פרולוג
קבצן לא מוכר צץ והופיע ברובע באותו קיץ. איש לא ידע את שמו ולאיש גם לא היה אכפת, אם כי זוג צעיר שחלף על פניו מדי בוקר קרא לו "הגמד המשוגע", שלא בצדק. הוא לא היה גמד מבחינה רפואית. גובהו היה מטר וחמישים וארבעה סנטימטרים, וגופו היה בנוי בפרופורציות הנכונות. אבל אין ספק שהיה לא יציב — לפעמים זינק ותפס אנשים בזרועם ומלמל דברים לא ברורים.
לרוב הוא ישב על קרטון בכיכר מַריָטוֹריֶה, ממש ליד המזרקה ופסל האֵל תוֹר, ועורר מידה מסוימת של כבוד. בראשו המורם ובגבו הזקוף הוא נראה כמו צ'יף אינדיאני שירד מגדולתו. מראה זה היה ההון החברתי האחרון שנותר לו, ובשל כך אנשים עוד השליכו לעברו מטבעות או שטרות. דומה שהם יכלו לחוש בגדולה שאבדה, והצדק היה עימם. היו זמנים שבהם אנשים קדו לו.
אך כל סממני המעמד הופשטו ממנו מזמן. בכף ידו חסרו כמה אצבעות, והכתם השחור על לחיו לא תרם למראהו. הוא נראה כמו צילו של המוות עצמו. יוצא דופן היה מעילו המרופד, מעיל חורף כחול יקר, אבל לא היה בו כדי לשוות לאיש חזות של נורמליות, ולא רק משום שהיה מכוסה לכלוך ושיירי מזון. המעיל היה חם מדי לקיץ בסטוקהולם. חום מעיק שרר בעיר, וכשהזיעה טפטפה מלחייו של האיש העיפו עוברי האורח מבטים מוטרדים במעיל, כאילו עצם מראהו גרם להם לחוש בחום ביתר שאת. אבל הוא לא פשט אותו אף פעם.
נדמה כי האיש איבד כל כיוון בחייו, ולא נראה סביר כי אי־פעם יוכל להוות איום כלשהו. אבל בתחילת אוגוסט ניכרה נחישות חדשה בעיניו. בשעות אחר הצהריים של 11 באוגוסט הוא שרבט בקדחתנות סיפור ארוך לאורך השורות של דף A4, ובערב הדביק אותו בדומה לעיתון קיר על תחנת האוטובוס ליד תחנת הרכבת של דרום סטוקהולם.
זה היה תיאור מבולבל שסיפר על שערורייה כלשהי, והוזכר בו שמו של שר בממשלה. סטאז'רית לרפואה בשם אֶלסֶה סָנדבֶּרג, שהמתינה לאוטובוס מספר 4, הצליחה לפענח חלקים מהכתוב, וסקרנותה המקצועית התעוררה. בניסיון לקבוע אבחנה היא ניחשה כי מדובר בסכיזופרניה פרנואידית.
אבל הכול נשכח ממנה כעבור עשר דקות כשהגיע האוטובוס, וכל שנותר היה רק תחושת אי נוחות. בדומה לקללת קסנדרה, אף אחד לא האמין לאיש משום שהאמת שסיפר נעטפה בשכבות של טירוף. בכל זאת, בדרך כלשהי המסר עבר, כי כבר למחרת בבוקר יצא בחור בחולצה לבנה מתוך אאודי כחולה ותלש את הדף מהקיר.
ביום שישי בלילה, 14 באוגוסט, שוטט הקבצן אל נוֹרָה בָּנאטוֹריֶה כדי להשיג אלכוהול זול. בדרכו פגש שיכור אחר, הֵייקי יֶרבינֶן, פועל תעשייה לשעבר מאוֹסטֶרבּוֹטֶן שבפינלנד.
"הֵיי, אחי. היובש קשה?" שאל ירבינן.
הוא לא קיבל תשובה, לא מייד. ואז הוטח בו שטף מילים שנשמעו להייקי כמו גיבוב של שטויות. הוא סינן בתגובה, "איזה קשקוש," והוסיף, ללא צורך — בכך הודה בעצמו — שהאיש נראה כמו "סיני ארור."
"אני קאמבּה־צ'ן, שונא את סין!" שאג הקבצן בתגובה.
או אז פרצה מהומת אלוהים. בכף ידו כרותת האצבעות הוא חבט בהייקי, וגם אם המכה לא הונחתה במיומנות או במקצועיות, התוקפנות שלו הקרינה סמכותיות בלתי צפויה. דם זלג מפיו של הייקי, והוא קילל נמרצות בפינית בעת שדידה משם וירד לתחנת הרכבת התחתית הקרובה.
בפעם הבאה נראה הקבצן בשכונתו הישנה, שיכור כלוט ואחוז בחילה. ריר נזל מפיו, והוא אחז בגרונו ומלמל באנגלית:
"עייף מאוד. חייב למצוא דרמסאלה, ואִיהָוָוה, אִיהָוָוה כמו שצריך. אתה מכיר?"
הוא לא חיכה לתשובה אלא חצה את רינגבֵגֶן כמו סהרורי, ומייד לאחר מכן השליך לקרקע בקבוק אלכוהול נטול תווית ונעלם בין העצים והשיחים בפארק טַנטוֹלוּנדֶן. איש לא ידע מה קרה לאחר מכן, פרט לכך שבמהלך הלילה ירד גשם קל ולפנות בוקר נשבה רוח צפונית. בשעה שמונה שככה הרוח והשמיים התבהרו, והאיש נמצא כורע על ברכיו, שעון אל גזע עץ לִבנה.
ברחוב ההכנות למרוץ הלילה השנתי היו בעיצומן, והשכונה עטתה אווירה חגיגית. הקבצן מת כשהוא מוקף שמחה שנישאה באוויר, ולאיש לא היה אכפת שהוא חי חיים רצופי קשיים ועשה מעשי גבורה שלא ייאמנו, ועוד פחות מכך, שכל חייו אהב רק אישה אחת, ושגם היא מתה בבדידות איומה.
.jpg)
