זאת לא העובדה שהוא יודע שהוא עתיד למות, כמו גם העובדה שהוא יושב ומחכה לכך כבר ארבע וחצי שנים.
זה לא העניין.
העונש, העונש האמיתי, הוא הידיעה מתי בדיוק זה יקרה.
לא 'אחר־כך'.
לא 'כשיזדקן'.
לא באיזו נקודת זמן ערטילאית עד כדי כך שאין טעם לחשוב עליה.
מועד מדויק.
שנה, חודש, יום, שעה.
הדקה שבה יפסיק לנשום.
הדקה אשר בה כבר לא ירגיש ולא יריח, לא יראה ולא ישמע.
רק מי שנגזר עליו למות במועד שנקבע מראש יכול להבין את גודל הזוועה וחוסר האונים.
חוסר הוודאות גורם למוות להיות קצת יותר נסבל, מסיח את המחשבות, כי אין לדעת איך ומתי זה יקרה.
אבל הוא יודע.
הוא יודע שיחדל להתקיים בעוד שבעה חודשים, שבועיים, יום, עשרים ושלוש שעות וארבעים ושבע דקות בדיוק.
אז
הוא העביר מבט על פני התא. אותו הריח המיוחד לו. הוא כבר היה אמור להתרגל אליו, כבר היה אמור להרגיש שהריח הזה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
והוא ידע שאף פעם לא יתרגל.
קוראים לו ג'ון מאייר פריי והרצפה שבהה בה היתה בגוון צהבהב של שתן עם ברק לא טבעי. הקירות שסגרו עליו היו פעם לבנים והתקרה שמעליו היתה ספוגה ברטיבות. הכתמים העגולים על הרקע הירקרק גרמו לשבעה־עשר מטרים רבועים להיראות מצומצמים עוד יותר.
הוא נשם נשימה עמוקה.
השעונים היו הדבר הכי גרוע. הוא הצליח להתמודד עם המסדרון הבלתי נגמר של אינסוף סורגי ברזל אשר סגרו על כל שאיפה להימלט. הוא הצליח לסבול את צליל שקשוק המפתחות שהדהד בין הקירות עד שהראש כמעט התפוצץ, וכל המחשבות נקרעו לגזרים. הוא גם הצליח לסבול את הצרחות של הקולומביאני מתא מספר 14, שהתגברו יותר ויותר במהלך הלילה.
אבל השעונים היו מעבר ליכולתו.
הסוהרים ענדו שעוני־יד אימתניים, מוזהבים, ובכל פעם שאחד מהם עבר ליד התא, ג'ון הרגיש כאילו הידיים האלה צובטות אותו. בקצה המרוחק של המסדרון, על צינור מים שעבר מן האגף המזרחי אל הבניין המערבי, היה תלוי שעון, מנותק כאילו מכל הקשר, שלא איפשר לחמוק מן התקתוק האינסופי.
מפעם לפעם, ג'ון יכול היה להישבע שהוא שומע את צלצול שעון הכנסייה של מרקוסוויל, כנסיית האבן הלבנה עם הצריח הצר והגבוה, בכיכר שהיתה מוכרת לו היטב. בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר למשך זמן קצר השתררה דממה כמעט מוחלטת והוא שכב עדיין ער על הדרגש, תוהה ובוהה בתקרה הירקרקה, היה הצליל חודר את החומות, סופר את השעות.
הם עשו בדיוק את אותו הדבר. סופרים. סופרים לאחור. שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה, שנייה אחרי שנייה, והוא שנא את הידיעה כמה זמן כבר אין לו. שעתיים קודם לכן החיים שלפניו היו ארוכים יותר.
שוב הפציע עוד בוקר כזה.
הוא שכב ער כמעט כל הלילה, מסתובב ומתהפך ומנסה להירדם, מזיע ומרגיש את הדקות הנוקפות. הקולומביאני צעק יותר מאשר בדרך כלל, מחצות ועד ארבע בבוקר בערך. הפחד שלו הדהד בין הקירות כמו שקשוק המפתחות, וקולו התחזק יותר ויותר. הוא צעק משהו לא מובן בספרדית. אותן מילים שוב ושוב ושוב.
ג'ון התחיל לנמנם בסביבות השעה חמש. הוא לא הסתכל על השעון. לא היה בכך צורך. במקום הזה מתרגלים להעריך את הזמן, פחות או יותר, כאילו הוא חלק ממך.
בשש וחצי, לא אחרי, הוא התעורר. הריח של התא היכה בנחיריו. הנשימה הראשונה גרמה לו להשתנק והוא התכופף מעל האסלה המלוכלכת — בור פתוח עשוי חרסינה, שהיה ממוקם נמוך מדי אפילו למי שגובהו בסך־הכל מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים. הוא ירד על ברכיו וקיווה שיצליח להקיא, אבל לבסוף נאלץ לתחוב שתיים מאצבעותיו במורד הגרון כדי שזה יקרה.
הוא מוכרח להתרוקן, להיפטר מאותה נשימה ראשונה, להוציא אותה. אחרת יתקשה מאוד להתרומם, להקים את עצמו.
מאז שהגיע לכאן, לפני יותר מארבע שנים, ג'ון עוד לא הצליח לישון לאורך כל הלילה, וכבר הפסיק לקוות שזה יקרה. אבל הלילה שעבר והבוקר הזה, גזלו ממנו יותר מכל בוקר או לילה אחר. זה היה הלילה שלפני הלילה האחרון של מרווין וויליאמס.
בסביבות שעת ארוחת הצהריים ילוו את הזקן לאורך המסדרון השמור, אל משכן המוות ואל אחד משני התאים שם. עשרים וארבע השעות האחרונות שלו.
מרוו, השכן והחבר שלו. הנידון למוות הכי ותיק נכון להיום. כל־כך חכם, כל־כך גאה וכל־כך שונה מכל הפסיכים האחרים. בשעות הקרובות יתנו לו מנה של דיאזפאם דרך פי הטבעת, ועד שיגיעו לאסוף אותו הוא כבר ירייר, יהיה מסומם וכנוע. איטי ומנומנם הוא יתמסר לליווי של לובשי המדים, וכשתינעל דלת האגף המזרחי הוא כבר ישכח את הריח.
"ג'ון?"
"כן?"
"אתה ער?"
גם מרוו לא ישן. ג'ון שמע אותו מתהפך מצד לצד, צועד הלוך ושוב סביב התא הזעיר, שר משהו שנשמע כמו שיר ילדים.
"כן, אני ער."
"אני לא העזתי לעצום עין. אתה קולט, ג'ון?"
"מרוו..."
"פחדתי להירדם. פחדתי לישון."
"מרוו..."
"אתה לא צריך להגיד שום דבר."
הסורגים היו בגוון של לבן מלוכלך. שישה־עשר סורגי ברזל מכוערים בין קיר אחד לזה שאחריו. כאשר ג'ון נעמד ונשען קדימה, הוא חזר על אותה הפעולה שעשה תמיד, מניח את האגודל והאצבע המורה סביב אחד הסורגים, מקיף את המתכת, מחזיק חזק. אותו דבר בכל פעם, יד אחת, שתי אצבעות, סוגר על מה שסוגר עליו.
שוב נשמע קולו של מרוו, קול גברי נמוך ועמוק, רגוע.
"אולי עדיף ככה."
ג'ון חיכה בשקט. הם דיברו זה עם זה מאז שהגיע לכאן. כבר בבוקר הראשון, קולו הידידותי של מרוו עזר לו להתרומם, להיות מסוגל להקים את עצמו מהמיטה הצרה בלי לאבד את שיווי המשקל. מאז, הם המשיכו לדבר, נועצים מבט קדימה דרך הסורגים אל עבר הקיר שממול בלי יכולת לראות האחד את השני.
עכשיו גרונו נחנק. הוא משתעל. מה אומרים לאדם שנותרו לו רק עוד יום ולילה לחיות?
מרוו נשם בכבדות.
"אתה יודע, ג'ון, כבר נמאס לי לשבת ולחכות."
* * *
עד שהגיע לכלא, ג'ון אף פעם לא החזיק ספר בידו. כעבור כמה חודשים, מרוו הכריח אותו לקרוא את הקלברי פין. ספר ילדים עלוב, אבל הוא קרא אותו בכל זאת. אחר־כך קרא עוד אחד. עכשיו הוא קורא בכל יום. הוא עושה את זה בעיקר כדי שלא יצטרך לחשוב.
"אז מה בחרת לקרוא היום, ג'ון?"
"היום אני רוצה לדבר איתך."
"אתה צריך לקרוא. אתה יודע את זה."
"לא היום. מחר. אני אחזור לקרוא מחר."
* * *
מרוו, הגבר השחור היחיד בעיירה.
כך נהג להציג את עצמו. במילים האלה פנה אליו באותו בוקר ראשון שבו התקשה ג'ון לעמוד על רגליו. קול מצדו האחר של קיר התא, וג'ון הגיב כדרכו, מקלל את הקול שילך לעזאזל ויאכל חרא. מה זאת אומרת הגבר השחור היחיד בעיירה? הרי ג'ון ראה במו עיניו אז, כאשר ארבעת הסוהרים ליוו אותו לאורך המסדרון בפעם הראשונה, לפני שפתחו את הדלת ונעלו אותה, שאין הרבה לבנים באגף המזרחי.
הוא היה לבדו. בן שבע־עשרה, מבוהל יותר מאשר אי פעם בחייו. הוא ירק על הקיר, בעט בו עד ששיכבה של שבבי טיח כיסתה את נעליו, וצעק עד שגרונו ניחר, "כושי עלוב, תיזהר ממני."
וכך זה המשיך גם בערב. "שלום, קוראים לי מרוו, הגבר השחור היחיד בעיירה."
לג'ון כבר לא נותר עוד כוח לצעוק, ומרוו פשוט המשיך לדבר. הוא סיפר על ילדותו באיזה חור בלואיזיאנה, איך עבר לגור בעיירת כורים בקולורדו, ואיך נסע לבקר אישה יפהפייה בקולומבוס, אוהיו, כשהיה בן ארבעים וארבע, ובמקרה נכנס למסעדה הסינית הלא נכונה בזמן הלא נכון וראה שני אנשים מתים על הרצפה.
"אתה מפחד?"
מוות. הדבר היחיד שהתקשו לחשוב עליו. הדבר היחיד שהעסיק את מחשבותיהם.
"אני לא יודע, ג'ון. אני כבר לא יודע."
* * *
הם דיברו בלי הפסקה כל הבוקר. תמיד יש עוד כל־כך הרבה מה לומר כשהזמן הולך ואוזל.
שניהם ראו כבר כאלה שליוו אותם החוצה בדרכם האחרונה. הם הכירו את הנהלים שנכתבו במדריכי מערך אכיפת החוק והיו תלויים על הקירות מסביב, מתארים כיצד יעברו עליך עשרים וארבע השעות האחרונות של חייך, שעה אחר שעה. לפני זמן מה הגיעה רופאה שהחדירה שפופרת של דיאזפאם אל פי הטבעת של מרוו, וזה התחיל להשפיע עליו. מילותיו נבלעו למרות כל מאמציו להתבטא כראוי. אפשר היה לשמוע אותו מרייר בזווית הפה כאשר ניסה לדבר.
ג'ון כל־כך רצה לראות אותו, אבל נאלץ להשלים עם המצב הנתון. לעמוד לצדו, אבל לא ממש. להיות קרוב אליו בלי שום יכולת לגעת או אפילו להניח יד על הכתף.
הדלת בקצה המסדרון נפתחה. עקבים כבדים נקשו על הרצפה בגוון שתן צהבהב.
כומתות הקצין, כמו כובעי מצחיה. המדים בירוק ובחום. המגפיים השחורים המצוחצחים — ארבעה סוהרים צועדים, שניים־שניים, אל תאו של מרוו. ג'ון עקב אחר כל צעד, ראה אותם נעצרים במרחק של כשני מטרים, פניהם פונות אל מה שהתרחש מצדו השני של הקיר.
"תוציא את הידיים!"
קולו של ורנון אריקסן נשמע קצת גבוה ודק, עם המבטא האופייני של אזור דרום אוהיו. נער מקומי שהגיע לעבודת קיץ בכלא כשהיה בן תשע־עשרה ונשאר, עד שכעבור כמה שנים קודם לדרגת סוהר בכיר באגף הנידונים למוות.
ג'ון לא הצליח לראות מה קורה מאחורי גבם הרחב של לובשי המדים, אבל הוא ידע.
ידיו של מרוו נדחקו דרך הסורגים ואריקסן סגר אזיקים סביב פרקי כף היד.
"לפתוח את תא מספר 7!"
ורנון אריקסן, סוהר שג'ון למד להעריך במשך הזמן. הסוהר היחיד שגילה עניין בחיי היומיום של האסירים, למרות שזה לא מה שבאמת נדרש ממנו ואולי בעצם עדיף שלא היה נוהג כך.
"תא מספר 7 פתוח!"
מערכת הנעילה המרכזית השמיעה קול פיצוח, והדלת אל תאו של מרוו החליקה ונפתחה. ורנון אריקסן חיכה, הנהן אל עמיתיו ונשאר במקומו כאשר שני סוהרים נכנסו אל התא.
ג'ון הסתכל עליו. הוא ידע שהסוהר הבכיר שונא לאסוף אסיר שאותו למד להכיר במשך הזמן, ללוות אותו אל משכן המוות ולהכין אותו לקראת מותו. אריקסון אף פעם לא אמר זאת וכנראה שאף פעם לא יודה בכך, אבל ג'ון קלט וזיהה את זה מזמן.
אריקסן היה גבוה, לא שרירי אבל מוצק, עם שיער מקריח בתספורת קסדה מיושנת, כמו הילה אפרפרה בשולי כומתת הקצין שלו. הוא הסתכל אל תאו של מרוו, עוקב אחר תנועותיהם של עמיתיו, הכפפות הלבנות שלו משחקות עם שני צרורות של מפתחות התלויים מחגורתו.
ג'ון שמע את שני הסוהרים מאלצים את השכן שלו לקום מהדרגש לקול מחאה חלושה של מסומם בן שישים וחמש. הוא הסתכל שוב על ורנון אריקסן שעדיין עמד מול התא ורצה לצרוח, אבל לא עשה זאת. במקום זה, הסתובב והשתין בחור שאמור היה להיות בית שימוש. כאשר ליוו את מרוו אל מחוץ לתא בצדו השני של הקיר, ג'ון ניסה לדחוק חתיכת נייר אל תוך החור המלא במים. הוא הזיז אותה קדימה ואחורה עם זרם המים עד שלבסוף נדבקה אל החרסינה הלבנה.
"ג'ון."
קולו של מרוו נשמע מאחוריו. הוא כפתר את הסרבל והסתובב.
"אני רוצה לדבר איתך, ג'ון."
ג'ון שלח מבט אל הסוהר הבכיר שהגיב בהנהון קצר, ואז התקרב אל סורגי המתכת שבין הבריח לקירות הבטון. הוא נשען קדימה, כפי שעשה תמיד, אגודלו והאצבע המורה מקיפים את אחד הסורגים. פתאום ניצב פנים אל פנים מול אדם שלעתים רחוקות הזדמן לו לראות, אבל דיבר איתו על בסיס קבוע מדי יום במשך ארבע השנים האחרונות.
"היי."
הקול המוכר לו כל־כך, חברי, משרה ביטחון. אדם גאה, זקוף קומה, שיערו השחור כבר מזמן האפיר, מגולח למשעי, נראה ממש כמו שג'ון תיאר לעצמו.
"היי."
מרוו רייר. ג'ון ראה שהוא מתאמץ להישאר מרוכז, שקשה לו לשלוט בשרירי הפנים. כדי למנוע חרדה מיותרת, צריך לספק סמי הרגעה לאסיר העתיד למות. ג'ון די בטוח שזה נעשה עבור הסוהרים, כדי לשכך את הפחד שלהם.
"זה. זה שלך."
ג'ון ראה את מרוו מרים את ידו אל צווארו, מגשש זמן מה באצבעות קהות חושים עד שלבסוף מצא את מה שחיפש.
"אני ממילא אצטרך להוריד את זה אחר־כך."
צלב. חפץ חסר כל ערך מבחינתו של ג'ון, אבל רכושו היקר ביותר של מרוו. ג'ון ידע זאת. בשנתיים האחרונות התחזקה אמונתו של מרוו באלוהים, כפי שקורה לאסירים רבים במשך ההמתנה במסדרון הזה.
"לא."
הזקן קיפל את שרשרת הכסף, ליפף אותה סביב הצלב ותחב את החבילה אל תוך ידו של ג'ון.
"אין אף אחד אחר שאני יכול לתת לו את זה."
* * *
ג'ון הביט בשרשרת שהחזיק כעת בידו ואחר־כך, מוטרד, שוב הסתכל על ורנון אריקסן.
הפנים של הסוהר הבכיר — ג'ון אף פעם לא ראה אותן ככה. הן היו אדומות לגמרי, כאילו הן בוערות. הקול שלו נשמע מאולץ כל־כך, חזק כל־כך.
"לפתוח את תא מספר 8!"
התא של ג'ון.
זה לא ייתכן. ג'ון הסתכל על מרוו ולא זיהה שום תגובה. אחר־כך הסתכל על שלושת הסוהרים שלא זזו ממקומם, אבל החליפו ביניהם מבטים שהעידו על מבוכתם.
דלת התא נשארה נעולה.
"חזור שנית, בבקשה, המפקד." קול מעמדת האבטחה נשמע במערכת הכריזה.
ורנון אריקסן הרים את סנטרו בקוצר רוח, מוודא שהוא מישיר מבט אל הסוהר שבקצהו השני של המסדרון כשהוא מדבר. "אמרתי לפתוח את תא 8. עכשיו!"
אריקסן נעץ מבט בסורגים, מחכה שהדלת תחליק ותיפתח.
"המפקד..."
אחד משלושת הסוהרים פנה אליו כשהוא שולח את ידיו לצדדים, אבל בקושי הספיק לפתוח את פיו כשהמפקד הבכיר קטע את דבריו.
"אני מודע לעובדה שזאת חריגה מלוח הזמנים שנקבע. אם יש לך בעיה עם זה, אתה מוזמן להגיש תלונה בכתב."
הוא הסתכל שוב לכיוון עמדת האבטחה. חלפו עוד כמה שניות של חוסר ודאות.
כולם ניצבו דוממים כאשר דלת התא החליקה לאט ונפתחה.
ורנון אריקסן חיכה שהדלת תיפתח לגמרי, ואז פנה אל מרוו והנהן לכיוון התא. "אתה יכול להיכנס."
מרוו לא זז ממקומו. "אתה רוצה שאני...?"
"תיכנס ותיפרד."
* * *
אחר־כך נעשה קריר יותר, טחוב. רוח פרצים חדרה מחלון התקרה במסדרון והביאה עמה שריקה עמומה שהגיעה עד הרצפה. ג'ון כפתר את הסרבל עד קצה הצווארון, בד כותנה כתום חסר צורה עם האותיות D ו-R מודפסות בלבן על הגב ועל הירך.
הוא רעד.
אולי בגלל הקור.
או אולי בגלל הצער שכבר התחיל לנסות להתגבר עליו.
