השזלונג הוויקטוריאני

"האם תיתן לי מילה של כבוד," שאלה מלאני, "שאני לא עומדת למות?"

 

הרופא ענה, "איזה מין בקשה מטופשת. ברור שאת עומדת למות, וגם אני, וגם גאי, ובסופו של דבר אפילו ריצ'רד ימות. מה שאת באמת שואלת זה אם את עומדת למות בקרוב משחפת, וכאן התשובה שלילית, למרות שאני לא נותן לך שום מילת כבוד."

 

מלאני התרוממה מתוך קן הכריות. "למה לא?" דרשה לדעת. "אם אתה באמת בטוח, למה לא?"

 

הרופא אמר בתקיפות, "תשכבי בחזרה." הוא חיכה עד שהיא תשקע בצייתנות אל בין הכריות המרובעות הגדולות. לציפיות הוורודות היה ברק עדין שכלי מיטה טובים עדיין קיבלו במכבסות טובות, והן העניקו מזוהרן הוורדרד החיוור לפנים הקטנות היפות ולפלומת השיער הילדותית הזהובה שהקיפה אותן. "תראי איך את קופצת," אמר בתוכחה מדומה, "ואחר כך את מתפלאת שאני לא מוכן להבטיח הבטחות?"

 

אבל עכשיו, בתוך הקן שלה, למראה חיוכו, מלאני הרגישה בטוחה יותר. היא חייכה אליו בחזרה והתכוונה לומר בסך הכול שהיא אוהבת אותו ובוטחת בו, והרופא שוב תהה כיצד החיוך הזה תמיד נראה כמזמין תענוגות שמלאני עצמה לבטח מעולם לא ידעה. "עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותך מחייכת ככה," אמר. כן, הרבה מאוד זמן, עכשיו כשהוא חושב על זה. היא לא חייכה ככה מאז ש... "עכשיו אפשר לחייך," אמרה מלאני, "עכשיו כשאני יודעת שאני לא הולכת למות," אבל היא לא הצליחה להימנע מלהרים את קולה בשאלה בסוף המשפט.

 

הרופא נאנח. "אם הייתי יודע שתקימי כזאת מהומה בגלל תוצאה שלילית אחת," אמר, "לא הייתי מספר לך עליה." הוא קירב מעט את כיסאו אל המיטה, ובפעם האלף לא העריך נכונה את משקלו. הוא שאל את עצמו בכעס מדוע גאי מעולם לא אמר למלאני שכיסאות מעיסת נייר עם דוגמאות צבעוניות אמנם נראים נחמד מאוד בחדרה של גברת, אבל גבר שמבקר שם זקוק למשהו מעט יותר מוצק לשבת עליו. "עכשיו תקשיבי לי טוב," אמר. "כיוון שהיית ילדה טובה וצייתנית עד עכשיו, הצלחנו לעצור משהו שהיה עלול להיות חמור מאוד, ואם תעזרי לעצמך להחלים ואנחנו נשגיח עלייך כמו שצריך, אין סיבה שדבר כזה יחזור על עצמו בעתיד."

 

"אפילו לא אם אני אלד עוד תינוק?" שאלה מלאני.

 

"טוב, במקומך לא הייתי יולד יותר מדי תינוקות," אמר הרופא בזהירות, "אבל הבעיה היתה קיימת עוד לפני שהתחלת את ריצ'רד ורק חיכתה להזדמנות. אני בספק שהיא היתה מתפרצת מהר כל כך אם לא היית בהיריון, אבל היא היתה בוודאי עלולה להתפרץ גם בזמן אחר."

 

"אבל מזל שהיא חיכתה כל כך הרבה זמן, נכון?" שאלה מלאני וחייכה שוב.

 

"מזל גדול," אמר הרופא בפנים חמורות סבר. מלאני לעולם לא תבין כמה מזל היה לה שאחרי שהם החליטו להסתכן ולהמשיך בהיריון, הכתם החשוד לא נעשה פעיל אלא רק אחרי שהעובר היה חזק מספיק, ולכן הם הצליחו, בזירוז לידה בהול, להעניק לה בן בריא. "אבל זה היה לפני — בואי נראה — שבעה חודשים בסך הכול," אמר בהמשך לרצף מחשבותיו, לא לרצף השיחה. "אסור לך להשתולל, את צריכה לנוח הרבה מאוד זמן. אנחנו נעביר את הקיץ בשקט ובשלווה ככל שניתן, וברגע שמזג האוויר יתחיל להידרדר נשלח אותך לשווייץ עם בעלך היקר, שישגיח עלייך טוב־טוב."

 

"ועם ריצ'רד," אמרה מלאני, שעדיין לא הצליחה להשתכנע שאין לפחד או להירתע מדברים שלא נאמרו.

 

"ועם ריצ'רד," אישר הרופא. "האומנת שלנו כבר מחכה להיות בין זרים?"

 

"ככה האחות סמית אומרת," ענתה מלאני. היא התחילה לזרוח. עד מהרה, ידע הרופא, היא תהפוך נרגשת ונמרצת ותצחקק ללא הרף ותכלה את מאגרי הבריאות הזעומים שלה, ומחר היא תשכב שוב מותשת ותפציר בו שוב להבטיח לה שהיא לא עומדת למות. "אבל בינתיים," אמר, והדגיש את המילה, "אנחנו חייבים להמשיך באותו אופן — בלי להשתולל, בלי להתרגש, בזהירות ובקפדנות מרביות. את חייבת לנהוג בעצמך כאילו..." עיניו שוטטו סביב החדר הנאה וחלפו על פני הטפט הצהבהב המשיי, וילונות הקרם הבוהקים עם השושנים הוורודות העצומות הרקומות בהם, ראש המיטה העשוי עץ חום ומעוטר בקרנות יער מפזזות, ולבסוף על פני המראה שעל שולחן האיפור, שנחה על מפת תחרה וסביבה כרובים סמוקי לחיים שריחפו להם בינות זרי פרחים צבעוניים, ושם מצא סוף־סוף את האנלוגיה שלו, "כאילו את בובה מפורצלן דרזדן."

 

"מי בובה מפורצלן דרזדן?" שאל גאי, שנכנס לחדר עם שתי כוסות שרי. "מֵלי שלי היא בובה מפורצלן דרזדן?" הוסיף בשובבות. הוא הושיט את אחת הכוסות לרופא והתיישב על המיטה, לא לפני שהקפיד להניח תחילה את הכוס שלו על השולחן הקטן הסמוך ולמשוך למעלה את מכנסיו המפוספסים המהוגנים, תו ההיכר של פרקליטים צעירים ומבטיחים, של בחורים אהודים המבוקשים בחוגים הנכונים. מדוע אני לא באמת מחבב אותו? שאל הרופא את עצמו שוב. הרי לא באמת ציפיתי — אחרי הכול, אני מכיר את מלאני כמעט מאז שהיתה ילדה — ושוב הוא דחק את המחשבה הפולשנית ממוחו ואמר לעצמו בתקיפות שאין לו סבלנות לכל הקשקושים הפסיכיאטריים האלה. הרי מי לא יקנא בבחור צעיר ועשיר כל כך, עם ביטחון רב כל כך בעצמו ובעתידו עד שהוא מרשה לעצמו לעזוב משרד שזה עתה הוקם כדי להתלוות לאשתו לשווייץ למשך חצי שנה? וטוב שכך, קבע הרופא ברשעות. עם כל המחוות והמילים היפות שאדון גאי מרעיף עליה, הוא לא נראה כמו גבר שמנע מעצמו את סיפוק חשקיו בחודשים האחרונים. "בדיוק אמרתי למלאני שככה היא צריכה לטפל בעצמה," אמר בקצרה.

 

"וכך היא תעשה," הבטיח גאי. "נכון, אהובתי היפה?" הוא החל לשחק באצבעותיה, וכשהמשיך בדבריו לבש קולו את הפומפוזיות המעושה — ואף על פי כן לא לגמרי מעושה — האופיינית להומור שלו. "השימוש במונח 'פורצלן דרזדן' כדבר המייצג עדינות ויוקרה מלמד על הפערים המצערים בשליטתה של בריטניה בשווקים העולמיים במאה התשע־עשרה. כמה מוזר שדווקא הגרמנים, שמגלמים בדמותם כבדות, מגושמות, כל מה שעומד בניגוד מוחלט לחפץ שאנחנו מדברים עליו, הם שסיפקו לנו את המונח שקופץ לך היום לראש כשאתה רוצה להפציר במלאני להתמסר לטיפול הבלתי פוסק והבלתי נלאה שלנו..." בכל זאת נדרשה לו נשימה כדי להשלים את המשפט — גאי נשם אותה באופן הכי פחות בולט שאפשר וסיים בנימת ניצחון, "ולטפל בעצמה גם כן."

 

"כמה שאתה חכם, יקירי," אמרה מלאני בהערצה. "אני מרגישה טיפשה כל כך לידך."

 

"אבל אני אוהב אותך, טיפשונת," אמר גאי. ודוקטור גרגורי, שצפה בהם, אמר לעצמו שזאת אמת לאמיתה. אבל מלאני לא טיפשה כל כך כמו שנדמה לו, ממש לא, היא פשוט אחת מאותן בריות נשיות בעליל שהופכות את עצמן לכל מה שהגבר שלהן רוצה שהן יהיו. לא שהייתי מגדיר אותה חכמה, אלא ערמומית — מחשבותיו נבלמו בגלל הזעזוע הקל שגרמה לו המילה שבחר, אבל הוא המשיך בנחישות — כן, היא תהיה ערמומית כשועלה במידת הצורך. אבל לא יהיה צורך, אמר לעצמו ותהה למה הוקל לו כל כך לדעת שיש מי שאוהב את מלאני ודואג לה ומגן עליה ככל שניתן להגן על משהו בעולם הזה.

 

ועכשיו הוא צפה בה עוטה הבעה מתפנקת ואומרת לגאי במצוקה מזויפת, "דוקטור גרגורי לא מוכן להבטיח לי שאני לא עומדת למות," והבעל והאישה, שעדיין החזיקו ידיים, הביטו כמעט בחשאי לעבר הרופא בלי שיעזו להסגיר במבטיהם שעשוע או דאגה.

 

הרופא דחף את כיסאו לאחור וקם. "את מנסה לכפות עלי את רצונך, גברתי הצעירה," אמר, "ואני לא אתן לך לעשות את זה. זאת הפעם האחרונה שאני מתכוון לשאת את הנאום הזה. לפני ארבעה־עשר חודשים, שבעה חודשים לפני שריצ'רד שלך נולד, דוקטור מקפירסון ואני גילינו כתם חשוד בריאה השמאלית שלך, ושנינו חשבנו שאולי כדאי לוותר על התינוק הנוכחי ולהתחיל לעבוד על אחד חדש אחרי שננקה אותה. אבל בסופו של דבר החלטנו בצדק — כלומר, אני מקווה שכך יתברר — להרשות לך לשמור את התינוק מתוך הבנה ברורה שאם המצב יידרדר, לא יהיה עוד תינוק עד הפעם הבאה, והפעם הבאה הזאת עשויה להיות רחוקה מאוד כתוצאה מהמצב. כשאמרנו את זה קיווינו שנינו, כידוע לך, שהכתם החשוד יישאר בגדר חשד ותו לא. אבל הוא התחיל להשתולל, כמו שקורה לעתים קרובות במקרים כאלה, ולמרות שבמזל גדול הצלחנו להעניק לך תינוק בריא ויפה, את חייבת לזכור שבמשך זמן רב היו בתוכך גם חיידקי שחפת פעילים רבים."

 

אבל מלאני הפסיקה להקשיב. היא אהבה להאזין לנאום, אהבה את נימת החשיבות המופנית כל כולה כלפיה, אבל אחרי הקטע שמספר על הסוף הטוב, היא אף פעם לא הקשיבה לאזהרה. "דוקטור גרגורי מדבר כאילו הוא זה שעשה את התינוק," אמרה לגאי. "אבל לא הוא עשה אותו. אנחנו עשינו אותו, נכון?"

 

"אנחנו בעצמנו," הסכים גאי, אבל פנה בנימוס אל הרופא והוסיף, "אם כי יש להודות שקיבלנו עזרה חיונית לאורך הדרך. עליתי לראות אותו ממש עכשיו," אמר למלאני. "הוא שכב על הבטן הקטנה שלו כשניגבו לו את הטוסיק ומצץ במרץ את האגודל."

 

"חמוד קטן!" קראה מלאני. עיניה נדדו מבעלה אל הרופא, והיא תבעה לדעת, "מתי תיתן לי לראות אותו כמו שצריך, לא כשמחזיקים אותו בדלת, כאן, כאן, כאן?" היא חבטה במזרן לידה במקום שבו התינוק אמור לשכב אך מעולם לא שכב.

 

הרופא נאנח, כי ידע שאזהרותיו היו לשווא, ושאל את עצמו אם עליו להזכיר לה שוב להימנע מכל ריגוש ומתח — אבל ריגוש ומתח, זאת ידע תמיד, היו תגובתה הטבעית של מלאני לחיים. במשך שמונה חודשים צייתה ושכבה במיטתה בדממה, אבל היתה זו דממה של כעס וטינה עצורים, לא של הרגיעה הנדרשת. עיניה הכחולות הגדולות סיפרו בלהט על אומללות ועל חוסר סבלנות ועל כמיהה גם בלי שיזדקקו לקולהּ, שהרי הורו לה להשתמש בו בחסכנות, לדבר בו רק על צרכים חיוניים, לא לבזבז אותו על תלונות או על אהבה. בכל יום, כשנכנס לחדר, בדק הרופא אם כבר ניכרת השלמה בעיניה של מלאני, אבל כעת ידע שהשלמה לעולם לא תהיה בהן, שהן יהיו מלאות טינה וכעס עד שירשה להן לשמוח שוב.

 

יש להביא בחשבון, אמר לעצמו הרופא, שכמות המרץ שמלאני משקיעה בשכיבה ללא תנועה שקולה לכמות המרץ שרוב הנשים משקיעות ביום שלם של שופינג. הוא חזר שוב על אזהרתו. "היתה לך תוצאה שלילית אחת, כמו שאת יודעת, אחת בלבד, וכבר עכשיו את מתנהגת כאילו את יכולה לטפס על המַטֶרהוֹרְן."

 

"אני מצטערת," אמרה מלאני בתחינה, "אבל זה בגלל הבדיקה. כל כך הרבה זמן אני מתנהגת יפה, ועכשיו כשאני יודעת שהבדיקה היתה בסדר, יש לי תחושה שסוף־סוף הגענו לאנשהו ואני מרגישה שאני פשוט לא יכולה להמשיך. משהו חדש ומרגש פשוט חייב לקרות."

 

כדאי שאני אגיד לה, החליט הרופא. הוא אמר, "טוב, אנחנו כן מתכוונים לתת למשהו לקרות, למשהו מרגש מאוד. סיפרתי לדוקטור מקפירסון מה היתה תוצאת הבדיקה האחרונה כשפגשתי אותו בבית החולים הבוקר, ממש לפני שבאתי לכאן, והסכמנו שאם תשיגי שלוש תוצאות טובות ברצף, ניתן לך לשחק עם ריצ'רד."

 

כפי שציפה, מלאני זינקה לישיבה עוד לפני שהספיק לסיים וכל הווייתה שפעה התרגשות. הוא פלט אנחה תיאטרלית, והיא מיהרה לשכב שוב. למה, בשם אלוהים, היא לא מסוגלת לעשות שום דבר בעדינות, שאל את עצמו הרופא.

 

אפילו עכשיו, כשהיא שוכבת בצייתנות במיטה, התהדקה אחיזתה בכף ידו של גאי והשריר בזרועה נמתח. "שמעת, מתוק שלי, שמעת?" קראה אל גאי. "הוא ייתן לי את התינוק שלי — אוי, אתה חושב שהוא יזהה אותי? נכון שזה יהיה נורא אם הוא לא יאהב אותי? אתה חושב שמאוחר מדי..."

 

בעוד דקה היא תפרוץ בבכי אלא אם כן תימצא לה הסחת דעת, חשב הרופא בקדרות. הוא אמר, "ועכשיו כשיש לך משהו לצפות לו כדי שלא תשתוללי, מה דעתך על פינוק קטן שיעזור לך להחזיק מעמד? אם את מסוגלת להיות בשקט למשך דקה אחת, אני אספר לך."

 

"ברור שאני מסוגלת להיות בשקט — אני בשקט," אמרה מלאני בתוכחה ונשאה אליו עיניים מתחננות, והוא אמר, "מה דעתך על שינוי בנוף? לא שהנוף מהחלון הזה לא יפה, עם עצי השיטה האלה, אבל אני מתאר לעצמי שהיו לך מספיק עצי שיטה בזמן האחרון, וכל אחד זקוק לשינוי מפעם לפעם."

 

"אתה מתכוון," קראה מלאני, "שאני יכולה לצאת מהחדר הזה?"

 

הרופא הנהן.

 

כשהם החליטו לראשונה לקנות את הבית — ונהנו מחרדתם ומתדהמתם של שני זוגות ההורים, שהתעקשו כי אף אחד לא יכול לגור שם, מעבר לפסי הרכבת, ליד התעלה, הרי זאת חורבה של ממש — מלאני לא היתה מעלה בדעתה שחדר השינה המתוק שתכננה ייראה לה יום אחד כבית סוהר. כמה נהנו היא וגאי להדוף את מחאות הוריהם בנימת תחכום ועליונות. הם סיפרו להם על אמן ואדריכל שכבר קנו ושיפצו בתים ברחוב הנשכח הזה מתקופת הריג'נסי ("אמנים ואדריכלים זה לא פרקליטים," אמר אבא שלו. "אלה טיפוסים שלא רואים את העולם כמונו"), ובהמשך שוקמו ושופצו שני בתים נוספים, אחד על ידי מרצה צעיר והאחר על ידי עובד ציבור בכיר שאת שמו אפילו ההורים הכירו, מה שהשאיר בית אחד בלבד ברחוב בידיהם של אנשים ממעמד הפועלים — בית שהפך למושא מזימותיהם הסבוכות של בעלי הבתים האחרים בערבי קיץ, כשיצאו עם כוסות שרי לשבת בגינות הקטנות שלהם, מאחורי השביל עם מעקה החבלים שגבל בתעלה. וכמה שהבתים השתנו מאז שגאי ומלאני לנגדון באו לכאן לראשונה לפני שנתיים. אז נראו כל הבתים אותו הדבר, עם לבנים מלוכלכות וצבע מלוכלך ווילונות תחרה מלוכלכים. רק הגינות היו שונות, פה מסלעה, שם גמד גינה, ובאחרת גדר עץ ירוקה ולבנה זעירה סביב הצמחים. ועכשיו הגינות היו זהות, מרוצפות כולן בקפידה במרצפות אבן ריבועיות ומרוהטות ברהיטי ברזל לבנים דקי רגליים, ודווקא הבתים נעשו שונים זה מזה, אחד עם דלת כניסה אפורה ובטורקיז, אחר בשחור בוהק ובאלון בהיר מעושן ומודע לעצמו, עם סטודיו מעל ביתו של האמן, ואצל גאי ומלאני הקומה העליונה החדשה, מתנה מהוריו לקראת בואו של התינוק החדש, ובה חדר שינה קטן, חדר ילדים וחדר אמבטיה.

 

"אבל ברור שאת צריכה לבחור את הצבעים," אמרה האחות סמית בשידול ובעידוד בכל פעם שמלאני דחפה מעליה את הדגימות והדוגמאות ואמרה שזה בכלל לא חשוב, כי התינוק לא יחיה וגם היא לא. האחות צדקה כשהתעקשה בסבלנות רבה שמלאני היא שצריכה להחליט, וכאשר היא שלחה את מחשבותיה לחקור את חדרי הבית, היה ברור לה שחדר הילדים יהיה בלבן ובארגמן, וחדר השינה של התינוק בצהוב ובכחול. אך אף על פי שהאחות ניסתה לבדר אותה בשרטוט תוכניות קטנות, היא אף פעם לא הצליחה לראות בעיני רוחה את החדרים על כל פרטיהם ולהיות בטוחה איך כורסת ההנקה תיראה בשלושה ממדים, אלא תמיד דמיינה אותה כצורה ריבועית על דף נייר שבתוכה המילים "כורסת הנקה" בכתב ידה של האחות, והמציאות היחידה בשלושה ממדים שנותרה לה היתה חדר השינה שלה, שממנו התנדפו זה מכבר כל גוני האהבה והאושר וההנאה.

 

"אני חושב שנעדכן את האחות סמית בתוכנית הזאת," אמר דוקטור גרגורי. הוא קם מהכיסא ופתח את הדלת המובילה אל חדר האורחים שבו חיכתה האחות בסבלנות — מלאני ראתה אותה מהמיטה — עמדה ליד החלון ודפדפה בגיליון החדש של "ווג". היא תמיד יצאה מהחדר ברגע שהחלק המקצועי של הביקור הסתיים, אבל חיכתה בחדר האורחים למקרה שיזדקקו לה ולא עלתה לחדר השינה הצהוב־כחול שבו ישנה, שכן האומנת הסכימה ברצון שבשלב זה ובהתחשב במצב היא והתינוק יכולים להסתפק בלי בעיה בחדר הקדמי.

 

"בדיוק אמרתי לגברת לנגדון שאנחנו חושבים שמגיע לה שינוי אווירה," אמר הרופא בשובבות, והאחות זיהתה את נימת הדברים וענתה לו במבטא האירי העמוק שלה, "אם אתה שואל אותי, לזה היא לא תתנגד." ושניהם הביטו בלבביות במלאני, הילדה הטובה שהובטח לה פינוק.

 

"אז בואו נראה," אמר דוקטור גרגורי וחזר שוב לקול הרציני שלו כדי לבצע הערכה מקצועית של המצב. "כאן את פונה מזרחה, מה שאומר שאת כבר מקבלת את כל השמש שאת זקוקה לה בבוקר. אבל אם נעביר אותך לחדר האורחים אחרי הצהריים, נוכל לטגן אותך היטב ברגע שהקיץ יגיע בטובו."

 

"אין טעם לעבור אם יורד גשם כל הזמן," אמרה מלאני וגילתה ששינוי, אחרי כל כך הרבה זמן, הוא דבר מבהיל.

 

"בני המזל מתלוננים תמיד," אמרה האחות סמית בנימה לא לגמרי קלילה. "אני לא אופתע לגלות שאפילו השמש בכבודה ובעצמה עושה מאמץ מיוחד לזרוח עלייך."

 

"השאלה המעשית שעלינו לשקול," אמר דוקטור גרגורי, "היא מה יש בחדר האורחים שתוכלי להתרווח עליו." הוא פתח שוב את הדלת שבין החדרים, וגאי קם ממיטתה של מלאני וניגש להביט מעבר לכתפו של הרופא.

 

במבט ראשון החדר לא נראה מבטיח במיוחד. מול האח עמדה ספת אמפייר קטנה צבועה שגאי ומלאני תמיד נמנעו מלשבת עליה בעצמם אף שאורחים מעולם לא התלוננו במפורש, ואיש לא היה יכול להכחיש שנעים מאוד להתבונן בה ושהיא משתלבת נהדר עם דוגמת הכדים הזהובים על הטפט, שגם הוא בסגנון אמפייר. היו שם שתי כורסאות מודרניות נוחות וכיסא מרופד קטן ונוקשה ללא משענות ידיים, שמלאני דמיינה את עצמה יושבת עליו וסורגת במהלך החודשים האחרונים להריונה, ראשה הזהוב רכון מעל צמר לבן ופניה המלאכיות המכונסות מפצות על תלאות גופה. אבל עוד לפני שנרכש הצמר רותקה מלאני למיטתה כשהיא חסרת אונים וזועמת, ואת מלאכת הסריגה ביצעה לידה במהירות ובמיומנות — אך לבטח לא באהבה — האחות סמית. זיכרונותיה של מלאני נדדו ברחבי חדר האורחים בעקבות מבטו הסוקר של הרופא, שפנה אל גאי ואמר, "אני לא רואה..." אבל מלאני קטעה אותו בהתלהבות, "אני יכולה לשכב על השֶׁזלוֹנג הוויקטוריאני."

 

"על השז־מה?" אמר הרופא והסתובב במהירות, וגאי אמר, "נכון, היא צודקת לגמרי. תראה!" הוא אחז בזרועו של הרופא והוביל אותו פנימה, אל הקיר שהדלת הפתוחה הסתירה. ושם עמד השזלונג הוויקטוריאני.

 

הוא היה מכוער ומגושם ויוצא דופן, אורכו יותר משני מטרים ורוחבו בהתאם. הראש והרגליים של המושב הארוך התעקלו מעט זה לעבר זה, כאילו הם רוצים להיפגש, ויצרו מעין מבנה עילי מחופה לֶבֶד אדום כהה מעל הרגליים והמסגרת המגולפות להרשים. הצד הימני היה מוגן במשענת גבוהה מרופדת שהתעקלה לאחור וסלסולים מסוגננים מגולפים בה, וגם חצי מגבה של המשענת האחורית היה מכוסה בריפוד במסגרת מגולפת. הדור הקודם של הרהיט, מתקופת הריג'נסי, היה לבטח עדין ורב־קסם. הצאצא הזה היה דוחה ובוודאי לא היה נכנס אל בית כביתם של גאי ומלאני אלמלא האיכות הייחודית של רקמת ברלין בעבודת יד, זרועת ורדים בוהקים עצומים, שכיסתה את הלבד השחוק לכל אורך הרהיט, מריפוד המשענת ועד קצה המושב.

 

"איזה דבר מחריד!" אמר הרופא. "איפה מצאתם אותו?" ובלי לחכות לתשובה הוסיף, "נראה לי שהוא מתאים לנו בדיוק."