניין לעקוב אחר הרשמים שהשאירו המוסדות הללו על לנדוי עשרות שנים מאוחר יותר. על ה־LSE הוא מספר רק שזה היה באותם ימים מרכז ה"אוונגארד" הפוליטי, על־פי משנתו של הרולד לַסְקי, שהיה הכוכב האקדמי של מפלגת הלייבור דאז, וסֶר ויליאם בֶּוֶורידג', אבי הביטוח הלאומי בבריטניה ובעולם כולו. ה־LSE "שקק חיים לעומת השמרנות של University College, ובמיוחד של Kings, שהיה מקום אפל תרתי משמע, מלא סטודנטים לתיאולוגיה".
עוד הוא מספר שה־LSE "היה בית האולפנא לבכירי הארצות הקולוניאליות של האימפריה הבריטית (הודו, קניה ועוד) שהיתה עדיין קיימת במלוא היקפה. אחרי התפרקותה, בסוף מלחמת העולם השנייה, תפסו אלה מקום בראש השלטון של המדינות החדשות שקמו באסיה ובאפריקה". הוא אינו מזכיר שה־LSE האוונגארדיסטי (השמאלני) היה המוסד האוניברסיטאי הבכיר הכמעט יחיד באנגליה שקלט לשורות הסגל שלו אינטלקטואלים ואקדמאים שהיו פליטים יהודים מגרמניה. אחד החשובים בהם היה פרופ' קַהן־פרוֹינד, משפטן דגול שייסד באנגליה את תחום משפט העבודה.
מתברר, כצפוי, שרוח האוונגארד שנשבה במסדרונות ה־LSE כלל לא השפיעה על השקפותיו של לנדוי הצעיר, שלא אהד השקפות סוציאליסטיות. אבל מעניין לגלות שלנדוי בכלל אינו מספר אם הושפע במשהו מן התקופה שחי בלונדון. הייתכן שלא היתה לשהותו במרכז העולם כל השפעה עליו?
לימודי המשפטים, ממשיך ומספר לנדוי, לא עמדו על רמה גבוהה. אומנם היו בין המורים אחדים בעלי שיעור־קומה, אבל רוב המקצועות נלמדו באורח מכאני למדי, ללא ביסוס עיוני ואנליטי. (דבר זה נבע לא מעט מן ההיסטוריה של התפתחות המשפט האנגלי כמשפט פרגמטי, אבל לא כאן המקום להאריך בכך.) ההערה של לנדוי מעניינת במובן זה שלפני שכתב את זיכרונותיו, בשנים שהיה שופט, גם הוא העדיף פרגמטיזם על עיון, והחזיק דווקא בשיטת המשפט האנגלית, והמשיך להיות (למרות השינויים שעבר) יותר פרגמטי מאשר עיוני־אנליטי.
עם זאת, לא בטוח שלנדוי עושה צדק להוראת המשפטים באוניברסיטת לונדון בשנות ה־1930. מבין המקצועות שלמד מזכיר לנדוי רק שניים, שאותם הוא העדיף: משפט חוקתי שלימד פרופ' אַייבוֹר גֶ'נינְגְס (Jennings), ומשפט רומי שלימד פרופ' ג'וֹלוֹויץ (Jolowitz). סֶר גֶ'נינְגְס, אז אדם צעיר בשנות השלושים לחייו, היה משפטן ומחנך משפטי מחונן, ששימש בין היתר סגן הצַ'נְסֶלוֹר של אוניברסיטת קיימבּרידג', וכתב את אחד הספרים המובילים במשפט החוקתי של אנגליה. מורהו למשפט רומי, פרופסור ג'וֹלוֹויץ, שאותו מזכיר לנדוי לטובה אגב אורחא, היה גדול המשפטנים של המשפט הרומי באוניברסיטאות לונדון ואוקספורד, וידוע כמורה דגול.
המשפט הרומי היה קל ללנדוי, גם בשל שליטתו בלטינית וגם משום שהמיבנה ההגיוני של המשפט הרומי היה טבעי לו. שישים שנה מאוחר יותר זוכר התלמיד השקדן שהציון שלו במשפט רומי היה 100, ומציין כי הציון העלה את הממוצע של ציוניו לדרגת ציון לשבח, אם כי פחות מהצטיינות יתרה.
לעומת חוסר התלהבותו מהלימודים, הוא אהב לבקר בבתי המשפט הגבוהים ששכנו - כמו שהם שוכנים גם היום - במיבנה מרשים ומצועצע בסטרנד (Strand), סמוך ל־Inns of Court. רושם גדול עשה עליו סגנון השפיטה האנגלית של כמה מבכירי השופטים, ויכולתם המובהקת לתאר בפסקי הדין שלהם עובדות מסובכות ושפע תקדימים, בדרך כלל מייד עם סיומו של דיון שנמשך לפעמים ימים רבים. "מעולם לא הגעתי בעצמי בעבודתי השיפוטית לרמה כזאת של פסיקה מנומקת על אתר [= לאלתר]".
עוד הוא מספר - ושוב חוזר בסיפורו מוטיב המחסור הכספי - שרוב הסטודנטים למשפטים שהגיעו מארץ ישראל נרשמו גם ללימודי ה־Bar, דבר שהיה נחוץ למי שהתכוון להיות עורך דין בריטי במעמד הבכיר יותר של barrister. (באנגליה היו שניים ואולי גם שלושה "מעמדות" של עורכי דין: עורכי דין בדרגה נמוכה, sollicitors, שעסקו בחוזים, צוואות, וכדומה, ולא הורשו להופיע בבתי המשפט "הגבוהים"; אחריהם עורכי הדין הבכירים, ה־barristers, שעיסוקם היה הופעות בבתי המשפט ומתן חוות דעת משפטיות; ובתוכם המעמד העליון של עורכי הדין, ה־King's (Queen's) counsels, שהיו מיוחסים יותר וכמובן יקרים ועשירים יותר, ומהם מונו שופטי בתי המשפט הגבוהים.) ההבדלים היו חסרי משמעות בפלסטינה, כאן היו כל עורכי הדין שווי מעמד:

למעשה לא הוסיפו לימודי ה־Bar דבר של ממש ללימודי ה־LlB [תואר ראשון במשפטים] באוניברסיטה. אבל הם חייבו השתתפות חובה בארוחות עם בכירי המקצוע, כולל השופטים. ההנחה היתה שבארוחות משותפות אלה ישרו הבכירים מרוחם ומניסיונם הפוֹרֶנְסי (הפלילי) על פרחי המקצוע. מי שגמר את לימוד ה־Bar היה זכאי ללבוש בהופעותיו בבתי המשפט את הפיאה הנוכרית המסורתית - זכות מכבידה באקלים החם של הארץ, אבל "יחי הרושם". הלימודים ב־Bar היו יקרים יחסית. הם עלו 125 ליש"ט לשנה, סכום נכבד לפי ערך הלירה דאז. החלטתי, אפוא, בהתייעצות עם אבי, שאפשר לוותר על לימודים נוספים אלה ונשארתי קירח בהופעותי כעורך דין וכשופט.

הקשר הארצישראלי
בימים הראשונים לשהותו בלונדון חש משה בודד בעיר הגדולה והזרה. עד לאותו זמן כמעט שלא עזב את עירו דנציג. הוא לא השתתף בטיולים למקומות רחוקים, ובסך־הכל הגיע עד לקניגסבּרג ולברלין. לאט לאט מצא ידיים ורגליים בלונדון. הוא הצטרף לאגודת "מכבי" של לונדון, חתר איתם על נהר התמזה בסירת מירוץ לשמונה חותרים - חוויה מהנה מאוד כששטים עם הגיאות של הנהר, אך עבודה קשה כשצריך לחתור נגד זרימת השפל של הנהר, בשעה שמי הנהר נסוגים לכיוון הים. בימי ראשון היה משחק הוקי במגרשים של האגודה בפרבר סטריטהאם (Streatham) והתיידד עם כמה מחברי האגודה. הוא גם נהג לטייל בעיר ובסביבתה על אופניים, וכך התוודע אל שכונותיה של לונדון. כעבור זמן־מה ערך טיול של שבוע ימים על אופניים. היה בדעתו להגיע עד לקצה המערבי של אנגליה, למחוז קוֹרנווֹל, אבל הנוף ההררי בכבישים התלולים הכביד עליו, והוא פנה חזרה, לאורך החוף הדרומי ומשם צפונה דרך אוקספורד וקיימבּרידג' ובחזרה ללונדון (שאליה הגיע בגשם שוטף).
כמו בזיכרונות הילדות והנעורים שלו, גם לגבי תקופת לונדון, רק יהודים וארצישראלים נזכרים בזיכרונותיו של לנדוי כמכרים או כאנשים שאיתם נפגש, כולל שני יהודים שאיתם נהג לנגן מוזיקה קאמרית. האם לא היו לו שום קשרים עם לא־יהודים? כך או כך, הוא היה חבר באיגוד הסטודנטים הארצישראלים (Palestinian Students Union) שכל חבריו היו יהודים, וקשר קשרים חברתיים עם משפחות יהודיות וסטודנטים יהודים וארצישראליים. מאחר שידע עברית, בוודאי היה לו קל לקשור קשרים עם הארצישראלים. קשריו אלה, לצד הקשרים שקשר עם הצמרת הציונית, מסבירים מדוע היה לו קל המעבר לארץ. בשונה מרוב עולי שנות ה־1930 מגרמניה, עלייתו היתה לא שבר אלא רציפות. זהו אחד המובנים שבהם לנדוי אינו טיפוסי לעולי העלייה החמישית.
ב־1932 הגיעה ללונדון לאה דוכן, מי שתהיה רעייתו. גם היא באה ללמוד משפטים. הם נפגשו בבית מכרים משותפים, התיידדו, וכאשר חזרה לאה ארצה בשנת 1935, משה כבר היה שנתיים בארץ. "מאז פרחה הידידות בינינו, עד שבשלה בשנת 1937 לנישואין".
באביב 1932 ביקר לנדוי לראשונה בארץ, במסגרת המכביה הראשונה, כחבר בצוות הבריטי למשחק ההוקי. הוא זוכר:

עלינו על החוף בנמל יפו, כי נמל חיפה טרם נבנה. תמיד אזכור את החוויה הראשונה של הנסיעה באוטובוס מיפו לתל־אביב דרך הפרדסים שפריחתם נתנה ריח ניחוח משכר. כך היכרתי את הארץ עוד לפני שהגיע גל העלייה החמישית של עולים מארצות מרכז אירופה בשנת 1933, את תל־אביב הקטנה והרעננה ואת הקיבוצים בראשית התהוותם, שתאמו את מה שהוצג לנו לפני־כן בסרטי התעמולה של הקרן הקיימת וקרן היסוד. המכביה עצמה היתה זריקת עידוד ליישוב אחרי המשבר שעבר עליו עקב הפרעות בשנת תרפ"ט (1929). הצוות הבריטי נתקבל בבניין העירייה דאז, על־ידי ראש העירייה דיזנגוף, בנוכחות המשורר ח"נ ביאליק. הישגיו הספורטיביים של הצוות הבריטי שאפו לאפס, אבל לא זה היה העיקר אלא הסיור בארץ, על מושבותיה, קיבוציה ומושביה.

בדרכו האופיינית, לנדוי מקמץ מאוד בתיאור התרשמותו מן הארץ שאליה התעתד לבוא תוך זמן קצר, ובתיאור תושביה, יישוביה, החיים בה. הוא אינו מזכיר כלל מה המחשבות או הרגשות שהיו לו בנוגע לעלייתו העתידה.

מיכל שקד

ד"ר מיכל שקד היתה בעברה פרקליטה. היא הרבתה להופיע בבית המשפט העליון. עמדתה כלפי בית המשפט העליון והפרקליטות אוהדת בעליל אבל לא נטולת ביקורת.

עוד על הספר

משה לנדוי מיכל שקד

פרק 1
מדנציג ללונדון


"להשקיף חזרה אל דרך חיי"
ביום רביעי, 30 במרס 1994, ג' חול המועד של פסח תשנ"ד, התיישב השופט משה לנדוי אל שולחן הכתיבה בביתו שברחוב אלחריזי 10, בשכונת רחביה הירושלמית. מזה שנה הוא עסק בהתפרקות מתפקידים ציבוריים, אבל רק עתה, בשבתו אל שולחן העבודה, הוא נתן ביטוי כתוב לרגע המעבר הזה. "הנה" - כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס - "ימלאו לי בחודש הבא שמונים ושתיים שנה, והגיעה העת להשקיף חזרה אל דרך חיי עד כאן".
"להשקיף חזרה" משמעו, כמובן, להשקיף באמצעות כתיבה. לא פעם נשאל לנדוי: מדוע אינך כותב פרקי זיכרון? הרי חיית בחייך מאורעות רבים ורבי־תהפוכות? ובאמת, הוא חצה את המאה ה־20 מצד לצד. חייו הציבו אותו במקומות שבהם תאוצתה ואלימותה הורגשו בכל תוקפן. הוא היה בן שנתיים כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. בן שמונה כשעיר מולדתו דנציג הוסבה מעיר מינהל מנומנמת בקיסרות גרמניה לנמל הסואן של מדינת פולין העצמאית, "העיר החופשית דנציג", מובלעת גרמנית בקצה המסדרון הפולני, במרכז ההתנגשות הגרמנית־פולנית הקטלנית. הוא היה תלמיד בית־ספר כשבבית הוריו התארחו הבאים לוועידות ציוניות חשובות. בן שמונה־עשרה היה כשהכיר בלונדון את מנהיגי הציונות הגרמנית, קורט בּלוּמנפלד ופליקס רוֹזנבּליט, והוצג בפני חיים ויצמן. בן 21 כבר היה בפלסטינה, מתמחה במשרדו של עורך דין משה זמורה, מטפל בנושאי העברת הרכוש היהודי מגרמניה, בוויזות, בענייני המשק ההסתדרותי. בהיותו בן 28 מונה לשופט שלום בחיפה המנדטורית, בבית משפט קטן וצנוע־אמצעים שבו עבדו ביחד שופטים יהודים וערבים ביחסי אחווה, ומדי שבועיים היה נוסע לחַאלְסָה שבאצבע הגליל, לשפוט שם בדואים, בערבית, לעיתים ללא מתורגמן.
כשהוא "משקיף חזרה" על עשרים ושמונה שנותיו בירושלים, כשופט של בית המשפט העליון, הוא מתבונן באלפי ימי עבודה, רבבות מתדיינים, מאות אלפי עמודים כתובים ומודפסים. מתבונן במשפט אייכמן (האם צפה פעם בדמותו המוסרטת?), ומנגד לו ב"ועדת אגרנט" לחקירת המחדל של מלחמת יום הכיפורים, וב"ועדת לנדוי" על חקירות השב"כ ושקריו, ובפיסגה אחרת - בעצירת התנחלות אלון מורה. על מה מכל אלה ישקיף ויכתוב?
אבל בשבתו לשולחן הכתיבה שלו בפסח 1994, לנדוי כלל אינו מעוניין לכתוב לציבור את זיכרונותיו. הוא אינו מעוניין לספר לציבור על המאה הציונית שלו. למרות תחושתו שהוא נמצא עכשיו בסוף פעולתו הציבורית ומתכוון להשקיף - בריחוק - על חייו, הוא מחויב למערכת, למימסד המנהיגותי שבקרבו שכן. והוא כותב:

דברים שיש בהם עניין לא אוכל להעלות על הכתב לשם פירסומם ברבים, כי כדי לעשות כן הייתי צריך לכתוב גם דברים העלולים לפגוע ברגשותיהם של אחרים, או - אם הם כבר הלכו לעולמם - בזכרם; יש גם דברים שבהם עסקתי והם חסויים עד היום מטעמי ביטחון ואין ברצוני להשתתף ב"חגיגת החשפנות" המשתוללת בימינו במדיה; ואילו דברים שאוכל לפרסם, אין בהם עניין לכלל הציבור.

הפיסקה הזאת היא מעין "לנדוי בקליפת אגוז". יש בה הזדהות של הכותב עם האליטה האחראית שהוא חלק ממנה. יש בה מוּדעוּת חריפה לפער בין הציבורי והגלוי ובין אחורי הקלעים, ביקורת על אחרים ששמותיהם אינם מפורשים, החמרה עם עצמו, בוז לפטפוט מיותר, ודרישה לענייניות. לדעת עורכי הדין שהופיעו בפניו, "ענייניות" היא התכונה שמגדירה את לנדוי השופט. יום לאחר שהובא לנדוי למנוחות, במאי 2011, דיברה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, ב"קול ישראל" על הופעותיה בפניו כפרקליטה. שוב ושוב נדרשה ביניש לשם התואר "ענייני" כדי לומר מה היתה איכותו המיוחדת של לנדוי, וכדי לומר כמה תובענית היתה האיכות הזאת.
אם כן, מנוי וגמור עם לנדוי להימנע מכתיבת זיכרונות שנמענם הוא הקהל. ואולם - הוא אומר לקוראיו המיועדים - "שונים פני הדברים הנרשמים רק לחוג המשפחה המצומצם - לזה יש טעם". הוא עצמו הינו חוליה "בשרשרת הדורות", והוא יכתוב לבני הדור הבא.
ואכן, מה שמתחיל לנדוי לכתוב במרס 1994 הוא ספר למשפחה. הוא הכתירו בכותרת "משה לנדוי: קורות חיי", ובכותרת משנה: "פרקים אוטוביוגרפיים". לשם הקיצור נכנה אותו כאן "הזיכרונות". זהו ספר (למעשה חוברת) בן 143 עמודים מוקלדים ברווח גדול במעבד תמלילים ישן של לנדוי עצמו, ולו נספחים של תצלומים. לנדוי סיים את רשומתו האחרונה ב־9.2.97. בפסח 1998 קיבלה כל אחת משלוש בנותיו עותק של הספר, עם הקדשה בכתב ידו של אביהן, בשורות מלוכסנות מלמעלה מלמטה, על כריכת הנייר הקדמית.

"אין לי עט סופרים"
הזיכרונות אינם ספרותיים. "אין לי עט סופרים", מתוודה הכותב ואומר: "ישנם בני־אדם היודעים להפוך כל פרט בסיפור חייהם לאנקדוטה מרתקת, וכנגדם ישנם אחרים, שאני משתייך אליהם, ההופכים חוויות בעלות עניין רב בחייהם לסיפור משעמם". אבל הסיפור אינו משעמם. הוא מאוּורר ונעים לקריאה. הוא עשוי פרטים־פרטים אבל הוא מתקדם במהירות. הוא רצוף שירטוטים חריפים, ביקורתיים ומבודחים, של אנשים ומצבים, וכמובן של הכותב עצמו. ידוע הסגנון המבודח, ה"יֶקי" - סגנון שמשמש לתקשורת ביום־יום של משפחות מיוצאי גרמניה. בזיכרונות לנדוי מביא לקיצוניות את שני הצירים שיוצרים ומאפשרים את המבודחות היֶקית - אֶמְפַּתיה יחד עם ריחוק מן הדבר המתואר, אוֹבּייקטיביוּת שמצדיקה ומאפשרת ניכור עד כדי ניתוק.
אוֹבּייקטיביוּת היא תכונה בולטת של הזיכרונות, תכונה שלנדוי גאה בה בקנאות של שופט. בסופם הוא כותב: "[...] ראיתי את עצמי כאילו משקיף על עצמי מן הצד, על כישרונותי, המוגבלים למדי, ועל חסרונותי". אך בכתיבת זיכרונות, אוֹבּייקטיביוּת קנאית - גם אם היא מצליחה וגם אם היא נכשלת - היא חולשה.
החלקים הראשונים של הזיכרונות הם סיפור כרונולוגי. כמו בדו"ח או בסיכום מצטיין, בחלק זה הזיכרונות מתחשבים בצורה יעילה בידע המוקדם המשוער של הקורא המיועד. הקורא העולה מדפיהם הוא גם נכדים, אשר לא ידעו את תולדות המשפחה ואת ראשית הציונות והיישוב, ולנדוי ממלא בזיכרונותיו את ההסברים הנדרשים על העולם שממנו בא והעולם שהיה עולמו, בפשטות ובהגינות. הוא דואג לזרימה בין הדורות לשם יצירת שלשלת הדורות שהוא מאמין בה. אבל הוא גם מחנך.
הסיפור הכרונולוגי מסתיים כאשר לנדוי מתמנה לבית המשפט העליון. מכאן ואילך מתקדם יומן הזיכרונות על־פי נושאים. כאן משתנה נימת הכתיבה. לא נמצא בה את חצי־החיוך של ימי לונדון או ימי ההתמחות במשרד עורכי הדין של זמורה. הקורא המשוער כאן שוב אינו בן משפחה, שלנדוי סובלני לחוסר הידע שלו. ההרגשה היא שהכתוב מתכוון אל ציבור רחב יותר, ציבור מיודע היטב, מעורב, איכפתי.
בפרקים אלה לנדוי מזכיר בין היתר את המסכת המוֹנוּמנטלית של מיסמכי משפט אייכמן, מספר על המציאות השלילית שבה נתקלה "ועדת אגרנט", מתפלמס עם מבקריה ועם מבקרי "ועדת לנדוי". דבריו חושפים לנדוי שמתפוצץ מכעס אבל דבק בהתמדה באחריותו הציבורית, ולכן, אף־על־פי שאלה הם זיכרונותיו הפרטיים, הוא נמנע באדיקות מגילוי דברים חסויים, כמו למשל החלק החסוי של דו"ח אגרנט והחלק החסוי של דו"ח ועדת לנדוי. בסוף החלק הזה, שהוא סוף הזיכרונות, לנדוי מקונן על אובדן הרוח הציונית הנכונה ועל התגברות הקנאות הדתית בהווה, וכאן בוודאי אין לו, על־פי הבנתו, שום צורך להוסיף ידע ולתת הסברים.
תכונה בולטת של הזיכרונות היא התמציתיות העירומה שלהם. האם התימצות קטל את האוֹטוֹבּיוֹגרפיה? לנדוי הבטיח לקוראיו "גילוי לב", ואכן את מה שהוא מספר הוא מספר ביושר. אבל הרבה מרכיבים אוֹטוֹבּיוֹגרפיים נעדרים מרשומותיו, או שהם מופיעים בצורה מצומצמת, סתמית, שטוחה.
מלבד רגשות פרטיים עמוקים, נעדרים מן הזיכרונות גם תכנים יותר רגילים שמצופים מבּיוֹגרפיות. למשל, דין־וחשבון על עיצובו הרוחני, איזה מחנכים או יצירות ספרות והגות השפיעו עליו, איזה קונפליקטים העסיקו אותו. בקריאה צמודה אפשר אומנם לאתר רמזים למרכיבים החסרים, ולהשלים אותם תוך הסתייעות במקורות נוספים. אך האם ציפה לנדוי שצאצאיו יבצעו מלאכת השלמה שכזאת?
ההעדר קורא לפרשנות ולניתוח, אך גם צוחק לכל ניסיון כזה. לעיתים החסכנות במידע בּיוֹגרפי חיוני נראית קשורה לבוז של לנדוי לכל ניפוח והתנפחות, להקצנה של התנגדותו - כ"יֶקֶה" מחונך היטב, ממושמע ומאופק - לנתינת חשיבות כלשהי ל"אני". לעיתים קרובות נראית חסכנותו כנובעת ממשהו יסודי, חשוב מאוד, בנפשיותו של הכותב, שהניתוח מהסס אם בכלל אפשר או מותר לגעת בו.
נראה שיש הרבה הרגל מקצועי בתמציתיות הקיצונית שלנדוי רגיל בה מכל שנות שפיטתו. הוא פשוט רגיל לכתוב על אירועים חיצוניים. הוא רגיל לדרוש לסלק מטקסט כתוב כל דבר מיותר, כל מוץ וכל קצף. השופט לנדוי היה אשף של קוֹנקרטיוּת, של פרטי־פרטים שהוא קולט כבזק ומארגן ללא קושי ובתכלית הקיצור. פעמים נדירות בלבד לנדוי מתיר לעצמו להתגאות, ואחת הפעמים האלה היא סיפורו שכבר בתחילת ימיו כשופט צעיר הוא זכה לשבח משופט בריטי בערכאת הערעור. השופט בּוֹרְק (Bourke) כתב באחד מפסקי הדין שלו שפסק הדין של שופט השלום לנדוי היה charachteritically lucid, ולנדוי מתרגם זאת: "בהיר באופן הטיפוסי לכותבו".

איך צריך לקרוא את הזיכרונות
שני הפרקים הראשונים של הספר הזה הם קריאה של החלקים הראשונים - הכרונולוגיים - של הזיכרונות. החלק הראשון של הזיכרונות שכתב לנדוי, החלק שעוסק בשורשי משפחתו ובגדילתו בדנציג בשנים 1912-1930, הוא דל ביותר בפרטים ומבקש תוספת של השלמות ורקע. משום כך דבריו של לנדוי מסופרים לא במלואם וכנתינתם, אלא עם הערות משלימות ותוך הסתייעות במקורות חיצוניים. המקורות האלה הם חיוניים כדי להבין את הווייתה המיוחדת של העיר דנציג, את חשיבותה בעולם הציוני שבין המלחמות, את המוצא ה"מעורב" - מתבולל וציוני - של לנדוי, ועוד.
עזר רב יש בחלק זה ל"ספר משפחתי" נוסף, מוקדם יותר, שערך לנדוי, ושהוא קרא לו "ד"ר לנדאו בעיני ידידים". בשנת 1968, כשמלאו עשרים שנה למות אביו הרופא, ד"ר יצחק לנדאו, מסרו ידידיו הדנציגאים של הרופא למשה לנדוי רשימות זיכרון, והוא כינס אותן בספר קטן (שהודפס במכונת כתיבה). זהו ספר מרתק ומרגש, ויש בו תיאורים של הפעילות הציונית של ד"ר לנדאו על רקע בעיות הקהילה היהודית בדנציג, יחד עם לא מעט פרטים על משפחת הרופא. נעזרתי בו בעיקר בפרק הראשון של הספר, המסתיים בתיאור שנות לימודיו של לנדוי בלונדון בתחילת שנות ה־1930.
הפרק השני של הספר הוא קריאה של הזיכרונות מאז עלייתו לארץ ישראל ועד למינוי לבית המשפט העליון ב־1953. חלק זה של הזיכרונות עשיר במקצת מקודמו, ועולה ממנו תמונה פחות או יותר ברורה של מסלול חיי הגיבור ואווירתם. כאן ניתן לשמוע יותר את לנדוי המדבר בקולו שלו, בשילוב עם מספר הערות והבהרות נחוצות. גם לגבי החלק הזה יש לזכור כי הזיכרונות נכתבו כטקסט פרטי־משפחתי.
הסיפור הכרונולוגי שמספר לנדוי מסתיים כאמור ערב מינויו לבית המשפט העליון, ויתר פרקי הזיכרונות אינם כרונולוגיים. לכן איני מביאה אותם כפרקים עצמאיים ונפרדים. הם משובצים בתוך פרקי הספר האחרים, הערוכים לפי נושאים. עם זאת, גם פרקים אלה מסודרים באופן כללי באופן כרונולוגי.

העיר דנציג בין המלחמות
נולדתי בדנציג ביום 29.4.1912 (י"ב באייר תרע"ב) - להורי בטי (בתיה) לבית אייזנשטדט (Eisenstaedt) וד"ר יצחק לנדאו (Landau). אני בחרתי בכתיב "לנדוי" בעברית אחרי עלייתי ארצה, ככתיב השם באידיש. תעתיק מדויק של ה־au הגרמנית אינו אפשרית בעברית בהברה ספרדית ולכן השמות לנדאו, לנדוי, לנדא, לנדה בכתיב עברי כולם היינו־הך. "שילמתי" בעד התעתיק שבחרתי בו מדי פעם, כאשר קוראי עברית מבטאים את שמי בתור oi הצורם את האוזן, וכך גרמתי לרעייתי ולבנותי אי־נעימות. אבקש את סליחתן!

כך פותח לנדוי. לא רק משפחתו סבלה מן האיות יוצא־הדופן שבחר לשמו בעברית, שאותו הוא נטל כנראה מן התקדים של פרופ' קלויזנר.
כמו כל בּיוֹגרף ואוֹטוֹבּיוֹגרף, לנדוי מתחיל את סיפור חייו ב"גֶנֵיאַלוֹגיה (ייחוס אבות ואמהות)", ומזכיר למעלה מ־30 קרובי משפחה. עוד לפני אלה הוא מזכיר את עיר הולדתו - דַנְציג (גְדַנְסְק הפולנית). כשנולד, היתה זו בירת מחוז פּרוּסיה המערבית בקיסרות הגרמנית. בקרב כ־180,000 תושביה היתה האוכלוסייה הגרמנית רוב מובהק. אבל גרו בה גם פולנים וקאשובים - העם הגרמני־סלאבי המקומי - וכן מיעוט יהודי בן כ־2,500 איש.
דנציג נוסדה במאה ה־11 בשפך נהר המוֹלְטַאוּ, זרוע של הוויסלה, אל תוך הים הבלטי. הנמל שלה שימש לסחר על הוויסלה, מן הים אל תוככי פולין ורוסיה. תקופת ייסודה של דנציג היתה תקופת ההתפתחות של "הדרך הבלטית" - מסלול מסחרי של נהרות ותעלות מסקנדינביה אל הקיסרות הביזנטית, דרך נהרות הנשפכים לים הבלטי, ודרך חיבור של תעלות אל נהר הדְנְיֶיפְּר ואל הים השחור. במאה ה־14 השתייכה דנציג לברית ערי ההאנְזָה. מלח, משי, ענבר, תבואות ועץ הושטו דרכה עד לקְרָקוֹב ומשם לקִיֶיב. בתקופות שונות שקקה העיר בני עמים שונים שהגיעו אליה לרגל מסחרם. עשיריה הזמינו אדריכלים פְלֶמים ואיטלקים נודעים לתכנן את בתיהם. חזיתות פְלֶמיות צרות לאורך תעלותיה איפיינו את העיר גם אחרי שהובאה תחת שלטון פּרוּסיה. כשדולדל הקשר עם מעמקי פולין, אבד לה מעמדה הבולט. מיבנים־לשימור בסגנון "מַנְיֶיריסטי" הם עדות לעושרה של גְדַנְסְק ולקשריה עם ערי צפון אירופה.
כמו ירושלים, מקומה הגיאוגרפי של עיר הולדתו של לנדוי היה קו התפר בין שני עמים. העימות הממושך בין גרמנים לפולנים עתיד היה להביא עליהם הרס הדדי שאין לתארו. העיר עצמה עברה חליפות משלטון פולני לשלטון גרמני, ובגבור העימות בין שני הלאומים היא הפכה - בשל הרכבה הדמוגרפי הגרמני - למעין משלט קדמי של גרמניוּת אל מול המרחב הסלאבי. זהות זו, של משלט נצור של גרמנים מול פולין, נעשתה כמובן בוטה ואלימה בין שתי מלחמות העולם, לאחר שפולין זכתה בעצמאות ובמסדרון־מוצא אל הים הבלטי, שבקצהו "העיר החופשית" דנציג־גְדַנְסְק.
את העימות הגרמני־פולני מזכיר לנדוי במשפט יחיד בזיכרונות. הוא מספר כי בילדותו נהגה משפחתו ללכת לרחוץ בים, בחוף בשם וֶסְטֶרְפְּלאטֶה (Westerplatte), והוא מוסיף בסוגריים: "מקום זה התפרסם אחר־כך בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאתר שבו החזיקו הפולנים בנמל של תחמושת ושם הם התגוננו בגבורה בקרב שהיה אבוד מראש, שנמשך כמה שבועות, נגד גייסותיו של היטלר, שפתח שם בעורמה במלחמתו נגד פולניה".
חוזה ורסאי מ־1919 הקים מדינה פולנית עצמאית, וכדי שיהיה לה מוצא אל הים אולצה גרמניה המובסת למסור למדינה החדשה רצועת אדמה שנודעה בהיסטוריה בשם "המסדרון הפולני" או "מסדרון דנציג". רצועה זו חצתה את השטח הגרמני פחות או יותר לאורך תוואי הויסלה. הפולנים רצו מאוד שדנציג, ששכנה בקצה "המסדרון", תיכלל גם היא בו, אבל מאחר שלמעלה מ־90 אחוזים מתושבי העיר היו גרמנים, נמצא לה פיתרון ברוח עקרון ההגדרה העצמית של הנשיא האמריקאי ווּדרוֹ וילסון - והעיר הפכה ל"עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים שנוסד אז. מבחינת המכס והמטבע אוחדה העיר עם פולין, למעשה הפכה למובלעת גרמנית בתוך שטח פולני.
הקמת פולין העצמאית התרחשה בתוך אנדרלמוסיה ואלימות בכל אזורי מדינת פולין החדשה, שנקרעו מתוך האימפריות־לשעבר רוסיה, פּרוּסיה ואוסטריה, והודבקו למדינה אחת על אוכלוסייתם חסרת ההוֹמוֹגֶניוּת. בין היתר החלה הגירה מסיבית של גרמנים אל השטחים שנותרו בידי גרמניה - ההערכות נעות בין חצי מיליון למיליון תושבים גרמנים שעקרו מהמחוזות המעורבים. היה זה היפוך־כיוון של הגלגל ההיסטורי, שכן פּרוּסיה המערבית היתה במאה ה־19 שטח של גרמניזציה מוּכוונת־ממשלה, שבמסגרתה ניתן לגרמנים עידוד כלכלי נמרץ להתיישב באזור.
לנדוי הזכיר בזקנותו את המתח ששרר בדנציג בשנות ילדותו ונעוריו, כשהטיף נגד ויתורים של ישראל לפלסטינים. בהתייחסו להצעה לבינאום ירושלים אמר שהוא יודע היטב איזו צרה היא עיר בחסות בינלאומית, הוא גדל בעיר כזו. זוהי התבטאותו היחידה על דנציג שבין המלחמות.

דנציג בציונות
לדנציג נודעה חשיבות מסוימת בתולדות הציונות. עד לאֶמַנציפַּציה של היהודים בגרמניה, באמצע המאה ה־19, נאבקו פרנסיה הנוצריים של דנציג נגד כניסת יהודים לתוכה. יהודים התיישבו בכפרים סביב העיר, הגיעו לימי שוק כפריים, טוו קשרים עם סוחרי דנציג הנוצרים, אך בעיר עצמה לא הותר להם לשבת. למרות שיוויון הזכויות המלא שהשיגו יהודי פּרוּסיה ב־1869, האוכלוסייה היהודית בעיר וסביבותיה, שהורכבה מחמש או שש קהילות יהודיות קטנות, נותרה קבועה למדי: בין 2,500 ל־3,000 נפש, וכירסמו בה הגירה אל מעבר לים ונישואי תערובת.
בסוף המאה ה־19, כדי לא לאפשר התחמקות מתשלום מיסי קהילה וגם מתוך ציות לחוק הפּרוּסי, התאגדו רוב הקהילות הקטנות לקהילה אחת, ליברלית (רפורמית), שהקיפה את רוב יהודי דנציג. בתי הכנסת הקטנים של הקהילות הקודמות נסגרו, ובמקומם בנתה הקהילה בית כנסת מפואר שנחנך ב־1887. זה היה מיבנה גדול־ממדים (היו בו 2,000 מקומות), בסגנון ניאו־קלאסי עם כיפה ענקית ורמיזות ערביות־ביזנטיות, עיצוב שהיה נפוץ בבתי כנסת ליברליים ברחבי גרמניה. הרפורמה בגרמניה - כינוי נרדף ליהדות הליברלית - יצרה סידורי תפילה בגרמנית או במהדורות דו־לשוניות של עברית מול גרמנית, שבהם הודגשו האספקטים האוניברסאליים של היהדות, ונמחקו התפילות לשיבת ציון ושאר גילויי לאומיות. התפילה נערכה בהשראה פּרוֹטסטנטית, בהדרת כבוד ותביעה לשקט, יום אחד בשבוע, עם מקהלה ואף עוגב שהופעל על־ידי עוּגָבָר לא־יהודי. היהודים הליברלים (הרפורמים) תפסו את עצמם כאזרחים גרמניים ובני העם הגרמני, ואת היהדות כדת שעיקרה מוסר. דיני הפולחן היהודי, סברו, היו יפים לשעתם בלבד. והם האמינו שהאנטישמיות תדעך עם התקדמות האדם.
לאיחוד הקהילות הזה לא הצטרפה הקהילה האורתודוקסית הקטנה של בית הכנסת של רחוב מַטֶנְבּוּדֶן, שהיה בית הכנסת של ד"ר יצחק לנדאו, אביו של משה לנדוי. זו היתה קהילה שרובה "אוֹסְט־יוּדֶן", יהודים ממזרח אירופה, בעיקר מרוסיה. יהודים אלה המשיכו פחות או יותר את מסורת אבותיהם בלי לנהות אחר חידושי הפוליטיקה הליברלית - הגרמנית והאוניברסלית, ובלי להסכים לרפורמה הדתית - המתבוללת (הליברליוּת והרפוֹרמיוּת היו היינו־הך מבחינה אידיאולוגית וכן גם סוציולוגית). הם שמרו אפוא על קהילה עצמאית, ולא הצטרפו לאיחוד הקהילות.
להסדרים שקבע חוזה ורסאי היתה השפעה עצומה על היהודים בדנציג. איחוד המְכָסים של דנציג ופולין חיזק את הקשר הכלכלי ביניהן, ועל־פי חוקתה של העיר החופשית היתה לאזרחי פולין זכות להתיישב בה ולעבוד ולסחור בה. יהודים פולנים החלו להתיישב בעיר. הם עסקו בסחר חוץ, בבנקאות, בתעשייה או במלאכה ומסחר זעיר - ענפים שצמחו הודות לקשר המתהדק עם פולין. רבים מהם הגיעו לשם עם עסקיהם ועם עובדיהם. מצבם הכלכלי היה בדרך כלל טוב. ב־1929 הגיע מספר יהודי העיר ל־10,000 בקירוב.
אך לדנציג זרמו גם פליטים יהודים. בפולין החדשה היו כָאוֹס וגזירות על היהודים. ברוסיה התרחשו מהפכה, מלחמת אזרחים, מלחמת גבול עם פולין, והרבה רכוש פרטי הוחרם. אזורים שלמים במזרח אירופה הפכו במלחמה לאדמה חרוכה, ומצב היהודים בהם, במלחמה ובשנים שלאחריה, דולדל לשפל מדרגה שכמוהו טרם היה. בעקבות אלה נדדו המוני יהודים ממזרח אירופה, ועשרות אלפים מהם נהרו אל דנציג, שהכניסה אליה לא חייבה ויזה. חלק גדול מהם באו בחוסר כל. הם קיוו להמשיך הלאה, לאמריקה או לכל מקום שיקבל אותם. אבל היה קשה להשיג ויזות כניסה למדינות המערב, וכך הם הצטופפו במחנה מעבר שלעיתים איכלס עשרים אלף נפש בתנאים קשים.
ב־1893 הוקמה ההתארגנות הראשונה של יהודי גרמניה, "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית". הקונגרס הציוני הראשון התקיים כידוע ב־1897, ובאותה שנה נוסדה "ההתאחדות הציונית של גרמניה". ב־1910 (או 1912, לפי גירסה אחרת) נוסד סניף ציוני בדנציג. מייסדו היה ד"ר יצחק לנדאו, אביו של משה לנדוי.
עד תום "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם הראשונה) היה הסניף הציוני בעיר מצומצם ומנומנם. אך השינוי במעמד העיר לאחר המלחמה נתן לציונות של דנציג תנופה. אצל רבים מן היהודים הפולנים והרוסים שבאו אליה פיעם רגש לאומי, ולא מעטים מהם היו ציונים. וכן, מאחר שהעיר החופשית איפשרה כניסה קלה מתוך פולין, רבים מפעילי הציונות שמחוץ לגרמניה נהגו לעבור דרך העיר במסעותיהם. מאותה סיבה נוח היה לכנס בה ועידות ציוניות. ואכן, ב־1924 נערכו בה הוועידות העולמיות של "השומר הצעיר" ושל "ברית הנוער", ב־1926 ועידה של "החלוץ", ב־1929 ועידת היסוד של מפא"י, וב־1931 ועידת היסוד של בית"ר. דנציג היתה למעין נקודת צומת ציונית.

המשפחה מצד האב...
שורשיו המשפחתיים של לנדוי מעמיקים אל תוך שני המחנות של יהודי גרמניה: הליברלים (הרפורמים) והאורתודוקסים. מצד אביו היו שורשיו אורתודוקסים, ומצד אמו - ליברלים. סבו (אבי אביו) משה לנדא, וסבתו (אֵם אביו), רבקה לנדאו לבית ארליך ("סבתא רבקה"), הגיעו לדנציג מהמזרח, מאזורים פולניים. הסבא משה בא מוורשה. אישתו הסבתא רבקה באה ממקום ששמו קֶמְפֶּן (בפולנית "קֶמְפְּנוֹ") - שטעטל במחוז פּוֹזן, מחוז שהיה ברובו פולני אם כי סופח לפּרוּסיה באמצע המאה ה־19. בזמן סיפוחה לפּרוּסיה, בערך בזמן שנולדה סבתא רבקה, מנתה העיירה קֶמְפֶּן כ־6,000 תושבים, וכשני שלישים מהם היו יהודים, שפרנסתם על סחר צמר בין פולין לשלזיה. התיכנון העירוני היה רוסי - כיכר גדולה עם בתי מימשל מפוארים יחסית, סביבה בתי העשירים, ומאחוריהם שורות של בתים נמוכים ועלובים השקועים בעפר ובבוץ. הדרכים היו משובשות, הקשר עם העולם החיצון אפסי, לשון הדיבור ברחובות העיירה היתה יידיש, והחיים התנהלו על־פי הלוח היהודי. קֶמְפֶּן היתה מפורסמת בחומרה הדתית שנהגה בה.
משה לנדא, הסבא, בא ממורשת יהודית מפוארת. את סיפור מקורות משפחתו פותחים זיכרונותיו של לנדוי כך:

מאבי למדתי שאנו משבט לוי, ששימשו בקודש בבית המקדש, בין היתר בתור מוּזיקנטים, ושאנו מצאצאי "הנודע ביהודה", רבי יחזקאל לנדא, רבה הראשי של פראג בסוף המאה ה־18. מן הערך "לנדא" באנציקלופדיה העברית תוכלו ללמוד על גדולתו בתור רב ופוסק הלכות שסמכותו עומדת עד היום.

הפתיחה הזאת, שקושרת את לנדוי גם עם העבר המסתורי של המקדש, על משורריו ה"מוזיקנטים", וגם עם אחד מן הגדולים בפוסקי ההלכות במאה ה־18, מציגה - ודאי בלי משים - מעין תעודת זהות אישית של לנדוי עצמו. צד אחד של חייו הוא תפקידו כשופט, והצד האחר הוא מסירותו למוזיקה. הנגינה והכרת המקורות היהודיים הם גם שני התחומים שלנדוי, במקומות שונים בזיכרונות, מקונן על חוסר השלמות שלו בהם.
אחד מצאצאיו של אותו "הנודע ביהודה", מאבות אבותיו של לנדוי, עבר מפראג לוורשה. שם נולד כאמור הסב משה לנדא, והוא שהגיע לדנציג. אין אנו יודעים מתי ומדוע, וגם לא במה עסק. בדנציג הוא נשא לאישה את הסבתא רבקה לבית ארליך. נולדו להם בן בשם יצחק, אביו של משה לנדוי, ושתי בנות, בטי ומלי, דודותיו.
סבא משה נפטר בגיל צעיר, 36 בסך־הכל, מסיבה לא ידועה. פרט לשלושת צאצאיו הוא השאיר אחריו בדנציג אח אחד בשם שמואל, שעסק בסחר חוץ של דגים מלוחים. את משפחתו מזכיר לנדוי בזיכרונותיו בחיבה. אחת הבנות היתה ידידת נפש של אמו בטי (לבית אייזנשטדט), ושלושת בני דור הנכדים של שמואל היו ציונים מגשימים. בן אחד נפל במלחמת השיחרור ושתי בנות היו מראשוני קיבוץ שובל בנגב.
על ההיסטוריה של סבתו רבקה, אֵם אביו, מספר לנדוי רק דברים ספורים, אך ברור שהרקע שלה היה "מזרחי" ואורתודוקסי למהדרין. היא היתה בתו של רב הקהילה בעיירה קֶמְפֶּן שממנה באה. קרובי משפחה שהיו מבאי הבית זכרו אותה בתור אישה אדוקה מאוד ומשכילה מאוד. אין אנו יודעים מה היתה מידת האדיקות של בעלה, סבא משה, שנפטר כאמור בגיל צעיר. סבתא רבקה, שנותרה אלמנה, פירנסה את משפחתה בניהול בית אוכל כשר למהדרין, שסועדיו היו סוחרים יהודים מפולין. הפרנסה בבית היתה דחוקה. בנה יצחק, אביו של לנדוי, עזר לעיתים ברוכלות קטנה מדלת לדלת בעיר. ייתכן שהגיס שמואל (אחי הסב), שהתגורר באותו רחוב ועסק בסחר דגים מלוחים, תמך באלמנה.
לנדוי זכר את סבתו רבקה "כאישה גוצה, נמרצת, אדוקה מאוד". אדיקותה היא מרכיב יסודי בתמונה המשפחתית של לנדוי. היתה זו כנראה אדיקות חסידית. מספר לנדוי בזיכרונות: "בראשית שנות השלושים נהתה רבקה, ברוב אדיקותה, אחרי החסידוּת מחצרו של הרבי ממוּנְקַץ' דווקא (בקַרְפָּטוֹרוּס [רוסיה הקַרְפָּטית] שהיתה אז חלק מצ'כוסלובקיה) והלכה עם בתה מלי [דודתו של משה לנדוי] לעיר ההיא, כדי לחסות בצילו של הרבי. אחרי זמן־מה חזרה לדנציג ונפטרה בה". מוּנְקַץ' היתה עיר הונגרית שנמסרה לצ'כיה. הרבי ממוּנְקַץ', אישיות חזקה שמשכה אליה המוני חסידים, היה אנטי־ציוני חריף, אך תמך בסכומים נכבדים בחסידיו שעלו לפלסטינה, ואף הקים למענם שיכון בירושלים.
דודתו של לנדוי, בטי לנדאו, נישאה לצורף ושען, ומשפחתם חיתה במצוקה חומרית. אחותה הקטנה מלי התחתנה עם אוֹפּטיקאי שהגיע מווילנה, גלזר שמו. האם והאחיות שמרו על תרי"ג מצוות. שתי האחיות עזבו את גרמניה ב־1939. רוב הקרובים מצד האב שנשארו בחיים הגיעו ארצה. לנדוי אינו אומר על כך דבר, אך ברור שהדבר היה לשביעות רצונו. משפחת אביו היא הוכחה לכך שיהודים שהיו קרובים ליהדות "המזרחית" ולדת נשארו חלק מן העם היהודי.

...ומצד האם
לעומת משפחת אביו, משפחת אימו של לנדוי, בטי אייזנשטדט, היתה ותיקה יותר בגרמניה. זו היתה משפחה יהודית־ליברלית ומתבוללת. הורי אימו, הרמן וג'ני אייזנשטדט, היו כנראה אנשים אמידים. הם היו בעלים של בית מסחר גדול לאריגים ולבגדים מוכנים בעיר קטנה בשם פּוּציג (בפולנית פּוּצְק) הקרובה לדנציג. הסבא גם ניהל סניף של בנק גרמני מתוך ביתו. לנדוי אהב מאוד את שני "הזקנים" האלה, שאצלם הוא היה "נכד אהוב ומפונק".
בזיכרונות אומר לנדוי כי הורי אישתו תפסו את היהדות כפי שתפסו אותה יהודי גרמניה הליברלים, שבטחו באֶמַנציפַּציה של היהודים במסגרת המדינה הגרמנית, וסופם היה מר. הכאב והכעס עדיין ניכרים אצלו, כשהוא בן למעלה מ־80 שנה, בכותבו על סירובו של הסבא הרמן אייזנשטדט לעקור מגרמניה לפלסטינה ועל גורל הורי אמו: "אבי, הציוני, השתדל מאוד לשכנע את חותנו הרמן לעלות לארץ ישראל כאשר אותות האסון שפקדו את יהודי גרמניה כבר היו ברורים, אך סבי לא השתכנע וסירב לעקור לארץ 'אוריינטלית'".
שניהם, הסבא והסבתא, נספו בשנים 1940 ו־1941 בגטו לודז', לאחר שגורשו לשם בתחילת המלחמה ב־1939. הרמן היה אז בן 80, ג'ני היתה בת 79. סבתא ג'ני האריכה לחיות תשעה חודשים אחרי מות בעלה. לנדוי כותב:

בידי נמצאות תעודות הפטירה שלהם, מאת עיריית לודז', אבל סיבת מותם אינה ידועה לי - או מגפה בגלל תנאי המגורים הנוראים בגטו או מיתת רעב ותשישות. כנראה נחסכו מהם הזוועה והביזיון הסופי של הגירוש מן הגטו לאחד ממקומות ההשמדה בגז או בירי. היה זה סופם המר של "יהודים גרמנים בני דת משה" שהאמינו, כמו רוב רובם של יהודי גרמניה, בשיוויון הזכויות שהחוק הבטיח להם והם היו נאמנים למולדת ולקיסר עד שהקיסרות הגרמנית התמוטטה בסוף מלחמת העולם הראשונה.

ב־1937, אחרי חתונתו של לנדוי עם לאה לבית דוכן, נסעו בני הזוג הצעיר מארץ ישראל לבקר את "סבא וסבתא אייזנשטדט שלי". מהפגישה נותרה תמונה - משה ולאה לנדוי עומדים משני צידי הקשישים הזקופים. כותב לנדוי: "שניהם הזדקנו, אבל בריאותם היתה עדיין תקינה. חשנו, לאה ואני, שזה מיפגשנו האחרון, כי כמסופר לעיל, סבא הרמן (צבי) לא נענה להפצרות חתנו - אבי - לעלות ארצה". הוא מסיים את הזיכרון מן הביקור הזה כך: "מכל רכושם הורשו לקחת עימם מטען יד שמשקלו אסור היה לו לעלות על מס' קילוגרמים".
ל"זקנים" היו שבעה ילדים, אמו של לנדוי ושישה בנים, דודים של לנדוי. כל הדודים זכו לקבל חינוך גבוה, ואיש מהם לא קיבל חינוך יהודי. על כך יש כמובן ללנדוי ביקורת, וקצת הלאה הוא כותב: "[...] היו להם שישה בנים ובתם היחידה, בטי. הבנים חסרו על־פי חינוכם כל תודעה יהודית וגדלו כ'מתבוללים', כביכול, בסביבתם הגרמנית. גם הם שילמו מחיר יקר על אשליית הוריהם". לא ברור אם "המחיר היקר" הוא מות שניים מהם בשואה (הבכור נספה בגטו ורשה, ואח נוסף נהרג במחנה הריכוז שְטוּטְהוֹף), או אולי (או גם) נטישת היהדות על־ידי ארבעת האחים האחרים, שעזבו את גרמניה בעוד מועד וניצלו. הפּריזמה הציונית של לנדאו ניכרת ביותר כשהוא מגולל את גורלם של ארבעת דודיו אלה, שכולם התחתנו עם נוצריות וצאצאיהם כבר אינם יהודים. הצער מאיר צד חשוב בהשקפה הציונית של לנדוי, או שמא בהשקפתו היהודית: הוא מצטער על אובדן כל הנפשות האלה לעם היהודי.
בסיכומו של דבר, המשפחה שבה נולד וגדל משה לנדוי כללה יהודים ולא־יהודים, ציונים ואַ־ציונים, אורתודוקסים וליברלים, דתיים וחילוניים, אמידים, מבוססים ודלים. למרות הפערים במעמד, בהכנסות, בהשתייכות האידיאולוגית והרגשית, ובהשקפות בין מרכיבי המשפחה - אולי צריך לומר המשפחות - פערים שגדלו והלכו מעשור לעשור, נשמר בכל זאת קשר. המשפחה היתה ערך אידיאולוגי וגם רגשי, וכזו היא המשיכה להיות לגבי לנדוי.
האם מכאן נטל לנדוי את אמונתו בחשיבות של ריבוי נקודות מבט, ואת סובלנותו (שנחלשה בזקנותו) כלפי השקפות שונות משלו? והאם, מנגד לכך, מן ההתבוללות של חלק גדול של משפחתו הוא נטל גם את חוסר הסובלנות הקיצוני שלו - כשופט - כלפי יהודים שהמירו את דתם? מעניין שלמרות הקושי שהיה לו עקב ההתבוללות וההתנצרות של חלק מהמשפחה, הוא לא התנתק גם מן הלא־יהודים שביניהם. אחד מהדודים אייזנשטדט נשא אישה נוצרייה בשם אלי, ולנדוי הצעיר חיבב אותה ביותר, "בגלל אישיותה".
בזיכרונותיו לנדוי פורש רשימה של עשרות דודים, בני דודים, בני זוגם (לפעמים הם נישאו פעמיים) וצאצאיהם, כולל היהודיים־למחצה והלא־יהודים שבהם, שמפוזרים בשלוש יבשות. הוא מונה כל אחד מהם, על עיסוקו, מקום מגוריו, והקשר שהוא ואישתו לאה מקיימים איתו. למקרא הדברים מתעוררת ההרגשה שהאנשים הממשיים האלה, עם פרטי חייהם המציאותיים, מבקעים את מסכת המושגים הציוניים־לאומיים של לנדוי. הם לא מבטלים אותם, אלא צומחים דרכה, כמו שצמחים משגשגים דרך קיר. כשהיו הוא ולאה באוסטרליה, הם ביקרו קרובים (מעין שלישי־ברביעי) נוצרים שנישאו לנוצרים, "משפחה ענפה - משפחות מבוססות המשמשות דוגמה להיעלמות התורשה היהודית על־ידי היטמעות מלאה בסביבה לא־יהודית".
ולבסוף, "לפני כעשר שנים", כותבים הזיכרונות של מי שהיה בינתיים לאדם קשיש, "קיימנו כאן בירושלים כנס משפחתי. הכנס היה מוצלח וכינס גם קרובים שלא הכירו זה את זה לפני־כן". לזיכרונות הוא צירף רשימת שמות וכתובות של צאצאי המשפחה, "כדי לאפשר לקורא דברים אלה קשר עם מי מהם".

יצחק ובטי, ההורים של משה
אביו של משה לנדוי, יצחק לנדאו, נולד ב־1884 בדנציג. אמו בטי לבית אייזנשטדט נולדה ב־1886 בפּוּציג. בתצלום שלה שמצורף לזיכרונות היא נראית כבת שלושים, יפה ומעניינת. היא לבושה בחולצה בסגנון של לפני מלחמת העולם. הבגד מסרבל אותה, ההידור לא מהודר. היא תומכת את ראשה ביד אחת, מבטה חריף, מלוכסן קצת, ואולי אפשר לקרוא בו שלא כל־כך חשוב לה הלבוש הבורגני הזה. יש בה דימיון גדול למשה לנדוי, בחלק התחתון של הפנים, במיבנה השפתיים. היא היתה גבוהה בראש שלם מבעלה, וממנה קיבל כנראה משה לנדוי את גובהו.
בטי היתה בחורה יפה ומוכשרת, אבל במשפחה הבורגנית הפטריארכלית הנורמטיבית שאליה נולדה היא לא נהנתה מחינוך גבוה. לנדוי בעצמו היה ראש משפחה פטריארכלי, אך כבר מדור אחר. הוא זכר, בוודאי בתרעומת, שלא פעם התאוננה אמו שכל ששת אחיה פונקו על־ידי הוריהם וכולם זכו לחינוך גבוה, בעוד שהיא נדרשה לשרת אותם. היא למדה בתיכון בפּוּציג, ואחר־כך נשלחה לפנימייה לבנות לשם "חינוך משלים". "חבל", כותב לנדוי, "כי היא היתה בעלת כישרונות בולטים". בעיקר לשפות. אחרי בואה לפלסטינה למדה אמו היטב עברית והתבטאה בה בחופשיות. יש להניח שגם את כישרונו לשפות נטל לנדוי ממנה. הגרמנית של אביו היתה מצוינת, אבל על העברית הוא לא הצליח להשתלט כדבעי.
גידולו של אביו היה יותר מורכב. בפּרוּסיה ואחר־כך בגרמניה הורים חויבו לשלוח את ילדיהם לבית־הספר, לשמונה שנים של חינוך חובה. עם כל קשיי הפרנסה שלחה אותו אמו - סבתא רבקה - לבית־הספר העממי שליד הגימנסיה העירונית המשובחת של דנציג, ואחר־כך לגימנסיה עצמה. כמו כל מערכת החינוך הגרמנית, אלה היו המשך של בתי־הספר הפּרוּסים.
מרתק לדמות כיצד עבר הילד ואחר־כך הנער יצחק בין סביבות החיים השונות שלו, ומה הוא לקח מהן כדי ליצור את עצמו. בבית־הספר הוא למד גרמנית, שפות קלאסיות (לנדוי מזכיר שבזמנו של אביו נדרשו התלמידים לחבר שירים בלטינית), מדעי הטבע. בבית־הספר הוא היה ילד גרמני. שם למד שהלאומיות היא ההשתייכות הראשית של הפרט לחברתו. בביתו או בבית הכנסת הוא למד חומש, התפלל, שמע יידיש. בבית האוכל הכשר של אמו הוא ראה ושמע את הסועדים שבאו מעבר לגבול, וגם הם דיברו יידיש, ואולי גם פולנית. סביר להניח שבין הדיבורים על שערי הממכר של חיטה ועץ דובר גם על מצב היהודים מעבר לגבול, על הפיגור השורר באינספור העיירות היהודיות המנקדות את המרחב העגום הזה, הסובלות מחקיקה אנטישמית והסתה מטעם השלטונות - בשונה מאוד מהקידמה והביטחון שהורגשו בדנציג הגרמנית.
תקופת ילדותו של יצחק לנדאו חופפת את התפתחותה של אנטישמיות מודרנית חריפה בכל אירופה ואת תחילת ההתארגנות של יהודי גרמניה. הוא היה בן 13 כשהתכנס הקונגרס הציוני הראשון. האם הרושם העצום שהותיר הרצל על יהודי מזרח אירופה חדר גם אל בית הכנסת ברחוב מַטֶנְבּוּדֶן?
אפשר רק לנחש באיזו מידה טפטפה האנטישמיות החדשה, שנהגתה על־ידי אינטלקטואלים בווינה, ברלין ופריז, אל תוך חייו של הנער יצחק. ייתכן שהוא הגיע גם אל שאר חלקי העיר, ואל הנמל. נמל דנציג היה בעיקרו נמל מטענים, אבל הפליגו ממנו והגיעו אליו גם אוניות נוסעים - מהגרים שביקשו לשים את פניהם אל העולם החדש - והנמל נטל חלק ביציאה ההמונית של יהודים מתחומי רוסיה. מאז פרעות 1881 וחוקי מאי 1882 של הצאר אלכסנדר השלישי, יהודים בורחים מהאימפריה הרוסית. אלה הם אנשים עניים, שבאים מהעיירות היהודיות של תחום המושב. אפשר לדמות איך נראית בעיני הנער יצחק משפחה מהגרת כזאת - אנשים עם מעילים כבדים, נשים עם מטפחות ראש בנוסח רוסי, צרורות מיטלטלין, תינוק על הזרועות - כשהיא מתקדמת ברחוב לאורך חזיתות הבתים הפְלֶמיות האלגנטיות. ואולי הוא נתקל במהגרים בבית האוכל של אמו - שמחים שמצאו מסעדה כשרה בעיר הגרמנית, סועדים בחסכנות ובדאגה, מלקטים מידע ושמועות. איזה רושם השאירו עליו כל אלה?
בתוך הרקע הזה - בין בית־הספר הכללי עם תקוות הקידמה לבין בית האם הדבק באַרְכָאיוּת של דת האבות; בין מוריו וחבריו ללימודים, הגרמנים־פרוטסטנטים, לבין באי בית הכנסת, היהודים הרוסים והפולנים; בין הלטינית והיוונית האליליוֹת לבין פרשת השבוע, דרשות הרב ביידיש והתפילות בעברית; בין שיוויון זכויות לבין אנטישמיות; בין שאננות ואמון של אזרחים מוגני־חוק לבין חרדה וחשדנות של אורחים־נוטים־ללון שמישטר אנטי־יהודי פלט אותם מארצם - בתוך כל זה צמח האיש המקורי, נחוש־האופי וחם הלב שהיה הרופא ד"ר יצחק לנדאו, אביו של לנדוי. הוא האישיות שחותמה על חיי בנו היה העז ביותר.
לנדוי כותב על אביו: "עד מהרה התמרד הצעיר נגד האדיקות הקיצונית ששררה בבית, ונעשה חופשי בהליכותיו, אם כי יחסו למסורת נשאר חיובי". איננו יודעים מתי התחולל המרד הזה, אם היה הדרגתי או התבטא בהפסקה פתאומית של קיום המצוות. דבר אחד ברור: מרד הבן היחיד אינו גורם לניתוק מן האם. הבן מתמרד, אך האם המתפרנסת בקשיים גדולים מממנת את לימודיו. הוא ממשיך בלימודים גבוהים, וההשכלה שהוא רוכש היא שימושית, ותאפשר לו עצמאות יחד עם עלייה בסולם החברתי - רפואה.
אל לימודי הרפואה באוניברסיטאות קֶניגְסְבֶּרְג ובּרלין יצא יצחק לנדאו מעירו דנציג ב־1902. שם הוא נהיה לציוני. בין היתר הוא הכיר את בן השנתון שלו קוּרט בּלוּמנפלד, שעתיד להיות המנהיג והדובר המובהק של "הדור השני" של ציוני גרמניה ולהתמנות ב־1911 למזכיר ההסתדרות הציונית העולמית. היכרות זו, שהיתה לידידות מתמשכת אם כי לעיתים לא חסרת מתח, עיצבה לא מעט את הציונות הרדיקלית - המגשימה - של יצחק לנדאו. לימים היא פתחה בפני משה לנדוי הצעיר שבא ללמוד בלונדון את דלתות ההסתדרות הציונית ששכנה בה.
ב־1910, בהיותו בן 26, חזר ד"ר לנדאו לדנציג, הקים בה סניף של ההסתדרות הציונית ועמד בראשו. הציונים המעטים של דנציג, שכמהו להתארגנות, קיבלו בברכה את הנהגתו הנמרצת. הוא ניסה, ללא הצלחה, להתסיס את הדעות בקהילה, אך עמדה לרשותו מתכונת אירגונית שכבר הוכיחה את עצמה - הקמת מועדון ספורט יהודי. ב־1912 הוא יזם, הקים ועמד בראש אגודת התעמלות וספורט לצעירים יהודים בשם הלא־מקורי "בר כוכבא". האגודה היתה מסגרת של פעילות ספורטיבית וחינוך ציוני. מדי שבוע קיים הרופא אסיפה ציונית חינוכית באחת ממסעדות העיר.
למרות שעזב את הדת נהג ד"ר לנדאו להמשיך לבקר בבית הכנסת, לפחות בימים הנוראים (בקיסרות גרמניה היו היהודים חייבים להשתייך לקהילה כלשהי). כמו שסיפרתי, הקהילה שלו היתה קהילת בית הכנסת מַטֶנְבּוּדֶן האורתודוקסי, שבו היתה יידיש שפת הדיבור של הקהל והרב. לקהילה זו השתייכה כל המשפחה: אמו, אחיותיו, משפחת הדוד. לאחר שנולדו לו בנים, לקח גם אותם (בחגים) לאותו בית כנסת, וכמו שמספר לנדוי בזיכרונותיו, הוא לא הבין את השפה שבה דרש הרב את דרשותיו.
ניתן להניח בוודאות שד"ר לנדאו בחר להשתייך לקהילה זו לא רק מסיבות משפחתיות, אלא גם משום זיקתו החיובית וחסרת ההתנשאות כלפי יהדות "המזרח", וגם - ואולי אף בעיקר - משום שהתנגד להתבוללות של הליברלים ולהתפרקות של הרפורמים מסממני הלאום שבדת.
אין בידינו תצלום של ד"ר לנדאו הצעיר, אבל יש לנו דיוקנאות כתובים. בספרון לזכרו שהזכרתי קודם מסַפּרים ידידיו על המסירות, המרץ והשכל הבהיר שלו בכל תחום שבו נגע - בפעילותו הציונית, כפוליטיקאי, כמחנך, כרופא. מדַבּרים על ההחלטיות שלו, על מקוריותו חסרת הפחד, על ההומור שלו, על היותו נואם מזהיר ופולמוסן מבריק.
חתונתו עם בטי אייזנשטדט נערכה ב־1911. "השניים נפגשו בנשף ריקודים בדנציג" - מספרים הזיכרונות - "התאהבו והתחתנו". על התגובה של הורי הכלה כותב לנדוי: "אבי, רופא צעיר וחסר אמצעים ו'חשוד' משום ציוניותו, לא נחשב בעיני הורי אמי ל'שידוך' טוב עבור בתם". אך עד מהרה נעשו קשרי המשפחה "הטובה" עם חתנה קשרים קרובים וחמים. יש לפחות שמץ דימיון בין זה לבין נישואיו של משה לנדוי עצמו, הצעיר וחסר האמצעים, עם הבת של משה דוכן, פקיד בכיר בממשלת המנדט.
פעילתו הציבורית של ד"ר לנדאו נעשתה במקביל לפרקטיקה הרפואית שלו כרופא כללי ומיילד, שבוצעה כמקובל בדירת המשפחה. שנה אחר נישואיהם נולד בנם משה. השינויים לא גרעו מן הקירבה היומיומית גדולה בין משפחתו החדשה של ד"ר לנדאו למשפחת אמו ואחיותיו, ולא מן הקשרים המרוחקים יותר באופן פיזי בין משפחתו למשפחת אייזנשטדט בפּוּציג. הקשרים האלה גרמו לד"ר לנדאו נזק לפחות פעם אחת, כשעשה השקעה כספית על־פי המלצת גיסו הבנקאי זלי לבית אייזנשטדט - והפסיד בה כמחצית מהונו.

ילדות בבית לנדאו
ב־29.4.1912, בבית יולדות פרטי, הביאה בטי לנדאו לאוויר העולם את בנה הבכור משה. המשפחה הצעירה השתקעה בדירה ברחוב לַנְגְגַרְטֶן. בגדנסק של ימינו זהו רחוב Dlugie Ogrody, הנמצא ממזרח לנהר המוֹטְלָוָוה. ברחוב הזה גרו גם סבתא רבקה והדוד שמואל לנדאו. רבים מהפציינטים של ד"ר לנדאו הגיעו מהכפרים באזור, ואל ביקורי החולים היה הרופא נוסע על אופניו גם בלילות החורף הקרים, כשחש אל מיטת יולדת או אל מיטתו של איכר חולה. הדירה של משפחת לנדאו היתה מרווחת, בת חמישה וחצי חדרים. בחלקה הקדמי היתה הקליניקה של הרופא, ובחלק האחורי - חדר הילדים וחדר העוזרת. דרך מעבר מקורה היו מגיעים לחצר, שם שיחקו הילדים, על־יד מיבנה מזוגג של משתלה.
משנותיו הרכות מספר לנדוי כמה אנקדוטות שמציירות את אורחות החיים של המשפחה ומעמדו של משה הזאטוט בה. כאן מופיע לראשונה סגנון ה"זיכרונות" האופייני ללנדוי, שמערב חיבה וגיחוך, אֶמפּתיה וריחוק. הוא מספר על דלקת ריאות קשה שחלה בה בהיותו בן שנתיים. "אנטיביוטיקה לא היתה ידועה עדיין, וסוּפּר לי שאבי הרופא כבר היה קרוב לייאוש. אז קמה סבתי ג'ני ויעצה עצת סבתא, לגרום להזעה חזקה על־ידי הכנסת קערת נחושת מלאה מים רותחים למיטתי. כך עשו ועברתי את משבר המחלה בשלום".
אם אילן היוחסין המוזיקלי והרבני שמביאים הזיכרונות לפני־כן מזכיר את הקשר אל המוזיקה של בית המקדש ואל חכמי המאה ה־18, כאן מוצג היפוך. הסכנה לתינוק היא מַטֶריאלית ולא מיתולוגית. לא כוחות רוחניים מצילים אותו, וגם לא הקידמה בדמות אביו, אלא קערת נחושת מחוממת - אביזר בישול של משקי בית מהמאה ה־19. ייתכן שהחיוך עולה גם מן השימוש הפתאומי בתחביר העתיק - "אז קמה סבתא ג'ני..."
עוד שני זיכרונות קדומים שופכים אור על גידול הילדים בבית לנדאו. כמו רבים מיהודי גרמניה, אביו גויס עוד ב־1914 כרופא צבאי בחזית המזרח מול הצבא הרוסי. הוא הוצב בעיירה ליד ורשה. השָרָת האישי של קצין הרפואה היה איכר מסביבות דנציג, והוא היה מביא מדי פעם למשפחת לנדאו ביצים ובשר מתנובת המשק החקלאי שלו. בחורף הראשון למלחמה שלח ד"ר לנדאו לבנו גלויה אישית. משה זוכר כיצד קיבל את הגלוייה לידיו.

היא נמסרה לי בשבתי על הסיר ליד תנור האריחים שחימם את החדר. הסיר שימש לי גם אמצעי תחבורה מחדר לחדר, תוך חתירה ברגלי. הייתי בן שנתים וחצי ואת דברי ההסבר שעל גב הגלויה (גשר הרוס מעל נהר הוויסלה) קראה אמי באוזני.

מבעד להתבדחות העצמית המעודנת של לנדוי - הנה הוא כבר עוסק בספורט החתירה, והנה הוא כבר על כס, וכבר מוסרים לידיו מיסמכים וקוראים באוזניו פיסקאות חשובות - אפשר להבחין במרכיבי החינוך של הילד הרך: חופש וטבעיות בנוסח ישן, כשהילד גורר את הסיר שלו ברחבי הבית באין מפריע, ויש לו מקום אהוב ונעים ליד תנור האריחים, לצד יחס המכבד אותו כאישיות בפני עצמה: שולחים לו גלויה ומסבירים לו את תוכנה.
בספטמבר 1916 נולד למשה בן הארבע וחצי אח קטן, מיכאל, שֵם שניתן לילדים יהודים רבים בגרמניה. גם הזיכרון הזה מסופר בתוספת חיוך:

הפעם ילדה אמי בבית, וזכור לי שהייתי משחק בקוביות הבנייה שלי, שהיו עשויות מאבן חול, כאשר קראו לי לחדר השינה של הורי שם שכבה אמי אחרי הלידה, כדי שאכיר את אחי הצעיר. בו במקום "רימו" אותי בסיפור שהנה התעופפה לה זה עתה החסידה שהטילה את הרך הנולד דרך הארובה... הייתי מאוכזב שלא יכולתי להיווכח בנכונות הסיפור במראה עיני.

לנדוי מתאר את עצמו כ"ילד מגודל על־פי גילי, בעל שיער ג'ינג'י מקורזל בצבע אדום 'לוהט' וגופי מלא נמשים מכף רגל ועד ראש. כאשר הייתי הולך לבריכת שחייה היו מתאספים מסביבי כדי להשתאות ל'פלא הטבע' של גופי המנומש". זהו זיכרון חשוב מאוד של גבר שהיה קירח כבר בשנות העשרים לחייו. אם להאמין ולו לרגע לדעות הקדומות על ג'ינג'ים, שערו הלוהט של הזאטוט מבאר את הטמפרמנט חסר הסבלנות של השופט לנדוי, ואת השילוב המופלא באופיו של איפוק והתפרצויות.
בתצלום שלו, כבן חמש, הוא אכן נראה ילד חזק. הוא עומד בפישוק קל שאופייני לגיל מבוגר יותר, ידיים מאחורי הגב, מחייך, קורן. לבושו הוא פּרוֹדיה על תלבושת אלגנטית של ילד בורגני מלפני המלחמה, עם צווארון מלחים רחב שבשוליו תחרה, והכל לוקה בעיקום־מה. תצלום ילדות שני, מוקדם יותר, מראה ילד מטופח מאוד. זהו תצלומו עם אמו בטי העומדת במלוא גובהה. הוא כבן שלוש או פחות, לפני שנולד אחיו. פה אופנת חליפת המלח מושלמת, המקטורן הזעיר מונח עליו להפליא. הוא יושב על כיסא מרופד, כובע מלחים נאה ומתאים לראשו.
עד לכניסתו לבית־הספר היסודי גדל משה בחיק המשפחה. היתה למשפחה עוזרת אבל לא היתה מטפלת. הוא גדל עם אמו ועם אביו. "גני ילדים לא היו מקובלים אז, והייתי צמוד במשך רוב שעות היום אל אמי שהיתה לוקחת אותי כמעט יום יום לטיול בגנים הציבוריים של העיר". אמו והוא היו הולכים לפארק הקטן שמול הבית, שם היה הילד משחק בכדור או רץ אחר חישוק העץ שלו. בקיץ היו מפליגים באוניית נוסעים בת כמה סיפונים מהרציף שבעיר עד חוף וֶסְטֶרְפְּלאטֶה שהוזכר כבר, שם התרחשה יותר מאוחר ההתקפה הגרמנית שפתחה את מלחמת העולם השנייה. "שם הייתי רוחץ בים ובונה את מגדלי החול שלי שעל חוף הים".
עד לכניסתו לבית־הספר היסודי, מספר לנדוי, הוא נהנה להתלוות לאביו בהליכתו לביקורי חולים ברחבי העיר. האב ובנו היו הולכים ברגל, "ותוך כדי הליכה ברחובות העיר היה [ד"ר לנדאו] משוחח עימי על כל מיני נושאים שהיו חשובים להשכלתי. אהבתי את הטיולים הללו. כאשר הגענו לבית החולה, הייתי מתיישב בחוץ וממתין לאבי עד לגמר הביקור".
ייתכן שיש בזיכרון הזה אנכרוניזם מסוים. השנים שלפני בית־הספר היסודי היו שנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן היה ד"ר לנדאו מגויס. לנדוי נכנס לבית־הספר היסודי בגיל שש, כלומר בשנת 1918. האם שב ד"ר לנדאו אל ביתו לפני תום המלחמה? והאם ילד קטן כל־כך יכול לגמא את העיר ברגל בין חולה לחולה? והאם ד"ר לנדוי שוחח על "כל מיני נושאים שהיו חשובים להשכלתי" עם ילד כל־כך קטן? גם אם טועה לנדוי בפרטים, מה שחשוב כאן הוא זיכרון הקשר היומיומי של ההליכות והשיחות של האב עם בנו, והאהבה שבה זוכר זאת הבן.
חוף הים הוסיף להיות אתר לטיולים של המשפחה כולה. "כאשר מלאו לי כשמונה שנים קיבלתי אופניים שעליהם הייתי מסייר בעיר ובסביבתה עד לעיר האורנים והאוכמניות שעל שפת הים, לדיונות שהשתרעו עד לאופק". ועוד הוא מספר:

ביום ראשון, שהיה יום המנוחה גם בשביל משפחתנו למרות היותנו יהודים, היתה כל המשפחה יוצאת, ואבי בראשה, לטיול על אופניים אל חוף הים. שם היינו מבלים את כל היום ברחצה ובמחנה משפחתי בין הדיונות, או שהיינו עורכים טיולים ממושכים בכפרים שבסביבת העיר.

גם בעניין זה שמר לנדוי המבוגר על המסורת המשפחתית, של טיולים (ברגל) עם בנותיו בסופי השבוע, וחופש (שנתי) משפחתי ליד הים (התיכון). בזיכרונות ישנו צילום נפלא של ד"ר לנדאו והילדים על החוף, בין דיונות. הילדים הם כבני תשע וחמש. הרופא כבר מקריח, הוא בעל שפם קטן, רגליו עדינות וצעירות בניגוד לגֵווֹ הגוץ והעבה. פניו רציניות. בידו הימנית הוא מחזיק את ידו של מיכאל הקטן העירום. היד השנייה, בצד בנו הגדול, נמצאת מאחורי הגב.
ארבעת זוגות האופניים של המשפחה מוזכרים הרבה בזיכרונות הידידים של ד"ר לנדאו. אלה רואים באופניים סממן של מקוריות, ביטוי של הסתפקות במועט וחיסכון. לנדוי, לעומת זאת, משדר תחושה של אהבה לאפשרות לרכב בכל מקום בעיר הלא־גדולה ובסביבותיה. בבגרותו הוא רכב על אופניים ברחובות ירושלים התלולים, כשהתייאש מן הנהיגה והתחיל לשטום אותה. לטענתו, המנהג הזה הופסק על־ידי אישתו, שחשבה שלא נאה הדבר לעורך דין ובעל בעמיו.
ד"ר לנדאו, מספר בנו, האמין ב"נפש בריאה בגוף בריא", ושנות עיצובו חפפו את שנות צמיחת הספורט באירופה. ה"טור דה פראנס", מירוץ האופניים הצרפתי המפורסם, נוסד ב־1903. גרמניה עצמה היתה מעוז קדמי של עיסוק בפעילות גופנית וספורט, ויהודי גרמניה המתקדמים הקפידו לא לפגר אחר הגרמנים. אך גדלו מעט הילדים, ו"כמעט כל יום ראשון ובחגים יצאה המשפחה לטיול או יותר נכון למה שנראה עכשיו צעידה. איסמר [יצחק] עם הילקוט על גבו בראש ואנחנו אחריו. לעיתים 'סחב' אותנו למרחק 30 עד 40 קילומטרים ביום - ואנו עוד ילדים! [ייתכן שיש כאן הפרזה מסוימת.] מעולם לא הסכים להתחשב בנו או לרחם עלינו - פשוט מיאן מלתמוך בכל התגלות של התפנקות". בנותיו של משה לנדוי זוכרות זיכרון דומה של מסעות עם אביהם בסופי־שבוע - אומנם פחות מפרכים - בהרי ירושלים.
בנוסף לטיולים ולמחנאות עסקו שני הבנים גם בשחייה, אתלטיקה קלה, מירוץ שליחים של אגודת "בר כוכבא" ברחבי העיר, שיעורי התעמלות באגודה. לנדוי הצטיין בריצה למרחקים בינוניים וארוכים. התמציתיות של זיכרונותיו אינה מונעת ממנו לכתוב: "בבחינות הגמר בבית־הספר הייתי ראשון בכיתתי בריצת 3000 מטר". התמזל מזלו והוא ירש יכולת גופנית מצוינת, כפי שאיווה אביו. כל חייו הוא היה אדם ספורטיבי שצעד, שחה, שיחק טניס.

ד"ר יצחק לנדאו ובנו
ילדותו הרכה של משה היתה חופשית ומפנקת והתנהלה בחסותה הרכה של אמו בטי. אך עד מהרה, אולי עם שובו של ד"ר לנדאו הביתה מן המלחמה, התנהלו החיים בבית על־פי מערכת אידיאולוגית מוצקה. הערך העליון היה הציונות. הציונות של יצחק לנדאו היתה "הרצליאנית טהורה", במובן זה שהוא הסתייג גם מהסינתֵזה של ציונות וסוציאליזם, וגם מפשרות כמו מדינה דו־לאומית בנוסח שהציעה "ברית שלום". שנים רבות הסתייג ד"ר לנדאו מסיעתיות, וגם בכך הלך בנו הבכור בעקבותיו. אך בתחילת שנות ה־1930 חל שינוי בתפיסתו הציונית של יצחק לנדאו, והוא הצטרף לעמדתו של ז'בוטינסקי. בארץ ישראל הוא היה רביזיוניסט, הרופא של לוחמי האצ"ל בירושלים.
בזיכרונותיו מדגיש לנדוי שני עקרונות מרכזיים של השקפת אביו: הפניית עורף גמורה לתקוות האֶמַנציפַּציה, תוך מאבק בליברלים המתבוללים בתוך הקהילה היהודית, והגשמה אישית של הציונות. ד"ר לנדאו תיכנן לעלות לפלסטינה בגיל חמישים, ב־1934, יחד עם משפחתו. ידידיו שכתבו עליו הדגישו שהוא היה יוצא־דופן גם בין ציוני דנציג, בכך שכולם ידעו שהוא עומד להגר לפלסטינה. הוא דאג שבניו ילמדו עברית, ומאוחר יותר שלח את בנו בכורו ללימודים גבוהים באנגליה, למרות שהדבר היה "לוקסוס" שדרש השקעה כספית, בזמן שרוב בוגרי הגימנסיות המשיכו ללמוד באוניברסיטאות גרמניות. לעצמו הוא קנה עשרה דונמים של פרדס על־יד חדרה, בכוונה לפרוש מעיסוקו כרופא ולהפוך לעובד אדמה בארץ ישראל.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה הפעולה של ד"ר לנדאו לרחבה פי כמה וכמה בהשוואה לשנות טרום־המלחמה. הוא המשיך להיות ללא ערעור היושב־ראש של שני האירגונים הציוניים החשובים ביותר בדנציג, סניף ההסתדרות הציונית הארצית (כ־500 חברים) ו"בר כוכבא" (כ־300 חברים). הוא היה גם מנהלו של המשרד הארצישראלי, שחילק את רישיונות העלייה מטעם המנדט. מ־1928 הוא הוציא לאור ירחון שהיה כלי הביטוי של הסיעה הציונית בוועד הקהילה. במהלך השנים האלה, ולא מעט הודות לפעילותו, הלך וגדל מספר ומשקל הציונים בדנציג.
ד"ר לנדאו פעל גם בגיזרה היהודית־סוציאלית. כבר הזכרנו כי הגיעו לדנציג עשרות אלפי יהודים מפולין, מרוסיה ומאזורים נוספים במזרח אירופה, ובהם פליטים רבים שבאו בחוסר כל. ד"ר לנדוי טיפל ביהודים שהתרכזו במחנה הפליטים של דנציג, והטיפול היה כרוך בעבודה אינסופית, כי המחנה היה צפוף וקשה, ולעיתים שהו בו יותר מ־20,000 איש באותו זמן. הוא הצליח לגייס לטיפול בפליטים את הרב המתבולל ד"ר קלטר, אישיות בולטת בקהילה היהודית. שניהם פעלו ביחד והביאו להקמתן של ועדות מיוחדות מטעם מימשל העיר החופשית כדי לארגן את הגירת הפליטים, והצליחו להשיג אשרות כניסה לארצות־הברית עבור 60,000 (!) פליטים. נוסף על כל אלה היה יצחק פעיל גם באירגונים רפואיים כלליים בעיר.
כמו הפרקטיקה הרפואית, גם הפעילות הציונית התנהלה ברובה בבית. הילדים גדלו אפוא בתוך התרחשות ציונית - וגם סתם יהודית - בלתי פוסקת. הזיכרונות מתארים את סדר יומו העמוס של הרופא:

מ־8 בבוקר עד שעה 10 קבלת חולים בבית, אחר־כך ביקורי חולים ברחבי העיר. אחרי שובו הביתה היינו סועדים ארוחת צהריים שהכינה העוזרת לפי הוראות שקיבלה בבוקר מאמא, ומייד אחרי זה, אחרי כמה רגעי תנומה חטופה, קבלת הבאים ל"משרד הארצישראלי" שהוא עמד בראשו, למתן עצה וחלוקת רישיונות העלייה המעטים שניתן היה להקציבם לעולים חסרי אמצעים ושעל־פיהם אורגנה עליית החלוצים. רבים מעולי העלייה השלישית עברו כך דרך ביתנו בדרכם ארצה. אחרי הצהריים: שוב קבלת חולים, ובערב אסיפות בהנהלה הציונית המקומית או בוועד הקהילה.

האם אפשר בשלב זה של הקריאה לומר משהו על היחסים בין הבן לאביו? לנדוי כותב:

השפעתו עלי ועל אחי היתה רבה. הלכנו בדרך שהוא התווה לפנינו ולא נוצר "פער דורות" שמביא לעיתים להתקוממות הבנים נגד אבותיהם. ייתכן שהסיבה לכך היתה טמונה במזג של שנינו [האחים] שהיה נוח, אך נראה לי שבדרך כלל היתה הסכמתנו עימו מבוססת על הכרה פנימית שהצדק עימו. במרוצת הזמן הוכח לנו שבהרבה דברים הוא היה רואה את הנולד וכיוון את צעדיו על־פי שיקול מפוכח ונכון של הנעשה מסביבנו. כוונתי במיוחד לרוח הציונית שהוא השרה עלינו, להליכות המשפחה ולפעילותו בעסקי ציבור, שהיתה מגוונת מאוד ונעשתה כמובן כולה שלא על מנת לקבל פרס חומרי, אלא הכל נעשה מתוך שיכנוע פנימי עמוק.

דומה, שזוהי אחת הפיסקאות הנכונות ביותר, הכנות ביותר והחשובות ביותר בזיכרונות.
אפשר כמעט לומר שלנדוי גדל בטוטליות של "עבריוּת". העבריות הוגשה לו כמכלול תרבותי ופוליטי מנומק לחלוטין, משכנע לחלוטין. יש דימיון מסוים בין זה לבין בני "דור בארץ", אותם ילדים שקיבלו חינוך עברי בארץ ישראל בשנות ה־1920 וה־1930. גם הם דור שלא מרד בהוריו, ועם זה היה לו ביטוי עצמי עצום, בכך שהוא שיכלל עד מאוד את הכלים המעשיים למימוש החזון המהפכני של ההורים.
חלקה השני של המערכת האידיאולוגית המוצקה ששלטה בבית לנדאו היה ספרטניות מקודשת שחלה על החיים כולם: "הסתפקות במועט, ללא כל פינוק". הפרקטיקה הרפואית של ד"ר לנדאו היתה מוצלחת, והמצב הכלכלי של המשפחה היה טוב. אך אבי המשפחה דגל בחסכנות קיצונית, והוא הצליח לשלב אותה באידיאל הציוני. בנו זוכר:

חדר הילדים ששיכן כעבור ארבע שנים גם את אחי מיכאל לא הצטיין בשום חן והדר, כי גודלנו ברוח ספרטנית. הקישוט היחידי של החדר היתה מפה גדולה של ארץ ישראל, שהיתה תלויה מעל למיטתי, כך שיכולתי ללמוד היטב את הגיאוגרפיה של הארץ, מן הנגב בגובה עיני עד להרי הלבנון ומול־הלבנון מעל ראשי.

ידידים של ד"ר לנדוי שיבחו את החינוך הספרטני שנתן לבניו. אומר ידידו יונה אשל: "לא אפריז באומרי, כי ערכי חלוציות [...] הוערו וטופחו בבית בעודם באיבם, האהבה והיחס האנושי לעבודה, לעמל ובכלל לזולת, לחי, לצומח, לטבע, לפשטות ועל הכל לצנע ולהסתפקות במועט. על אף התנאים הכלכליים הטובים לא ידעו הבנים מותרות מהן. בארבעה זוגות אופניים היו משתמשים בשעות הפנאי לחמוק מחומות העיר אל מרחבי הפרברים".
האם זו היתה התמונה? התמונה המלאה? לא מפתיע שמנהגו של ד"ר לנדאו היה שונה כלפי בני ביתו מאשר כלפי זרים. בביתו כמו בחוץ הוא היה אדם חכם ומאוד ישר. את היושר ירש ממנו בנו בכורו, שיחסו לשקרים גבל באלרגיה - נטייה קצת יוצאת־דופן אצל שופט, שהרי שופטים שומעים כל מיני טענות ועדויות. לגבי יחסו עם החוץ, ידידיו של ד"ר לנדאו הדגישו שהוא היה אדם חברתי ונדיב, איש אופטימי ואיש רעים. הוא פתח את דלתות ביתו לפני אורחים ציונים במסעותיהם על פני אירופה ולפני אורחים ציונים שבאו לוועידות שנערכו בדנציג. בהליכתו בעיר היה מתעכב לעיתים תכופות כדי לקשור שיחה עם מכרים. גם כשטיפל בחולים עשה זאת בהומור ושוחח עימם. הוא הצטיין בשנינות, אירגן נשפים וטיולים, היה מקובל על כל חברי ההסתדרות הציונית, ובקיצור - "מסמר" חברתי.
ובבית? בזיכרונות כותב עליו לנדוי ש"הוא נטה לשתלטנות בחיי המשפחה". כשהוא כותב - בקיצור איום, כדרכו - על יחסו של אביו לאמו, צצה ומופיעה קמצנותו של האב: "אבי נטה לרדות בה [באישתו], אבל היא ידעה לעמוד על שלה, ותמיד הצליחה להפריש לעצמה כסף לצרכיה האישיים מתוך דמי הניהול למשק הבית, שאבי היה מפריש לה במשורה, בדרכו החסכנית עד קמצנות". ומספר בנו לצאצאיו: "אני זוכר רק מקרה אחד של התנגשות רצינית בינינו. בהיותי בן 16 נזפתי בו בגלל יחסו אל אמא, שהיה אנוכי למדי. הוא נעלב קשות מדברי הביקורת שהשמעתי באוזניו".
הבן משה ייחס את הספרטניות הקמצנית של אביו לרקע שממנו בא: "כבר הזכרתי שהחינוך שקיבלנו היה ספרטני. זה התבטא לא רק בחיסון הגוף אלא גם בהסתפקות במועט, ללא כל פינוק. אבא גדל בעצמו בתנאים של עוני, כיתום מאב בגיל צעיר מאוד, ולמד את ערך הפרוטה. כך נהג גם בכל שנות חייו. הוא הצדיק זאת ברצון לצבור הון שיספיק כדי מחיה לו ולאישתו אחרי עלייתם ארצה". האם האמין הבן לנימוק הזה?

בית-ספר, תנועות נוער, המוזיקה
בגיל שש או שבע התחיל משה הקטן ללמוד בבית־הספר, להשתייך לתנועת נוער וללמוד לנגן על פסנתר. עם סיום לימודיו ב־1930, כשהיה בן שמונה־עשרה, הוא עזב את גרמניה לתמיד. בית־הספר שלו היה הגימנסיה העירונית של דנציג, בית־ספר שהתנהל במתכונת בית־הספר הפּרוּסי שבה למד אביו לפניו וגם אחיו מיכאל אחריו.
בית־הספר הפּרוּסי נודע בחינוכו הנוקשה לצייתנות, בעול הלימודים היבשים שהטיל על תלמידיו ובמשמעת הקשוחה ששררה בו. לרבים היתה זכורה לדיראון תקופת לימודיהם בבתי־הספר הללו. כפי שכתב סטפן צווייג בספר זיכרונותיו הנפלא העולם של אתמול, "כל תקופת לימודי היתה שיעמום מתמיד ומתמשך שגבר משנה לשנה עם קוצר־רוח להיפטר סוף סוף מהשיגרה הזאת. אי־נחת זו מבית־הספר לא היתה נחלתי בלבד. איני נזכר אפילו בחבר אחד שלא הרגיש בסלידה כי מיטב ההתעניינות והשאיפות שלנו נבלמו בדשדוש הסרק הזה".
אבל סטפן צווייג היה קוֹסמוֹפּוֹליט וסופר, ולא כן לנדוי. זיכרונותיו קרובים לזיכרונות שכתבו היֶקים שעזבו את גרמניה, שרובם זכרו באהבה את הליברליזם הגרמני ואת רוחב האופקים של "הקוּלטוּרה" הגרמנית. לנדוי מדבר רק על יתרונות בחינוך שקיבל בבית־הספר שלו:

בדרך כלל עלי להודות שהחינוך בגימנסיה, אשר התנהל במתכונת בית־הספר הפּרוּסי, הקנה לי ערכים חיוביים שעמדו לי במשך כל שנות חיי [...]. חינוך זה שקיבלתי בבית־הספר עלה בהרבה בחשיבותו לעיצוב הרגלי הלימוד והחשיבה על מה שהקנה לאחר מכן החינוך שקיבלתי באוניברסיטה האנגלית.

נראה שבית־הספר התובעני השלים את הספרטניות הביתית. לא מפתיע על־כן לגלות שמשה לנדוי היה תלמיד מצטיין ו"שהיה ידוע ככזה בבית־הספר כולו". הלימודים שאהב היו השפות הקלאסיות - לטינית ויוונית. עולם האסוציאציות שלו נשאר קלאסי מובהק - המיתולוגיה היוונית וההיסטוריה של אתונה, ספרטה ורומא.
כמעט כל שופטי בית המשפט העליון יוצאי גרמניה אמרו שהם לא סבלו מאנטישמיות בתקופת הלימודים, זיכרון שמפליא לקרוא אותו כשזוכרים את התגברות האנטישמיות בתקופת וַיימאר. גם לפי זיכרונו של לנדוי, הוא כמעט לא סבל מאנטישמיות מצד מוריו וחבריו בבית־הספר. והוא מוסיף:

אני מייחס זאת במידה רבה לעובדה שהיה ידוע כי אנו משפחה ציונית, שאיננו מתביישים ביהדותנו ושבדעתנו לעזוב את העיר ואת גרמניה ולעלות ארצה. יחס כזה אל הקשר בין יהודי וגרמני הם כיבדו. אולי השפיעה גם העובדה שחברי היהודי לכיתה, ג'ורג' פפה ואני היינו תלמידים מצטיינים. גם המורים התייחסו אלינו בהגינות. רובם השתייכו למפלגה הגרמנית־הלאומית הימנית. רק המורה לטבע היה נציונל־סוציאליסט עוד באותם ימים, בשנות העשרים, והיה מפגין את איבתו אלינו בהערות עוקצניות.

ההסבר של לנדוי, על הכבוד העצמי שלו כילד ציוני, גם הוא רווח אצל היהודים הגרמנים בני דורו.
דברי לנדוי על לימודי הנגינה שלו משולבים בחיוך נוסף, וגם חושפים צד נוסף של יחסו לאביו - שילוב של הערכה לכושר השיפוט שלו, ביקורת קלילה על דעתנותו, ושמץ של אליטיזם תרבותי מצד בנו:

שיעורי פסנתר קיבלתי מגיל שבע והתקדמתי בהם עד כדי כך, שהמורה הראשונה שלי ניבאה לי עתיד כפסנתרן מקצועי. כאשר סיפרתי זאת בבית הכריז אבי מייד שזה לא בא בחשבון ושמוטב כי המוזיקה תהיה לי לתחביב. הוא צדק כמובן גם בכך. הנגינה עצמה ליוותה אותי בדרך חיי עד הלום, במיוחד במוזיקה קאמרית שהיתה לי תמיד מקור להנאה רוחנית ולהתרעננות נפשית. עוד מגיל 14 השתתפתי בנגינה בקונצרטים ביתיים של יצירות בך בביתו של חובב בך "משוגע לדבר", פרופסור וָלֶנְבּרג, רופא בכיר יהודי בעל מעמד מכובד. אבא היה קורא לו בלא יראת כבוד "השוטה של בך". אבל תמיד ידעתי שכישרוני המוזיקלי מוגבל, כי נגינתי צמודה לקריאת התווים, ויכולת אילתור חופשי ונגינה בעל־פה חסרות לי לגמרי. כישלון גמור היו גם שיעורי הנגינה במנדולינה. אבי עמד על כך שאלמד לפרוט על כלי נחמד זה וגילה בכך תמימות רבה: הוא קיווה שאוכל ללוות את בני המשפחה בנגינת מנדולינה (מקושטת בסרטים צבעוניים) בטיוליה, כדרך תנועות הנוער הגרמניות. אבל צורה זאת של הפקת צלילים צפצופיים בפריטה על מיתרי המנדולינה לא משכה את ליבי ואת אצבעותי כלל, ומהר מאוד התייאשתי מן העיסוק בזה, למגינת ליבו של אבי.

הפסנתרן המקצועי ג'רום לבנטל, שכיהן בשעתו כפרופסור באקדמיה למוזיקה בירושלים ושם הכיר היטב את נגינתו של לנדוי, אמר עליו: "מבחינת ידיעתו את הכלי [לנדוי] יכול כמעט להיות פסנתרן מקצועי. הוא בעל דימיון רב ורגישות רבה, אבל תמיד אתה מרגיש שהוא עוקב אחר עצמו ושולט ברגשותיו. תמיד הוא נזהר שהאינטלקט יהיה שולט באמוציות שלו... וטיפוסי בשבילו, שהוא מכין תמיד את שיעוריו בקפידה רבה ולעולם אינו מניח דבר למקרה או לאימפרוביזציה". גם אחרים שהכירו את נגינתו של לנדוי דיברו בשבחה.
בתקופת לימודיו החליף לנדוי פעמיים את תנועת הנוער שאליה השתייך. הראשונה היתה "בְּלַאוּ וַייס" (תכלת לבן), הוותיקה, שנוסדה ב־1912, וחיקתה את תנועת הנוער הגרמנית הלאומנית "וַנְדֶרְפוֹגֶל" ("ציפור נוד"), שלא קיבלה לשורותיה יהודים. עליה מספר לנדוי את אחת האנקדוטות המחויכות שלו:

את המיפגשים היינו מבלים בהדרכת ראש הקבוצה בשירי געגועים (בגרמנית) לציוֹן, בקריאת ספרות ציונית לבני הנוער ובטיולים מחוץ לעיר. כן היינו מכינים הצגות לחנוכה ולחגים אחרים. הופעתי הראשונה בהצגה כזאת על מלחמת המכבים הפכה לקטסטרופה: היה לי תפקיד של כרוז שעליו היה לדקלם נאום ארוך. מרוב התרגשות "נתקעתי" באמצע הנאום וקפאתי על מקומי על הבמה - בושה וכלימה לי ולהורי הצופים בנעשה.

כאשר היה בן שתים־עשרה לחץ עליו אביו לעזוב את "תכלת־לבן", וזה משום ש"ההנהגה הארצית של התנועה סיגלה לעצמה נוהגים בלתי־רצויים, בהשפעת מגמות ששררו בתנועות 'ציפורי הנוד' הגרמניות שהתפתחו לאחר מכן למרכיב חשוב בעליית הנציונל־סוציאליזם: עיקרון של ציות עיוור ל'מנהיג' ואחוות גברים שלא חסרו בה יסודות הומוסקסואליים". למרות שרק מאוחר יותר הבין את חששות אביו - הוא נשמע לו, עזב את "תכלת לבן", והצטרף לתנועת הנוער הציונית הקטנה "יהודה הצעיר" (Yung Juda). בראש התנועה בדנציג עמד אז בוריס אייזנשטדט (לימים חבר כנסת מטעם מפא"י, ברוך אזניה), שהיה מבוגר ממשה (לפני־כן הוא היה מורהו של משה לעברית).
את "יהודה הצעיר" עזב משה לנדוי כשהתנועה, שהיתה תחילה בעלת "אידיאולוגיה סתם־ציונית", פנתה לכיוון סוציאליסטי. לא שיכנעה אותו ההטפה למלחמת מעמדות, שנראתה לו בלתי־מציאותית לגמרי לגבי החברה היהודית כפי שהכיר אותה, וגם לא האוּטוֹפּיה המרקסיסטית על ניצחון מעמד הפועלים, שיביא גן־עדן עלי אדמות גם ליהודים, על חורבות העולם הישן. הוא כותב בזיכרונות:

זכורה לי "שיחת נפש" עם בוריס, שבה שאל אותי: "האם אתה מרוצה מן המציאות החברתית הקיימת ואינך רואה צורך בשינויה המהפכני?" וכאשר כולי מבויש "הודיתי באשמה" ועניתי בחיוב, הוא התייאש ממני ואמר: "אם כך, מקומך באמת אינו בתנועה ציונית־סוציאליסטית". פרשתי והצטרפתי לתנועת "קדימה" ששמרה על צביון ציוני ללא תוספת סוציאליסטית.

רק יהודים
מרשים שאין בסיפור נעוריו של משה לנדוי אף לא־יהודי אחד, כפי שלא יהיו לא־יהודים גם בזיכרונות לונדון שלו. מבין חבריו לכיתה הוא מזכיר רק את שני היהודים שלמדו איתו. הציוני שבהם עלה ארצה, והשני היגר לארצות־הברית. לאחר שנים ניסה לנדוי לחדש את הקשר איתו, אך התברר שחברו זה לספסל הלימודים - "בן למשפחה מתבוללת, בביתו היו מתאספים מדי פעם כמה חברים, וביניהם גם אני, לקריאה משותפת בקול של מחזות מאת הקלאסיקנים הגרמניים - שילר, גיתה, לסינג ואחרים, תוך חלוקת התפקידים בין המשתתפים" - התבטא במקום כלשהו שאין לו רצון לבקר בירושלים. "כתבתי לו", רושם לנדוי בזיכרונותיו, "שעליו להתבייש על 'הברקה' זו, כי אבות אבותיו שהיו מתפללים שלוש פעמים ביום על השיבה לירושלים, בוודאי מתהפכים בקברותיהם. הוא נעלב..."
הנערים שלנדוי מזכיר בחיבה רבה ובהערכה גדולה הם מתנועת "יהודה הצעיר". כולם שמרו על השקפת עולמם השמאלית, זו שהבריחה את משה משורות התנועה. חלקם היו לחברי קיבוץ, חלקם הגיעו לדרגות בכירות בסוכנות היהודית ובשירות המדינה לאחר קום מדינת ישראל. אומנם, אחד מהם נעשה ללורד אנגלי לאחר שהתעשר בסיטי של לונדון ותרם כסף רב למפלגת הלייבור בהנהגת הרולד וילסון.
לא רק לא־יהודים אין בזיכרונותיו של לנדוי; גרמניה עצמה אינה נמצאת בהם, למעט פיסקה קצרה וסתמית על "הצד האפל של אותו אופי פּרוּסי שנתגלה בצורה כה איומה בשנות שלטונו של היטלר. תמיד עמדתי נבוך מול פני חידת השניוּת הנוראה הזאת באופי הפּרוּסי והגרמני, שעליה כבר עמד היינריך היינה לפני למעלה ממאה חמישים שנה, בין שיאי התרבות והאמנות ושפל המדרגה של ההשתוללות החייתית". הנאציזם הוריד מסך על הצד החיובי של האופי הפּרוּסי, "[צד] המסורת ההומניסטית וההומנית של כיבוד כל מי שנוצר בצלם, חריצות ודייקנות בלימודים, השכלה כללית רחבה, משמעת ואחריות אישית בהתנהגות ובחשיבה".
איך להסביר שהזיכרונות מתארים את נעוריו של לנדוי כתקופה שלווה וחסרת מאורעות, פרט לוויכוחים פנים־יהודיים? אין בדבריו זכר לסערות הפוליטיות הקשות בגרמניה הוַויימארית, ובדנציג בפרט, בשנות ה־1920, אפילו לא לאינפלציה הנוראה שהתחילה כזכור עוד במחצית הראשונה של העשור. מַהן הסיבות לשיכחה או להתעלמות של לנדוי מהסער שנֵהוֹם מסביב? האם יש לייחס זאת למגמה הדידקטית של זיכרונותיו המיועדים לצאצאיו?

הכנות לעלייה לארץ ישראל
רוב מסיימי הגימנסיה המשיכו בלימודים באוניברסיטאות הגרמניות. אבל כבר סיפרנו שד"ר לנדאו תיכנן שהמשפחה תעלה לארץ ישראל והחליט שבנו ילמד באוניברסיטה אנגלית כדי להכין אותו הכנה מקצועית לחיים בארץ. לשם כך היה על משה ללמוד אנגלית, שפה שכמעט לא נלמדה בגימנסיה שלו. כאן בא לעזרתו הכישרון לשפות שירש כנראה מאמו. במשך כחצי שנה לפני נסיעתו הוא קיבל שיעורים פרטיים באנגלית אצל "כומר אנגלי שהיה מטפל בצרכים הרוחניים של מלחים דוברי אנגלית שהיו פוקדים את נמל דנציג". כשהגיע ללונדון הוא הסתדר ללא קושי רב, ומה שלא ידע למד מקריאה יומיומית בטיימס של לונדון, שבעזרתו - כך לנדוי - רכש לעצמו סגנון אנגלי לא רע. הסגנון "הלא רע" הזה, למעשה טוב מאוד, עשה ממנו נכס למעבידו הראשון בארץ, עו"ד משה זמורה.
השאלה היתה מה ילמד משה בלונדון - וכאן קיבל אביו עצה "אומללה" משליח של "ההגנה" בשם כרמי שהגיע לדנציג, וכרגיל נכנס לבקר אצל ד"ר לנדאו. כרמי זה המליץ שמשה ילמד הנדסה - מדידת קרקעות - מקצוע שהיה דרוש בארץ, ולא משפטים, מקצוע שחסרה בו עבודה. ד"ר לנדאו קיבל את עצתו, ומשה נענה לכך. הוא נרשם ללימודי הנדסה ב־East London College של אוניברסיטת לונדון, אף־על־פי שצריך לשער שפנייה למקצוע "ריאלי" לא משכה את ליבו. הוא היה נכון לוותר על מה שמשך את ליבו לטובת הגשמת הציונות, כמו שעשו צעירים רבים מבני דורו.
באחד הימים הגיע אפוא משה בן ה־18 לתחנת רכבת בלונדון, אחרי נסיעה ארוכה, כולל חציית התעלה באונייה בשעות הלילה (התחבורה האווירית היתה עדיין בחיתוליה). את פניו קיבל חברו פאול יעקובי, והוא הדריך אותו בצעדיו הראשונים בלונדון. בעיני לנדוי הצעיר זה היה

כרך שלא הסביר פנים לבא אליו מבחוץ. הבתים הוסקו עדיין בפחם והעשן השחור חדר לכל והתערבב עם הערפילים השכיחים באנגליה והפך לערפיח סמיך שהיה משתק את תנועת כלי הרכב ברחובות, כי טווח הראייה ב"מרק אפונה" זה לא היה יותר ממטר או שניים.

לנדוי חש קושי וזרות בעיר הגדולה והנוכרייה שאליה הגיע. אבל לונדון היתה מרכזה של ההסתדרות הציונית בראשותו של חיים ויצמן, וקשריו של ד"ר לנדאו עם מנהיגים ועסקנים ציוניים שגרו אז בלונדון - או גרו בארץ וביקרו מדי פעם בלונדון - פתחו בפני הבחור החרוץ והאמביציוזי פתח רחב לקריירה מוצלחת בארץ ישראל, כשיגיע אליה.

החיים בלונדון
כמו כל איש צעיר שהגיע לבירת האימפריה בעלת החזות הקודרת, אמצעי המחיה שעמדו לרשותו של משה בשנותיו בלונדון היו מצומצמים, בהתאם לסכום המחיה החודשי הצנוע מאוד שהקציב לו אביו. הוא גר בחדר שׂכוּר באזור בְּלוּמְסְבֶּרי הסמוך למוזיאון הבריטי, בקירבת מקום למגורי חברו פאול, שאיתו בילה הרבה יחד, אצל בעלת בית "מכשפה בהופעתה ובהתנהגותה". ראָיה לטבעה, מספר לנדוי בזיכרונותיו: "שאלתה הראשונה היתה כיצד הספקתי בגילי הצעיר להרכיב לי פה מלא שינים תותבות. לא עלה על דעתה שאלה שיני האמיתיות".
לאכול אכל בדרך כלל ארוחות חסרות טעם ברשת המסעדות העממית המפורסמת Lyons, העתידה להזין המוני אדם עוד עשרות שנים. למען האמת, האוכל שם, למרות שהיה תפל, לא היה כל־כך גרוע, אבל לנדוי זוכר שהרשת "התמחתה בקלקול חומרים ששימשו להכנת הארוחות". לפעמים היה מרחיק לנסוע עד לוויטצֶ'פְּל "היהודית" שבדרום־מזרח לונדון כדי להתרענן במסעדה יהודית; זיכרונותיו על כך הם כמעט פואטיים: "שם המפה לא היתה נקייה אבל האוכל היה טעים".
כבר בגיל 18 עוסק לנדוי הצעיר, בעצם באופן טבעי, בפעילות ציונית ויהודית שמטיל עליו אביו. תפקיד אחד כזה היה להתייצב אצל משה מונטיפיורי, יושב־ראש "חבר הנציגים" (Board of Deputies). "חבר הנציגים" הווֹלוּנטָרי נוסד באמצע המאה ה־18, בתור הנציגות של יהודי בריטניה כלפי הכתר. עד לתחילת המאה ה־20 הוא קנה לעצמו מעמד כעין־רשמי אצל ממשלת אנגליה, ובין שתי מלחמות העולם גם אצל חבר הלאומים, והיה פעיל מאוד ובעל השפעה במיוחד בהגנה על הפליטים היהודים שברחו ממזרח אירופה בעקבות המלחמה הגדולה. כזכור, ד"ר לנדאו עסק בהגנה על זכויות הפליטים שהגיעו לדנציג מפולין ומרוסיה. בקשר לכך הוא ביקש מבנו לפנות למונטיפיורי ולבקש את עזרתו. משה עשה כן, התייצב אצל מונטיפיורי, שקיבל אותו בסבר פנים יפות, ומסר לו תזכיר וגם הסברים בעל־פה. "אינני יודע אם הועלתי במשהו בביקורי אצל מונטיפיורי".
משימה נוספת שהטיל עליו אביו היתה להיות הכַּתָב בלונדון של השבועון Das Jüdische Volk שהאב ערך והוציא לאור בדנציג (וגם כתב את רובו). מדי פעם היה משה שולח לאביו כתבות על נושאים יהודיים. באחת הראשונות תיאר את מעשי הזוועה נגד יהודי גרמניה, שהחלו מייד עם עליית היטלר לשלטון: החרם שהוכרז על בתי עסק יהודיים ב־1 באפריל 1933 והתעללות ביהודים ותחילת שליחתם למחנות הריכוז של דָכַאוּ ובּוּכֶנְוואלד. את המידע שאב מדיווחי כתב הטיימס בברלין. בגרמניה וגם בדנציג הידיעות הללו לא פורסמו, "לזה דאגה הצנזורה".
אביו פירסם את הכתבות, והוסיף עליהן מאמרים שלו, בהם תקף את המישטר בגרמניה. בתגובה לכך סגרה משטרת דנציג את השבועון. במידה לא קטנה של נאיביות הגיש ד"ר לנדאו ערעור על הסגירה לבית המשפט המינהלי של דנציג. הערעור נדחה בנימוק שבמאמרים "הועכרו היחסים בין דנציג לבין מעצמה ידידותית", קרי גרמניה. הפרשה גרמה לכך שמשפחת לנדאו נאלצה להקדים ולצאת מגרמניה לפני המועד שתיכנן ד"ר לנדאו.
נחזור ללונדון. בירת אנגליה שימשה באותן שנים כמרכז של הציונות העולמית, ומשה יצר כאמור קשרים עם שני מנהיגים ציוניים שהיו מכרים קרובים של אביו, פליקס רוֹזנבּליט וקוּרט בּלוּמנפלד. רוזנבליט גם הציג את משה לפני חיים ויצמן, אז יו"ר ההנהלה הציונית.
פליקס רוזנבליט היה לימים פנחס רוזן. מושבו העיקרי היה בפלסטינה, שם היה לו משרד עורכי דין עם גיסו ושותפו משה זמורה, לימים הנשיא הראשון של בית המשפט העליון. עוד לפני קום המדינה עבר רוזנבליט לפעילות פוליטית מלאה. לאחר הקמתה הוא היה שר המשפטים בכל ממשלות ישראל הראשונות, כמנהיג "המפלגה הפרוגרסיבית", המתונה מבחינה פוליטית, שהתאחדה אחר־כך עם מפלגת "הציונים הכלליים". היה לו תפקיד חשוב באיוש - ומכאן גם בעיצוב - של בית המשפט העליון. בתקופת לימודיו של משה לנדוי ישב רוזנבליט בלונדון, בבניין המוסדות הציוניים ב־Great Russell Square (מול המוזיאון הבריטי), כחבר ההנהלה הציונית וראש מחלקת האירגון שלה.
קורט בלומנפלד היה מנהיג הציונות הגרמנית מאז 1924 עד לעלייתו ארצה ב־1933. תחת הנהגתו עברה הציונות הגרמנית רדיקליזציה, בעיקר בכך שבשונה מעמדתה הקודמת טענה עכשיו הציונות הגרמנית כי תפקידה של הציונות הוא לא רק לפתור את בעיית יהודי המזרח אלא גם את בעיית יהדות גרמניה. בשנות ה־1930 הראשונות בלומנפלד היה מגיע ללונדון לעיתים קרובות.
לנדוי אומר בזיכרונותיו ש"רוזנבליט ובלומנפלד הקלו עלי את ההתאקלמות בחיי הכרך ובחיי הקהילה היהודית". חשוב יותר מה שהוא אינו אומר. פעילותו הציונית האינטנסיבית ורבת השנים של אביו פתחה לפניו את עתידו המקצועי. מעניין לזכור שרוזנבליט וגם בלומנפלד היו בעלי השקפה מדינית מתונה, ומקורבים הן לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, והן - בגרמניה גופה - לאנשי "ברית שלום" האולטרא־מתונה. כשפנה יצחק לנדאו ימינה בעקבות השפעת אישיותו של ז'בוטינסקי (ז'בוטינסקי היה מבאי הבית, ואת לב אמו רכש בזר פרחים נהדר ששלח לה), נותקו הקשרים בינו לבין רוב מנהיגי הציונות - פרט לבלומנפלד, שאיתו היו לו יחסים ותיקים ועמוקים יותר מתקופת הלימודים של שניהם בקֶניגסבּרג.

לימודי המשפטים
"לימודי ההנדסה לא הסבו לי נחת", פותח לנדוי את סיפור הלימודים הגבוהים שלו.

להיפך, התברר שאני רחוק מלהצטיין במקצועות יסוד, כגון מתמטיקה ברמה אוניברסיטאית ושירטוט הנדסי. נוכחתי לדעת שאם אצליח בכלל לסיים לימודים אלה, תהיה זאת דרך ייסורים ושהרעיון להכשיר אותי לעבודה בארץ כמודד קרקעות היה רעיון נפל. לפיכך החלטתי עוד בשליש הראשון לנטוש לימודים אלה ולעבור ללימודי משפטים.

מדוע דווקא המקצוע הקלאסי של המעמד הבינוני היהודי, משפטים? הסברו הקלוש במקצת הוא "כי לא היה ספק בליבי שאלה [לימודי המשפטים] לא יקשו עלי". הוא הודיע על כך במכתב לאביו, שהתאכזב קשות. "בעיניו היה זה סימן של הפכפכנות שבישר רעות לעתיד לבוא, של חוסר יכולת להתמיד במה שקיבלתי על עצמי". כזכור, לנדוי לא הִרבה להמרות את פי אביו. "אולם הפעם עמדתי על שלי, מתוך הכרה פנימית שללא המעבר הזה אהיה צפוי בעתיד למשבר אישי קשה".
הוא נרשם ללימודי משפטים לתואר ראשון, אבל מכיוון שאיחר ברישום לא הורשה להיות סטודנט מן המניין, אלא למד את כל לימודיו כסטודנט מן החוץ. בגאווה הוא מספר כי בסוף השנה הראשונה נבחן בבחינות הביניים, והתברר לו שלמרות קוצר הזמן הוא השתלט היטב על החומר.
לנדוי היה רשום כסטודנט ב־Kings College, אבל הלימודים התקיימו במשותף בשלושה קולג'ים: Kings College, University College, וכן London School of Economics (בית־הספר לכלכלה של לונדון, הידוע בקיצור LSE). מעניין לעקוב אחר הרשמים שהשאירו המוסדות הללו על לנדוי עשרות שנים מאוחר יותר. על ה־LSE הוא מספר רק שזה היה באותם ימים מרכז ה"אוונגארד" הפוליטי, על־פי משנתו של הרולד לַסְקי, שהיה הכוכב האקדמי של מפלגת הלייבור דאז, וסֶר ויליאם בֶּוֶורידג', אבי הביטוח הלאומי בבריטניה ובעולם כולו. ה־LSE "שקק חיים לעומת השמרנות של University College, ובמיוחד של Kings, שהיה מקום אפל תרתי משמע, מלא סטודנטים לתיאולוגיה".
עוד הוא מספר שה־LSE "היה בית האולפנא לבכירי הארצות הקולוניאליות של האימפריה הבריטית (הודו, קניה ועוד) שהיתה עדיין קיימת במלוא היקפה. אחרי התפרקותה, בסוף מלחמת העולם השנייה, תפסו אלה מקום בראש השלטון של המדינות החדשות שקמו באסיה ובאפריקה". הוא אינו מזכיר שה־LSE האוונגארדיסטי (השמאלני) היה המוסד האוניברסיטאי הבכיר הכמעט יחיד באנגליה שקלט לשורות הסגל שלו אינטלקטואלים ואקדמאים שהיו פליטים יהודים מגרמניה. אחד החשובים בהם היה פרופ' קַהן־פרוֹינד, משפטן דגול שייסד באנגליה את תחום משפט העבודה.
מתברר, כצפוי, שרוח האוונגארד שנשבה במסדרונות ה־LSE כלל לא השפיעה על השקפותיו של לנדוי הצעיר, שלא אהד השקפות סוציאליסטיות. אבל מעניין לגלות שלנדוי בכלל אינו מספר אם הושפע במשהו מן התקופה שחי בלונדון. הייתכן שלא היתה לשהותו במרכז העולם כל השפעה עליו?
לימודי המשפטים, ממשיך ומספר לנדוי, לא עמדו על רמה גבוהה. אומנם היו בין המורים אחדים בעלי שיעור־קומה, אבל רוב המקצועות נלמדו באורח מכאני למדי, ללא ביסוס עיוני ואנליטי. (דבר זה נבע לא מעט מן ההיסטוריה של התפתחות המשפט האנגלי כמשפט פרגמטי, אבל לא כאן המקום להאריך בכך.) ההערה של לנדוי מעניינת במובן זה שלפני שכתב את זיכרונותיו, בשנים שהיה שופט, גם הוא העדיף פרגמטיזם על עיון, והחזיק דווקא בשיטת המשפט האנגלית, והמשיך להיות (למרות השינויים שעבר) יותר פרגמטי מאשר עיוני־אנליטי.
עם זאת, לא בטוח שלנדוי עושה צדק להוראת המשפטים באוניברסיטת לונדון בשנות ה־1930. מבין המקצועות שלמד מזכיר לנדוי רק שניים, שאותם הוא העדיף: משפט חוקתי שלימד פרופ' אַייבוֹר גֶ'נינְגְס (Jennings), ומשפט רומי שלימד פרופ' ג'וֹלוֹויץ (Jolowitz). סֶר גֶ'נינְגְס, אז אדם צעיר בשנות השלושים לחייו, היה משפטן ומחנך משפטי מחונן, ששימש בין היתר סגן הצַ'נְסֶלוֹר של אוניברסיטת קיימבּרידג', וכתב את אחד הספרים המובילים במשפט החוקתי של אנגליה. מורהו למשפט רומי, פרופסור ג'וֹלוֹויץ, שאותו מזכיר לנדוי לטובה אגב אורחא, היה גדול המשפטנים של המשפט הרומי באוניברסיטאות לונדון ואוקספורד, וידוע כמורה דגול.
המשפט הרומי היה קל ללנדוי, גם בשל שליטתו בלטינית וגם משום שהמיבנה ההגיוני של המשפט הרומי היה טבעי לו. שישים שנה מאוחר יותר זוכר התלמיד השקדן שהציון שלו במשפט רומי היה 100, ומציין כי הציון העלה את הממוצע של ציוניו לדרגת ציון לשבח, אם כי פחות מהצטיינות יתרה.
לעומת חוסר התלהבותו מהלימודים, הוא אהב לבקר בבתי המשפט הגבוהים ששכנו - כמו שהם שוכנים גם היום - במיבנה מרשים ומצועצע בסטרנד (Strand), סמוך ל־Inns of Court. רושם גדול עשה עליו סגנון השפיטה האנגלית של כמה מבכירי השופטים, ויכולתם המובהקת לתאר בפסקי הדין שלהם עובדות מסובכות ושפע תקדימים, בדרך כלל מייד עם סיומו של דיון שנמשך לפעמים ימים רבים. "מעולם לא הגעתי בעצמי בעבודתי השיפוטית לרמה כזאת של פסיקה מנומקת על אתר [= לאלתר]".
עוד הוא מספר - ושוב חוזר בסיפורו מוטיב המחסור הכספי - שרוב הסטודנטים למשפטים שהגיעו מארץ ישראל נרשמו גם ללימודי ה־Bar, דבר שהיה נחוץ למי שהתכוון להיות עורך דין בריטי במעמד הבכיר יותר של barrister. (באנגליה היו שניים ואולי גם שלושה "מעמדות" של עורכי דין: עורכי דין בדרגה נמוכה, sollicitors, שעסקו בחוזים, צוואות, וכדומה, ולא הורשו להופיע בבתי המשפט "הגבוהים"; אחריהם עורכי הדין הבכירים, ה־barristers, שעיסוקם היה הופעות בבתי המשפט ומתן חוות דעת משפטיות; ובתוכם המעמד העליון של עורכי הדין, ה־King's (Queen's) counsels, שהיו מיוחסים יותר וכמובן יקרים ועשירים יותר, ומהם מונו שופטי בתי המשפט הגבוהים.) ההבדלים היו חסרי משמעות בפלסטינה, כאן היו כל עורכי הדין שווי מעמד:

למעשה לא הוסיפו לימודי ה־Bar דבר של ממש ללימודי ה־LlB [תואר ראשון במשפטים] באוניברסיטה. אבל הם חייבו השתתפות חובה בארוחות עם בכירי המקצוע, כולל השופטים. ההנחה היתה שבארוחות משותפות אלה ישרו הבכירים מרוחם ומניסיונם הפוֹרֶנְסי (הפלילי) על פרחי המקצוע. מי שגמר את לימוד ה־Bar היה זכאי ללבוש בהופעותיו בבתי המשפט את הפיאה הנוכרית המסורתית - זכות מכבידה באקלים החם של הארץ, אבל "יחי הרושם". הלימודים ב־Bar היו יקרים יחסית. הם עלו 125 ליש"ט לשנה, סכום נכבד לפי ערך הלירה דאז. החלטתי, אפוא, בהתייעצות עם אבי, שאפשר לוותר על לימודים נוספים אלה ונשארתי קירח בהופעותי כעורך דין וכשופט.

הקשר הארצישראלי
בימים הראשונים לשהותו בלונדון חש משה בודד בעיר הגדולה והזרה. עד לאותו זמן כמעט שלא עזב את עירו דנציג. הוא לא השתתף בטיולים למקומות רחוקים, ובסך־הכל הגיע עד לקניגסבּרג ולברלין. לאט לאט מצא ידיים ורגליים בלונדון. הוא הצטרף לאגודת "מכבי" של לונדון, חתר איתם על נהר התמזה בסירת מירוץ לשמונה חותרים - חוויה מהנה מאוד כששטים עם הגיאות של הנהר, אך עבודה קשה כשצריך לחתור נגד זרימת השפל של הנהר, בשעה שמי הנהר נסוגים לכיוון הים. בימי ראשון היה משחק הוקי במגרשים של האגודה בפרבר סטריטהאם (Streatham) והתיידד עם כמה מחברי האגודה. הוא גם נהג לטייל בעיר ובסביבתה על אופניים, וכך התוודע אל שכונותיה של לונדון. כעבור זמן־מה ערך טיול של שבוע ימים על אופניים. היה בדעתו להגיע עד לקצה המערבי של אנגליה, למחוז קוֹרנווֹל, אבל הנוף ההררי בכבישים התלולים הכביד עליו, והוא פנה חזרה, לאורך החוף הדרומי ומשם צפונה דרך אוקספורד וקיימבּרידג' ובחזרה ללונדון (שאליה הגיע בגשם שוטף).
כמו בזיכרונות הילדות והנעורים שלו, גם לגבי תקופת לונדון, רק יהודים וארצישראלים נזכרים בזיכרונותיו של לנדוי כמכרים או כאנשים שאיתם נפגש, כולל שני יהודים שאיתם נהג לנגן מוזיקה קאמרית. האם לא היו לו שום קשרים עם לא־יהודים? כך או כך, הוא היה חבר באיגוד הסטודנטים הארצישראלים (Palestinian Students Union) שכל חבריו היו יהודים, וקשר קשרים חברתיים עם משפחות יהודיות וסטודנטים יהודים וארצישראליים. מאחר שידע עברית, בוודאי היה לו קל לקשור קשרים עם הארצישראלים. קשריו אלה, לצד הקשרים שקשר עם הצמרת הציונית, מסבירים מדוע היה לו קל המעבר לארץ. בשונה מרוב עולי שנות ה־1930 מגרמניה, עלייתו היתה לא שבר אלא רציפות. זהו אחד המובנים שבהם לנדוי אינו טיפוסי לעולי העלייה החמישית.
ב־1932 הגיעה ללונדון לאה דוכן, מי שתהיה רעייתו. גם היא באה ללמוד משפטים. הם נפגשו בבית מכרים משותפים, התיידדו, וכאשר חזרה לאה ארצה בשנת 1935, משה כבר היה שנתיים בארץ. "מאז פרחה הידידות בינינו, עד שבשלה בשנת 1937 לנישואין".
באביב 1932 ביקר לנדוי לראשונה בארץ, במסגרת המכביה הראשונה, כחבר בצוות הבריטי למשחק ההוקי. הוא זוכר:

עלינו על החוף בנמל יפו, כי נמל חיפה טרם נבנה. תמיד אזכור את החוויה הראשונה של הנסיעה באוטובוס מיפו לתל־אביב דרך הפרדסים שפריחתם נתנה ריח ניחוח משכר. כך היכרתי את הארץ עוד לפני שהגיע גל העלייה החמישית של עולים מארצות מרכז אירופה בשנת 1933, את תל־אביב הקטנה והרעננה ואת הקיבוצים בראשית התהוותם, שתאמו את מה שהוצג לנו לפני־כן בסרטי התעמולה של הקרן הקיימת וקרן היסוד. המכביה עצמה היתה זריקת עידוד ליישוב אחרי המשבר שעבר עליו עקב הפרעות בשנת תרפ"ט (1929). הצוות הבריטי נתקבל בבניין העירייה דאז, על־ידי ראש העירייה דיזנגוף, בנוכחות המשורר ח"נ ביאליק. הישגיו הספורטיביים של הצוות הבריטי שאפו לאפס, אבל לא זה היה העיקר אלא הסיור בארץ, על מושבותיה, קיבוציה ומושביה.

בדרכו האופיינית, לנדוי מקמץ מאוד בתיאור התרשמותו מן הארץ שאליה התעתד לבוא תוך זמן קצר, ובתיאור תושביה, יישוביה, החיים בה. הוא אינו מזכיר כלל מה המחשבות או הרגשות שהיו לו בנוגע לעלייתו העתידה.