הבשורה החמישית של ישו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבשורה החמישית של ישו

הבשורה החמישית של ישו

2.7 כוכבים (10 דירוגים)

עוד על הספר

איציק גלעד

סופר, תחקירן, תסריטאי, מפיק. אחרי שירות צבאי ביחידה קרבית נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת בולוניה, איטליה. ספרו הראשון  "החור באוזון", מותחן בינלאומי, מגולל מרוץ של מעצמות-העל לסגירת 'החור' בשכבת האטמוספרה המאיים על כדור הארץ. בעקבות החשיפה התקשורתית לה זכה הספר, שלחה סוכנות החלל האמריקנית נאס"א מדען מטעמה לאיטליה על-מנת לראיין אותו. עלילת ספרו "מגילת הצלב" מבוססת על תיאוריה שפיתח, לפיה ישו הנוצרי כתב את עיקרי אמונתו על מגילת קלף, והטמין אותה בכד באחת ממערות קומראן. המגילה התגלתה כעבור אלפיים שנים. תיאוריה זו עומדת בסתירה למסורת הנוצרית, לפיה ישו לא השאיר אחריו שום עדות כתובה. מבקרי ספרות הגדירו את הספר כשילוב מרתק בין "אינדיאנה ג'ונס" ו"שם הוורד". ראשי הכנסייה הקתולית, לעומת זאת, פחות אהבו את תיאוריית הקונספירציה: נציג הוותיקן בירושלים זימן את גלעד לשיחה נוקבת, בה הזהיר כי הספר עלול לפגוע ברגשותיהם של מאות מיליוני נוצרים. הספר הבא "שידוך לשטן" יצא לאור בעברית בהוצאות לאור המקוונות בישראל, ובמהדורה אנגלית ברשת אמזון (תחת השם Devil's Bride). גיבור העלילה הוא שדכן חרדי הנפגש עם השטן במערה נטושה על פסגת הר, שם מוטלת עליו משימה יוצאת-דופן שאי-אפשר לסרב לה. ספרו האחרון לפי שעה, "נקמת שפחות המין", מתאר את נקמתן של נשים יזידיות שנאנסו בהמוניהן על-ידי לוחמי דאעש. הכתיבה של  איציק גלעד  מאופיינת  בדימיון עשיר, בהתפתחויות מפתיעות בעלילה ובתיאוריות קונספירציה, אשר חלקן מתאמתות כעבור שנים. איציק גלעד הוא התסריטאי והמפיק של הטלנובלה הישראלית "כסף קטלני", סדרה בת 52 פרקים ששודרה בערוץ 2 ובערוצי הכבלים וזכתה לרייטינג גבוה.

תקציר

הבשורה החמישית של ישו הוא סיפורו של ארתור אודיו ווייטינג, פרופסור לארכיאולוגיה, איש-עסקים מצליח ונוצרי אוונגליסטי באמונתו, המקדיש את שארית חייו למציאתה של מגילה שישו כתב במו ידיו והטמינה במערות מדבר יהודה. את מסע החיפושים חובק העולם, הוא מממן מהמיליארדים שצבר מניהול קרנות גידור שבבעלותו.
"לפני שאני נפרד מהעולם הזה, אני חייב לדעת עד כמה מחברי ספרי הבשורות, היו נאמנים לדבריו של ישו, מה כתב ישו על הקריעה (Rapture), על בית-המקדש השלישי, על האנטי-כרייסט, ושבע שנות הסבל הצפויות לאנושות (The Great Tribulation).  
"משתוקק אני לדעת מה כותב ישו על מלחמת גוג ומגוג, האם באמת צפויה להתרחש המלחמה הנוראית הזו בה יושמדו שני-שלישים של העם היהודי, שלאחריה הוא ישוב אלינו ותתחיל מלכות אלף השנים שלו".
על סף העשור התשיעי לחייו, לאחר שנואש מחיפושיו, חל מפנה דרמטי: אישה צעירה ממוצא בדואי, נפגשת איתו בניו-יורק ומציגה בפניו מסמך נדיר - מגילה שכתב ישו לאהובתו, מריה מגדלנה.
במגילה זו מודה ישו כי הוא חושש שתלמידיו יפרשו באופן מוטעה את פתגמיו ולכן החליט לכתוב את משנתו בשפה שווה לכל נפש:
"וכי לא יבינו דבריי, פתגמיי ומשליי, וכי יאמרו לך, מריה אהובתי, אנחנו לא מאמינים שהגואל אמר לך דברים שכאלה. רעיונות משונים. העליתי דבריי על הכתב ... במערת פנתרא הטמנתי דברי אלוהים חיים".
 
במילים אלה נפתחת מגילת מריה מגדלנה, כעת, כל שנותר לאוונגליסט המיליארדר, לאתר את מערת פנתרא בה טמונה המגילה; "הבשורה החמישית של ישו". 
מכאן מתחיל מסע הרפתקאות הנע בין ירדן (ואדי ראם) ירושלים המזרחית (מלון קולוני), בית לחם, ים המלח, מדבר יהודה (מנזר מר סבא, מערות קומראן), בו לוקחים חלק רפאלו, הרפתקן ישראלי ואישתו האיטלקיה, האישה ממוצא בדואי, גשש בדואי, נזירים חורשי מזימות, מבריחי סמים ומצורעים. כולם כאחד משתוקקים לשים יד על מגילת ישו.
האם תימצא המגילה אותה כתב ישו בכתב ידו, בשפה פשוטה המובנת לכל אנוש. האם הבשורה החמישית תערער את אמינותן של ארבע הבשורות - אלו של מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן - ותחולל רעידת אדמה בעולם הנוצרי?  
איציק גלעד הוא סופר שהעלה את ההשערה וטוען בתוקף זה שנים רבות (משנת 1995) שישו כתב מגילה בכתב ידו, מגילה אשר חשיפתה תאיר באור חדש את הנצרות.

פרק ראשון

5
בולוניה-איטליה
 
 
הקול מעברו האחר של הקו נשמע ככורע תחת נטל השנים.
 
"אפשר לדבר עם סניור רפאלו ספורטה?" התנשף בכבדות.
 
העפתי מבט במספר הלא-מזוהה שריצד על צג הנייד.
 
"מי מבקש אותו?" שאלתי. שעון הקוקייה על הקיר ממול השמיע עשרה ציוצים.
 
"ארתור אודיו ווייטינג".
 
"אודיו!" פלטתי, מופתע. "האם ידעת ש'אודיו' (odio) באיטלקית פירושו שנאה?"
 
הקול שמעבר לקו נמנע מתגובה לשאלתי. "אני מבקש לשוחח עם סניור רפאלו בעניין שאינו סובל דיחוי".
 
"דבר. אני מקשיב".
 
חלפה דקה ארוכה של דממה. "זה לא לטלפון", אמר לבסוף.
 
"במה המדובר, מר ווייטינג?" התאמצתי לשוות לקולי נימת אדישות.
 
"אומר לך רק בפגישה פנים אל פנים", התעקש.
 
אדם זר שאת שמו לא שמעתי מעולם, מתקשר ומתעקש להיפגש איתי, אך מסרב לומר במה העניין. לרגע התפתיתי לנתק את השיחה. במשנהו, הסקרנות גברה עליי.
 
"מר ווייטינג, אני מתגורר בעיר קטנה שנקראת זולה פרדוסה (Zola Predosa), אחד-עשר קילומטרים מערבית לבולוניה. מחר בצהריים מתאים לך?"
 
דממה.
 
"מצטער, אבל לא אוכל להגיע", אמר לאחר השתהות קלה.
 
"אפשר לדעת מה הסיבה?"
 
האיש מעברו השני של הקו, כיחכח בגרונו, מתאמץ להחניק שיעול יבש.
 
השיחה נותקה.
 
******
עשרים שנים קודם לכן, לאחר שירותי הצבאי, נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת בולוניה. בשנת הלימודים החמישית הכרתי בפאב מקומי אלמנה עשירה ונאה, אנג'לה פיירמונטי, מבוגרת ממני במספר שנים. היא סיפרה לי על בעלה, תעשיין איטלקי ידוע שנהרג בתאונת דרכים, ועל קשייה להמשיך ולנהל את האימפריה העסקית שהשאיר.
 
אני לא יודע מה הסיבה שהיא כבשה את ליבי – הפתיחות שהפגינה, או ההצעה המפתה שהניחה על השולחן באותו הערב. "נתחתן בנישואים אזרחיים. אתה תעבור להתגורר איתי באחוזתי הכפרית בפרברי זולה פרדוסה. יהיו לך חיים חסרי דאגות".
 
"להתחתן? אנחנו בקושי מכירים כמה שעות!" קראתי.
 
"מה יש לך להפסיד, תמיד אפשר להתגרש", חייכה.
 
היה לה רק תנאי אחד: עליי לפרוש מלימודי הרפואה כדי לעזור לה לנהל את מפעלי המתכת של בעלה המנוח, שהעסיקו מאות פועלים.
 
כחודש לאחר מכן נישאנו בנישואים אזרחיים בעיריית פלרמו, סיציליה. חיי התנהלו על מי מנוחות במשך כעשר שנים, בהן ניהלתי את העסק המשפחתי בהצלחה רבה. את זמני החופשי הקדשתי לאהבתי הגדולה, גידול סוסים ערביים אצילים.
 
האידיליה התרסקה באחת ביום בו חזרתי הבייתה מוקדם מהרגיל ותפסתי את אנג'לה 'על חם', בחדר השינה שלנו. הגבר הזר, מבוהל בעליל, אסף בחיפזון את בגדיו הפזורים על הריצפה, ונמלט על נפשו.
 
שמרתי על איפוק. "ארזי את חפצייך והסתלקי מחיי!" סיננתי.
 
יצאתי מהבית בטריקת דלת. מראה הגבר העירום הרוכן מעל אשתי לא מש מעיני.
 
בזמן שאנג'לה ארזה את חפציה, ירדתי לאורווה, הוצאתי את אפולו סוסי האהוב, עליתי עליו ופרצתי בדהרה.
 
בכל פעם שמתרגשת עלי סערת נפש, אני פוקד את בית-הקברות הכפרי המטופח של זולה פרדוסה, מתיישב על אחת המצבות, ושופך את מר ליבי בפני בורא עולם; מנצל את העובדה שהמתים סביבי מקשיבים לי בסבלנות אין קץ, לא קוטעים את דבריי, ובעיקר לא משיאים לי עצות.
 
זו הייתה שעת דימדומים. אפלולית החלה לעטוף את בית-העלמין. שער הברזל היה נעול. קשרתי את הסוס, טיפסתי עלי גבו וקפצתי מעבר לחומה הנמוכה. דקות ארוכות שוטטתי לאיטי בין המצבות, עד שנעצרתי לפני מצבת שיש חלקה. השורה היחידה שנחרתה עליה דמתה יותר לכתב חידה:
 
אנדריאה 2000-1991.
 
"נהרג בתאונת דרכים", בקע קול נערי מתוך האפלה.
 
נרתעתי. עד לאותו רגע הייתי בטוח שאני הנפש החיה היחידה בגיא הצלמוות.
 
הצללית הדקיקה שהגיחה מקצה שורת המצבות קרבה אליי. צעירה בסוף שנות העשרה לחייה.
 
"הכרתי אותו", לחשה. "אנדריאה מודוניו. זה שמו המלא. היה ילד יפה-תואר. נהג משאית שיכור דרס אותו כשרכב על אופניו".
 
השתררה דומיה, מעין הזדהות עם גורלו של הילד שחייו נגדעו באכזריות.
 
"סליחה שלא הצגתי את עצמי", קטעה את הדממה. "אני כרמן".
 
"נעים מאוד, אני רפאלו".
 
"שם יפה, רפאלו. מה מביא אותך לכאן?"
 
"כל פעם שקורה לי משהו בלתי-צפוי, אני בא לכאן כדי להירגע".
 
"איזה דבר בלתי-צפוי קרה לך הפעם?" עיניה נצצו בחשכה.
 
"תפסתי את אשתי במיטה עם גבר זר".
 
לפתע קלטתי שאני חולק חוויה כה אינטימית, כה מכאיבה, עם אישה צעירה שזה אך התוודעתי אליה, ועוד בנסיבות חריגות ביותר.
 
"למה היא בגדה בך, לא סיפקת אותה מינית?"
 
הגישה הישירה החלה למצוא חן בעיניי. עשר שנים הייתי נשוי לאנג'לה פיירמונטי, והיא מעולם לא רמזה על בעיות בחיי המין שלנו. חככתי בדעתי אם לשתף את כרמן גם במידע הזה, אבל היא הקדימה אותי.
 
"איך שלא יהיה, גם אם תפשת את אשתך על חם, זו לא סיבה מספקת להטריד את המתים".
 
"ואת, כרמן, למה את מטרידה את המתים?" השבתי לה באותו מטבע.
 
"הם כבר התרגלו אליי", חייכה. "אני ישנה כאן כל לילה".
 
"כאן, בבית-הקברות, בין המצבות?" התקשיתי להאמין.
 
"למה לא! זה סידור מצוין. חדר שינה ענק, כולו שלי. אנשים נמנעים מלשוטט בבית-הקברות בשעות החשיכה, חוששים מרוחות רפאים שיגיחו מהקברים".
 
"מה עם משפחה, אחים, אחיות, הורים?"
 
"לא זכיתי להכיר את הוריי. יום אחרי שנולדתי הם נטשו אותי בגן ציבורי בעיירה בצפון איטליה. סיפרו לי שעובד זר מקרואטיה אסף ומסר אותי לבית-יתומים בדוברובניק. חייתי שם עד גיל שלוש-עשרה. לפני כשנתיים ברחתי לטריאסטה בצפון איטליה, משם לוונציה ועכשיו אני כאן".
 
פשטותה וחינניותה שבו את ליבי, למרות פער הגילים בינינו; אני בן שלושים פלוס, היא בקושי בת שש-עשרה. רק לפני שעות אחדות סילקתי את אשתי מביתנו, ולפתע נראתה לי הסצנה בחדר השינה כאירוע מהעבר הרחוק. הקסם ששפעה כרמן השכיח ממני באחת את שברון-הלב.
 
"קר לי", אמרה והצטמררה.
 
פשטתי את מעילי, ועטפתי בו את כתפיה הצנומות. היא נצמדה אלי בהיסוס. זרועותיי נכרכו סביבה. נותרנו לעמוד דקות ארוכות, מחובקים. פניה שקועות בחזי, סנטרי מרפרף על ראשה, נחיריי מתרחבים לניחוח שיערה.
 
"כל לילה אני מבקשת מאלוהים שישלח לי גבר", לחשה.
 
"גבר ללילה?"
 
"לא, לכל החיים".
 
היא ניתקה ממני, השליכה את תרמיל-הגב שלה מעבר לחומת האבן של בית-הקברות, טיפסה עליה בגמישות חתולית ובתוך שניות נעלמה מעברה האחר.
 
טיפסתי על שער בית הקברות.
 
"כרמן חכי...חכי רגע". קראתי אחריה.

איציק גלעד

סופר, תחקירן, תסריטאי, מפיק. אחרי שירות צבאי ביחידה קרבית נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת בולוניה, איטליה. ספרו הראשון  "החור באוזון", מותחן בינלאומי, מגולל מרוץ של מעצמות-העל לסגירת 'החור' בשכבת האטמוספרה המאיים על כדור הארץ. בעקבות החשיפה התקשורתית לה זכה הספר, שלחה סוכנות החלל האמריקנית נאס"א מדען מטעמה לאיטליה על-מנת לראיין אותו. עלילת ספרו "מגילת הצלב" מבוססת על תיאוריה שפיתח, לפיה ישו הנוצרי כתב את עיקרי אמונתו על מגילת קלף, והטמין אותה בכד באחת ממערות קומראן. המגילה התגלתה כעבור אלפיים שנים. תיאוריה זו עומדת בסתירה למסורת הנוצרית, לפיה ישו לא השאיר אחריו שום עדות כתובה. מבקרי ספרות הגדירו את הספר כשילוב מרתק בין "אינדיאנה ג'ונס" ו"שם הוורד". ראשי הכנסייה הקתולית, לעומת זאת, פחות אהבו את תיאוריית הקונספירציה: נציג הוותיקן בירושלים זימן את גלעד לשיחה נוקבת, בה הזהיר כי הספר עלול לפגוע ברגשותיהם של מאות מיליוני נוצרים. הספר הבא "שידוך לשטן" יצא לאור בעברית בהוצאות לאור המקוונות בישראל, ובמהדורה אנגלית ברשת אמזון (תחת השם Devil's Bride). גיבור העלילה הוא שדכן חרדי הנפגש עם השטן במערה נטושה על פסגת הר, שם מוטלת עליו משימה יוצאת-דופן שאי-אפשר לסרב לה. ספרו האחרון לפי שעה, "נקמת שפחות המין", מתאר את נקמתן של נשים יזידיות שנאנסו בהמוניהן על-ידי לוחמי דאעש. הכתיבה של  איציק גלעד  מאופיינת  בדימיון עשיר, בהתפתחויות מפתיעות בעלילה ובתיאוריות קונספירציה, אשר חלקן מתאמתות כעבור שנים. איציק גלעד הוא התסריטאי והמפיק של הטלנובלה הישראלית "כסף קטלני", סדרה בת 52 פרקים ששודרה בערוץ 2 ובערוצי הכבלים וזכתה לרייטינג גבוה.

עוד על הספר

הבשורה החמישית של ישו איציק גלעד
5
בולוניה-איטליה
 
 
הקול מעברו האחר של הקו נשמע ככורע תחת נטל השנים.
 
"אפשר לדבר עם סניור רפאלו ספורטה?" התנשף בכבדות.
 
העפתי מבט במספר הלא-מזוהה שריצד על צג הנייד.
 
"מי מבקש אותו?" שאלתי. שעון הקוקייה על הקיר ממול השמיע עשרה ציוצים.
 
"ארתור אודיו ווייטינג".
 
"אודיו!" פלטתי, מופתע. "האם ידעת ש'אודיו' (odio) באיטלקית פירושו שנאה?"
 
הקול שמעבר לקו נמנע מתגובה לשאלתי. "אני מבקש לשוחח עם סניור רפאלו בעניין שאינו סובל דיחוי".
 
"דבר. אני מקשיב".
 
חלפה דקה ארוכה של דממה. "זה לא לטלפון", אמר לבסוף.
 
"במה המדובר, מר ווייטינג?" התאמצתי לשוות לקולי נימת אדישות.
 
"אומר לך רק בפגישה פנים אל פנים", התעקש.
 
אדם זר שאת שמו לא שמעתי מעולם, מתקשר ומתעקש להיפגש איתי, אך מסרב לומר במה העניין. לרגע התפתיתי לנתק את השיחה. במשנהו, הסקרנות גברה עליי.
 
"מר ווייטינג, אני מתגורר בעיר קטנה שנקראת זולה פרדוסה (Zola Predosa), אחד-עשר קילומטרים מערבית לבולוניה. מחר בצהריים מתאים לך?"
 
דממה.
 
"מצטער, אבל לא אוכל להגיע", אמר לאחר השתהות קלה.
 
"אפשר לדעת מה הסיבה?"
 
האיש מעברו השני של הקו, כיחכח בגרונו, מתאמץ להחניק שיעול יבש.
 
השיחה נותקה.
 
******
עשרים שנים קודם לכן, לאחר שירותי הצבאי, נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת בולוניה. בשנת הלימודים החמישית הכרתי בפאב מקומי אלמנה עשירה ונאה, אנג'לה פיירמונטי, מבוגרת ממני במספר שנים. היא סיפרה לי על בעלה, תעשיין איטלקי ידוע שנהרג בתאונת דרכים, ועל קשייה להמשיך ולנהל את האימפריה העסקית שהשאיר.
 
אני לא יודע מה הסיבה שהיא כבשה את ליבי – הפתיחות שהפגינה, או ההצעה המפתה שהניחה על השולחן באותו הערב. "נתחתן בנישואים אזרחיים. אתה תעבור להתגורר איתי באחוזתי הכפרית בפרברי זולה פרדוסה. יהיו לך חיים חסרי דאגות".
 
"להתחתן? אנחנו בקושי מכירים כמה שעות!" קראתי.
 
"מה יש לך להפסיד, תמיד אפשר להתגרש", חייכה.
 
היה לה רק תנאי אחד: עליי לפרוש מלימודי הרפואה כדי לעזור לה לנהל את מפעלי המתכת של בעלה המנוח, שהעסיקו מאות פועלים.
 
כחודש לאחר מכן נישאנו בנישואים אזרחיים בעיריית פלרמו, סיציליה. חיי התנהלו על מי מנוחות במשך כעשר שנים, בהן ניהלתי את העסק המשפחתי בהצלחה רבה. את זמני החופשי הקדשתי לאהבתי הגדולה, גידול סוסים ערביים אצילים.
 
האידיליה התרסקה באחת ביום בו חזרתי הבייתה מוקדם מהרגיל ותפסתי את אנג'לה 'על חם', בחדר השינה שלנו. הגבר הזר, מבוהל בעליל, אסף בחיפזון את בגדיו הפזורים על הריצפה, ונמלט על נפשו.
 
שמרתי על איפוק. "ארזי את חפצייך והסתלקי מחיי!" סיננתי.
 
יצאתי מהבית בטריקת דלת. מראה הגבר העירום הרוכן מעל אשתי לא מש מעיני.
 
בזמן שאנג'לה ארזה את חפציה, ירדתי לאורווה, הוצאתי את אפולו סוסי האהוב, עליתי עליו ופרצתי בדהרה.
 
בכל פעם שמתרגשת עלי סערת נפש, אני פוקד את בית-הקברות הכפרי המטופח של זולה פרדוסה, מתיישב על אחת המצבות, ושופך את מר ליבי בפני בורא עולם; מנצל את העובדה שהמתים סביבי מקשיבים לי בסבלנות אין קץ, לא קוטעים את דבריי, ובעיקר לא משיאים לי עצות.
 
זו הייתה שעת דימדומים. אפלולית החלה לעטוף את בית-העלמין. שער הברזל היה נעול. קשרתי את הסוס, טיפסתי עלי גבו וקפצתי מעבר לחומה הנמוכה. דקות ארוכות שוטטתי לאיטי בין המצבות, עד שנעצרתי לפני מצבת שיש חלקה. השורה היחידה שנחרתה עליה דמתה יותר לכתב חידה:
 
אנדריאה 2000-1991.
 
"נהרג בתאונת דרכים", בקע קול נערי מתוך האפלה.
 
נרתעתי. עד לאותו רגע הייתי בטוח שאני הנפש החיה היחידה בגיא הצלמוות.
 
הצללית הדקיקה שהגיחה מקצה שורת המצבות קרבה אליי. צעירה בסוף שנות העשרה לחייה.
 
"הכרתי אותו", לחשה. "אנדריאה מודוניו. זה שמו המלא. היה ילד יפה-תואר. נהג משאית שיכור דרס אותו כשרכב על אופניו".
 
השתררה דומיה, מעין הזדהות עם גורלו של הילד שחייו נגדעו באכזריות.
 
"סליחה שלא הצגתי את עצמי", קטעה את הדממה. "אני כרמן".
 
"נעים מאוד, אני רפאלו".
 
"שם יפה, רפאלו. מה מביא אותך לכאן?"
 
"כל פעם שקורה לי משהו בלתי-צפוי, אני בא לכאן כדי להירגע".
 
"איזה דבר בלתי-צפוי קרה לך הפעם?" עיניה נצצו בחשכה.
 
"תפסתי את אשתי במיטה עם גבר זר".
 
לפתע קלטתי שאני חולק חוויה כה אינטימית, כה מכאיבה, עם אישה צעירה שזה אך התוודעתי אליה, ועוד בנסיבות חריגות ביותר.
 
"למה היא בגדה בך, לא סיפקת אותה מינית?"
 
הגישה הישירה החלה למצוא חן בעיניי. עשר שנים הייתי נשוי לאנג'לה פיירמונטי, והיא מעולם לא רמזה על בעיות בחיי המין שלנו. חככתי בדעתי אם לשתף את כרמן גם במידע הזה, אבל היא הקדימה אותי.
 
"איך שלא יהיה, גם אם תפשת את אשתך על חם, זו לא סיבה מספקת להטריד את המתים".
 
"ואת, כרמן, למה את מטרידה את המתים?" השבתי לה באותו מטבע.
 
"הם כבר התרגלו אליי", חייכה. "אני ישנה כאן כל לילה".
 
"כאן, בבית-הקברות, בין המצבות?" התקשיתי להאמין.
 
"למה לא! זה סידור מצוין. חדר שינה ענק, כולו שלי. אנשים נמנעים מלשוטט בבית-הקברות בשעות החשיכה, חוששים מרוחות רפאים שיגיחו מהקברים".
 
"מה עם משפחה, אחים, אחיות, הורים?"
 
"לא זכיתי להכיר את הוריי. יום אחרי שנולדתי הם נטשו אותי בגן ציבורי בעיירה בצפון איטליה. סיפרו לי שעובד זר מקרואטיה אסף ומסר אותי לבית-יתומים בדוברובניק. חייתי שם עד גיל שלוש-עשרה. לפני כשנתיים ברחתי לטריאסטה בצפון איטליה, משם לוונציה ועכשיו אני כאן".
 
פשטותה וחינניותה שבו את ליבי, למרות פער הגילים בינינו; אני בן שלושים פלוס, היא בקושי בת שש-עשרה. רק לפני שעות אחדות סילקתי את אשתי מביתנו, ולפתע נראתה לי הסצנה בחדר השינה כאירוע מהעבר הרחוק. הקסם ששפעה כרמן השכיח ממני באחת את שברון-הלב.
 
"קר לי", אמרה והצטמררה.
 
פשטתי את מעילי, ועטפתי בו את כתפיה הצנומות. היא נצמדה אלי בהיסוס. זרועותיי נכרכו סביבה. נותרנו לעמוד דקות ארוכות, מחובקים. פניה שקועות בחזי, סנטרי מרפרף על ראשה, נחיריי מתרחבים לניחוח שיערה.
 
"כל לילה אני מבקשת מאלוהים שישלח לי גבר", לחשה.
 
"גבר ללילה?"
 
"לא, לכל החיים".
 
היא ניתקה ממני, השליכה את תרמיל-הגב שלה מעבר לחומת האבן של בית-הקברות, טיפסה עליה בגמישות חתולית ובתוך שניות נעלמה מעברה האחר.
 
טיפסתי על שער בית הקברות.
 
"כרמן חכי...חכי רגע". קראתי אחריה.