הערות על כתיבה סובייקטיבית
- הסיבות לכל הצרות שלנו הם היהודים!
- לא, לא נכון, האשמים הם רוכבי האופניים!
- למה רוכבי האופניים?
- למה היהודים?
(בדיחה יידית מהמאה הקודמת)
אני היסטוריון במקצועי, וכתבתי מסה קצרה זו בעזרת ידע שרכשתי ואגרתי כתלמיד וכמורה במשך השנים. אך כבר עתה עליי להזהיר את קוראיי: מעולם לא ראיתי את מקצוע ההיסטוריה כמדע, ותמיד ידעתי ששחזור העבר אינו יכול להיות מהלך אובייקטיבי. כמובן, היו וישנם היסטוריונים טובים יותר וטובים פחות, כפי שקיימים נגרים מעולים ונגרים מרושלים, אולם כל כותב עבר תלוי ברוח הזמן ובאופי המקום שבהם הוא חי, ואם הוא הגון עליו לעשות מאמץ ולחשוף במידת האפשר את המטענים הסובייקטיביים המטים ומעצבים את גישתו להיסטוריה.
במקרה של מסה זו, יותר מאשר בחיבוריי הקודמים, תהיה זו התחסדות מצדי להעמיד פנים שאני ניטרלי ו"מדעי" בכתיבתי. כבר תחילתה של הביוגרפיה שלי תסתור מיד כל היתממות מעין זו.
נולדתי לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים יהודים ליד העיר לינץ שבאוסטריה. לאחר זמן קצר הועברתי למחנה אחר בבוואריה, ושם שהיתי שנתיים לפני שהוריי היגרו ב-1948 לפלשתינה שנעשתה לישראל. אמי ואבי איבדו בטבח הנאצי הגדול את הוריהם, כלומר את סבי ושתי סבתותיי, וקרובי משפחה נוספים, ואני רואה במאורע זה שלב מזוויע בהיסטוריה האנושית אך גם תוצר התפתחותה של יודופוביה ארוכת שנים שאפיינה את הציוויליזציה הנוצרית.
לפיכך, כל ניסיון להעמיד פני חוקר נטול פניות עלול להיות אקט של צביעות מצדי. אמנם עשיתי מאמץ להבין מה הייתה האנטי־יהודיות בשלביה השונים ולעמוד על סיבותיה, אך אין פירוש הדבר שביכולתי לסלוח למחזיקים בעמדה זו, ולפיכך אולי לא אבין אותה במלואה. ואולם גם אם אני מודע לכך שלא ניתן להגיע לאמת ב"מדעי הרוח והחברה", מעולם לא חשבתי שיש לוותר על המאמץ להמשיך ולחתור אליה.
היות שאני נוטה לגלות חוסר סובלנות לכל סוגי הכיעור והטיפשות האנושיים המזינים דחייה, הדרה והפליה של מיעוטים לשוניים, דתיים, מיניים, תרבותיים ואחרים, אני מניח שהקוראים ימצאו לא מעט חולשות ופגמים בכתיבתי. עליי להודות שלא תמיד יכולתי להתגבר על סלידתי מהעוול ומחוסר הצדק של הרוב החזק המכתיב את חוקיו למיעוט קטן ומאוים; והיהודים כמעט לכל אורך ההיסטוריה של העולם המערבי חיו בסוגים שונים של "הזרה" ו"אחרוּת", ונאלצו תמיד להיות מודעים למצבם המיוחד.
לוּז הטיעון במסה זו הוא שלא אמונת האל היהודית הייתה הורתה של הנצרות, אלא דווקא הנצרות היא שעיצבה היסטורית את אופיו והתנהגותו של המיעוט היהודי ששרד מאות שנים בתוכה. כאשר ז'אן־פול סארטר ראה את היהודי המודרני כתוצר מבטו של הלא־יהודי עליו, הוא לא העלה בדעתו שכבר "היהדות האותנטית", כלומר הדתית, הייתה בעיקרה תוצר מבטה המַבנֶה והעוין של הציוויליזציה הנוצרית.
החיים במשך מאות רבות של שנים לצד שכנים המאמינים שרצחת את בן האלוהים שלהם יוצרים, לכל הדעות, זהויות סגורות וחששניות. הפחד היומיומי העמוק מפני סביבה עוינת הוביל לקשיות עורף ולהתבצרות דוֹגמתית. הבידוד הכפוי מצד הדת השלטת יצר בקרב המנודים סירוב לקלוט חידושים וגירויים תרבותיים. הוא גם עודד מנטליות שדחתה את כל מי שניסה להתקרב.
בהכללה רחבה, ניתן להציע שלהוציא כמובן את התקופה הנפלאה של תור הזהב היהודי־ערבי בספרד (ואת הגותו של הרמב"ם, שהיא תוצר ישיר שלה), האמונה והפרקטיקות היהודיות נטו בדרך כלל לקפוא על שמריהן. ההתרפקות העזה על פרשנות טקסטואלית, שלֻוותה בציפייה כואבת לגאולה תוך הפניית עורף לסובב המנכר, עיצבה את עולמם הרוחני של היהודים כקהילות במצור.
אנטישמיות או יודופוביה?
אין להסיק מכך, כמובן, שצורות העוינות כלפי היהודים, והזהות היהודית עצמה, היו זהות בכל התקופות. עוצמת הסלידה כלפי האחר היהודי גם הייתה שונה במקומות שונים (בתחומי הציוויליזציה המוסלמית, למשל, נהגו להתנשא על היהודים יותר מאשר לשנוא אותם, הן בחקיקה והן בפרקסיס היומיומי).1 עם זאת, לא ניתן לדעתי להתחיל להבין את האנטי־יהודיות של המאה ה-20, או את השינויים שחלו בזהות היהודית עצמה, מבלי להביא בחשבון את הזמן הארוך שהכשיר ועיצב אותן. כלכלות משתנות, פוליטיקות מתחלפות, טכנולוגיות מתפתחות, אולם טווח חייהם של משקעי איבה מנטליים המוזנים על ידי אמונות הוא ממושך הרבה יותר, גם אם חלות בהם תמורות.
הקוראים ודאי ישיתו את לבם לעובדה שאיני משתמש בחיבור זה במושג הפופולרי "אנטישמיות". המילה הומצאה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, בשיא התגבשותה של ההגזעה הביולוגית, ולדעתי אין היא מעידה על נתק אפיסטמולוגי מכריע בתולדות העוינות ליהודים אלא בעיקר על שלב חשוב נוסף בה. לא גילויו ה"מדעי" של איזה גזע שמי או גזע הודו־אירופי יצר את יחס הבזות והבוז העמוק ליהודים (ולילידי הקולוניות); היה זה שיח עליונות שקיבע ועיצב את המצאת היררכיית הגזעים הביולוגית - או במילים אחרות: ההגזעה האידיאולוגית התקיימה זמן רב לפני שהיא גילתה את הדם, או כפי שנראה בהמשך, את הדנ"א של היום.
היות שלא קיים גזע שמי, וכמובן גם לא גזע ארי, שורשיה של המילה "אנטישמיות" נעוצים בהטעיה מהותנית זדונית, בעיקר מצד פוליטיקאים פופוליסטים שביקשו להעניק מוצקות "מדעית" לשנאה ותיקה. קיימות כמובן שפות שמיות, כשם שקיימות שפות הודו־אירופיות או אוסטרונזיות, והבלשנות המודרנית כבר עמדה על מאפייניהן ועל הבעיות בקטלוגן. אך היות שיהודי אירופה לא דיברו עברית - אלא נהגו בעיקר לשנן את תפילותיהם בה - הם לא היו מעולם "שמיים". עַם היידיש, שעלה והתגבש במזרח אירופה, כתב את שפתו ההודו־אירופית באותיות ארמיות ששייכות אמנם לשפות השמיות, אך דווקא היהודים שחיו בעולם הערבי יכולים להיחשב ל"שמיים" מובהקים.
הדבר עשוי להעלות חיוך על פני הקוראים והקוראות, אך גם אותי ניתן להגדיר כ"שמי" טיפוסי. לא נולדתי "שמי", שכן שפת ילדותי, בלא שידעתי לקרוא או לכתוב אותה, הייתה היידיש. רק בבית הספר וברחוב רכשתי את העברית, שעד היום אני מאוהב בה ורק בה אני יכול לפעמים לדייק ולא להתחרט על מה שאני כותב. אני חולם, חושב וכותב בשפה זו. גם המסה הנוכחית חוברה בעברית, או נכון יותר לומר בישראלית, מכיוון שהתחביר ופלח לא קטן מהמילים שונה בה לחלוטין משפתם של מחברי ספרי המקרא הקדמונים.
בקיצור, אני מעדיף להשתמש במונח "יודופוביה", שקדם להופעת ה"אנטישמיות" ומעט מדויק יותר ממנו. לאון פינסקר, מראשוני הציונות, השתמש ב"יודופוביה" במסתו החלוצית אוטואמנציפציה! שהתפרסמה ב-1882, מכיוון שה"אנטישמיות" עדיין לא הייתה מוכרת דייה. המונח יכול לרמוז, כמובן, על מחלה פסיכולוגית, ואכן פינסקר, שהיה רופא במקצועו, התכוון לכך במפורש.
איני חושב שיודופוביה, או קסנופוביה באופן כללי, היא ממש מחלה. מקורות האיבה לַשונים הם אמנם גם פסיכולוגיים וטבועים עמוק בהתנהגות האנושית, אולם התפרצויותיה הפרוורטיות תלויות תמיד הן בתהליכים אידיאולוגיים ארוכי טווח והן בנסיבות חברתיות־כלכליות ופוליטיות. מה עוד שגם אם פחד רובץ בתשתיתה של כל שנאה לאחר, אין הוא הדחף היחיד שקובע את כלל מבעיה המרושעים. רגשי נחיתות והתנשאות, קנאה ובורות, תאוות שליטה וניצול יחסי כוח, סבל וחיפוש שעיר לעזאזל האחראי לו ועוד תופעות מנטליות מוכרות וידועות גודשים את תהומות הקסנופוביה ומרפדים היטב גם את היודופוביה.
כאמור, לא הכול מובן לי בתופעה אנושית זו, וּודאי שאיני חושב שאפשר לסכמה באמרה האנגלית " The dislike of the unlike", כלומר כהטרופוביה שמשמעותה רתיעה טבעית מהשונה. אם נכון לומר שהגזענות היא בעיקרה סנוביזם של עניים, ניתן להוסיף על כך שההגזעה, הפיכת האחר או הפיכת עצמך לגזע, שהיא תמיד דבר מדומיין, מקורה אינטלקטואלי, והיא נרקמת תמיד על ידי אנשי ספר.
***
בעמודים הבאים ביקשתי להתחקות, ולו ממעוף הציפור, אחר כמה תחנות בשנאה היוקדת וארוכת הטווח שהופנתה כלפי יהודים, ולהבין מה נותר מאותה עוינות רב־שכבתית זו בימינו אנו. בחלק האחרון, לעומת זאת, אעלה גם את הסוגיה הקשה שעלולה להיות לא נוחה בעיני קוראות וקוראים לא מעטים: עד כמה הציונות, אשר נולדה כתגובת מצוקה ליודופוביה המודרנית, הייתה תמונת ראי שלה? באיזו מידה היא ירשה בתהליך דיאלקטי מורכב תשתית אידיאולוגית שאפיינה את רודפי היהודים מאז ומתמיד?
וסוגיה אחרונה: עד כמה ישראל הייתה ונותרה בשל כך מדינה אתנו־דתית ואפילו אתנו־ביולוגית, ולא דמוקרטיה מודרנית שנועדה לשרת את כל אזרחיה הישראלים, ללא הבדלי דת, מין ומוצא?
