מבוא
אני בן 19, חייל צעיר בצה"ל שרוצה לכבוש את העולם, ובראשי עולה רעיון. אני קופץ לדדה, שכן מנתניה ששוכר מאבא שלי דירה, ומעדכן אותו בהתלהבות בפרטי התוכנית: ארכוש קומת משרדים בעיר במיליון שקלים, אחלק אותה לעשר דירות ואשכיר לרווקים ב-2,000 שקל לחודש, כשהכול כלול - הארנונה, החשמל, המים, ואפילו הניקיון.
שרטטתי על דף את תוכנית פעולה שלי. ההכנסה: 20,000 שקל. המשכנתה הצפויה תעמוד על 7,000 לחודש, ועוד בערך 3,000 לחשבונות ולהוצאות. אני נשאר עם 10,000 שקל ביד, ובעוד 20 שנה הקומה כולה תהיה שלי כמעט בלי השקעה.
עם סיוע קטן מקרובי המשפחה - אחד בנקאי ואחד אדריכל - ניגשתי לאבא שלי בהתלהבות.
אבא לא אהב את הרעיון. "משכנתה וחובות זה לא בדיחה", הוא ירה בכעס. "ואם לא תשלם אתה תסתבך, ואני לא מתכוון לשלם במקומך".
במקום להתייאש ולוותר, התמלאתי ביותר מוטיבציה כדי להוכיח לו שהוא טועה. הלכתי לצחי, אחי הבכור, שמיד זרם איתי ואמר: "אני אמצא לנו נכס כזה".
את הפרויקט בניתי עם פועלים מהצומת שמחוץ לטול כרם, בשכר של 120 שקל ליום, והקפדתי על כל הפרטים, קטן כגדול. עצמתי את העיניים ודמיינתי מה דייר ששוכר דירה כזו צריך: מטבח, מקלחת ושירותים, טלוויזיה, ארון בגדים, מקום לנעליים, מקום למזוודות, ספה יפה, שולחן ושני כיסאות כדי שאפשר יהיה גם לאכול משהו, ואפילו מקום למכונת ולמייבש כביסה - מינימום מקום, אבל מקסימום אפשרויות.
פרסתי את התשלומים על השיפוצים ואת התשלומים לספקים השונים לשנה וחצי, ותכננתי אותם כך שהם ישולמו מההכנסות.
סיימתי, השכרתי, והדירות הניבו לי במשך שנים רווח יפה, עד שהחלטתי למכור.
אבא שלי התקשה להחמיא, אבל עבורי המחמאה הכי גדולה היתה כשהוא שלח את אחיו להתרשם ולהעתיק את המודל בשביל הבן שלו. אז הבנתי שהוא באמת גאה בי.
▪▪▪
אם בין שתי נקודות עובר תמיד קו אחד, הספר הזה הוא הקו שבין נקודת הפתיחה שלי בשכונה לבין הנקודה הנוכחית, שהיא מעין נקודת אמצע: המקום שבו אני יכול להתרווח, להודות על כל מה שהשגתי עד היום ולחלוק עם העולם את התובנות והמסקנות שלי מהדרך.
"הדרך להצלחה" הוא לא ספר אוטוביוגרפי קלאסי. שזרתי בו את סיפור חיי, אבל לא כדי לספר על עצמי, אלא כדוגמה לדרך שעשיתי בחיי.
נולדתי בשם עידו יהודה, והורי התגרשו כשהייתי בן שנה. בשנותי הראשונות לא באמת חוויתי את אבא, ואמא עבדה קשה מאוד מבוקר עד לילה בבית מרקחת בתל אביב. משום כך, מורֵי הדרך שלי היו צחי וכנרת - אחי ואחותי הגדולים.
למרות שלא היה לנו כסף, אמא ניסתה תמיד לתת לנו את ההרגשה שלא חסר לנו כלום. רוב הזמן היא גם הצליחה בכך. למדתי לחיות כמעט מכלום ולהיות שמח בחלקי. גם היום, כשיש לי, הכלום עדיין משביע אותי.
לא הייתי תלמיד טוב, אבל בזכות כמה אירועים משמעותיים, ובזכות המשפחה ואנשים יקרים שנקרו בדרכי, צלחתי את תקופת הלימודים.
בדרך, עוד לפני בר המצווה, כשכל החברים נהנים מקייטנות ומחופשות, כבר התחלתי לעשות "עסקים", אחד אחרי השני: תקליטן, מוכר לחמניות חמות, משווק חולצות לילדי בית הספר. אחר כך הגיעו אולמות האירועים והנדל"ן. על כולם אספר כאן.
את הסיפורים שלפניכם בחרתי אחרי מחשבה רבה. חשוב היה לי לשתף את הקוראים בכל האתגרים שנתקלתי בהם, אתגרים שכל יזם עשוי להיתקל בהם בדרך להצלחה.
מה זו הצלחה? זו כבר השאלה הגדולה של הקיום האנושי. יש כאלה שמבחינתם מאות מיליוני שקלים בבנק הם ההצלחה. אחרים יגדירו אותה כהגעה לסטטוס מכובד, לתואר אקדמי, לתפקיד פוליטי בכיר, או להיות ספורטאי בינלאומי.
עבודה קשה, קבלת החלטות מהירה, מצוינות, יצירתיות וגם לא מעט מזל - נראה שאלה הם היסודות שהביאו אותי לאן שהגעתי.
איך זה עובד, או איך זה עבד אצלי? התשובה, אני מקווה, תיפרש לפניכם בפרקים הבאים.
על עצמי למדתי שלא פחות מהשורה התחתונה, חשובה הדרך. "יגעת ומצאת - תאמין", נכתב בפרקי אבות. משום שאם הדרך נכונה, ואם פעלת נכון לאורכה, בסופו של דבר ההצלחה בוא תבוא.
▪▪▪
כשהשתחררתי מהצבא, בגיל 21, כבר הייתי שותף באולם חתונות ומלצר ראשי. ילד מגודל - גם בגובה - שעובד 20 שעות ביממה ומחלק הוראות לעובדים, שגיל חלקם כפול מגילי.
אז עדיין לא חשבתי על זה. אבל כשיש לך מטרה, לא אמור לעניין אותך שום דבר מלבד הדרך אליה והתוצאה. הייתי ביישן, מופנם, אבל לא התעסקתי בזה, אלא בחשיבה מחוץ לקופסה, בהרמת אירועים ברמה הכי גבוהה, בניהול העסק. וכשחושבים על המטרות ומסתכלים רק עליהן, שוכחים את הפחדים, את הביישנות ואת הקשיים. פשוט מנצחים.
את הכול אפשר לנצח, אם מתמקדים במטרה ולא מסיטים ממנה את המבט אפילו לרגע.
אמא תמיד הסבירה לי שאני מיוחד, כי אני אמיתי ואנשים יודעים להעריך את הכנות הבסיסית הזאת; את העובדה שמי שעומד מולם לא מתבייש בפגמים או בחסכים, לא מתבייש בזה שהוא לא מושלם. כי אף אחד לא מושלם.
זאת היתה הדרך שלי להצלחה.
▪▪▪
אין אדם שחייו הם הצלחות בלבד, וגם אצלי היו כישלונות בדרך. כך, למשך כמה שעות, ביום אחד בעשור השני של שנות האלפיים, תחושת הכישלון שרפה לי את הגרון. שבועות של הכנה, התעסקות בפרטים הקטנים, המון תקוות וחלומות, ופתאום מגיעה משום מקום סטירה מהדהדת, בלי שהגוף מוכן אליה.
כמו מאמן כדורגל שבונה את הקבוצה הכי טובה בעולם, מביא את השחקנים הטובים וגם המתאימים ביותר, עובד על פי הספר, ואז חוטף תבוסה מהדהדת. 0-4 כזה, שגורם לכל הגוף להתכווץ בכאב.
כך הרגשתי ברגעים הראשונים, כשהעסקה הגדולה והראשונה שלי בגרמניה נפלה. תסכול אמיתי, כזה שחודר לעצמות. בעיקר התאכזבתי אז עבור השותף שלי, שהיתה זו העסקה הראשונה שלנו יחד. מילא להפסיד בעצמי, אבל כשיש מי שמאמין בך - זה כואב פי שניים.
בסדר, אמרתי. חטפתי מכה. יום אחר כך כבר הפקתי את הלקחים מהנפילה, והסתערתי מיד על היעד הבא. דווקא מתוך הכישלון הגיעה הצלחה, ועוד אחת.
בדיוק כמו בילדות, בנתניה. ילד ביישן, מובך בקלות, שלומד מהכשלים, מהחסכים, והופך אותם ליתרונות. תלמיד די בינוני שמוצא תמיד מוטיבציות להפוך למצטיין. ילד ממשפחה מהמעמד הנמוך שמפלס את דרכו לעשירון העליון; לומד מתי להמר וללכת על הכול, ומתי לשחק סולידי, לשמור על מה שהשיג.
▪▪▪
"הדרך להצלחה", זו לא רק הדרך להצלחה, אלא החיים כשאתה כבר שם, בפסגה. איך לשמור על מה שיש לך, איך לא להיכנס למרדף אחרי המיליון הבא. איך לא לשלם את המחיר שכמעט כל אנשי העסקים המצליחים משלמים במוקדם או במאוחר, ואיך לא לתת לאגו להוביל אותך.
זו אולי קלישאה שנשחקה, אחרי שמאות מיליוני אנשים במהלך ההיסטוריה עשו בה שימוש, אבל בעינַי היא מדויקת לחלוטין: איזהו עשיר - השמח בחלקו.
בקובה ראיתי אנשים שאין להם שקל על הנשמה. הם גרים ברחוב, מבלים את היום בריקודים ובשירה, ולזכותם ייאמר שאין להם דאגות כלל וכלל.
אחרים עובדים סביב השעון ואין להם זמן לבלות וליהנות מהחיים, או לראות את הילדים ולהיות חלק מן החיים שלהם. רק כשמאוחר מדי, וקו הבריאות משתבש, הם נזכרים בכך.
אמנם רמת החיים שלהם גבוהה יותר, אך האם זה באמת שווה? אני תוהה.
▪▪▪
בחיים למדתי שמשתלם להיות אופטימי, לראות תמיד את הצד החיובי שבדברים. אני מעדיף תמיד לשפוט סיטואציה או אנשים קודם כול בצורה חיובית, ורק אם אתבדה - ארשה לעצמי להתאכזב. האדם הפסימי, לעומת זאת, מתאכזב מראש, עוד לפני שנתן צ'אנס.
אולי בדרכי, על ציר הזמן, פשוט נסעתי כל העת על הנתיב החיובי והשמח.
▪▪▪
פגשתי בשנים האחרונות זוגות שהגיעו לקצה הדרך, והחליטו להתגרש. כאלו שמבזבזים זמן יקר מהחיים והון עתק לעורכי דין על מלחמות, כאשר לא אחת נראה כי היו יכולים לפתור הכול בדרך נעימה יותר, ואפילו לחסוך כסף.
השנים הללו, שמבוזבזות על מלחמות, מי מתמחר אותן? האם הן לא שוות כסף? אני לעולם לא שוכח שהגענו לחיים האלה לכמה עשרות שנים בלבד, ואין לי כוונה לבזבז אותן על מאבקים.
כפי שתגלו בהמשך, אני פשוט נמנע ממלחמות כדרך חיים וכתפיסת עולם. לא משום שאני חושש להתעמת, אלא בגלל שאני מבין שבחיים אין טעם לייצר אויבים. להפך, גם את אלה שמבקשים להיות אויבים, עדיף לשמור קרוב.
אם תריב עם מישהו ותנצח, לא באמת ניצחת, מפני שהרווחת אויב, שרק יחפש מתי להחזיר לך כגמולך. אבל אם תתפשר, ואפילו אם נאלצת לנשוך מעט את השפתיים, עדיין יצאת מנצח, הרווחת אדם שידבר עליך טוב ונמנעת מאויב.
▪▪▪
מי אני? אם תשאלו חברים, הם יספרו לכם שיש שני עידו: זה שעולה במעלית בדרך למשרד, וזה שיורד בדרך הביתה.
בעבודה אני ממוקד, רציני, חד. בחוץ: משפחה, ילדים, בילויים, מוזיקה. זה הסֵדר הנכון.
בשני הצדדים גם יחד, תמיד התחברתי לדמויות שהתחילו מלמטה והתקדמו, לדרך שעברו. התחברתי בעיקר לאלה שהצליחו ונשארו על הקרקע, נותרו נאמנים לעצמם, לחברי הילדות, למשפחה ולערכים.
שמעתי פעם מדרש יפה: למה מברכים ביהדות ש"תהיה מהיר כאיילה"? הרי האיילה אינה החיה המהירה ביותר.
והתשובה: לאיילה יש תכונה ייחודית. היא רצה מהר, ואז עוצרת ומתבוננת לאחור, ואז שוב רצה וחוזר חלילה. הלקח הוא לרוץ מהר, אבל תמיד לעצור ולהתבונן לאחור, על האנשים שצעדו איתך. על המשפחה והחברים. כל אלה הם חלק ממך. זוהי מהירות, שעליה מברכת התורה.
▪▪▪
בספר שלפניכם ביקשתי לחלוק מהניסיון הפרטי שלי ולהעביר קורס מזורז ביזמות, בשיווק נכון, בראייה מרחבית ובתעוזה.
למה? בין היתר, משום שגם אני שאבתי חלק ניכר מההשראה שלי מספרים כמו "קין והבל", ו"האדמה הטובה".
הקפדתי לגעת בכל הסוגיות שקשורות לעסקים, וגם בנושאים שקשורים לתרבות הישראלית. מבחינתי, ניסיתי גם לבנות מודל עבור כל אחד שחולם בגדול אבל לא ממש יודע איך להגשים את החלום ולהופכו לפעולה שמובילה להצלחה.
מקווה שתצעדו כאן איתי, ותיהנו על הדרך גם מהנוף.
