היכן כשלה הרפואה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היכן כשלה הרפואה

היכן כשלה הרפואה

4.1 כוכבים (7 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: פוקוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2008
  • קטגוריה: בריאות, מדע ורפואה
  • מספר עמודים: 197 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 17 דק'

תקציר

ספר זה מציג בפני הקורא הישראלי את תמונת המצב הבריאותית העגומה השוררת היום בעולם המערבי, ובכלל זה בישראל, כשמצד אחד רמת ההשקעה הציבורית בבריאות הולכת ועולה ומצד שני רמת התחלואה עולה יחד איתה.
בשנים האחרונות גוברת המודעות להתפשטותן של מחלת הסרטן, מחלות הלב, ושאר המחלות הכרוניות הקשות, זאת למרות התרחבותה של הרפואה הציבורית והפרטית, למרות השיפור הדרמטי שחל בשיטות האבחון והטיפול בעשרות השנים האחרונות ולמרות השימוש המתעצם בתרופות. לדוגמה: ב-20 השנים האחרונות חלה עלייה של 30% במקרי סרטן השד אצל נשים, עלייה של 70% בסרטן המעי הגס, עלייה של 80% בסרטן הלימפומה (הודג`קין) ועלייה של למעלה מ-250% בסרטן הערמונית!
 
 
הספר דן באופן ביקורתי באי-יכולתה של הרפואה המקובלת להתמודד בהצלחה עם התגברותן הנמשכת של המחלות הכרוניות (חשוכות המרפא) המאפיינות את מדינות העולם המערבי של ימינו.
 
בניגוד לציפיות, ההשקעות ההולכות וגדלות בבריאות במדינות אלה אינן מקטינות את שיעורי התחלואה הכרונית – עובדה שאינה זוכה להסבר מניח את הדעת מצד הרפואה המקובלת והממסד הרפואי. הספר, פרי עטו של מדען שאינו רופא, נותן הסבר להיווצרותו של מצב ניגודי זה ומצביע על כשל יסודי בגישתן של הרשויות האחראיות לנושא.
 
 
"היכן כשלה הרפואה" הוא מסמך תיעודי חשוב המיועד לכל אדם חושב, בין אם הוא בצד המטפל או בצד המטופל. הוא מיועד לכל מי שעובד במערכת הבריאות, וגם לכל מי שהוא צרכן שלה. הוא מיועד למחוקקים, לפוליטיקאים ולגורמים המשפיעים על חיינו.
 
הספר אינו משאיר אותנו בערפל של הבעיה. הוא מתווה גישה הגיונית ויעילה יותר מזו של הרפואה המקובלת. זו גישה הלוקחת אחריות עצמית על בריאותנו, מתמקדת ברפואה מונעת ומרחיקה מאיתנו את הסיבות הראשוניות למחלות. הספר מציג בסופו של דבר חזון אופטימי ואפילו תקווה למקרים שהרפואה המקובלת אמרה בהם נואש.
 
 
 
ד"ר אלי הרלב, יליד הארץ (1947), .Ph.D בכימיה. בעל ניסיון רב-שנים בתחום הכימיה האורגנית-סינתטית. התמחה בתחום פולימרים מוליכי חשמל ובחומרי טבע בעלי תכונות מרפא. מתעניין ברפואה טבעית וחסיד של אורח-חיים טבעי.

פרק ראשון

פתח דבר
מאת פרופ' מאיר ברזיס
 
הספר "היכן כשלה הרפואה" מומלץ למי שדואג לבריאותו ולבריאות יקיריו. הוא חשוב למי שמנסה להבין לאיזו מערכת בריאות מטורפת נקלעה החברה המודרנית. הוא הכרחי לאדם שינסה להבריא את המערכת הזו לטובת כולנו. אפשר להתווכח על פרטים בספרו של ד"ר אלי הרלב, כי במדע תמיד ניתן למצוא נתונים סותרים, אולם התמונה הכללית נכונה וקשה: הרפואה המודרנית, עם הצלחותיה הטכנולוגיות המדהימות בהדמיה, בגנטיקה ובטיפול, ועם העלויות הגוברות של תקציבי התרופות, מחמיצה את העיקר - כיצד לדאוג לבריאותנו. גופנו לא בנוי לסביבה המזוהמת, לאוכל המשמין ולתשתית המונעת פעילות גופנית שהחברה המתועשת בנתה לנו, והמחיר שאנו משלמים הוא כבד: תחלואה גוברת והולכת בסוכרת, יתר לחץ דם, השמנת יתר, מחלות לב וסרטן. הרפואה מטפלת בתוצאות ולא בשורש הבעיה: היא מכבה שריפות ולא מתמודדת עם מניעת מחלות או החזרה לאורח-חיים בריא. גרוע מכך, דומה שהרפואה עצמה נפלה קורבן לשיטת השוק החופשי, כאשר הרווח חשוב מרווחת החולה. בקשר שבין הרפואה לתעשייה, לצד הברכה בהתקדמות הטכנולוגיה, מוצאים אנו את קללת רדיפת הבצע, העולה על טובת המטופל.
 
תעשיית התרופות היא דוגמה לניגוד העניינים בין היוזמה הפרטית לבין בריאות הציבור. כישלונה של הגלולה ויוקס וסיפורים דומים מהשנים האחרונות שינו את תדמיתה של תעשיית התרופות עבור רבים. ידוע זה מכבר שתרופות יכולות להזיק. כעת נחשפו גודל הערמומיות והשיטתיות בהסתרת העובדות הנכונות: הגזמה במידת היעילות והעלמת הסיכון של תרופות אשר יכולות להרוג, תוך מסע שיווק נמרץ ומשומן היטב לרופאים ולציבור הרחב. סכומי הכסף שמשקיעה תעשיית התרופות בשיווק עולים בהרבה על הסכום המושקע בפיתוח תרופות. התקציבים לשכנוע רופאים בארצות-הברית למשל עולים על 5 ביליון דולר, כלומר השקעה הגדולה יותר מסך תקציבי כל בתי-הספר לרפואה. אומר ד"ר א' רֵלמן, פרופסור בהרווארד ועורך ראשי לשעבר של אחד העיתונים המובילים בעולם הרפואה (ה-New England Journal of Medicine) "תעשיית התרופות שינתה את השליחות שלה: במקום למצוא מזור למחלות, היא מנסה היום להוציא כמה שיותר כסף ממערכת הבריאות".
 
תרופות חדשות רבות הן העתקה של תכשירים ישנים, ושיווקן מלווה במסע תעמולה מסנוור ורב-עוצמה. אסטרטגיית השיווק משומנת היטב. היא כוללת שכנוע רופאים בעזרת מתנות, מענקי מחקר, בנייה ופרסום של מחקרים לכאורה מדעיים, הפצת מאמרים כוזבים בשם מומחים והטיית המלצות בסקירות ובהנחיות קליניות. כמו כן, היא משכנעת את הציבור תוך ניצול מפוכח של אמצעי התקשורת ופרסומת סמויה (לדוגמה, פרסום תרופה כידיעה חדשותית או הופעה של ידוענים המעידים על סגולות הטיפול אשר קיבלו), עוקפת איסור פרסום על תרופות מרשם ("יש לנו תרופה חדשה לבעיית הדיכאון - לך תשאל את הרופא שלך") ולוחצת על עמותות החולים שיבקשו הכנסת תכשירים מסוימים לסל הבריאות. המדאיג ביותר הוא השפעתה על הגופים המאַסדרים (רגולטורים), כגון ה-FDA, אשר העיד שאינו מצליח לגייס מומחים בלתי תלויים בתעשייה, ועל הפוליטיקאים, במסגרת הקשר הבעייתי של הון ושלטון, כדי שאלה יקבעו חוקים נוחים לתעשייה, למשל בנושא פטנטים. מאמרים וספרים רבים נכתבו באחרונה בנושאים אלה על ידי מומחים רציניים מאוניברסיטאות מובילות ותדמיתה הציבורית של תעשיית התרופות בארצות-הברית ירדה לרמת התדמית של תעשיית הטבק.
 
מצב עניינים זה איננו נובע מהימצאותם של אנשים רעים בתעשיית התרופות. חלק ניכר מהם הם חוקרים מסורים, הממציאים לעיתים (רחוקות מדי למרבה הצער) תכשיר הגורם שינוי מהותי במהלך מחלה. הסיבה נעוצה במבנה התאגיד התעשייתי: הכול נסב על רווחיות ועל כיצד יגיב שוק המניות לדו"ח הרבעון האחרון למועצת המנהלים של החברה. התחרות היא אכזרית. התופעה אינה ייחודית לתעשיית התרופות דווקא: כדי לשפר את מאזן החברה מעגלים פינות - וכאשר מדובר בבריאות (בתי-חולים, מרפאות או ביטוחים פרטיים) התוצאה עלולה להיות קטלנית. בניגוד לַכלל בתורת הכלכלה, בבריאות, התחרות אינה בהכרח משפרת את המוצר או את השירות. בהשוואות שונות של נותני שירותים בין ארגונים למטרת רווח לבין ארגונים שלא למטרת רווח, התוצאות לא היו לטובת השוק הפרטי. כך נסקר בספרו האחרון של פרופסור רֵלמן על קריסת מערכת הבריאות האמריקנית, בה משלמים יותר ויותר ומקבלים פחות ופחות. דוגמה לכך שהתפרסמה לאחרונה היא בתי אבות שהוקמו למטרת רווח בהן סובלים החוסים מפצעי לחץ יותר מאשר בבתי אבות אחרים - כי חוסכים בכוח אדם. דוגמה נוספת היא מרכזי דיאליזה שהוקמו למטרות רווח בהם התמותה גדולה יותר, כי גם בהם חוסכים באיכות הטיפול. לעיתים קרובות, כשתעשיות הבריאות מנסות להרוויח, החולים הם אלה שמשלמים את המחיר.
 
הספר "היכן כשלה הרפואה" מעלה שאלות קשות על אוזלת ידה של הרפואה בדאגה לבריאות הציבור. אפשר להוסיף עליהן עוד כהנה וכהנה. יש רופאים מצוינים ואני מכיר לא מעט כאלה - אבל הם זן הולך ונכחד על ידי שיטה שמתגמלת כמות במקום איכות, כסף במקום חמלה, לקיחה במקום נתינה. כאשר מערכת הבריאות מובלת היום על ידי תמריצים כלכליים, מי ילמד את דור הרופאים הצעירים על ערכים? מי יספר להם שהסיפוק האמיתי במקצוע הזה הוא הקשר האנושי? מי יגלה להם שסוד המקצוע הזה הוא היכולת להקשיב? מי ישכנע אותם שתפקיד הרופא להסביר ולהקל על סבל? כאשר הם רואים מערכת שלא מתגמלת וכאשר המשכורת תלויה בראיית חולה כל 7 דקות, מדוע שיקדישו לחולה זמן רב יותר שיאפשר קשר אנושי והתעמקות בבעייתו הרפואית אם התמורה תהיה ירידה בשכר? בתקציב הבריאות אין כסף לטיפול מקל, לטיפול מונע, לשיפור התקשורת עם המטופל* [*דוגמה בולטת בישראל היא היעדר שירות מתורגמנים בבתי-חולים למרות השכיחות הגבוהה של חולים שאינם מבינים את שפת הצוות המטפל. משקיעים הון באמצעי אבחון וטיפול וחוסכים באמצעי תקשורת. ידוע שמצב זה מסכן את החולים ולכן, בארצות-הברית, החוק מחייב שירות מתורגמנים בבית-חולים]. התקציב נטרף על ידי טכנולוגיות חדשות שיעילותן בספק. שיטת השוק החופשי פגעה במקצוע הרפואה פגיעה אנושה: המסחור גורם למחסור במוצר האמיתי. לאן נעלמה אצילותו של המקצוע הנעלה בחברה? מי יחזיר לרפואה את הערכים, היושר, המחויבות, העושר והאושר שבקשר האנושי?
 
כפי שהספר "היכן כשלה הרפואה" מתאר, תעשיות רבות אחרות פוגעות בבריאות הציבור: תעשיית הכימיקלים מזהמת את הסביבה ותעשיית המזון מוסיפה מלח, סוכר ושומן כדי להגדיל את הפיתוי לקנות ולאכול. מאז היווסדה הרגה תעשיית הטבק מאות מיליונים של בני-אדם. לפני שלוש שנים בערך הפעילה תעשיית התקשורת לחץ על חברי כנסת והצליחה להכשיל הצעת חוק האוסרת פרסומת לסיגריות בעיתונות הכתובה (הנהנית מהכנסות פרסומת זו). נגד הצעת החוק הזו אף הצביעו שלושה שרי בריאות לשעבר (אולמרט, רמון וסנה) אשר בוודאי הכירו את נזקי הסיגריות והשפעת הפרסומת הזו על הנוער. אבל כיצד יזכה הפוליטיקאי לסיקור תקשורתי אם יצביע בעד החוק? התעשייה לא בוחלת בהטעיית הציבור ובהסתרת הסימנים הראשונים המעידים על הסכנה במוצר, והעדויות לכך רק הולכות וגוברות. בספר מרתק (בשם Deceit and Denial) שכתבו מומחים מאוניברסיטה יוקרתית בארצות-הברית, מתואר איך תעשיית העופרת המשיכה לפרסם כי "העופרת טובה לבריאות", כאשר כבר היו ידועים לה הנזקים שזו גורמת למוחות ילדים. כן מסופר כיצד המשיכה תעשיית הוויניל לטעון בוועדות כי המוצר שלה בטוח, כאשר כבר התרבו אצל עובדיה מקרי סרטן הכבד וכבר היה ידוע שחיות מעבדה שנחשפו לחומר פיתחו סרטן.
 
לעיתים קרובות, קורבנות התעשייה הם החלשים, מחוסרי ההשכלה והעניים: אותם אנשים עובדים או גרים באזורים שהתעשייה מזהמת (כי רק שם מוצאים עבודה ויותר זול לגור שם), אוכלים את האוכל המשמין (כי לעיתים קרובות הוא זול יותר) ומעשנים (כי הם פגיעים יותר לפרסומת כוזבת). הם גם אלה הממלאים בסופו של דבר את מיטות בתי-החולים. האם ייתכן שהתחרות עצמה, יסוד להצלחת השוק החופשי והקִדמה המרשימה של העולם המודרני, טומנת בחובה את הסיכון של פיתוח נורמה חברתית של אינדיבידואליזם ורדיפת בצע אף במחיר רמאות, דריסת הזולת, היעדר סולידריות חברתית, פגיעה בחלשים וסכנה לבריאות הציבור? זו שאלה קשה הנשאלת היום בארצות-הברית ומחייבת בדק בית יסודי בחברה המערבית - ראה למשל ספרו האחרון והמרתק של פרופסור רוברט רייך (לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון) Supercapitalism. במדינות הסקנדינביות, המאסדֵר (רגולטור) והפוליטיקאים משחקים תפקיד מרכזי בהגנה על ערכים חברתיים ועל בריאות הציבור. הם יודעים שאלמלא כן הבוחר ישלח אותם הביתה. מערכת הבריאות הדנית היא מהטובות בעולם. אצלנו, במקום לחולל מלחמת עולם על פירוק התנחלות, טוב תעשה הפוליטיקה משמאל ומימין אם תעסוק בבעיות הקיום בחברה שלנו: חינוך, אי-שוויון, אלימות ובריאות הציבור.
 
אנחנו אחראים לרוב המחלות הפוקדות אותנו. התחלואה בסוכרת, השמנת יתר, יתר לחץ דם, התקפי לב וסרטן הגיעה לממדי מגיפה לא בגלל שינוי בגנים שלנו - שינוי גנים קורה במיליוני שנים ואינו קשור למה שקורה במאה השנים האחרונות. המחלות האלו הן המחיר הכבד שהאדם המודרני משלם על שפע הקלוריות שהוא מכניס לגופו ללא מאמץ גופני ועל הסביבה המזוהמת בה הוא חי. לפי מחקרים רבים וטובים היה אפשר למנוע חלק ניכר מתחלואה זו על ידי פעילות גופנית, הימנעות מעישון, אכילה נבונה (פירות וירקות ופחות שומן ומלח), וניקוי הסביבה שלנו מהכימיקלים הרבים המסרטנים. אולם מערכת הבריאות, כפי שמסביר ד"ר הר לב בהרחבה, במקום להעמיד אותנו על חומרת המצב והדרכים לתיקונו, עסוקה במתן פתרונות נקודתיים, תרופות רבות יותר ויקרות יותר וטיפולים הנוגסים יותר ויותר מתקציב הבריאות. משרד הבריאות מתגלה לעיתים קרובות מדי כגוף חסר אונים, אדיש או אולי אף שבוי בידי כוחות התעשייה, במקום להיות מאסדר חזק המגן על הציבור.
 
נושאים חיוניים לבריאות הציבור מוזנחים כאשר אין אינטרסים כלכליים מאחוריהם. אחת הדוגמאות היא שיקום לב - הדרכת מטופל לאחר התקף לב לאורח חיים בריא. שיקום הלב הוכח כמקטין את שיעור התקפי הלב החוזרים ואת התמותה באופן זול וללא סיכון. למרות זאת, בישראל, רק 10% מהחולים מופנים לשיקום לב, לעומת 75% המופנים לצנתור יקר, הכרוך בסיכון ואשר אינו מונע התקף לב חוזר. דוגמה נוספת היא היריון ולידת תינוק בריא. אף שנטילת חומצה פולית בהיריון מונעת מומים אצל העובר באופן זול וללא סיכון, רק 30% מהנשים נוטלות אותה. תכשיר זה זול מאוד ואין מאחוריו תעשייה ומערכת שיווק חזקות - כמו לוויאגרה או לפרוזאק. במדינות אחדות הונהגה הוספת חומצה פולית למזון, אשר אכן הורידה את שיעור המומים בקרב תינוקות, אבל משרד הבריאות שלנו מתמהמה ועדיין לא מיישם את הפתרון הפשוט הזה שקנדה למשל כבר אימצה לפני 7 שנים. אולי עדיף היה לקרוא למשרד הבריאות שלנו משרד המחלות ולהקים משרד נפרד לבריאות הציבור, כפי שעשו בקנדה?
 
דוגמה שלישית לקוחה מתחום עידוד הפעילות הגופנית באוכלוסייה. על פי ארגון הבריאות העולמי וגופים מקצועיים רבים, היעדר פעילות גופנית הוא כיום סיבה מרכזית בחברה המערבית לתחלואה (סוכרת, השמנת יתר, יתר לחץ דם, מחלות לב וכלי דם, סרטן ועוד), לתמותה מאותן מחלות ולעלויות ניכרות. בישראל, לפי אומדן זהיר, אלפים נפטרים קודם זמנם ועשרות אלפים אחרים חולים, בעלויות של מיליארדי ש"ח כל שנה, בשל היעדר פעילות גופנית. עלייה באחוז אחד בלבד בשיעור הפעילות הגופנית בקרב האוכלוסייה בישראל עשויה להניב חיסכון של 270 מיליון ש"ח לשנה בתקציב משרד הבריאות בלבד. לפני שלוש שנים מינה משרד הבריאות ועדה ציבורית לקידום הפעילות הגופנית במסגרת המועצה הלאומית לקידום הבריאות. הוועדה, שכללה את בכירי המומחים בתחום הפעילות הגופנית, עבדה בהתנדבות ובמרץ מתוך הכרת שליחות לקידום הבריאות ואיכות החיים במדינה, והגישה מסקנותיה שזכו להסכמה רחבה בקרב שאר חברי המועצה הלאומית לקידום בריאות. משרד הבריאות גנז את המלצות הוועדה ועד היום (מזה למעלה משנה וחצי) שר הבריאות, בן יזרי, לא מצא זמן להיפגש עם היושב בראשה (כותב שורות אלו). התרשלות פקידים המקבלים משכורת ממשלם המיסים, היא פגיעה במינהל הציבורי התקין. אדישות הפוליטיקאים מעידה על כשל מנהיגותי כבד ונורמה שלטונית פסולה למול טובת הציבור. ועדת וינוגרד קמה בשל כשלים במלחמה בה נפלו 163 קורבנות, אלפים מתים כל שנה הם קורבנות של כשלים בניהול משרד הבריאות.
 
במקומות שונים בעולם תודעה ציבורית מתחילה להניב פירות. מוקמות תנועות הקוראות לשינוי סדרי עולם, הבראת הסביבה ואורח-החיים, לטובתנו ולטובת נכדינו. בפינלנד הביאה תוכנית לשיפור הרגלי אכילה ועידוד פעילות גופנית לירידה דרמטית בשיעור התקפי הלב. מדינות אחרות הצליחו להוריד את אחוז המעשנים במקומות ציבוריים ובכלל דרך רגולציה ומיסוי חכם. הגעה לעבודה באופניים הפכה לחזון נפרץ בערים פקוקות, כמו בפריז, ברלין, שיקגו ועכשיו גם ניו-יורק. באותן ערים השכילה העירייה לבנות מסלולים נפרדים לרוכבים. בהולנד יש הטבה כספית לעובד המגיע באופניים לעבודה (במקום אחזקת רכב), ובאנגליה קיים החוק המחייב את בתי העסק להתקין מקלחת וחניון לאופניים. בנוסף, בבתי-ספר מסוימים חל איסור על מכירת ממתקים. ארגון הבריאות העולמי מדווח על התקדמות במקומות שונים בעולם - בזכות חזון של מנהיגים ונורמות של שלטון בשירות הציבור.
 
 
במקומות רבים בעולם נערכים לסביבה ולאורח-חיים בריאים יותר: ברחוב בבוסטון - במקום שטרם בנו מסלול נפרד, מוצב שלט המבקש מהנהגים להתחשב ברוכבי האופניים ולחלוק עימם את הכביש.
 
אצלנו, בישראל, ההתקדמות איטית מדי. בירושלים, אם וכאשר אני יוצא לרוץ בחוצות העיר, אני צריך לתמרן בין המכוניות החונות על המדרכה לבין תוצרי כלבים שהשאירו בעלים חסרי אדיבות. הולכים ונעלמים המרחבים הירוקים לטובת כוחות הנדל"ן והמאסדר שבוי בידיהם. כל יום, ברוכבי על אופניי ממרכז העיר לבית-החולים הדסה עין כרם, אני נוכח שעדיין אין שום מסלול ואין הכרה בזכות לרכיבה בטוחה באופניים. נהגים עצבנים צופרים לי, צועקים או יורקים עלי או מנסים לדרוס אותי. עליהם בעצם להודות לי, כי בהשוואה לנהגי המכוניות, רוכבי האופניים תופסים פחות מקום ומזהמים פחות את הסביבה. בנוסף, הודות לפעילות הגופנית, הם מנצלים פחות את כספי הציבור המתדלדלים של מערכת הבריאות המיועדים לטיפול במחלות השכיחות של העולם המערבי.
 
האם נצליח לשנות את סדרי העדיפויות שלנו ולחזור לערכים החשובים לנו? או שמא הניסיון הזה ייזכר כאפיזודה חולפת וכושלת? האם האדם המודרני ימשיך בדרך של הרס עצמי בדת השוק החופשי? הדבר תלוי בהבנת הציבור ובהתגייסות מנהיגים בעלי חזון להבריא את החברה שלנו. הספר "היכן כשלה הרפואה" הוא התחלה חשובה.
 
 
פרופ' מאיר ברזיס (M.D.)
 
המרכז לאיכות ובטיחות קלינית, הדסה, ירושלים
אוניברסיטת הרווארד, בוסטון (בשבתון)
דצמבר 2007
 
 
 
 
 
מבוא
אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן-אוֹר וְחֹשֶךְ אֵי-זֶה מְקֹמוֹ
 
איוב לח יט
 
 
 
"הסרטן הארור שקינן בגופו". ביטוי הרה-משמעות זה שמעתי בלוויה של מדען שנפטר בדמי ימיו והוא בן 58 שנים בלבד. את הדברים אמר הבן הסופד לאביו, והם האירו לגבי כברק פתאום! הסרטן, מסתבר, הינו גורם זר, לא שייך, ה"מקנן" בגוף. זאת בדומה לציפור המקננת בקן. הציפור, כידוע, אינה צמודה לקן ועוזבת אותו מדי פעם. כך בדיוק יש גם לראות את הסרטן ה"מקנן". ומה ש"מקנן" ממילא אפשר להוציאו (בניתוח).
 
ואומנם, הרפואה המקובלת, כמוה כרובם המכריע של בני-האדם -מתייחסת אל הסרטן כאל נטע זר שהתפתח בגוף, טעות של הגוף. גישה זו, המשותפת, כאמור, לאדם מן השורה, כמו גם לרוב חכמי הרפואה המקובלת, היא-היא העומדת ביסוד הסתירה שאין ניתן ליישבה: מצד אחד השקעות הולכות וגדלות בהוצאות הרפואה, הפרטיות והציבוריות, כמו גם התקדמות מואצת, ואף דרמטית, במדע הביו-רפואי, ובמקביל, התגברות חסרת מעצורים של מחלות קשות. לרגע קט לא עולה על דעתם - של אנשים מן השורה ושל הרופאים עצמם - שהסרטן הוא, בעצם, חלק מהגוף. הסרטן אינו "מקנן" בגוף, אלא מצב של הגוף. מצב שהתפתח בהדרגה, תוצאת אורח-חיים לא תקין שנמשך שנים ארוכות ושל חיים בסביבה מורעלת. שהרי אם זאת הייתה הגישה, וכזאת ההבנה, המערכת הרפואית הייתה מתרכזת בראש ובראשונה בצד ה"מניעתי" (preventive), קרי, ברפואה המונעת. היא הייתה מקדישה פחות מאמצים לטפל בתוצאות (מחלות) והרבה יותר - מרב המשאבים - בלימוד, ניטור ומניעת הגורמים להן.
 
המערכת הרפואית הייתה מתחברת גם למערכת החינוך. חלק מתוכנית הלימודים בבתי-הספר היה מוקדש ללימוד הסיבות למחלות והאמצעים למניעתן. מטעם המדינה נפתחים היו קורסים לאזרחים בוגרים. הייתה מתבצעת הדרכה נרחבת לאורח-חיים נכון ולהימנעות ממפגעים סביבתיים. גם המערכת המשפטית ורשויות החוק היו נוטלות חלק במשימה וכופות בחומרה וביעילות חוקים ותקנות במטרה למנוע ממפעלים לזהם את האוויר, האדמה, החופים, הים והנחלים.
 
תואר לי בכימיה - לא ברפואה. אולי משום כך, מהיותי לא חלק מן הממסד הרפואי, פחות נתון אני לחשיבה מקובלת בהתייחסותי לתחום זה, ויש באפשרותי להסתכל "מן הצד" ואף בריחוק-מה. גם אני - כמו רבים אחרים - תוהה ושואל: כיצד לחבר עובדות שעל פניהן כה סותרות הן? מצד אחד עלייה גדלה ומתמשכת בהוצאות הבריאות, כמו גם התקדמות מואצת במדע הרפואה, התקדמות הנשענת על טכנולוגיות-חזית רפואיות ועל ידע ביולוגי, כימי וביו-רפואי ההולך ומתפתח בהיקף וקצב חסרי תקדים בהשוואה לדורות קודמים. אבל מנגד (ובמקביל!), התגברותן של מחלות, בעיקר אלו הקשורות בתפקוד לקוי ובניוון של מערכות הגוף: מחלות לב וכלי דם, סרטן לסוגיו הרבים, ניוון שרירים, מחלות כליות, סוכרת, מחלות נשימה כרוניות, מחלות הקשורות בתפקוד לקוי של מערכת העצבים, פרקינסון, אלצהיימר ועוד היד נטויה.
 
הרי לנו סתירה! היש עוד ספק שרמת הבריאות הממוצעת של האדם בעולם המערבי של ימינו, זה הקרוי "מתקדם", הולכת ומידרדרת? הסטטיסטיקה אינה משקרת: במחצית המאה שעברה עמד שיעור סרטן השד אצל נשים בעולם המערבי על 1 ל-21. כיום הוא עומד על 1 ל-8! מאז תחילת שנות ה-70 התפשט הסרטן בארצות-הברית לממדים מבהילים. מיליון ושלוש-מאות אלף מקרים חדשים מאובחנים ו-550,000 איש נפטרים בה מסרטן מדי שנה. זאת, אף, שכידוע וכמקובל, עשו מדע הרפואה והטכנולוגיה הרפואית צעדי ענק בשנים אלה. זאת גם למרות העובדה שההוצאות הישירות לטיפול בסרטן בארצות-הברית עלו באופן רציף, מ-18 ביליון דולר ב-1985 ל-41 ביליון דולר ב-1.1995 ארצות-הברית מוציאה על רפואה כ-15% מהתל"ג שלה (טריליון דולר בשנה!), סכום לנפש הגבוה יותר מכל מדינה אחרת בעולם, אבל אין היא פותרת את בעיית מחלות הניוון הכרוניות, ואלה רק הולכות ומתגברות.
 
בראשית המאה שעברה המחלות גורמות התמותה הדומיננטיות אצל בני-האדם היו דלקת ריאות, שפעת ושחפת. הסרטן עמד במקום השמיני - 4% בלבד מכלל מקרי המוות. היום פוגע הסרטן באחד מכל שני גברים (44%) וביותר מאשר אחת מכל שלוש נשים (39%). בפועל, עלתה תחלואת הסרטן בדור אחד ב-56% אצל גברים ו-22% אצל נשים.
 
חלק מההסבר לנתונים שהובאו נעוץ בעובדה שהמחלות המידבקות שהוזכרו הודברו באופן יעיל. חלק אחר קשור בעובדת עלייתה של תוחלת החיים (life expectancy) במדינות העולם המערבי. אדם החי חיים ארוכים יותר גדלים סיכוייו לחלות בסרטן. אולם שני הגורמים הללו נותנים הסבר חלקי בלבד לעלייה הדרמטית במקרי הסרטן בעולם המערבי, עלייה הלובשת ממדים של אפידמיה. ראיה מוצקה היא שבקבוצות גיל מוגדרות גדל משמעותית הסיכוי לחלות בסרטן בהשוואה לאותן קבוצות גיל לפני יובל שנים. לדוגמה, הסיכוי שבני-אדם בטווח הגילים שבין 60 ל-65 שנה יחלו היום בסרטן, גדול משמעותית מהסיכוי של אותה קבוצת גיל ללקות במחלה זו לפני 50 שנה. נתונים שפורסמו על ידי ה-Cancer Prevention Coalition מראים, שבין השנים 1995-1950 גדל בארצות-הברית הסיכוי הכללי לחלות בסרטן ב-55% (גברים ונשים בכל הגילים וכל סוגי הסרטן). מאלפת היא העובדה שאת הירידה במספר מקרי סרטן הריאות אצל גברים (ירידה של 6%) מייחסים לירידה במספר המעשנים הגברים ולא לשיפור הטיפולי בחולי סרטן הריאה. לעומת זאת, מספר הנשים חולות סרטן הריאה גדל בשנים האמורות באופן דרמטי (143%!), עובדה המיוחסת לעלייה הגדולה במספר הנשים המעשנות, כמו גם לעישון פסיבי.
 
הגידול במקרי הסרטן בארצות-הברית בין השנים שהוזכרו - מקרים שאינם קשורים ישירות לעישון - הינו דרמטי לא פחות: סרטן העור (malignant melanoma) - עלייה ב-156%, סרטן הכבד - עלייה ב-104%, סרטן הלימפה (non-Hodgkin’s lymphoma) - עלייה ב-87%, סרטן בלוטת התריס (thyroid cancer) - עלייה ב-71%, סרטן השד לאחר גיל המעבר - עלייה ב-54%, סרטן המוח - עלייה ב-28%. הגידול במקרי הסרטן אצל ילדים גם הוא משמעותי ביותר: לויקמיה לימפוציטית (acute lymphocytic leukemia) - עלייה ב-62%, סרטן המוח - עלייה ב-50%, סרטן העצמות - עלייה ב-40%. בטווח הזמן שבין 1973 ל-1999 גדל הסיכון ללקות בסרטן אצל ילדים ב-26%. בעולם המערבי הסרטן הינו גורם המוות מספר 1 אצל ילדים כיום!
 
המכון הלאומי לסרטן של ארצות-הברית (National Cancer Institute) מפרסם נתונים מפתיעים המראים עלייה של ממוצע כל מקרי הסרטן בארצות-הברית עד לתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, וירידה מתקופה זו ואילך.2 ההסבר נעוץ בירידה המשמעותית במקרי סרטן הריאות אצל גברים אמריקנים מסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 של המאה שעברה, ירידה הקשורה באיסור העישון במקומות ציבוריים ובמאבק הלאומי נגד העישון, נתון המשפיע על ממוצע כל מקרי הסרטן בארצות-הברית. אולם יש לזכור כי בארצות-הברית חלה עלייה מתמשכת באותם סוגי סרטן שאינם קשורים לעישון, בעיקר אצל ילדים. בישראל לעומת זאת נתוני הסרטן הרשמיים מראים על עלייה רצופה ומתמשכת של ממוצע כל מקרי הסרטן מאז שנות ה-80 של המאה שעברה ועד לימינו אלה.
 
הסטטיסטיקות, המצביעות על עלייה נמשכת בכמעט כל מקרי הסרטן בעשרות השנים האחרונות, אינן מבטאות דווקא חוסר במאמץ המושקע לבלימת הסרטן או חוסר באמצעים. לדוגמה, בטווח הזמן שבין 1971 לתחילת שנות ה-2000 עלה תקציב המכון הלאומי לסרטן של ארצות-הברית (NCI) פי 30!3 באופן פרדוקסאלי, ככל שעלתה ההשקעה בסרטן כן הלך הוא והתפשט!
 
ראיות מוצקות קיימות לקשר שבין העלייה החדה בתחלואה לשינויים שהתרחשו בסביבה בה אנו חיים, כמו גם לשינויים שחלו באורחות-חיינו. דוגמה לכך הינה העלייה התלולה והמתמשכת במקרי מחלות הלב בישראל לאורך 30 השנים הראשונות לקיום המדינה. זו משקפת את המעבר בין כלכלה שהתבססה בעיקרה על חקלאות, כפי שהייתה עם קום המדינה, לכלכלה הנשענת יותר ויותר על תעשייה וההשלכות הנובעות מכך על זיהום הסביבה, השינויים בהרגלי החיים (בייחוד הרגלי הצריכה) והפגיעה בבריאות האוכלוסייה.4 וזאת לדעת: ברשימת מדינות המערב המתועשות תופסת ישראל כיום מקום גבוה מאוד בשיעורי התמותה ממחלות לב. מאלפת גם העובדה שהעלייה בתחלואת מחלות הלב בישראל לא פסחה אפילו על מגזר אחד במדינה - עוד הוכחה לדומיננטיות הגורמים הסביבתיים בהגברת התחלואה.
 
העלייה בתחלואת הסרטן בישראל והשיעורים המוחלטים של תחלואת הסרטן מקבילים הם כיום לאלה הקיימים במדינות מערביות מפותחות. טבלה 1 בנספח מראה עלייה של כ-20% בתחלואת הסרטן הכללית (ממוצע של כל סוגי הסרטן) במגזר היהודי בישראל בין השנים 1980 ל-2002, קרי, עלייה של כאחוז לשנה. במגזר הלא-יהודי, לעומת זאת, רמות הסרטן המוחלטות נמוכות יותר, אולם שיעור הגידול במקרי הסרטן בשנים אלה גבוה בהרבה מאשר במגזר היהודי ומתקרב ל-40% (עלייה ממוצעת של 1.9% בשנה אצל גברים). עוד מראה הטבלה שאצל נשים במגזר הלא-יהודי חלה עלייה גדולה אף יותר במקרי הסרטן הכלליים בשנים האמורות והם יותר מאשר הוכפלו. נתונים אלה מאלפים, מכיוון שהם משקפים את קצב השינוי באורחות-החיים של האוכלוסיות השונות. במגזר הלא-יהודי, ובמיוחד אצל נשים, חל, מסתבר, מפנה משמעותי מאוד בהרגלי החיים (בעיקר הרגלי הצריכה) באותן שנים. המעבר היה מאורחות-חיים של סקטור כפרי (קרבה לאדמה, צריכת מזון טבעי ולא מעובד, עבודה פיזית מתונה ביחס, אבל מתמדת ולאורך שנים ארוכות) לצריכת מוצרי מזון מעובדים-מתועשים והקניית הרגלי חיים "מודרניים", בדומה לקיים במגזר היהודי.
 
ממדי העלייה בתחלואת סרטן המעי הגס (colorectal cancer) גבוהים במיוחד (ראה טבלה 2 בנספח). בישראל סרטן המעי הגס הינו סוג הסרטן השני בשכיחותו אחרי סרטן השד. שיעור המקרים כמעט הכפיל עצמו במגזר היהודי בין השנים האמורות, ובמגזר הלא-יהודי (במיוחד אצל נשים) העלייה אף גדולה בהרבה (ראה טבלה 6 בנספח). ישראל נמצאת במקום הראשון מבין המדינות המפותחות בתחלואת סרטן המעי הגס אצל נשים ובמקום השלישי אצל גברים! אף שבשנים האחרונות מסתמנת מגמת ירידה בתחלואת סרטן המעי הגס בכלל האוכלוסייה, הרי התמותה מסוג זה של סרטן תופסת כיום בישראל את המקום הראשון מבין כל שאר סוגי הסרטן. נתונים אלה ניתן לייחס בראש ובראשונה להרגלי החיים, במיוחד להרגלי התזונה - אך גם לעלייה המשמעותית ברמת הזיהום הסביבתי שחלה בשנים הללו והשינוי הכללי באורחות-החיים.5 נתונים אלה מעניינים, במיוחד לאור העובדה שסוג זה של סרטן נמוך מאוד במדינות העולם השלישי המתאפיינות בתזונה בסיסית, קרי, מזונות לא מעובדים.
 
ניתן לראות את הקשר שבין העלייה המתמשכת במקרי סרטן השד אצל נשים לגורמי הסיכון להם חשופות נשים, כמו השימוש בגלולות למניעת היריון, לקיחת תרופות הורמונאליות, חשיפה גדלה ומתמשכת לחומרים פעילי-שטח וחומרים מחמצנים המצויים במוצרי קוסמטיקה מלאכותיים, מוצרי היגיינה אישית מלאכותיים, נוזלי ניקוי ביתיים למיניהם, אבקות כביסה ועוד - מוצרים להם נחשפות במיוחד הנשים, ובמידה הולכת וגדלה. לאלה יש להוסיף את גורמי הסיכון אליהם נחשפת האוכלוסייה הכללית, נשים, גברים וילדים, כמו העלייה בצריכת מוצרי מזון תעשייתיים-מעובדים, אשר חלקם מזוהמים בחומרי שימור מלאכותיים, הורמונים (חלב ומוצריו, בשר ומוצריו), ושאריות חומרי הדברה (ירקות, פירות), אוויר מזוהם בכבדות בגזי פליטת מכוניות ומפעלים, ושתייה ורחצה במים מכילי כלור, תרכובות פלואור רעילות ומתכות כבדות. טבלה 3 בנספח מראה עלייה של כ-30% במקרי סרטן השד אצל נשים במגזר היהודי בין השנים 1980 ל-2002 (עלייה ממוצעת של כאחוז וחצי לשנה!). במגזר הלא-יהודי מספר המקרים אף הכפיל את עצמו באותן שנים, אם כי הערכים המוחלטים שם עדיין נמוכים משמעותית מאשר במגזר היהודי.
 
אולם, הנתונים הדרמטיים ביותר מתייחסים לעלייה במקרי סרטן הערמונית (prostate cancer). כאן מדובר בגידול של למעלה מ-250%(!) במספר המקרים במגזר היהודי בתקופת הזמן האמורה (עלייה ממוצעת שנתית הגבוהה מ-10%!), ואף גבוה יותר במגזר הלא-יהודי (ראה טבלאות 4 ו-6 בנספח). נתוני המכון הלאומי האמריקני לסרטן (NCI) מצביעים גם הם על קצב הגידול בסוג זה של סרטן כעולה על כל סוג סרטן אחר.
 
ההשוואה בין שיעורי הסרטן והתמותה ממחלות לב באזורים שונים בישראל מעניינת במיוחד ונותנת את ההוכחה הברורה ביותר להשפעה ההרסנית של זיהום סביבתי מסיבי ומתמשך על בריאות האוכלוסייה. תושבי צפון המדינה, בעיקר איזור חיפה, עכו והקריות, נחשפים זה כמה עשורים לרמות גבוהות ביותר של זיהום תעשייתי, בעיקר אוויר מזוהם. מקורות הזיהום העיקריים הם בתי-הזיקוק ומפעלים תעשייתיים באזור המפרץ והעיר עכו. רמות התמותה ממחלות לב ושיעורי תחלואת הסרטן באזורים הללו עולים בהרבה על הממוצע הארצי. ידוע שזיהום אוויר, במיוחד כזה המכיל כמות גדולה של מתכות-מעבר ותוצרי שריפה של דלקים כבדים, מהווה גורם חשוב בתמותה הקשורה למחלות לב וכלי דם, אבל גם לרמות סרטן גבוהות. מחקרי תמותה ותחלואה שפורסמו לאחרונה הראו את העובדות הבאות: מתוך 27 ערים ומקומות יישוב בישראל בעלי אוכלוסייה של מעל 10,000 איש שהראו רמות תמותה ממחלות לב הגבוהות מהממוצע הארצי, 22 היו בשש הנפות הצפוניות בישראל וכללו ערים ומקומות יישוב בעלי אוכלוסייה יהודית וערבית כאחת, כולל העיר חיפה. בייחוד מאלפת היא ההשוואה לירושלים, הענייה במקורות זיהום תעשייתיים (ראה טבלה 5 בנספח). נתונים שפורסמו בדו"ח "הקואליציה לבריאות הציבור" משקפים בבירור אסון סביבתי ושיאים בתחלואת הסרטן ומחלות הלב באזורים הנזכרים מאז שנות ה-80 של המאה שעברה.6
 
נפנה עתה את מבטנו אל הוצאות הבריאות בישראל. אומנם ניכרת עלייה מתמשכת בהוצאות הבריאות בישראל, הן ברמת התא המשפחתי והן ברמה הלאומית. ההוצאה החודשית לבריאות למשק הבית בישראל (אחוז מסה"כ ההוצאה לתצרוכת משק הבית) עלתה מ-3.8% ב-1997 ל-5.0% ב-2004 (עלייה של 31% ב-7 שנים, קרי, עלייה ממוצעת של 4.4% בשנה). ההוצאה הלאומית לבריאות עלתה מ-7.3% מהתמ"ג (תוצר לאומי גולמי) ב-1990 ל-8.3% מהתמ"ג ב-2004. ההוצאה לבריאות לנפש עלתה מ-507 דולר במונחי כוח הקנייה של התמ"ג ב-1980 ל-1,814 דולר ב-2002, קרי, עלייה ממוצעת של כ-5% בשנה. אולם, קצב העלייה אף הואץ בשנים המאוחרות יותר, ובין השנים 1990 ל-2002 חלה עלייה של 7.6% בממוצע לשנה בהוצאה לבריאות לנפש בישראל במונחי כוח הקנייה של התמ"ג. סקר הוצאות משקי בית בישראל מראה עלייה של 26% בצריכת התרופות של משפחה ממוצעת בישראל בין השנים 1998 ל-2003, קרי, עלייה של למעלה מ-5% בשנה, כאשר אחוז ההוצאה לתרופות מסך כל ההוצאה לבריאות של משפחה ממוצעת בישראל עלה מ-14.9% ב-1990 ל-17.4% ב-7.2001
 
גם מערכת הבריאות התרחבה. בשנת 1970 היו שני רופאים (עד גיל 65) ל-1,000 נפשות. נתון זה עלה ל-3.7 רופאים ל-1,000 נפשות בשנת 2003 - עלייה ממוצעת של כ 2.5% בשנה. מספר האחיות המוסמכות (עד גיל 60) ל-1,000 נפשות עלה מ-3.5 ב-1995 ל-4.2 ב-2004 - עלייה ממוצעת של 2.2% בשנה. מספר הרוקחים ל-1,000 נפשות עלה מ-0.42 ב-1970 ל-0.68 ב-2003 - עלייה ממוצעת של 1.8% בשנה.8
 
נתונים סטטיסטיים נוספים על מצב הבריאות בישראל ניתן למצוא באתרי משרד הבריאות - תחום מידע, סקר בריאות לאומי 2004-2003 ותחום מידע בריאות בישראל.10,9
 
במישור הרחב יותר ניתן לקשר את הגידול ה"אפידמי" במקרי הסרטן, אצל גברים ונשים כאחד, אל ההתפתחות העצומה של התעשיות הפטרוכימית והכימית. הללו גדלו בקצב מדהים מאז אמצע המאה שעברה, ומייצרות כיום במישור העולמי כ-75,000 חומרים סינתטיים שונים, שרק חלקם הזעיר (כ-3% בלבד!) עברו בדיקות בהקשר להשפעתם הסרטנית. מוקפים אנו בחומרים אלה ובתוצרי הסינתזה שלהם, המצויים במזון שאנו אוכלים, במים שאנו שותים ובהם אנו רוחצים, באוויר שאנו נושמים וכמובן גם ברקמות הגוף שלנו.
 
פרופ' סמואל אפשטיין (Samuel S. Epstein), מומחה לרפואה סביבתית ותעסוקתית מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו ומגדולי הטוקסיקולוגים בימינו, קובע: "We are Losing the Cancer War" ("אנו מפסידים במלחמה כנגד הסרטן"). זוהי אמירה של בר-סמכא עולמי.11
 
האדם במדינה המודרנית והמתקדמת שלנו עומד ותוהה על הסתירה הבלתי מוסברת. אין הוא מבין מדוע מתפשטות המחלות הכרוניות כמגיפה במקומותינו, בעוד אשר העלייה המתמשכת בהוצאות הבריאות ויישום טכנולוגיות אבחון וטיפול חדשניות חייבים היו ליצור מצב הפוך לחלוטין.
 
כיצד ליישב סתירה זו? הנתונים שהובאו מצביעים על הכיוון, מרמזים הם על הפתרון.
 
אין ספק, הרפואה המקובלת (קונבנציונאלית) אינה פותרת את הבעיה. אין היא מצליחה לבלום את הסרטן - גם לא את מחלות הלב ושאר מחלות הניוון הכרוניות הקשות ואף הסופניות השוררות ומתגברות בקצב מואץ בעולם התעשייתי שלנו. הראיה לכך היא מספר הפונים ההולך וגדל לכיוון של רפואות חלופיות למיניהן. שהרי אם הרפואה המקובלת הייתה נותנת מענה מספק, אזי מדוע יש לפנות לרפואה חלופית?
 
הפרקים שלפנינו יוצרים את הרקע להבנת הגישה המונחת ביסוד אופן תפקודה של הרפואה המקובלת בת זמננו, וכיצד גישה זו אינה מסוגלת לפתור את בעיית המחלות הכרוניות, קרי, כיצד היא מובילה לסתירה אותה הצגנו. הם גם מתווים דרך חלופית להסתכלות על בעיית המחלות הכרוניות הפושטות ומתגברות בעולם המערבי, הטוענת להסרת סיבותיהן הראשוניות של המחלות הכרוניות.
 
הפרק הראשון מצביע על הקשר בין הסביבה שלנו לבריאותנו וקובע שזו אינה נקבעת על ידי התורשה לבדה.
 
הפרק השני עוסק בהשקפת בני-האדם בחברה המערבית על המחלות (הכרוניות בעיקר) הפוקדות אותם, וכיצד אופן הסתכלותם מונע מהם להתייחס אל הסיבות הגורמות למחלה.
 
הפרק השלישי נותן סקירה כללית על גישת הרפואה הממוסחרת המונחית על ידי עשיית רווחים ממחלותיהם של אנשים, ומעמיד אותה מול הגישה החלופית של מניעת הסיבות הראשוניות להיווצרותן של המחלות הכרוניות.
 
הפרק הרביעי נותן סקירה רחבה אודות המפגעים הסביבתיים והמיקרו-סביבתיים הנוטלים חלק מרכזי ומכריע בתחלואת האדם המערבי בן זמננו.
 
הפרק החמישי חושף טפח משיטות השיווק של יצרני מוצרי מזון ומוצרי ניקיון וטיפוח הגוף, המוכרים לנו מוצרים "טבעיים" כביכול.
 
הפרק השישי דן בהרחבה בסביבה הסטרילית (במישורים המקרו והמיקרו) שיצרנו לעצמנו, והקשר בינה למחלות הכרוניות המאפיינות את העולם המערבי.
 
הפרק השביעי עוסק בהרחבה בתעשיית ה"בריאות" הציבורית והפרטית, הקשר שלה להתפשטות המחלות הכרוניות בעולם המערבי, ושיתוף הפעולה שלנו, האזרחים, עימה.
 
הפרק השמיני דן בגישה השוררת בעולם המערבי לטיפול במחלותיו, גישה הנשענת על התקדמות טכנולוגית, ואשר בבסיסה אמון עיוור ביכולתה של הטכנולוגיה לרפא מחלות.
 
הפרק התשיעי סוקר את דרכו של הטבע למנוע מחלות, ואשר בניגוד לגישה השוררת ברפואת העולם המערבי מבוססת על מנגנוני הגנה ומניעה.
 
הפרק העשירי דן בפירוט בשלושה עקרונות יסוד הנגזרים מהבנתנו את דרכו של הטבע לשמור עלינו מפני מחלות.
 
הפרק האחד-עשר עוסק בשיבוש שיוצר האדם במערכת האקולוגית וההשלכות שיש לכך על בריאותו.
 
הפרק השנים-עשר עוסק בהרחבה בקשר שבין מוסדות השלטון והזיהום הסביבתי האופף אותנו ומציב יעד, בדמותה של התאגדות ציבורית-פוליטית, שמטרתה יצירת סביבה נעדרת זיהומים תעשייתיים.
 
הפרק האחרון עוסק בקשר שבין שיטות השיווק הנהוגות בעולם המערבי ומחלות בני דורנו, וכן מתווה חלופות של גישה ודרכי פעולה לשרות עם הזיהום הסביבתי.
 
 
 
 
 
פרק 1
תורשה מול סביבה
 
 
כדי ליישב את הסתירה בה פתחנו, תחילה עלינו לברר מה השתנה ב-70 השנים האחרונות.
 
ידוע לנו כי הגנטיקה האנושית לא השתנתה, כיוון שתהליך השתנותה איטי ואורך זמן. מכאן, העלייה הדרמטית במקרי מחלות הלב, הסרטן ושאר מחלות הניוון הכרוניות איננה בעיקרה תוצאה של שינויים גנטיים, למרות הקשר בין הגנטיקה למחלות - שהרי כל אדם נושא עימו מרגע לידתו מטען תורשתי הייחודי לו והשונה משל חברו.
 
הגורמים לשכיחות מחלת הסרטן, וכפי שנראה בהמשך גם מחלות הניוון הכרוניות האחרות המאפיינות את בני דורנו, הינם כמעט אך ורק תלויי סביבה ואורח-חיים.
 
מחקרים הצביעו על הקשר ההדוק שבין תנאי החיים, אורחות-חיים, שכיחות הסרטן והמחלות הכרוניות הקשות האחרות. השוואה בין מספר מקרי סרטן השד בארצות השוכנות לחופי הים התיכון לעומת ארצות מרכז וצפון אירופה הראתה, כי בראשונות אחוז סרטן השד נמוך יותר מאשר באחרונות. מתברר שעובדה זו נובעת בין היתר מהתפריט הנהוג בארצות השוכנות לחופי הים התיכון המכיל כמות גדולה יחסית של שמן זית. שמן הזית מכיל מרכיבים נוגדי-חמצון בשפע, זאת לעומת התפריט בארצות מרכז וצפון אירופה, העשיר יותר בבשר ובשומן מן החי.1
 
מחקר השוואתי שנערך על מהגרים מארצות בהן הסיכון ללקות בסרטן גבוה (ארצות-הברית, קנדה) לארצות בהן הסיכוי ללקות בסרטן נמוך (יפן), כמו גם על מהגרים בכיוון ההפוך, הוביל למסקנה הבאה: ללא קשר לגיל, סוג המחלות ושכיחותן אצל המהגרים התאימו עצמם במשך הזמן למצב הקיים באוכלוסיית הארץ המאמצת.2
 
מחקרים מקבילים על תאומים זהים (הנושאים מטען גנטי כמעט זהה) אישרו ללא צל של ספק את המסקנה, שהגורמים לשכיחות מחלת הסרטן אינם גנטיים אלא תלויי סביבה.
 
האדם המערבי, זה המכונה "מודרני", התפתח למצבו הנוכחי בתהליך איטי שנמשך מיליוני שנים. היה זה תהליך של התאמה לסביבה. לחץ הסביבה, קרי, מנגנון הברירה הטבעית, הוא שכיוון אותו. לדוגמה, אם שלא הניבה די חלב להניק את ילדהּ - ילדהּ לא שרד. התוצאה הייתה שקו התורשה של מיעוט חלב-אם נקטע באיבו. מי שהמשיך את הקו היו בנות ובנים (הנושאים, כמובן, גם הם את התכונות התורשתיות) לאימהות שהניבו כמות מספקת של חלב. כן לגבי כל שאר תכונותיו של האדם, הגופניות והשכליות. הללו התפתחו בתהליך ארוך לדרגת שלמות.
 
מכיוון שהסביבה היא זו אשר כיוונה ועיצבה את התפתחותו בת מיליוני השנים של האדם, הרי השלמות אליה הגיעו מערכות גופו במשך תקופת זמן ארוכה זו, גם היא קשורה בסביבה. הריהי שלמות שבהתאמה לשרידות והתפתחות בתנאי הסביבה. האדם נשם את האוויר הנעדר לחלוטין גזים רעילים, גם אם לעיתים - בעת סופת חול - היו בו חלקיקי אבק. הוא אכל מזון שמצא בסביבה - מזון גולמי, לא מעובד, לא מיופה, לא "מתוּסף", לא "משופר" ולא "מהונדס", נקי לחלוטין מחומרי הדברה, חומרי צבע או משמרים מלאכותיים. מזונו לא היה "מועשר" בסידן, ויטמינים ושאר תוספים. לא היו בו הורמוני גדילה (growth hormones) בריכוזים הגבוהים לעיתים עד פי 10(!) מריכוזם בחלב טבעי, כמו גם שאריות אנטיביוטיקה, שאריות חומרי הדברה ושאר רעלים יצירי אדם.
 
בדורות האחרונים השתנתה הסביבה. ממילא מובן שאין המדובר בשינויי טמפרטורה שבין קיץ לחורף, בין חום לוהט לקור עז, גשם ושלג, שהרי האדם, תוצר ההתפתחות האנושית, ידע לשאת שינויי מזג אוויר - גם קיצוניים. גופו גם בז למי קרח של נהר. השינויים שחלו בסביבתנו נעוצים היו בזיהום תעשייתי מסיבי של האטמוספרה, מקורות המים והקרקע, המהווים את בסיס קיומו של האדם. שינויי סביבה אלה נגדו באופן יסודי ועמוק את אשר חווה האדם מראשית התפתחותו, ומכאן גם נגדו את טבעו הביולוגי.
 
מאפיין בולט בפעילות האדם מאז ימי קדם, מלבד צריכת מזון טבעי ולא מעובד ושהייה באוויר צח ונטול רעלים, היה תנועה יומיומית נמרצת ומתמשכת, וזאת לאורך שעות רבות ביום ובשטח לא סלול. פעילות זו דרשה הפקת אנרגיה רבה. התוצאה הייתה שמערכות גופו של האדם, לא רק הלב והריאות, כי אם גם מערכות חילוף החומרים והספקת האנרגיה ברמת התא, התפתחו לרמה גבוהה של שכלול.
 
מאפיינים אלה עומדים בניגוד גמור לאורח-החיים המערבי המודרני שאינו מצריך הוצאת אנרגיה רבה ומעודד אכילה, בעיקר של מזונות מעובדים.
 
אחת הדוגמאות לנזק שנגרם לאדם כתוצאה מאימוץ אורחות-חיים מודרניים היא מחלת הסוכרת. עוד לפני 100 שנה נחשבה מחלת הסוכרת מחלה נדירה, הנובעת מניוון המנגנון המייצר בגוף אינסולין. בראשית שנות ה-20 של המאה שעברה נמצא לה פתרון באמצעות הפקת אינסולין מבעלי-חיים (ולאחר מכן באופן מלאכותי) והזרקתו לחולה. כיום השימוש באינסולין פותר רק חלק קטן של הבעיה. מטפל הוא באותם חולים שאינם מייצרים אינסולין בגופם, אבל פחות יעיל הוא לגבי חולים שמערכות גופם איבדו את הכושר להגיב לאינסולין בתהליך הפיכת הגלוקוזה לאנרגיה בגוף. חולים אלה הינם רוב-רובם של חולי הסוכרת כיום. האינסולין, הנוצר באופן טבעי בגופו של אדם בריא, מאפשר לגלוקוזה להיטמע ברקמות השרירים ולהצטבר בהן כגליקוגן, המהווה מאגר של אנרגיה הזמינה מיידית לפעילות השריר. לעומת זאת, באדם החולה בסוכרת מסוג 2 (Type 2 diabetes), המהווה כיום כ-90% מסך כל מקרי הסוכרת במדינות המערב המפותחות, נפגע תהליך חילוף החומרים. במקרה זה חלה ירידה משמעותית בכושרו של הגוף להפוך מזון לאנרגיה שרירית זמינה, ולחלופין, נוצר תהליך מואץ של השמנה, עלייה ברמת הסוכר בדם ושאר סיבוכים קשים ומסוכנים. הוכח שסוג זה של סוכרת, אף שיש לו בסיס גנטי, הריהו בעיקרו תוצאה של אורח-חיים המתאפיין בשילוב של חוסר פעילות גופנית נמרצת ותזונה לא נכונה. התופעות הקליניות, המופיעות בגיל מתקדם יחסית, בעיקר אצל אנשים שאינם מבצעים פעילות פיזית והמגלים נטייה להשמנה, מצביעות באופן מפורש על מחלת ניוון, קרי, מחלה המתאפיינת בניוון תפקודי של מערכת מרכזית בגוף - אולם כזו שלא הייתה בהכרח חייבת להיווצר, שכן היווצרותה קשורה, כאמור, באורח-חיים וסביבה.
 
המסקנה היא שאל לנו לתלות את הסיבות למחלותינו בתורשה שלנו. התורשה אינה אשמה, ולכן תחושה של חוסר תקווה המאפיינת חולים רבים במחלות כרוניות קשות והמסתמכת על מטען גנטי "ביש מזל", כביכול - אין היא במקומה, שהרי המטען הגנטי לא הוא הגורם הבלבדי למחלה. הזיהום הסביבתי (שהינו, כמובן, יציר אדם), כמו גם סגנון החיים אותו אימצנו (ואשר אף הוא, כמובן, כפוף לרצון החופשי שלנו), סגנון חיים המנוגד לטבע הביולוגי שלנו, הם-הם גורמי המחלות. הם ה"הדק" (trigger) הנעזר בחולשה גנטית זו או אחרת והופך אותה למחלה, חשוכת מרפא לעיתים. המשתמע מכך הוא שבידינו הדבר - ולא בגורם בלתי נשלט זה או אחר - למנוע את התפשטותן של מחלות הניוון הכרוניות העושות שמות בבני דורנו, ובטווח הארוך יותר אף להצמיתן כליל.

עוד על הספר

  • הוצאה: פוקוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2008
  • קטגוריה: בריאות, מדע ורפואה
  • מספר עמודים: 197 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 17 דק'
היכן כשלה הרפואה אלי הרלב
פתח דבר
מאת פרופ' מאיר ברזיס
 
הספר "היכן כשלה הרפואה" מומלץ למי שדואג לבריאותו ולבריאות יקיריו. הוא חשוב למי שמנסה להבין לאיזו מערכת בריאות מטורפת נקלעה החברה המודרנית. הוא הכרחי לאדם שינסה להבריא את המערכת הזו לטובת כולנו. אפשר להתווכח על פרטים בספרו של ד"ר אלי הרלב, כי במדע תמיד ניתן למצוא נתונים סותרים, אולם התמונה הכללית נכונה וקשה: הרפואה המודרנית, עם הצלחותיה הטכנולוגיות המדהימות בהדמיה, בגנטיקה ובטיפול, ועם העלויות הגוברות של תקציבי התרופות, מחמיצה את העיקר - כיצד לדאוג לבריאותנו. גופנו לא בנוי לסביבה המזוהמת, לאוכל המשמין ולתשתית המונעת פעילות גופנית שהחברה המתועשת בנתה לנו, והמחיר שאנו משלמים הוא כבד: תחלואה גוברת והולכת בסוכרת, יתר לחץ דם, השמנת יתר, מחלות לב וסרטן. הרפואה מטפלת בתוצאות ולא בשורש הבעיה: היא מכבה שריפות ולא מתמודדת עם מניעת מחלות או החזרה לאורח-חיים בריא. גרוע מכך, דומה שהרפואה עצמה נפלה קורבן לשיטת השוק החופשי, כאשר הרווח חשוב מרווחת החולה. בקשר שבין הרפואה לתעשייה, לצד הברכה בהתקדמות הטכנולוגיה, מוצאים אנו את קללת רדיפת הבצע, העולה על טובת המטופל.
 
תעשיית התרופות היא דוגמה לניגוד העניינים בין היוזמה הפרטית לבין בריאות הציבור. כישלונה של הגלולה ויוקס וסיפורים דומים מהשנים האחרונות שינו את תדמיתה של תעשיית התרופות עבור רבים. ידוע זה מכבר שתרופות יכולות להזיק. כעת נחשפו גודל הערמומיות והשיטתיות בהסתרת העובדות הנכונות: הגזמה במידת היעילות והעלמת הסיכון של תרופות אשר יכולות להרוג, תוך מסע שיווק נמרץ ומשומן היטב לרופאים ולציבור הרחב. סכומי הכסף שמשקיעה תעשיית התרופות בשיווק עולים בהרבה על הסכום המושקע בפיתוח תרופות. התקציבים לשכנוע רופאים בארצות-הברית למשל עולים על 5 ביליון דולר, כלומר השקעה הגדולה יותר מסך תקציבי כל בתי-הספר לרפואה. אומר ד"ר א' רֵלמן, פרופסור בהרווארד ועורך ראשי לשעבר של אחד העיתונים המובילים בעולם הרפואה (ה-New England Journal of Medicine) "תעשיית התרופות שינתה את השליחות שלה: במקום למצוא מזור למחלות, היא מנסה היום להוציא כמה שיותר כסף ממערכת הבריאות".
 
תרופות חדשות רבות הן העתקה של תכשירים ישנים, ושיווקן מלווה במסע תעמולה מסנוור ורב-עוצמה. אסטרטגיית השיווק משומנת היטב. היא כוללת שכנוע רופאים בעזרת מתנות, מענקי מחקר, בנייה ופרסום של מחקרים לכאורה מדעיים, הפצת מאמרים כוזבים בשם מומחים והטיית המלצות בסקירות ובהנחיות קליניות. כמו כן, היא משכנעת את הציבור תוך ניצול מפוכח של אמצעי התקשורת ופרסומת סמויה (לדוגמה, פרסום תרופה כידיעה חדשותית או הופעה של ידוענים המעידים על סגולות הטיפול אשר קיבלו), עוקפת איסור פרסום על תרופות מרשם ("יש לנו תרופה חדשה לבעיית הדיכאון - לך תשאל את הרופא שלך") ולוחצת על עמותות החולים שיבקשו הכנסת תכשירים מסוימים לסל הבריאות. המדאיג ביותר הוא השפעתה על הגופים המאַסדרים (רגולטורים), כגון ה-FDA, אשר העיד שאינו מצליח לגייס מומחים בלתי תלויים בתעשייה, ועל הפוליטיקאים, במסגרת הקשר הבעייתי של הון ושלטון, כדי שאלה יקבעו חוקים נוחים לתעשייה, למשל בנושא פטנטים. מאמרים וספרים רבים נכתבו באחרונה בנושאים אלה על ידי מומחים רציניים מאוניברסיטאות מובילות ותדמיתה הציבורית של תעשיית התרופות בארצות-הברית ירדה לרמת התדמית של תעשיית הטבק.
 
מצב עניינים זה איננו נובע מהימצאותם של אנשים רעים בתעשיית התרופות. חלק ניכר מהם הם חוקרים מסורים, הממציאים לעיתים (רחוקות מדי למרבה הצער) תכשיר הגורם שינוי מהותי במהלך מחלה. הסיבה נעוצה במבנה התאגיד התעשייתי: הכול נסב על רווחיות ועל כיצד יגיב שוק המניות לדו"ח הרבעון האחרון למועצת המנהלים של החברה. התחרות היא אכזרית. התופעה אינה ייחודית לתעשיית התרופות דווקא: כדי לשפר את מאזן החברה מעגלים פינות - וכאשר מדובר בבריאות (בתי-חולים, מרפאות או ביטוחים פרטיים) התוצאה עלולה להיות קטלנית. בניגוד לַכלל בתורת הכלכלה, בבריאות, התחרות אינה בהכרח משפרת את המוצר או את השירות. בהשוואות שונות של נותני שירותים בין ארגונים למטרת רווח לבין ארגונים שלא למטרת רווח, התוצאות לא היו לטובת השוק הפרטי. כך נסקר בספרו האחרון של פרופסור רֵלמן על קריסת מערכת הבריאות האמריקנית, בה משלמים יותר ויותר ומקבלים פחות ופחות. דוגמה לכך שהתפרסמה לאחרונה היא בתי אבות שהוקמו למטרת רווח בהן סובלים החוסים מפצעי לחץ יותר מאשר בבתי אבות אחרים - כי חוסכים בכוח אדם. דוגמה נוספת היא מרכזי דיאליזה שהוקמו למטרות רווח בהם התמותה גדולה יותר, כי גם בהם חוסכים באיכות הטיפול. לעיתים קרובות, כשתעשיות הבריאות מנסות להרוויח, החולים הם אלה שמשלמים את המחיר.
 
הספר "היכן כשלה הרפואה" מעלה שאלות קשות על אוזלת ידה של הרפואה בדאגה לבריאות הציבור. אפשר להוסיף עליהן עוד כהנה וכהנה. יש רופאים מצוינים ואני מכיר לא מעט כאלה - אבל הם זן הולך ונכחד על ידי שיטה שמתגמלת כמות במקום איכות, כסף במקום חמלה, לקיחה במקום נתינה. כאשר מערכת הבריאות מובלת היום על ידי תמריצים כלכליים, מי ילמד את דור הרופאים הצעירים על ערכים? מי יספר להם שהסיפוק האמיתי במקצוע הזה הוא הקשר האנושי? מי יגלה להם שסוד המקצוע הזה הוא היכולת להקשיב? מי ישכנע אותם שתפקיד הרופא להסביר ולהקל על סבל? כאשר הם רואים מערכת שלא מתגמלת וכאשר המשכורת תלויה בראיית חולה כל 7 דקות, מדוע שיקדישו לחולה זמן רב יותר שיאפשר קשר אנושי והתעמקות בבעייתו הרפואית אם התמורה תהיה ירידה בשכר? בתקציב הבריאות אין כסף לטיפול מקל, לטיפול מונע, לשיפור התקשורת עם המטופל* [*דוגמה בולטת בישראל היא היעדר שירות מתורגמנים בבתי-חולים למרות השכיחות הגבוהה של חולים שאינם מבינים את שפת הצוות המטפל. משקיעים הון באמצעי אבחון וטיפול וחוסכים באמצעי תקשורת. ידוע שמצב זה מסכן את החולים ולכן, בארצות-הברית, החוק מחייב שירות מתורגמנים בבית-חולים]. התקציב נטרף על ידי טכנולוגיות חדשות שיעילותן בספק. שיטת השוק החופשי פגעה במקצוע הרפואה פגיעה אנושה: המסחור גורם למחסור במוצר האמיתי. לאן נעלמה אצילותו של המקצוע הנעלה בחברה? מי יחזיר לרפואה את הערכים, היושר, המחויבות, העושר והאושר שבקשר האנושי?
 
כפי שהספר "היכן כשלה הרפואה" מתאר, תעשיות רבות אחרות פוגעות בבריאות הציבור: תעשיית הכימיקלים מזהמת את הסביבה ותעשיית המזון מוסיפה מלח, סוכר ושומן כדי להגדיל את הפיתוי לקנות ולאכול. מאז היווסדה הרגה תעשיית הטבק מאות מיליונים של בני-אדם. לפני שלוש שנים בערך הפעילה תעשיית התקשורת לחץ על חברי כנסת והצליחה להכשיל הצעת חוק האוסרת פרסומת לסיגריות בעיתונות הכתובה (הנהנית מהכנסות פרסומת זו). נגד הצעת החוק הזו אף הצביעו שלושה שרי בריאות לשעבר (אולמרט, רמון וסנה) אשר בוודאי הכירו את נזקי הסיגריות והשפעת הפרסומת הזו על הנוער. אבל כיצד יזכה הפוליטיקאי לסיקור תקשורתי אם יצביע בעד החוק? התעשייה לא בוחלת בהטעיית הציבור ובהסתרת הסימנים הראשונים המעידים על הסכנה במוצר, והעדויות לכך רק הולכות וגוברות. בספר מרתק (בשם Deceit and Denial) שכתבו מומחים מאוניברסיטה יוקרתית בארצות-הברית, מתואר איך תעשיית העופרת המשיכה לפרסם כי "העופרת טובה לבריאות", כאשר כבר היו ידועים לה הנזקים שזו גורמת למוחות ילדים. כן מסופר כיצד המשיכה תעשיית הוויניל לטעון בוועדות כי המוצר שלה בטוח, כאשר כבר התרבו אצל עובדיה מקרי סרטן הכבד וכבר היה ידוע שחיות מעבדה שנחשפו לחומר פיתחו סרטן.
 
לעיתים קרובות, קורבנות התעשייה הם החלשים, מחוסרי ההשכלה והעניים: אותם אנשים עובדים או גרים באזורים שהתעשייה מזהמת (כי רק שם מוצאים עבודה ויותר זול לגור שם), אוכלים את האוכל המשמין (כי לעיתים קרובות הוא זול יותר) ומעשנים (כי הם פגיעים יותר לפרסומת כוזבת). הם גם אלה הממלאים בסופו של דבר את מיטות בתי-החולים. האם ייתכן שהתחרות עצמה, יסוד להצלחת השוק החופשי והקִדמה המרשימה של העולם המודרני, טומנת בחובה את הסיכון של פיתוח נורמה חברתית של אינדיבידואליזם ורדיפת בצע אף במחיר רמאות, דריסת הזולת, היעדר סולידריות חברתית, פגיעה בחלשים וסכנה לבריאות הציבור? זו שאלה קשה הנשאלת היום בארצות-הברית ומחייבת בדק בית יסודי בחברה המערבית - ראה למשל ספרו האחרון והמרתק של פרופסור רוברט רייך (לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון) Supercapitalism. במדינות הסקנדינביות, המאסדֵר (רגולטור) והפוליטיקאים משחקים תפקיד מרכזי בהגנה על ערכים חברתיים ועל בריאות הציבור. הם יודעים שאלמלא כן הבוחר ישלח אותם הביתה. מערכת הבריאות הדנית היא מהטובות בעולם. אצלנו, במקום לחולל מלחמת עולם על פירוק התנחלות, טוב תעשה הפוליטיקה משמאל ומימין אם תעסוק בבעיות הקיום בחברה שלנו: חינוך, אי-שוויון, אלימות ובריאות הציבור.
 
אנחנו אחראים לרוב המחלות הפוקדות אותנו. התחלואה בסוכרת, השמנת יתר, יתר לחץ דם, התקפי לב וסרטן הגיעה לממדי מגיפה לא בגלל שינוי בגנים שלנו - שינוי גנים קורה במיליוני שנים ואינו קשור למה שקורה במאה השנים האחרונות. המחלות האלו הן המחיר הכבד שהאדם המודרני משלם על שפע הקלוריות שהוא מכניס לגופו ללא מאמץ גופני ועל הסביבה המזוהמת בה הוא חי. לפי מחקרים רבים וטובים היה אפשר למנוע חלק ניכר מתחלואה זו על ידי פעילות גופנית, הימנעות מעישון, אכילה נבונה (פירות וירקות ופחות שומן ומלח), וניקוי הסביבה שלנו מהכימיקלים הרבים המסרטנים. אולם מערכת הבריאות, כפי שמסביר ד"ר הר לב בהרחבה, במקום להעמיד אותנו על חומרת המצב והדרכים לתיקונו, עסוקה במתן פתרונות נקודתיים, תרופות רבות יותר ויקרות יותר וטיפולים הנוגסים יותר ויותר מתקציב הבריאות. משרד הבריאות מתגלה לעיתים קרובות מדי כגוף חסר אונים, אדיש או אולי אף שבוי בידי כוחות התעשייה, במקום להיות מאסדר חזק המגן על הציבור.
 
נושאים חיוניים לבריאות הציבור מוזנחים כאשר אין אינטרסים כלכליים מאחוריהם. אחת הדוגמאות היא שיקום לב - הדרכת מטופל לאחר התקף לב לאורח חיים בריא. שיקום הלב הוכח כמקטין את שיעור התקפי הלב החוזרים ואת התמותה באופן זול וללא סיכון. למרות זאת, בישראל, רק 10% מהחולים מופנים לשיקום לב, לעומת 75% המופנים לצנתור יקר, הכרוך בסיכון ואשר אינו מונע התקף לב חוזר. דוגמה נוספת היא היריון ולידת תינוק בריא. אף שנטילת חומצה פולית בהיריון מונעת מומים אצל העובר באופן זול וללא סיכון, רק 30% מהנשים נוטלות אותה. תכשיר זה זול מאוד ואין מאחוריו תעשייה ומערכת שיווק חזקות - כמו לוויאגרה או לפרוזאק. במדינות אחדות הונהגה הוספת חומצה פולית למזון, אשר אכן הורידה את שיעור המומים בקרב תינוקות, אבל משרד הבריאות שלנו מתמהמה ועדיין לא מיישם את הפתרון הפשוט הזה שקנדה למשל כבר אימצה לפני 7 שנים. אולי עדיף היה לקרוא למשרד הבריאות שלנו משרד המחלות ולהקים משרד נפרד לבריאות הציבור, כפי שעשו בקנדה?
 
דוגמה שלישית לקוחה מתחום עידוד הפעילות הגופנית באוכלוסייה. על פי ארגון הבריאות העולמי וגופים מקצועיים רבים, היעדר פעילות גופנית הוא כיום סיבה מרכזית בחברה המערבית לתחלואה (סוכרת, השמנת יתר, יתר לחץ דם, מחלות לב וכלי דם, סרטן ועוד), לתמותה מאותן מחלות ולעלויות ניכרות. בישראל, לפי אומדן זהיר, אלפים נפטרים קודם זמנם ועשרות אלפים אחרים חולים, בעלויות של מיליארדי ש"ח כל שנה, בשל היעדר פעילות גופנית. עלייה באחוז אחד בלבד בשיעור הפעילות הגופנית בקרב האוכלוסייה בישראל עשויה להניב חיסכון של 270 מיליון ש"ח לשנה בתקציב משרד הבריאות בלבד. לפני שלוש שנים מינה משרד הבריאות ועדה ציבורית לקידום הפעילות הגופנית במסגרת המועצה הלאומית לקידום הבריאות. הוועדה, שכללה את בכירי המומחים בתחום הפעילות הגופנית, עבדה בהתנדבות ובמרץ מתוך הכרת שליחות לקידום הבריאות ואיכות החיים במדינה, והגישה מסקנותיה שזכו להסכמה רחבה בקרב שאר חברי המועצה הלאומית לקידום בריאות. משרד הבריאות גנז את המלצות הוועדה ועד היום (מזה למעלה משנה וחצי) שר הבריאות, בן יזרי, לא מצא זמן להיפגש עם היושב בראשה (כותב שורות אלו). התרשלות פקידים המקבלים משכורת ממשלם המיסים, היא פגיעה במינהל הציבורי התקין. אדישות הפוליטיקאים מעידה על כשל מנהיגותי כבד ונורמה שלטונית פסולה למול טובת הציבור. ועדת וינוגרד קמה בשל כשלים במלחמה בה נפלו 163 קורבנות, אלפים מתים כל שנה הם קורבנות של כשלים בניהול משרד הבריאות.
 
במקומות שונים בעולם תודעה ציבורית מתחילה להניב פירות. מוקמות תנועות הקוראות לשינוי סדרי עולם, הבראת הסביבה ואורח-החיים, לטובתנו ולטובת נכדינו. בפינלנד הביאה תוכנית לשיפור הרגלי אכילה ועידוד פעילות גופנית לירידה דרמטית בשיעור התקפי הלב. מדינות אחרות הצליחו להוריד את אחוז המעשנים במקומות ציבוריים ובכלל דרך רגולציה ומיסוי חכם. הגעה לעבודה באופניים הפכה לחזון נפרץ בערים פקוקות, כמו בפריז, ברלין, שיקגו ועכשיו גם ניו-יורק. באותן ערים השכילה העירייה לבנות מסלולים נפרדים לרוכבים. בהולנד יש הטבה כספית לעובד המגיע באופניים לעבודה (במקום אחזקת רכב), ובאנגליה קיים החוק המחייב את בתי העסק להתקין מקלחת וחניון לאופניים. בנוסף, בבתי-ספר מסוימים חל איסור על מכירת ממתקים. ארגון הבריאות העולמי מדווח על התקדמות במקומות שונים בעולם - בזכות חזון של מנהיגים ונורמות של שלטון בשירות הציבור.
 
 
במקומות רבים בעולם נערכים לסביבה ולאורח-חיים בריאים יותר: ברחוב בבוסטון - במקום שטרם בנו מסלול נפרד, מוצב שלט המבקש מהנהגים להתחשב ברוכבי האופניים ולחלוק עימם את הכביש.
 
אצלנו, בישראל, ההתקדמות איטית מדי. בירושלים, אם וכאשר אני יוצא לרוץ בחוצות העיר, אני צריך לתמרן בין המכוניות החונות על המדרכה לבין תוצרי כלבים שהשאירו בעלים חסרי אדיבות. הולכים ונעלמים המרחבים הירוקים לטובת כוחות הנדל"ן והמאסדר שבוי בידיהם. כל יום, ברוכבי על אופניי ממרכז העיר לבית-החולים הדסה עין כרם, אני נוכח שעדיין אין שום מסלול ואין הכרה בזכות לרכיבה בטוחה באופניים. נהגים עצבנים צופרים לי, צועקים או יורקים עלי או מנסים לדרוס אותי. עליהם בעצם להודות לי, כי בהשוואה לנהגי המכוניות, רוכבי האופניים תופסים פחות מקום ומזהמים פחות את הסביבה. בנוסף, הודות לפעילות הגופנית, הם מנצלים פחות את כספי הציבור המתדלדלים של מערכת הבריאות המיועדים לטיפול במחלות השכיחות של העולם המערבי.
 
האם נצליח לשנות את סדרי העדיפויות שלנו ולחזור לערכים החשובים לנו? או שמא הניסיון הזה ייזכר כאפיזודה חולפת וכושלת? האם האדם המודרני ימשיך בדרך של הרס עצמי בדת השוק החופשי? הדבר תלוי בהבנת הציבור ובהתגייסות מנהיגים בעלי חזון להבריא את החברה שלנו. הספר "היכן כשלה הרפואה" הוא התחלה חשובה.
 
 
פרופ' מאיר ברזיס (M.D.)
 
המרכז לאיכות ובטיחות קלינית, הדסה, ירושלים
אוניברסיטת הרווארד, בוסטון (בשבתון)
דצמבר 2007
 
 
 
 
 
מבוא
אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן-אוֹר וְחֹשֶךְ אֵי-זֶה מְקֹמוֹ
 
איוב לח יט
 
 
 
"הסרטן הארור שקינן בגופו". ביטוי הרה-משמעות זה שמעתי בלוויה של מדען שנפטר בדמי ימיו והוא בן 58 שנים בלבד. את הדברים אמר הבן הסופד לאביו, והם האירו לגבי כברק פתאום! הסרטן, מסתבר, הינו גורם זר, לא שייך, ה"מקנן" בגוף. זאת בדומה לציפור המקננת בקן. הציפור, כידוע, אינה צמודה לקן ועוזבת אותו מדי פעם. כך בדיוק יש גם לראות את הסרטן ה"מקנן". ומה ש"מקנן" ממילא אפשר להוציאו (בניתוח).
 
ואומנם, הרפואה המקובלת, כמוה כרובם המכריע של בני-האדם -מתייחסת אל הסרטן כאל נטע זר שהתפתח בגוף, טעות של הגוף. גישה זו, המשותפת, כאמור, לאדם מן השורה, כמו גם לרוב חכמי הרפואה המקובלת, היא-היא העומדת ביסוד הסתירה שאין ניתן ליישבה: מצד אחד השקעות הולכות וגדלות בהוצאות הרפואה, הפרטיות והציבוריות, כמו גם התקדמות מואצת, ואף דרמטית, במדע הביו-רפואי, ובמקביל, התגברות חסרת מעצורים של מחלות קשות. לרגע קט לא עולה על דעתם - של אנשים מן השורה ושל הרופאים עצמם - שהסרטן הוא, בעצם, חלק מהגוף. הסרטן אינו "מקנן" בגוף, אלא מצב של הגוף. מצב שהתפתח בהדרגה, תוצאת אורח-חיים לא תקין שנמשך שנים ארוכות ושל חיים בסביבה מורעלת. שהרי אם זאת הייתה הגישה, וכזאת ההבנה, המערכת הרפואית הייתה מתרכזת בראש ובראשונה בצד ה"מניעתי" (preventive), קרי, ברפואה המונעת. היא הייתה מקדישה פחות מאמצים לטפל בתוצאות (מחלות) והרבה יותר - מרב המשאבים - בלימוד, ניטור ומניעת הגורמים להן.
 
המערכת הרפואית הייתה מתחברת גם למערכת החינוך. חלק מתוכנית הלימודים בבתי-הספר היה מוקדש ללימוד הסיבות למחלות והאמצעים למניעתן. מטעם המדינה נפתחים היו קורסים לאזרחים בוגרים. הייתה מתבצעת הדרכה נרחבת לאורח-חיים נכון ולהימנעות ממפגעים סביבתיים. גם המערכת המשפטית ורשויות החוק היו נוטלות חלק במשימה וכופות בחומרה וביעילות חוקים ותקנות במטרה למנוע ממפעלים לזהם את האוויר, האדמה, החופים, הים והנחלים.
 
תואר לי בכימיה - לא ברפואה. אולי משום כך, מהיותי לא חלק מן הממסד הרפואי, פחות נתון אני לחשיבה מקובלת בהתייחסותי לתחום זה, ויש באפשרותי להסתכל "מן הצד" ואף בריחוק-מה. גם אני - כמו רבים אחרים - תוהה ושואל: כיצד לחבר עובדות שעל פניהן כה סותרות הן? מצד אחד עלייה גדלה ומתמשכת בהוצאות הבריאות, כמו גם התקדמות מואצת במדע הרפואה, התקדמות הנשענת על טכנולוגיות-חזית רפואיות ועל ידע ביולוגי, כימי וביו-רפואי ההולך ומתפתח בהיקף וקצב חסרי תקדים בהשוואה לדורות קודמים. אבל מנגד (ובמקביל!), התגברותן של מחלות, בעיקר אלו הקשורות בתפקוד לקוי ובניוון של מערכות הגוף: מחלות לב וכלי דם, סרטן לסוגיו הרבים, ניוון שרירים, מחלות כליות, סוכרת, מחלות נשימה כרוניות, מחלות הקשורות בתפקוד לקוי של מערכת העצבים, פרקינסון, אלצהיימר ועוד היד נטויה.
 
הרי לנו סתירה! היש עוד ספק שרמת הבריאות הממוצעת של האדם בעולם המערבי של ימינו, זה הקרוי "מתקדם", הולכת ומידרדרת? הסטטיסטיקה אינה משקרת: במחצית המאה שעברה עמד שיעור סרטן השד אצל נשים בעולם המערבי על 1 ל-21. כיום הוא עומד על 1 ל-8! מאז תחילת שנות ה-70 התפשט הסרטן בארצות-הברית לממדים מבהילים. מיליון ושלוש-מאות אלף מקרים חדשים מאובחנים ו-550,000 איש נפטרים בה מסרטן מדי שנה. זאת, אף, שכידוע וכמקובל, עשו מדע הרפואה והטכנולוגיה הרפואית צעדי ענק בשנים אלה. זאת גם למרות העובדה שההוצאות הישירות לטיפול בסרטן בארצות-הברית עלו באופן רציף, מ-18 ביליון דולר ב-1985 ל-41 ביליון דולר ב-1.1995 ארצות-הברית מוציאה על רפואה כ-15% מהתל"ג שלה (טריליון דולר בשנה!), סכום לנפש הגבוה יותר מכל מדינה אחרת בעולם, אבל אין היא פותרת את בעיית מחלות הניוון הכרוניות, ואלה רק הולכות ומתגברות.
 
בראשית המאה שעברה המחלות גורמות התמותה הדומיננטיות אצל בני-האדם היו דלקת ריאות, שפעת ושחפת. הסרטן עמד במקום השמיני - 4% בלבד מכלל מקרי המוות. היום פוגע הסרטן באחד מכל שני גברים (44%) וביותר מאשר אחת מכל שלוש נשים (39%). בפועל, עלתה תחלואת הסרטן בדור אחד ב-56% אצל גברים ו-22% אצל נשים.
 
חלק מההסבר לנתונים שהובאו נעוץ בעובדה שהמחלות המידבקות שהוזכרו הודברו באופן יעיל. חלק אחר קשור בעובדת עלייתה של תוחלת החיים (life expectancy) במדינות העולם המערבי. אדם החי חיים ארוכים יותר גדלים סיכוייו לחלות בסרטן. אולם שני הגורמים הללו נותנים הסבר חלקי בלבד לעלייה הדרמטית במקרי הסרטן בעולם המערבי, עלייה הלובשת ממדים של אפידמיה. ראיה מוצקה היא שבקבוצות גיל מוגדרות גדל משמעותית הסיכוי לחלות בסרטן בהשוואה לאותן קבוצות גיל לפני יובל שנים. לדוגמה, הסיכוי שבני-אדם בטווח הגילים שבין 60 ל-65 שנה יחלו היום בסרטן, גדול משמעותית מהסיכוי של אותה קבוצת גיל ללקות במחלה זו לפני 50 שנה. נתונים שפורסמו על ידי ה-Cancer Prevention Coalition מראים, שבין השנים 1995-1950 גדל בארצות-הברית הסיכוי הכללי לחלות בסרטן ב-55% (גברים ונשים בכל הגילים וכל סוגי הסרטן). מאלפת היא העובדה שאת הירידה במספר מקרי סרטן הריאות אצל גברים (ירידה של 6%) מייחסים לירידה במספר המעשנים הגברים ולא לשיפור הטיפולי בחולי סרטן הריאה. לעומת זאת, מספר הנשים חולות סרטן הריאה גדל בשנים האמורות באופן דרמטי (143%!), עובדה המיוחסת לעלייה הגדולה במספר הנשים המעשנות, כמו גם לעישון פסיבי.
 
הגידול במקרי הסרטן בארצות-הברית בין השנים שהוזכרו - מקרים שאינם קשורים ישירות לעישון - הינו דרמטי לא פחות: סרטן העור (malignant melanoma) - עלייה ב-156%, סרטן הכבד - עלייה ב-104%, סרטן הלימפה (non-Hodgkin’s lymphoma) - עלייה ב-87%, סרטן בלוטת התריס (thyroid cancer) - עלייה ב-71%, סרטן השד לאחר גיל המעבר - עלייה ב-54%, סרטן המוח - עלייה ב-28%. הגידול במקרי הסרטן אצל ילדים גם הוא משמעותי ביותר: לויקמיה לימפוציטית (acute lymphocytic leukemia) - עלייה ב-62%, סרטן המוח - עלייה ב-50%, סרטן העצמות - עלייה ב-40%. בטווח הזמן שבין 1973 ל-1999 גדל הסיכון ללקות בסרטן אצל ילדים ב-26%. בעולם המערבי הסרטן הינו גורם המוות מספר 1 אצל ילדים כיום!
 
המכון הלאומי לסרטן של ארצות-הברית (National Cancer Institute) מפרסם נתונים מפתיעים המראים עלייה של ממוצע כל מקרי הסרטן בארצות-הברית עד לתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, וירידה מתקופה זו ואילך.2 ההסבר נעוץ בירידה המשמעותית במקרי סרטן הריאות אצל גברים אמריקנים מסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 של המאה שעברה, ירידה הקשורה באיסור העישון במקומות ציבוריים ובמאבק הלאומי נגד העישון, נתון המשפיע על ממוצע כל מקרי הסרטן בארצות-הברית. אולם יש לזכור כי בארצות-הברית חלה עלייה מתמשכת באותם סוגי סרטן שאינם קשורים לעישון, בעיקר אצל ילדים. בישראל לעומת זאת נתוני הסרטן הרשמיים מראים על עלייה רצופה ומתמשכת של ממוצע כל מקרי הסרטן מאז שנות ה-80 של המאה שעברה ועד לימינו אלה.
 
הסטטיסטיקות, המצביעות על עלייה נמשכת בכמעט כל מקרי הסרטן בעשרות השנים האחרונות, אינן מבטאות דווקא חוסר במאמץ המושקע לבלימת הסרטן או חוסר באמצעים. לדוגמה, בטווח הזמן שבין 1971 לתחילת שנות ה-2000 עלה תקציב המכון הלאומי לסרטן של ארצות-הברית (NCI) פי 30!3 באופן פרדוקסאלי, ככל שעלתה ההשקעה בסרטן כן הלך הוא והתפשט!
 
ראיות מוצקות קיימות לקשר שבין העלייה החדה בתחלואה לשינויים שהתרחשו בסביבה בה אנו חיים, כמו גם לשינויים שחלו באורחות-חיינו. דוגמה לכך הינה העלייה התלולה והמתמשכת במקרי מחלות הלב בישראל לאורך 30 השנים הראשונות לקיום המדינה. זו משקפת את המעבר בין כלכלה שהתבססה בעיקרה על חקלאות, כפי שהייתה עם קום המדינה, לכלכלה הנשענת יותר ויותר על תעשייה וההשלכות הנובעות מכך על זיהום הסביבה, השינויים בהרגלי החיים (בייחוד הרגלי הצריכה) והפגיעה בבריאות האוכלוסייה.4 וזאת לדעת: ברשימת מדינות המערב המתועשות תופסת ישראל כיום מקום גבוה מאוד בשיעורי התמותה ממחלות לב. מאלפת גם העובדה שהעלייה בתחלואת מחלות הלב בישראל לא פסחה אפילו על מגזר אחד במדינה - עוד הוכחה לדומיננטיות הגורמים הסביבתיים בהגברת התחלואה.
 
העלייה בתחלואת הסרטן בישראל והשיעורים המוחלטים של תחלואת הסרטן מקבילים הם כיום לאלה הקיימים במדינות מערביות מפותחות. טבלה 1 בנספח מראה עלייה של כ-20% בתחלואת הסרטן הכללית (ממוצע של כל סוגי הסרטן) במגזר היהודי בישראל בין השנים 1980 ל-2002, קרי, עלייה של כאחוז לשנה. במגזר הלא-יהודי, לעומת זאת, רמות הסרטן המוחלטות נמוכות יותר, אולם שיעור הגידול במקרי הסרטן בשנים אלה גבוה בהרבה מאשר במגזר היהודי ומתקרב ל-40% (עלייה ממוצעת של 1.9% בשנה אצל גברים). עוד מראה הטבלה שאצל נשים במגזר הלא-יהודי חלה עלייה גדולה אף יותר במקרי הסרטן הכלליים בשנים האמורות והם יותר מאשר הוכפלו. נתונים אלה מאלפים, מכיוון שהם משקפים את קצב השינוי באורחות-החיים של האוכלוסיות השונות. במגזר הלא-יהודי, ובמיוחד אצל נשים, חל, מסתבר, מפנה משמעותי מאוד בהרגלי החיים (בעיקר הרגלי הצריכה) באותן שנים. המעבר היה מאורחות-חיים של סקטור כפרי (קרבה לאדמה, צריכת מזון טבעי ולא מעובד, עבודה פיזית מתונה ביחס, אבל מתמדת ולאורך שנים ארוכות) לצריכת מוצרי מזון מעובדים-מתועשים והקניית הרגלי חיים "מודרניים", בדומה לקיים במגזר היהודי.
 
ממדי העלייה בתחלואת סרטן המעי הגס (colorectal cancer) גבוהים במיוחד (ראה טבלה 2 בנספח). בישראל סרטן המעי הגס הינו סוג הסרטן השני בשכיחותו אחרי סרטן השד. שיעור המקרים כמעט הכפיל עצמו במגזר היהודי בין השנים האמורות, ובמגזר הלא-יהודי (במיוחד אצל נשים) העלייה אף גדולה בהרבה (ראה טבלה 6 בנספח). ישראל נמצאת במקום הראשון מבין המדינות המפותחות בתחלואת סרטן המעי הגס אצל נשים ובמקום השלישי אצל גברים! אף שבשנים האחרונות מסתמנת מגמת ירידה בתחלואת סרטן המעי הגס בכלל האוכלוסייה, הרי התמותה מסוג זה של סרטן תופסת כיום בישראל את המקום הראשון מבין כל שאר סוגי הסרטן. נתונים אלה ניתן לייחס בראש ובראשונה להרגלי החיים, במיוחד להרגלי התזונה - אך גם לעלייה המשמעותית ברמת הזיהום הסביבתי שחלה בשנים הללו והשינוי הכללי באורחות-החיים.5 נתונים אלה מעניינים, במיוחד לאור העובדה שסוג זה של סרטן נמוך מאוד במדינות העולם השלישי המתאפיינות בתזונה בסיסית, קרי, מזונות לא מעובדים.
 
ניתן לראות את הקשר שבין העלייה המתמשכת במקרי סרטן השד אצל נשים לגורמי הסיכון להם חשופות נשים, כמו השימוש בגלולות למניעת היריון, לקיחת תרופות הורמונאליות, חשיפה גדלה ומתמשכת לחומרים פעילי-שטח וחומרים מחמצנים המצויים במוצרי קוסמטיקה מלאכותיים, מוצרי היגיינה אישית מלאכותיים, נוזלי ניקוי ביתיים למיניהם, אבקות כביסה ועוד - מוצרים להם נחשפות במיוחד הנשים, ובמידה הולכת וגדלה. לאלה יש להוסיף את גורמי הסיכון אליהם נחשפת האוכלוסייה הכללית, נשים, גברים וילדים, כמו העלייה בצריכת מוצרי מזון תעשייתיים-מעובדים, אשר חלקם מזוהמים בחומרי שימור מלאכותיים, הורמונים (חלב ומוצריו, בשר ומוצריו), ושאריות חומרי הדברה (ירקות, פירות), אוויר מזוהם בכבדות בגזי פליטת מכוניות ומפעלים, ושתייה ורחצה במים מכילי כלור, תרכובות פלואור רעילות ומתכות כבדות. טבלה 3 בנספח מראה עלייה של כ-30% במקרי סרטן השד אצל נשים במגזר היהודי בין השנים 1980 ל-2002 (עלייה ממוצעת של כאחוז וחצי לשנה!). במגזר הלא-יהודי מספר המקרים אף הכפיל את עצמו באותן שנים, אם כי הערכים המוחלטים שם עדיין נמוכים משמעותית מאשר במגזר היהודי.
 
אולם, הנתונים הדרמטיים ביותר מתייחסים לעלייה במקרי סרטן הערמונית (prostate cancer). כאן מדובר בגידול של למעלה מ-250%(!) במספר המקרים במגזר היהודי בתקופת הזמן האמורה (עלייה ממוצעת שנתית הגבוהה מ-10%!), ואף גבוה יותר במגזר הלא-יהודי (ראה טבלאות 4 ו-6 בנספח). נתוני המכון הלאומי האמריקני לסרטן (NCI) מצביעים גם הם על קצב הגידול בסוג זה של סרטן כעולה על כל סוג סרטן אחר.
 
ההשוואה בין שיעורי הסרטן והתמותה ממחלות לב באזורים שונים בישראל מעניינת במיוחד ונותנת את ההוכחה הברורה ביותר להשפעה ההרסנית של זיהום סביבתי מסיבי ומתמשך על בריאות האוכלוסייה. תושבי צפון המדינה, בעיקר איזור חיפה, עכו והקריות, נחשפים זה כמה עשורים לרמות גבוהות ביותר של זיהום תעשייתי, בעיקר אוויר מזוהם. מקורות הזיהום העיקריים הם בתי-הזיקוק ומפעלים תעשייתיים באזור המפרץ והעיר עכו. רמות התמותה ממחלות לב ושיעורי תחלואת הסרטן באזורים הללו עולים בהרבה על הממוצע הארצי. ידוע שזיהום אוויר, במיוחד כזה המכיל כמות גדולה של מתכות-מעבר ותוצרי שריפה של דלקים כבדים, מהווה גורם חשוב בתמותה הקשורה למחלות לב וכלי דם, אבל גם לרמות סרטן גבוהות. מחקרי תמותה ותחלואה שפורסמו לאחרונה הראו את העובדות הבאות: מתוך 27 ערים ומקומות יישוב בישראל בעלי אוכלוסייה של מעל 10,000 איש שהראו רמות תמותה ממחלות לב הגבוהות מהממוצע הארצי, 22 היו בשש הנפות הצפוניות בישראל וכללו ערים ומקומות יישוב בעלי אוכלוסייה יהודית וערבית כאחת, כולל העיר חיפה. בייחוד מאלפת היא ההשוואה לירושלים, הענייה במקורות זיהום תעשייתיים (ראה טבלה 5 בנספח). נתונים שפורסמו בדו"ח "הקואליציה לבריאות הציבור" משקפים בבירור אסון סביבתי ושיאים בתחלואת הסרטן ומחלות הלב באזורים הנזכרים מאז שנות ה-80 של המאה שעברה.6
 
נפנה עתה את מבטנו אל הוצאות הבריאות בישראל. אומנם ניכרת עלייה מתמשכת בהוצאות הבריאות בישראל, הן ברמת התא המשפחתי והן ברמה הלאומית. ההוצאה החודשית לבריאות למשק הבית בישראל (אחוז מסה"כ ההוצאה לתצרוכת משק הבית) עלתה מ-3.8% ב-1997 ל-5.0% ב-2004 (עלייה של 31% ב-7 שנים, קרי, עלייה ממוצעת של 4.4% בשנה). ההוצאה הלאומית לבריאות עלתה מ-7.3% מהתמ"ג (תוצר לאומי גולמי) ב-1990 ל-8.3% מהתמ"ג ב-2004. ההוצאה לבריאות לנפש עלתה מ-507 דולר במונחי כוח הקנייה של התמ"ג ב-1980 ל-1,814 דולר ב-2002, קרי, עלייה ממוצעת של כ-5% בשנה. אולם, קצב העלייה אף הואץ בשנים המאוחרות יותר, ובין השנים 1990 ל-2002 חלה עלייה של 7.6% בממוצע לשנה בהוצאה לבריאות לנפש בישראל במונחי כוח הקנייה של התמ"ג. סקר הוצאות משקי בית בישראל מראה עלייה של 26% בצריכת התרופות של משפחה ממוצעת בישראל בין השנים 1998 ל-2003, קרי, עלייה של למעלה מ-5% בשנה, כאשר אחוז ההוצאה לתרופות מסך כל ההוצאה לבריאות של משפחה ממוצעת בישראל עלה מ-14.9% ב-1990 ל-17.4% ב-7.2001
 
גם מערכת הבריאות התרחבה. בשנת 1970 היו שני רופאים (עד גיל 65) ל-1,000 נפשות. נתון זה עלה ל-3.7 רופאים ל-1,000 נפשות בשנת 2003 - עלייה ממוצעת של כ 2.5% בשנה. מספר האחיות המוסמכות (עד גיל 60) ל-1,000 נפשות עלה מ-3.5 ב-1995 ל-4.2 ב-2004 - עלייה ממוצעת של 2.2% בשנה. מספר הרוקחים ל-1,000 נפשות עלה מ-0.42 ב-1970 ל-0.68 ב-2003 - עלייה ממוצעת של 1.8% בשנה.8
 
נתונים סטטיסטיים נוספים על מצב הבריאות בישראל ניתן למצוא באתרי משרד הבריאות - תחום מידע, סקר בריאות לאומי 2004-2003 ותחום מידע בריאות בישראל.10,9
 
במישור הרחב יותר ניתן לקשר את הגידול ה"אפידמי" במקרי הסרטן, אצל גברים ונשים כאחד, אל ההתפתחות העצומה של התעשיות הפטרוכימית והכימית. הללו גדלו בקצב מדהים מאז אמצע המאה שעברה, ומייצרות כיום במישור העולמי כ-75,000 חומרים סינתטיים שונים, שרק חלקם הזעיר (כ-3% בלבד!) עברו בדיקות בהקשר להשפעתם הסרטנית. מוקפים אנו בחומרים אלה ובתוצרי הסינתזה שלהם, המצויים במזון שאנו אוכלים, במים שאנו שותים ובהם אנו רוחצים, באוויר שאנו נושמים וכמובן גם ברקמות הגוף שלנו.
 
פרופ' סמואל אפשטיין (Samuel S. Epstein), מומחה לרפואה סביבתית ותעסוקתית מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו ומגדולי הטוקסיקולוגים בימינו, קובע: "We are Losing the Cancer War" ("אנו מפסידים במלחמה כנגד הסרטן"). זוהי אמירה של בר-סמכא עולמי.11
 
האדם במדינה המודרנית והמתקדמת שלנו עומד ותוהה על הסתירה הבלתי מוסברת. אין הוא מבין מדוע מתפשטות המחלות הכרוניות כמגיפה במקומותינו, בעוד אשר העלייה המתמשכת בהוצאות הבריאות ויישום טכנולוגיות אבחון וטיפול חדשניות חייבים היו ליצור מצב הפוך לחלוטין.
 
כיצד ליישב סתירה זו? הנתונים שהובאו מצביעים על הכיוון, מרמזים הם על הפתרון.
 
אין ספק, הרפואה המקובלת (קונבנציונאלית) אינה פותרת את הבעיה. אין היא מצליחה לבלום את הסרטן - גם לא את מחלות הלב ושאר מחלות הניוון הכרוניות הקשות ואף הסופניות השוררות ומתגברות בקצב מואץ בעולם התעשייתי שלנו. הראיה לכך היא מספר הפונים ההולך וגדל לכיוון של רפואות חלופיות למיניהן. שהרי אם הרפואה המקובלת הייתה נותנת מענה מספק, אזי מדוע יש לפנות לרפואה חלופית?
 
הפרקים שלפנינו יוצרים את הרקע להבנת הגישה המונחת ביסוד אופן תפקודה של הרפואה המקובלת בת זמננו, וכיצד גישה זו אינה מסוגלת לפתור את בעיית המחלות הכרוניות, קרי, כיצד היא מובילה לסתירה אותה הצגנו. הם גם מתווים דרך חלופית להסתכלות על בעיית המחלות הכרוניות הפושטות ומתגברות בעולם המערבי, הטוענת להסרת סיבותיהן הראשוניות של המחלות הכרוניות.
 
הפרק הראשון מצביע על הקשר בין הסביבה שלנו לבריאותנו וקובע שזו אינה נקבעת על ידי התורשה לבדה.
 
הפרק השני עוסק בהשקפת בני-האדם בחברה המערבית על המחלות (הכרוניות בעיקר) הפוקדות אותם, וכיצד אופן הסתכלותם מונע מהם להתייחס אל הסיבות הגורמות למחלה.
 
הפרק השלישי נותן סקירה כללית על גישת הרפואה הממוסחרת המונחית על ידי עשיית רווחים ממחלותיהם של אנשים, ומעמיד אותה מול הגישה החלופית של מניעת הסיבות הראשוניות להיווצרותן של המחלות הכרוניות.
 
הפרק הרביעי נותן סקירה רחבה אודות המפגעים הסביבתיים והמיקרו-סביבתיים הנוטלים חלק מרכזי ומכריע בתחלואת האדם המערבי בן זמננו.
 
הפרק החמישי חושף טפח משיטות השיווק של יצרני מוצרי מזון ומוצרי ניקיון וטיפוח הגוף, המוכרים לנו מוצרים "טבעיים" כביכול.
 
הפרק השישי דן בהרחבה בסביבה הסטרילית (במישורים המקרו והמיקרו) שיצרנו לעצמנו, והקשר בינה למחלות הכרוניות המאפיינות את העולם המערבי.
 
הפרק השביעי עוסק בהרחבה בתעשיית ה"בריאות" הציבורית והפרטית, הקשר שלה להתפשטות המחלות הכרוניות בעולם המערבי, ושיתוף הפעולה שלנו, האזרחים, עימה.
 
הפרק השמיני דן בגישה השוררת בעולם המערבי לטיפול במחלותיו, גישה הנשענת על התקדמות טכנולוגית, ואשר בבסיסה אמון עיוור ביכולתה של הטכנולוגיה לרפא מחלות.
 
הפרק התשיעי סוקר את דרכו של הטבע למנוע מחלות, ואשר בניגוד לגישה השוררת ברפואת העולם המערבי מבוססת על מנגנוני הגנה ומניעה.
 
הפרק העשירי דן בפירוט בשלושה עקרונות יסוד הנגזרים מהבנתנו את דרכו של הטבע לשמור עלינו מפני מחלות.
 
הפרק האחד-עשר עוסק בשיבוש שיוצר האדם במערכת האקולוגית וההשלכות שיש לכך על בריאותו.
 
הפרק השנים-עשר עוסק בהרחבה בקשר שבין מוסדות השלטון והזיהום הסביבתי האופף אותנו ומציב יעד, בדמותה של התאגדות ציבורית-פוליטית, שמטרתה יצירת סביבה נעדרת זיהומים תעשייתיים.
 
הפרק האחרון עוסק בקשר שבין שיטות השיווק הנהוגות בעולם המערבי ומחלות בני דורנו, וכן מתווה חלופות של גישה ודרכי פעולה לשרות עם הזיהום הסביבתי.
 
 
 
 
 
פרק 1
תורשה מול סביבה
 
 
כדי ליישב את הסתירה בה פתחנו, תחילה עלינו לברר מה השתנה ב-70 השנים האחרונות.
 
ידוע לנו כי הגנטיקה האנושית לא השתנתה, כיוון שתהליך השתנותה איטי ואורך זמן. מכאן, העלייה הדרמטית במקרי מחלות הלב, הסרטן ושאר מחלות הניוון הכרוניות איננה בעיקרה תוצאה של שינויים גנטיים, למרות הקשר בין הגנטיקה למחלות - שהרי כל אדם נושא עימו מרגע לידתו מטען תורשתי הייחודי לו והשונה משל חברו.
 
הגורמים לשכיחות מחלת הסרטן, וכפי שנראה בהמשך גם מחלות הניוון הכרוניות האחרות המאפיינות את בני דורנו, הינם כמעט אך ורק תלויי סביבה ואורח-חיים.
 
מחקרים הצביעו על הקשר ההדוק שבין תנאי החיים, אורחות-חיים, שכיחות הסרטן והמחלות הכרוניות הקשות האחרות. השוואה בין מספר מקרי סרטן השד בארצות השוכנות לחופי הים התיכון לעומת ארצות מרכז וצפון אירופה הראתה, כי בראשונות אחוז סרטן השד נמוך יותר מאשר באחרונות. מתברר שעובדה זו נובעת בין היתר מהתפריט הנהוג בארצות השוכנות לחופי הים התיכון המכיל כמות גדולה יחסית של שמן זית. שמן הזית מכיל מרכיבים נוגדי-חמצון בשפע, זאת לעומת התפריט בארצות מרכז וצפון אירופה, העשיר יותר בבשר ובשומן מן החי.1
 
מחקר השוואתי שנערך על מהגרים מארצות בהן הסיכון ללקות בסרטן גבוה (ארצות-הברית, קנדה) לארצות בהן הסיכוי ללקות בסרטן נמוך (יפן), כמו גם על מהגרים בכיוון ההפוך, הוביל למסקנה הבאה: ללא קשר לגיל, סוג המחלות ושכיחותן אצל המהגרים התאימו עצמם במשך הזמן למצב הקיים באוכלוסיית הארץ המאמצת.2
 
מחקרים מקבילים על תאומים זהים (הנושאים מטען גנטי כמעט זהה) אישרו ללא צל של ספק את המסקנה, שהגורמים לשכיחות מחלת הסרטן אינם גנטיים אלא תלויי סביבה.
 
האדם המערבי, זה המכונה "מודרני", התפתח למצבו הנוכחי בתהליך איטי שנמשך מיליוני שנים. היה זה תהליך של התאמה לסביבה. לחץ הסביבה, קרי, מנגנון הברירה הטבעית, הוא שכיוון אותו. לדוגמה, אם שלא הניבה די חלב להניק את ילדהּ - ילדהּ לא שרד. התוצאה הייתה שקו התורשה של מיעוט חלב-אם נקטע באיבו. מי שהמשיך את הקו היו בנות ובנים (הנושאים, כמובן, גם הם את התכונות התורשתיות) לאימהות שהניבו כמות מספקת של חלב. כן לגבי כל שאר תכונותיו של האדם, הגופניות והשכליות. הללו התפתחו בתהליך ארוך לדרגת שלמות.
 
מכיוון שהסביבה היא זו אשר כיוונה ועיצבה את התפתחותו בת מיליוני השנים של האדם, הרי השלמות אליה הגיעו מערכות גופו במשך תקופת זמן ארוכה זו, גם היא קשורה בסביבה. הריהי שלמות שבהתאמה לשרידות והתפתחות בתנאי הסביבה. האדם נשם את האוויר הנעדר לחלוטין גזים רעילים, גם אם לעיתים - בעת סופת חול - היו בו חלקיקי אבק. הוא אכל מזון שמצא בסביבה - מזון גולמי, לא מעובד, לא מיופה, לא "מתוּסף", לא "משופר" ולא "מהונדס", נקי לחלוטין מחומרי הדברה, חומרי צבע או משמרים מלאכותיים. מזונו לא היה "מועשר" בסידן, ויטמינים ושאר תוספים. לא היו בו הורמוני גדילה (growth hormones) בריכוזים הגבוהים לעיתים עד פי 10(!) מריכוזם בחלב טבעי, כמו גם שאריות אנטיביוטיקה, שאריות חומרי הדברה ושאר רעלים יצירי אדם.
 
בדורות האחרונים השתנתה הסביבה. ממילא מובן שאין המדובר בשינויי טמפרטורה שבין קיץ לחורף, בין חום לוהט לקור עז, גשם ושלג, שהרי האדם, תוצר ההתפתחות האנושית, ידע לשאת שינויי מזג אוויר - גם קיצוניים. גופו גם בז למי קרח של נהר. השינויים שחלו בסביבתנו נעוצים היו בזיהום תעשייתי מסיבי של האטמוספרה, מקורות המים והקרקע, המהווים את בסיס קיומו של האדם. שינויי סביבה אלה נגדו באופן יסודי ועמוק את אשר חווה האדם מראשית התפתחותו, ומכאן גם נגדו את טבעו הביולוגי.
 
מאפיין בולט בפעילות האדם מאז ימי קדם, מלבד צריכת מזון טבעי ולא מעובד ושהייה באוויר צח ונטול רעלים, היה תנועה יומיומית נמרצת ומתמשכת, וזאת לאורך שעות רבות ביום ובשטח לא סלול. פעילות זו דרשה הפקת אנרגיה רבה. התוצאה הייתה שמערכות גופו של האדם, לא רק הלב והריאות, כי אם גם מערכות חילוף החומרים והספקת האנרגיה ברמת התא, התפתחו לרמה גבוהה של שכלול.
 
מאפיינים אלה עומדים בניגוד גמור לאורח-החיים המערבי המודרני שאינו מצריך הוצאת אנרגיה רבה ומעודד אכילה, בעיקר של מזונות מעובדים.
 
אחת הדוגמאות לנזק שנגרם לאדם כתוצאה מאימוץ אורחות-חיים מודרניים היא מחלת הסוכרת. עוד לפני 100 שנה נחשבה מחלת הסוכרת מחלה נדירה, הנובעת מניוון המנגנון המייצר בגוף אינסולין. בראשית שנות ה-20 של המאה שעברה נמצא לה פתרון באמצעות הפקת אינסולין מבעלי-חיים (ולאחר מכן באופן מלאכותי) והזרקתו לחולה. כיום השימוש באינסולין פותר רק חלק קטן של הבעיה. מטפל הוא באותם חולים שאינם מייצרים אינסולין בגופם, אבל פחות יעיל הוא לגבי חולים שמערכות גופם איבדו את הכושר להגיב לאינסולין בתהליך הפיכת הגלוקוזה לאנרגיה בגוף. חולים אלה הינם רוב-רובם של חולי הסוכרת כיום. האינסולין, הנוצר באופן טבעי בגופו של אדם בריא, מאפשר לגלוקוזה להיטמע ברקמות השרירים ולהצטבר בהן כגליקוגן, המהווה מאגר של אנרגיה הזמינה מיידית לפעילות השריר. לעומת זאת, באדם החולה בסוכרת מסוג 2 (Type 2 diabetes), המהווה כיום כ-90% מסך כל מקרי הסוכרת במדינות המערב המפותחות, נפגע תהליך חילוף החומרים. במקרה זה חלה ירידה משמעותית בכושרו של הגוף להפוך מזון לאנרגיה שרירית זמינה, ולחלופין, נוצר תהליך מואץ של השמנה, עלייה ברמת הסוכר בדם ושאר סיבוכים קשים ומסוכנים. הוכח שסוג זה של סוכרת, אף שיש לו בסיס גנטי, הריהו בעיקרו תוצאה של אורח-חיים המתאפיין בשילוב של חוסר פעילות גופנית נמרצת ותזונה לא נכונה. התופעות הקליניות, המופיעות בגיל מתקדם יחסית, בעיקר אצל אנשים שאינם מבצעים פעילות פיזית והמגלים נטייה להשמנה, מצביעות באופן מפורש על מחלת ניוון, קרי, מחלה המתאפיינת בניוון תפקודי של מערכת מרכזית בגוף - אולם כזו שלא הייתה בהכרח חייבת להיווצר, שכן היווצרותה קשורה, כאמור, באורח-חיים וסביבה.
 
המסקנה היא שאל לנו לתלות את הסיבות למחלותינו בתורשה שלנו. התורשה אינה אשמה, ולכן תחושה של חוסר תקווה המאפיינת חולים רבים במחלות כרוניות קשות והמסתמכת על מטען גנטי "ביש מזל", כביכול - אין היא במקומה, שהרי המטען הגנטי לא הוא הגורם הבלבדי למחלה. הזיהום הסביבתי (שהינו, כמובן, יציר אדם), כמו גם סגנון החיים אותו אימצנו (ואשר אף הוא, כמובן, כפוף לרצון החופשי שלנו), סגנון חיים המנוגד לטבע הביולוגי שלנו, הם-הם גורמי המחלות. הם ה"הדק" (trigger) הנעזר בחולשה גנטית זו או אחרת והופך אותה למחלה, חשוכת מרפא לעיתים. המשתמע מכך הוא שבידינו הדבר - ולא בגורם בלתי נשלט זה או אחר - למנוע את התפשטותן של מחלות הניוון הכרוניות העושות שמות בבני דורנו, ובטווח הארוך יותר אף להצמיתן כליל.