מבוא
זֶה הוּא הָאִישׁ סְתוּם־הָעַיִן הַגָּר בְּאִי סֶלַע, בְּחִיוֹס,
כָּל שִׁירוֹתָיו יִוָּדְעוּ אֲחַרָיו לִתְהִילָּה וּלְתִפְאָרֶת.1
א. הבעיה ההומרית
הוֹמֵרוֹס ניצב בפתחה של השירה היוונית העתיקה. נוכחותו היא כעין תרועה רמה, כשאגת אַכִילֵּס המניסה את הטְרוֹיָאנִים הקמים על גופת רעו,2 והיא אות וסימן לכל הבא אחריה — לא רק בספרות היוונית העתיקה, כי אם גם בספרות המערב בכלל. הומרוס, שהיטיב לתאר סער קרבות איומים אך גם את לבטיה של נפש הומיה ומיוסרת, את מהלכי האלים ברוּם הרקיע ואת מעללי בני־אדם על הארץ, הומרוס זה, אין אנו יודעים שום דבר מהימן על חייו ופועלו. האם היה קיים? האם הוא מחברן של שתי השירות האֶפִּיּוֹת אשר יוחסו לו עוד בתקופה העתיקה, האיליאדה והאודיסיאה, או שמא רק של הראשונה ביניהן?3 זאת ועוד — האם כל אחת משתי השירות היא פרי יצירתו של משורר גאון אחד, או שמא חוברו שכבות שכבות על ידי משוררים רבים? האם כתב הומרוס — יהא אשר יהא — את יצירותיו, או שמא היה מדקלמן על־פה והן הועלו על הכתב בשלב מאוחר יותר?
שאלות אלה, אשר יוחד להן דיון רב במחקר המודרני למן המאה השמונה עשרה,4 הן "הבעיה ההומרית" ואין להן מענה ברור אחד. עם זאת, רווחת הדעה בקרב החוקרים המודרניים, כי אחדות היצירה ניכרת בכל אחת משתי השירות, וכי כל אחת מהן היא פרי יצירתו של משורר אחד, אולם קיים עדיין ספק אם אותו משורר חיבר את שתיהן. נציין כי בעיני העתיקים, עד למאה השנייה לפנה"ס, היה הומרוס מחברן של שתי השירות והן רכשו לעצמן מעמד קנוני בעולם היווני, בדומה לזה של התנ"ך בתקופות מאוחרות יותר. אפּלטון אומר כי "אין בעל שירה כהומירוס, וראשון הוא ליוצרי הטראגדיה,"5 והוא מוסיף כי רב קסמה של השירה "וכל שכן כשאתה מסתכל בה מבעד יצירותיו של הומירוס."6
במבוא זה אתווה קווי המתאר הכלליים, אשר יקנו לקוראים מושג ראשוני על אודות היצירה ויוצרהּ. אתמקד בעיקרי הדברים וזאת מתוך הנחה יסודית, כי הדרך הטובה ביותר להבין את האודיסיאה היא לפתוח בקריאתה ולהטות אוזן למילותיה.
המחקר המודרני על אודות הומרוס אינו מתמקד עוד בניסיון לפתור את "הבעיה ההומרית", וזאת עקב הבנתנו הגדולה יותר את טיב שירתו ומאפייניה. מירב המחקר נָסָב על העמקת הבנה זו ומתן פירוש ליצירה באשר היא גוף אורגני שלם. למעשה, השאלות התעוררו משום שאין מרכיביה ודפוסיה של השירה ההומרית כדפוסי יצירות ספרותיות אחרות אשר נוצרו בכתב.
לא בכדי בחרתי לעיל בביטוי "להטות אוזן", כי האודיסיאה, אשר חוברה במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס (בערך בשנת 725),7 היא לכל הדעות פרי מסורת של דקלום שירה על־פה ולא הועלתה תחילה על כתב. היא שייכת לסוגה הספרותית הנקראת שירה אֶפִּית הֵרוֹאִית. אֶפּוֹס הֵרוֹאִי, במובנו הרחב של המונח, הוא שיר עלילתי ארוך המספר על אודות גיבורי קדם ואלים. שירה זו התגבשה בעולם היווני במשך מאות שנים והיא מלאכתם של משוררים רבים (ביוונית: ἀοιδοί), אשר פעלו לפי טכניקות אמנותיות מוגדרות ובמסגרתן שזרו את אלתוריהם המקוריים. אם אכן כך הוא, אין מן התמה שבאפּוסים ההומריים ניתן למצוא מגוון תבניות תחביריות החוזרות על עצמן (שפה פורמולרית המתאימה עצמה לדרישות המשקל השירי), תארים קבועים, מילים הלקוחות מדיאלקטים שונים של השפה היוונית וכן אזכור מנהגים וחפצים השייכים לתקופות שונות. חשיבות רבה בביסוס סברה זו ניתנת למחקריו של המלומד האמריקני מילמן פּארי (Milman Parry), שפעל בראשית המאה העשרים. הוא התמקד באותן תבניות תחביריות, הנוסחאות החוזרות והתארים (epitheta) והסיק כי הם ממאפייניה של שירה על־פה. דוגמה חיה לכך מצא פּארי במחקריו על האפּוס היוגוסלבי. אכן, עיון באודיסיאה מלמד על חזרות רבות בהיקפים שונים: תארים קצרים, משפטים ואף פסקאות שלמות (למשל, 11.121-137 = 23.268-284, בשינויים קלים בלבד). דוגמה לנוסחה חוזרת כזו היא "הופיעה אֵאוֹס הרעננה, ורודת־האצבעות", או "שקע השמש וַיֵּרֶד החושך על כל הדרכים".
פּארי טען כי הופעת התארים הקבועים אין לה בהכרח קשר מובהק לקונטקסט הנתון, והיא מושפעת במקרים רבים מדרישות המשקל השירי. כלומר, זאוס מתואר כ"אוצר־העננים" (νεφεληγερέτα) לאו דווקא במצב שבו תכונה זו באה לידי ביטוי, אלא משום שמספר ההברות בתיאור זה מתאים לתבנית המשקלית של טור השירה. עם זאת, גם אם התואר אינו תלוי הקשר, הוא משווה לדמות את ההוד ההירואי האופייני כל כך לשירה האֶפִּית. פּארי הסיק כי שירה זו היא פרי מסורת ארוכה שבעל־פה, וכי יצרוה משוררים אשר העבירו שירתם מדור לדור. הומרוס ניצב בשיאה של מסורת זו והסתמך על שירי קודמיו לחיבור יצירה אדירה אחת, שעל אף הסתירות הגלומות בה, שומרת על אחדות מבנית ותמטית. השאלה היא, אם כן, כיצד התמודד הומרוס עם מסורת השירה שבעל־פה ושיווה ליצירתו את מתכונתה; התשובה לכך טמונה בפרשנות הטקסט כפי הימצאו בידינו כיום, ופרשנות זו אדירת ממדים היא.
אי־הוודאות האופפת את אופן חיבור היצירה קשורה קשר הדוק לידיעת הכתב ביוון הארכאית. הכתב היווני הקדום יותר, המכונה Linear B (הכתב הקווי ב'), אינו כתב אלפא־ביתי כי אם אידאוגרמי.8 כלומר, הוא מבוסס על סמלים ותמונות להבעת רעיון מסוים, אך היו בו גם סימנים המציינים הברות — עיצור ואחריו תנועה. בידינו עדויות כי כתב זה שימש במאה השלוש עשרה לפנה"ס ביוון היבשתית (מִיקֵנֵה, טִירִינְס, תֵּבַּאי ופִּילוֹס) ובכרתים; רוב שימושו היה לצרכים רשמיים כגון תיעוד סחורות וציון שמות וכמויות.
האלפבית היווני, אשר שימש את משוררי יוון העתיקה וסופריה, מקורו פֶנִיקִי/שמי והוא הגיע ככל הנראה לאיי הים האגאי בתחילת המאה השמינית לפנה"ס באמצעות יורדי הים והסוחרים הפניקים. באיזו מהירות התפשטה ידיעת קרוא וכתוב בעולם היווני, והאם הומרוס יכול היה לרכוש שליטה כה רבה בכתב החדש בתוך זמן כה קצר — אם נניח שאכן חוברו האפּוסים במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס? זאת ועוד, אין הכתב מוזכר ביצירות הומרוס אלא במקום אחד באיליאדה ובאופן עמום משהו: "אותות יגון ... אשר כתב" (ספר שישי, שורות 168-169); המילה ביוונית היא: σήματα, כלומר, "סמלים, אותות" — ומכאן ניתן להסיק כי לא מדובר בכתב המבוסס על אותיות ומילים אלא בכתב אידאוגרמי. אם כן, משורר האיליאדה היה ככל הנראה מודע לקיומו של הכתב המיקני הקדום (הוא Linear B במונחינו), בעוד שבתקופתו שלו התפשט האלפבית "החדש" והיה הולך ומשתכלל עד כדי ששימש, בסופו של דבר, ליצירת ספרות כתובה. הסמיכות הרבה בין המועד המשוער של חיבור האפּוסים ההומריים והטמעת האלפבית בעולם היווני יש בה לחזק הסברה, כי הומרוס לא השתמש בכתב לחיבור יצירתו השלמה. קל וחומר, אין חלוקת היצירות לעשרים וארבעה "ספרים" או "מזמורים" כל אחת (כמספר אותיות האלפבית היווני) משל הומרוס.
אין לנו אלא להשתאות להקף האפּוסים,9 למגוון נושאיהם ודמויותיהם, כמו גם לרצף העלילה ולכידותו הכוללת בכל אחת מן השירות. כלום יכול היה משורר אחד, ואם גם היה הוא נצר לשושלת משוררים ארוכה, להגות כל זאת במוחו ולהביע שירתו בעל־פה? על פניו הדבר אינו נראה הגיוני. אך עלינו להביא בחשבון שני דברים: (1) יוצר האיליאדה והאודיסיאה היה משורר מחונן מאין כמותו — ודי לנו להתבונן ביצירותיהם של גאונים מתקופות מאוחרות יותר כדי להבין, כי הישגיו של הגאון עוטים תכופות אצטלה על־אנושית כמעט; (2) אנו יודעי קרוא וכתוב וידיעה זו היא המעצבת את מחשבתנו והתייחסותנו לספרות בכלל ולשירה בעל־פה בפרט; על מנת להעריך שירה זו נכונה, עלינו ממש לצאת מעורנו, לנסות ולהבין כי תיתכן יצירת ספרות על־פה בקנה מידה מונומנטלי כדוגמת זה של יצירות הומרוס.
אין די בעדויות שבידינו כדי לגבש מסקנה חד־משמעית באשר לאופן חיבור שני השירים האפּיים המיוחסים להומרוס. דעתי, שלה שותפים חוקרי הומרוס רבים, היא כי ליצירות אלה אב אחד, אשר הגה אותן, דקלמן בעל־פה אך מעולם לא כתבן, והוא הומרוס. היצירות הועלו על הכתב בשלב מאוחר יותר, לכשנטמע האלפבית והיה לחלק טבעי בעולם הרוח היווני, וכתיבתן אף היא ניצבת בראשית הספרות היוונית.
ב. הומרוס — "או שמא היה הוא חלום"10
על האדם ששמו הומרוס אין לנו כל ידיעה מוצקה; אף ליוונים העתיקים בעצמם לא היה כל ידע ודאי על אודות המשורר הגדול; שפע האמרות ואף הביוגרפיות שנכתבו עליו, למן המאה השישית לפנה"ס, יש בהן יותר מן האגדה מאשר מן האמת. אמנם, סביר להניח כי מוצאו הוא בחבל אִיוֹנִיָה — אזור חופה המערבי של אסיה הקטנה והאיים הסמוכים לה. ייתכן כי נולד בעיר סְמִירְנֵה או באי כִיוֹס — אם כי ערים רבות ביקשו להתהדר בהיותן מולדתו של המשורר. מעניין כי למן המאה השישית לפנה"ס נודע באי כִיוֹס איגוד ה"הומרידים" (Homeridae — בני הומרוס). היו אלה רפּסודים,11 מדקלמי שירה מקצועיים, אשר שימרו את יצירותיו של הומרוס וטענו כי הם הם צאצאיו, אולם ספק רב אם יש קורטוב של אמת בטענה זו.
את קיומו הממשי של הומרוס לא נוכל כנראה להוכיח — בספרות היוונית מן התקופה הקלאסית (המאות החמישית והרביעית לפנה"ס), אשר שרדה והגיעה לידינו, אין שום דיון מעמיק וממצה על חייו ופועלו. אולם מה בכך? יצירותיו הן שמקנות לו זהות וקיום. הומרוס אינו חלום, כי מורשתו הספרותית חיה וקיימת למן הופעת האיליאדה ולאחריה האודיסיאה. ערכים רבים הִקנו שני האֶפּוֹסִים הללו ליוונים העתיקים, ערכי העידן ההירואי; הן גם אם עולה בו האגדה על המציאות, יש בו כדי לחנך. ואולי בהיות המשורר מחנך ומעצב נפש מאזינו/קוראו טמונה גם ממשות קיומו. אל לנו לשכוח, כי ליוונים העתיקים לא היה ספק באשר לקיומו של הומרוס, ושירתו זכתה למעמד מרכזי בעולמם, כפי הבנתנו עולם זה על סמך המקורות שבידינו. אולי אף היו בידיהם עדויות שונות לחייו, אשר אבדו בחלוף מאות השנים.
הומרוס חי ופעל, ככל הנראה, במאה השמינית לפנה"ס. הֵרוֹדוֹטוֹס, ההיסטוריון היווני מן המאה החמישית לפנה"ס, קובע כי המשורר חי כארבע מאות שנה לפני זמנו שלו, כלומר במאה התשיעית.12 הנה כי כן, משתי הערכות אלה נובע כי הומרוס מתאר ביצירתו תקופה אשר קדמה לזמנו בכמה מאות שנים. מלחמת טרויה, אשר תופסת מקום נכבד במערכת סיפורי המיתולוגיה היוונית ומשמשת רקע ליצירת הומרוס, התחוללה בשלהי המאה השלוש עשרה לפנה"ס. אלים וחצאי־אלים בוודאי לא נטלו בה חלק, אולם הממצאים הארכאולוגיים בתל היסרליק אשר בצפון מערב טורקיה מעידים, כי העיר אשר שכנה שם (היא שכבה VIIa בתל) אכן נחרבה ונשרפה בסביבות 1250 לפנה"ס. אולי זו היא טרויה ההומרית? ייתכן — אך סביר בהחלט כי עימות כלשהו התרחש באותו אזור והוא ששימש השראה ליצירת שירה הירואית. עד הגעת השירה אל הומרוס, ה-ἀοιδός (משורר) הגאוני, כבר היו העימות והחורבן בטרויה לאגדה, אף גיבורי המלחמה אגדיים הם וכמעט על־אנושיים, כפי עדותו של הומרוס עצמו: "לקח בן־טִידֶאוּס סלע בידו — מעשה מופלא — אף שני גברים, בני־תמותה החיים כיום, לא יוכלו לשאתו, אך הוא לבדו איזן אותו בקלות" (איליאדה, 5.302-304).
מלחמת טרויה, יהיו היקפהּ ומשכהּ אשר יהיו, אירעה בשלהי התקופה המיקנית. תקופה זו נמשכה מ-1600 עד 1150 לפנה"ס בערך ומאפייניה, כפי שהם משתקפים מן הממצאים הארכאולוגיים, תואמים במידה רבה את התיאורים הנמצאים באפּוסים ההומריים. אך עלינו לנקוט כאן מידה של זהירות — שירת הומרוס חוברה מאות שנים לאחר תום התקופה המיקנית ויש בה אף תיאורים אנכרוניסטיים לתקופה זו המשקפים את הווי החיים בתקופתו של המשורר, כלומר במאה השמינית לפנה"ס. זאת ועוד, המעטה ההירואי שנפרשׂ על התקופה המיקנית בשירת הומרוס אינו מאפשר לנו להתייחס לנאמר בה כאותנטי לחלוטין. הנה כי כן, נוצר המיתוס — אין הוא אגדה, כי בסיס היסטורי לו, אך אין הוא מקור היסטורי, כי שזורים בו יסודות אגדתיים.
מתוך עננת המיתולוגיה האופפת את היצירה ויוצרהּ אסיים סעיף זה ואומר, כי בעינַי היה הומרוס איש בשׂר ודם, משורר שחי חיי יצירה; ליצירותיו — האיליאדה והאודיסיאה — אני מתייחס כאל שירות מושלמות מבחינת נושאיהן, דמויותיהן ומעלותיהן האנושיות והחינוכיות; למסקנות אלה אני מגיע מתוך הכרה, כי בראש ובראשונה מדובר ביצירות אמנות, פרי דמיונו של גאון, ובהן פועמת רוח אנוש חוצת זמן ומקום במסריה, במסכת רגשותיה ובדרכי הבעתהּ. הכרה זו יש בה כדי לפתור, במידה מסוימת, את הבעיה ההומרית.13
ג. האודיסיאה
"לא ארוכה היא עלילת האודיסיאה: גבר אחד עושה בנכר שנים רבות, ופּוסידון לעולם אורב לו. כך הם פני הדברים בביתו: מחזרים מכלים את נכסיו וחורשים רעות על בנו. אחר טלטלה וסער הוא שב לביתו, חושף זהותו לכמה אנשים ופותח במתקפה. הוא עצמו נושע וממית את אויביו." (אריסטו, פואטיקה, 1455b17-22)
האודיסיאה (ביוונית: Ὀδύσσεια) היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו, לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את ייסוריו שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. ניתן לחלק את היצירה לארבע חטיבות עיקריות:14
1. הטֵלֶמָכִיָה (קורות טלמכוס): ספרים 1 — 4.
2. שיבתו של אודיסאוס: (1) מן האי של קליפּסו אל הפַיאֵקִים: ספרים 5 — 8; (2) מארץ הפַיאֵקִים אל איתקה: ספר 13, שורות 1-187.
3. נדודי אודיסאוס: ספרים 9 — 12.
4. קורות אודיסאוס באיתקה: ספרים 13 (שורה 187) — 24.
מלבד אזכורו בעקיפין בפנייה אל המוזה ובמועצת האלים15 המתוארת לאחר מכן (ספר ראשון, שורות 1-95), אודיסאוס אינו מופיע בכל ארבעת הספרים הראשונים של היצירה. אלה עניינם בבנו, טלמכוס, ובהתמודדותו עם מעשיהם השערורייתיים של מחזרי אמו, פּנלופּיאה. האלה אתנה מעודדת אותו להפליג אל פּילוס ואל ספרטה כדי לחקור על אודות אביו; זהו מעין מסע מכונן לעלם הצעיר, הלומד ומבין את משמעות היותו בנו של אודיסאוס — הוא האב שלא זכה להכיר, שכן יצא אודיסאוס למלחמה בטרויה ובנו עודנו עולל.
אודיסאוס מופיע לראשונה בספר החמישי, והוא ממרר בבכי על חוף הים באייהּ של הנימפה קליפּסו. הוא שהה שם שבע שנים תמימות, אחר שאבדו כל רעיו וספינותיו, והנימפה חשקה בו לבעל; אך אודיסאוס עורג כל העת אל אשתו. בצו האלים מתירה קליפּסו לאודיסאוס כי יעזוב וישוב לביתו. הוא מתקין לו אסדה ומפליג, אך חמת פּוסידון עליו ואסדתו נטרפת בים, כי האל עורר סערת אימים. אודיסאוס שוחה ונסחף אל חופי סְכֶרִיָה, ארץ הפַיאֵקִים. אחר פגישתו עם הנסיכה נַאוּסִיקָאָה, שם על חוף הים, מגיע אודיסאוס אל ארמון אַלְקִינוֹאוֹס, אבי נאוסיקאה ומלך הפיאקים. הוא זוכה לאירוח משובח ובמהלך הסעודה מגולל את כל הרפתקאותיו באוזני המסובּים הנפעמים. לאחר מכן אלקינואוס מעניק לו תשורות רבות ומשלחו לביתו בספינה; מלוויו הם מיטב בחורי הפיאקים. אודיסאוס נם במהלך ההפלגה ובעודו ישן מניחים אותו מלחי הספינה על אדמת אבותיו, ואחר שבים לארצם:
"וַיָּקָם אוֹדִיסֶּאוּס הנהדר משנתו בארץ אבותיו ולא הכירה, יען כי זמן רב נעדר ממנה, וכי פַּלַּס־אַתֵּנֵה, האלה בת זֶאוּס, נסכה סביבו ערפל, למען תהפכנו לזר ותספר לו כל דבר ודבר; ולמען לא תכירנו אשתו, אף לא בני עירו ויקיריו, בטרם ישלמו המחזרים כדבעי על כל חטאתם. אשר על כן זרו כל הדברים למלכם — השבילים הארוכים ונמלי הבית, אף הצוקים התלולים והעצים המלבלבים." (13.187-196)
הנה כי כן, אתנה הופכתו לקבצן ישיש, עוטה סחבות לגופו, למען איש לא יכירנו במולדתו. בזה האופן מגיע אודיסאוס אל חוותו שלו ואל בקתת רועה החזירים אֶוּמַיאוֹס. הרועה הנאמן מספר לו על התנהגותם היהירה של המחזרים בביתו. בינתיים שב טלמכוס ממסעותיו ומגיע אף הוא אל בקתת רועה החזירים. האב ובנו נפגשים ואודיסאוס מגלה לעלם את זהותו, אחר שאתנה השיבה לו את מראהו מקדם:
"'אינני אחד האלים; מדוע תדמני לבני־האלמוות? לא כי, אביך הנני, אשר עבורו נאנקת, מכאובים רבים סבלת, ראשך הרכנת לפני גברים תקיפים.' כך דיבר ונשק לבנו, ומלחייו ניגרו הדמעות על הארץ, ואם לפנים עצרן בכל עת." (16.187-191)
עתה הם זוממים יחדיו את הרג המחזרים. משמגיע אודיסאוס אל ביתו שלו ודמותו שוב דמות קבצן זקן, הוא זוכה לקיתונות של בוז ולעג מן המחזרים, ובראשם אַנְטִינוֹאוֹס ואֶוּרִימָכוֹס, ואף מרועה העזים מֶלַנְתִּיוֹס והקבצן אִירוֹס. בתחפושתו הוא נועד עם אשתו פּנלופּיאה ומבשר לה כי שובו של בעלה קרוב מאי־פעם. אֶוּרִיקְלֵיאָה, האומנת הישישה, רוחצת את רגלי הקבצן הזקן ומזהה כי אודיסאוס הוא משום הצלקת שעל ירכו. חרף התרגשותה העזה, אודיסאוס מצווה אותה להחריש.
עתה מכריזה פּנלופּיאה כי תינשא לגבר אשר יעמוד במבחן הקשת והגרזנים.16 איש מן המחזרים אינו יכול לדרוך את הקשת זולת אודיסאוס. אחר שעמד בזה המבחן פותח הגיבור בקטל המחזרים כולם; טלמכוס, רועה הבקר ורועה החזירים מסייעים לו. לאחר הטבח מורה אודיסאוס להוציא להורג את כל שפחות הארמון שמעלו באמונו והתמסרו למחזרים, וכן את מלנתיוס, רועה העזים הבוגדני. או אז נפגשים אודיסאוס ופּנלופּיאה — תחילה בחשדנות מצִדהּ, אך משנתחוור לה כי אכן בעלה הוא, מתמסרים השניים זה לזו באהבה. האפּוס מסתיים בפגישת אודיסאוס ואביו הישיש, לָאֶרְטֵס, ובעימות האַלִּים בינם לבין משפחות המחזרים שנקטלו. תחילת הקרב מזכירה סצנות מלחמה באיליאדה, אולם קטטה זו מסתיימת עד מהרה, הואיל ואתנה, בדמות מֶנְטוֹר ובקולו, משכינה שלום בין הניצים.
ד. הטקסט של האודיסיאה
על פי המקורות העתיקים, היו פֵּיסִיסְטְרַאטוֹס ובניו, שליטי אתונה במאה השישית לפנה"ס, הראשונים אשר יזמו התקנתו של טקסט הומרי קבוע לצורך דקלום האיליאדה והאודיסיאה בחגיגות הפַּאנְאַתֵּנַיאָה לכבוד האלה אתנה.17 אם נסמוך על מהימנותם של מקורות אלה, כי אז בוודאי לא יכלה המהדורה האתונאית להיות המהדורה הראשונה של הטקסט הכתוב; זכות ראשונים, אמנם, שמורה לה בעריכת טקסט שכנראה היה בנמצא זה כבר. לא מתקבל על הדעת כי השירה ההומרית נשתמרה בצורתה המופתית במשך כמאתיים שנה של מסורת שבעל־פה, ואם גם היו ההומרידים קפדניים וקנאים מאוד לשימור נוסח היצירות. לו כך היה, בוודאי היו האֶפּוֹסִים משתבשים לעין ערוך; אין כוונתי לומר כי מסורת כתבי יד הִנה חפה משגיאות — נהפוך הוא — אך עם זאת קטנים בה סיכויי השיבוש מאשר במסורת שבעל־פה. אם מקובלת הסברה כי הומרוס חיבר את יצירותיו ודקלמן על־פה והיה לאל ידו לעשות כן משום גאונותו, יקשה לקבל כי כל הרפּסודים ממשיכי דרכו ניחנו אף הם בזיכרון מופלא, אשר אִפשר את שימור היצירה בנוסח המדויק של יוצרהּ על פני עשרות רבות של שנים.
כאמור, הומרוס לא כתב את שני האֶפּוֹסִים, אך ככל הנראה הם הועלו על הכתב זמן קצר אחר שחיברם.18 על כן ניתן להניח כי היה קיים אב טיפוס קדמון של הטקסט והוא המקור לכל כתבי היד שהועתקו ושחלקם אף הגיעו לידינו — בין כקוֹדֶקְסִים (כלומר, ספרים) מימי־הביניים, בין כקטעי מגילות פפירוס מן התקופה ההלניסטית ועד למאה החמישית לספירה. אלה גם אלה מספרם רב מאוד אך רבים מהם מקוטעים; עם זאת, הם מתלכדים לכדי תצרופת אחידה למדי. כתב היד הקדום והשלם ביותר של האודיסיאה הוא מן המאה העשירית או האחת עשרה לספירה (כתב יד Laurentianus). עורך מודרני של טקסט האודיסיאה — ולמעשה של כל טקסט קלאסי אחר — קובע את הנוסח על סמך כתבי היד המהימנים ביותר.19 עליו להביא בחשבון גם עדי נוסח שונים במקומות מסוימים; את אלה מוסיף העורך בתחתית הדף והם מהווים את ה-apparatus criticus, כלומר, רשימת חילופי הגרסאות וציון מקורותיהם, אליהם רוצה העורך להסב את תשומת לבו של הקורא. חשיבות רבה לכך משום שהדבר נותן בידי הקורא תמונה מלאה יותר של הטקסט ומאפשר לו לבחור את הנוסח המתאים על פי שיקוליו הספרותיים וכישוריו הפילולוגיים.
בשולי כתבי היד וקטעי הפפירוס נכתבו הערות ופירושים רבים (סכוליה, σχόλια וביחיד: σχόλιον) הדנים בהיבטים מגוונים של הטקסט. חשיבות רבה לסכוליה משום שפירושים אלה משקפים לעתים את דעתם של חוקרי הומרוס הגדולים מן העולם העתיק. ניתן לחלק את תוכנם של הפירושים לשלוש חטיבות: (א) הערות המדקדקים האלכסנדרוניים, ובעיקר השקפותיו של אַרִיסְטַרְכוֹס (ראו להלן) ומלומדים אחרים מן העת העתיקה; (ב) דיון בקשת רחבה של בעיות וקשיים העולים מן הטקסט; (ג) הערות על מילים בודדות וחומר מיתולוגי רב. הביאורים הללו לטקסט נתהוו במשך מאות שנים והם מספקים לנו חומר פרשני אדיר ממדים; עליהם נוסף גם פירושו המונומנטלי של אֶוּסְטַתִיוֹס (Eustathios), הארכיבישוף של תסלוניקה אשר חי ופעל במאה השתים עשרה לספירה.
מן הראוי להזכיר כאן בקצרה את שלושת המדקדקים האלכסנדרוניים שלהם חשיבות מכרעת בההדרת הטקסט ההומרי. היו הם חלוצים אשר התקינו נוסחים מדעיים־ביקורתיים ליצירותיו של הומרוס ואף לאלה של משוררים יווניים אחרים.
זֶנוֹדוֹטוֹס איש אֶפֶסוֹס (330 בערך-260 בערך לפנה"ס) היה מנהלה הראשון של הספריה באלכסנדריה, מיסודו של תלמי הראשון, מלך מצרים. מקובלת הסברה כי הוא חילק את האיליאדה לעשרים וארבעה ספרים וכן את האודיסיאה; הוא אף התקין מהדורות ביקורתיות של שתי היצירות. עדות לפועלו נמצאת, כאמור, בסכוליה. הוא תיקן מקומות שעוררו בו ספקות על סמך מקורות מהימנים יותר שהיו בידו; מקומות שפיקפק במהימנותם סימן באוֹבֶּלוֹס (—) אך השאירם בטקסט.
אַרִיסְטוֹפַאנֵס איש ביזאנטיון היה מנהלה של הספריה באלכסנדריה בערך בשנת 200 לפנה"ס. הוא התקין מהדורות ביקורתיות לטקסטים של משוררים יווניים וביניהם הומרוס, הֵסִיוֹדוֹס, אַנַקְרֶאוֹן, פִּינְדָּרוֹס ואריסטופאנס, מחבר הקומדיות האתונאי. כמו כן הוא הגה (ויש הגורסים כי רק שיכלל) את מערכת הדגשים בשפה היוונית ואף פיתח מערכת סימנים לביקורת טקסטואלית. אלה שימשו בעיקר לציון מקומות לא אותנטיים או מפוקפקים מסיבות שונות.
אַרִיסְטַרְכוֹס איש סאמותראקיה היה תלמידו של אריסטופאנס. הוא הלך בעקבות מורו והיה מנהלה של הספריה באלכסנדריה משנת 180 בערך ועד שנת 145 בערך לפנה"ס. אף הוא התקין מהדורה ביקורתית של הטקסט ההומרי ובה סימן טורים שנראו מפוקפקים בעיניו; כמו כן עסק הוא בפירוש מקומות קשים להבנה. שרידי פועלו ניכרים בסכוליה.
שלושת המלומדים הללו וממשיכי דרכם ההדירו את הטקסט ההומרי על סמך כתבי יד רבים שהיו ברשות הספריה האלכסנדרונית. הם אלה שהִתוו את הדרך וקבעו קריטריונים לביקורת מדעית של הטקסט עבור כל הבאים אחריהם.
ה. המשקל השירי
לשונו של הומרוס היא יוונית, אך יוונית זו הִנה דיאלקט מלאכותי אשר מעולם לא שימש שפת דיבור חיה. החוקרים הגיעו למסקנה זו על שום שבלשונו של הומרוס מצויים יסודות מדיאלקטים שונים ומתקופות שונות של השפה היוונית העתיקה. על כן נקראת לשונו "הדיאלקט ההומרי", או "הדיאלקט האפּי", כי השירה האפּית שאחרי הומרוס, על גווניה השונים, נכתבה אף היא בדיאלקט זה; דוגמה מובהקת לכך משמשות יצירותיו המפורסמות של הֵסִיוֹדוֹס (סוף המאה השמינית לפנה"ס): תאוגוניה ומעשים וימים וכן הארגונאוטיקה לאַפּוֹלוֹנִיוֹס מרודוס מן התקופה ההלניסטית (המאה השלישית לפנה"ס). הדיאלקט הבולט ביותר בלשונו המורכבת של הומרוס הוא אִיוֹנִי ומעורבים בו יסודות אַיאוֹלִיִים, דּוֹרִיִים ואַרְקָדוֹ־קִיפְּרִיִים. דיאלקט זה הלך והתגבש במאות השנים שקדמו לחיבור האיליאדה והאודיסיאה והוא אוצר בחובו רבדים שונים של צורות לשוניות ואוצר מילים מגוון עד מאוד.
אם נשווה את היוונית ההומרית לדיאלקט האָטִי (שאף הוא ביסודו איוני), הוא לשון האתונאים בני התקופה הקלאסית ובו כתבו אפלטון, דֵּמוֹסְתֶּנֵס וכן משוררי הטרגדיה והקומדיה (למעט שירי המקהלה שבהן ולהם גוון דורי), אזי לשונו של הומרוס הריהי ארכאית מבחינת מאפייניה: איות המילים, צליליהן (עד כמה שאלה ניתנים לשחזור נכון) וכן נטיות השם והפועל. אף מבחינה תחבירית פשוטה לשון הומרוס וקולחת מרעותה האָטִית.
לשונו של הומרוס מותאמת התאמה מלאה למשקל השירי אשר בו היא כתובה: ההֶכְּסַמֶטֶר הדקטילי. אין שירה אפּית יכולה להתקיים ללא משקלהּ, המקנה לה סימטריות, אחידות, ניגון ורצף. משום חשיבותו הרבה של המשקל ללשונו המקורית של האפּוס, אסביר כעת את עקרונותיו הכלליים. אין דברַי מכוונים ללומדי המשקל ביוונית — אלה יֵדעו בוודאי היכן למצוא הסבר מפורט על כללי המטריקה העתיקים — כי אם לקוראי עברית שאינם מצויים בלשון היוונית.
שורה הכתובה במשקל נקראת טור. טור הֶכְּסַמֶטֶר מכיל שש (hex) יחידות מטריות (metra) ומכאן קיבל את שמו. היחידה המרכזית בו היא דקטיל (daktylos), המורכב מהברה ארוכה ואחריה שתיים קצרות; היא חוזרת חמש פעמים בטור השירה והיחידה האחרונה היא סְפּוֹנְדֵּיאוֹס (spondeios), המורכב משתי הברות ארוכות. מבחינה גרפית יֵרָאֶה הטור כך (מימין לשמאל):
אם נקרא את הטור הבא מתוך האודיסיאה (19.352) ונדגיש את מקום הטעם במילים, נקבל מעין ניגון הכּסמטרי:
מָה נְבוֹ|נִים אֲמָ|רֶיךָ כֻּ|לָּם, בְּשׂוֹם| שֵׂכֶל דִּ|בַּרְתָּ!
סכֵמה בסיסית זו נתונה לגיוון משום שכל אחד מארבעת הדקטילים הראשונים (ולעתים רחוקות גם החמישי) יכול להתחלף בספּונדיאוס. הבה נתבונן בטור הבא (12.190) כדי להמחיש זאת:
הֵן אֶת הַ|כֹּל נֵ|דַע, כָּל אֲ|שֶׁר סַבְ|לוּ הָאַרְ|גֵּאִים
בטור זה, היחידות הראשונה, השלישית והחמישית הן דקטילים, בעוד השנייה והרביעית הן ספּונדיאים. שערו עתה בנפשכם, כי האודיסיאה כולה כתובה במתכונת זו, שטעם קלוש מטעמה ניסיתי להדגים. הרי אין העברית בנויה להיות נכתבת בטורי הֶכְּסַמֶטֶר, ואת שטף טורי היוונית של הומרוס, אשר נועדה מבטן ומלידה להיות מושרת בהכּסמטרים, לא ניתן לחקות בשום שפה אחרת. (יוצאת מן הכלל היא הלטינית, ששירתהּ מבוססת אף היא על אורכי תנועות והברות, ובכל זאת אין טיבו של ההֶכְּסַמֶטֶר הלטיני כטיב מקורו היווני).
ו. התרגום שלפנינו
אך טבעי היה שעם התקרבי לסיום מלאכת תרגום האיליאדה אתן דעתי לתרגום האודיסיאה, מתוך רצון להעמיד בפני קוראי העברית תרגום ליצירתו השלמה של הומרוס. הקורא את הומרוס במקור יבחין על נקלה בדמיון הלשוני והסגנוני הרב בין שתי היצירות; לפיכך, חשוב היה לי כי אף למקרא תרגומי יוכלו הקוראים לעמוד על דמיון זה, שהרי הרוח המפעמת את שתי היצירות אותה רוח היא; בהערותַי אמנם לא ציינתי את כל קווי הדמיון בין השתיים, אך הבאתי לא פעם מראי מקומות מן האיליאדה על מנת להדגישם.
שני תרגומים מלאים לאודיסיאה היו עד כה בידי קוראי העברית. האחד — תרגומו השירי של טשרניחובסקי, והשני — תרגום הפרוזה של אהוביה כהנא. שני התרגומים מעידים מחד גיסא על בקיאותם הגדולה של המתרגמים בלשון המקור, ומאידך גיסא על גישותיהם השונות בתרגום ובהגשת היצירה לקוראים. כל תרגום הריהו כעין פירוש; אשר על כן יש לקוות, כי עוד ירבו תרגומי הומרוס בעברית — בין שיריים בין במתכונת פרוזאית — אשר יעידו על רבגוניותה של יצירתו ואולי אף יעודדו מי מהקוראים ללמוד את הלשון היוונית העתיקה ולטעום טעמו של הומרוס במקור.
התרגום שלפנינו הוא בפרוזה. מתכונת זו יש בה לדעתי להעביר את עושר לשונו של הומרוס, את הוד הקדומים העולה מכל טור וטור בשירתו ואת שִׂגְבָהּ המופלא בדיוק מרבי. ייחודיות הסגנון ההומרי היא פשטותו היחסית — טורי השירה המקוריים, רובם ככולם, קולחים וברורים מיד עם קריאתם והקורא מוצא עצמו שבוי בקסמם, קסם הסיפור והאמנות גם יחד. את אלה רציתי להעביר כמידת יכולתי בפרוזה עברית ולשמור כל העת על ערך תַּרְגּוּמִי שהוא בעינַי ראשון במעלה: נאמנות למקור ודיוק מרבי בהעתקת המילים היווניות ללשון התרגום. נקטתי משלב לשוני בעל מאפיינים ארכאיים מובהקים, היות שבכך נתייחד סגנונו של הומרוס אף בעיני העתיקים, וכל שאמרו לכתוב שירה אפּית יוונית — בין הירואית בין דידקטית — בדורות שאחריו נקטו את אותו הניב הקדום שמעולם לא היה לשון דיבור. והנה נתברכה לשוננו העברית בעבר מפואר משל עצמה, ובעינַי שלי היה זה חטא לולא שאבתי ממנו בבואי לתרגם את הגדול והקדום במשוררי יוון.
הפניות לאודיסיאה נעשות ככלל על פי מספר ספר ושורה של המקור היווני. הקפדתי אפוא לציין את מספרי שורות המקור בגוף התרגום, למען יֵקַל על הקוראים להתמצא ביצירה. מספרים אלה ניתנים בסוגריים מימין לשורות שאליהן הם מתייחסים.
תרגומי מבוסס על הטקסט היווני בהוצאה המדעית של Olms-Weidmann בההדרתו של Helmut van Thiel (מהדורה ראשונה משנת 1991). פסקאות התרגום תואמות אף הן את חלוקת הפסקאות בטקסט שההדיר Van Thiel. כמו כן ערכתי השוואות רבות לטקסט בהוצאה המדעית של אוקספורד (Oxford Classical Texts) בההדרתו של Thomas W. Allen (מהדורה שנייה משנת 1919).
מודה אני לכל העושים במלאכה בהוצאת הספרים על שם י"ל מאגנס בירושלים, ולמר חי צבר העומד בראשה, על נכונותם ומסירותם בהפקתו הנאה של הספר. כל שנותר בו לפגם הריהו לחובתי בלבד. עתה, משהשלמתי תרגומַי, אינני יכול שלא להצטער על שלא זכה אבי, משה ארואטי, לראותם, ואף לא ידע שבחרתי בנתיב התרגום מספרותן של יוון ורומא העתיקות. בטוחני, שהיה הדבר מסב לו עונג בשנותיו האחרונות שלא שפרו עליו, כי הרי הוא ראשון נטע בי האהבה למילה הכתובה. יהיו אפוא תרגומַי להומרוס נר לא־יכלה לזכרו.
אברהם ארואטי
ראשון לציון, אב התשע"ב
ספר ראשון
(1-5) גבר דרכים לו רבות, עליו ספרי לי המוזה; הרבה מאוד נדד אחר שהחריב את מצודת טְרוֹיָה הקדושה, ראה ערי בני־אדם רבים והכיר מחשבותם; רבו מכאוביו שסבל בלבו עלי ים עת ביקש לערוב לנפשו וליום שׁיבתם של רעיו. (6-10) ואולם את רעיו לא הושיע, חרף תשוקתו. הן בשל חטאתם שלהם אָבָדוּ, שוטים! סעדו לבם בִּבְקָרוֹ של הֵלִיוֹס־הִיפֶּרִיוֹן, והוא נטל מהם את יום השׁיבה. הו האלה בת־זֶאוּס, פתחי כטוב בעינייך ודבר מה מאלה העלי־נא אף באוזנינו!
(11-15) הנה יתרם,20 כל אשר נמלטו מאבדון נוקב, כבר היו בבתיהם כי נחלצו ממלחמה וּמִיָּם. אך רק אותו, העורג אל יום שׁיבתו ואל אשתו, עצרה הנימפה הנאצלת קַלִיפְּסוֹ, הנהדרת באלות, וַתעכבנו במערותיה החלולות כי חשקה בו לבעל. (16-20) אולם עת חלפו שנים ועונות כמחזורן והגיעה השנה, אשר בה טוו האלים גורלו כי ישוב אל ביתו, אל אִיתָּקָה — אף שם לא נמלט מתלאות למרות היותו בין רֵעים — או אז ריחמוהו האלים כולם, זולת פּוֹסֵידוֹן. הן לא שככה חמתו על (21-25) אוֹדִיסֶּאוּס השווה־לאלים בטרם שב אל מולדתו. ואולם אז הלך האל אצל האַיתִּיוֹפִּים אשר במרחקים — אַיתִּיוֹפִּים, לשניים נחלקים הם וירחיקו לשכון מכל האדם: אלה במבוא השמש ידורו ואלה במזרח — סר אליהם למען יקבל הֶקָטוֹמְבָּה, עולת פרים ואֵילים. (26-30) שם ישב והתענג על סעודתו, אך יתר האלים התגודדו בהיכלותיו של זֶאוּס האולימפּי. פתח אב בני האדם והאלים וַיִּשא מילותיו אליהם; הן זכר בלבו את אַיגִיסְתּוֹס המופתי, אשר קטלוֹ בן־אַגַמֶמְנוֹן, אוֹרֶסְטֵס הנודע־במרחקים. (31-35) וַיזכרנו וַיאמר דברו אל בני־האלמוות: "אבוי! כיצד זה לעולם מאשימים בני־התמותה את האלים! הלא יאמרו, כי מעמנו תבואם הרעה, ואמנם בשל חטאיהם שלהם יֵדעו מכאובים מעבר לגזרת הגורל. הנה זה עתה לקח לו אַיגִיסְתּוֹס, שלא בצו הגורל, (36-40) את אשת חיקו של בן־אַטְרֶאוּס ואותו הרג בשובו לביתו, אף שידע כי יבואנו מר־המוות. הן טרם זאת התרינו בו אנו, שלחנו את הֶרְמֵס, אַרְגֶּאִיפוֹנְטֵס21 המיטיב־להשקיף, לבל יהרגנו ויבקש לו את אשת חיקו. 'כי יִקום אוֹרֶסְטֵס את דם בן־אַטְרֶאוּס (41-45) עת יבואו ימי בחרותו ויערוג למולדתו.' כך אמר הֶרְמֵס, אך לא דיבר על לב אַיגִיסְתּוֹס אף כי הגה לו טובות; ועתה שילם הוא על כל רעותיו גם יחד."
אז ענתה לו האלה אַתֵּנֵה אפורת־העין: "הו אבינו שלנו בן־קְרוֹנוֹס, הנישא במושלים! (46-50) אמת ויציב, איש זה מת ואובדנו ראוי לו. כך יֹאבד אף אחר אשר יעולל כדברים הללו. אולם לבי שלי דואב על אוֹדִיסֶּאוּס בר־הדעת,22 מוכה־הגורל, אשר זה זמן רב סובל מכאובים הרחק מרעיו על אי מוקף מים בלב ים. (51-55) מיוער האי ואֵלָה שם שוכנת בארמונה, בתו של אַטְלַס הנבון, היודע מעמקי הים כולו ובעצמו אוחז העמודים התמירים, אשר מפרידים בין שמים וארץ. בתו שלו תעכבנו, אומלל וגועה בבכי. (56-60) לעולם תכשפהו במתק־שפתיים ובלשון עֲרוּמים למען ישכח את אִיתָּקָה. ואמנם אוֹדִיסֶּאוּס מבקש נפשו למות, כי עורג הוא לחזות ולו רק בעשן המתאבך ומיתמר מארץ מולדתו. כלום לא נוקפך לבך, הו האולימפּי? וכי אוֹדִיסֶּאוּס (61-65) כלום לא נשא חן בעיניך, עת הקריב לך קורבנות קודשך אצל ספינות האַרְגֵּאִים בטְרוֹיָה הרחבה? מדוע כה חרה בו אפך, זֶאוּס?"
ענה לה זֶאוּס אוצר־העננים, פנה אליה ואמר: "בתי שלי, איזהו הדבר אשר נפלט מגדר שינייך! כיצד אשכח אנוכי את אוֹדִיסֶּאוּס האלוהי? (66-70) עולה הוא בחוכמתו על כל בני־התמותה, אף הצטיין מכול בקורבנותיו לאלים בני־האלמוות, אוחזי הרקיע הרחב. אולם פּוֹסֵידוֹן חובק־הארץ עיקש לעולם וחמתו שפוכה עליו בעבור הקִיקְלוֹפּ, כי נטל את מאור עינו של פּוֹלִיפֵמוֹס השווה־לאלים, וכוחו עצום (71-75) מכל הקִיקְלוֹפִּים. הנימפה תּוֹאוֹסָה יְלָדַתּוּ, היא בת פוֹרְקִיס, אדון ים השממה, אחר שוכבה עם פּוֹסֵידוֹן במערותיו החלולות. על כן לא אומר אמנם פּוֹסֵידוֹן מרעיד־הארץ להרוג את אוֹדִיסֶּאוּס, אך יאלצנו לנדוד הרחק מארץ מולדתו. (76-80) אולם אנו הבה נטכס עצה ונהגה כולנו ביום שיבתו, היאך יחזור לביתו. פּוֹסֵידוֹן ירפה מכעסו; הן בוודאי לא יוכל הוא להתריס כנגד כל האלים בני־האלמוות, לריב עמנו יחידי."
אז ענתה לו האלה אַתֵּנֵה אפורת־העין: (81-85) "הו אבינו שלנו בן־קְרוֹנוֹס, הנישא במושלים! אם אכן ייטב עתה הדבר בעיני האלים הברוכים, כי ישוב אוֹדִיסֶּאוּס רב־הבינה לביתו, אזי הבה נחיש את הֶרְמֵס, מורה־הדרך אַרְגֶּאִיפוֹנְטֵס, אל האי אוֹגִיגִיָה כדי שחיש (86-90) יבשר לנימפה יפת־התלתלים דבר תוכניתנו הנחרצת: אוֹדִיסֶּאוּס יודע־התלאות שוב ישוב לביתו. ואני אבוא אל אִיתָּקָה למען אעודד את בנו ואטע גבורה בנפשו; אזי יקרא את האַכַיִים ארוכי־השׂער לאספה וידבר (91-95) בפני כל המחזרים, הם השוחטים כל העת את עדרי צאנו הרבים ואת בקרו כבד־הצעד ועקום־הקרניים. אשלחנו לסְפַּרְטָה ולפִּילוֹס מכוסת־החולות כי יחקור, אולי ישמע דבר מה על אודות שיבת אביו היקר ולמען יהיו לו שם ותהילה בבני האדם."
(96-100) כך אמרה וַתקשור לרגליה את סנדליה היפים, נפלאים וזהובים, אשר נשאוה במשבי הרוחות על פני ימים וחבלי ארץ אדירים. נטלה חנית איתנים, נחושת חדה בראשה, כבדה, גדולה ועצומה, ובה תכניע שורות גברים (101-105) גיבורים, אשר עליהם חמתה והיא בת האב האדיר. וַתֵּלֶךְ וַתֵּחָפֵז מטה מפסגות אוֹלִימְפּוֹס; עמדה על אדמת אִיתָּקָה, אל מול שערי ביתו של אוֹדִיסֶּאוּס, על מפתן חצרו. אחזה בכפה את חנית הנחושת ולבשה דמות אורח, דמות מֶנְטֵס מנהיג הטָפִיִים. (106-110) מצאה את המחזרים הגאוותנים, והם אז מענגים לבם במשחק קוביות לפני דלתות הבית, ישובים על עורות פרים, אשר הם בעצמם שחטום. והנה כרוזיהם ומשרתיהם החרוצים, אלה מהלו יין ומים בקערות (111-115) ואלה שטפו השולחנות בספוגים עתירי־נקבים, הניחום לפניהם וחילקו בשרים לרוב.
ראשון מכולם הבחין בה טֵלֶמָכוֹס הדומה־לאלים; הן ישב בקרב המחזרים והתעצב אל לבו, ראה בעיני רוחו את אביו הנעלה, אולי יבוא אי־פעם (116-120) וישׂים שמות באלה המחזרים, יפזרם ברחבי ארמונו ובעצמו ינחל הכבוד וימלוך על רכושו. הגה בזאת ביושבו בקהל המחזרים והנה ראה את אַתֵּנֵה. מיד הלך אל השערים; חרה לבו כי יעמוד האורח זמן רב על מפתן ביתו. עמד לצִדה, (121-125) אחז ימינה ונטל ממנה את חנית הנחושת, נשא קולו ופנה אליה במילים בנות־כנף: "שלום עליכם, אורחִי, בברכה נקבל פניך! סעד־נא לבך ושבעת ואחר תאמר כל אשר לו נצרכת."
כך אמר והורה את הדרך, ופַּלַּס־אַתֵּנֵה הלכה בעקבותיו. (126-130) משנכנסו אל פנים הבית הנישא, לקח את חניתהּ והשעינה כנגד עמוד גבוה, נתנהּ בכַן כידונים מהוקצע, שם ניצבו יתר חניתותיו הרבות של אוֹדִיסֶּאוּס יודע־התלאות. פרס בד פשתן על כֵּס יפה ומעוטר, הוביל האלה וַיושיבנה בו, (131-135) וַיַּנַּח הדום לרגליה. לעצמו נטל כיסא ססגוני והניחו לצִדה, הרחק מיתר המחזרים, פן תעכיר המולתם את רוח אורחו ותיקץ נפשו בסעודה, כי הנה בא בקהל רמי־לב, ולמען יחקרנו על אודות אביו הנעדר. (136-140) שפחה נשאה כד יפה וזהוב וַתיצוק ממנו מים מעל אגן כסף וַיטלו ידיהם; לצִדם העמידה שולחן מהוקצע לעורכו. אם־הבית הכבודה נשאה הלחם והניחתו לפניהם, הוסיפה מאכלים לרוב והעתירה מכל המוכן. (141-145) פורס הבשר נטל פְּנָכוֹת והניח לפניהם כל מיני בשרים, אף שׂם לצִדם גביעים זהובים, וַיבוא הכרוז וַימזוג להם יין בשפע.
נכנסו המחזרים הגאוותנים, התיישבו כסדרם על כורסאות וכסאות (146-150) והנה כרוזים יצקו מים על ידיהם ושפחות ערמו לצִדם לחם בסלסִלות; וַימלאו נערים את קערות־היין משקה עד שפתן. הושיטו ידיהם אל המטעמים אשר הונחו לפניהם; אך כאשר מילאו את תאוותם למשקה ולמאכל, (151-155) נתנו המחזרים דעתם לעניינים אחרים, לְשיר וּלְמחול, הם עטֶרת הסעודה. הניח הכרוז את הנבל היפה להלל בידיו של פֵמִיוֹס, אשר על־כורחו היה מזמר בקהל המחזרים. והנה פרט על נבלו ופתח בשירה ענוגה, (156-160) אך טֵלֶמָכוֹס פנה בדברים אל אַתֵּנֵה אפורת־העין, קֵרב ראשו עדיה פן ישמעוהו האחרים:
"אורחי יקירי, כלום יִחר בי אפך על אשר אומר? על נקלה נותנים הם דעתם לאלה הדברים, לנבל ולשיר, כי יאכלו מחייתו של אחר ללא תֶּשֶׁר — (161-165) מחייתו של גבר, אשר עצמותיו הלבנות מוטלות אולי על הארץ ומרקיבות במימי הגשמים, או יטלטלון הגלים בים. לו אך ראוהו כי שב אל אִיתָּקָה, היו מתפללים כולם כי תֵּקַלְנָה רגליהם מאשר שירבה עושרם בזהב ובמלבוש. (166-170) אך עתה בא עליו רוע הגזרה וַיאבד, ולנו אין כל תקווה, אף אם יבשׂרנו איש מבני האדם הולכי־הארץ כי עתיד הוא לשוב; הן אבד יום שיבתו. אולם בוא, אמור לי זאת ודייק בדבריך: מי אתה בבני האדם ומאין באת? היכן עירך והוריך? (171-175) באיזו ספינה הפלגת לכאן? כיצד הביאוך מלחים לאִיתָּקָה? ומי הם? הן אינני חושב כי הגעת לכאן רגלי. אמור־נא לי אף זאת באמת ובתמים למען אדע היטב: הבאת לבקרנו זו הפעם הראשונה, או שמא הִנך ידידו של אבי? (176-180) הן אנשים אחרים ביקרו בביתנו לרוב, שכן אף אותו הגבר הִרבה נדוד בקרב בני האדם."
השיבה לו האלה אַתֵּנֵה אפורת־העין לאמור: "אכן, אספר לך דברים אלה בדיוק נמרץ. מֶנְטֵס אנוכי ואתפאר בהיותי בנו של אַנְכִיאָלוֹס בר־הדעת; (181-185) מולך אני על הטָפִיִים אוהבי־המשוט. עתה ירדתי הנה בספינתי ובלווית רעַי, בהפליגי על פני הים הכהה־כיין אל עמי נכר, לקנות נחושת בטֶמֶסֵה ובאמתחתי ברזל נוצץ. ספינתי זו עוגנת אל מול השדה הרחק מהעיר, (186-190) בנמל רֵיתְּרוֹן למרגלות הר נֵאִיוֹן המיוער. אתהדר כי אורחים ובני־חסות אנו איש אצל רעהו כשם שהיו אבותינו בימים עברו23 — בוא אף אל הזקן, אל לָאֶרְטֵס הגיבור, ושאל זאת ממנו; אומרים כי לא יעשה עוד דרכו העירה, אלא יושב הרחק בשדהו וסובל מכאובים. (191-195) שפחתו הזקנה עמו והיא תגיש לו מזון ומשקה, עת תפשוט לאות באבריו אחר שפסע לאִטו בנאות כרמיו עתירי הגפנים. באתי עתה, הלא אמרו כי כבר מתהלך הוא בקרב עמו, אביך שלך; אולם האלים, כך נדמה, משבשים את נתיב שיבתו. (196-200) הן עוד לא נפל על הארץ, לא מת אוֹדִיסֶּאוּס הנהדר, כי אם עדיין חי הוא אי שם והים הרחב יעצרנו, שוכן באי מוקף מים ואנשים עוינים יחזיקוהו, זֵדים, אשר עוצרים בעדו על־כורחו. אמנם כעת אתנבא אני לפניך, כשם שבלבי (201-205) נוטעים בני־האלמוות את הנבואה וכה, סבורני, יתגשם — אף שאינני נביא כל עיקר ולא אדע לחזות בציפורים בהשׂכל: לא ירחק הוא עוד זמן רב מארץ מולדתו היקרה, ואם גם אֱסוּרֵי ברזל יכבלוהו. הוגה בנפשו כיצד ישוב, כי רב־תושייה הנהו. (206-210) אולם בוא, אמור לי זאת ודייק בדבריך: האומנם אתה, רם־הקומה, הִנך בנו של אותו אוֹדִיסֶּאוּס? מה נפלא דמיון ראשך ועיניך היפות לשלו! הן לעתים תכופות נפגשנו איש עם רעהו, בטרם הפליג לטְרוֹיָה, שמה אף יתר (211-215) טובי האַרְגֵּאִים הפליגו בספינותיהם החלולות. למן אותו היום לא ראיתי אני את אוֹדִיסֶּאוּס ואף הוא לא ראני."
השיב לה טֵלֶמָכוֹס הנבון לאמור: "אמת, אורחי, אספרה לך זאת בדיוק נמרץ. אמי אומרת כי הנני בנו, ואמנם אנוכי (216-220) לא אדע; הן אין איש בעולם המכיר בעצמו מולידהו. אכן, הלוואי הייתי בנו של אדם מבורך, וזקנתו באה עליו בהיותו בין נכסיו. אך עתה, אותו מוכה־גורל מכל בני האדם שסופם מוות, הוא הוא, כך אומרים, מולידי, הואיל וכה שאלתני."
(221-225) השיבה לו האלה אַתֵּנֵה אפורת־העין לאמור: "הנה, בוודאי לא יעדו האלים כי תהא שושלתך ללא שם; הן פֵּנֶלוֹפֵּיאָה ילדתך ואתה מה רמת! אולם בוא, אמור לי זאת ודייק בדבריך: מהי זו הסעודה? מהו זה ההמון? מה צורך לך בהם — (226-230) הזהו משתה, או שמא סעודת חתונה? הרי אין זו סעודת רֵעים24 — מה רבה גאוותם בעינַי, כי ברהב זוללים וסובאים הם ברחבי ארמונך. ירגז גבר בראותו מעשי חרפתם הרבים, גבר פיקח אשר יבוא בקהלם."
השיב לה טֵלֶמָכוֹס הנבון לאמור: (231-235) "אורחי, הנה כי כן תשאלני על אודות דברים אלה ותחקרם; לפנים יצא שם ביתנו לעושר ולמופת, כל עוד ישב אותו הגבר בקרב עמו. אך עתה הפכו האלים לבם ורעות יהגו כי העלימוהו מֵעַין, ואין עוד איש בכל (236-240) בני האדם אשר כה עוללו לו. הן לא היה לבי דואב כך אף על דבר מותו, לו נפל בקהל רעיו בארץ הטְרוֹיָאנִים, או בזרועות יקיריו אחר שטווה מלחמתו.25 אזי היו כל האַכַיִים מקימים לו גַּלְעֵד, אף היה זוכה לתהילת עולם ועמדה היא לבנו בימות העתיד. (241-245) אך עתה חטפוהו רוחות סער ואבדה תהילתו, נסתר הוא מעין, אין שמועה על אודותיו ולי הותיר מכאובים וּנְהִיָּה. אמנם אבלי ואנחותַי לא לו לבדו הם, היות שעתה הקימו עלי האלים רעות ודאגות אחרות. הנה כל טובי הגברים המושלים באיים, (246-250) בדוּלִיכִיוֹן ובסָמֵה ובזַקִינְתּוֹס המיוער, וכל השׂוררים באִיתָּקָה הסַלעית נקהלו לחזר על אמי ואת ביתי יָשֵׁמּוּ. אך היא אינה מסרבת לנישואים המאוסים, הגם שאין ביכולתה לשים לזאת קץ; והם אוכלים ומכלים (251-255) מחייתי שלי; אמת, עד מהרה ימותתו אף אותי."
וַתָּקָץ נפשה וַתאמר לו פַּלַּס־אַתֵּנֵה: "אבוי! אכן נעדר אוֹדִיסֶּאוּס ואתה רבות לו נזקקת, כי ישלח ידו במחזרים הפוחזים. לו שב עתה לביתו ועמד על מפתן השער, ( 256-260) חובש קסדתו, אוחז מגינו וכידוניו השניים כביום בו אני הכרתיו לראשונה בביתנו, לוגם משקהו ולבו טוב עליו. שב הוא מאֶפִירֵה, מביתו של אִילוֹס בן־מֶרְמֶרוֹס — הן אף שמה הפליג אוֹדִיסֶּאוּס בספינתו המהירה (261-265) בחפשו רעל הורג־אדם למען ימשח בו חִציו שחודיהם נחושת; אולם הוא לא נתנוֹ לו, כי ירא מפני חמת האלים הקיימים לעד. אמנם אבי שלי נתן לו מבוקשו, כי אהבו בכל מאודו. לו כך התערה אוֹדִיסֶּאוּס בקהל המחזרים, (266-270) כי אז חיש בא הקץ על כולם ונישואיהם נִמְרָרוּ! אולם דברים אלה מונחים על ברכּי האלים, בין ישוב ויִקח נקם כאן בהיכלותיו שלו, בין לאו. אך לך אצווה כזאת: שקול כיצד תגרש המחזרים מהיכלך. (271-275) בוא כעת, הקשב ותן דעתך לדברַי. קרא מחר את כל גיבורי האַכַיִים לאספה, אמור דברך לכולם ויהיו האלים עדיך. צווה למחזרים כי יתפזרו לבתיהם, ואמך, אם משיאנה לבה להינשא, (276-280) תשוב־נא אל היכל אביה רב האמצעים; שם יעשו הם משתה כלולותיה, אף יערכו הנדוניה, רבה עד מאוד, כיאה לבת אהובה. והנה לך אייעץ בשׂום־שכל, אם אך תשמע בקולי; הכן לך ספינה ובה עשרים תופשׂי משוט, הטובה בספינות, (281-285) הפלג וחקור על אודות אביך הנודד במרחקים, אולי בן־אנוש יודיעך דבר או מזֶאוּס תשמע השמועה, כי מרבה היא מכול לשאת הבשורה לבני האדם. ראשית בוא אל פִּילוֹס ושאל את נֶסְטוֹר הנהדר; משם המשך לסְפַּרְטָה ובוא אצל מֶנֶלָאוֹס זהוב־השׂער, (286-290) כי שב לביתו אחרון מכל האַכַיִים עוטי־שריון־הנחושת. והיה אם תשמע כי חי אביך וישוב, אזי שא בנטל עוד שנה ואם גם יֵצַר לך. אך אם תשמע כי מת הוא ואיננו עוד, שוב אל ארץ מולדתך היקרה, (291-295) שפוך לו תל, ערוך לווייתו ברוב כבוד כיאות והשא את אמך לגבר. אמת, אחר שתשלים דברים אלה ועשיתם, או אז חשוב בנפשך ובלבך כיצד תמית המחזרים בהיכלותיך, (296-300) האם בעורמה או שמא בגלוי. אין כל צורך כי תנהג כדרך הילדים, כי לא עוד ילד הִנך. כלום לא שמעת מה רבה תהילה קנה לו אוֹרֶסְטֵס הנהדר בקרב כל בני האדם, כי הרג את רוצח אביו, את אַיגִיסְתּוֹס הערוּם, אשר הרג את אביו המהולל? (301-305) ואתה, יקירי, הלא רואה אני מה יפית ורמת! אזור אומץ, למען עוד יספר שבחך איש בן דורות העתיד. אמנם אנוכי ארד עתה אל ספינתי המהירה ואל רעַי, כי הם, סבורני, ממתינים לי ורוחם קצרה עד מאוד. אך אתה הישמר לנפשך ותן דעתך לדברַי."
(306-310) השיב לה טֵלֶמָכוֹס הנבון לאמור: "אורחי, אכן טובות הגית ואמרת דבריך, כְּדַבֵּר אב לבנו שלו, ואני לא אשכחם כל עיקר. אולם בוא עתה והישאר, אף שאצה לך דרכך, למען תרחץ ויתענג לבך. (311-315) לספינתך תשוב בנפש שמחה ובאמתחתך תשורה, יקרת ערך ויפה להלל, והייתה לך למזכרת ממני, כדרך שיעניקו מארחים אדיבים לאורחיהם."
אז ענתה לו האלה אַתֵּנֵה אפורת־העין: "אל־נא תוסיף לעכבני כעת, כי אשתוקק לצאת לדרכי. (316-320) התשורה אשר לבך היקר מצווך להעניק לי, בשובי בחזרה תעניקה לי ולביתי אשאנה, כי יפה להלל תשורתך שבחרת וראויה תהא תמורתך בעבורה."
כה אמרה אַתֵּנֵה אפורת־העין וַתלך לדרכה וַתָּעָף אל־על כציפור; ובלבו (321-325) נטעה עוז וגבורה והעלתה בו זכר אביו אף יותר מכבראשונה. חש הוא זאת בנפשו וַישתאה בלבו, כי נראתה בעיניו כאחד האלים. מיד אז בא בקרב המחזרים, אדם השווה־לאל.
המשורר המהולל שר את שירו בקהלם, והם (326-330) ישבו דומם והאזינו לו. וַישורר על שיבת האַכַיִים, שיבת המְרוֹרוֹת מטְרוֹיָה, אשר גזרה עליהם פַּלַּס־אַתֵּנֵה. והנה מחדרהּ אשר ממעל שמעה אותו בתו של אִיקָרִיוֹס, פֵּנֶלוֹפֵּיאָה צלולת־הדעת, ונגעה שירתו האלוהית עד נפשה. וַתרד במדרגות התמירות אשר בביתה; (331-335) אך לא בגפּה ירדה, כי שפחות שתיים ליווּהָ. אמת, משהגיעה הנהדרת בנשים אל מחזריה, עצרה ליד עמוד ההיכל הבנוי לתלפיות וכיסתה לְחָיֶיהָ בצעיפה הנוצץ; שפחותיה המסורות עמדו לצִדה מכאן ומכאן. (336-340) שפכה אז דמעותיה ונשאה דברהּ למשורר האלוהי:
"פֵמִיוֹס, הן ידעת רוב מזמורים אחרים להקסים בני־תמותה, עלילות בני־אדם ואלים, אשר אותן משוררים יְהַלֵּלוּ. שירה להם אחד מאלה בשבתך כאן, והם בדממה ישתו יינם. אך חדל־נא מזו השירה (341-345) המרה, אשר לעולם מעיקה על לבי בחזי, כי הנה באני כאב אין־קץ. מה רם האיש לו ערגתי, כי תמיד אזכור זה הגבר, שתהילתו נפוצה ברחבי הֶלַּאס ובאַרְגּוֹס התיכונה."
השיב לה טֵלֶמָכוֹס הנבון לאמור: (346-350) "אמי שלי, מדוע זה צרה עינך במשורר הנאמן, כי יסב לנו עונג כפי חשקת נפשו? הלא אין אָשָׁם במשוררים, אלא בזֶאוּס, דומני, האשם; הן לכל איש מאנשי העמל יעניק הוא כחפצו. אך בו אל יִחר אפך, כי ישיר על גורלם המר של הדַנָאִים; (351-355) הלא בני האדם ירבו לשבח אותה השירה, אשר חדשה היא מכול לאוזנם. אך את אזרי עוז בלבך ובנפשך והאזיני; כי לא לבדו איבד אוֹדִיסֶּאוּס את יום שיבתו בטְרוֹיָה, ורבו האחרים, גברים ששם נָפָלוּ. (356-360) אולם לכי את ללשכתך והשגיחי על משימותייך שלך, נוֹל האריגה והכִּישוֹר, צווי את שפחותייך לשקוד על עמלן. יהא הנאום עניינם של הגברים כולם, וענייני שלי במיוחד, כי לי השׂררה בזה הבית."
וַתשתאה לדבריו וַתָּשָׁב ללשכתה, (361-365) כי לקחה דברי בנה הנבון ללבה. עלתה לחדרה ועמה הנשים שפחותיה, אז בכתה לאוֹדִיסֶּאוּס, הוא בעלה היקר, עד אשר אַתֵּנֵה אפורת־העין הפילה תרדמה מתוקה על עפעפיה.
המו המחזרים בהיכל עטוי־הצללים,26 (366-370) ופיללו כולם לשכב לצִדה במיטתה. פתח טֵלֶמָכוֹס הנבון ונשא דבריו אליהם: "מחזרי אמי, אתם שגואה חוצפתכם להכעיס! הבה נהנה עתה בסעודה ואל־נא תהי מהומה, כי אמנם נעים להאזין למשורר (371-375) שמעלתו כמעלת הַלָּה, לאלים ידמה בשירתו. אך עם שחר נלכה כולנו ונשב באספה למען אכריז בפניכם דברי קבל עם ועדה ויצאתם מהיכלותַי. עִרכו משתאות אחרים, אכלו צידתכם שלכם ולכו חליפות מבית לבית. (376-380) אך אם ינעם דבר זה וייטב בעיניכם, כי תְּכַלּוּ מחייתו של אדם אחד ללא תשלום, אכלו־נא בכל פה! אך אני אזעק לאלים הקיימים לעד, אולי יִתן זֶאוּס ויקומו פה מעשי שילומים. אזי ללא נָקָם וְשִׁלֵּם תאבדו בתוככי ביתי!"
(381-385) כך דיבר, והם כולם נשכו שׂפתיהם והשתאו לטֵלֶמָכוֹס, כי בעוז רוח נשא אמריו. השיב לו אַנְטִינוֹאוֹס, בנו של אֶוּפֵּיתֵּס, פנה אליו ואמר: "טֵלֶמָכוֹס! אמת, האלים לבדם לימדוך לדבר גבוהה גבוהה ובעוז רוח לשאת אמריך. (386-390) הלוואי לא יעשך בן־קְרוֹנוֹס מלך באִיתָּקָה עטורת־הימים, וזכות אבות היא לך מלידה."
השיב לו טֵלֶמָכוֹס הנבון לאמור: "אַנְטִינוֹאוֹס, אפילו תקצוף עלי כי אומר דברים אלה, בכל זאת ארצה לקבל המלוכה, אם אך זֶאוּס לי יתננה. (391-395) התֹאמר כי זו הגדולה ברעות לבני האדם? הרי אין שום רע כי ימלוך המלך: חיש שופע ביתו עושר וכבודו שלו מתעצם והולך. אולם רבים הם מלכי האַכַיִים האחרים באִיתָּקָה עטורת־הימים, צעירים וגם זקנים; (396-400) יִקח אחד מהם את זו המלוכה כי מת אוֹדִיסֶּאוּס הנהדר. אמנם אנוכי אמלוך על ביתי שלי ועל עבדַי, הם השלל שלקח עבורי אוֹדִיסֶּאוּס הנהדר."
השיב לו אֶוּרִימָכוֹס, בנו של פּוֹלִיבּוֹס, לאמור: "טֵלֶמָכוֹס, לבטח דברים אלה מונחים על ברכּי האלים, (401-405) מי הוא מבין האַכַיִים אשר ימלוך באִיתָּקָה עטורת־הימים; אך החזק אתה ברכושך ומשול בעבדיך אלה. הלוואי לא יבוא האיש, אשר בכוח ובעל־כורחך יחמוס רכושך ממך, כל עוד עומדת אִיתָּקָה על תִלה. אולם ברצוני, הו הטוב באנשים, לשאלך על אודות האורח. (406-410) מאין זה הגבר? האם אמר איזוהי ארצו? היכן קרובי משפחתו ואדמת מולדתו? האם בשורה בפיו על שובו של אביך, או שמא עשה דרכו הנה לרגל עסקיו שלו? כה נחפז הוא ועזב פתאום, אף לא המתין (411-415) עד נכירהו, ואמנם למראית עין לא היה בו שום דופי."
השיב לו טֵלֶמָכוֹס הנבון לאמור: "אֶוּרִימָכוֹס, בוודאי אבד שובו של אבי; הנה לא אבטח עוד בבשורה באשר תבואני, אף לא אשית לבי לדבר נבואה, כל אשר ביקשה לה אמי (416-420) מעם נביא, אחר שקראתו לחדרה. זה האורח ידיד בית אבי הוא מטָפוֹס, מֶנְטֵס, המתפאר בהיותו בן לאַנְכִיאָלוֹס בר־הדעת ומולך על הטָפִיִים אוהבי־המשוט." כה דיבר טֵלֶמָכוֹס, אך בנפשו ידע כי הייתה זו אלה בת־אלמוות.
(421-425) והנה פנו הם לשמח לבם במחול ובשירה ענוגה וחיכו לבואו של הערב. וַיתענגו וַירד עליהם הערב האפל; אמת, אז ביקשו מנוחתם והלכו איש איש לביתו. הלך אף טֵלֶמָכוֹס לחדרו, אשר הוקם בחצר היפה להלל (426-430) והיה נישא ומשקיף על סביבותיו; שמה פנה ליצועו והרהר רבות בנפשו. נלוותה אליו אֶוּרִיקְלֵיאָה שלבה נאמן ונשאה לפידים בוערים. הייתה היא בתו של אוֹפְּס בן־פֵּיסֵנוֹר; לפנים קנה אותה לָאֶרְטֵס ברוב עושרו (431-435) והיא עודנה נערה צעירה, וַיִּתן תמורתה עשרים פרים, וַיכבדנה ככבדו את אשתו הנאמנה בהיכלותיו; אך מעולם לא התעלס עמה באהבים וסר מחמת אשתו. היא אז נלוותה אליו ונשאה בעבורו לפידים בוערים, כי אהבה אותו יותר מכל שפחות הבית וטיפחה אותו עוד בינקותו. (436-440) פתח הוא את דלתות חדרו הבנוי לתלפיות, ישב על מיטתו ופשט מעליו את כותנתו הרכה וַישׂימנה בידי הזקנה טובת־העצה. והיא קיפלה הכותונת, החליקה ותלתה אותה על וו לצד מיטתו מעוטרת־הנקבים. (441-444) הלכה ויצאה מן החדר, אחזה בידית הכסופה אשר לדלת וַתסגרנה בעדה, וַתשׂם הבריח וַתמשכנו ברצועת עור.27 אך הוא שם שהה כל הליל, מכוסה בגיזת כבשים, ותִכנן ברוחו המסע שציוותה לו אַתֵּנֵה.
