המאה הגרמנית

מבוא

 

קשה היה למצוא סיבות רבות לאופטימיות בגרמניה בקיץ 1948. שלוש שנים אחרי המלחמה ההרסנית בהיסטוריה, ערי גרמניה עמדו עדיין בחורבותיהן, עקורים וחיילים משוחררים פצועים שוטטו ברחובות, והרעָב המתפשט עורר תסיסה ומחאה. הסיוע שהובטח במסגרת “תוכנית מרשל” החל אומנם להגיע מעברו השני של האוקיינוס, אבל מרבית הגרמנים ציפו לשנים ארוכות של עוני וחורבן. ואם בכך לא היה די, הרי בהדרגה התחוור גם שהמלחמה הקרה צפויה להטיל צל קודר על עתידה של גרמניה. שתי מעצמות־העל החדשות — ארצות הברית וברית המועצות — החליפו ברית מלחמתית באיבה פוסט־מלחמתית, ושתיהן היו נחושות בדעתן להדק את אחיזתן בגרמניה, אף במחיר חלוקתה של האומה המובסת. ביוני 1948 עצר העולם את נשימתו כאשר גרמניה הובאה שוב אל סף עימות צבאי: כוחות סובייטיים הטילו סגר על חלקיה המערביים של ברלין, מטוסי ארצות הברית ובריטניה הטילו משלוחי אספקה אל תוך העיר הנצורה וסתמו את הגולל על המשא ומתן בין המעצמות. הסגר הסתיים כעבור תשעה חודשים, אבל המחיש בבירור שהאמריקנים והסובייטים לא יוכלו לגבור על אי־האמון ההדדי. עננת חלוקתה של גרמניה לשתי מדינות נפרדות ריחפה ממעל. לאחר חורבנו ותבוסתו המשפילה של הרייך השלישי, החלום בן מאה השנים בדבר גרמניה מאוחדת נקרע כעת לגזרים.

 

אבל קרל פרידריך (Friedrich, 1901-1984), היועץ המשפטי הבכיר של הגנרל לוסיוס קליי (Clay), מושלה הצבאי של גרמניה מטעם ארצות הברית, היה שרוי דווקא במצב רוח מרומם. באוגוסט 1948, חודשיים מתחילת הסגר על ברלין, פרידריך דיווח לקליי בסיפוק כי משימתו — ארגון מחדש של אזורי הכיבוש בחלקה המערבי של גרמניה לכדי רפובליקה מבוזרת, דמוקרטית ושוחרת שלום — עומדת להסתיים בהצלחה. כמי שפיקח מטעמו של קליי על אין־ספור ישיבות של משפטנים גרמנים, נבחרי ציבור מקומיים ואנשי כוחות הכיבוש של בעלות הברית, פרידריך גם סייע בניסוח טיוטות של חוקות דמוקרטיות בדרג האזורי ובדרג הארצי. עד־מהרה אושרו החוקות האלה בבתי הנבחרים שהקימו השלטונות האמריקניים והבריטיים באזורי השליטה שלהם, ונעשו מסמכי היסוד המשפטיים של גרמניה המערבית עד תום המאה. בד בבד פעל פרידריך במרץ לגיבוש תוכניות חינוך חדשות שנועדו להכשיר את אזרחי גרמניה למחשבה דמוקרטית. בעזרת אנשי קרן רוקפלר ודיפלומטים אמריקנים, הוא עזר להקים אוניברסיטה חדשה במערב ברלין, פיתח מרכז מחקר דמוקרטי חדש בהיידלברג, ובנה תוכניות לימודים חדשות שאומצו עד־מהרה באוניברסיטאות בכל רחבי גרמניה. מבחינתו של פרידריך, הטרגדיה הממשמשת ובאה של חלוקת גרמניה כחלק ממסגרת המלחמה הקרה הייתה עניין משני לעומת הפוטנציאל המרגש של תהליך הדמוקרטיזציה. תקומתה של מדינה דמוקרטית בגרמניה המערבית מתוך הריסות הנאציזם והמלחמה הפיחה בפרידריך תקווה גדולה ואופטימיות.

 

אמונתו של פרידריך במהפך הקיצוני שעברה גרמניה לא הייתה רק פרי שאפתנות אישית עצומה. ביטחונו נבע גם מעשרות שנות קשר אינטימי עם ארצות הברית. אף שנולד בגרמניה, פרידריך בילה את שנות השלושים והארבעים כחוקר־מהגר במחלקה לממשל באוניברסיטת הרווארד, שם פיתח קשרים ענֵפים עם אנשי אקדמיה בולטים בארצות הברית, כמו גם עם פוליטיקאים, בכירי צבא ונדבנים. המוסדות שהקים — תוכניות ללימודים מתקדמים, מרכזי מחקר ומכוני הכשרה, כדוגמת “בית הספר למִנהל בחוץ לארץ” (School of Overseas Administration) של הרווארד — הכינו אלפי בוגרים למשרות מפתח במוקדי קבלת החלטות בממשל ובצבא, ובאופן כללי יותר, להשתתפות בתפעול ההגמוניה האמריקנית הגלובלית אחרי מלחמת העולם השנייה. מעמדו של פרידריך התחזק עוד יותר לאחר סיום הכיבוש בגרמניה, בשנת 1949, כאשר עשה לעצמו שם כאינטלקטואל אנטי־קומוניסטי בארצות הברית ובגרמניה המערבית כאחת. בשטף כתביו הזהיר מפני מוראות הקומוניזם הגלובלי, קרא לשותפות אמיצה בין גרמניה לארצות הברית, שִלהב את מחשבתם של קוראים רבים, והפיח השראה באינטלקטואלים ובפוליטיקאים כמו דייויד רייזמן (Riesman), חנה ארנדט והנרי קיסינג’ר. בצד תפקידו כסוכן דמוקרטיזציה בגרמניה, היה פרידריך גם דמות בולטת בתחום המחשבה על המלחמה הקרה והפוליטיקה הבין־לאומית.

 

רבים מבני דורו של פרידריך ראו בשתי המערכות הללו — החתירה לדמוקרטיזציה בגרמניה ולכינון ברית אנטי־קומוניסטית בין־לאומית — תגובה לייסורי מלחמת העולם השנייה ולסכנה הנוראה שנשקפה מצד הכוח הסובייטי. אבל לדידו של פרידריך, המאמצים הללו ציינו את תחייתם של רעיונות ומערכים חברתיים קודמים, שגיבש כתאורטיקן פוליטי גרמני צעיר עוד בימי רפובליקת ויימאר (1933-1918). שנים לפני עלייתם לשלטון של הנציונל־סוציאליסטים, פרידריך פיתח תאוריה ייחודית שחיברה בין דמוקרטיה לשיתוף פעולה בין־לאומי. הדמוקרטיה, כתב פרידריך, לא צמחה מן הנאורוּת, אלא מן המחשבה הפוליטית הפרוטסטנטית בגרמניה של המאה ה־17. לדמוקרטיה היו אפוא שורשים גרמניים אותנטיים, שאותם ראוי היה לגרמנים לאמץ. פרידריך הוסיף וטען, כי האמונה הפרוטסטנטית והדמוקרטיה נדדו שתיהן מגרמניה לארצות הברית עם ההגירה הפוריטנית. הגרמנים והאמריקנים חלקו, אם כך, יסודות דתיים ופוליטיים טבעיים. מן הראוי היה אפוא ששתי האומות יכוננו ברית בין־לאומית, פרוטסטנטית ודמוקרטית, אשר תסייע בהבטחת הישרדותה של הדמוקרטיה באירופה. לכל אורך ימי ויימאר, פרידריך ביקש להוביל את כינונה של ברית כזו, באמצעות בנייה של תוכנית לימודים פרו־דמוקרטית והקמה של תוכניות חילופים חינוכיים ותרבותיים בין גרמניה לארצות הברית. הוא פרץ דרך שבה עתיד היה לצעוד שוב כעבור עשרים שנה, ושכנע נדבנים וקובעי מדיניות אמריקניים לתמוך בתוכניותיו. מבחינת פרידריך, אם כך, העולם הפוסט־נאצי לא דרש רעיונות חדשים. התאוריות הדמוקרטיות, הרשתות והמוסדות שפיתח כבר בשנות העשרים, עתידים היו לשמש מתכון לדמוקרטיה גרמנית וליציבות בין־לאומית אחרי מלחמת העולם השנייה.

 

קרל פרידריך לא היה היחיד שעירב חזונות אינטלקטואליים ייחודיים מימי ויימאר, שאיפות נועזות לרפורמה דמוקרטית ושירות מטעם הממסד הפוליטי בארצות הברית. אין־ספור הוגים מהגרים מגרמניה שאבו מרעיונות שפותחו במקורם בימי התסיסה הגרמנית שבין מלחמות העולם, כדי להשתתף הן בבנייתה מחדש של גרמניה והן בביסוס ההגמוניה האמריקנית במלחמה הקרה. עם הוגים אלה נמנו ארנסט פרנקל (Fraenkel, 1898-1975), תאורטיקן סוציאליסטי ששירת כפקיד בכיר במשטר הכיבוש האמריקני בקוריאה אחרי מלחמת העולם השנייה, השתתף בחלוקת קוריאה, ונעשה אחד הכותבים החשובים ביותר בנושאי דמוקרטיה וזכויות עובדים בגרמניה המערבית; וָלדֶמאר גוריאן (Gurian, 1902-1954), עיתונאי קתולי שעבד מטעם תוכניות ההסברה התרבותית שהפעילה קרן רוקפלר עבור גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה, שפיתח את “תורת הטוטליטריות” האנטי־קומוניסטית ושנעשה אחד המומחים הבולטים לברית המועצות בארצות הברית; קרל לוונשטיין (Loewenstein, 1891-1973), עורך דין ליברלי, שבמהלך המלחמה עבד במשרד המשפטים האמריקני, משם הוביל מערכה של כליאה המונית באמריקה הלטינית, ונעשה לאחד מראשי ההוגים הפרו־דמוקרטים והאנטי־קומוניסטים בגרמניה של אחרי המלחמה; הנס מורגנטאו (Morgenthau, 1904-1980), ש”התאוריה הריאליסטית” שלו בתחום היחסים הבין־לאומיים השפיעה רבות על דיפלומטים אמריקנים אנטי־קומוניסטים. המהגרים האלה הגיעו מרקעים מגוונים מבחינה דתית, פוליטית ואינטלקטואלית, וחתרו איש־איש בכיוון אידיאולוגי ייחודי. אבל בדרכיהם השונות, ובאמצעות מוסדות שונים, כולם שימשו אדריכלים ראשיים בהתגייסות לתהליך הדמוקרטיזציה ולהתנגדות לקומוניזם. הגותם, קווי המדיניות שהובילו והַקשרים המוסדיים שלהם עמדו בליבו של “הסֵדר האטלנטי” אחרי המלחמה.

 

הנתיבים הבלתי צפויים שבהם הגיעו המהגרים מוויימאר אל מרכזי הכוח האמריקניים, רחוקים מלהיות פרטים ביוגרפיים משניים. הם ממחישים שלוש מגמות אינטלקטואליות ופוליטיות מכריעות, שעזרו לעצב את העולם אחרי מלחמת העולם השנייה. הראשונה: המהגרים הגרמנים האלה, שבילו את השנים האפלות של הרייך השלישי בגלות, היו שחקנים ראשיים — אך לא מוכּרים בדרך כלל — בשיקומה של גרמניה אחרי המלחמה. בתמיכתן ובמימומן של הרשויות האמריקניות, הם פיתחו והנחילו תאוריות מקיפות על דמוקרטיה ועל אנטי־קומוניזם, נטלו חלק ברפורמות חוקתיות ותרבותיות, והקימו תוכניות לימודים ומוסדות אקדמיים פרו־דמוקרטיים. עד סוף שנות החמישים, כתביהם והגותם על הלגיטימציה של המוסדות הדמוקרטיים ועל הצורך בהתגייסות אנטי־קומוניסטית נעשו אבני יסוד ברפובליקה הפדרלית של גרמניה (או גרמניה המערבית, כפי שנקראה לרוב). חשוב לא פחות, תפיסתם הדמוקרטית, שהתבססה על מוסדות מדינה חזקים, על קונצנזוס רוחני ועל דיכוי נמרץ של קומוניסטים, סייעה בשלילת הלגיטימציה מחזונות פוליטיים חלופיים ובדחיקתם לשוליים. רעיונותיהם סימנו את הגבולות הנוּקשים של הדמיון המערבי אחרי המלחמה. סיפורי המהגרים הגרמנים האלה מתווים אפוא את קווי המתאר של הסֵדר הפוליטי בגרמניה אחרי המלחמה — הן מצד חיוניותו הן מצד מגבלותיו. הם חושפים את הכוחות שאפשרו את מה שההיסטוריון טוני ג’אדט (Judt) מכנה: “המקרה הדרמטי ביותר של ייצוב פוליטי באירופה אחרי המלחמה”.[1]

 

השנייה: הקריירות הארוכות של המהגרים האלה מראות כי הזרעים האינטלקטואליים לתהליך הדמוקרטיזציה בגרמניה לא נטמנו אחרי המלחמה, וכי השינוי הדרמטי שהתחולל בה לא היה רק תגובה לטראומה הנאצית. המהגרים האלה שאבו את מחשבתם הפוליטית מן ההתנסות שלהם בדמוקרטיה הראשונה, קצרת־הימים, של גרמניה — רפובליקת ויימאר — אשר צמחה מחורבות מלחמת העולם הראשונה ובאה לקיצה עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. תקופת ויימאר הייתה תקופה של הבטחה דמוקרטית גדולה, אבל גם של אלימות קשה ושל אי־יציבות. שנותיה הסוערות יצרו ויכוחים אינטלקטואליים לוהטים על טבעה של הפוליטיקה הדמוקרטית. כאנשים צעירים, המהגרים לעתיד נטלו חלק בדיונים האלה. הם הולידו שטף של תאוריות חדשניות על טבעם של מוסדות דמוקרטיים, על הקשר בין דמוקרטיה לרווחה ולדת, ועל התגובות הדרושות לכוחות פוליטיים אנטי־דמוקרטיים. הם הציגו את הטענה הפרובוקטיבית כי הדמוקרטיה היא המשטר הלגיטימי היחיד, משטר שיש לו הזכות למחוץ באלימות את יריביו. כעבור עשרות שנים, כאשר השתתפו בשיקומה של גרמניה, הם שבו אל אותם רעיונות ואל אותן תוכניות. הם החיו דפוסי מחשבה, מוסדות חינוך ורטוריקה פוליטית נושנים. תקופת ויימאר לא הייתה אפוא רק דוגמה מבעיתה לקריסה דמוקרטית, אלא גם סיפקה מודלים אינטלקטואליים מרשימים לשיקום פוליטי כאשר הגרמנים ביקשו לבנות דמוקרטיה חדשה אחרי הטראומה של מלחמת העולם השנייה.

 

השלישית: עניין שכמעט לא נדון בספרות המחקר, סיפוריהם של קרל פרידריך, ארנסט פרנקל, ולדֶמאר גוריאן, קרל לוונשטיין והנס מורגנטאו שופכים אור על טבעם של הכוח האמריקני ושל קביעת המדיניות האמריקנית במהלך מלחמת העולם השנייה ובראשית המלחמה הקרה. מסלולי הקריירה שלהם ממחישים כיצד הענק האמריקני ספג את המחשבה הפוליטית האירופית וסייע בהפצתה ברחבי העולם. כאשר התפתחו העימותים הגלובליים בין ארצות הברית והנאציזם, האימפריה היפנית ואחר כך הקומוניזם, המהגרים מגרמניה ליוו את הכוחות המזוינים, את משרד החוץ האמריקני וארגונים אמריקניים פרטיים אל מקומות בלתי צפויים. הם התמקמו כיועצים פוליטיים בקוריאה, כמחוללי רפורמה משפטית באמריקה הלטינית, כנציגים רשמיים בקרנות פילנתרופיות בחבל הריין וכיועצים במשרד החוץ בוושינגטון. חשוב לא פחות, כתביהם והתאוריות שלהם סיפקו חלק מן המסגרות האינטלקטואליות המשפיעות ביותר שהניעו את הדמוקרטיה האמריקנית למסע צלב כנגד הקומוניזם. בכמות עצומה של כתבי עת, ספרים והרצאות, חמשת המהגרים הללו הגדירו את המשטרים הקומוניסטיים כרודנויות מרושעות, אלימות ובעלות שאיפות התפשטות חסרות רסן, והסבירו כיצד מדינות דמוקרטיות יוכלו להביסם ולהשמידם. אף שרעיונות אלה העלו על נס, כביכול, עקרונות דמוקרטיים, הם הצמיחו לא פעם תוצאות טרגיות וברוטליות. למרבה האירוניה, וכפי שנראה בהמשך, תפיסות הדמוקרטיה של המהגרים הללו הובילו תכופות דווקא לדיכוי. אבל מבחינת האישים הללו, הדמוקרטיזציה של גרמניה והבסת הקומוניזם הגלובלי היו מערכות בלתי נפרדות, שהזינו ותדלקו זו את זו. באמצעות ההשתתפות בשתיהן הם שילבו שני שינויים הרי גורל שאירעו אחרי המלחמה — שיקומה של גרמניה והתפתחות המלחמה הקרה — לכדי מבנה בין־לאומי יחיד.

 

היסודות האינטלקטואליים שהונחו בימי ויימאר היו חיוניים אפוא לארכיטקטורה של הפוליטיקה אחרי המלחמה, הן בגרמניה המערבית הן בארצות הברית, כמו גם לברית שנכרתה ביניהן בימי המלחמה הקרה. הרעיונות שגובשו במקורם לשם תמיכה ברפובליקת ויימאר השברירית עזרו להעלות את גרמניה על דרך הדמוקרטיה, וגם לגייס את גרמניה וארצות הברית למאבק בקומוניזם. כל פרק בספר זה מתמקד באדם יחיד שהגיע מרקע מסוים, ובתאוריה הפוליטית שפיתח בגרמניה בימי ויימאר; בהשתלבותו ברשתות הפוליטיות, האינטלקטואליות והדיפלומטיות של ארצות הברית במהלך המלחמה; ובהשתתפותו ברתימת מוסדות וציבורים להקמת ברית מערבית דמוקרטית. כל אחד מן הפרקים פותח צוהר אל זרמים אינטלקטואליים ופוליטיים נרחבים בגרמניה המערבית ובארצות הברית בתקופה שאחרי המלחמה. יחדיו, סיפורי האישים הללו חושפים את הרעיונות, את האירוניות, את הארגונים ואת החוויות שעיצבו את ראשית המלחמה הקרה משני עברי האוקיינוס האטלנטי. הם מסבירים את המקורות האינטלקטואליים של מפעלים פוליטיים אדירי ממדים.

 

“נס” שיקומה של גרמניה

 

המהפך המהיר והכביר שעברה גרמניה אחרי המלחמה, מעריצוּת גזענית לדמוקרטיה ליברלית, היה מן הסאגות המדהימות ביותר בתקופה המודרנית. לאחר שלחמו בשם המשטר הנאצי בפראות לכל אורך המלחמה, ואפילו לנוכח התבוסה הממשמשת ובאה, הגרמנים נסוגו בהם, ותוך שנים ספורות התמסרו לדמוקרטיה. במהירות רבה, חברה מקוטבת ואלימה פיתחה מוסדות דמוקרטיים, גופים בוחרים, שלטון חוק, נורמות דמוקרטיות תוססות, וציבור פעיל ומעורב. התפנית הייתה מדהימה במיוחד בהתחשב בעומק חדירתו של הנאציזם לחברה הגרמנית. היטלר וחסידיו לא רק שלטו במוסדות המדינה (כמו כל רודנות); באמצעות נאציפיקציה תוקפנית, הם חלשו על תוכניות הלימודים בבתי הספר, על מוסדות התרבות, על התאגידים הגדולים ביותר ועל ארגונים קהילתיים — ממועדוני קריאה ועד חוגי סיירות. המעבר הגרמני לדמוקרטיה הסעיר אפוא מאז את מחשבתם של מנהיגים פוליטיים, חוקרים ורפורמטורים. כאשר האמריקנים תכננו את כיבוש עיראק בשנת 2003, למשל, מומחים מטעמה נועצו בקפידה בספרות שנכתבה על כיבוש גרמניה ויפן. השיקום הפוליטי של גרמניה אחרי 1945 נראה לרבים — אז וגם היום — כאחד ה”ניסים” הגדולים של המאה העשרים.[2]

 

מה היה פשר השינוי המהיר הזה? מה יכול להסביר את המהירות שבה גרמנים מרקע פוליטי ודתי מגוּון לא רק השלימו כולם עם מוסדות הדמוקרטיה, אלא התמסרו ממש לנורמות דמוקרטִיות של דיון פתוח ושל התנצחות לא־אלימה כסטנדרטים הפוליטיים הלגיטימיים הבלעדיים? ההיסטוריונים הרבים שביקשו להשיב על שאלות אלה בחנו את הסוגיה, בדרך כלל, מתוך אחת משתי נקודות מבט. הפרשנות השכיחה ביותר התמקדה בתפקידה המכריע של ארצות הברית. ראשית, בתקופת כיבושה של גרמניה (1949-1945), ואז במהלך המלחמה הקרה, מעצמת־העל החדשה השקיעה משאבים עצומים בשיקומם של המוסדות הפוליטיים, של הכלכלה ושל מערכת החינוך בגרמניה, כחלק ממאמץ קדחתני להבטיח את אירופה מפני סכנת ההשתלטות הסובייטית. מ־1945 ואילך, צבא שלם של אנשי חינוך, מנהיגי איגודים מקצועיים, אנשי עסקים ונדבנים מיהרו מארצות הברית להצטרף לפרויקט שיקומה של הארץ החרבה.

 

במשך למעלה מעשור, העניקה ממשלת ארצות הברית, למען מטרה זו, תמיכה — כלכלית, לוגיסטית ופוליטית — מסיבית. רשת זו של פעילים ייסדה תוכניות חינוכיות חדשות, השקיעה בחינוך פוליטי, והציפה את גרמניה בכתבי עת, בספרים ובתוכניות רדיו שהטיפו בעד דמוקרטיה ונגד קומוניזם. היסטוריונים רבים טוענים שהמערכה הממושכת ורבת־הממדים הזו השפיעה השפעה עמוקה על הפיכתה של גרמניה לתרבות יציבה ודמוקרטית. למרות אי־אלה שגיאות ומהמורות בדרך, ארצות הברית הצליחה להנחיל את הרעיונות ואת הנורמות שלה, וגרמה לגרמנים לזנוח את הלאומנות ואת האלימות הקיצונית, ולאמץ במקומן תחרות פוליטית לא־אלימה.[3]

 

לעומת זאת, פרשנות שנייה רואה במהפך שהתחולל בגרמניה הישג גרמני בעיקרו. למרות היקף מאמציהם, האמריקנים הכירו עד־מהרה בכך שלא יצליחו לשנות בכוחות עצמם את המונחים התרבותיים והאינטלקטואליים שבאמצעותם הבינו הגרמנים את העולם אחרי המלחמה. כפי שציינו לא מעט פרשנים מתוסכלים, אזרחי גרמניה המערבית אולי צרכו תרבות אמריקנית, הקשיבו לתחנות רדיו אמריקניות ונהרו לצפות בסרטים אמריקניים, אבל בד בבד הוקיעו תכופות את מה שנראה להם כתרבות אמריקנית וערכים אמריקניים “זרים”. ואומנם, הן בתקופת הכיבוש והן אחריה, הגרמנים התעלמו לעיתים קרובות ממאמצי הדיפלומטיה התרבותית האמריקנית. הם אפילו פירשו את תכניה כאישור לסנטימנטים האנטי־אמריקניים שלהם.[4] היסטוריונים רבים טענו אפוא שהגרמנים אימצו את הדמוקרטיה בראש ובראשונה כתוצאה מן הנסיבות ומן החוויות המקומיות אחרי המלחמה. לטענתם, האומה המובסת הפנימה את ערכה של התחרות הדמוקרטית הלא־אלימה בזכות הבושה שחשה עקב פשעי הנאצים, עקב השגשוג הכלכלי שהתברכה בו בשנות החמישים, או עקב צמיחת דור חדש של גרמנים אחרי המלחמה. לפי נרטיב זה, הגרמנים מצאו נתיבות משלהם לרעיונות דמוקרטיים ולנורמות דמוקרטיות.[5]

 

שתי הפרשנויות הללו מועילות בלי ספק להבנת המהפך הדרמטי שהתחולל בגרמניה. אבל שתיהן כאחת פוסחות על כמה גורמים חשובים שמילאו תפקיד מכריע בהתפתחותה של גרמניה דמוקרטית. ראשית, הדמוקרטיזציה לא הייתה פרי פועלם הבלעדי של סוכנים אמריקנים או גרמנים יחידים. היא הייתה תוצאה של שיתוף פעולה ממושך, שבו שני הצדדים מילאו תפקידים מהותיים. אך אף קבוצה לא גילמה את הסינרגיה הזו טוב מקבוצת המהגרים שחזרו לגרמניה אחרי המלחמה. בעשור שאחרי 1945 הם עבדו בשירות הצבא האמריקני, הממסד הדיפלומטי, תוכניות סיוע חיצוניות, מוסדות אקדמיה וקרנות פילנתרופיות. הם הקימו מרכזים אקדמיים ללימודי דמוקרטיה בהיידלברג, בברלין ובמינכן, יזמו מערכות הסברה שפנו אל ציבור העובדים, ופרסמו שטף של תאוריות דמוקרטיות בספרים ובכתבי עת. אבל למרות תלותם בהון ובכוח האמריקני, הם לא רק הפיצו רעיונות או ערכים אמריקניים בלבד; אלא גם ניצלו את מעמדם כדי להפיץ רעיונות משלהם. הפרויקט המורכב של בניית הדמוקרטיה היה תוצר של סימביוזה. כדי להבין תהליך זה אי־אפשר להפריד בין השפעות הלחץ אמריקני העקבי ומאמצי השחקנים הגרמנים.

 

שנית, חוקרי השיקום הגרמני ייחסו חשיבות מיוחדת לאמצעים כלכליים ופוליטיים כמו תוכנית מרשל, הנהגת המארק הגרמני ב־1948, או כתיבת החוקה של גרמניה המערבית ב־1949. בכך הם מתעלמים לא פעם מן האופן שבו רעיונות ותאוריות דמוקרטיות משפיעים על המציאות. למעשה, חוקרים רבים טענו כי הדמוקרטיזציה של גרמניה התפתחה בלא תשתית אינטלקטואלית כלשהי. מארק לילה (Lilla) ביטא תפיסה רווחת בטענתו שהדמוקרטיזציה של גרמניה הייתה “מהפכה בלי רעיונות”, לידה מחודשת, מוזרה, של דמוקרטיה בלעדי מחשבה דמוקרטית.[6] אבל לאמיתו של דבר, פולמוסים ותאוריות אינטלקטואליים נמרצים עיצבו את גרמניה אחרי המלחמה. כפי שנראה בהמשך, המהגרים הגרמנים ששבו לגרמניה סיפקו מסגרות אינטלקטואליות חדשות לרפורמה דמוקרטית, והציעו מגוון רחב של שפות וטרמינולוגיות פוליטיות. הם טענו שהדמוקרטיה מושרשת במסורות דתיות גרמניות נושנות, וקראו לגרמנים לחזק את הדמוקרטיה לנוכח האויב הקומוניסטי. ההוגים הגרמנים האלה קיבלו על עצמם לשכנע את בני ארצם שהדמוקרטיה איננה מערכת זרה שאותה כפו עליהם בעלות הברית המנצחות, אלא פרי פיתוח רעיוני מקומי. במערכה מרובת־ממדים שכללה הרצאות, פרסומים והוראה, הם ביקשו להמחיש כי המסורות התרבותיות של גרמניה היו דמוקרטיות באופן טבעי ואורגני. בכך הם סייעו לעצב מחדש את ההתנהגות הפוליטית הגרמנית. וכפי שעולה מן הראיות, רעיונותיהם של המהגרים הללו מצאו להם אוזן קשבת. מי שקראו את כתביהם, האזינו להרצאותיהם או עברו במוסדות שהאישים הללו סייעו בהקמתם, הכירו במפורש בהשפעתם. כדי להבין כיצד חשבו אנשים על דמוקרטיה וכיצד הבינו אותה, יש לבחון אפוא את ההתפתחות ואת המימוש של הרעיונות ושל התאוריות שהמהגרים האלה הביאו עימם. הם סיפקו תחמושת אינטלקטואלית מכרעת למהפך הדמוקרטי בגרמניה.[7]

 

לבסוף, חוקרי תולדות הדמוקרטיזציה בגרמניה מתחילים לרוב את סיפורם בשנת 1945, ובכך מטשטשים קווי רצף ארוכים יותר. הם נוטים להסכים, במילותיו של אחד החוקרים, כי “הקטסטרופה היא שהחדירה בגרמנים את הכושר לדמוקרטיה”.[8] אבל הרעיונות הפוליטיים שעיצבו את גרמניה המערבית לא היו תולדה של העולם שנבנה אחרי המלחמה. למעשה, בספר זה אטען, כי רבים מן היסודות האינטלקטואליים של הדמוקרטיזציה בגרמניה, על שלל האפשרויות והמגבלות שלה, נוצקו עוד בוויכוחים העזים שהתנהלו בתקופת ויימאר. כדברי ההיסטוריון דניאל רוג’רס (Rodgers), עיתות משבר ומהפכה מולידים לעיתים נדירות בלבד רעיונות חדשים ומדיניות חדשה. כאשר חברות עוברות תהפוכות רדיקליות, וכאשר היררכיות ומוסדות ישנים קורסים, “אנשים נוטים לעיתים קרובות יותר לשוב ולהסתמך על ערכים מוּרָשים ואינסטינקטיביים, בניסיון להתמודד עם נסיבות חסרות תקדים לגמרי”.[9] על אף ההשפעות המחרידות של מלחמה כוללת ושל מפלה ניצחת, התפיסות הדמוקרטיות שהחליפו את הנאציזם לא היו בבחינת תגובה לטראומת המלחמה — הגם שהמלחמה ודאי הגדילה את קסמן. כאשר הוגים ביקשו להפוך את גרמניה לדמוקרטיה, הם דלו מתוך מאגר אינטלקטואלי שכבר פותח בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים, תקופה שבה התנסתה גרמניה לראשונה בשיטה דמוקרטית. היסטוריונים הקדישו מאמצים ניכרים לחשיפת קווי רצף בין הרייך השלישי לרפובליקה הפדרלית שהוקמה אחרי המלחמה; אבל הכוחות המוקדמים והנסתרים יותר שחיברו בין שתי הרפובליקות הגרמניות היו משמעותיים לא פחות — אם לא יותר — לייצובה של גרמניה. אלמלא הרעיונות והמסורות מימי ויימאר, הגרמנים לא היו ממהרים כל כך להתמסר לדמוקרטיה כפרויקט שיזמו בעצמם.[10]

 

לא במקרה שימשו המהגרים הגרמנים נשׂאים מרכזיים לאוצר המילים הדמוקרטי ולתאוריות הדמוקרטיות מימי ויימאר. לפני 1945, הנאצים דיכאו בשקידה חסרת רחמים מסורות תרבותיות ואינטלקטואליות חלופיות.[11] כשלוש מאות אלף גרמנים, שאותם הגדיר המשטר הנאצי “בלתי גרמנים”, נמלטו או גורשו ממרכז אירופה בשש השנים שחלפו מן המהפכה הנאצית של 1933 ועד לפרוץ המלחמה ב־1939. אבל המהגרים שברחו מן הדיכוי הנאצי לקחו עימם שפה ומסגרות מוסדיות דמוקרטיות שהיו מחוץ להישג ידו של הרייך השלישי. מבּין הגולים האלה, חלקיק קטן, פחות מחמישה־עשר אלף, שב לאירופה אחרי 1945 כדי ליטול חלק בשיקום גרמניה. אף שהמספרים האלה נראים שוליים, המהגרים החוזרים הרימו תרומה חשובה להתפתחותן של חלופות אינטלקטואליות לאידיאולוגיה הנאצית, באמצעות שימוש בתאוריות ישנות של דמוקרטיה גרמנית, כמקור להתחדשות לאומית. אין־ספור מחקרים עסקו בתרומות המהגרים הגרמנים לתרבות, למוזיקה, לעיתונות, לרפואה ולאומנות במהלך שנות הגלות של החוקרים; אבל רק לאחרונה החלו היסטוריונים לחקור את התפקיד המכריע שמילאו האנשים האלה בשיקום אירופה אחרי המלחמה. בתיווכם, רעיונות מתקופת ויימאר חזרו לגרמניה וסיפקו אבני בניין מכריעות לייצוב פוליטי.[12]

 

פרט להפניית תשומת הלב לקווי הרצף המהותיים שקידמו את הדמוקרטיזציה בגרמניה, סיפורי המהגרים הגרמנים ממחישים כיצד קבוצות שונות בתוך גרמניה החלו לחשוב על דמוקרטיה. ככל אומה, גרמניה מעולם לא הייתה ישות הומוגנית, אלא הורכבה מקהילות מגוונות — פרוטסטנטים, קתולים ויהודים, שמרנים, ליברלים וסוציאליסטים — שפיתחו מסורות תרבותיות, דתיות ופוליטיות עצמאיות. פרידריך, פרנקל, גוריאן, לוונשטיין ומורגנטאו הושרשו בסביבות פוליטיות ותרבותיות שונות. כל אחד מהם עיצב תאוריה דמוקרטית ששאבה מרעיונות ומתפיסות שייחודיים לרקע שלו, והשקיע מאמצים ניכרים — הן לפני המלחמה והן אחריה — לגייס את קהילתו לתמיכה בפוליטיקה דמוקרטית. כל אחד מן האישים הללו מספק לנו אפוא צוהר להתחקוּת אחר תמורות נרחבות יותר שגרמו לפרוטסטנטים ולקתולים, לסוציאליסטים ולליברלים, להבין את הדמוקרטיה ולאמצה. דמויותיהם משקפות מאמצים אינטלקטואליים, חוסרים ופערים בולטים, וגם עצימות עיניים פוליטיות מטרידות שאפשרו את אותן תמורות נרחבות. יחדיו, סיפוריהם מראים כי לא היה יסוד אחד ויחיד למהפך שחוותה גרמניה המערבית אחרי המלחמה. לא היה רעיון מפתח אחד, אירוע בודד או קבוצה יחידה ששימשו בתור אדריכלים בלעדיים של המחשבה ושל הפוליטיקה אחרי המלחמה. הדרך הטובה ביותר להבין את שיקום גרמניה היא באמצעות חיבור בין מגוון התמורות שהתחוללו במישור הפרטי והחברתי. רק התייחסות כוללת לשינויים אלה תאפשר להבין כראוי את הנתיב שעשתה גרמניה אל נורמות וערכים דמוקרטיים.

 

המהגרים הגרמנים לא רק נטלו חלק במהפך המקומי שעבר על גרמניה; הם גם עזרו לעצב את המהפכים הגאופוליטי והדיפלומטי. בתום הכיבוש האמריקני, במשך שנים התנערה גרמניה המערבית במפגיע משאיפתה הקודמת להגמוניה אירופית, ותחת זאת נעשתה חברה נאמנה ב”ברית המערבית”. תחת דגל “ההשתלבות במערב”, ממשלת גרמניה המערבית הכפיפה את כוחה הצבאי לנאט”ו (“הברית הצפון־אטלנטית”), כרתה ברית איתנה עם ארצות הברית, והחלישה את ריבונותה כשאירחה כוחות צבא אמריקניים, תוך זניחת השאיפות המלחמתיות שאפיינו את גרמניה לאורך עשרות שנים. בעיני גרמנים רבים, ובהם קונרד אדנאואר (Adenauer) — קנצלר גרמניה המערבית מ־1949 עד 1963 — ההתכווננות הדיפלומטית המחודשת לא נשענה על שיקולים כלכליים, ביטחוניים, או אנטי־סובייטיים בלבד; היא הייתה חלק בלתי נפרד מתהליך הדמוקרטיזציה הפנימית של המדינה. ההשתתפות בברית על־לאומית רחבה נועדה לאפשר לגרמנים, כך לדעת רבים, לפתח תחושה חדשה של תכלית לאומית, ולחבר את הדמוקרטיה עם יוקרה בין־לאומית ועם ביטחון.[13]

 

מהגרים גרמנים מילאו תפקיד מכריע בשינוי הזה אחרי המלחמה. מאחר שגלו בארצות הברית והשתתפו במאמץ המלחמתי שלה, הם שילבו מוּדעות לתרבות הגרמנית בהיכרות מעמיקה עם הממסד האמריקני. הם פעלו כמתווכים בין שני העולמות, והציגו בפני הגרמנים את מאמצי השיקום וההתנגדות לקומוניזם באירופה במונחים מוּכּרים שהלמו את המסורת המקומית. באמצעות הטענה כי הברית עם המערב מושרשת בקווי דמיון “טבעיים” בין גרמניה לאומות אחרות, הם סייעו בשיכוך התחושות הגרמניות העזות של לאומנות ואימפריאליזם, ועזרו להחליפן במחויבות על־לאומית. מתוך מודעותם למעמדם הייחודי של המהגרים, הן הרשויות האמריקניות והן ממשלת גרמניה המערבית עודדו אותם באופן פעיל להרחיב את פעילותם בגרמניה. באמצעות מוסדות ממשל ותוכניות פרטיות כאחת, המהגרים הובאו לגרמניה באורח שיטתי והוצבו במוקדי חינוך ותרבות חשובים. מהגרים שירתו לא פעם כרקמת חיבור, כשחקני מפתח, שקישרו את הדמוקרטיזציה המקומית לבריאָתה של הברית המערבית. הם שעמדו במוקד הסימביוזה הגרמנית־אמריקנית.

 

סיפורי המהגרים הגרמנים שעומדים בלב הספר הזה מתחקים אפוא אחר שני כוחות משמעותיים וקשורים זה בזה שהניעו את תהליך הדמוקרטיזציה בגרמניה: האחד, התלכדות המאמץ הגרמני והאמריקני; והשני, תחייתם של רעיונות ותאוריות מתקופת ויימאר. מיזוג הגורמים הללו אינו מספק אומנם תיאור שלם או ממצה של תהליך הדמוקרטיזציה בגרמניה. אבל תיאור מסלולי ההתפתחות שלהם ממחיש כיצד מודלים אינטלקטואליים ומוסדיים מימי ויימאר שרדו בגלות, וכיצד, בזכות השקעה ולחץ אדירים מצד ארצות הברית, הם שבו לעצב את ערכיה הפוליטיים של גרמניה, את מנהגיה ואת מסורותיה למשך שנים רבות.

 

יסודות המחשבה הדמוקרטית: רפובליקת ויימאר

 

למהפכה שטלטלה את גרמניה בנובמבר 1918, שחתמה את מלחמת העולם הראשונה ושהובילה לייסודו של משטר דמוקרטי ראשון בגרמניה — רפובליקת ויימאר — היו משמעויות שונות עבור אנשים שונים. עבור הפועלים והחיילים שהסתערו על מבני ממשל בברלין, במינכן, ובכל רחבי גרמניה, היה זה רגע של תקווה אחרי ארבע שנים אומללות של מלחמה נואלת. הפלת הקייזר הגרמני וכינון רפובליקה נועדו מבחינתם לנתץ את סמכותה של האצולה הפרוסית הדומיננטית, לכונן שוויון פוליטי, ולסיים את המלחמה. עבור השמרנים והלאומנים, לעומת זאת, המהפכה סימלה את הקריסה הנוראה של גרמניה. הרס המונרכיה, שלאחריו באה כניעתה של גרמניה למדינות ההסכמה, סתמו את הגולל באופן משפיל על חתירה ארוכת־שנים לשליטה ולתהילה עולמית. עבור האינטלקטואלים הגרמנים, רפובליקת ויימאר עוררה לא פחות שאלות מאלו שפתרה. היא הציתה ויכוחים מרים על יסודותיה של פוליטיקה דמוקרטית, כמו מקורות הלגיטימציה הפוליטית, תפקיד הרווחה והדת ותוכן החינוך במשטר דמוקרטי. עבור פרידריך, פרנקל, גוריאן, לוונשטיין ומורגנטאו, מהפכת ויימאר — אשר אחד הפרשנים כינה אותה “מן [האירועים] החשובים והאיומים […] בתולדות גרמניה” — כמו גם הפולמוסים הפוליטיים והאינטלקטואליים שעוררה, היו המנועים האינטלקטואליים שבעזרתם הניעו את הקריירות שלהם ואת שאיפותיהם האישיות.[14]

 

ייסוד הדמוקרטיה הראשונה של גרמניה היה בלתי צפוי, בלשון המעטה. למרות הִתרבות השביתות והפגנות המחאה לאורך המלחמה, שהתמיכה בה הלכה ופחתה, איש לא ציפה שהן יתפתחו לכלל מהפכה. כישלונם המחפיר של הקייזר, של האצולה הפרוסית ושל הצבא בהובלת גרמניה לניצחון, גרמו לרבים להאמין כי הגיעה העת להעביר סמכויות רבות יותר לפרלמנט ולפוליטיקאים נבחרים. אבל מעטים בלבד קראו לביטול מוחלט של המלוכה. וכך, כאשר הפוליטיקאי הסוציאליסט פיליפ שיידֶמן (Scheidemann) עמד על מרפסת הרייכסטאג בתשעה בנובמבר 1918 והכריז על גרמניה כרפובליקה, הוא עשה זאת בלי לתכנן זאת מראש ובלי להיוועץ במפלגתו. הכרזתו לא הייתה אלא ניסיון להפיס את דעתם של מפגינים זועמים אשר תבעו את התפטרות הקייזר. אבל את המהפכה כבר אי־אפשר היה לעצור, ומהומות החיילים והפועלים פשטו במהירות ברחבי גרמניה. הקייזר ומשפחתו נמלטו מן הארץ, והמהפכנים השתלטו על מוסדות המדינה והכריזו על סיום המלחמה. קואליציה בין סוציאליסטים לקתולים ולליברלים חיברה תוך שנה חוקה דמוקרטית חדשה — חוקת ויימאר — שקבעה כי סמכות השלטון נובעת מן העם. במהלך 14 שנותיה, רפובליקת ויימאר פתחה אופקים דמוקרטיים חדשים באמצעות הקמת מדינת רווחה, הענקת שוויון זכויות לנשים והענקת מעמד משפטי שווה לכל הדתות. היא ערערה על רעיונות ישנים בדבר מקורות הלגיטימציה והסמכות האלוהיים של המלוכה והאצולה, ולראשונה אפשרה לשחקנים פוליטיים חדשים, ובהם יהודים, סוציאליסטים וקתולים, להחזיק בעמדות השפעה. אפילו מתנגדי הרפובליקה הכירו בכך שהיא סימנה קו שבר מהותי בינה ובין העבר, והסכימו כי גרמניה לעולם לא תשוב להיות מונרכיה. המסאִי רנה שיקֶלה (Schickele) סבר שחודש נובמבר 1918 “לעולם יהיה בלתי נשכח”.[15]

 

בה־בעת, כינון רפובליקת ויימאר חנך עשור של אומללות ומצוקה שאיים לקרוע לגזרים את האומה הגרמנית. בשנת 1919, מעצמות ההסכמה המנצחות כפו על גרמניה לחתום על הסכם ורסאי המשפיל, אשר קצץ שטחים עצומים מגרמניה, חייב אותה לשלם פיצויים דרקוניים, והטיל כיבוש זר על שטחה המערבי. תחת עולו של ההסכם, רפובליקת ויימאר חשפה את ההבטחות החלולות שהופרחו לאורך ארבע שנות מלחמה. מבחינת ציבור בן מיליוני גרמנים, כפי שמביעות מילותיו של אריך מריה רמארק: “דור שנחרב במלחמה — גם אם ניצַל מאש הפגזים”, לרפובליקה לא הייתה כל דרך לפצות על הרעות האלה.[16] בשנים הבאות, הגרמנים סבלו אסונות כלכליים איומים, כמו היפר־אינפלציה, שכילתה את חסכונותיהם של מיליונים, ובנוסף חוו ניסיונות חוזרים ונשנים לחולל הפיכות אלימות, וגלים של התנקשויות פוליטיות. הרפובליקה הוצפה בכוחות מהפכניים שביקשו לארגן את החברה מחדש בדרכים אלימות. משמאל, המפלגה הקומוניסטית החדשה חלמה על רודנות בולשביקית שתחסל את הקניין הפרטי ותפרק את מוסדות הדמוקרטיה. מימין צמחה במהירות אידיאולוגיה לאומנית קיצונית שניבאה סדר גזעי חדש וחידוש ההתפשטות האימפריאליסטית. שתיהן קראו תיגר מפורש על סמכות הרפובליקה, ותכופות פנו לאלימות בניסיונותיהן להפילה. גרמניה של תקופת ויימאר הייתה מקוטבת, אלימה וחרֵדה יותר מאי־פעם. תערובת החזונות האוטופיים והחרדות העמוקות הפכה את ויימאר להתגלמות של “עידן הקיצוניות”.[17]

 

הגם שוויימאר הייתה הדמוקרטיה הראשונה של גרמניה, היסטוריונים התווכחו ארוכות בדבר עומק המחשבה הדמוקרטית בגרמניה באותה תקופה. מאחר שוויימאר עוררה זעם ותסכול עזים כל כך, ומשום שקרסה כמעט בלא התנגדות ב־1933, היסטוריונים ייחסו את אסון נפילתה בין השאר להיעדרה של תשתית אינטלקטואלית מפותחת. התבוסה הטראומטית במלחמת העולם הראשונה, ולאחריה אי־היציבות הכרונית של ויימאר פגעו לטענתם קשות באמונה הגרמנית בקִדמה, בחיים פוליטיים בלתי אלימים ובביטחון עצמי ליברלי. האידיאולוגיה הליברלית והדמוקרטיה החוקתית נראו כמי שפשטו את הרגל, כמי שנוסדו על אמונות חסרות בסיס. על־פי נרטיב זה, האנרגיה האינטלקטואלית שנוצרה כתוצאה מהתפוררות המלוכה וקריסת הסמכות המסורתית, תרמה לחידושים בתחומי האסתטיקה, הספרות והפילוסופיה, אבל הותירה את הדמוקרטיה הגרמנית נכה מבחינה אינטלקטואלית. כפי שניסח זאת אחד המלומדים, “קריסת הדמוקרטיה הגרמנית ב־1933 הוכשרה חלקית בעקבות נפילת […] המבנים התרבותיים והאינטלקטואליים [הליברליים]” אחרי מלחמת העולם הראשונה.[18]

 

אבל פרשנות זו לוויימאר ולנפילתה מתעלמת משלל התאוריות, הפולמוסים והפרויקטים הדמוקרטיים שפותחו בימי ויימאר. למרות טענות החוקרים, ויימאר לא הייתה “דמוקרטיה בלי דמוקרטים”.[19] לאורך שנות העשרים והשלושים, אנשי רוח הפיקו מיזמים מגוונים לחיזוק היסודות האינטלקטואליים השבריריים של הרפובליקה הגרמנית. בשטף של פרסומים, האישים שבהם מתרכז ספר זה פיתחו תאוריות וטרמינולוגיות דמוקרטיות חדשות. בניגוד להוגים שקדמו להם, הם לא הסתפקו בקריאה לתמורות צנועות שיגדילו את שיעור ההשתתפות בבחירות. תחת זאת, הם טענו שדמוקרטיה המתבססת על נבחרי ציבור היא השיטה הפוליטית היחידה שיש לה לגיטימציה אמיתית.[20] הוגים אלה ביקשו גם להוציא לפועל את רעיונותיהם הלכה למעשה באמצעות ייסוד של מגוון ארגוני חינוך. בהיידלברג, בברלין, בפרנקפורט ובמינכן, הם הקימו מרכזי השכלה חדשים לילדים ולמבוגרים ומגוון תוכניות חילופי תרבות, שכולם נועדו לחזק ולייצב את רפובליקת ויימאר. מאמצים אלה לא חדרו אל תוך הזרם המרכזי של המחשבה הגרמנית בשנות העשרים, ומרבית האינטלקטואלים והתאורטיקנים הפוליטיים לא אימצו אותם. ואף־על־פי־כן, הם היו מאפיין חשוב בנוף האינטלקטואלי של התקופה. דיוקן ההגות בימי ויימאר לא יהיה מושלם בלעדי תיאור הניסיונות האלה לקדם דמוקרטיזציה.[21]

 

המיזמים הללו לחיזוק הרפובליקה לא היו בבחינת הגיגים מופשטים; הם היו התגובה לסוגיות פוליטיות קונקרטיות ובוערות. כל אחד מן ההוגים הללו התמודד בצעירותו עם בעיית מפתח הטמונה במעבר הגרמני לדמוקרטיה. כיצד למשל תוכל ויימאר ליצור אליטה דמוקרטית במדינה שבה המנהיגוּת העסקית, הפוליטית והאקדמית תמכה במלוכה מימים־ימימה? מה הקשר בין תנאים כלכליים לזכויות פוליטיות? האם הדמוקרטיה מחויבת להביא לחלוקה שוויונית של העושר? מה תפקידה של הדת בדמוקרטיה החדשה? והאם הפרדת הכנסייה מן המדינה מחזקת את גרמניה או מחלישה אותה? כיצד צריכה ויימאר לנהוג בקוראים להפלתה, כמו הקומוניסטים והלאומנים הקיצוניים? וכיצד צריכה הרפובליקה הצעירה לנהל את יחסיה עם שכנותיה — האם בשיתוף פעולה או מתוך תחרות אימפריאלית? כל אחת מן השאלות הללו עוררה פולמוסים עזים בקרב הוגים ומדינאים בגרמניה. ניסיון ההוגים תומכי הדמוקרטיה לספק תשובות קונקרטיות נגע בעצבים חשופים בתרבות הפוליטית־הגרמנית.

 

פרידריך, פרנקל, גוריאן, לוונשטיין ומורגנטאו התמקדו איש־איש בדילמה שונה מתחום הפוליטיקה הדמוקרטית; השאלות ששאלו על הדמוקרטיה נשאבו מן המעיינות הפוליטיים, הדתיים והאינטלקטואליים השונים שלהם. אבל בסופו של דבר, הם היו תמימי דעים בנושא אחד יסודי: בניגוד לטענות הלאומנים הגרמנים, הם האמינו כולם שהדמוקרטיה איננה נטע זר שנכפה על גרמניה מבחוץ, ואיננה מורשת של חולשה ושל השפלה. הם חתרו בלהט להראות שהפרדת רשויות, פוליטיקה של בוחרים ונבחרים והשתתפות קיבוצית בתחרות פוליטית לא־אלימה, נובעות כולן מן המחשבה ומן המסורת הגרמנית המקומית. הסנגורים הצעירים של הרפובליקה טענו עוד, שהדמוקרטיה אינה מפלגת את האומה. תכליתה הסופית של הפוליטיקה לא הייתה, לגישתם, אחדות והומוגניות לאומית, אלא תחרות תוססת בין קבוצות, בין מפלגות ובין התאגדויות. הדמוקרטיה אפשרה להמוני קבוצות לחיות זו בצד זו ולפרוח בסביבה משגשגת. היא אפשרה לאזרחים להתאגד על בסיס תחומי עניין משותפים, פעילות פוליטית משותפת ובניית קואליציות. לקורא בן המאה ה־21, רעיונות אלה נראים מובנים מאליהם; אבל בנוף האינטלקטואלי של ויימאר הייתה בהם חדשנות עמוקה. תאוריות כאלה הכניסו חשיבה חדשה על פוליטיקה, וסיפקו תחמושת אינטלקטואלית שלא הייתה מוכרת עד אז לקוראים הגרמנים.

 

תמיכתם בתחרות פוליטית חופשית, עם זאת, הייתה מוגבלת, שכן מחשבתם התאפיינה באנטי־קומוניזם חריף. שנים לפני המלחמה הקרה, החשש מפני השתלטות קומוניסטית חלחל לחיים הגרמניים וחצה מעמדות, אזורים ונאמנויות פוליטיות. ההצלחה המהממת של המהפכה הבולשביקית ברוסיה בשנת 1917 — ולאחריה, עלייתן של מפלגות קומוניסטיות לוחמניות ברחבי אירופה — הציתו פחדים נרחבים מפני השתלטות קומוניסטית מהירה על גרמניה, שתביא לביטול הבעלוּת הפרטית על נכסים, להחרבת ההיררכיות החברתיות המסורתיות ולדיכוי הדת ביד קשה. חמשת המהגרים לעתיד ראו בקומוניזם איום ראשון במעלה, מאחר שחתר במפורש להחריב את החזונות הדמוקרטיים שלהם. בשנות העשרים, הקומוניסטים הגרמנים התנגדו בפומבי לבחירות ולהפרדת רשויות, והוקיעו אותן בטענה שהן כמסכי עשן, המיועדות להסתרת הניצול הקפיטליסטי. חמשת האישים הנדונים כאן ראו אפוא בדמוקרטיה משטר הנתון לאיומים בלתי פוסקים מבית ומחוץ. המוסדות הדמוקרטיים דרשו התגייסות בלתי נלאית של האזרחים והקמת מנגנוני הגנה חדשניים שיילחמו בכל גילוי של תוקפנות ושל חתרנות קומוניסטית. בדור ההוא, התנגדות לקומוניזם ותמיכה בדמוקרטיה נשזרו הדוקות זו בזו; האיבה לקומוניזם עמדה ביסוד הפרויקט הדמוקרטי.[22]

 

הרעיונות והחוויות האלה המשיכו להנחות את עבודתם של חמשת האישים גם עשרות שנים לאחר קריסת רפובליקת ויימאר. התפקיד המרכזי שאותו מילאו המהגרים האלה בתהליך הדמוקרטיזציה של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה דורש מאיתנו לשקול מחדש את מורשתה של רפובליקת ויימאר, מצד השפעותיה המשחררות והמגבילות כאחת. חוקרים ציינו לא אחת כי הדמוקרטיה הראשונה של גרמניה שימשה מודל שלילי לניסיונות להחיות את המחשבה והפוליטיקה הדמוקרטית בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. זיכרון הקריסה רדף אינטלקטואלים, עיתונאים ופוליטיקאים גרמנים, שפיתחו מעין “תסביך ויימאר” או “סינדרום ויימאר”, קרי, צורך כפייתי להשוות ולהנגיד בין המטרות והפעולות שהגדירו וביצעו בזמנם לבין אלה שנעשו בשנות העשרים. ואומנם, לכל אורך שנות החמישים, הסיסמה “בון איננה ויימאר” הופיעה לא רק בספרים ובמאמרים אלא גם בסיסמאות פוליטיות ובמערכות בחירות.[23] אבל ויימאר הציעה גם מודלים, תאוריות וטרמינולוגיות חיוביים. למרות נקודות התורפה שלה, רבים מאדריכלי הדמוקרטיה אחרי המלחמה התייחסו אל רפובליקת ויימאר כאל יוזמה לא גמורה אך ראויה להערכה. בגלל השם הרע שנקשר לויימאר, האדריכלים האינטלקטואלים של הסֵדר הפוסט־מלחמתי הזכירו לעיתים רחוקות בלבד את מקורות המחשבה הדמוקרטית שמהם שאבו. תכופות הם הציגו רעיונות ישנים כאילו היו חדשים ורעננים. אבל ויימאר לא הייתה רק “תמרור אזהרה”, אלא גם יצרה מודלים שלא נס ליחם גם אחרי המלחמה, ושימשה מדגרה לתאוריות דמוקרטיות.

 

בה־בעת, המהגרים האלה גם החזירו עימם לגרמניה קשרים הדוקים ונושנים בין רעיונות דמוקרטיים לבין התנגדות לקומוניזם. זיקה זו מסבירה לא רק את התקוות האדירות שנתלו בחזון הדמוקרטי, אלא גם את המגבלות והאירוניות שהתגלמו בשיקומה של גרמניה אחרי המלחמה. ביבשת שהלכה והתפצלה לקווים אידיאולוגיים, דור זה החדיר מחדש אל העידן הפוסט־מלחמתי תפיסה לוחמנית ודיכוטומית של פוליטיקה דמוקרטית: מי שלא היה ידיד הדמוקרטיה נחשב לאויבה המושבע. כתוצאה מכך, האישים העומדים במוקד הספר היו להוטים לשלול את הלגיטימציה מרעיונות שערערו על שלהם ולדכאם. כל מי שפקפק בצורך של גרמניה המערבית לרדוף קומוניסטים או להצטרף לברית המערבית במסגרת המלחמה הקרה נראה להם כסוכן אנטי־דמוקרטי, שיש לשלול ממנו את זכות ההשתתפות במשחק הדמוקרטי. כתוצאה מן הנוקשות החמורה הזו, רעיונות דמוקרטיים מימי ויימאר הגבילו את הדמיון הפוליטי אחרי המלחמה לפחות כפי ששחררו אותו.

 

יתר על כן, בהיבט אירוני ומטריד של התרבות הפוסט־מלחמתית, סוכני הדמוקרטיה הללו הכירו לעיתים רחוקות בלבד בכך שהלהט האנטי־קומוניסטי שלהם משמר מרכיבים של מחשבה נאצית. שנאת הקומוניזם הייתה אחד היסודות האידיאולוגיים המרכזיים בנאציזם: מקור עמוק ללגיטימציה ולפופולריות שמהן נהנה. האנטישמיות העזה של היטלר ושל חסידיו לוּבְּתה בין השאר על־ידי האמונה המסולפת בכך שהיהודים משמשים חיל חלוץ ערמומי במהפכה גלובלית “יודאו־בולשביקית”. הפוֹבְּיות של המהגרים האנטי־קומוניסטים נבעו מתפיסות עולם שונות באופן רדיקלי, והן קדמו לרייך השלישי והיו מנותקות מן הגזענות שלו, אבל בניסיונם לרתום את הלהט האנטי־קומוניסטי הגרמני לשירות הדמוקרטיה, המהגרים האלה עזרו לשמר ולהנציח את ההיבט הזה של הכפייתיות הנאצית. רעיונות מימי ויימאר לא רק אִפשרו מהפכות דמוקרטיות, אלא גם הגבילו את הדמוקרטיה אחרי המלחמה, בגלל האנטי־קומוניזם שאפיין אותן. המהפכה הדמוקרטית שהתרחשה בעזרת המהגרים הייתה מרירה — הרואית וטרגית בעת ובעונה אחת.[24]

 

מהגרים והמלחמה הקרה בארצות הברית: ידע וכוח

 

לסיפורי המהגרים האלה היו השלכות שחרגו מגבולות ההיסטוריה הגרמנית. ספר זה טוען שמסורות ויימאר תרמו גם לעיצוב המאמצים השאפתניים של ארצות הברית לכונן הגמוניה עולמית בראשית המלחמה הקרה באמצעות התחקות אחר השפעת האישים הללו על המחשבה האמריקנית, על הדיפלומטיה האמריקנית ועל המוסדות האמריקניים. סיפוריהם חושפים את המקורות האירופאיים של טרמינולוגיות, של דרכי חשיבה ושל מבנים מוסדיים שעמדו ביסוד מאמצי המלחמה הקרה של ארצות הברית, בתוך גבולותיה ומחוץ להם.

 

המלחמה הקרה השיקה את המערכה הדיפלומטית השאפתנית ביותר בתולדות האנושות. קובעי מדיניות אמריקנים, בנחישותם לסכל את מה שתפסו כאיום קומוניסטי מיידי על “אורח החיים” האמריקני, לא הסתפקו באמצעים צבאיים: הם גייסו נדבנים, אקדמאים, אנשי עסקים ואומנים, כחלק מניסיונם לרתום אומות שלמות לברית אנטי־קומוניסטית. למעשה, לא היו זירות רבות של פעילות אנושית שהמערכה הבין־לאומית הזו פסחה עליהן: השקעת המשאבים האמריקניים שינתה נורמות ומוסדות בכל תחום כמעט, מפסיכולוגיה וכלכלה ועד חינוך, בידור וספורט, כחלק ממה שאחד החוקרים תיאר במדויק כ”מלחמה קרה טוטלית”.[25] גרמניה הפכה לזירה מרכזית במאבק איתנים זה. מבחינת קובעי המדיניות בארצות הברית, המפתח לביטחון ולניצחון באירופה ובעולם כולו היה התגברות על אֵיבות המלחמה והכיבוש באמצעות גיוס היכולות התעשייתיות העצומות של גרמניה ומשאבי אוכלוסייתה. גרמניה עתידה הייתה להיות אחת המדינות שיכריעו אם ארצות הברית תטפס אל הנהגת העולם, ואם המאה העשרים, כדבריו הידועים של הנרי לוּס (Luce), תיעשה “המאה האמריקנית”.[26]

 

המאמץ המונומנטלי הזה הצית מהפכה מוחלטת ביחסים בין רעיונות וכוח, בין אינטלקטואלים לקביעת מדיניות. אמריקנים רבים סברו שהמלחמה הקרה היא התנגשות של רעיונות ואידיאולוגיות; לגישתם, הבריתות האפקטיביות ביותר של “העולם החופשי” ישאבו מחינוכן האידיאולוגי ומהסכמתן של אוכלוסיות שלמות. לכן פתחה ארצות הברית ב”מתקפה תרבותית” חסרת תקדים בקומוניזם: בגלריות, בבתי הקולנוע, בעיתונות ובאוניברסיטאות. סופרים, חוקרים ואומנים הקימו ארגונים בין־לאומיים ונסעו ברחבי העולם, כשהם מעמידים את רעיונותיהם, את עבודותיהם ואת יוקרתם לשירות “הדיפלומטיה הכוללת”.[27] חשוב לא פחות, המלחמה הקרה פתחה בפני הוגים נתיבי הצטרפות חדשים לעשייה הפוליטית הבין־לאומית. הצורך הדחוף של קובעי מדיניות אמריקנים בידע ובניתוח של תרבויות זרות עודד אותם להיוועץ בהיסטוריונים, בחוקרי ספרות ובתאורטיקנים פוליטיים, ולהסתמך על עצותיהם. המלומדים, מצידם, כיוונו את המחקר, את ההוראה ואת התוצרים התרבותיים שלהם לצורכי המדינה האמריקנית. בשנים הראשונות למלחמה הקרה, קו הגבול שבין המחקר האקדמי לבין עוצמת המדינה היטשטש באופן יסודי, ורעיונות, כמו גם אישים, נעו הלוך ושוב בין העולמות, כפי שלא קרה לפני כן מעולם. יותר מכל תקופה אחרת, עד אז ומאז, עידן זה העמיד אינטלקטואלים בעמדות כוח.[28]

 

מהגרים גרמנים היו בין המוּטבים הישירים ביותר של תהליך זה, כיוון שהמלחמה הקרה שיגרה אותם היישר אל מוקדי העוצמה האמריקנית. הם מיהרו לזהות את ההזדמנויות שנפלו לידיהם — כיבוש גרמניה, הברית הגרמנית־אמריקנית והמלחמה הקרה בכללותה, ומוסדות מדינה וארגונים פרטיים כאחד היו להוטים להיעזר בשירותיהם. במהלך שנות הארבעים והחמישים הפכו פרידריך, פרנקל, גוריאן, לוונשטיין ומורגנטאו מפליטים עקורים וחסרי כול שחיו בשולי החברה לחברים בהנהגה הדיפלומטית, החינוכית והתרבותית האמריקנית. הם שירתו כיועצים משפטיים ראשיים ברשויות הכיבוש בגרמניה ובקוריאה; יעצו למשרדי החוץ והמשפטים; הקימו תוכניות מחקר אזוריות באוניברסיטאות אמריקניות; וכיהנו בתפקידים בכירים בגופים הפילנתרופיים הבולטים בארצות הברית, כמו קרן רוקפלר. כתביהם, תזכיריהם ודיווחיהם זכו לתפוצה רחבה ביותר בקרב דיפלומטים וקובעי מדיניות אמריקנים. בעוד מיעוטים אמריקניים אחרים ונשים אמריקניות המשיכו לסבול אפליה קשה, מהגרים מגרמניה נהנו מניידות חברתית יוצאת דופן, והפכו במהירות לחלק מן האליטה האמריקנית. היו היסטוריונים שעמדו על התהליך הזה, אבל אלה התמקדו בעבודת המהגרים ב״משרד לשירותים אסטרטגיים״ (Office of Strategic Studies או OSS) במהלך מלחמת העולם השנייה, מקום שבו התעלמו בדרך כלל מעצותיהם. המלחמה הקרה היא שפתחה בפני המהגרים מגרמניה את המרחבים החשובים ביותר, והיא שהעניקה להם השפעה חדשה.[29]

 

פרט לאנטי־קומוניזם העז שלהם, שלושה גורמים הביאו את הדיפלומטים ואת האינטלקטואלים האמריקנים להתעניין התעניינות חריגה כל כך במהגרים מגרמניה. הבנת הגורמים הללו שופכת אור על שינויים נרחבים יותר שחוללה המלחמה הקרה. גורם ראשון, שעליו עמדו כבר חוקרים אחדים, היה הרקע הבין־לאומי של המהגרים. מיד אחרי המלחמה, קובעי מדיניות אמריקנים חסרו את המומחיות השיטתית שנדרשה לבניית בריתות בקנה מידה רחב ולדיפלומטיה אנטי־קומוניסטית. בניגוד לאימפריות האירופיות, אשר חקרו, מיפו וניתחו את מושבותיהן לאורך דורות, ארצות הברית טרם פיתחה מנגנון כזה של ידע גלובלי. כישורי השפה שלהם והיכרותם עם ההיסטוריה ועם הפוליטיקה באירופה, עשו את המהגרים הגרמנים לנכס נדיר. הם יכלו לתרגם, לנתח, ולהסביר תרבויות זרות. ניסיונם בגישור על פני גבולות לאומיים, התלהבותם משיתוף פעולה — אלה עשו את עבודתם ואת עצותיהם ליקרי־ערך במיוחד עבור אמריקנים שרצו לבנות ולתחזק הגמוניה בין־לאומית.[30]

 

גורם שני לכוח המשיכה שהפעילו המהגרים הגרמנים על הממסד של המלחמה הקרה היה הגידול הדרמטי שחל בהיקף פעילותה של המדינה. המלחמה הקרה הזינה את העלייה בכוחה של המדינה, שהחלה עם ה”ניו־דיל” (New Deal) והתעצמה לאורך מלחמת העולם השנייה. הממשל האמריקני התערב באופן אגרסיבי בכלכלה, הרחיב את יכולותיו הצבאיות, וגייס משאבים ועובדים בהיקפים חסרי תקדים. שיתוף הפעולה ההדוק שהתפתח בין המדינה לארגונים פרטיים מילא תפקיד מכריע בהתגייסות למלחמה הקרה. אין־ספור נדבנים, מוסדות אקדמיה ואיגודים פרטיים החלו לזהות את האינטרסים של המדינה עם האינטרסים שלהם. הם שיתפו פעולה מרצונם עם הממשל בדיכוי פעילות קומוניסטית ובקשירת קשרים עם מדינות זרות. ההוגים הגרמנים שעומדים במוקד ספר זה סיפקו להתגייסות הזו גם הצדקה אינטלקטואלית וגם מודלים מעשיים. כבר כהוגים צעירים בגרמניה, הם האמינו שהמדינה היא כלי טבעי לשיפור קולקטיבי. להשקפתם, מוסדות כמו אוניברסיטאות, איגודי עובדים או ארגונים פילנתרופיים לא היו גופים אוטונומיים, אלא שלוחות של המדינה הדמוקרטית. בין שעבדו מטעם זרועות הממשל כמו משרד החוץ ובין שגייסו קרנות פילנתרופיות ומוסדות אקדמיה לתמיכה בפעילויות המדינה, חמשת המהגרים הללו, פרידריך, פרנקל, גוריאן, לוונשטיין ומורגנטאו, עזרו להרחיב את גבולותיה של סמכות המדינה בשלבים מוקדמים של המלחמה הקרה. היסטוריונים הקדישו לאחרונה תשומת לב רבה לשחקנים לא־מדינתיים כסוכנים חשובים של יחסים בין־לאומיים. אבל הקריירות של המהגרים הגרמנים הללו ממחישות כי יחסים כאלה לא חתרו תחת סמכות הממשל האמריקני. נהפוך הוא — המדינה הפכה לחזקה יותר בזכות גיוסם של שחקנים חדשים לשירות צרכיה ומטרותיה.[31]

 

לבסוף, השפעת המהגרים הייתה עמוקה כל כך, כיוון שאמצע המאה העשרים הייתה תקופה של חשיבה מקפת על דמוקרטיה. במהלך שנות השלושים, השפל הכלכלי הגדול הֶחריף איומים כבירים וחסרי תקדים על הדמוקרטיה בכל רחבי העולם. הקטסטרופה הכלכלית חוללה תסיסה חברתית ומצוקה נרחבת, ועוררה פחד שמוסדות נבחרים והפרדת הרשויות לא ישרדו את כשלי הקפיטליזם. יתר על כן, כוחם הגדל וחיוניותם הכלכלית של משטרים אנטי־דמוקרטיים בשנות השלושים, כמו הפשיזם האיטלקי, הנאציזם הגרמני והקומוניזם הסובייטי, נראו כמי שמאשרים את נחיתות הדמוקרטיה והקפיטליזם הליברלי. איש מדעי החברה אדוארד פנדלטון הרינג (Pendleton Herring) דיבר בשם רבים כאשר תהה בדאגה ב־1940: “האם יוכל הממשל שלנו להתמודד עם האתגר הטוטליטרי ולהישאר דמוקרטי?”[32]

 

מיד בעקבות גלי ההדף של השפל הגדול, באו הגיוס חסר התקדים של מלחמת העולם השנייה, וסכנת הסכסוך הנצחי שחוללה המלחמה הקרה. אמריקנים רבים חששו מפני השינויים האלה, שדרשו מאזרחים קורבן מתמיד, נכרכו בעימות מתמשך עם אויב “חתרני”, והרחיבו באופן דרמטי את מוטת השליטה והאחריות של המדינה האמריקנית. במיוחד הדאיג אותם, אל מול האיום הקיומי של המלחמה הקרה, החשש כי מוסדות דמוקרטיים יתגלגלו ל”מדינת צבא” שתתמקד רק בגיוס ובהצטיידות, תוך החרבת הערכים הדמוקרטיים והקפיטליסטיים שעליהם התיימרה אמריקה להגן. חרדה זו מפני שבריריות הדמוקרטיה עוררה דיונים נרחבים על המנגנונים שיוכלו להבטיח את הישרדותה. שלל מנהיגים, חוקרים ואינטלקטואלים אמריקנים ביקשו לגבש נורמות, מוסדות ורעיונות חדשים שיחזקו את הדמוקרטיה ויגנו עליה. שאלת טיבו של המשטר הדמוקרטי הבריא נפתחה אפוא לדיון.[33]

 

באווירת אי־ודאות שכזו היה לפרידריך, פרנקל, גוריאן, לוונשטיין ומורגנטאו הרבה מה להציע. הם הביאו מוויימאר תאוריות מקיפות על דמוקרטיה ועל אויביה, מודלים מוסדיים לחינוך דמוקרטי, וכן היסטוריה אישית של חיים בדמוקרטיה ובמהלך קריסתה. אמריקנים רבים סברו כי חוויות אלה רלוונטיות לשאיפתם לחזק את הדמוקרטיה. בכתביהם ובסיפוריהם של המהגרים הגרמנים הם מצאו מודלים מועילים להתחדשות דמוקרטית. במהלך שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים, מאמצי המהגרים הללו התמקדו בזירה המקומית בארצות הברית. היו מהגרים גרמנים — ובייחוד קרל פרידריך — שעזרו לבנות מחדש את הבירוקרטיה האמריקנית ואת החינוך האמריקני בתגובה לשפל הגדול. אבל פרוץ מלחמת העולם השנייה, מאמצי השיקום שהחלו אחריה באירופה ובאסיה, וראשית המלחמה הקרה — הם שחיזקו במיוחד את ההשפעה של רעיונות המהגרים. בכתביהם, הם ביקשו להראות כיצד הדמוקרטיה וההתגייסות נגד הקומוניזם אינן סותרות זו את זו אלא מהוות, למעשה, תהליכים משלימים. הן בבית והן מעבר לים, מנהיגים ודיפלומטים אמריקנים התייעצו עימם והפקידו בידיהם סמכויות לא מעטות.

 

ההצטלבות שבין התאוריה הדמוקרטית של ויימאר לדיפלומטיה האמריקנית מאירה אפוא את תפקידה של הדמוקרטיה בראשית המלחמה הקרה. חוקרי התקופה המעיטו לא פעם בחשיבות המחויבוּת האמריקנית לדמוקרטיה בזירה המקומית ומעבר לים. אף שמנהיגים ודיפלומטים אמריקנים הביעו עניין בדמוקרטיזציה בשנים הראשונות לכיבוש גרמניה ויפן, ישנם היסטוריונים הטוענים שמוקד העניין שלהם התחלף במהרה בהתגייסות אנטי־קומוניסטית. על־פי נרטיב זה, קובעי מדיניות אמריקנים הגיעו למסקנה שהדמוקרטיה פותחת פתח לכוחות חתרניים, אשר עלייתם לשלטון תמוטט את הבריתות של המלחמה הקרה ואפילו תאיים על ארצות הברית. על כן היה זה לגיטימי מבחינתם להטיל מגבלות על החירות הדמוקרטית ולתמוך במנהיגים סמכותניים ועריצים בשם הביטחון האנטי־קומוניסטי.[34]

 

אבל עוצמת תשומת הלב שהוקדשה למהגרים הגרמנים ולתאוריות שלהם מראה שדיפלומטים, חוקרים, נדבנים ומנהיגים פוליטיים אמריקניים דווקא היו משוכנעים לעיתים קרובות כי לדמוקרטיה תפקיד מכריע במערכה האנטי־קומוניסטית שלהם — בארצות הברית גופא וברחבי העולם. כפי שהראתה ההיסטוריונית ג’ניפר מילר, הם האמינו שהתגייסות אנטי־קומוניסטית אפקטיבית דורשת הסכמה מרצון של חברות חזקות ותוססות, וכי הסכמה כזאת לא תושג רק בכוחם הכופה של רודנים. אין ספק כי מאמציהם האגרסיביים של האמריקנים להנחיל את גרסתם־שלהם לנורמות דמוקרטיות לא נבעה מנדיבות לב טהורה. תפיסות הדמוקרטיה של מנהיגים אמריקנים היתרגמו לעיתים רחוקות בלבד לכדי רצון לבנות חברות שוויוניות או להעצים את האזרח הקטן. החזונות הדמוקרטיים שלהם, ששאבו מן הרעיונות הדואליסטיים של המהגרים, היו נוקשים, מקובעים על יציבוּת ופרנואידיים באורח טרגי. בדומה לאדריכלי השיקום הגרמני, אמריקנים רבים היו משוכנעים כי כל המערער על פרשנותם הלוחמנית לדמוקרטיה הוא בהכרח קומוניסט ערמומי, ולא היססו להגביל באופן נחרץ את זכויות מתנגדיהם בבית או מעבר לים, תוך הפעלת אלימות ברוטלית. ובכל זאת, אי־אפשר להבין כראוי את התנהלותם ההיסטרית ואת תפיסת האינטרס האמריקני שלהם בלי להביא בחשבון את הפולמוסים האמיתיים שהתקיימו לגבי הדמוקרטיה, מגבלותיה וכשליה. דווקא משום שהמהגרים הנדונים בספר זה העניקו השראה למעשים מטרידים כל כך, ומשום שנותרו כוח רב־עוצמה בעיצוב המדיניות, יש לנסות להבינם כראוי.[35]

 

בתהליך קליטתם של המהגרים הגרמנים הללו, מנגנון העוצמה האמריקני לא נותר כשהיה. בזמן שפעלו לקדם ולהגדיל את העוצמה האמריקנית מסביב לעולם, המהגרים הגרמנים השתמשו במעמדם גם כדי ליישם ולקדם סדרי יום משלהם. המהגרים הגרמנים התבססו על כתביהם המוקדמים כדי לספק לשליחות האמריקנית העולמית שפה לדבר בה ורעיונות להפיצם. “תורת הטוטליטריות” האנטי־סובייטית, תפיסת “הדמוקרטיה הלוחמת” ועוד שלל מושגים משפיעים שאומצו בארצות הברית בימי המלחמה הקרה, נטבעו בידי גרמנים — שנים רבות לפני פרוץ העימות העולמי עם ברית המועצות. ביסודו של דבר, הסוכנים שסיפקו את שפת הדמוקרטיזציה בגרמניה המערבית מילאו תפקיד גם בעיצוב אוצר המילים עבור ההתגייסות האנטי־קומוניסטית. באמצעות כתבי המהגרים, שני הפרויקטים האינטלקטואליים הללו נקשרו זה בזה עד לבלי־התר. הסימביוזה בין המחשבה הגרמנית לעוצמה האמריקנית עיצבה לא רק את שיקומה של גרמניה אחרי המלחמה. היא חצתה את האוקיינוס האטלנטי ותרמה לעיצובם של מוסדות אמריקניים, של השפה שבה דיברו ושל תפיסתם העצמית.[36]

 

ההשפעות הרב־כיווניות הללו מציגות תמונה מורכבת יותר של הפוליטיקה בימי המלחמה הקרה, כמי ששיקפה לא רק הפעלה של עוצמה אמריקנית אלא גם ספיגה ותחייה של רעיונות אירופיים ומסורות אירופיות. החרדה מפני הקומוניזם השפיעה בלי ספק השפעה מכרעת על עיצוב המחשבה והמדיניות האמריקנית, אבל המלחמה הקרה לא הייתה רק מסע צלב אנטי־קומוניסטי. באמצעות חשיפת מגוון הכוחות האידיאולוגיים שהניעו את פעולות האמריקנים, היסטוריונים החלו לאחרונה לפרש את מדיניות המלחמה הקרה כהמשך והרחבה של מסורות אמריקניות קודמות, כמו הפצה של תרבות הצריכה, אידיאולוגיות דתיות, ואמונה ב”התפתחות” הדרגתית מתמדת.[37] אבל לצד כוחות אלה, גם המחשבה הגרמנית והמסורות הפוליטיות של גרמניה מילאו תפקיד בחישול ההגמוניה האמריקנית בתקופת המלחמה הקרה. כתביהם ופעולותיהם של המהגרים הגרמנים יצרו ערוץ חשוב שבאמצעותו, מעורבותה של ארצות הברית בעולם שבה והשפיעה בתוך ארצות הברית. סיפוריהם ממחישים כי העימות הגלובלי לא היה רק התנגשות בין יריבים מקוטבים שמשכו את מדינות העולם אל השדות המגנטיים שלהם. העימות היה גם מרחב של התחדשות וחתירה למימוש מסורות אינטלקטואליות אירופיות, מרחב שאִפשר לשחקנים זרים לעצב את העולם.

 

חלקית, אם כך, ספר זה עוסק בדחפים הזרים שעמדו בלב “המאה האמריקנית”, ובתפקיד שאלֶה מילאו בשרטוט קווי המתאר האידיאולוגיים והמוסדיים של העוצמה הגלובלית האמריקנית אחרי 1945. סיפורי המהגרים הגרמנים אינם מגלמים בשום אופן את כל הכוחות החשובים ביותר שעיצבו את ההשפעה האמריקנית אחרי מלחמת העולם השנייה — ואפילו לא את רובם. אבל הם תורמים בהחלט להבנת התפקיד שמילאו בעימות הגלובלי הזה הניסיון הבין־לאומי, מוסדות המדינה והדמוקרטיה. הם ממחישים הזדמנויות מפתיעות שהמלחמה הקרה זימנה בדרכם של לא־אמריקנים, שחתרו למימוש תוכניות ומטרות משלהם. בעזרת מוסדות העוצמה האמריקנית, הם ביקשו להוציא אל הפועל פרויקטים אינטלקטואליים שנולדו לפני המלחמה הקרה, במנותק משיקולים גאופוליטיים אמריקניים. המהגרים הגרמנים היו תמיד משרתיהם של המוסדות האמריקניים; השפעתם בארצות הברית ומעבר לים נשענה תמיד על הסכמת הממונים האמריקנים. אבל באמצעות הזרקת רעיונות משלהם אל תוך המלחמה הקרה, הם ניכסו את “המאה האמריקנית” לעצמם. בקיצור, הם הפכו אותה גם ל”מאה הגרמנית”.

[1] טוני ג’אדט, אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945 (ירושלים: הוצאת מאגנס, 2009), עמ’ 265. [חזרה]

[2] המונח “נס הדמוקרטיה” שאול מתוך:

Konrad H. Jarausch, Arnd Bauerkämper, and Marcus M. Payk (eds.), Demokratiewunder: transatlantische Mittler und die kulturelle Öffnung Westdeutschlands (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2005).

על ההתייחסות לכיבוש גרמניה ויפן במהלך תכנונה של הפלישה לעיראק, ראו:

James Dobbins et al., America’s Role in Nation-Building: From Germany to Iraq (Santa Monica, CA: Rand Monograph, 2003). [חזרה]

[3] הספרות העוסקת בהשפעה האמריקנית על גרמניה היא אדירה בהיקפה. לדוגמאות קלאסיות ומועילות, ראו:

Volker R. Berghahn, The Americanisation of West German Industry (Cambridge: Cambridge University Press, 1986); Klaus Naumann (ed.), Nachkrieg in Deutschland (Hamburg: Hamburger Edition, 2001); Jeffry M. Diefendorf, Axel Frohn, and Hermann-Josef Rupieper (eds.), American Policy and the Reconstruction of West Germany (Cambridge: Cambridge University Press, 1993); Hermann-Josef Rupieper, Die Wurzeln der westdeutschen Nachkriegsdemokratie: der amerikanische Beitrag 1945–1952 (Opladen: Westdeutscher Verlag, 1993).

על הדיונים סביב “תוכנית מרשל”, ראו את המאמרים בתוך:

Charles Maier and Günter Bischof (eds.), The Marshall Plan and Germany (Oxford: Berg, 1991). [חזרה]

[4] על מגבלותיה ועל כישלונותיה של הדיפלומטיה התרבותית האמריקנית בגרמניה, ראו למשל:

Mary Nolan, The Transatlantic Century: Europe and America 1890–2010 (Cambridge University Press, 2012), 154–266; Uta G. Poiger, Jazz, Rock, and Rebels: Cold War Politics and American Culture in Divided Germany (Berkeley: University of California Press, 2000). [חזרה]

[5] ראו למשל:

Konrad H. Jarausch, After Hitler: Recivilizing Germans (Oxford: Oxford University Press, 2006); Axel Schildt, Ankunft im Westen: ein Essay zur Erfolgsgeschichte der Bundesrepublik (Frankfurt a.M.: Fischer, 1999); Axel Schildt, Zwischen Abendland und Amerika: Studien Zur Westdeutschen Ideenlandschaft (Oldenbourg: Wissenschaftsverlag, 1999). [חזרה]

[6] Mark Lilla, ”The Other Velvet Revolution: Continental Liberalism and Its

Discontents,” Daedalus 123:2 (1994): 129–157. [חזרה]

[7] כמה מחקרים מצוינים החלו לבחון את שיקומה האינטלקטואלי של גרמניה, אבל רובם התמקדו בראש ובראשונה בשאלות של זהות לאומית ושל זיכרון היסטורי, ולא בתאוריה הדמוקרטית כשלעצמה. ראו למשל:

A. Dirk Moses, German Intellectuals and the Nazi Past (Cambridge: Cambridge University Press, 2007); Jens Hacke, Philosophie der Bürgerlichkeit: Die Liberalkonservative Begründung der Bundesrepublik (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2006); Jan-Werner Müller (ed.), German Ideologies since 1945: Studies in the Political Thought and Culture of West Germany (New York: Macmillan, 2003); Clemens Albrecht et al. (eds.), Die Intellektuelle Gründung der Bundesrepublik: eine Wirkungsgeschichte der Frankfurter Schule (Frankfurt: Campus, 1999).

חריג בולט לכלל האמור, הבוחן את עבודתם של כמה הוגים ליברלים בהיידלברג אחרי המלחמה, הוא זה:

Sean Forner, German Intellectuals and the Challenge of Democratic Renewal (Cambridge: Cambridge University Press, 2015).

ראו גם את הפורום המיוחד שערך דרק מוזס:

A. Dirk Moses, “The Intellectual History of the Federal Republic,” German History 27:2 (2009): 244–258. [חזרה]

[8] Peter Graf von Kielmansegg, Nach der Katastrophe (Berlin: Siedler,

2000), 10. [חזרה]

[9] Daniel T. Rodgers, Atlantic Crossings: Social Politics in a Progressive Age

(Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 1998), 413. [חזרה]

[10] לדוגמה מייצגת ומצוינת, ראו:

Norbert Frei, Adenauer’s Germany and the Nazi Past: The Politics of Amnesty and Integration (New York: Columbia University Press, 2002). [חזרה]

[11] היקף הספרות העוסקת בנאציפיקציה של המחשבה והתרבות הגרמנית הוא עצום. לסקירה כללית של היחס הנאצי לתחומי המחשבה השונים, ראו את המאמרים המצוינים בתוך:

Wolfgang Bialas and Anson Rabinbach (eds.), Nazi Germany and the Humanities (Oxford: Oneworld, 2007). [חזרה]

[12] הספרות העוסקת במהגרים הגרמנים החוזרים החלה להתפתח בשנים האחרונות. לסקירות סוציולוגיות חשובות, ראו לדוגמה:

Marita Krauss, Heimkehr in ein fremdes Land: Geschichte der Remigration nach 1945 (Munich: Beck, 2001); Irmela von der Lühe and Axel Schildt (eds.), “Auch in Deutschland Waren Wir Nicht Wirklich Zu Hause”: Jüdische Remigration nach 1945 (Göttingen: Wallstein, 2008).

על המהגרים הגרמנים ומדע המדינה בגרמניה אחרי המלחמה, ראו:

Alfons Söllner, “Normative Verwestlichung. Der Einfluss der Remigranten auf die politische Kultur der frühen Bundesrepublik,” in Heinz Bude and Bernd Greiner (eds.), Westbindungen: Amerika in der Bundesrepublik (Hamburg: Hamburger Edition, 1999), 72–92; Alfons Söllner, Deutsche Politikwissenschaftler in der Emigration (Opladen: Westdeutscher Verlag, 1996).

למחקר מצוין על תפקידם האינטלקטואלי של המהגרים הגרמנים בשיקומה התרבותי של גרמניה, ראו:

Noah Strote, Lions and Lambs: Conflict in Weimar and the Creation of Post-Nazi Germany (New Haven: Yale University Press, 2017). [חזרה]

[13] Ronald J. Granieri, The Ambivalent Alliance: Konrad Adenauer, the CDU/

CSU, and the West, 1949–1966 (New York: Berghahn Books, 2002). [חזרה]

[14] הציטוט לקוח מיומנו של הרוזן הרי קסלר (Kessler), דיפלומט וסופר גרמני. מצוטט בתוך:

Peter Fritzsche, Germans into Nazis (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1998), 88. [חזרה]

[15] מצוטט בתוך פריטשה, מגרמנים לנאצים, עמ’ 109. [חזרה]

[16] אריך מריה רמרק, במערב אין כל חדש. תרגום: גדי גולדברג (תל אביב: כנרת, זמורה־ביתן, 2014), עמ’ 4. [חזרה]

[17] המונח שאול מתוך אריק הובסבאום, עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה, 1914-1991. תרגום: כרמית גיא (תל אביב: עם עובד, 1999). הספרות העוסקת בתקופת ויימאר היא כמובן רחבת־היקף וחורגת הרבה מעבר לגבולות ספר זה. הסקירות הטובות ביותר של המתחים הפנימיים באותה תקופה הן:

Eric D. Weitz, Weimar Germany: Promise and Tragedy (Princeton: Princeton University Press, 2007); Detlev Peukert, The Weimar Republic: The Crisis of Classical Modernity (London: Penguin Press, 1991). [חזרה]

[18] הציטוט לקוח מתוך:

Benjamin Lazier, God Interrupted: Heresy and the European Imagination between the World Wars (Princeton: Princeton University Press, 2008), 5.

וראו גם:

Rüdiger Graf, Die Zukunft der Weimarer Republik: Krisen und Zukunftsaneignungen in Deutschland, 1918–1933 (Munich: Oldenbourg, 2008); Rüdiger Graf and Mortiz Föllmer (eds.), Die “Krise” der Weimarer Republik: zur Kritik eines Deutungsmusters (Frankfurt a.M.: Campus, 2005); Bernd Widdig, Culture and Inflation in Weimar Germany (Berkeley: University of California Press, 2001). [חזרה]

[19] הציטוט הידוע הזה מופיע בכתביהם של מלומדים רבים. ראו למשל:

Jan-Werner Müller, Constitutional Patriotism (Princeton: Princeton University Press, 2007), 18. [חזרה]

[20] כפי שהראו כמה חוקרים, גרמניה פיתחה לא מעט מוסדות ומנהגים דמוקרטיים לאורך התקופה הקיסרית, כגון בחירות לפרלמנט, זכות הצבעה כללית לגברים, וכן אוטונומיה פוליטית; אבל הוגים גרמנים השקיעו מאמץ מועט בלבד בפיתוח תאוריה דמוקרטית מקפת. ראו:

Margaret Lavinia Anderson, Practicing Democracy: Elections and Political Culture in Imperial Germany (Princeton: Princeton University Press, 2000). [חזרה]

[21] למחקר יוצא מן הכלל על ההגות הדמוקרטית בימי ויימאר (שאינו בוחן את ההוגים הנדונים בספר זה), ראו:

Kathrin Groh, Demokratische Staatsrechtslehrer in der Weimarer Republik (Tübingen: Mohr Siebeck, 2010). [חזרה]

[22] כפי שהראו מחקרים מן השנים האחרונות, ההתנגדות לקומוניזם הייתה כוח אינטלקטואלי ופוליטי חשוב ורב־עוצמה שנים לפני המלחמה הקרה, בשלל חברות ותרבויות. ראו למשל את מחקרה המצוין של ג’וליאנה צ’מדס:

Giuliana Chamedes, “The Vatican and the Making of the Atlantic Order” (PhD diss., Columbia University, 2013);

וכן:

Alex Goodall, Loyalty and Liberty: American Countersubversion from World War I to the McCarthy Era (Urbana: University of Illinois Press, 2013); Markku Ruotsila, British and American Anticommunism before the Cold War (London: Frank Cass, 2001). [חזרה]

[23] Sebastian Ullrich, Der Weimar-Komplex: das Scheitern der ersten deutschen Demokratie und die politische Kultur der frühen Bundesrepublik (Göttingen: Wallstein, 2009); Christoph Gusy (ed.), Weimars lange Schatten: “Weimar” als Argument nach 1945 (Baden: Nomos, 2003); A. Dirk Moses, “The Weimar Syndrome in the Federal Republic of Germany,” in Holgar Zaborowski and Stephan Loos (eds.), Leben, Tod und Entscheidung: Studien zur Geistgeschichte der Weimarer Republik (Berlin:

Duncker & Humblot, 2003), 187–207.

הסיסמה “בון איננה ויימאר” מקורה בכותרת ספרו של העיתונאי פְריץ רנה אלמן:

Fritz René Allemann, Bonn ist nicht Weimar (Cologne: Kiepenheuer & Witsch, 1956). [חזרה]

[24] על הקשרים בין האנטי־קומוניזם הנאצי לבין האנטי־קומוניזם אחרי המלחמה, ראו: פריי, גרמניה של אדנאואר, וכן:

Maria D. Mitchell, The Origins of Christian Democracy: Politics and Confession in Modern Germany (Ann Arbor: University of Michigan Press, 2012), esp. 76–104. [חזרה]

[25] Kenneth Osgood, Total Cold War: Eisenhower’s Secret Propaganda Battle

at Home and Abroad (Lawrence: University Press of Kansas, 2006).

ראו גם:

Laura A. Belmonte, Selling the American Way: U.S. Propaganda and the Cold War (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2008). [חזרה]

[26] Henry R. Luce, “The American Century,” Life (17 February 1941): 61–65.

על מקומה של גרמניה באסטרטגיה האמריקנית למלחמה הקרה, ראו:

John Lewis Gaddis, Strategies of Containment (New York: Oxford University Press, 2005 [1982]), esp. 24–86; James McAllister, No Exit: America and the German Problem (Ithaca: Cornell University Press, 2002). [חזרה]

[27] את המונח “דיפלומטיה כוללת” (”total diplomacy”) טבע ב־1946 דין אצ’יסן, שכיהן אז כסגן שר החוץ האמריקני. ראו:

Robert L. Beisner, Dean Acheson: A Life in the Cold War (Oxford: Oxford University Press, 2006), 236–251.

על הדיפלומטיה התרבותית במהלך המלחמה הקרה, ראו למשל:

Volker Berghahn, America and the Intellectual Cold Wars in Europe (Princeton: Princeton University Press, 2001); Penny M. von Eschen, Satchmo Blows Up the World: Jazz Ambassadors Play the Cold War (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2004); David Caute, The Dancer Defects: The Struggle for Cultural Supremacy during the Cold War (Oxford: Oxford University Press, 2003); Michael Hochgeschwender, Freiheit in der Offensive? der Kongress für Kulturelle Freiheit und die Deutschen (Munich: Oldenbourg, 1998). [חזרה]

[28] בפרק 1 אדון ביתר פירוט בהתפתחות הזו (ובמחקר הקשור בה). לסקירה כללית, ראו:

Mark Solovey and Hamilton Cravens (eds.), Cold War Social Science: Knowledge Production, Liberal Democracy, and Human Nature (New York: Palgrave Macmillan, 2012); Jeremi Suri, Henry Kissinger and the American Century (Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2007), 92–137; David Engerman, “Rethinking the Cold War University,” Journal of Cold War Studies 5:3 (2004): 80–95. [חזרה]

[29] המחקר החלוצי על המהגרים ועל המשרד לשירותים אסטרטגיים הוא:

Alfons Söllner, Zur Archäologie der Demokratie in Deutschland, vol. 2, Analysen von politischen Emigranten im amerikanischen Außenministerium und Geheimdienst (Frankfurt a.M.: Fischer, 1986).

מחקרו הקלאסי של יואכים רדקאו על ניסיונות המהגרים הגרמנים לעצב את מדיניות החוץ האמריקנית לא עסק בתקופה שאחרי המלחמה, ראו:

Joachim Radkau, Die deutsche Emigration in den USA: ihr Einfluss auf die amerikanische Europapolitik, 1933–1945 (Düsseldorf: Bertelsmann Universitätsverlag, 1971).

ראו גם:

Barry Katz, Foreign Intelligence: Research and Analysis in the Office of Strategic Studies (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1989). [חזרה]

[30] אף שמוקד הדיון שלי שונה, חשיבתי על המהגרים הגרמנים ועל ההזדמנויות שנקרו בדרכם בזכות המלחמה הקרה הושפעה עמוקות מספרו המצוין של ג’רמי סוּרי, הנרי קיסינג’ר והמאה האמריקנית. [חזרה]

[31] על שיתוף הפעולה בין משרד החוץ וקבוצות עצמאיות, ראו למשל:

Helen Laville and Hugh Wilford (eds.), The U.S. Government, Citizen Groups, and the Cold War: The State-Private Network (London: Routledge, 2006).

על עליית כוחו של הממשל בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, ראו:

James T. Sparrow, Warfare State: World War II Americans and the Age of Big Government (New York: Oxford University Press, 2011).

סוגיה זו תידון בפירוט לכל אורך הספר, ובמיוחד בפרקים 1 ו־3. על תפקידם של שחקנים לא מדינתיים במהלך המלחמה הקרה, ראו:

Akira Iriye, Global Community: The Role of International Organizations in the Making of the Contemporary World (Berkeley: University of California Press, 2002); Nick Cullather, The Hungry World (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2010). [חזרה]

[32] E. Pendleton Herring, Presidential Leadership (New York: Farrar and

Rinehart, 1940), x. [חזרה]

[33] לתיאור חי של הפולמוסים הללו, מימי ה”ניו־דיל” ועד למלחמה הקרה, ראו את ספרו המשובח של איירה קצנלסון:

Ira Katznelson, Fear Itself: The New Deal and the Origins of Our Time (New York: Liveright, 2012).

להתמקדות בימי המלחמה הקרה, ראו:

Michael J. Hogan, A Cross of Iron: Harry Truman and the Origins of the National Security State (Cambridge: Cambridge University Press, 1998); Melvyn Leffler, A Preponderance of Power: National Security, the Truman Administration, and the Cold War (Stanford: Stanford University Press, 1992). [חזרה]

[34] למחקרים המייצגים את נקודת המבט הזו ראו למשל:

Ellen Schreck (ed.), Cold War Triumphalism (New York: New Press, 2004); Greg Grandin, Empire’s Workshop (New York: Metropolitan, 2006).

על האופן שבו עמדה זו הובילה כמה פוליטיקאים וקובעי מדיניות לטעון בעד הגבלת שיתופו של הציבור בקביעת מדיניות לא רק מעבר לים אלא גם בתוך ארצות הברית עצמה, ראו:

Daniel Bessner, Democracy in Exile: Hans Speier and the Rise of the Defense Intellectual (Ithaca: Cornell University Press, 2018). [חזרה]

[35] חשיבתי על סוגיית מקומה של הדמוקרטיה במלחמה הקרה הושפעה עמוקות מעבודתה של ג’ניפר מילר בנושא זה, כמו גם בנושא תפקיד הדמוקרטיה בעיצוב הברית בין ארצות הברית ליפן. ראו:

Jennifer M. Miller, Cold War Democracy: The United States and Japan, 1945-1961 (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2019). [חזרה]

[36] כמה חוקרים החלו לחשוף את קווי הרצף בין תאוריות שפותחו במרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם לבין הפרדיגמה של המלחמה הקרה, אם כי רוב המחקרים הללו התמקדו בדמות אחת או במושג יחיד. מבין אלה, החשובה ביותר היא עבודתו החלוצית של מלאכי הכהן:

Malachi Haim Hacohen, Karl Popper, the Formative Years, 1902–1945: Politics and Philosophy in Interwar Vienna (Cambridge: Cambridge University Press, 2000).

ראו גם:

William David Jones, The Lost Debate: German Socialist Intellectuals and Totalitarianism (Urbana: University of Illinois Press, 1999). [חזרה]

[37] על מקומם של תרבות הצריכה ושל הקפיטליזם של השוק החופשי, ראו:

Victoria de Grazia, Irresistible Empire: America’s Advance through Twentieth-Century Europe (Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2005).

על רעיונות דתיים, ראו:

Jonathan P. Herzog, The Spiritual-Industrial Complex: America’s Religious Battle against Communism in the Early Cold War (New York: Oxford University Press, 2011).

על תפקידם של ה”התפתחות” ושל רעיונות פרוגרסיביים, ראו:

David Ekbladh, The Great American Mission: Modernization and the Construction of an American World Order (Princeton: Princeton University Press, 2010); David Engerman, Modernization from the Other Shore: American Intellectuals and the Romance of Russian Development (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2004). [חזרה]