שומרת הערים האבודות 3 - להבת הנצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרת הערים האבודות 3 - להבת הנצח
מכר
מאות
עותקים
שומרת הערים האבודות 3 - להבת הנצח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שומרת הערים האבודות 3 - להבת הנצח

5 כוכבים (41 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

תקציר

בספר השלישי והמותח בסדרה סופי מגלה סודות מזעזעים ונאלצת להתמודד עם אויבים חדשים ועם פנים מוכרות ובוגדניות.
 
אבל היא בהחלט מוכנה להשיב מלחמה.
 
כישרונותיה ויכולותיה המיוחדים של סופי מתחזקים, והיא נחושה למצוא את המורדים לפני שיפגעו שוב בה ובקרובים לה.
 
טעות איומה מביאה את עולמה אל סיפה של מלחמה, ומעוררת ברבים חשש שהיא הרחיקה לכת. ככל שהיא מעמיקה לחקור, כך היא מגלה שאויביה המסוכנים ביותר קרובים מכפי ששיערה.
 
עכשיו היא חייבת להילחם בלהבות המורדים, כדי שלא יחריבו את העולם ואת האנשים שהיא אוהבת כל כך.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
ראה החליקה מידיה של סופי ונחתה בקול חבטה רכה על ַהמ השטיח הפרחוני. שני צידי המראה שרדו את הנפילה בלי להיסדק. אבל, עמוק בתוכה, סופי התרסקה. כל עוד האזינה להמשך הסיפור היא שמרה על חיוך מעושה וחיפשה אחר כל פרט זעיר, או רמז קלוש ביותר, שישללו את האפשרות המפחידה. אבל עם תום הסיפור היא הבינה. כל הזמן הזה. כל הימים האבודים, חסרי התקווה. החוטף שלה נמצא ממש מולה. צוֵפה. מחכה. מסתתר בקרבת מקום. כל הסימנים היו שם. היא פשוט הייתה עיוורת להם. ועכשיו מאוחר מדי.
 
 
1
 
מה את מחכה?" צעק קיף בניסיון לגבור על הרוח המייללת והים ְ"ל השואג. "אל תגידי לי שסופי פוסטר הגדולה מפחדת." "אני רק מנסה להתרכז!" צעקה סופי בחזרה, וחשבה שהלוואי שקֹולה לא היה רועד כל כך. לא שהיה לה כל סיכוי לשטות בו. קיף, הֶאמַּפת, היה יכול לחוש באימה שבעורקיה, פועמת כמו עדר ַמְסטֹודֹוִנים שועטים. כל שיכלה לעשות היה לתלוש ריס מציק – ֶהרגל עצבני שסיגלה לעצמה – ולנסות לא לחשוב כמה רחוק האוקיינוס שמתחתיהם. "זה באמת מפחיד," אמר לה ַסְנדֹור בקולו המוזר, הצווחני. הוא הניח יד גֹוּבִליִנית אפורה על כתפה של סופי ומשך אותה לאחור מקצה הצוק. "חייבת להיות דרך בטוחה יותר לבצע שיגור." "אין." בדרך כלל הייתה סופי אסירת תודה על ההגנה המתמדת שסיפק לה שומר הראש החסון – בייחוד מכיוון שחוטפיה הוכיחו שהם יכולים למצוא אותה בכל מקום ובכל זמן.
 
אבל לפעמים היא נאלצה להסתכן. היא התנערה מידו של סנדור – מה שדרש מאמץ רב למדי, בהתחשב בעובדה שגובהו היה שני מטרים ושרירי הזרוע שלו נראו כמו סלעי ענק. ואז נעה קדימה, והזכירה לעצמה שהיא מעדיפה שיגור על פני זינוק אור. למרות שדות הכוח שיצרו צמידי הֶנקסּוס שענדה על כל אחד מפרקי ידיה כדי לשמור על שלמות גופה במהלך הזינוק, היא דהתה פעמים רבות מכדי שתרגיש מוגנת. ובכל זאת, חשבה, הלוואי שהנפילה החופשית לא הייתה שלב הכרחי בשיגור. "רוצה דחיפה?" הציע קיף, וצחק כשסופי נסוגה ממנו בבהלה. "נו, בחייך, זה יהיה כיף, לפחות מבחינתי." ֵדְקס נחר בבוז מאחוריהם. "והוא זה שזוכה להצטרף אלייך היום." "להיפך, היא זוכה להצטרף אליי," תיקן אותו קיף וחייך חיוך שחצני, זה שהפך לסימן ההיכר שלו. "קדימה, ספרי לדקס מי היה הראשון שהמועצה פנתה אליו." אחראי עכשיו לארגון הביקורים בחוות המקלט," ָ"רק בגלל שאבא שלך הזכירה לו סופי. "ראשון זה ראשון. פשוט תודי בזה, פוסטר. את זקוקה לי." סופי הייתה רוצה להתווכח, אך למרבה הצער, המועצה אכן רצתה שקיף יצטרף אליה. ככל הנראה הייתה לִסיְלֵבִני בעיה כלשהי בביתה החדש שבחוות המקלט המיוחדת של הֶאלפים. ומפני שגם סופי וגם קיף יצרו קשר טוב עם האליקֹוְרן הנדירה, ביקשה המועצה משניהם לצאת מייד אל חוות המקלט. נראה שחברי המועצה מודאגים מאוד אם הם מוכנים לסמוך על קיף... "מצטערת, דקס," אמרה סופי, וניסתה לא לדאוג. "אתה יודע שהייתי לוקחת אותך איתי אילו יכולתי." דקס חייך – חיוך קלוש בלבד, שלא חשף את גומות החן שלו – וחזר
 
לטפל במנעול שסופי ביקשה ממנו לפתוח. סופי לא רצתה לספר לו שקיף מצטרף אליה. היא חששה שזה שוב יגרום לדקס להרגיש שהשאירו אותו מחוץ לעניינים. אבל גֵרייִדי יצא למשימה חשאית, וֵאָד ֵליין עזרה להציל ֶוְרמיניֹון – יצור סגול שנראה כמו אוגר בגודל רוטוויילר – לפני שימצאו אותו בני האדם, ולכן הזדקקה סופי לטכנוָּפת שיעזור לה לעבור את שער הצוק. "אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, גם לסנדור אסור לבוא איתנו," היא הוסיפה. סנדור התפרץ בכעס, והיא התחרטה על דבריה. "כן, וזה לא מתקבל על הדעת! אני אמור להיות זה שמגן עלייך, לא זה שאסור לו להיכנס בגלל חוקים חדשים שנקבעו באופן שרירותי!" "שמע, אפילו לאבא שלי אסור לבוא איתנו. אבל אל תדאגו" – קיף כרך את זרועו סביב כתפיה של סופי – "אני אשמור עליה במקומכם." סופי לא הייתה בטוחה מי נאנח בקול רם יותר, היא או דקס. סנדור אחז בכתפיו של קיף והניף אותו מעל לקרקע. "אם אמצא עליה אפילו שריטה אחת..." קיף בעט באוויר, התפתל וניסה להשתחרר. "הי! תירגע, גיַגאנטור," אמר. "אני לא ארשה שיקרה לה שום דבר. אבל אל תשכחו שזאת סופי. סביר מאוד שנצטרך לבקר אצל ֶאְלִווין." הפעם אפילו דקס נאלץ לצחוק. סופי הביטה בכולם. זו לא אשמתה שהיא קבעה שיא של ביקורים במרכז הריפוי של בית הספר, ולאלה נוספו גם המון ביקורי בית של אלווין. היא לא בחרה לסבול מאלרגיה קטלנית או להיות בעלת יכולות מושבחות־גנטית שלא תמיד הצליחה לשלוט בהן. והיא בהחלט לא ביקשה שקבוצה של מורדים תנסה להרוג אותה – וזו, כנראה, הסיבה שבגללה עליה להקשיב לסנדור ולא לצאת מטווח הראייה שלו. "נהיה בסדר," הבטיחה, תחבה את שערה הבלונדיני מאחורי אוזניה
 
וניסתה להישמע בטוחה יותר מכפי שהרגישה. "אני יכולה לשגר אותנו ישר אל תוך חוות המקלט. האבטחה שם תוגברה פי שלושה מאז שסילבני הועברה לשם." "ואחר כך תחזרו ישר הביתה," הוסיף סנדור, המתין שקיף יהנהן ואז הוריד אותו חזרה ארצה. "אני רוצה לראות אתכם כאן תוך שעה." "אוי, באמת," התלונן קיף וסידר את שכמייתו הכחולה־כהה. "לא ראינו את סילבני כבר שבועיים." סופי חייכה. היא מעולם לא שיערה שקיף ייקשר כל כך לסוסה נוצצת ומכונפת. אבל נראה שהוא מתגעגע לסילבני בדיוק כמוה. אולי אף יותר ממנה, משום שאליו לא מגיעים הְּׁשָדרים הצוהלים של האליקורן בכל פעם שהם נפגשים. סילבני הייתה היצור היחיד שהטלפתיה יוצאת הדופן של סופי לא הצליחה לחסום, כנראה משום שחברי הברבור השחור, ש"יצרו" את סופי, עיצבו את המבנה הגנטי שלה על פי די־אן־איי של אליקורן –
עובדה שממש לא שימחה אותה. חבריה הרגיעו אותה ואמרו לה שזה לא נראה להם מוזר, אבל היא בכל זאת הרגישה כמו "נערת הסוסים". "אתה יודע שסילבני נבהלת בקלות," היא הזכירה לסנדור, בניסיון להתמקד בבעיה העיקרית. "יעברו כמה שעות עד שנרגיע אותה." סנדור רטן בשקט. "בסדר גמור. יש לכם זמן עד השקיעה. אבל אם תאחרו, אתה מבחינתי תהיה אחראי לכך, מר ֶסנֶסן. וסמוך עליי, אתה לא רוצה שזה יקרה." "הישמר מזעמו של גיגאנטור. הבנתי אותך." קיף גרר את סופי בחזרה אל קצה הצוק. "בואי נעשה את זה!" "אני מניח שנתראה בבית הספר ביום שני," מלמל דקס ונעץ מבטו בקרקע בעוד הוא מחפש בכיסו את גביש הבית שלו. "אני מאּפס את
 
המנגנון כדי שהמנעול ייפתח עם הדי־אן־איי שלך, כך שנראה שלא תזדקקי לי יותר." "אני תמיד זקוקה לך, דקס," אמרה לו סופי. היא הסמיקה ומיהרה להוסיף, "אתה החבר הכי טוב שלי." "שמע, אח שלי," התערב קיף בשיחה. "כשתהיה סוף סוף מוכן לגלות לכולם את היכולת שלך – וכדאי מאוד שתעשה את זה כבר, דרך אגב –
אנחנו חייבים לשתף פעולה. נוכל לפרוץ למשרד של ֵדיים ָא ִליָנה ולמלא אותו בקקי של דינוזאורים. או בקקי נוצץ של אליקורן! או שנוכל –" "וזה מי שאמור לשמור על ביטחונך?" קטע אותו סנדור, ונראה כאילו הוא שוב רוצה לחנוק את קיף. "אני יכולה לדאוג לעצמי," הזכירה לו סופי וטפחה על מצחה. "אני גורמת, זוכר?" גם אם אינה שלמה עם היכולת הנדירה שלה לגרום לאנשים כאב, זה בהחלט יועיל לה אם המורדים יתקפו. "מוכנים?" שאל קיף, והדגים בתנועת יד כיצד יקפצו אל מעבר לצוק. פיה של סופי יַבׁש. "את יכולה לעשות את זה, פוסטר. תפסיקי לפקפק בעצמך." היא הנהנה, השתדלה לא להביט למטה ושאלה, "אתה זוכר מה קורה בשיגור?" "טוב, בפעם הקודמת די נפלנו אל מותנו, אז זה קצת מעורפל לי. אבל אני די בטוח שאני רק נצמד אלייך וצורח כמו ַּבאְנִׁשי, בזמן שאת פותחת פתח אל היקום, נכון?" "משהו כזה. נצא בספירה של שלוש." סנדור חזר על הסתייגותו בזמן ששניהם כופפו את ברכיהם. "אחת," ספרה סופי ולחצה את ידו של קיף כל כך חזק, שפרקי אצבעותיה התפוקקו.
 
"שתיים." היא המתינה רגע קט ואז עצמה את עיניה ולחשה את הפקודה הסופית. "שלוש." בעוד המילה על שפתיה המריאו שניהם מעל למצוק. קיף צעק והסתחרר וצנח, אבל סופי נותרה שקטה, וניסתה להתעלם מהכול מלבד החום שהלך וגבר בראשה ומהאדרנלין ששצף בעורקיה. מטה־מטה צנחו, עד שסופי חשה ברסיסי המים המלוחים על לחייה. אבל בדיוק כשעמדה לצרוח, נשמע בראשה מעין קול נקישה והיא ניתבה את האנרגיה המנטלית הלוהטת אל עבר השמיים. רעם מתגלגל נשמע, סדק נפער באוויר מתחתיהם, והם צנחו היישר אל תוך החשיכה. זמן ומרחב לא היו קיימים בִריק. לא היו מעלה או מטה. לא ימין ולא שמאל. רק משיכת הכוח וחֹום ידו של קיף. אבל סופי ידעה שכל שעליה לעשות הוא לחשוב על המקום שאליו היא רוצה להגיע, ואז יהיו חופשיים. חוות המקלט, חשבה, וראתה בעיני רוחה את האחו השופע ואת היערות רחבי הידיים שראתה בתמונות. הזיכרון הצילומי שלה שימר כל פרט בחיּות רבה, עד לטיפות הערפל הזעירות שכיסו כל עלה ועלה וזהרו כמו נצנצים באור השמש. "את איתי, פוסטר?" קרא קיף משלא נראה כל פתח יציאה. "אני חושבת שכן." היא כיווצה את עיניה עוד יותר ודמיינה את ההרים החלולים שהגנו על חוות המקלט מפני שאר העולם ואת בעלי החיים בכל צורה וצבע ששוטטו במרעה. היא אפילו ניסתה לדמיין את עצמה עומדת עם קיף באחו ומתבוננת בסילבני המרחפת מעליהם בכנפי כסף בוהקות. אבל כשפקחה את עיניה ראתה רק שחור – חשכה סמיכה וחונקת שאין ממנה דרך מילוט.
 
תחושת בהלה סגרה על חזּה של סופי והיא התנשמה והתאמצה להתרכז בחוות המקלט במלוא כוח מחשבתה. הכאב בער בראשה בעוצמה כה רבה עד שהרגישה כאילו מוחה מתפצח. אבל הכאב לא היה מפחיד כמו ההבנה שהתלוותה אליו. הם היו לכודים בחלל הריק.

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

עוד על הספר

שומרת הערים האבודות 3 - להבת הנצח שאנון מסנג'ר
הקדמה
 
 
ראה החליקה מידיה של סופי ונחתה בקול חבטה רכה על ַהמ השטיח הפרחוני. שני צידי המראה שרדו את הנפילה בלי להיסדק. אבל, עמוק בתוכה, סופי התרסקה. כל עוד האזינה להמשך הסיפור היא שמרה על חיוך מעושה וחיפשה אחר כל פרט זעיר, או רמז קלוש ביותר, שישללו את האפשרות המפחידה. אבל עם תום הסיפור היא הבינה. כל הזמן הזה. כל הימים האבודים, חסרי התקווה. החוטף שלה נמצא ממש מולה. צוֵפה. מחכה. מסתתר בקרבת מקום. כל הסימנים היו שם. היא פשוט הייתה עיוורת להם. ועכשיו מאוחר מדי.
 
 
1
 
מה את מחכה?" צעק קיף בניסיון לגבור על הרוח המייללת והים ְ"ל השואג. "אל תגידי לי שסופי פוסטר הגדולה מפחדת." "אני רק מנסה להתרכז!" צעקה סופי בחזרה, וחשבה שהלוואי שקֹולה לא היה רועד כל כך. לא שהיה לה כל סיכוי לשטות בו. קיף, הֶאמַּפת, היה יכול לחוש באימה שבעורקיה, פועמת כמו עדר ַמְסטֹודֹוִנים שועטים. כל שיכלה לעשות היה לתלוש ריס מציק – ֶהרגל עצבני שסיגלה לעצמה – ולנסות לא לחשוב כמה רחוק האוקיינוס שמתחתיהם. "זה באמת מפחיד," אמר לה ַסְנדֹור בקולו המוזר, הצווחני. הוא הניח יד גֹוּבִליִנית אפורה על כתפה של סופי ומשך אותה לאחור מקצה הצוק. "חייבת להיות דרך בטוחה יותר לבצע שיגור." "אין." בדרך כלל הייתה סופי אסירת תודה על ההגנה המתמדת שסיפק לה שומר הראש החסון – בייחוד מכיוון שחוטפיה הוכיחו שהם יכולים למצוא אותה בכל מקום ובכל זמן.
 
אבל לפעמים היא נאלצה להסתכן. היא התנערה מידו של סנדור – מה שדרש מאמץ רב למדי, בהתחשב בעובדה שגובהו היה שני מטרים ושרירי הזרוע שלו נראו כמו סלעי ענק. ואז נעה קדימה, והזכירה לעצמה שהיא מעדיפה שיגור על פני זינוק אור. למרות שדות הכוח שיצרו צמידי הֶנקסּוס שענדה על כל אחד מפרקי ידיה כדי לשמור על שלמות גופה במהלך הזינוק, היא דהתה פעמים רבות מכדי שתרגיש מוגנת. ובכל זאת, חשבה, הלוואי שהנפילה החופשית לא הייתה שלב הכרחי בשיגור. "רוצה דחיפה?" הציע קיף, וצחק כשסופי נסוגה ממנו בבהלה. "נו, בחייך, זה יהיה כיף, לפחות מבחינתי." ֵדְקס נחר בבוז מאחוריהם. "והוא זה שזוכה להצטרף אלייך היום." "להיפך, היא זוכה להצטרף אליי," תיקן אותו קיף וחייך חיוך שחצני, זה שהפך לסימן ההיכר שלו. "קדימה, ספרי לדקס מי היה הראשון שהמועצה פנתה אליו." אחראי עכשיו לארגון הביקורים בחוות המקלט," ָ"רק בגלל שאבא שלך הזכירה לו סופי. "ראשון זה ראשון. פשוט תודי בזה, פוסטר. את זקוקה לי." סופי הייתה רוצה להתווכח, אך למרבה הצער, המועצה אכן רצתה שקיף יצטרף אליה. ככל הנראה הייתה לִסיְלֵבִני בעיה כלשהי בביתה החדש שבחוות המקלט המיוחדת של הֶאלפים. ומפני שגם סופי וגם קיף יצרו קשר טוב עם האליקֹוְרן הנדירה, ביקשה המועצה משניהם לצאת מייד אל חוות המקלט. נראה שחברי המועצה מודאגים מאוד אם הם מוכנים לסמוך על קיף... "מצטערת, דקס," אמרה סופי, וניסתה לא לדאוג. "אתה יודע שהייתי לוקחת אותך איתי אילו יכולתי." דקס חייך – חיוך קלוש בלבד, שלא חשף את גומות החן שלו – וחזר
 
לטפל במנעול שסופי ביקשה ממנו לפתוח. סופי לא רצתה לספר לו שקיף מצטרף אליה. היא חששה שזה שוב יגרום לדקס להרגיש שהשאירו אותו מחוץ לעניינים. אבל גֵרייִדי יצא למשימה חשאית, וֵאָד ֵליין עזרה להציל ֶוְרמיניֹון – יצור סגול שנראה כמו אוגר בגודל רוטוויילר – לפני שימצאו אותו בני האדם, ולכן הזדקקה סופי לטכנוָּפת שיעזור לה לעבור את שער הצוק. "אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, גם לסנדור אסור לבוא איתנו," היא הוסיפה. סנדור התפרץ בכעס, והיא התחרטה על דבריה. "כן, וזה לא מתקבל על הדעת! אני אמור להיות זה שמגן עלייך, לא זה שאסור לו להיכנס בגלל חוקים חדשים שנקבעו באופן שרירותי!" "שמע, אפילו לאבא שלי אסור לבוא איתנו. אבל אל תדאגו" – קיף כרך את זרועו סביב כתפיה של סופי – "אני אשמור עליה במקומכם." סופי לא הייתה בטוחה מי נאנח בקול רם יותר, היא או דקס. סנדור אחז בכתפיו של קיף והניף אותו מעל לקרקע. "אם אמצא עליה אפילו שריטה אחת..." קיף בעט באוויר, התפתל וניסה להשתחרר. "הי! תירגע, גיַגאנטור," אמר. "אני לא ארשה שיקרה לה שום דבר. אבל אל תשכחו שזאת סופי. סביר מאוד שנצטרך לבקר אצל ֶאְלִווין." הפעם אפילו דקס נאלץ לצחוק. סופי הביטה בכולם. זו לא אשמתה שהיא קבעה שיא של ביקורים במרכז הריפוי של בית הספר, ולאלה נוספו גם המון ביקורי בית של אלווין. היא לא בחרה לסבול מאלרגיה קטלנית או להיות בעלת יכולות מושבחות־גנטית שלא תמיד הצליחה לשלוט בהן. והיא בהחלט לא ביקשה שקבוצה של מורדים תנסה להרוג אותה – וזו, כנראה, הסיבה שבגללה עליה להקשיב לסנדור ולא לצאת מטווח הראייה שלו. "נהיה בסדר," הבטיחה, תחבה את שערה הבלונדיני מאחורי אוזניה
 
וניסתה להישמע בטוחה יותר מכפי שהרגישה. "אני יכולה לשגר אותנו ישר אל תוך חוות המקלט. האבטחה שם תוגברה פי שלושה מאז שסילבני הועברה לשם." "ואחר כך תחזרו ישר הביתה," הוסיף סנדור, המתין שקיף יהנהן ואז הוריד אותו חזרה ארצה. "אני רוצה לראות אתכם כאן תוך שעה." "אוי, באמת," התלונן קיף וסידר את שכמייתו הכחולה־כהה. "לא ראינו את סילבני כבר שבועיים." סופי חייכה. היא מעולם לא שיערה שקיף ייקשר כל כך לסוסה נוצצת ומכונפת. אבל נראה שהוא מתגעגע לסילבני בדיוק כמוה. אולי אף יותר ממנה, משום שאליו לא מגיעים הְּׁשָדרים הצוהלים של האליקורן בכל פעם שהם נפגשים. סילבני הייתה היצור היחיד שהטלפתיה יוצאת הדופן של סופי לא הצליחה לחסום, כנראה משום שחברי הברבור השחור, ש"יצרו" את סופי, עיצבו את המבנה הגנטי שלה על פי די־אן־איי של אליקורן –
עובדה שממש לא שימחה אותה. חבריה הרגיעו אותה ואמרו לה שזה לא נראה להם מוזר, אבל היא בכל זאת הרגישה כמו "נערת הסוסים". "אתה יודע שסילבני נבהלת בקלות," היא הזכירה לסנדור, בניסיון להתמקד בבעיה העיקרית. "יעברו כמה שעות עד שנרגיע אותה." סנדור רטן בשקט. "בסדר גמור. יש לכם זמן עד השקיעה. אבל אם תאחרו, אתה מבחינתי תהיה אחראי לכך, מר ֶסנֶסן. וסמוך עליי, אתה לא רוצה שזה יקרה." "הישמר מזעמו של גיגאנטור. הבנתי אותך." קיף גרר את סופי בחזרה אל קצה הצוק. "בואי נעשה את זה!" "אני מניח שנתראה בבית הספר ביום שני," מלמל דקס ונעץ מבטו בקרקע בעוד הוא מחפש בכיסו את גביש הבית שלו. "אני מאּפס את
 
המנגנון כדי שהמנעול ייפתח עם הדי־אן־איי שלך, כך שנראה שלא תזדקקי לי יותר." "אני תמיד זקוקה לך, דקס," אמרה לו סופי. היא הסמיקה ומיהרה להוסיף, "אתה החבר הכי טוב שלי." "שמע, אח שלי," התערב קיף בשיחה. "כשתהיה סוף סוף מוכן לגלות לכולם את היכולת שלך – וכדאי מאוד שתעשה את זה כבר, דרך אגב –
אנחנו חייבים לשתף פעולה. נוכל לפרוץ למשרד של ֵדיים ָא ִליָנה ולמלא אותו בקקי של דינוזאורים. או בקקי נוצץ של אליקורן! או שנוכל –" "וזה מי שאמור לשמור על ביטחונך?" קטע אותו סנדור, ונראה כאילו הוא שוב רוצה לחנוק את קיף. "אני יכולה לדאוג לעצמי," הזכירה לו סופי וטפחה על מצחה. "אני גורמת, זוכר?" גם אם אינה שלמה עם היכולת הנדירה שלה לגרום לאנשים כאב, זה בהחלט יועיל לה אם המורדים יתקפו. "מוכנים?" שאל קיף, והדגים בתנועת יד כיצד יקפצו אל מעבר לצוק. פיה של סופי יַבׁש. "את יכולה לעשות את זה, פוסטר. תפסיקי לפקפק בעצמך." היא הנהנה, השתדלה לא להביט למטה ושאלה, "אתה זוכר מה קורה בשיגור?" "טוב, בפעם הקודמת די נפלנו אל מותנו, אז זה קצת מעורפל לי. אבל אני די בטוח שאני רק נצמד אלייך וצורח כמו ַּבאְנִׁשי, בזמן שאת פותחת פתח אל היקום, נכון?" "משהו כזה. נצא בספירה של שלוש." סנדור חזר על הסתייגותו בזמן ששניהם כופפו את ברכיהם. "אחת," ספרה סופי ולחצה את ידו של קיף כל כך חזק, שפרקי אצבעותיה התפוקקו.
 
"שתיים." היא המתינה רגע קט ואז עצמה את עיניה ולחשה את הפקודה הסופית. "שלוש." בעוד המילה על שפתיה המריאו שניהם מעל למצוק. קיף צעק והסתחרר וצנח, אבל סופי נותרה שקטה, וניסתה להתעלם מהכול מלבד החום שהלך וגבר בראשה ומהאדרנלין ששצף בעורקיה. מטה־מטה צנחו, עד שסופי חשה ברסיסי המים המלוחים על לחייה. אבל בדיוק כשעמדה לצרוח, נשמע בראשה מעין קול נקישה והיא ניתבה את האנרגיה המנטלית הלוהטת אל עבר השמיים. רעם מתגלגל נשמע, סדק נפער באוויר מתחתיהם, והם צנחו היישר אל תוך החשיכה. זמן ומרחב לא היו קיימים בִריק. לא היו מעלה או מטה. לא ימין ולא שמאל. רק משיכת הכוח וחֹום ידו של קיף. אבל סופי ידעה שכל שעליה לעשות הוא לחשוב על המקום שאליו היא רוצה להגיע, ואז יהיו חופשיים. חוות המקלט, חשבה, וראתה בעיני רוחה את האחו השופע ואת היערות רחבי הידיים שראתה בתמונות. הזיכרון הצילומי שלה שימר כל פרט בחיּות רבה, עד לטיפות הערפל הזעירות שכיסו כל עלה ועלה וזהרו כמו נצנצים באור השמש. "את איתי, פוסטר?" קרא קיף משלא נראה כל פתח יציאה. "אני חושבת שכן." היא כיווצה את עיניה עוד יותר ודמיינה את ההרים החלולים שהגנו על חוות המקלט מפני שאר העולם ואת בעלי החיים בכל צורה וצבע ששוטטו במרעה. היא אפילו ניסתה לדמיין את עצמה עומדת עם קיף באחו ומתבוננת בסילבני המרחפת מעליהם בכנפי כסף בוהקות. אבל כשפקחה את עיניה ראתה רק שחור – חשכה סמיכה וחונקת שאין ממנה דרך מילוט.
 
תחושת בהלה סגרה על חזּה של סופי והיא התנשמה והתאמצה להתרכז בחוות המקלט במלוא כוח מחשבתה. הכאב בער בראשה בעוצמה כה רבה עד שהרגישה כאילו מוחה מתפצח. אבל הכאב לא היה מפחיד כמו ההבנה שהתלוותה אליו. הם היו לכודים בחלל הריק.