הילדה מגוטליב 17
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילדה מגוטליב 17

הילדה מגוטליב 17

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מרים רום

מרים רום (30 בנובמבר 1944) היא יזמת, אשת עסקים, סופרת וחוקרת שואה ישראלית.

כשאמה, לאה לבית הבר, הייתה בשלבי הריון מתקדמים, נתפס אביה, משה ישראל גריובר, על ידי שוטרים סלובקים והועבר לנאצים ומאז נעלמו עקבותיו. האם הצטרפה לפרטיזנים ולקראת הלידה נמצא עבורה מחסה אצל משפחה נוצרית, שם נולדה רום בשם הבדוי, מריה-חדויגה גייבסקה, והוטבלה לנצרות בכנסייה בכפר. לימים, עמלה למען הכרתה של המשפחה שהסתירה אותה ואת אמה כחסידי אומות העולם.

בשנת 1949, עלו רום ואמה ממרסיי שבצרפת לישראל באנייה. לאחר שהייה במעברת "שער העלייה", התיישבו בתל אביב, שם נישאה האם שנית.

בשנת 2000, החלה במחקר מקיף אודות אביה ומשפחתה אשר נספו בשואה, מחקר אשר הניב בשנת 2007 את הרומן הביוגרפי "נוצת יען", שאף תורגם לאנגלית ופולנית. מאותה תקופה פעילה רום בהנצחתה של הקהילה היהודית באזור קראקוב ובוכניה שבפולין.

בשנת 2020 ראה אור ספרה השני "הילדה מגוטליב 17".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yp64shh9

תקציר

מי היא הילדה שגרה בקומה השנייה ברחוב גוטליב 17 בתל אביב? האם היא גגה, כמו שקוראים לה הקרובים, מירושקה כמו שלעיתים קוראת לה אימה, או בכלל מרים? האם היא הילדה השובבה שמרבה לשחק ברחוב וחוזרת הביתה חבולה אחרי קטטות בין חבורות הילדים בשכונה או אולי דווקא זו בשמלה וסרט ורוד בשיער, שהוריה מקפידים שתאכל לפי כל כללי הנימוס? והשאלה הגדולה ביותר: מיהו אביה של מרים מריה גגה? לְמה התכוונו השכנות כשהסתודדו בפולנית על אביה? ומה כתוב במסמך שמוסתר במגירה הסודית של הוריה? 
הילדה מגוטליב 17 הוא סיפור התבגרות ייחודי ומרגש שמתרחש בראשית שנות המדינה. תל אביב של אותן שנים היא עיר של סודות   ושל תקוות: סודות של האנשים שבאו "משם", ותקווה לחיים חדשים. אבל במדינה הקטנה שרק קמה לא קל לשמור על סודות חבויים... וכך מרים, הנערה הדעתנית, העקשנית והרגישה, בין הברזות מבית ספר לנשיקה ראשונה ומריבות עם ההורים, מפענחת אט אט את סודות ילדותה, ואת סודותיה של הארץ החדשה הזאת. 
תוך כדי סיפור אנחנו מגלים את תל אביב של ראשית המדינה, עיר של עולים וקיבוץ גלויות, עם משחקי ילדים בגוגואים ובמחבואים, פעולות בקן של התנועה, נערים ונערות שמתגייסים למאמץ המלחמתי, אבל גם חווים חופש ואהבה.
מרים רום נולדה בסלובקיה בשנת 1944 ועלתה לארץ בשנת 1949. ספרה הראשון, נוצת יען, זכה לשבחי הביקורת, ותורגם לאנגלית ולפולנית. הילדה מגוטליב 17 הוא ספרה השני.

פרק ראשון

פרק 1
נעליים חתוכות וסרט על הראש
 
 
 
 
כיף לי מאוד! שעת בוקר שמשית של שבת, אימא הכינה לי מים עם סבון כלים "אָמָה" וקשית מגבעול חיטה, ואני מפריחה בועות סבון ממרפסת הדירה שלנו בקומה השנייה, ברחוב גוֹטְליבּ 17 בתל אביב. למטה בחזית הבניין אני רואָה ערימות חול שקוראות לי - עדיין אין לי מושג שהחול הוצא מתוך השקים שחיפו על כניסת הבניין שלנו במלחמת השחרור שהייתה לפני שנתיים - ובלי לחשוב פעמיים אני יורדת בריצה במדרגות. מתאים לי להשתובב קצת. אני אוספת חופן חול בכל יד, משחררת אותו לאט ומסתכלת איך הוא עף עם הרוח כמו תחתונית שקופה של אימא. אחר כך אני מקפצת בשמחה הלוך ושוב על ערימת החול, הידיים שלי עפות לצדדים ואני מרגישה כיף של חופש. פתאום אני רואה שלוש ילדות יוצאות מהבניין, לבושות מכנסיים קצרים וגופייה ונועלות סנדלים. על הראש הן חובשות כובע טמבל שכבר ראיתי כמוהו הרבה פעמים. הן נעצרות לרגע, מסתכלות עלי ומתפוצצות מצחוק. אני כל כך נבוכה, הרי לימדו אותי שלא מתנהגים ככה, אפילו שלום הן לא אומרות לי! אבל אני קולטת מיד בחושי עד כמה אני שונה מהן בהופעתי: אני לובשת חצאית פרחונית רחבה, בשערי סרט בד ורוד גדול ולרגלַי נעלי עור חומות גבוהות, חתוכות בבהונות, עם גרביים לבנים, שאחד מהם שמוט. אני מרגישה פתאום בושה גדולה, כאילו התכווצתי, כאילו אני אפילו יותר קטנה ממה שאני.
 
"איך קוראים לָך?"
 
אני עונה בנימוס: "מָרִיה."
 
הן שוב מגחכות בלעג, ונדמה לי שהפעם זה בגלל הרי"ש המוזרה שלי.
 
"אבל מריה זאת אימא של ישו, הנוצרי הזה!" הן אומרות ושוב צוחקות בלעג וממשיכות, "מה זה הדבר שיש לך על הראש, ולמה הנעליים שלך גזורות?"
 
הלב בתוכי דופק כמו תקתוק חזק של שעון קוקייה, והבטן כואבת. אני מושיטה את ידִי לסרט שבראשי ועונה בנימוס, על סף בכי, "הקוֹקַרטְקָה בשיער בשביל שאהיה מסודרת, והנעליים זה שהרגל תוכל לגדול."
 
אני מרימה את עיני מהנעליים ורואה שהילדות מתנדנדות על המקום כאילו עוד רגע הן עושות פיפי במכנסיים מרוב צחוק, אבל אז הן מפסיקות לצחוק ומביטות למעלה כשאימא שלי, לוֹנקָה, קוראת לי מהמרפסת בקומה השנייה: "גָגָה, בואי לאכול!"
 
 
 
  
 
 
הילדות שוב מתפקעות מצחוק. איזה רעות הן, אני חושבת לעצמי ומרגישה שהדמעות תכף פורצות מעיני. בא לי לצבוט ולשרוט אותן חזק, שיכאב.
 
"גָגָה? מה את, אווזה? אמרתְ שאת מריה!" אומרת אחת מהן בלעג.
 
זה כבר יותר מדי בשבילי! אני קופצת בעלבון מִגִבעת החול שרק לפני דקה שימחה אותי, מורידה את הראש, פורצת בבכי ורצה לעבר חדר המדרגות. אני מתפרצת הביתה, רוקעת ברגליים ומתחננת בוכייה: "אימא, כמה פעמים אמרתי לך שלא תקראי לי גגה! הילדים שואלים אם אני אווזה! מאיפה בכלל השם הזה?! מה בסוף השם שלי בישראל?!"
 
אימא מחבקת אותי בעצב, מנשקת את ראשי ואומרת במבטא הפולני שלה, "כאן את מרים, מירוּשקה שלי, לא אקרא לך יותר גגה."
 
פתאום אני לא בטוחה בעצמי, כי בכל זאת, אני אוהבת מאוד את סכו"ם הכסף שלי שחָרוּט עליו השם "גגה".
 
"ובבקשה, אימא," אני ממשיכה, "תִקני לי בגדים ונעליים כמו שהילדות לובשות כאן, ויותר אל תשימי לי את הקוֹקַרטְקָה הזאת על הראש!" אני מושכת את הסרט מראשי, יחד עם קווצת שיער, ואימא נבהלת.
 
 
 
 
 
 
 
השנה היא 1950 ואנחנו גרים בתל אביב. נולדתי בצ'כוסלובקיה, ורק לפני שנה עלינו לישראל, דרך צרפת. עוד מעט אני בת שש ויש לי אפילו חדר משלי. בבית, אבא טוֹניוֹ די שולט בעברית, אבל עם אימא לוֹנקָה הוא מדבר בפולנית. ואני, שאת השפה הצרפתית וגם את הסלובקית כמעט שכחתי, מקשקשת בעברית וכבר מבינה פולנית.
 
ההורים מקפידים מאוד על החינוך שלי ואני ילדה מנומסת מאוד, תמיד אומרת יפה "שלום", "תודה" ו"בבקשה", ואני גם חברותית. אבל אני לא ממש "ילדה טובה", כפי שההורים היו רוצים שאהיה, אני שובבה גדולה, מלאת מרץ, קצת שוויצרית, לעיתים עקשנית, בקיצור, מה שנקרא "ילדה לא קלה".
 
לאימא לוֹנקָה יש מצבי רוח והאווירה בבית משתנה לפי מצבי הרוח שלה. לפעמים היא שמחה ולפעמים מתוחה ועצובה, ואז היא יושבת בפינת האוכל ומשחקת עם עצמה פַּאסְיָאנְס, משחק של קלפים, או פותרת תשבץ בגרמנית, ולפעמים היא קוראת את השבועון הגרמני "בּוּנטֶה" או את העיתון היומי הפולני "נוֹבִינִי". ההורים מעצבנים אותי, כי כל הזמן אכפת להם רק מה יחשבו ומה יגידו השכנים, החברים, המורים ואחרים, ואני לא יכולה להתנהג איך שאני מרגישה, אפילו כשאני לא מעליבה אף אחד, פשוט מפני שככה אני.
 
למשל, כשהתברר שאני שמאלית ההורים ממש הזדעזעו, כי איך אפשר לשבת עם ילדה גדולה ליד השולחן כשהמזלג אצלה ביד ימין והסכין בשמאל?! אנחנו משפחה טובה, מה יחשבו עלינו? תכף ומיד הם פנו לגננת שתלמד אותי להשתמש ביד ימין.
 
גם עכשיו, בבית הספר, המחנכת פנינה סבוראית קיבלה פקודה לשמור שאחזיק את העיפרון ביד ימין; אפילו את הסנדוויץ' בארוחת עשר היא מעבירה לי מיד ליד. המורה הזאת באמת עושה לי את המוות...
 
אבל הכי גרוע כשאני באמת עושה להם מדי פעם ממש "בושות": במבחני הכניסה לגן חובה עניתי בביטחון שלתרנגולת יש ארבע רגליים. כי מי ראה תרנגולת בחיים? הרי על השולחן יש תמיד ארבעה פּוּלקלאך! ובביקור חשוב אצל בן דוד של אבא, השופט המפורסם יוסף לם, אני מתנהגת לא יפה, יושבת מתחת לשולחן ומקשקשת על ניירות, לא נענית כשדורשים ממני לצאת משם וזה נגמר בצעקות, מכה בטוסיק ובכי. חרפה ובושה, אבל, לא נספר לאף אחד! ובבית לא מבינים כיצד ייתכן שאנשים אחרים תמיד מחמיאים על התנהגותי המנומסת, ממש ילדה לדוגמה!
 
גם מציק לי מאוד שההורים מסתכלים קודם כול על המראה החיצוני של אנשים, חושבים שכל מי שמתנהג או מתלבש קצת אחרת מהם, או שצבע עורו שונה, הוא אדם פחות נחשב. למשל, מי שלא לבוש באופן מסודר מקבל את הכינוי "חינצ'יק" - סיני בפולנית; שלא לדבר על מי שהוא "פְרֵענק" - כינוי לספרדי בפי האשכנזים - מילה שנשמעת הרבה בבית ותפסתי שממש לא רצוי להביא מישהו כזה הביתה. והנה דווקא לאבא טוניו, ששמו מלידה היה מקסימיליאן, לא היה מזל. כשעלה לארץ חייבו את האנשים שיהיו להם שמות עבריים והחליפו לו, לאיש האוסטרי־פולני הזה, את השם לשם הכי מזרחי שיש: משולם... ועכשיו, דווקא בגלל הגישה של ההורים עצמם, אני מתביישת בשם הזה שלו...
 
כך קורה שבתחילת כיתה א' אני צועדת זקופה, עם ילקוט העור היפה על גבי בדרך לבית הספר. בפינת הרחובות קרן קיימת וגרץ אני רואה ילדה תימנייה קטנה ורזה, אין לה ילקוט והיא מחזיקה ביד ספרים, מחברות וקלמר קשורים בחבל. אני לועגת לה, מכה בחוזקה בצרור שבידה והוא מתפרק, והכול מתפזר על המדרכה. הילדה פורצת בבכי ומתכופפת לאסוף את הדברים. הבכי שלה נוגע לליבי ואני מבינה שעשיתי מעשה רע, פגעתי בילדה ענייה מסכנה רק בגלל שהיא שונה. אני ממשיכה ללכת לבית הספר עם רגשות אשמה בלב וחושבת לעצמי: מה היא אשמה שהוריה עניים ושהיא נראית כך? ואולי... אולי פשוט נקמתי בה על העלבון שספגתי מהילדוֹת ההן בבניין שלעגו לי? אני מחליטה שיותר לעולם לא אנהג כך.
 
העיקר שיום־יום, כשאני חוזרת מבית הספר, מחכה לי שולחן ערוך יפה לארוחת הצהריים. אימא דואגת שהארוחה תכלול אוכל בריא וכזה שאני הכי אוהבת לאכול, ובסך הכול אני יודעת שאימא ואבא אוהבים אותי ורוצים רק את טובתי.
 
למרות החינוך הפולני בבית, ובניגוד להורי שלא כל כך אוהבים את ה"סברס", ילידי הארץ החצופים הלא מחונכים האלה, אני דווקא מנסה להשתנות ולהיות כמוהם. וכך, לאט לאט אני הופכת לסוג של צברית קפיצית עם מכנסיים קצרים, גופייה, סנדלים וכובע טמבל, עצמאית מאוד ומקובלת. ההורים לא אוהבים את התנהגותי אבל מתנחמים בכך שכשצריך, אני יודעת להיות מנומסת וגם אוהבת ללבוש בגדים יפים ולהתגנדר. למזלי, זה גם מתאפשר לי בזכות חבילות ששולח הדוד מנדל העשיר מניו יורק שבארצות הברית, "הגוֹלדֶנֶה מֶדינֶה" כמו שההורים אומרים, מדינה שבה הכול זהב. בארץ, בשנים האלה של ראשית המדינה, יש רק חנות בגדים פשוטה של "אתא", ולי יש בחבילות בגדים חגיגיים מבדים יקרים, ובגדים פשוטים יותר ליומיום ולבית הספר. הכי אני אוהבת את חצאית הפעמון הקצרצרה, הפרחונית והרחבה, קְלוֹש, שמחוברים אליה מכנסיים קצרים עם גומי בירכיים. אני משוויצה לפני הילדים, כי כשאני עושה סיבובים, החצאית מתנופפת ולא רואים לי את התחתונים. לחורף יש לי מגפיים אדומים מגומי רך עם ריץ'-רץ' בצד. לאף אחת אין כאלה. פינוק גדול נוסף שמוסיף לגנדרנות שלי הוא סבון רחצה "אייבוֹרי", בריח נפלא של פרחים שנשאר על הגוף יום שלם. בארץ יש רק סבון פשוט וגס שאין לו כמעט ריח.
 
חוץ מחבילות הדוד שלח לנו גם מקרר חשמלי, שהחליף את ארון הקרח. רק למעטים בארץ יש את הלוקסוס הזה ומתחילה עלייה לרגל אלינו כדי לבחון את הפלא מקרוב. למען האמת אני מצטערת שלא ארד יותר עם אחד ההורים לקול צלצול הפעמון של מוכר הקרח, שמגיע בעגלה עם סוסה. אני ממש אוהבת לראות איך הוא שובר את גושי הקרח הענקיים עם מוט הברזל המחודד, הדֶקֶר, ואז לוקחים את הקרח הביתה עטוף בשק יוטה.
 
ואל דאגה, הדוד גם ממלא לנו את המקרר, שקוראים לו עכשיו פְריג'ידֶר, בדברים טובים, וכך, בתקופת הצֶנע, כשבארץ יש רק אוכל הכי פשוט וגם הוא נקנה בתלושים, לנו יש בבית אוכל ממש משובח: חמאה הולנדית, נקניקים וקוֹנסֶרבִים, שהם קופסאות שימורים של לפתן אפרסקים וקוקטיילים של פירות בטעם גן עדן. אבל שום דבר לא דומה לתענוג שמשאיר על הלשון שלי הטעם המעודן של החלב הממותק המשומר. אימא מגבילה אותי בכמות, אז אני מנסה להחזיק אותו בפה, שלא יברח לי לגרון וייעלם. וההורים הכי מתמוגגים מהקפה הנמס באריזות תכולות, קפה מקסְוֶול, ממהירות הכנתו ומטעמו המופלא, וזה בזמן שרוב האנשים בארץ נאלצים להסתפק בתחליף־קפה שנקרא ציקוֹריָה.
 
אימא היא בשלנית ומארחת מצוינת. אפילו מהמצרכים הבסיסיים ביותר שיש בארץ בתקופת הצנע הזאת היא מצליחה להכין מטעמים מופלאים ולהפתיע עם המעדנים המצוינים שלה, וחברים באים אלי לאכול ומתפעלים. המשלוחים האלה של הדוד מאמריקה תורמים כנראה רבות להיותי אנינת טעם, ואיך שנפתחת ברחוב דיזנגוף המעדנייה הראשונה, "קְרָאוּ", אני מתמכרת לדג מלוח הכבוש, לגבינות המיוחדות ולמאכלים נוספים שערבים לחיך.
 
אבל בשבילי הדבר הכי כיפי בחבילות האלה מחוץ לארץ הם המשחקים שהדוד שם בפנים. אני שולפת אותם החוצה, ובגלל שאני אוהבת להשוויץ, רצה מיד להפתיע את הילדים. הילדות רוצות מאוד להחזיק את הבובה הבלונדינית שעשויה מחומר רך, ממש כמו תינוק, ויש לה מוצץ ובקבוק. הסקטים המהירים עם גלגלי הקוּגֶלָגֶרים, שמתלבשים ברצועות עור על הנעליים הגבוהות, מטריפים את הבנים וכולם מבקשים סיבוב. כשאני מראה לחברים בבית הספר כדור קטן צבעוני וקפיצי שקיבלתי, זה משגע אותם לגמרי, כי בארץ יש כדורי משחק עשויים מגומי אדום או שחור, עם ריח מסריח שצריך הרבה כוח כדי להקפיץ אותם, וגם אז הם מתרוממים רק קצת. באחד הימים חבר מהכיתה מציע לי להחליף את הכדור תמורת חמש בנדורות שוות ויקרות ערך: שלוש פרפריות ושתי בומבילות... ואני מתלהבת ומבצעת את העסקה. אבל כשאני חוזרת הביתה בדילוגי שמחה ומספרת להורים על ההצלחה הענקית שלי, אני עוד לא מסיימת את הסיפור וכבר שומעת מפי אבא, שמחזיק את ראשו בין שתי ידיו: "אלוהים ישמור! איך את עושה שטות כזאת?" וחוטפת מכה בטוסיק. "תלכי מיד ותחזרי עם הכדור!!!"
 
הילד לא מסכים להתחלף בחזרה ואני מקבלת עונש לא לצאת שבוע מהבית. זה השיעור הראשון שלי בעולם העסקים.
 
 
 
 
 
 
 
מאז שהגענו לרחוב גוטליב הספקתי לבלות בכיף שנה בגן חובה בקצה הרחוב, אצל הגננת חנה השמנה שהילדים מציצים לה מתחת לשמלה ואני לא יודעת מה הם מחפשים שם. אחר כך רשמו אותי לבית הספר העממי גרץ, ששוכן בבית מגורים תל אביבי ברחוב גרץ.
 
כמו לגן הילדים, גם לכאן אני באה בעיקר כדי "לבלות", והכי אני אוהבת את ההפסקות שעליהן מכריז השַמָּש שרץ במדרגות מקומה לקומה ובידו פעמון נחושת עם ידית עץ, שאותו הוא מנענע בחוזקה ומצלצל. בהפסקות אנחנו משחקים על הכביש בתופסת, ואני תמיד רצה אחרי בנים. לפעמים אני נשארת עם כמה בנות במרפסת, לרכל. במהלך השיעורים אני מחפשת מישהו שיעשה איתי צחוקים. לפעמים אני מצליחה אבל לעיתים קרובות מקבלת עונש, והכי אני שונאת כשהמחנכת, פנינה סבוראית, מעמידה אותי בפינה עם הגב לכיתה. אפילו שם אני ממשיכה לצחוק בלי הרף... הכי פחד מוות הוא כשאני נשלחת, פעם בחודש בערך, לחדר המנהל, מר אמיתי, והגרוע מכול כשהוא כל כך כועס ושולח אותי הביתה להביא את אימא. אני מתחילה לבכות, הולכת לאט לאט בשדרה, נעצרת להתנחם בקיוסק שבהצטלבות שדרות קרן קיימת ורחוב דיזנגוף, קונה לי קרטיב, והמוכר שואל: "נו, שוב להביא את אימא?" אחר כך אני חוצה את הכביש, מפלחת מהירקן שבפינה אפונה ירוקה או תפוח שאני אוהבת, צועדת לגוטליב 17, עולה במדרגות, עומדת רגע לפני הדלת, ואז חוזרת בריצה אל המנהל ואומרת לו שאין אף אחד בבית...
 
אבל אני אוהבת מאוד ללמוד, וכשחסר לי חומר בגלל ההפרעות שלי, אני מתמודדת לבד בבית אחרי הלימודים וממש נהנית כשאני מרגישה שהמוח שלי עובד ושאני קולטת ומבינה, במיוחד חשבון. בסך הכול אני, מרים, תלמידה טובה וחרוצה. בכיתה ב' אני אפילו נותנת שיעורי חשבון פרטיים לילדה מכיתה א' שמתקשה. ואני גאה שאני מרוויחה כמה גרושים לקופת החיסכון שלי!
 
אני גדלה והופכת קצת לילדת רחוב, לא ילדת בובות ובעיקר לא ילדה של ספרים, מה שמעצבן ומעציב מאוד את אבא, למרות שאני מסבירה שקשה לי כי אני קוראת לאט מאוד. אני מבלה שעות ארוכות עם חברות וחברים במשחקי רחוב. אנחנו משחקים ברחבי תל אביב בסימני־דרך, בשוטרים וגנבים, במחבואים, בתופסת, מטפסים על עצים ומקימים פינות מסתור. אנחנו משחקים על המדרכות בקלאס, "שָרלִיש" ו"שמיים וארץ", כובשים בחול שטחי אדמה במשחק באוֹלר, חופרים גומות ומשחקים בגולות, גם חלביות, ואפילו פרפריות ובומבילות - איזה אוסף יש לי! - ובגוֹגוֹאים, משחק בגלעיני מִשמש שאני אלופה בו, ואימא לא יודעת מה לעשות עם השקים שאני מרוויחה.
 
אנחנו אוהבים כמובן גם משחקי כדור שונים וקפיצה בחבל, אבל הכי אני נמשכת למעשי שובבות. הכי אהוב עלי לקחת ארנק כסף ישן של אבא, מה שהוא קורא "פּוֹרטפֶל", לקשור אליו חבל דקיק ארוך, להניח אותו על המדרכה שלפני הבניין שלנו ולהתחבא מאחורי הגדר החיה שמקיפה אותו. ואז, כשמתקרב מישהו ומתכופף להביט בארנק, אני מושכת את החבל ומתפקעת מצחוק מהמבוכה של האיש. לפעמים אני מוצאת שותפים לשעשוע.
 
בילוי נוסף, משעשע מאוד אבל לא כל כך נימוסי, הוא הצצה של החבר'ה דרך החרך בחדר המדרגות לדירתה של גברת סונר המסכנה, שנחה בצהריים עירומה בדירתה הדרומית הקטנה...
 
ויש גם מלחמות בין רחובות גוטליב, הירשנברג ושץ, שאז אני קצת פוחדת ולעיתים חוזרת הביתה חבולה, ואת זה ההורים ממש לא אוהבים.
 
בימי החורף אני אוהבת לשחק בבית עם החברות מהבניין, יעל, דניאלה וחוָּה, הבנות שפעם צחקו עלי והעליבו אותי על השם גגה ועכשיו הן החברות הכי טובות שלי. אנחנו משחקות בהמשכים, לעיתים במשך שבועות ב"מונופול" או ב"ריכוז", ואסור להורים לגעת במשחק. אנחנו משתעשעות גם ב"צוללות", בחמש אבנים, ב"סבתא סורגת", ולהרחבת ההשכלה ב"ארץ־עיר" וב"אינטליגנציה" - הרכבת מילים רבות ככל האפשר ממילה ארוכה כש"אנציקלופדיה" היא המילה הכי מקובלת. לפעמים אני מתבדחת ומציעה את המילה "פששצ'ראדוואו", שזה סדין בפולנית. לפעמים אני משחקת עם אימא בחמש אבנים, בדוּקים וב"סבתא סורגת". היא מלמדת אותי כל מיני פטנטים חדשים. אימא אומרת שהיא זוכרת את כל המשחקים שלנו מילדותה בפולניה, כי הם הגיעו משם עם העולים לישראל, שלא לדבר על הריקוד "בוא נלך לרותי" שזה ה"קְראקוביָאק" שעליו היא גדלה.
 
למרות מאמצי ההורים, אני לא ילדה של חוגים, עוד נושא שבו אני לא ממש גורמת להם נחת. כל ניסיון לרשום אותי לחוג נתקל בבעיה: כשרוצים לרשום אותי לשיעורי ריקוד אני מתעקשת על מִיָה אַרבָּטוֹבָה, המורה לבלט המהוללת שיש לה סטודיו בשדרות קרן קיימת פינת שלמה המלך בקומת הקרקע, ותמיד אנחנו מציצים לשם. אבל ההורים מתעקשים שקודם אתחיל בשיעורי ריתמיקה אצל המורה הנחשבת, נעמי אליסקובסקי. אני מסכימה, אבל לא לוקח זמן רב עד שאני מטריפה עליה את דעתה - אני לא מצליחה לדלג בקצב המתאים למחיאות הכפיים האיטיות שלה... שתינו נשברות, למורת רוחם של ההורים, ובכך מסתיימת קריירת הריקוד שלי. משיעורי החלילית אני מודחת מיד כי המורה מצחיק אותי ואני מפריעה. אפילו לשיעורי הפסנתר אצל הגברת ניץ, בקומה השנייה ברחוב גוטליב 17 שמאפשרת לי גם להתאמן אצלה, אין לי די סבלנות, אני לא עומדת בדרישות ומעצבנת את כולם.
 
"למה כל הילדות הולכות לחוגים ומתמידות ואת לא?!" ואז: "מה יֵצא ממך בסוף?" את המשפט המפוצץ הזה אני שומעת הרבה, כשאבא טוניו מחזיק את ראשו בשתי ידיו. ואני בשלי.

מרים רום

מרים רום (30 בנובמבר 1944) היא יזמת, אשת עסקים, סופרת וחוקרת שואה ישראלית.

כשאמה, לאה לבית הבר, הייתה בשלבי הריון מתקדמים, נתפס אביה, משה ישראל גריובר, על ידי שוטרים סלובקים והועבר לנאצים ומאז נעלמו עקבותיו. האם הצטרפה לפרטיזנים ולקראת הלידה נמצא עבורה מחסה אצל משפחה נוצרית, שם נולדה רום בשם הבדוי, מריה-חדויגה גייבסקה, והוטבלה לנצרות בכנסייה בכפר. לימים, עמלה למען הכרתה של המשפחה שהסתירה אותה ואת אמה כחסידי אומות העולם.

בשנת 1949, עלו רום ואמה ממרסיי שבצרפת לישראל באנייה. לאחר שהייה במעברת "שער העלייה", התיישבו בתל אביב, שם נישאה האם שנית.

בשנת 2000, החלה במחקר מקיף אודות אביה ומשפחתה אשר נספו בשואה, מחקר אשר הניב בשנת 2007 את הרומן הביוגרפי "נוצת יען", שאף תורגם לאנגלית ופולנית. מאותה תקופה פעילה רום בהנצחתה של הקהילה היהודית באזור קראקוב ובוכניה שבפולין.

בשנת 2020 ראה אור ספרה השני "הילדה מגוטליב 17".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yp64shh9

עוד על הספר

הילדה מגוטליב 17 מרים רום
פרק 1
נעליים חתוכות וסרט על הראש
 
 
 
 
כיף לי מאוד! שעת בוקר שמשית של שבת, אימא הכינה לי מים עם סבון כלים "אָמָה" וקשית מגבעול חיטה, ואני מפריחה בועות סבון ממרפסת הדירה שלנו בקומה השנייה, ברחוב גוֹטְליבּ 17 בתל אביב. למטה בחזית הבניין אני רואָה ערימות חול שקוראות לי - עדיין אין לי מושג שהחול הוצא מתוך השקים שחיפו על כניסת הבניין שלנו במלחמת השחרור שהייתה לפני שנתיים - ובלי לחשוב פעמיים אני יורדת בריצה במדרגות. מתאים לי להשתובב קצת. אני אוספת חופן חול בכל יד, משחררת אותו לאט ומסתכלת איך הוא עף עם הרוח כמו תחתונית שקופה של אימא. אחר כך אני מקפצת בשמחה הלוך ושוב על ערימת החול, הידיים שלי עפות לצדדים ואני מרגישה כיף של חופש. פתאום אני רואה שלוש ילדות יוצאות מהבניין, לבושות מכנסיים קצרים וגופייה ונועלות סנדלים. על הראש הן חובשות כובע טמבל שכבר ראיתי כמוהו הרבה פעמים. הן נעצרות לרגע, מסתכלות עלי ומתפוצצות מצחוק. אני כל כך נבוכה, הרי לימדו אותי שלא מתנהגים ככה, אפילו שלום הן לא אומרות לי! אבל אני קולטת מיד בחושי עד כמה אני שונה מהן בהופעתי: אני לובשת חצאית פרחונית רחבה, בשערי סרט בד ורוד גדול ולרגלַי נעלי עור חומות גבוהות, חתוכות בבהונות, עם גרביים לבנים, שאחד מהם שמוט. אני מרגישה פתאום בושה גדולה, כאילו התכווצתי, כאילו אני אפילו יותר קטנה ממה שאני.
 
"איך קוראים לָך?"
 
אני עונה בנימוס: "מָרִיה."
 
הן שוב מגחכות בלעג, ונדמה לי שהפעם זה בגלל הרי"ש המוזרה שלי.
 
"אבל מריה זאת אימא של ישו, הנוצרי הזה!" הן אומרות ושוב צוחקות בלעג וממשיכות, "מה זה הדבר שיש לך על הראש, ולמה הנעליים שלך גזורות?"
 
הלב בתוכי דופק כמו תקתוק חזק של שעון קוקייה, והבטן כואבת. אני מושיטה את ידִי לסרט שבראשי ועונה בנימוס, על סף בכי, "הקוֹקַרטְקָה בשיער בשביל שאהיה מסודרת, והנעליים זה שהרגל תוכל לגדול."
 
אני מרימה את עיני מהנעליים ורואה שהילדות מתנדנדות על המקום כאילו עוד רגע הן עושות פיפי במכנסיים מרוב צחוק, אבל אז הן מפסיקות לצחוק ומביטות למעלה כשאימא שלי, לוֹנקָה, קוראת לי מהמרפסת בקומה השנייה: "גָגָה, בואי לאכול!"
 
 
 
  
 
 
הילדות שוב מתפקעות מצחוק. איזה רעות הן, אני חושבת לעצמי ומרגישה שהדמעות תכף פורצות מעיני. בא לי לצבוט ולשרוט אותן חזק, שיכאב.
 
"גָגָה? מה את, אווזה? אמרתְ שאת מריה!" אומרת אחת מהן בלעג.
 
זה כבר יותר מדי בשבילי! אני קופצת בעלבון מִגִבעת החול שרק לפני דקה שימחה אותי, מורידה את הראש, פורצת בבכי ורצה לעבר חדר המדרגות. אני מתפרצת הביתה, רוקעת ברגליים ומתחננת בוכייה: "אימא, כמה פעמים אמרתי לך שלא תקראי לי גגה! הילדים שואלים אם אני אווזה! מאיפה בכלל השם הזה?! מה בסוף השם שלי בישראל?!"
 
אימא מחבקת אותי בעצב, מנשקת את ראשי ואומרת במבטא הפולני שלה, "כאן את מרים, מירוּשקה שלי, לא אקרא לך יותר גגה."
 
פתאום אני לא בטוחה בעצמי, כי בכל זאת, אני אוהבת מאוד את סכו"ם הכסף שלי שחָרוּט עליו השם "גגה".
 
"ובבקשה, אימא," אני ממשיכה, "תִקני לי בגדים ונעליים כמו שהילדות לובשות כאן, ויותר אל תשימי לי את הקוֹקַרטְקָה הזאת על הראש!" אני מושכת את הסרט מראשי, יחד עם קווצת שיער, ואימא נבהלת.
 
 
 
 
 
 
 
השנה היא 1950 ואנחנו גרים בתל אביב. נולדתי בצ'כוסלובקיה, ורק לפני שנה עלינו לישראל, דרך צרפת. עוד מעט אני בת שש ויש לי אפילו חדר משלי. בבית, אבא טוֹניוֹ די שולט בעברית, אבל עם אימא לוֹנקָה הוא מדבר בפולנית. ואני, שאת השפה הצרפתית וגם את הסלובקית כמעט שכחתי, מקשקשת בעברית וכבר מבינה פולנית.
 
ההורים מקפידים מאוד על החינוך שלי ואני ילדה מנומסת מאוד, תמיד אומרת יפה "שלום", "תודה" ו"בבקשה", ואני גם חברותית. אבל אני לא ממש "ילדה טובה", כפי שההורים היו רוצים שאהיה, אני שובבה גדולה, מלאת מרץ, קצת שוויצרית, לעיתים עקשנית, בקיצור, מה שנקרא "ילדה לא קלה".
 
לאימא לוֹנקָה יש מצבי רוח והאווירה בבית משתנה לפי מצבי הרוח שלה. לפעמים היא שמחה ולפעמים מתוחה ועצובה, ואז היא יושבת בפינת האוכל ומשחקת עם עצמה פַּאסְיָאנְס, משחק של קלפים, או פותרת תשבץ בגרמנית, ולפעמים היא קוראת את השבועון הגרמני "בּוּנטֶה" או את העיתון היומי הפולני "נוֹבִינִי". ההורים מעצבנים אותי, כי כל הזמן אכפת להם רק מה יחשבו ומה יגידו השכנים, החברים, המורים ואחרים, ואני לא יכולה להתנהג איך שאני מרגישה, אפילו כשאני לא מעליבה אף אחד, פשוט מפני שככה אני.
 
למשל, כשהתברר שאני שמאלית ההורים ממש הזדעזעו, כי איך אפשר לשבת עם ילדה גדולה ליד השולחן כשהמזלג אצלה ביד ימין והסכין בשמאל?! אנחנו משפחה טובה, מה יחשבו עלינו? תכף ומיד הם פנו לגננת שתלמד אותי להשתמש ביד ימין.
 
גם עכשיו, בבית הספר, המחנכת פנינה סבוראית קיבלה פקודה לשמור שאחזיק את העיפרון ביד ימין; אפילו את הסנדוויץ' בארוחת עשר היא מעבירה לי מיד ליד. המורה הזאת באמת עושה לי את המוות...
 
אבל הכי גרוע כשאני באמת עושה להם מדי פעם ממש "בושות": במבחני הכניסה לגן חובה עניתי בביטחון שלתרנגולת יש ארבע רגליים. כי מי ראה תרנגולת בחיים? הרי על השולחן יש תמיד ארבעה פּוּלקלאך! ובביקור חשוב אצל בן דוד של אבא, השופט המפורסם יוסף לם, אני מתנהגת לא יפה, יושבת מתחת לשולחן ומקשקשת על ניירות, לא נענית כשדורשים ממני לצאת משם וזה נגמר בצעקות, מכה בטוסיק ובכי. חרפה ובושה, אבל, לא נספר לאף אחד! ובבית לא מבינים כיצד ייתכן שאנשים אחרים תמיד מחמיאים על התנהגותי המנומסת, ממש ילדה לדוגמה!
 
גם מציק לי מאוד שההורים מסתכלים קודם כול על המראה החיצוני של אנשים, חושבים שכל מי שמתנהג או מתלבש קצת אחרת מהם, או שצבע עורו שונה, הוא אדם פחות נחשב. למשל, מי שלא לבוש באופן מסודר מקבל את הכינוי "חינצ'יק" - סיני בפולנית; שלא לדבר על מי שהוא "פְרֵענק" - כינוי לספרדי בפי האשכנזים - מילה שנשמעת הרבה בבית ותפסתי שממש לא רצוי להביא מישהו כזה הביתה. והנה דווקא לאבא טוניו, ששמו מלידה היה מקסימיליאן, לא היה מזל. כשעלה לארץ חייבו את האנשים שיהיו להם שמות עבריים והחליפו לו, לאיש האוסטרי־פולני הזה, את השם לשם הכי מזרחי שיש: משולם... ועכשיו, דווקא בגלל הגישה של ההורים עצמם, אני מתביישת בשם הזה שלו...
 
כך קורה שבתחילת כיתה א' אני צועדת זקופה, עם ילקוט העור היפה על גבי בדרך לבית הספר. בפינת הרחובות קרן קיימת וגרץ אני רואה ילדה תימנייה קטנה ורזה, אין לה ילקוט והיא מחזיקה ביד ספרים, מחברות וקלמר קשורים בחבל. אני לועגת לה, מכה בחוזקה בצרור שבידה והוא מתפרק, והכול מתפזר על המדרכה. הילדה פורצת בבכי ומתכופפת לאסוף את הדברים. הבכי שלה נוגע לליבי ואני מבינה שעשיתי מעשה רע, פגעתי בילדה ענייה מסכנה רק בגלל שהיא שונה. אני ממשיכה ללכת לבית הספר עם רגשות אשמה בלב וחושבת לעצמי: מה היא אשמה שהוריה עניים ושהיא נראית כך? ואולי... אולי פשוט נקמתי בה על העלבון שספגתי מהילדוֹת ההן בבניין שלעגו לי? אני מחליטה שיותר לעולם לא אנהג כך.
 
העיקר שיום־יום, כשאני חוזרת מבית הספר, מחכה לי שולחן ערוך יפה לארוחת הצהריים. אימא דואגת שהארוחה תכלול אוכל בריא וכזה שאני הכי אוהבת לאכול, ובסך הכול אני יודעת שאימא ואבא אוהבים אותי ורוצים רק את טובתי.
 
למרות החינוך הפולני בבית, ובניגוד להורי שלא כל כך אוהבים את ה"סברס", ילידי הארץ החצופים הלא מחונכים האלה, אני דווקא מנסה להשתנות ולהיות כמוהם. וכך, לאט לאט אני הופכת לסוג של צברית קפיצית עם מכנסיים קצרים, גופייה, סנדלים וכובע טמבל, עצמאית מאוד ומקובלת. ההורים לא אוהבים את התנהגותי אבל מתנחמים בכך שכשצריך, אני יודעת להיות מנומסת וגם אוהבת ללבוש בגדים יפים ולהתגנדר. למזלי, זה גם מתאפשר לי בזכות חבילות ששולח הדוד מנדל העשיר מניו יורק שבארצות הברית, "הגוֹלדֶנֶה מֶדינֶה" כמו שההורים אומרים, מדינה שבה הכול זהב. בארץ, בשנים האלה של ראשית המדינה, יש רק חנות בגדים פשוטה של "אתא", ולי יש בחבילות בגדים חגיגיים מבדים יקרים, ובגדים פשוטים יותר ליומיום ולבית הספר. הכי אני אוהבת את חצאית הפעמון הקצרצרה, הפרחונית והרחבה, קְלוֹש, שמחוברים אליה מכנסיים קצרים עם גומי בירכיים. אני משוויצה לפני הילדים, כי כשאני עושה סיבובים, החצאית מתנופפת ולא רואים לי את התחתונים. לחורף יש לי מגפיים אדומים מגומי רך עם ריץ'-רץ' בצד. לאף אחת אין כאלה. פינוק גדול נוסף שמוסיף לגנדרנות שלי הוא סבון רחצה "אייבוֹרי", בריח נפלא של פרחים שנשאר על הגוף יום שלם. בארץ יש רק סבון פשוט וגס שאין לו כמעט ריח.
 
חוץ מחבילות הדוד שלח לנו גם מקרר חשמלי, שהחליף את ארון הקרח. רק למעטים בארץ יש את הלוקסוס הזה ומתחילה עלייה לרגל אלינו כדי לבחון את הפלא מקרוב. למען האמת אני מצטערת שלא ארד יותר עם אחד ההורים לקול צלצול הפעמון של מוכר הקרח, שמגיע בעגלה עם סוסה. אני ממש אוהבת לראות איך הוא שובר את גושי הקרח הענקיים עם מוט הברזל המחודד, הדֶקֶר, ואז לוקחים את הקרח הביתה עטוף בשק יוטה.
 
ואל דאגה, הדוד גם ממלא לנו את המקרר, שקוראים לו עכשיו פְריג'ידֶר, בדברים טובים, וכך, בתקופת הצֶנע, כשבארץ יש רק אוכל הכי פשוט וגם הוא נקנה בתלושים, לנו יש בבית אוכל ממש משובח: חמאה הולנדית, נקניקים וקוֹנסֶרבִים, שהם קופסאות שימורים של לפתן אפרסקים וקוקטיילים של פירות בטעם גן עדן. אבל שום דבר לא דומה לתענוג שמשאיר על הלשון שלי הטעם המעודן של החלב הממותק המשומר. אימא מגבילה אותי בכמות, אז אני מנסה להחזיק אותו בפה, שלא יברח לי לגרון וייעלם. וההורים הכי מתמוגגים מהקפה הנמס באריזות תכולות, קפה מקסְוֶול, ממהירות הכנתו ומטעמו המופלא, וזה בזמן שרוב האנשים בארץ נאלצים להסתפק בתחליף־קפה שנקרא ציקוֹריָה.
 
אימא היא בשלנית ומארחת מצוינת. אפילו מהמצרכים הבסיסיים ביותר שיש בארץ בתקופת הצנע הזאת היא מצליחה להכין מטעמים מופלאים ולהפתיע עם המעדנים המצוינים שלה, וחברים באים אלי לאכול ומתפעלים. המשלוחים האלה של הדוד מאמריקה תורמים כנראה רבות להיותי אנינת טעם, ואיך שנפתחת ברחוב דיזנגוף המעדנייה הראשונה, "קְרָאוּ", אני מתמכרת לדג מלוח הכבוש, לגבינות המיוחדות ולמאכלים נוספים שערבים לחיך.
 
אבל בשבילי הדבר הכי כיפי בחבילות האלה מחוץ לארץ הם המשחקים שהדוד שם בפנים. אני שולפת אותם החוצה, ובגלל שאני אוהבת להשוויץ, רצה מיד להפתיע את הילדים. הילדות רוצות מאוד להחזיק את הבובה הבלונדינית שעשויה מחומר רך, ממש כמו תינוק, ויש לה מוצץ ובקבוק. הסקטים המהירים עם גלגלי הקוּגֶלָגֶרים, שמתלבשים ברצועות עור על הנעליים הגבוהות, מטריפים את הבנים וכולם מבקשים סיבוב. כשאני מראה לחברים בבית הספר כדור קטן צבעוני וקפיצי שקיבלתי, זה משגע אותם לגמרי, כי בארץ יש כדורי משחק עשויים מגומי אדום או שחור, עם ריח מסריח שצריך הרבה כוח כדי להקפיץ אותם, וגם אז הם מתרוממים רק קצת. באחד הימים חבר מהכיתה מציע לי להחליף את הכדור תמורת חמש בנדורות שוות ויקרות ערך: שלוש פרפריות ושתי בומבילות... ואני מתלהבת ומבצעת את העסקה. אבל כשאני חוזרת הביתה בדילוגי שמחה ומספרת להורים על ההצלחה הענקית שלי, אני עוד לא מסיימת את הסיפור וכבר שומעת מפי אבא, שמחזיק את ראשו בין שתי ידיו: "אלוהים ישמור! איך את עושה שטות כזאת?" וחוטפת מכה בטוסיק. "תלכי מיד ותחזרי עם הכדור!!!"
 
הילד לא מסכים להתחלף בחזרה ואני מקבלת עונש לא לצאת שבוע מהבית. זה השיעור הראשון שלי בעולם העסקים.
 
 
 
 
 
 
 
מאז שהגענו לרחוב גוטליב הספקתי לבלות בכיף שנה בגן חובה בקצה הרחוב, אצל הגננת חנה השמנה שהילדים מציצים לה מתחת לשמלה ואני לא יודעת מה הם מחפשים שם. אחר כך רשמו אותי לבית הספר העממי גרץ, ששוכן בבית מגורים תל אביבי ברחוב גרץ.
 
כמו לגן הילדים, גם לכאן אני באה בעיקר כדי "לבלות", והכי אני אוהבת את ההפסקות שעליהן מכריז השַמָּש שרץ במדרגות מקומה לקומה ובידו פעמון נחושת עם ידית עץ, שאותו הוא מנענע בחוזקה ומצלצל. בהפסקות אנחנו משחקים על הכביש בתופסת, ואני תמיד רצה אחרי בנים. לפעמים אני נשארת עם כמה בנות במרפסת, לרכל. במהלך השיעורים אני מחפשת מישהו שיעשה איתי צחוקים. לפעמים אני מצליחה אבל לעיתים קרובות מקבלת עונש, והכי אני שונאת כשהמחנכת, פנינה סבוראית, מעמידה אותי בפינה עם הגב לכיתה. אפילו שם אני ממשיכה לצחוק בלי הרף... הכי פחד מוות הוא כשאני נשלחת, פעם בחודש בערך, לחדר המנהל, מר אמיתי, והגרוע מכול כשהוא כל כך כועס ושולח אותי הביתה להביא את אימא. אני מתחילה לבכות, הולכת לאט לאט בשדרה, נעצרת להתנחם בקיוסק שבהצטלבות שדרות קרן קיימת ורחוב דיזנגוף, קונה לי קרטיב, והמוכר שואל: "נו, שוב להביא את אימא?" אחר כך אני חוצה את הכביש, מפלחת מהירקן שבפינה אפונה ירוקה או תפוח שאני אוהבת, צועדת לגוטליב 17, עולה במדרגות, עומדת רגע לפני הדלת, ואז חוזרת בריצה אל המנהל ואומרת לו שאין אף אחד בבית...
 
אבל אני אוהבת מאוד ללמוד, וכשחסר לי חומר בגלל ההפרעות שלי, אני מתמודדת לבד בבית אחרי הלימודים וממש נהנית כשאני מרגישה שהמוח שלי עובד ושאני קולטת ומבינה, במיוחד חשבון. בסך הכול אני, מרים, תלמידה טובה וחרוצה. בכיתה ב' אני אפילו נותנת שיעורי חשבון פרטיים לילדה מכיתה א' שמתקשה. ואני גאה שאני מרוויחה כמה גרושים לקופת החיסכון שלי!
 
אני גדלה והופכת קצת לילדת רחוב, לא ילדת בובות ובעיקר לא ילדה של ספרים, מה שמעצבן ומעציב מאוד את אבא, למרות שאני מסבירה שקשה לי כי אני קוראת לאט מאוד. אני מבלה שעות ארוכות עם חברות וחברים במשחקי רחוב. אנחנו משחקים ברחבי תל אביב בסימני־דרך, בשוטרים וגנבים, במחבואים, בתופסת, מטפסים על עצים ומקימים פינות מסתור. אנחנו משחקים על המדרכות בקלאס, "שָרלִיש" ו"שמיים וארץ", כובשים בחול שטחי אדמה במשחק באוֹלר, חופרים גומות ומשחקים בגולות, גם חלביות, ואפילו פרפריות ובומבילות - איזה אוסף יש לי! - ובגוֹגוֹאים, משחק בגלעיני מִשמש שאני אלופה בו, ואימא לא יודעת מה לעשות עם השקים שאני מרוויחה.
 
אנחנו אוהבים כמובן גם משחקי כדור שונים וקפיצה בחבל, אבל הכי אני נמשכת למעשי שובבות. הכי אהוב עלי לקחת ארנק כסף ישן של אבא, מה שהוא קורא "פּוֹרטפֶל", לקשור אליו חבל דקיק ארוך, להניח אותו על המדרכה שלפני הבניין שלנו ולהתחבא מאחורי הגדר החיה שמקיפה אותו. ואז, כשמתקרב מישהו ומתכופף להביט בארנק, אני מושכת את החבל ומתפקעת מצחוק מהמבוכה של האיש. לפעמים אני מוצאת שותפים לשעשוע.
 
בילוי נוסף, משעשע מאוד אבל לא כל כך נימוסי, הוא הצצה של החבר'ה דרך החרך בחדר המדרגות לדירתה של גברת סונר המסכנה, שנחה בצהריים עירומה בדירתה הדרומית הקטנה...
 
ויש גם מלחמות בין רחובות גוטליב, הירשנברג ושץ, שאז אני קצת פוחדת ולעיתים חוזרת הביתה חבולה, ואת זה ההורים ממש לא אוהבים.
 
בימי החורף אני אוהבת לשחק בבית עם החברות מהבניין, יעל, דניאלה וחוָּה, הבנות שפעם צחקו עלי והעליבו אותי על השם גגה ועכשיו הן החברות הכי טובות שלי. אנחנו משחקות בהמשכים, לעיתים במשך שבועות ב"מונופול" או ב"ריכוז", ואסור להורים לגעת במשחק. אנחנו משתעשעות גם ב"צוללות", בחמש אבנים, ב"סבתא סורגת", ולהרחבת ההשכלה ב"ארץ־עיר" וב"אינטליגנציה" - הרכבת מילים רבות ככל האפשר ממילה ארוכה כש"אנציקלופדיה" היא המילה הכי מקובלת. לפעמים אני מתבדחת ומציעה את המילה "פששצ'ראדוואו", שזה סדין בפולנית. לפעמים אני משחקת עם אימא בחמש אבנים, בדוּקים וב"סבתא סורגת". היא מלמדת אותי כל מיני פטנטים חדשים. אימא אומרת שהיא זוכרת את כל המשחקים שלנו מילדותה בפולניה, כי הם הגיעו משם עם העולים לישראל, שלא לדבר על הריקוד "בוא נלך לרותי" שזה ה"קְראקוביָאק" שעליו היא גדלה.
 
למרות מאמצי ההורים, אני לא ילדה של חוגים, עוד נושא שבו אני לא ממש גורמת להם נחת. כל ניסיון לרשום אותי לחוג נתקל בבעיה: כשרוצים לרשום אותי לשיעורי ריקוד אני מתעקשת על מִיָה אַרבָּטוֹבָה, המורה לבלט המהוללת שיש לה סטודיו בשדרות קרן קיימת פינת שלמה המלך בקומת הקרקע, ותמיד אנחנו מציצים לשם. אבל ההורים מתעקשים שקודם אתחיל בשיעורי ריתמיקה אצל המורה הנחשבת, נעמי אליסקובסקי. אני מסכימה, אבל לא לוקח זמן רב עד שאני מטריפה עליה את דעתה - אני לא מצליחה לדלג בקצב המתאים למחיאות הכפיים האיטיות שלה... שתינו נשברות, למורת רוחם של ההורים, ובכך מסתיימת קריירת הריקוד שלי. משיעורי החלילית אני מודחת מיד כי המורה מצחיק אותי ואני מפריעה. אפילו לשיעורי הפסנתר אצל הגברת ניץ, בקומה השנייה ברחוב גוטליב 17 שמאפשרת לי גם להתאמן אצלה, אין לי די סבלנות, אני לא עומדת בדרישות ומעצבנת את כולם.
 
"למה כל הילדות הולכות לחוגים ומתמידות ואת לא?!" ואז: "מה יֵצא ממך בסוף?" את המשפט המפוצץ הזה אני שומעת הרבה, כשאבא טוניו מחזיק את ראשו בשתי ידיו. ואני בשלי.