פתח דבר
הנובלה ‘הכפר שהחליט שכדור הארץ שטוח’ היא פארסה הבנויה על טיול במכונית. הגיבורים במכונית הם קיפלינג (אם מניחים שיש לזהותו עם המספר) שהוא עיתונאי ידוע, וודהאוס, מומחה להחייאת עיתונים גוועים, אולייט, צעיר מבריק בוגר אוקספורד ופאלאנט, חבר פרלמנט טורי (שמרני). כשהם מגיעים לכפר בשם האקלי עוצר אותם שוטר ומאשים אותם בנהיגה במהירות מופרזת. הם מובאים לפני שופט השלום המקומי. לדעתם, מרשיעים אותם בצורה מוגזמת ומתנשאת. אחריהם מאשימים ומרשיעים את באט מסקרייר, אימפרסריו מפורסם של תיאטרון בורלסק — והם כולם מתאספים ומחליטים לנקום.
מתברר ששופט השלום, סר תומאס אינגל, הוא בעל אחוזה מקומי וחבר פרלמנט מטעם מפלגת הרדיקלים. ראוי לציין שאחד מחטאיו הייתה פנייתו אל מסקרייר מכס המשפט ברמזים אנטישמיים.
תהליך סיפור הנקמה מתרחב ומתגבש יותר ויותר ובמהלכו מענגים את תושבי הכפר בארוחה נדיבה, ‘ארוחה לחמש מאות ומשקאות לעשרת אלפים’, ומשכנעים אותם להצביע שכדור הארץ שטוח. דיווח על כך מתפרסם בכל העיתונים, שיר פופולרי נכתב, נוצר ומופץ ריקוד, מוגשות שאילתות בפרלמנט והכפר ושופט השלום נעשים לבדיחה בפני כול.
נדמה שאין לקיפלינג פרות קדושות. חיצי הביקורת והלעג שלו נשלחים אל העיתונות, בתי המשפט, הפוליטיקה והפרלמנט, הפרסום, ואפילו קסמה המגי על אילי המדיה של רגל שמאלית חשופה. בתחכום מעודן הוא אינו חס אפילו על גיבורי סיפורו.
אנו צוחקים. וחושבים לעצמנו כמה כל זה מוכר ולא חביב: פייק ניוז, הון שלטון, סלבס, שיפוט מעוות, שלטי חוצות על גשר איילון, ואל נשכח את הטיק טוק וגאנגאם סטייל.
נושא מרכזי נוסף בסיפור הוא ההיסטריה ההמונית. בסיפור משתקפת ההיסטריה הפוליטית העצומה של אותם הימים. שנים רבות לאחר מכן, ב־1920, הביע קיפלינג את אי־שביעות רצונו מהסיפור שלו. במכתב לפרנק דאבלדיי הוא הודה שאפילו ‘הכפר שהחליט שכדור הארץ שטוח’ שלו, לא עשה את עצמו מגוחך כמו העיר דייטון במדינת טֶנֶסי בעת הוויכוח על האבולוציה.’
נותר לנו להרהר מה היה קיפלינג אומר עתה על ההתכחשות להתחממות הגלובלית.
המתרגמת
1.
נסיעתנו עד אז הייתה מוצלחת למדי. האנשים האחרים במכונית היו חבריי ווּדהאוּס, אוֹליֶיט הצעיר, שהיה קרוב רחוק שלו, ופָּאלַאנְט, חבר פרלמנט. עיסוקו של וודהאוס היה טיפול ושיקום עיתונים חולים. הוא ידע באופן אינסטינקטיבי מהו הרגע המדויק בחיי עיתון שבו התמריץ לניהול טוב בעבר נחלש והוא מגיע בדיוק אל הנקודה שבין התמוטטות איטית ויקרה — לאפשרות להתחלה חדשה באמצעות 'זריקות זהב', כלומר הזרמת כסף, וגאונות. למזלו הוא היה בור בעיתונות, אבל כאשר הוא גחן על פגר, מובטח היה שיימצא שם בשר. באותו שבוע הוא הוסיף עיתון ערב גוסס שנמכר בחצי פֶּנִי אל האוסף שלו, אשר כלל גם יומון לונדוני משגשג; וכן יומון מהפרובינציה ושבועון רְפה־גוף בעל נטיות מסחריות. בו בזמן הוא הנחית עליי מספר רב של מניות עיתון הערב והסביר את כל אמנות העריכה לאוֹליֵיט, שהיה בחור צעיר שסיים את אוקספורד לפני שלוש שנים ואשר סייע, כפי שהבנתי, במיזם החדש. לאולייט היה שיער בצבע של סיבי אגוז קוקוס ופנים שעוצבו בקשיחות בנסיבות חיים אכזריות. פאלאנְט, חבר הפרלמנט המקומט, שקולו היה דומה יותר לקולו של עגור מאשר לקולו של טווס, אומנם לא לקח מניות אבל נתן לכולנו עצות למכביר. "תחשבו שזו בעצם חצר של בית מטבחיים לסוסים בלים,"[1] אמר וודהאוס." "כן, אני יודע שמכנים אותי 'סוחר סוסים בלים', אבל זה ישתלם בתוך שנה. בכל העיתונים שלי זה כך. יש לי רק מוטו אחד: עמוֹד מאחורי מזלך ומאחורי הצוות שלך והכול ייגמר בטוב."
ואז נעצרה המכונית ושוטר שאל לשמותינו ולכתובותינו בשל עבירה על המהירות המותרת.[2] צִיַינו בפניו שהכביש במרחק חצי מייל היה לגמרי ישר ולא היו לו אפילו שוליים. "על זה בדיוק אנחנו סומכים," אמר השוטר בטון לא נעים.
"הטריק הרגיל," לחש וודהאוס. "מה שֵם המקום הזה?"
"כפר האקלי," אמר השוטר, "הא־ק־לי," וכתב בפנקסו משהו שאולייט הצעיר מחה נגדו.
איש גדול, אדום, על סוס אפור, אשר התבונן בנו מצידה השני של המשוכה, צעק פקודה שלא יכולנו להבין. השוטר הניח את ידו על מסגרת דלת הנהיגה הימנית (וודהאוס החזיק את הגלגל הרזרבי שלו מאחור ולא על וו מיוחד על הדלת הצדדית) והיא נלחצה על כפתור הצופר החשמלי. הסוס האפור קפץ מייד ויכולנו לשמוע את קללותיו של הרוכב בכל רחבי האזור.
"לעזאזל, בן אדם, שמת את אגרופך המטופש על זה! הרם אותו!" צעק וודהאוס.
"אה!" אמר השוטר בעודו מסתכל בזהירות על אצבעותיו, כאילו אנחנו אשמים. "גם זה בכלל לא יעזור לך." והוא כתב עוד משהו בפנקסו לפני שהתיר לנו להמשיך בדרכנו.
[1] באנגלית, Knackery בית מטבחיים לסוסים בלים. Knacker הוא סוחר בסוסים בלים הרוכש אותם כדי למוכרם לבית מטבחיים. [חזרה]
[2] בבריטניה באותה תקופה הגישה העוינת לכלי רכב מנועיים, לעומת סוסים, התבטאה בחוק התעבורה מ־1865, חוק שכונה "חוק הדגל האדום": כל כלי רכב שמונע באופן מכני חייב היה להניף דגל אדום ביום ולהדליק פנס בלילה. אף שהחוק הזה בוטל, עד 1930 המהירות המותרת בכבישי בריטניה לכלי רכב מוטורי הייתה 20 מייל לשעה. קיפלינג התעניין בטכנולוגיות חדשות. הוא רכש מכונית ב־1901 ונעשה חובב נלהב של מכוניות. [חזרה]
