פרולוג
אנחנו שוכבים על שמיכה שפרשתי בחוף. הקיץ עוד רחוק ואנחנו מביטים זה בזה, נהנים מהשקט, אירוע נדיר בחוף פלמחים, אפילו בלילות הקרירים. היא ודאי משכנעת את עצמה לחכות, שאני צריך ליזום את הנשיקה. אני משכנע את עצמי שהיא רוצה ואין סיכוי שתפנה את ראשה. כעבור כמה שנים לא יהיו לי עוד התלבטויות אם לנשק או לא, אבל בגיל שמונה־עשרה נשיקה היא עדיין עניין רציני מבחינתי. אולי גם מבחינתה. אני תוהה לעצמי כיצד היא תגיב, יש מצב שאף פעם לא התנשקה? הרי מעולם לא ראיתי אותה עם מישהו אחר, והיא בטח לא אחת שאפשר ללמוד עליה משמועות. שלוש שנים התהלכנו במסדרונות מקבילים והברזנו משעות אפס בימים עוקבים. היא קנתה סנדוויץ' חביתה בקפיטריה ואני פחית קולה במכונה. אני שוקע בהרהורים דקה יותר מדי ומאבד כמה הזדמנויות מוצלחות לנשיקה. אנחנו נשכבים על הגב ומביטים בכוכבים. אני מדמיין את גלעד, אוֹרי ושאר החברים יורדים עלי בגלל שלא הצלחתי לנשק אותה עד סוף הערב.
וואו, איזה גבר רומנטי אני, אין דברים כאלה. מי יכולה עלי עם שמיכה ויין בלילה בים? אני רק הולך ומשתפר, מבטיח לעצמי שבפעם הבאה שאקלע לסיטואציה כזו כבר אדע להסביר לבחורה שלידי על הכוכבים בשמיים. משהו בסגנון של, ״תראי איך שושנת המזרח זורחת הלילה, זה מראה על קִרבה מאוד חזקה בין שני המינים, זה אומר שאנחנו צריכים להזד...״
״הלו הלו מה אתם עושים פה?״ חבורה של ערסים קטנים קוטעת את מחשבותיי ומכריחה אותנו לסיים את השקט שמתארך יותר מדי. אני לא מתייחס אבל שוקל להגיד להם תודה, כי ההפרעה הזו מזיזה את השפתיים של שנינו קרוב קרוב. אני נושא תפילה, בתקווה שההוא למעלה לא יכעס על אוכל צ'יזבורגר שמחליט לפנות אליו בלי בושה, וצולל אל תוך שפתיה הרכות.
כשאין לך פרפרים בבטן לפני נשיקה, כשאתה לא מייסר את עצמך אם לנשק או לא, מה להגיד ובאיזה טיימינג, זה קל מדי. התיאוריה שלי אומרת שבמקרים כאלה הבחורה כנראה לא מספיק מאתגרת, ואולי אפשר לדעת כבר מאותו הרגע שזה לא זה. עם רוני ההרגשה הייתה שונה לגמרי. הנשיקה הייתה מושלמת. לכמה רגעים בלענו את המילים שחשבנו עליהן כל כך הרבה. שם, בלילה בים, שובר המילים הוצף בהרגשה של משהו נפלא. נשיקה ראשונה או לא, היא יודעת את העבודה. עצרנו לרגע את הסחף וחייכנו במבוכה.
״מזל שיש ערסים,״ היא זורקת לי. תחמנית.
על החוף אנחנו ממשיכים לדבר, ובדמיוני היא כבר מחכה לי בסופי שבוע בכותונת לבנה כשאני חוזר מהצבא.
רוני נכנסה לחיי באחת משתי התקופות המבלבלות ביותר שנער ישראלי חווה בחייו: זאת שלפני הגיוס וזאת שאחרי השחרור. איך אמור ילד בן שמונה־עשרה להתרכז בדבר החשוב ביותר, איבוד בתוליו, בזמן שהוא מקבל הביתה מכתבים שמלחיצים אותו להזדרז עם זה, כי בשלוש השנים הבאות הסיכויים שלו ירדו בעשרות אחוזים? להחזיק נשק בידיים בעוד חצי שנה נשמע לי כמו מעבר חד מדי מהחיים הבנאליים שלי אז, שכללו בעיקר השכמות מאוחרות ושפיכות מוקדמות.
גלעד מתגייס איתי לתותחנים בעוד חצי שנה, והתברר לי באיחור שהוא דווקא מכיר את רוני לא רע. הוא אפילו היה שם כשהכרתי אותה. פיצלו אותנו בין שני אוטובוסים בטיול השנתי של שכבת י״ב כי הכי קל להתנכל לכיתת מחשבים, ואני מצאתי את עצמי באוטובוס של י״ב 2, הכיתה של גלעד. בפעם המי יודע כמה, בגלל המצב הביטחוני, נאלצה כל השכבה להסתפק בצריף בן גוריון במקום שלושה ימים באילת, כלומר טיול שנועד לכישלון. אך מה שהציל אותו הייתה הנסיעה חזרה למרכז. גלעד ואני התיישבנו מלפנים ומאחורינו ישבו שתי בנות. הוא הכיר אותן כמובן מהכיתה, וכשכבר הופיעו שטחים ירוקים מבעד לחלון התחלנו לדבר בינינו. זאת שישבה בדיוק מאחורַי וחלקה איתי את החלון, הייתה קטנה כזאת. היה לה שׂער בהיר ויפהפה וצבע עור לבנבן, והתברר לי בהמשך שזה בדיוק הטעם שלי. ברגעי השתיקה הסתכלתי עליה דרך ההשתקפות בחלון.
כולם מדברים על כמה קשה להחזיק חברה בזמן הצבא. ״אבל רגע,״ אני מנהל איתם דו שיח במחשבותיי, ״היא לובשת כותונת לבנה...״ ואוחז ברוני קצת לפני הגיוס כדי שלא תברח.
אני תוהה שוב איך היא חמקה מעיניי בהפסקות, וזה לא שנתתי להן לנוח. אמנם בשיעורים התענגתי רק על ורד והטייץ שעלול היה להיקרע מאיזו נפיחה לא רצויה, אבל בהפסקות העיניים התרוצצו מהמדרגות לספסלים ולבנות החדשות שעלו זה עתה מהחטיבה. לא אפשרתי לעצמי לשבת בחיבוק ידיים, כבר אז הייתי עסוק בחיפושים. וכשמצאתי? הייתי בטוח שהיא היחידה עלי אדמות, שנועדנו, שהיא ואני זה לנצח, ובכל פעם התבדיתי מחדש. עם זו שעברתי איתה את כל החטיבה וקניתי לה טבעת, עם החברה הראשונה בתיכון שכתבתי לה שיר, עם האהבה הנכזבת בחופש הגדול של כיתה י' שאחריה חשבתי שלא אחזור לאהוב, ועם עוד כמה בנות שנעלמו כמו שהופיעו.
ליד רוני אני מנסה להתנתק מהמחשבות, לא רוצה לאכזב את גלעד, ומתמסר לה בנשיקה נוספת. הפעם אנחנו מאבדים שליטה. היא נשכבת עלי ומתחילה לזוז. מכנסי ג'ינס מוערכים מדי בעיניי אבל על רוני הם יושבים נהדר. אני תופס לה את הטוסיק ומצמיד אותה אלי. דקות ארוכות או קצרות עוברות, אין לי מושג מה השעה. כמה שתינו מהיין?! כדי שלא יימאס אני תופס אותה ומתהפך עליה. אין סיכוי שאני נותן לזה להיגמר עכשיו. לא צריך ללמוד אף פעם על הכוכבים. אני רוצה אותה.
***
מזל שנשף פורים הגיע מיד אחרי הטיול השנתי, כי לא מצאתי שום דרך לדבר שוב עם רוני אחרי הפעם ההיא באוטובוס. נפל בחלקי להשתתף באירוע המוני שיבטיח גם את השתתפותה. הבעיה: בנשף פורים בתיכון יש פחות בגדים ממצעד הגאווה התל אביבי, וכמות הסחות הדעת עלולה להקשות על ההגעה ליעד. הרגליים החשופות של עדן מקפצות ברחבה כדי שהחצאית תתרומם קצת, בלי כוונה, הציצים של מורן בעיצוב שדוקטור קליין יכול רק לחלום עליו, מיני מאוס עם גרביון רשת שחור ושׂער פרוע מתעופף ברוח שבכלל לא הגיוני שנושבת כאן כי אני מזיע ואין לי אוויר. רגע. מיני מאוס? וואו, זו רוני! אני מפלס את דרכי בין הרגליים של זאת והשדיים של ההיא. נשמע כיף, אני יודע, אבל מאותו רגע הכול נהיה מטושטש. הכול חוץ ממנה. הרגליים מתערבבות אחת בשנייה והמון ציצים קופצים. רגע, גם זה נשמע טוב.
ריקוד הוא לא הצד החזק שלי, אז אני מחפש דרכים להימלט איתה. האמת היא שגם המוזיקה לא לטעמי, מה רע בשלמה ואריק?
היא מקדימה אותי. חברותיה יושבות על הבמה לידינו, והיא מנסה לעלות עליה כדי שנתיישב איתן. ואז מגיע הרגע שלי. רוני הפצפונת החמודונת מתוקונת מנסה לקפוץ על הבמה ולא מצליחה! עוד קפיצה ועוד קפיצה ועוד קפיצה.
באחד השיטוטים שלי ברשת נחשפתי פעם לקטע מרהיב של אימא ברווזה המובילה את כל אפרוחיה הברווזים. היא מטפסת על המדרגות בקלילות ואז כולם נלחמים כדי להצליח לטפס אחריה, כדי שאימא לא תברח. כולם קופצים ומתאמצים ומנסים כמה פעמים, עד הברווז האחרון והקטן ביותר. הוא מתקשה יותר מכולם ונראה שאימא שלו כבר מתחילה ללכת ומשאירה אותו מאחור. ברגע האחרון הוא מצליח ורץ מהר כדי להצטרף ללהקה. אז החמודונת שלי לא מצליחה, ומי יציל אותה אם לא אני? בלי לחשוב פעמיים אני תופס במותניה, מסובב אותה אלי ומישיר אליה מבט של ״אל תדאגי, לואיס, אני אציל אותך.״ אני אוחז בה בחוזקה, משתדל לתפוס ולהיצמד כמה שיותר, מניף אותה למעלה ומושיב אותה בּבִטחה על הבמה. אין צורך להודות לי, אני רק עושה מה שכל גיבור על היה עושה במקומי. ומי לא רוצָה לצאת עם גיבור על? כעבור יומיים כבר שריינתי את הרכב של אבא שלי והמתנתי מתחת לביתה בהתרגשות. היא נכנסה לרכב עם מעיל אפור ורחב ביותר.
״איזה קטע שאת גרה בהסתדרות. סבא שלי גר כאן, בפנטהאוז מעלייך!״
סבא שלי גר ממש כמה קומות מעליה והיא הכירה אותו. איזה יופי, היכרות אחת חסכנו.
נסיעה של עשרים דקות לים עברה במהירות. ברגעי השתיקה הגנבתי מבטים להשתקפות שלה בשמשה הקדמית וניסיתי לדמיין את הנשיקה שלנו. נמשיה על האף נראו מעטים בהשתקפות, אבל כשהגענו הפנס החזק בחניון חשף עוד כמה. פתחתי את הדלת האחורית והוצאתי את השמיכה ואת בקבוק היין הלבן שקצת הסתבכתי לפתוח, וכשסלחה לי על הפשלה הרגשתי בעננים וראיתי כוכבים.
***
האתגר בכיבוש הבחורה הבאה מלווה את חיי. אני מודע לדפוס ההתנהגות החייתי והטיפוסי שמשתמע מכך, אך מעולם לא הרגשתי שאני כזה. מבחינתי, האתגר האמיתי הוא בכיבוש לִבה של הבחורה. מעולם לא התרגשתי מהיכרות מהירה בפאב, שתייה לשוכרה ומונית למיטה. תחשבו שאני מיושן, שאני חי בסרט, שאני ריצ'רד גיר, לא אכפת לי, אני רוצה להשקיע ולהתמיד. בכיתה ד' כתבתי מכתב אהבה ליפה של השכבה. חודשיים לאחר מכן קניתי לשנינו שני חצאי לבבות על שרשרת, ובסוף השנה היא כבר הייתה שלי. העבודה הקשה משחקת כאן תפקיד חשוב. בשארית הזמן שבה לא חיפשתי לכבוש למדתי לתעודת בגרות מפוארת. לאחר מכן השקעתי שנה וחצי בקורסים מפרכים כדי להיות קצין בצבא ההגנה לישראל. ההשלכה על חיי האהבה שלי מובנת מאליה, ואם משתמעת מכך רציונליות מסוימת אז גם היא אינה מדויקת, כי באתגרים הללו מסתתר המון רגש. ניסיונות הכיבוש הנעימו וטלטלו, יצרו עניין בימים רגילים לחלוטין אך הובילו כולם למטרה אחת ברורה. כל ניסיון לווה בתקווה שהוא יהיה הכיבוש האחרון. לכל בחורה שפניתי אליה אי פעם בעבר יש רגע קטן במחשבותיי שבו הנכדים שלנו יושבים על ברכיי ומקשיבים איך סבא התחיל עם סבתא.
גלעד כבר מתקשה לעקוב אחר מספר הפעמים שהקשתי את שנת הלידה שלו כדי לפתוח את שער הכניסה לביתו, נזרקתי על ספת העור הלבנה ואמרתי, ״אני מאוהב.״
״במי עכשיו, אחי?״ הוא שואל אותי כל פעם מחדש בחיוך, מוכן לתשובה המטומטמת שלי. ״מתי הכרתם?״
גלעד, במלרע ולא במלעיל כי אחרת הוא לא יגיב, טוען שהחברים הכי טובים שלי מתחזקים קשרים רציניים משנת 1845, ואני לא מסתפק באף אחת.
״לפני שבוע בפאב. כבר יצאנו מאז פעמיים, וזהו, מצאתי את האחת.״ או, ״לפני יומיים היא התיישבה לידי בלימודים ודיברנו קצת, אנחנו יוצאים מחר.״ או, ״ממש הרגע, לפני שנכנסתי, עברה לידי בלונדינית ברחוב וחייכה אלי, או לזה שמאחורי.״
***
עצרתי את הרכב ברחוב ההסתדרות, בנקודה שבה אספתי את רוני בתחילת הערב. היא התעטפה שוב במעיל הרחב שבדרך חזרה כבר נזרק לאחור. אמרתי לה ״שלום״ עם חיוך של ילד מפגר, לא לפני שנישקתי אותה שוב במין הכרזה כזאת של, ״את שלי עכשיו״.
היה משהו מרענן וחדשני בשבילי בתחילת הקשר, שהרגיש אינטנסיבי ובוגר יחסית לקודמיו. גרנו קרוב ולשנינו כבר היה רישיון, אז נפגשנו בכל הזדמנות אפשרית. רוני מצִדה קלטה אותי מהר. היינו יוצאים יחד משערי התיכון עם ניצוץ בעיניים, כשעולם שלם וחופשי לפנינו. מרחק הליכה של שני רחובות היה מביא אותנו אל ביתה, וכמובן אל חדרה. נראה היה ששנינו נכנסנו לקשר עם חוויות מקדימות שיצרו רצונות משותפים וזהים. ימים ארוכים בילינו יחד, מסיום הלימודים עד השעות המאוחרות. היא הכינה לי אוכל, היינו צופים מעט בטלוויזיה ונכנסים למיטה. חזה עוף בצהריים וחזה רוני בערב.
כעבור שבועיים נקלעתי לשיחה מפתיעה עם השכנה המעצבנת והחטטנית. ״מי זאת הילדה שאתה יוצא איתה? היא יפהפייה!״ היא חזתה את התיאוריה שאֶהגה בעתיד, אבל עוד לפני כן הגדילה את גאוותי. עד אותו רגע לא חשבתי שאחרים רואים את מה שאני רואה. רוני הייתה יפה, אין ספק, אבל אני חשבתי שהיא יפה בעיני בלבד. רק אז הבנתי שהיא אפילו יותר יפה ממה שחשבתי, וזה עשה לי את זה. לצאת עם מישהי שמקבלת חמישה כוכבי יופי, אפילו מהשכנה המעצבנת?! חסר תקדים במונחים שלי.
***
טיפש, מפגר, חסר סבלנות, ילד בן שש, מגזים, מתאהב בקלות, רומנטיקן בשקל. מה אתה עושה?! סבבה עם ה״להתאהב בקלות״, אבל למען השם, שמור כמה מילים לעצמך. אתם יוצאים בסך הכול חודש. בכל פעם אתה חוזר על אותה טעות. גם בחופש של כיתה י' אמרת שאתה אוהב אחרי שבועיים של היכרות... והיא בכלל לא רצתה אותך! חשבת שאם תגיד היא תישבה בקסמיך ותתאהב, והיום היא ה״אהבה הנכזבת״. איפה היית כשאורי, אליל הבנות של בית הספר היסודי ״ראשונים״, לימד אותך, ״תהיה אדיש ותשחק אותה שאתה לא בעניין. זה תמיד עובד.״ יש לך הזדמנות לתקן, והפעם לפעול נכון. חכה קצת, תן לה להרגיש אותך, להכיר אותך, להתחבר אליך יותר. מותר לשתוק מעט כשאתם יושבים על הספסל ההוא בגינה מאחורי התיכון, לא מוכרחים למלא את השקט במילים. אפשר לשבת מחובקים ולשקוע במחשבות בלי להסביר אותן.
״אני צריך להגיד לך משהו.״ (טיפש, מפגר, חסר סבלנות.)
״אל תגיד את זה,״ היא מתחננת וסותמת לי את הפה עם היד הקטנה והעדינה שלה. אבל אמרתי. היא ידעה, ואני לא ציפיתי לתגובה כזו. אני מנסה לנתח את הרגע הזה כבר שנים. לעזאזל, איך היא ידעה? טון הדיבור הרציני? הסיטואציה? האישונים שלי התחלפו בלבבות?!
״את לא חייבת להגיד שגם את.״ חיבקתי והצמדתי אותה אלי, ״לא מעניין אותי שזה מוקדם מדי. רק אל תירתעי, יפה שלי, מבטיח לא להגיד את זה שוב עד שתהיי מוכנה לשמוע.״
הן מסודרות בזיכרוני מגירות־מגירות. מדי פעם, בפסח, כשאני עושה סדר במחשבות, אני מגיע גם למגירה שלה. היא גדולה יחסית למגירות אחרות, מתעקשת להיפתח גם אם רק עברתי עליה במבט. ״רוני – מה היה קורה אם...״ כך כתוב עליה באותיות דקות ומסולסלות. היא לא האהבה הראשונה ולא האקסית המיתולוגית, אבל היא גם לא עוד אחת מכל אותן הבחורות שליוו את חיי. היא תהיה שם תמיד, וכל מפגש איתה יצית את הדמיון מחדש. החוויות הראשונות שעברנו יחד, המסתורין שכנראה לעולם לא אצליח לפענח. שיחקנו מחבואים ברגשות שלנו ולא היינו מוכנים לקחת את הסיכון לצאת ולדפוק אחד את השני. אני מתכוון מבחינה מטפורית לגמרי, כי מעשית לדפוק אחד את השני לא הייתה לנו בעיה. היא הייתה שם בשבילי בתקופה הכי מבלבלת, ואני רוצה להאמין שגם אני הייתי שם בשבילה. אבל התקופה המבלבלת ניצחה אותנו. אני סוגר את המגירה חזק ככל האפשר, והיא מבינה שאין ברירה אלא להניח לי להמשיך לעזור בסידור הבית לקראת ארוחת החג.