בעל חיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעל חיים

בעל חיים

2.9 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: עורבים
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 87 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 27 דק'

רון דהן

רון דהן (נולד ב-1979) הוא סופר ומשורר ישראלי, ממייסדי הוצאת אינדיבוק.

בשנת 2012 ייסד ביחד עם איש הטכנולוגיה ניר גרינהויז את אתר אינדיבוק, חנות ספרים עצמאית, המוכרת ספרים מודפסים ודיגיטליים, ואודיו. משמשת גם כהוצאה לאור. מתגורר בפרדס חנה, ואב לשני ילדים.
רון דהן זכה בפרס ע"ש חיים גורי לשנת 2023

מספריו:
הגעגוע של קין - 2011, שירה, גוונים
נעורים - 2012, שירה, הוצאה עצמית
בוא כמו שאתה - 2013, רומן, הקיבוץ המאוחד
עקרונות הגן - 2014, שירה, אינדיבוק
נדידת הדיונות באפריקה - 2015, סיפורים קצרים, אינדיבוק
לראות לויתן - 2016, נובלה, פרדס
בעל חיים - 2018, נובלה, בלה לונה
מתעוררים - גברים מדברים מיניות - 2020, אסופה, פן וידיעות אחרונות
מגול - 2023 שירה, הקיבוץ המאוחד
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/38e3crdk

תקציר

גבר, משורר, בעל, אבא, נוסע לפסטיבל שירה בעיירה קטנה בליטא. זוהי אפשרות יוצאת דופן למפלט. אך מעבָר לאקס-טריטוריה הוא תמיד מורכב, וטומן בחובו פוטנציאל לא רק להרפתקה והתרגשות אלא גם לשבר ולחציית גבולות שאין ממנה דרך חזרה.
 
הנובלה בעל חיים היא סיפור מסע אל ביטוייו הקיצוניים של הגוף, אל עיירת הגבול שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה, בין סיפור ליומן, בין בדיון לביוגרפיה.
 
רון דהן הוא משורר וסופר, זהו ספרו השמיני.

פרק ראשון

שדה התעופה. נפרדתי מאשתי ומשני ילדיי והגעתי לכאן ברכבת. אני לבד עם מזוודת טרולי קטנה ותיק. זו הפעם הראשונה שאני עוזב את המשפחה שלי זה שש שנים. העובדה הזאת מזרימה לי דם לכל הגוף ובעיקר לזין, שמרגע שיצאתי מהדלת הוא נדלק כמו סנה. הראש קליל כמו ענן. הגעתי הרבה לפני הזמן ועכשיו אני מחפש את הטיסה שלי לווילנה. שדה התעופה עמוס נוסעים רועשים. התורים ארוכים אבל לא אכפת לי. אני כותב לאשתי הודעה, אני אוהב אותך. מיד לאחר מכן אני כותב גם לאלה, יצאתי. אני מצטרף לתור הארוך ונעמד מאחורי אישה מבוגרת. אשתי כותבת לי בחזרה, תיהנה אהוב שלי ואל תחשוב על כלום. אלה עדיין לא ראתה את ההודעה ממני. התור מתקדם. אני מוציא את הדרכון ובודק את כרטיס הטיסה שוב. יש לי קונקשן ממינסק אבל לא אכפת לי. דיילת קרקע מסמנת לי לגשת אליה ושואלת את השאלות הרגילות. אני עונה את התשובות הצפויות. היא מעיפה בי מבט אחרון ושולחת אותי לדלפק. הפקיד שוב בוחן את תמונת הפספורט ומתקתק במחשב. חרדה מטפסת במעלה עמוד השדרה שלי. הוא לא יאפשר לי לטוס, אני בטוח. הייתה כנראה טעות כלשהי ואי אפשר להעלות אותי למטוס. אולי המפיקה הליטאית של הפסטיבל בכלל לא שילמה על הכרטיס? הוא שוב בוחן אותי ואת הדרכון. אני מניח את הטרולי על המסוף, מקבל כרטיס ישיבה ומתבקש לפנות את מקומי ולהתקדם לאזור הטיסות. החרדה נוטשת אותי. אלה עונה, יופי חמוד. איזה כיף לך, הלוואי והייתי איתך. אני כותב לה, גם, וממשיך לביקורת הדרכונים ולדיוטי פרי. בבידוק מעכבים אותי ומסמנים לי ללכת הצידה עם התיק. כל הגוף שלי מתמלא זעם. אני זורק את התיק על שולחן המתכת ומשלב ידיים על החזה. בודקת צעירה מסמנת לי לחלוץ נעליים. היא מעבירה מעין חתיכת דף קטנה על כל הציוד שלי ועל הנעליים, החגורה והמעיל. לאחר מכן היא תוקעת אותה בחריץ של מכונה ומחכה. אני יודע שאין שם כלום ומתחשק לי לסנן לעברה קללה. אבל הבודקת עייפה והעיניים שלה עייפות וכל הגוף שלה רפוי וחסר חשק אז אני מוותר ואוסף את החפצים שלי וממשיך למעלה. אני מתיישב מול המזרקה המכוערת ושותה קפה בלי חלב. מדי דקה פורצים המים כלפי מעלה בזרזיפים. אורות הניאון נשברים בהם ומוזיקת רקע מלווה את האירוע. אני מתבונן בזה כמה דקות. אחר כך אני קונה שני בקבוקים של ג'ק דניאלס ופאקט וינסטון לייט בשביל אשתי. אני מצלם ומוסיף סמיילי. היא כותבת לי מיד, תודה אהוב. אני נזכר איך בבוקר הזדיינו במקלחת וזרם של עונג עובר לי בכל הגוף. זה היה רך במיוחד ומלא אהבה. אחרי שאני משלם אני ניגש לחנות סטימצקי ומחפש את הספרים שלי. אף אחד מהם לא שם. אני עובר על שולחנות התצוגה ומגחך לעומת הכיעור הנשקף אליי מהכריכות הצעקניות. מופת של טעם רע שמעיד רק על רפיסות הסופרים מול מפלצת המסחר. אני מרים ספר של בחור צעיר שאני מכיר מהפייסבוק וקורא כמה שורות, בחודש אוקטובר של שנת 1999 התחיל הכלב שלנו לדבר, כל זה היה מפתיע מאוד, אבל מה שהותיר אותנו פעורי פה והמומים הוא העובדה שהוא דיבר רק בשפה צבאית ונבח עלינו פקודות אין קץ. אני סוגר את הספר. כמה זה מביך. ספרות של מצביעי יאיר לפיד. אני מלטף את הדף ומחזיר למקום. על ספרי שירה אין בכלל מה לדבר, הם לא קיימים במחסן הנייר הזה שקורא לעצמו חנות ספרים. אני יוצא ומתקדם לכיוון שערי הטיסות. עוצר בשירותים, משתין, מצלם את הזין שלי ושולח לאלה. היא עונה מיד עם סמיילי וכותבת, איזה יפיוף,  ומוסיפה עוד שלושה סמיילים. אני מתיישב מול מטוס ענק שייתכן שהוא שלי ומחייך אליו. עוד מעט תתחיל העלייה למטוס. אבל אני לא ממהר לשום מקום. הגוף שלי רפוי כמו אחרי זיון, אני רק מקווה שלא יכאבו לי השיניים. זה כל מה שאני צריך ורוצה, שיניים שלא כואבות.

רון דהן

רון דהן (נולד ב-1979) הוא סופר ומשורר ישראלי, ממייסדי הוצאת אינדיבוק.

בשנת 2012 ייסד ביחד עם איש הטכנולוגיה ניר גרינהויז את אתר אינדיבוק, חנות ספרים עצמאית, המוכרת ספרים מודפסים ודיגיטליים, ואודיו. משמשת גם כהוצאה לאור. מתגורר בפרדס חנה, ואב לשני ילדים.
רון דהן זכה בפרס ע"ש חיים גורי לשנת 2023

מספריו:
הגעגוע של קין - 2011, שירה, גוונים
נעורים - 2012, שירה, הוצאה עצמית
בוא כמו שאתה - 2013, רומן, הקיבוץ המאוחד
עקרונות הגן - 2014, שירה, אינדיבוק
נדידת הדיונות באפריקה - 2015, סיפורים קצרים, אינדיבוק
לראות לויתן - 2016, נובלה, פרדס
בעל חיים - 2018, נובלה, בלה לונה
מתעוררים - גברים מדברים מיניות - 2020, אסופה, פן וידיעות אחרונות
מגול - 2023 שירה, הקיבוץ המאוחד
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/38e3crdk

עוד על הספר

  • הוצאה: עורבים
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 87 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 27 דק'
בעל חיים רון דהן

שדה התעופה. נפרדתי מאשתי ומשני ילדיי והגעתי לכאן ברכבת. אני לבד עם מזוודת טרולי קטנה ותיק. זו הפעם הראשונה שאני עוזב את המשפחה שלי זה שש שנים. העובדה הזאת מזרימה לי דם לכל הגוף ובעיקר לזין, שמרגע שיצאתי מהדלת הוא נדלק כמו סנה. הראש קליל כמו ענן. הגעתי הרבה לפני הזמן ועכשיו אני מחפש את הטיסה שלי לווילנה. שדה התעופה עמוס נוסעים רועשים. התורים ארוכים אבל לא אכפת לי. אני כותב לאשתי הודעה, אני אוהב אותך. מיד לאחר מכן אני כותב גם לאלה, יצאתי. אני מצטרף לתור הארוך ונעמד מאחורי אישה מבוגרת. אשתי כותבת לי בחזרה, תיהנה אהוב שלי ואל תחשוב על כלום. אלה עדיין לא ראתה את ההודעה ממני. התור מתקדם. אני מוציא את הדרכון ובודק את כרטיס הטיסה שוב. יש לי קונקשן ממינסק אבל לא אכפת לי. דיילת קרקע מסמנת לי לגשת אליה ושואלת את השאלות הרגילות. אני עונה את התשובות הצפויות. היא מעיפה בי מבט אחרון ושולחת אותי לדלפק. הפקיד שוב בוחן את תמונת הפספורט ומתקתק במחשב. חרדה מטפסת במעלה עמוד השדרה שלי. הוא לא יאפשר לי לטוס, אני בטוח. הייתה כנראה טעות כלשהי ואי אפשר להעלות אותי למטוס. אולי המפיקה הליטאית של הפסטיבל בכלל לא שילמה על הכרטיס? הוא שוב בוחן אותי ואת הדרכון. אני מניח את הטרולי על המסוף, מקבל כרטיס ישיבה ומתבקש לפנות את מקומי ולהתקדם לאזור הטיסות. החרדה נוטשת אותי. אלה עונה, יופי חמוד. איזה כיף לך, הלוואי והייתי איתך. אני כותב לה, גם, וממשיך לביקורת הדרכונים ולדיוטי פרי. בבידוק מעכבים אותי ומסמנים לי ללכת הצידה עם התיק. כל הגוף שלי מתמלא זעם. אני זורק את התיק על שולחן המתכת ומשלב ידיים על החזה. בודקת צעירה מסמנת לי לחלוץ נעליים. היא מעבירה מעין חתיכת דף קטנה על כל הציוד שלי ועל הנעליים, החגורה והמעיל. לאחר מכן היא תוקעת אותה בחריץ של מכונה ומחכה. אני יודע שאין שם כלום ומתחשק לי לסנן לעברה קללה. אבל הבודקת עייפה והעיניים שלה עייפות וכל הגוף שלה רפוי וחסר חשק אז אני מוותר ואוסף את החפצים שלי וממשיך למעלה. אני מתיישב מול המזרקה המכוערת ושותה קפה בלי חלב. מדי דקה פורצים המים כלפי מעלה בזרזיפים. אורות הניאון נשברים בהם ומוזיקת רקע מלווה את האירוע. אני מתבונן בזה כמה דקות. אחר כך אני קונה שני בקבוקים של ג'ק דניאלס ופאקט וינסטון לייט בשביל אשתי. אני מצלם ומוסיף סמיילי. היא כותבת לי מיד, תודה אהוב. אני נזכר איך בבוקר הזדיינו במקלחת וזרם של עונג עובר לי בכל הגוף. זה היה רך במיוחד ומלא אהבה. אחרי שאני משלם אני ניגש לחנות סטימצקי ומחפש את הספרים שלי. אף אחד מהם לא שם. אני עובר על שולחנות התצוגה ומגחך לעומת הכיעור הנשקף אליי מהכריכות הצעקניות. מופת של טעם רע שמעיד רק על רפיסות הסופרים מול מפלצת המסחר. אני מרים ספר של בחור צעיר שאני מכיר מהפייסבוק וקורא כמה שורות, בחודש אוקטובר של שנת 1999 התחיל הכלב שלנו לדבר, כל זה היה מפתיע מאוד, אבל מה שהותיר אותנו פעורי פה והמומים הוא העובדה שהוא דיבר רק בשפה צבאית ונבח עלינו פקודות אין קץ. אני סוגר את הספר. כמה זה מביך. ספרות של מצביעי יאיר לפיד. אני מלטף את הדף ומחזיר למקום. על ספרי שירה אין בכלל מה לדבר, הם לא קיימים במחסן הנייר הזה שקורא לעצמו חנות ספרים. אני יוצא ומתקדם לכיוון שערי הטיסות. עוצר בשירותים, משתין, מצלם את הזין שלי ושולח לאלה. היא עונה מיד עם סמיילי וכותבת, איזה יפיוף,  ומוסיפה עוד שלושה סמיילים. אני מתיישב מול מטוס ענק שייתכן שהוא שלי ומחייך אליו. עוד מעט תתחיל העלייה למטוס. אבל אני לא ממהר לשום מקום. הגוף שלי רפוי כמו אחרי זיון, אני רק מקווה שלא יכאבו לי השיניים. זה כל מה שאני צריך ורוצה, שיניים שלא כואבות.