אבא, בן, סבתא דינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבא, בן, סבתא דינה
מכר
מאות
עותקים
אבא, בן, סבתא דינה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אבא, בן, סבתא דינה

4.4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
שלוש הנובלות סביב קשרי משפחה המרכיבות את הטריפטיכון של יוסף בר יוסף מתנועעות הלוך ושוב בין העולם החרדי לחופשי, ודמויותיהן הנכנסות למאה שערים, או יוצאות ממנה וחוזרות ונמשכות אליה, משנות שוב ושוב את הקואורדינטות של חייהן. וגם כשהן נטועות על מקומן במאה שערים וסביבותיה, הן חריגות שם, ומאפיין אותן איזה תו התנהגות אובססיבי "לא־הולם", כגון: "ואולי זו היתה הפעם הראשונה שאשה מרחה על שפתיה ליפסטיק אדום לוהט במרפסת פתוחה בלב שכונת בתי אונגרין". וכך רווחות בעלילות הדרמטיות שבספר סצנות שערורייתיות, מוזרות. 
 
ביד בטוחה, בתנופה סגנונית אופיינית לו, באירוניה ובהיקסמות אמפתית, מוליך יוסף בר יוסף את הריאליזם התזזיתי שלו, העטוף דוק פנטסטי וגרוטסקי, אשר נובע מן הדמויות האקסצנטריות והיצריות שבמרכז הנובלות.
 
כוח מניע מרכזי המכונן את ההתרחשויות שבנובלות הוא נטישה או היעדרות או חֶסֶר של הורה – היעדר ההופך לנוכחות נפשית גורלית. כך ב"אבא", שהיא ניסיון של בר יוסף לתקשר מעֵבר לשנים הרבות, בביקורתיות מפויסת, עם אביו הסופר יהושע בר־יוסף, שנטש את אשתו וילדיו וגם חזר. כך ב"בן", אשר בה גולדה, פליטת שואה החיה בצל משפחתה הנעדרת, נאבקת בחשש לאבד את בנה אם אכן יהיה המשיח המתמהמה. וכך ב"סבתא דינה", אשר בה מיכאל, החי בצל אביו שנהרג במלחמת יום הכיפורים, בורח מן האֶרוס לאמונה, מענה את עצמו בנישואים ראשונים ושניים לנשים מכוערות במיוחד, ונעשה אב נוטש המתכחש לחמשת ילדיו.
 
גוני האדום הרבים, הלוהטים בספר על רקע השחור והלבן האחידים של העדה החרדית, מתקשרים בעלילה לחריגוּת, לארוס ולסכנה, אך גם, מצד שני, לדם המאחד משפחה וליין ה"קידוש" המשפחתי, ובכך הם משקפים בתמציתיות את המתח המרכזי שבספר.

פרק ראשון

1/ אבא
 
 
 
 
כבר שנים רבות יום כיפור הוא בשבילי יום ריק, חלול, יום של "אֵין", אין צום, אין בית־כנסת, אין תפילה, גם אין פּולקעלע של עוף, שאמא נותנת לי כדי לשבור את הצום. בשנים האחרונות, מאז מותו של אבא ביום כיפור לקראת סוף היום, זהו גם יום של אין אבא. וכמובן גם יום של אין אלוהים, ויותר מזה, של אין אין־אלוהים - ה"אין־אין" נוגע לא רק לנושא האלוהים, ואני חושב עליו באחרונה לא מעט, מחשבות מטרידות. למשל, מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין־אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל־זאת...
 
אני מנסה למלא את החלל, קורא, אפילו בקול, חתיכות תפילה מתוך המחזור, בלי סדר, גונב צימוקים מן ה"נעילה" כבר בשעות הצהריים, שולף מהמדפים ספרים שאני אוהב, קורא חתיכה פה וחתיכה שם, ובקיצור, מִישְׁמָש שלא ממש ממלא את החסר, ובין לבין אני יושב והוזה, ועולות כל־מיני תמונות, למשל, אני ואבא שלי בים.
 
סוף הקיץ, ואני כבר תל־אביבי לא מעט שנים, שזוף, שחיין די מנוסה, קופץ אל הגל הראשון שבא מולי, לא גדול ובכל־זאת גל. אני מפלח אותו בגופי כמו דג, כך נדמה לי לפחות, וממשיך לפי מיטב הכללים של שחיית חתירה. הידיים נשלחות לתוך המים, גם הן, כמו הגוף כולו, מחליקות פנימה באלכסון בתנועות רכות ובו־בזמן חדות. הן מושכות לאחור את כל המים שמתחת, והגוף כולו כמו מחליק מְשוּמן קדימה, בשקט, כמעט בלי קצף.
 
"נו, איך להגיד? לא רע, בהחלט לא רע, רק ש..." הוא כמו מחפש את המלים המדויקות, "תיכף תראה מה זאת שחיית חתירה אמיתית!" אומר אבא שלי, והוא מטיח בכוח אל המים את הגוף הגברי הלבן והקצת שמנמן שלו, גוף של בחורי ישיבה בצפת ובירושלים, ואז הוא מתחיל לשחות קדימה, הגוף כולו נע מצד לצד, והידיים מתוחות, ישרות, מכות במים כמו כנפיים צרות של טחנת־רוח, כמו כדי להכאיב למים, לשבור אותם, לשבור את הים כולו, ואולי הן מתאמצות להיאחז במים בבהלה, כדי לא לטבוע בהם. ככה שחה עוד קצת, העלה המון קצף סביבו, עד שנעמד, והמים עוד לא עמוקים.
 
"נו, ראית?" אמר, מתנשף כולו.
 
"ראיתי, ודאי".
 
"נו, ומה אתה אומר?" בשארית האוויר שבריאותיו.
 
"נו, ודאי", אמרתי, והוספתי, "ודאי", והרגשתי או ידעתי שלא די בזה, והוספתי, "ודאי!"
 
אני לא זוכר אם זה היה באותו יום או ביום אחר, שנינו הלכנו במעלה רחוב אלנבי, מכיכר מוגרבי לעבר כיכר מגן־דוד שבפתח שוק הכרמל. אנחנו עולים ועולים, שיפוע לא תלול ובכל־זאת עלייה, ואבא שלי נעצר.
 
"כשאני חושב על זה, אתה היום בן עשרים־ואחת, ואני בן ארבעים־ואחת, פער גילים של עשרים שנה בסך־הכל, נכון?" הוא אומר, מתנשם קצת.
 
"נכון, ככה זה כשמתחתנים בשידוך בבתי אונגרין בירושלים", אני אומר, "יש לזה גם יתרונות, מה?"
 
"אתה לא טיפש", הוא מציץ בי, ואני מנחש על מה הוא חושב, ואז הוא מתחייך, והחיוך שלו מלא חיים, "אתה עוד תראה, עוד שלושים שנה, אנחנו נעלה בעלייה הזאת, או אפילו באיזו עלייה קשה יותר בצפת, אני אהיה בן שבעים־ואחת, אתה תהיה בן חמישים־ואחת, תסחב אחרי בקושי, ואז אני אדחף אותך מהגב ואני אגיד לך, גיי שוין, אַלטער קאַקער! (לך כבר, חַריין זקן!)", ככה הוא אמר לי, "כן, ככה!" הוסיף.
 
"כן, אולי, יכול להיות", אמרתי, ואז, "בהחלט", והוספתי, "כן, ודאי".
 
ועכשיו יום כיפור, וכבר עברו שנים לא מעטות מאז נפטר. ואני שואל את עצמי, למה בעצם שני העניינים האלה, השחייה בים וה"אַלטער קאַקער", צפים בזיכרוני כמעט תמיד צמודים זה לזה? האם בגלל קרבת הים לרחוב אלנבי? בגלל נושאי התחרות והניצחון שבשניהם? להתחרות במי? בי, הבן שלו? לנצח אותי? לנצח את הים? לך תדע.
 
 
 
וביום כיפור אחד, שנים רבות קודם־לכן, המשפחה עדיין חיה בירושלים, אבא עוד לא התפקר רשמית, כלומר לא בגלוי, אבל כבר לא היה "בחור ישיבה" שמתפרנס על תלמודו, והיה לבוש "מודרני", הוא החל לכתוב. ספרו הראשון, 'קול היצרים', יצא לאור עדיין בשם משפחתו הישן יהושע ציינווירט, ואני אז בן תשע או עשר, כבר לא ילד של "חדר", לומד בבית־הספר העממי הדתי, שפתחו זה עתה בדירתם המורֶה והמורָה דוּבִיצקי. אני יושב על מדרגות האבן המשופשפות שמובילות אל פתח בית־הכנסת הקטן "בית ברוך", שנקרא כמובן "בֵּייס בּוֹרֶךְ", בפינה הצפונית־מערבית שבעומק מאה־שערים. זה בית־כנסת של חסידים, ויצא לו שם שלא מעט מהמתפללים הצעירים שבו, ביניהם גם בעלי משפחות, פוזלים החוצה לעבר האפיקורסות והעולם החילוני. אני יושב, ביד ימין מחזור קטן, וביד שמאל שקית עם פולקעלע של עוף שאמא נתנה בידי, ריח טוב ומגרה עולה ממנו והוא נעשה כבד יותר ויותר בכף היד, ואני מתגבר על היצר, וחושב על אחרי־הצהריים, אז, או אז... והנה אני שומע מפתח בית־הכנסת שמעלי את קולותיהם של אבא ושל כמה מהצעירים שאתו, מן־הסתם הפסקה בין התפילה למוסף. כעבור רגעים אחדים הוא יורד במדרגות שמעלי, עובר אותי, בדרך גם נוגע בכתפי, מין "שלום" כזה, ממשיך ויורד, מגיע למטה, מתרחק כמה צעדים, לאן? מה פתאום? ואז הוא נעצר, מסתכל בי כאילו הוא שוקל בדעתו.
 
"בוא", הוא אומר לי.
 
"לאן?"
 
"בוא כבר!" הקול שלו וגם הפנים שונים מקולו ומפניו כשהוא לוקח אותי אתו למערת הסנהדרין, לעשן שם את סיגריית השבת שלו, ואני לא מעלה בדעתי שהוא יעשן ביום כיפור.
 
אנחנו יוצאים משער הברזל שבצפון־מזרח מאה שערים, ובאוויר עדיין ריח החלות הנאפות של ערב החג במאפיית "ברמן" שמימין, ועכשיו אני חושב שריח חלות נאפות, גם מיום אתמול, נעים ומושך ומעורר תיאבון יותר מחלות אפויות מוכנות, אפילו ביום של צום. אנחנו ממשיכים ועולים, ואני נעצר. ודאי, שם משמאל הבית של יוסף, החבר החדש שלי מהכיתה, שלא מכבר הגיע אלינו עם משפחתו מדרום־אפריקה. זה בית קטן, מין וילה צנועה, מוקפת גדר, והעיקר... העיקר מסתתר ואורב בסבך העץ, בעצם שני עצים, ואולי שלושה ואפילו יותר, עצי ג'ונגל שהובאו במיוחד מאפריקה יחד עם האריה והנמר, לא סתם נמר אלא נמר חברבורות, הוא התעקש בכל מאודו על החברבורות, והכל של המשפחה שלו. די מהר הזמין אותי לראות אותם, ואני באתי בלב הולם, ובדיוק אז הם יצאו לטרוף טרף, האריה והנמר, נמר החברבורות. והוא הזמין אותי שוב, וגם פעם שלישית, עכשיו ידאג שלא יֵצאו לציד בשעה שקבע לי, הבטיח, אלא ששוב הם יצאו לטרוף טרף, ככה בדיוק אמר, "יצאו לטרוף טרף", אז יכולתי שלא להאמין לו?
 
"מה נעמדת שם? נגמר לך הכוח? כבר חלוש בגלל חצי יום צום?" ככה אבא שלי.
 
"לא, שום דבר, הכל בסדר", אמרתי באפס נשימה ונגררתי אחריו אל קצה הרחוב, עדיין בלי לדעת לאן, ואז שמאלה אל בין גדרות האבן הגבוהות האפורות של רחוב החבשים, ומעבר להן ראשי בתים ישנים, רובם עם גגות רעפים, ומשמאל, בעומק, מטפסת בכל עוביהּ הכנסייה החבשית, ובמרומיה הכיפה והצלב, כמו כיפה קטנה של ילד ירושלמי טוב.
 
"טפו!... טפו!... ט!..." בשלישי אני חותך ונשאר עם ה"ט" בלי ה"פו". ואבא שלי כבר פונה אלי.
 
"ככה?... כמה שבתות בדרך לסנהדריה אנחנו מדברים, ואתה אומר לי שאתה כבר לא מאמין, ובטוח לגמרי שהוא איננו, והנה אתה טפו טפו טפו! הוא חסר לך, מה? אלוהים היקר שלנו..."
 
"זאת כנסייה, לא בית־כנסת, זה צלב, נוצרי", אני מתנצל כמי שנתפס בחטא.
 
"יהודי, נוצרי, מוסלמי... זה אותו אלוהים, אין הבדל, אתה צריך להחליט עם עצמך, יש או אין".
 
"פשוט יצא לי, אני רגיל, בלי לחשוב. אני לא מאמין, אין", אני אומר במהירות, ונדמה לי שבתוך הפה, בין הלשון לחך, אני מגניב בלחישה גם את ה"טפו" השלישי.
 
עולה בדעתי עכשיו, שאת כל ההתדיינות הזאת אתי הוא עשה ברוח של שובבות, כשיכור ולא מיין, הרי הראש שלו היה בכלל במקום אחר, שאליו לקח אותי, מקום שבו אין אלוהים ואפילו אין בו אין־אלוהים. את זה ידעתי רק אחר־כך. הוא אחז בידי בנעימות, "בוא כבר, חבל על הזמן". כעבור כמה צעדים, והכנסייה שמשמאל כבר מאחורינו, הנה פתח צר בחומת הגדר מימין, מין סמטה צרה ושער שנפתח אל חצר קטנה, טבולה בריח גרניום עז. זה בית של שתי קומות, ובקומת הקרקע דלת עץ כבדה, פעמון תלוי שם, אבא נוגע בו, צלצול והדלת נפתחת.
 
איך אתאר אותה? לא דומה לאף אשה שאני מכיר. לא לדודה שרה, אחותה הצעירה והצחקנית של אמא שלי, אפילו לא לאסתר היפה, בת־הדודה של אמא מצד סבתא שיינדל, והעיקר... לא דומה לאמא שלי. לא ראיתי בחיי חלוק כמו שלבשה, שחלקו התחתון לא ממש רכוס, לא עד הסוף, כל ה... איך לומר? אני כמובן יכול להמשיך ולתאר בדיוק, אבל הילד של אז לא יכול.
 
"תכירו", אמר אבא שלי.
 
"נעים מאוד", אמרה האשה והושיטה לי את ידה.
 
ואני, גולם קטן, שתי כפות ידי נשלחו אל החזה, יד אחת עם המחזור ויד שנייה עם הפּולקעלע, וכפות הידיים מאוגרפות.
 
"מה קורה לך?" נזף בי אבא באותה רוח שובבה.
 
"מה אתה מחזיק שם בידיים?" ככה היא אלי.
 
"ביד אחת מחזור וביד שנייה פּולקעלע", גיחך אבא.
 
"פּולקעלע?..."
 
"פּולקעלע... את לא יודעת מה זה פּולקעלע?" אבא שלח מבט אל החלוק שלה, החלק התחתון שגילה את שוקיה.
 
"או, סליחה", אמרה וכיסתה.
 
"את לא מוכרחה, את עדיין בלבוש צנוע", אמר לה, ואז לי, "אתה יכול כבר לאכול אותה, צמת מספיק".
 
"כן, בטח", אמרתי ודחפתי את השקית הקטנה עם הפּולקעלע לכיס המכנסיים, ובלב החלטתי שאצום עד אחרי תום יום הכיפורים, אפילו שאני לא חייב, שהרי אני עוד רחוק מלהיות בר־מצווה. המכנסיים היו חדשים, לכבוד ראש־השנה, מכנסיים קצרים בגובה הברכיים, ממש "מודרניים" - גובה שהושג אחרי מיקוח קשה וממושך עם אמא כל הדרך אל החייט שלנו, שיושב בכוך האפלולי שלו בשכונת בית ישראל הישנה ומעל לדלתו שלט דהוי "חייט מודרני מוורשה".
 
כל העניין נשכח כעבור רגע. היו עניינים הרבה יותר מסקרנים. על הרצפה סביב סביב ועל־גבי המדפים הצמודים לקירות, עד קרוב לתקרה הגבוהה, הונחו ראשים של גברים וגופים של נשים, לבושות, גם עירומות, וחיות, בעיקר איילות, גם חמור וסוס, והכל פסלים, ידעתי מ"פסל ותמונה לא תעשה לך", והעיקר, כמעט באמצע החדר, עמד גוש גדול של חֵמר אפוי, גבוה בערך בחצי ממני ועבה הרבה יותר. לקח לי זמן להבין שמדובר בראש, כלומר פסל של ראש, ולא סתם ראש אלא דומה לראש של... ואני מסתכל אל אבא שלי ואל הגוש, ושוב, וזה ממש אבל ממש... אלא שעכשיו הוא, כלומר הראש של אבא שלי האמיתי, החי, נהיה קטן יותר, כאילו התכווץ, ומי יודע כמה עוד הוא עלול להתכווץ, וכאילו גם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. את כל זה אני ספק זוכר ספק מנחש, ואת הבלבול והפחד אני זוכר לבטח, ואז התקרבתי אליו כמו להיאחז בו.
 
"מה אתה אומר, הא?" הוא חייך, גם הבלונד שלו האיר יותר מהרגיל.
 
"כן", אמרתי, וחשבתי נדהם, מה הוא שמח כל־כך, הרי חתכו לו את הראש.
 
"זה הכל היא, עבודה שלה", הוא שלח את ידו לעבר זרועה, נוגע ולא נוגע. לא ידעתי אם להסתכל בהם, יותר לא הסתכלתי מאשר כן הסתכלתי, בדומה - חשבתי אחר־כך - למה שקורה לי כשאני לא מסתכל בזכוכית החצי אטומה בדלת חדר־השינה של אבא ואמא, כשהם סוגרים אותה אחריהם בשבת אחרי־הצהריים. ועכשיו אני עם אבא אצל האשה הזאת, והם מקשקשים, ואני ספק מרחף וספק מתחת לאדמה, עד שהוא אומר, "זהו, צריך לחזור", והוא נוגע בכתפי, זה נעים לי, ובו־בזמן הוא דוחף אותי דחיפה קלה קדימה, "צא, אני כבר בא".
 
אני מסתכל בו, לצאת? לבדי? והוא?...
 
"אני כבר בא, אמרתי לך, כבר..." ושוב הדחיפה הקלה, "מה אתה מסתכל? לא יטרפו אותך רגע לבד".
 
לא פחדתי שיטרפו אותי, ובכל־זאת לא מיהרתי. יצאתי לאטי אל הסמטה הצרה, ולא סגרתי אחרי את השער. כשחזרתי ונכנסתי, לא יודע כמה זמן עבר, ראיתי אותם עומדים ליד גוש החֵֵמר הגדול, כלומר הראש שלו, והם קרובים כאילו רק הרגע ניתקו זה מזה, והבלונד בפנים שלו מואר יותר משהיה קודם, והוא אחר, אור מחוספס, כמו מעורבב בחודי קוצים של חושך. ואני לבד בעולם ולא יודע מה לעשות עם עצמי, שולח יד לכיס ושָׁם בכיס המחזור, אז אני מחפש בכיס השמאלי, ושָׁם הפּולקעלע שאמא הכינה לי ליום כיפור ואני לא אגע בה עד סוף היום. רק אז, אחרי שיירָאו שלושה כוכבים, ואני־עצמי אראה אותם, רק אז אשבור את הצום ואוכל אותה. ואבא ספק פונה אלי, מניף את ידיו לצדדים בצהלה, והוא ספק אומר ספק מכריז.
 
"נשארתי בחיים, מה?... ביום כיפור!" ומיד פונה אלי, "מה אתה עושה פה? בוא כבר!" ובחוץ, אנחנו כבר בסמטה הצרה, הוא נעצר, מסתכל לפניו, רק הקירות של גדרות האבן מימין ומשמאל, ובמרחק, בקצה השמיים הצרים, כיפת הכנסייה החבשית עם הצלב הקטן, אבל פניו מאירות כאילו הוא רואה משהו אחר, והוא אומר, "איזה דבר, גם אשה כזאת וגם פסלת!" והוא לוקח אוויר וחוזר ואומר באותה צהלה, "איזה דבר!"
 
אנחנו שוב במאה שערים, בבית־הכנסת הקטן "בית ברוך". אני שוב על המדרגות, גבוה יותר מאשר לפני כן, מנסה לעקוב אחרי קולותיהם של בעל התפילה ושל המתפללים. המוסף מתקרב אל סופו, הנעילה כבר מעבר לסף, הפסקה קצרה ואני שומע את קולו של אבא בתוך חבורת המתפללים הצעירים, ביניהם גם בעלי משפחה, שכולם יודעים שהם פוזלים החוצה לעבר האפיקורסות והעולם החילוני. אני עולה במדרגות עד שאני יכול לראות אותם, בפינה הקרובה לפתח, מקיפים את אבא שלי. מדי פעם אני שומע קול דיבור או צחוק, ובעיקר את הקול והצחוק שלו. הצחוקים כבושים, הרי אנחנו ביום כיפור, קרוב לנעילה, ועוד מעט ייגזר הדין.
 
האם שאל אותו מישהו לאן הסתלק קודם? קשה להאמין שהעניין בכלל עלה, הרי הלך אתי, הילד, כיסוי מושלם. ובכל־זאת משהו מהאור המיוחד שראיתי בפניו שם עם האשה, אור עם קוצים של חושך, קרן גם עכשיו מפניו, וגם מפניהם של הצעירים שסביבו, אור שועלי־ממזרי הייתי קורא לו. קשה לי להאמין שסיפר להם, אולי רמז, מיני קריצות כאלה. שנים מעטות אחר־כך אמר לי אחד מהם, "אבא שלך היה גיבור ואמיץ כשעזב את העולם שלנו. זה לא קל, אני לא העזתי". הוא־עצמו הסתפק במשקפת טלסקופ יקרה, שדרכה היה צופה בלילות בהמון הכוכבים, אינסוף כוכבים שבשמיים.
 
בשבת שאחרי יום כיפור לקח אותי אבא כרגיל למערת הסנהדרין לעשן את סיגריית השבת שלו, ובדרך חזר ודיבר אתי על הנושא של "אין אלוהים, יש רק טבע". ואני כבר הייתי משוכנע בכך לגמרי, וגם התחלתי לאסוף עבירות בסתר, כמי שאוסף מצוות, למשל הייתי מסיר את הכיפה והולך גלוי ראש, כל ארבעה צעדים - עבירה, ובשבתות מדליק גפרורים ומחזיק אותם דולקים, עד שאצבעותי הרכות לא יכולות לשאת את הכווייה. ובמערת הסנהדרין סביב לנו פוערים את פיותיהם פתחי הכוכים, ומי יודע מה יש שם ומה היה, ומי יכול לעלות ולצאת עלינו פתאום ממעמקי המחשכים. ובכל־זאת לא פחדתי, וכשיצאנו מהמערה הבטתי באבא עם זנב הסיגריה בידו, וגם הוא לא נראה מפחד, ואז שאלתי את עצמי - ואולי זה משהו שעולה בדעתי רק היום - איך זה שאחרי עישון בשבת במערת קבורה כזאת הוא יוצא שלֵו ומרוצה, ואילו אחרי מה שעשה - השד יודע מה היה יכול לעשות עם האשה ההיא - הוא קורא בצהלה "נשארתי בחיים". והרי ברור שמי שקורא קריאה כזאת פוחד שלא יישאר בחיים. וממי הוא פוחד אם הוא לא מאמין?
 
 
 
שנה או שנתיים לאחר־מכן הודיע אבא, שכבר עבד אז כעיתונאי במערכת 'דבר', שכל המשפחה תעבור לתל־אביב, ומצא לנו דירה בשכירות בשכונת בורוכוב, ורשם את אחותי ואותי לבית־הספר הקרוב, בית חינוך מזרם העובדים. שמחתי, סוף־סוף יהיו לי חברים שכולם לא מאמינים וכולם עוברי עבירות לתיאבון. עם החבר הראשון שלי בכיתה ו', איתן קראו לו, עליתי אל מרומי גבעת בלוזובסקי, ושם נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לו, "אני לא מאמין באלוהים, אין אלוהים!"
 
הבטתי בו, חיכיתי לתגובה. הוא הביט בי בתימהון וצינה נשבה ממנו, "יש אלוהים או אין אלוהים - מי זה בכלל? מה זה בכלל?"
 
"אין אלוהים!" חזרתי שוב.
 
והוא כבר קם מהתלולית שישבנו עליה ואמר, "בוא, אני אראה לך משהו יפה".
 
אני לא זוכר איך קרה, שכאילו לא מדעת "חזרתי בתשובה", כלומר לפני השינה הקפדתי על קריאת שמע, ובבוקר על ברכות וכמה תפילות, ולבית־הספר הלכתי עם הציצית הישנה ועם הכיפה הישנה על הראש, והילדים לא צחקו עלי, וזה מפליא אותי עד היום. ובשבת הלכו כולם לנוער העובד ולבריכה, ואני עם הסידור לצריף הקטן של בית־הכנסת, להתחבר אל מניין הזקנים. אולי הכל היה בשביל אמא, שנעקרה מבתי אונגרין ומהמשפחה שלה, וככה ביקשתי להפיג משהו מבדידותה. אבא קיבל הכל בלי ערעור, אולי מפני שהיה עסוק כרגיל בעצמו, וכשעברנו אחר־כך לשכונת מונטיפיורי, קרוב יותר לתל־אביב, רשם אותי לבית־הספר הדתי "ביל"ו", שם למדתי את כיתה ח', ובסוף השנה כבר הלכתי לשומר הצעיר. במלים אחרות, החלקתי בלי קושי מ"אין אלוהים" ל"יש אלוהים" ובחזרה ל"אין אלוהים", ואם לדייק, מצאתי את עצמי ב"אין אין־אלוהים". ואת כל זה אני מספר כדי לספר על אבא שלי.
 
 
 
זה היה היום הראשון לשבעה, אחרי שהבאנו בלילה לקברו את הבן שלנו, שעוד לא מלאו לו שבע־עשרה, הזמן הקשה והמר בחיי. ישבנו כולנו, בני המשפחה הקרובים, לאורך קירות הסלון בדירה שלנו, לא בדיוק סלון אלא חדר קדמי בסגנון הישן, שממנו עוברים אל החדרים האחרים. רוב הזמן ישבנו בשקט, ומדי פעם נכנס מישהו לביקור ניחומים. האבלים קמים אליו, כלומר אנחנו קמנו בזה אחר זה, הושטנו יד אל היד המושטת, שמענו את דברי הניחומים, במקרה הטוב לא נאמר דבר, ובכל־זאת אמרנו "תודה, תודה" - ה"תודה" יוצאת משום־מה בכפול ואפילו בשילוש - ואז חזרנו וישבנו, ושוב שקט עד לכניסה של המנחמים הבאים. מימיני יושב אבא ומשמאלי חֶמי, בני הבכור, והוא כבן עשרים. ואז אני רואה את אבא רוכן לפנים ופונה אל חֶמי.
 
"רציתי לשאול אותך משהו", הוא אומר לו.
 
"מה?" אומר חֶמי.
 
"מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו'?" הוא שואל על הרומאן שלו, שיצא לא מכבר ונהיה די מהר רב־מכר, אף שהביקורת לא התלהבה.
 
חֶמי עונה משהו, אני לא זוכר מה, ואני, אין מלים בפי, גם לא בלבי.
 
כעבור שנים אחדות, כבר התגרשנו ואני חי בגפי בתל־אביב, ובמוצאי יום הכיפורים דפיקות על הדלת. בני המשפחה נכנסים ואומרים לי שהגיע טלפון מצפת, אבא שלי נפטר, והלוויה מחר בצפת.
 
אבא שלי דור חמישי בארץ, מצפת, ורבים מהגברים והנשים בני הדורות האלה עדיין חיים ב'עיר קסומה', הרומאן היפה שלו, ויש מהם שקבורים בבית־הקברות הישן בצפת, שצופה אל שתי פסגות הר מירון, שאם רוצים הן דומות לשדיים של אשה. ובבית־הקברות עץ גדול, גזע חזק וענפים שנשלחים למרחק, ואנשים תולים עליהם שקיות קטנות ובהן כתבי בקשות לרפואה ולאהבה ולך תדע מה עוד, הרי יש כל־כך הרבה על מה לבקש, כמו שנאמר, "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". ואת העץ ההוא עם הענפים הנשלחים בגעגועים לכל העברים אני זוכר יותר מכל דבר אחר בלוויה ההיא. ועוד משהו אני זוכר, את "מה חושב הדור הצעיר על?..." שאלתו של אבא לחֶמי בני ביום הראשון לשבעה. איך שהמלים האלה חזרו אלי, מין תולעת מכוערת ודוחה שזחלה ועשתה במשך כשלושים שנה, את כל הדרך מירושלים לצפת, ושבה והרימה ראשה בתוכי.
 
וכשאמא שלי מתה, עשרות שנים קודם, עמדנו בחצר הקדמית של בית־חולים בילינסון על משטח הדשא הרמוס והמעוך, והגיע מי שהגיע ואמר לנו שזהו, נגמר. נפלתי אפיים ארצה עם הפנים למטה, כמו ארון שנופל כשדוחפים אותו מאחור. בגוף זקוף הוטחתי ארצה, מבלי לכופף את הברכיים. בחלום שחלמתי לא מזמן היא עמדה במטבחון הזעיר בצריף העלוב שלנו בשכונת מונטיפיורי, התעסקה באיזה בישול ושרה בתוך כך לעצמה ביידיש, "אוי וויי שׂרהלע - דו מאַכסט מיר אויף צו־להכעיס - איך בעט ביי דיר..." (ובעברית "אוי וֵיי שׂוּרֶלֶה, את עושה לי דווקא, אני מבקש ממך את ה...") ולא אמשיך. מי שיודע יודע, ומי שלא יודע שלא יֵדע, מדובר בשיר סקס גס, שלא מתקבל על הדעת שהיא תשיר אותו. התעוררתי מהחלום בשמחה גדולה, ותיכף הבנתי שבחלום הענקתי לה שובבות ופראות וגם גסות - כן, גם גסות - שאילו היו לה במציאות, אולי היו חייה טובים יותר.
 
 
 
בחלום אחר אני מחכה לאמא בירידה של רחוב שטראוס בירושלים. גם שרה אחותה מחכה בבית שלה, ופתאום שרה אומרת לי שהנה, נדמה לה שזו היא שבאה לקראתנו, ושאגיד לה אם זו באמת היא. ואני מסתכל ואומר לה שכן, זו היא.
 
"למה לא באת קודם?" אני שואל אותה.
 
"כאן כולם חושבים שאני מתה, ואם הייתי באה לא היו מבינים", היא אומרת לי.
 
אם אכן לא מתה ביום ההוא בבילינסון, מתי באמת מתה? יכול להיות שזה קרה ביום ההוא, כשאבא קרא לי ואמר, "בוא, נשב, אני צריך לשוחח אתך קצת", קודם־לכן שוחח איתה, עם אמא, בחדר שלהם בתוך הצריף, ואתי רצה לשוחח בחוץ, בחתיכת החצר שבין הצריף שלנו לבין הבית הקטן הנחמד של ד"ר גליקר, יקה שטיפל באנשי האצ"ל. לשם כך אפילו גרר אבא ומשך אתו החוצה שני כיסאות, והעמיד אותם זה מול זה בחצר מתחת לעץ החושחש, והתיישב והרכיב רגל על רגל ואמר לי, "שב, מה אתה עומד".
 
לצריף באחורי החצר ההיא בשכונת מונטיפיורי הגענו שלוש שנים קודם־לכן, אחרי שגרנו שנתיים בשכונת בורוכוב, שאליה לקח אבא את אמא מירושלים שלה. בקושי היה אפשר לקרוא לו צריף. הכי משונה היתה דלת הכניסה בת שני החלקים, שתי כנפיים, כל אחת מהן עשויה בחלקה התחתון דיקט כפול מתנדנד ובחלק העליון רשת. היה גם מנעול וגם כף דלת, שכאשר משכת בה היתה מושכת אחריה ומטלטלת הכל. הדלת הובילה למין מרפסת פתוחה ללא קיר, רק מין חלון שעיקרו רשת, כנראה נגד החתולים, שקראנו לה הול. שולחן האוכל ניצב שם צמוד לקיר, ובקצה מימין היה קיטון זעיר למטבח, ובקצה משמאל קיטון קטן לשירותים ולמקלחת. שתי דלתות נפתחו מן המרפסת, הימנית אל החדר שהיה הסלון וחדר־ההורים, והשמאלית אל חדר־הילדים, כלומר אני ואחותי בלה, ואחר־כך גם אחי יצחק, וגודל כל חדר לא יותר משלושה על ארבעה מטרים, ובחלונות של החדרים גדר הרוסה ומטפס עם פרחים כחולים, והמון סרפדים, ומעבר להם היו ערבות השלג ויערות עצי הלבנה, כלומר שם גרה המשוררת הרוסייה אלישבע. עד היום אני לא מבין למה בחר אבי לקחת אותנו לצריף דל כזה, והרי היתה לו משכורת הגונה של עיתונאי ב'דבר' וגם שכר־סופרים מספריו, ותמלוגים ממחזות שכתב ל"אהל" ומקומדיות ל"המטאטא".
 
הוא לא חיכה, רק התיישבתי וכבר פתח ואמר שזהו, הוא עוזב את הבית, כלומר את אמא. הוא כבר שוחח איתה בעניין, שיחה טובה מאוד, בהחלט, היא מבינה אותו. הוא כמובן ידאג לצד הכלכלי והכל יהיה בסדר, ומאחר שאני הבן הבכור, כבר בן שש־עשרה וחצי, הוא רוצה שגם אני אבין. הוא דיבר לאט ובנחת, ראשון ראשון ואחרון אחרון, קודם יוצקים יסוד חזק, ואחר־כך מניחים לבנה על לבנה, כמו שבונים בית, ולא על־מנת לפרק אותו מיד. הוא סיפר איך שהם נישאו בשידוך, וחיי האישות שלהם היו מצוינים, והוא היה בשבילה כמו אלוהים לא רק בזכות היותו עילוי בישיבה, אלא גם כגבר, שהצליח לפרנס אותה גם אחרי שהתפקר ועזב את הישיבה. המשפחה שלה לחצה עליה שתתגרש ממנו והיא מיאנה, וכבר נולד ילד, כלומר אני, ותיכף גם ילדה, בלה אחותי. ואיך בלילות, אחרי עבודות הפרנסה הרבות שלו, הוא למד וקרא בלי סוף והתקדם, גם החל לכתוב סיפורים שהתפרסמו בעיתונים וקובצו ב'קול היצרים' שלו, והיא נשארה מאחור. פייגל, אשתו, אמא שלי, לא קוראת כמעט, לא מתעניינת במה שנעשה בעולם, כל מעייניה בטיפול בילדים ובבישול ובניקיון ובביקורים אצל אמא שלה בבתי אונגרין, וכך זה נמשך גם כשעזבו את ירושלים, והוא הוסיף והתפתח והתפרסם, והיא, הגוף שלה בתל־אביב אבל האופי והנפש בבתי אונגרין בירושלים. הוא לא מאשים אותה, גם יודע להעריך, היא כזאת, אדם תמים וטוב וישר, והוא בעצם אהב אותה, היא הרי לא הפריעה לו בשום דבר, אני מבין ודאי...
 
וכאן, ואולי בנקודת אחרת, הוא עצר את שטף הסיפור.
 
"אוי ואבוי!" הוא קרא.
 
"מה?..."
 
"המקטרת, פתאום נזכרתי!" הוא משך והעלה את המקטרת שלו מכיסו, "גמרתי לעשן ותקעתי לכיס, ואצלי כלל ברזל לנקות אותה אחרי שאני גומר לעשן ולפני שאני מחזיר לכיס! הלוא יכול להישאר טבק בוער שעלול להידלק פתאום, לא?"
 
"מה?..."
 
"יכול להידלק, ואז אני כולי... ואפילו אם רק שם... לא?"
 
לא עניתי, כי בינתיים קרה משהו אחר קרוב אלינו בחצר, והוא־עצמו שקע כולו בניקוי המקטרת.
 
את הצריף העלוב ההוא בשכונת מונטיפיורי ואת החצר הרמוסה בקדמתו עם עץ החושחש המרוט, אני זוכר עד היום חדים ורעננים כאילו הבוקר ראיתי אותם, וגם את חוט הברזל, שנמתח וחתך את החצר באלכסון. בעלת־הבית שלנו התקינה אותו, והוא נמתח מן הדירה שלה בקצה החצר עד קרוב למדרגות המוליכות אל הרחוב. בשביל בעלה העיוור התקינה אותו, שיֵדע לצאת מביתו לבדו אל הרחוב בלי עזרתה, וגם לחזור מן הרחוב אל ביתו. בדרך עבר חוט הברזל גם את חבלי הכביסה שהיו תלויים שם איכשהו, ולפעמים, כשהיתה לה כביסה גדולה, תלתה משהו ממנה גם עליו. והנה עכשיו, באמצע דבריו של אבא, יחד עם ה"אוי ואבוי!" שלו, ראיתי את העיוור יוצא בריצה מן הדירה שלהם, נאחז בחוט הברזל ורץ כמי שנמלט על נפשו, ובדרך הסתבך בתוך איזה סדין או ציפה גדולה רטובה שנתלו שם לייבוש על חוט הברזל. הוא נאבק להשתחרר מהסדין־ציפה, נעלם לרגע ושב ונגלה, ונאנק, "איי!" ו"מה?!" ו"איפה?" ובעיקר "די! די! די". קמתי אליו לחלץ אותו, והוא נאבק בי, כאילו גם אני איזו חתיכה מן הכביסה התלויה, ואז שמעתי את אבא שלי.
 
"איפה אתה? לאן נעלמת? תעזוב את זה שם! תחזור! לא גמרתי!"
 
עזבתי אותו, אלא מה? אבא שלי קורא לי, ומה שהוא אומר לי!
 
"איפה עמדנו?" פתח וחזר אל המקום שבו הפסיק, בדיוק אותו מקום, לא לחינם נחשב עילוי גדול בישיבה, ונדמה ששינן את הדברים, "כן, היא כזאת, אדם תמים וטוב וישר", והוא בעצם אהב אותה, "היא הרי לא הפריעה לי בשום דבר, אתה מבין ודאי..." ואני זכרתי את קול צחוקה של האשה האחרונה, זאת שהוא עוזב בשבילה, שהיתה מלווה אותו עד לפתח החצר, ושם השמיעה את הצחוק שלה, קבוע, לא החסירה, צילצלה בפעמון הצחוק שכוּון כולו אל אוזני אשתו, אמא שלי, הספונה בחשכת הצריף, שתשמע ושתדע שיש אהבה. יש, בעולם, בתל־אביב, לא בבתי אונגרין! ועם המקטרת הנקייה, מצוחצחת כמעט, מפוטמת מחדש בטבק טרי ומדיף ריח שדה, המשיך ואמר, שבכל־זאת, למרות אהבתו וכו', הוא לא יכול להמשיך לחיות איתה, הוא זקוק לאשה שתהיה גם חברה, שיהיו להם נושאים משותפים לשיחה, שתצא אתו לפרמיירה, לבית־קפה, והוא אכן פגש מישהי כזאת, ואם להוסיף על כך גם את עניין ההיריון שלה, של צפורה, כלומר פייגל, אמא שלי, שמתעקשת לא לבצע הפלה, פרוצדורה כל־כך בטוחה, אחרי הכל הרפואה בימינו מתקדמת, ומן־הסתם היה מחליט מה שהחליט גם אלמלא ההיריון, אבל זה בהחלט הקש ששבר את גב הגמל וכו'. אחרי עוד "וכו'" אחד או שניים הוא הצית את המקטרת שלו, שכבתה מתישהו.
 
"טבק טוב", אמר, ומיד, "זהו, זה הכל, אתה מבין?"
 
ואני שואל את עצמי מה עשתה היא, אמא שלי, כל אותו זמן שבו הוא, אבא, שוחח אתי קצת אחרי ששוחח איתה שיחה טובה כל־כך. האם נשארה לשבת תחתיה והחושך ירד עליה, לא מסוגלת לקום ולעמוד על רגליה, שם בחדר בפנים, במקום שמחשיך תמיד מוקדם, או שקמה אחריו וצפתה בנו מן המרפסת דרך הרשת, ובחוץ עוד היה אור, אבל גם האור הזה הלך והאפיר, וגם הוריק בגלל העלים הבשרניים של עץ החושחש. ופירות החושחש, שאולי צריך לקרוא להם חושחשים, האירו בכתמים של כתום, והיו ממש יפים, כמו תפוזים אמיתיים מלאי טעם חמוץ ומתוק ונהדר, ואתה יודע שהם סרי טעם ממש ואולי גם מרים, ואם תכניס אותם לפה תירק מיד, והם ממשיכים להפיץ את יופיָם הכוזב, שבעי־רצון מעצמם, ואולי בִּפנים מר להם מעצמם, אבל זה לא בטוח, זו בעיקר הנחה שהיא מין מתנת חינם שאני מעניק להם, מפני שאני נזקק למתנה הזאת, הוא אבא שלי אחרי הכל.
 
וכעבור יום או יומיים בא וארז את החפצים שלו, בגדים וספרים, ותוך כדי אריזה היה נדמה שהוא מתקשה, והיא ניגשה ועזרה לו לארוז, קיפלה את החולצות ואת המכנסיים והניחה אותם במזוודה, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ובבטן שלה הקש ששבר את גב הגמל, כלומר ההיריון של אחי הצעיר, שהיא מיאנה להיפרד ממנו, ובדם שלה כבר התחילה מחלת הלוקמיה.
 
"אתה מבין, נכון?" אני לא בטוח שאכן אמר את המלים כשיצא ועבר על פני מבלי לפנות אלי, והמשיך אל המונית שחיכתה לו בחוץ. בעצם לא היה שם סימן שאלה, הוא פשוט אמר את זה, כי היה ברור לו שאני חייב להבין, ובעיקר מובן־מאליו שאבין, ואני אמרתי, "כן, ודאי". אני לא בטוח שאכן אמרתי ממש, אבל זה לא היה חשוב, הרי גם אני כמוהו, כבר לא "ילד טוב ירושלים" ממאה שערים, אלא "בחור פיקח תל־אביב" משפת הים ומהשומר הצעיר וגם מהמדרכה של דיזנגוף, עובר על פני "כסית" ורואה, כביכול כבדרך־אגב, את המשוררים ואת הנשים שסביבם, ולפעמים גם את אבא שלי, שנדמה לי כמי שיושב ממש ב"לב" החבורה. ואל המונית הוא יצא בצעדים מתונים, בלי להביט לאחור.
 
 
 
שבע שנים עברו. אחת לשבוע הגיע אבא לקחת את יצחק, אחי הצעיר, שנולד כשכבר לא חי איתנו. לפעמים, לאחר שובו מהבילוי, היה יצחק מקיא מהמון הממתקים שאבא היה דוחף לו ושלא היה רגיל בהם. הוא נהג להתחבא מאחורי הצריף מן הילדים שקראו אחריו, "אין לך אבא, אין לך אבא!" ובלילות היה מתעורר בצעקות. על כל זה כתב בספרו היפה מאוד 'מזכרת אהבה'. אחותי בלה, שקוראים לה בלהה, היתה בת שלוש־עשרה כשהוא עזב, תלמידה מצטיינת וכיום מתרגמת מעולה מיידיש. בשנה ההיא נאלצה לעמוד מול מורים שלא הבינו מה קרה לה פתאום ולאן נעלמו הכישרונות שלה. אמא היתה נותנת דם לבדיקות ומקבלת בתמורה כדורים, וכל הזמן ההוא ביקש אבא מאמא שתסכים לגירושים, והיא סירבה, והמשפחה בירושלים לחצה עליה שתסכים, וכבר השיגו לה שידוך טוב עם אלמן מבוסס ונעים הליכות, שהיא סירבה לשמוע עליו, וכמו אחי גם היא היתה צועקת בלילות, ובימים אירחה באהבה את הסבתות שלנו, וגם את בני־הדודים שאהבו לבוא אלינו מירושלים, והיתה מבשלת לכולנו מאכלים טעימים משום דבר, ומן המטבח היה אפשר לשמוע איך היא שרה לעצמה לפעמים בשקט. וכל השנים האלה המשכתי להבין אותו. בכל התחלת חודש הלכתי למשרדים של "טברסקי", שהוציאה לאור את ספרו 'עיר קסומה', לקבל שם את חמישים הלירות, דמי המזונות הדלים שבהם כִּלכלה אמא את המשפחה. לא פעם אמרו לי שם, "אין לנו היום, תבוא בעוד שבוע", ואני חזרתי כעבור שבוע. מדי פעם הלכתי לבקר אותו בדירה של האשה האחרת, ושם שטיחים פרסיים ותמונות של ציירים ישראלים ידועים, ותקליטים של מוזיקה קלאסית ושל פול רובסון וברל אייבס, כל מה שלא היה לו בצריף בשכונת מונטיפיורי עם אמא. וכל זה עשה כדי שאבין אותו יותר, שהרי מדובר בתרבות, אלא שלא הבנתי מאין הבושה שהציפה אותי פתאום, ולמה התחילה כל התרבות הזאת להיראות לי עכורה וחיוורת, לעומת אודם הדם שמשלמים תמורתה.
 
בשבע השנים האלה כתב ופרסם כמה ספרים שרוב עלילותיהם מתרחשות על רקע העולם החילוני. זכורים לי 'פגישה באביב' ו'העומדים על הסף' שנכשלו. ואני בן עשרים ומשהו, וכבר יצא לאור קובץ סיפורים שלי 'שפתיים מלוחות', שהתקבל כהבטחה, ואני מגיע לפעמים ל"כסית" ויושב עם חבורת המשוררים הצעירים, או עם אבות ישורון שיושב תמיד לבדו, ובעיניים שבעורפי אני רואה את אבא בתוך החבורה של שלונסקי ואלתרמן, וברור שהוא לא בפנים, לכל היותר הוא מתדפק, ולא עוזרת לו הנוכחות של האשה שאתו. וכמה שונה הלבד שלו מהלבד הגאה של אבות ישורון, ששעות הוא יושב שם עם כוס התה האחת שלו. ולפעמים אני יושב עם צילה בינדר, ה"חברה" של אלתרמן, ופעם היא אומרת לי, "בשביל האשה הזאת הוא עזב את אמא שלך?!" היא ראתה אותה, את אמא, באחד מימי החנוכה, כשאבי הזמין את החבורה של "כסית" לצריף שלנו לאכול מהלאַטקעס של אמא, ואלתרמן ישב ליד אמא, שאל ודיבר, ולא עזב אותה עד שקמו והלכו.
 
וכשהושיב אותי אבי מולו באותה חצר, תחת עץ החושחש, ואני כבר כמעט בן עשרים־ושלוש, והודיע לי שאבא חושי, ראש עיריית חיפה, הציע להעניק לו ולעוד כמה סופרים ומשוררים דירות למגורים בחיפה לכל ימי חייהם, וכי הוא החליט לקבל את ההצעה ולעבור לחיפה עם האשה שאִתו, אזל הדם מפני. ידעתי שאחי לא יזכה עוד לביקורים שלו, גם לא אחת לשבועיים או שלושה, וכמוהו לא תזכה גם אמא, שחיכתה לקצוות הביקורים האלה אולי לא פחות מאחי הקטן. ואז זה קרה.
 
"תרשה לי להגיד לך משהו, אבא", אמרתי, ולא ידעתי איך להמשיך, ואז אמרתי, "אתה מבין?..." שוב ה"מבין" הזה! ואמרתי, "אתה לא רואה מה קורה לך?" ואז יצאו הדברים כמו מעצמם, מן־הסתם חשבתי עליהם קודם בבלי־דעת. אני לא זוכר אם אלה בדיוק היו המלים שאמרתי, אבל אני זוכר את הדם ששב והציף את פני, וזה היה כאילו הדם עצמו הוא שמדבר.
 
"אני זוכר כל מלה שאמרת לי כשעזבת את אמא", הרהבתי עוז, "איך שהיא נשארה מאחור בעולם הישן שלה כשאתה התקדמת לעולם החדש, וכבר אין לך שפה משותפת איתה, ואתה לא יכול לצאת איתה לחברה, וזה הכל נכון, ואני גם הבנתי אותך, אבל הנה, במבט לאחור, הסיכום הוא שכל מה שכתבת מתוך העולם הישן של אמא ובהשראתו, הסיפורים הישנים ושלושת כרכי 'עיר קסומה', הם הספרים הכי טובים שלך, שגם הצליחו, וכנגד זה כל מה שכתבת מתוך ובהשראה של העולם החדש, העולם של האשה החדשה עם השפה המשותפת שיש לך איתה, חיי החברה המשותפים והתרבות, הם ספרים חלשים שנכשלו. ואתה יודע את זה", העזתי עוד יותר, "ואולי זה לא מקרה, אתה לא מבין? אולי אחרי הכל, החיים שלך עם אמא ועם העולם הישן שלה, הם המקום האמיתי שלך, הם השורשים והמעיין שממנו אתה שואב את המיטב שלך".
 
וכך המשכתי, וכנראה הארכתי מעבר לדרוש, אחרי הכל נאבקתי בשביל אמי ובשביל אחי הקטן. בשנים הבאות אמר אבא לאחי, שבגללו חזר אל אמא שלנו, ואני יודע שמה שעשיתי אז הוא המעשה הטוב ואולי גם הממזרי ביותר שעשיתי בחיי. יום או יומיים אחרי השיחה ההיא בחצר תחת עץ החושחש, הוא דיבר עם אמא שלנו וסיכם איתה דברים, ושבוע אחר־כך, ואולי שבועיים, אחרי שהאשה ההיא, שחי איתה שבע שנים, יצאה בבוקר לעבודה שלה, הוא השאיר לה מכתב, ארז מה שהיה צריך לארוז, והגיע עם המזוודות אל הצריף שלנו, ובחוץ כבר חיכתה משאית קטנה, שלקחה אותו ואת אמי ואת אחי כולם יחד לחיפה, ולאחי היה אבא כל השבוע, גם בלילות, ולאמא שלנו היו חמש שנים אחרונות טובות מקודמותיהן. גם בשבילו היתה חיפה מין מקלט, הרחק מתל־אביב ומהעולם הספרותי, עם ה"פיינשמעקערס" שלה, עולם שלא קיבל אותו, ובחיפה היה יכול להציג את עצמו בטלפון כבדרך־אגב, "מדבר הסופר בר יוסף!"
 
 
 
בכל ראשית קיץ היה עובר להתגורר בבית הערבי הישן שלנו בצפת, הוא לבדו, כדי שיהיה פנוי לכתיבה, ואולי לעוד הרפתקה עם איזו אשה, ולפעמים היה מספר לי על זו ועל אחרת, כמי שמדווח על כיבוש עוד גבעה בעולם החילוני, וזה נמשך גם אחרי מותה של אמא, ונפסק כנראה עם נישואיו למי שהיתה אשתו האחרונה. אבל התיאורים הבוטים של מעשי המין בספרים שלו לא פסקו גם אז, ונמשכו עד קרוב למותו, וגם הם, הספרים, היו מיני פשיטות אל שטח אויב, הם התקבלו על־ידי המבקרים ומביני טעם בבוז ולמעשה באדישות, אבל איזה רבי־מכר הם היו! האם לכך שאף? האם זה מה שדרש מעצמו? והרי ידע לשפוט ספרות של אחרים בטעם טוב ובשכל ישר - על כך אני יכול להעיד בביטחון. ואולי הרצון לכבוש את העולם החילוני היה כל־כך דוחק, שהטעם הטוב נדחף הצידה. טעם של מבקרים ומבינים הוא עניין של אופנה, אמר לי לא פעם, היום משפילים ומחר משבחים ולהיפך, אבל מכירות, כלומר אנשים חיים, פשוטים ובריאים בנפשם, שמשלמים בעד הספר שלך, קוראים אותו ומתרגשים ומתלהבים, זו עדות האמת לערכו. כך אמר, ועם זאת הזדקן לא טוב, התקמט, נחלש, גם כתב־היד היפה שלו נמלא כתמי דיו, כחול כמובן, אבל אני דימיתי לראות אותו כאדום. פעם־פעמיים ואולי יותר, צילצל אלי מאוחר בלילה.
 
"שלושים־אלף!"
 
"באיזה עניין?"
 
"באיזה עניין?!... הספר החדש, רק יצא וכבר שלושים־אלף נמכרו! אתה תראה, יהיה יותר מה'אפיקורס'!... כולם יראו!"
 
היה ברור שה"שלושים־אלף!" האלה שימשו לו זריקת חיזוק. על הביקורות לא דיבר. ובכל־זאת, אחרי פרסום ספר שהצליח מאוד במכירות, שָׂכַר דירה בתל־אביב ועבר לגור בה עם אשתו. הוא ישב לא מעט במועדון "לסקר" לשחק בשח. אני לא בטוח אם ביקר ב"כסית", אבל ישב במועדון הסופרים שבמרתף בית הסופר, כמעט תמיד לבדו, או עם אשתו. הם חזרו די מהר לצפון, אל עיר המקלט. וירושלים? היא כבר לא היתה על הקו. כך יצא שנשאר בלי ירושלים ובלי תל־אביב, בלי "יש אלוהים" וגם בלי "אין אלוהים".
 
ויחד עם התרועות שלו "שלושים־אלף!" וגם "ארבעים־אלף!" חזרה אלי מדי פעם אותה שאלה שלו מהיום הנורא ההוא, היום הראשון לשבעה על בני, "מה דעתו של הדור הצעיר על?..." הזיכרון חזר אלי בשנותיו האחרונות, וגם אחרי מותו. הוא איננו, ואותה תולעת מכוערת ממשיכה לחיות בתוכי. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש לא־נוח איתה. יותר נכון לומר שהתחלתי להרגיש לא־נוח עם הקור שעדיין עטף אותו ואת זכרו בתוך לבי. זה היה כמעט "אין אין־אבא". זה מה שנשאר לי מאבא שלי? האם זה כך מפני שאני־עצמי מתחיל להזדקן? בן שמונים־ושבע ו... ומתחיל, הא? ועלתה בי אפילו המחשבה - לא להאמין - שעם הקור הזה, עם התולעת המנקרת, איאלץ לפגוש אותו אולי בתחיית המתים, כשהמשיח יבוא אף־על־פי שיתמהמה.
 
והתחיל לנקר עוד משהו, חשוב אולי יותר: האם השאלה ההיא ברגע ההוא, מה דעתו של הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כרחו', האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם? בסך־הכל רגע אחד. נכון, היו אצלו תמיד רגעים של אטימות, של אגואיזם, אבל היו גם נדיבות ושמחה וחוכמה, ולא היה רוע, והיו ספרים טובים ובעלי ערך והיה כישרון אמיתי - ולא לשכוח, דבר שירשנו ממנו - ובאיזו שמחה רצו אליו הילדים, אל הסבא השובב והמשובב! נכון, הוא עזב את אמא ואת יצחק הקטן, אבל חזר אליה, וכשמתה והוא נשאר עם יצחקלה בן האחת־עשרה, דחה את כל המייעצים שימסור אותו למוסד חינוכי בקיבוץ, מעשה מקובל בשנים ההן, והוא המשיך וגידל אותו. אמרתי לעצמי, שההתרפקות הנואשת שלו על העולם החילוני, עם הרדיפה אחרי ההצלחה המהירה, הצלחה שמסתבר שפנתה נגדו ורק הרחיקה אותו מהעולם החילוני האיכותי, לא רק ראויה לגינוי, אלא יש בה גם משהו נוגע ללב.
 
וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חֶמי, הבן שלי, דברים שאמר לו אבא שלי. בַּשכל הוא יודע שיש אלוהים, בכל זבוב הוא ישנו - כך אמר לו, בכל זבוב - אבל הכל בַּשכל, בקור, בלי שמחה. הוא לא מסוגל להאמין ממש, להידבק בו, להתבטל בפניו, להיות עבד ה', ולפעמים, כך אמר, הוא מתגעגע לימים שבהם האמין, מתגעגע עד כאב.
 
 
 
ולפני קרוב לשנה כבה החשמל בחדר־המדרגות בבית שאני גר בו בתל־אביב, ואני כבר על המשטח שמול הדלת לדירה שלי, אבל בחושך אני בטוח שיש לפני עוד מדרגה, ואני מרים רגל ומוריד ודורך ו... אין עוד מדרגה, פשוט אין, ומסתבר שלאין יש הרבה כוח, ומן התנופה כל הגוף שלי מוטח קדימה, ואני אומר לעצמי, זהו, יוסי, זה בא, ובראש הבזקי מחשבות על שברים באגן ועל בית־חולים. בקיצור, לא טוב, התחלת הדרך אל הסוף. והנה אני משוטח על הרצפה, ואני מתאמץ וקם ועומד, והידית של המשקפיים שבורה והגוף כולו שלם כנראה, רק ברך שמאל כואבת אבל יציבה, והכירורג אומר שככל הנראה לא נשבר כלום, וזה מתחבר לחולשת שרירי הרגליים, עניין ידוע בגילאים כמו שלי, ואני כבר קונה מקל הליכה ב"יד שרה", ועדיין פתאום משהו קצת לא יציב בירידה מן המדרכה למעבר־החצייה, והאשה שלידי ממהרת ונותנת לי יד, והקסם שלה גובר בעיני, ואני מגלה את החום והרוך שבהליכה יד ביד. פתאום אני מגלה אנשים, צעירות וצעירים, שמושיטים לעברי יד כשרואים אותי יורד מהמונית או ממדרגות האוטובוס, והיד המושטת לתמוך לא רק מחזירה ביטחון אלא גם מחממת את הלב. ולא מכבר אני הולך עם עגלה בשוק הכרמל, הקרוב לדירה שלי, והעגלה כבר חצי מלאה, ואני שם לב שהשרוך באחת מנעלי הותר והוא נסחב על הרצפה, וברור שזה עלול להיות מכשול ואפילו להפיל אותי. אני נעצר, ועל ידי דוכן לממכר חלבה, גושי חלבה ענקיים וגם קטנים קורנים מתיקות לעולם. אני מבקש מהבחור שמעבר לדוכן שיחזיק רגע בעגלה כדי שאוכל לקשור מחדש את השרוך. והבחור לא אומר מלה, מתכופף וקושר מחדש את שרוך הנעל.
 
וכל היום ההוא ובלילה, וקצת גם למחרת ובימים הבאים, אני כמו שיכור מהמעשה הזה. ולפנות־ערב אחד ואני על הכורסה, ספק ער וספק מנמנם, ואולי גם ער וגם מנמנם, אני רואה אותי ואת אבא שלי, ואנחנו בצפת, באחד ממסלולי הטיולים שלו, ואנחנו הולכים יד ביד במעלה ההר, אבא הולך בכבדות ואני מושך אותו אחרי.
 
"שלושים־אלף!" אני שומע, ואני לא בטוח כי הוא מתנשם בכבדות.
 
"סליחה?" אני אומר, "לא שמעתי".
 
"אתה כבר לא שומע טוב, מה?"
 
"ככה, כנראה", אני אומר.
 
"שלושים־אלף! יותר! שלושים־וחמישה! הספר! האחרון!"
 
אני צוחק, לא יכול להתאפק.
 
"אתה צוחק עלי, מה? לא מאמין לי!"
 
"לא, מה פתאום! שום צוחק עליך!"
 
"אז למה אתה צוחק?!"
 
"אני שמח".
 
 

סקירות וביקורות

אין אין אלוהים 'אבא, בן, סבתא דינה' כולל רגעים חזקים ויפים לצד כאלה שכבר פגשנו בספרים קודמים של יוסף בר-יוסף

בדיחה אקדמית ידועה מספרת על חוות דעת שהעניק פעם מרצה לעבודת דוקטורט שבחן.  העבודה מעניינת ומקורית, פסק, אך מה שמעניין בה לא מקורי ומה שמקורי בה לא מעניין. לאחר קריאת שתיים מבין שלוש הנובלות המרכיבות את 'אבא, בן, סבתא  דינה' – שהוכרז בשבוע שעבר כאחד המועמדים לפרס ספיר חששתי שבמובן מסוים זה יהיה דינו של הקובץ.

החלק המעניין בספר, הנובלה החריפה 'אבא', העוסקת ביחסיו של יוסף בר-יוסף עם אביו, יהושע בר-יוסף, אינו לגמרי מקורי. לא מדובר, חלילה, בחוסר מקוריות כפשוטו, אלא בחוסר מקוריות ביחס לפרוזה קודמת של יוסף בר-יוסף עצמו. התחושה היא שקראנו כבר חלק לא זניח מהפרטים שמסופרים כאן; שכבר פגשנו אותם בספרו  האוטוביוגרפי 'הזקן הזה הקירח על האופניים' מ-‭2015‬ ואולי גם באחד הספרים האחרים שפירסם בעשור וחצי האחרונים.

אכן, הכל כאן מעניין: דמותו של האב, החרדי שהתפקר והפך לסופר, דמותו התחרותית, המרוכזת בעצמה, היצרית עד לכדי אובססיביות, המנסה להסתיר מעצמה שהאליטה החילונית הרוחנית לא ממש אימצה אותו אל חיקה. בר-יוסף אמנם מחדש (למיטב זיכרוני) בפרטי אירועים מהדהדים לגבי אביו, שבזמן השבעה על נכדו בן ה-‭17‬ (בנו של הסופר), בלב הכאב המצמית הזה, מתעניין, בנרקיסיזם אטום, אצל נכדו הנותר: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורוס בעל כורחו'" (הרומן הסנסציוני הידוע שפירסם ב-‭.(1985‬ ומוסיף גם תובנות מאוחרות של הבן על אודות האב: "האם השאלה ההיא ברגע ההוא, מה דעתו של הדור הצעיר על 'אפיקורוס בעל כורחו', האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם? בסך הכל רגע אחד. נכון, היו אצלו תמיד רגעים של אטימות, של אגואיזם, אבל היו גם נדיבות ושמחה וחוכמה, ולא היה רוע".

הפסקה הפותחת של 'אבא' היא רגע ניסוחי-רעיוני מפעים. בריוסף מהרהר ביום כיפור ובמשמעויותיו עבורו. פעם זה היה יום של "אין אלוהים", אבל לאחרונה, הוא חושב מוטרד, זהו יום של "אין אין-אלוהים" – כלומר, של אדישות לשאלה, המרמזת אולי על עייפות ואדישות ואינרציה כלליות. ולמרות כל אלה, רגעים רבים כאן מוכרים מדי למי שקרא את יצירות הפרוזה האחרות של בר-יוסף: האב שעוזב את האם האדוקה לטובת אישה חילונית זוהרת; כיצד שיכנע לבסוף יוסף בר-יוסף את אביו לחזור אל האם; הצריף הדל בשכונת מונטיפיורי ועוד.

הנובלה הבאה בקובץ, 'בן', היא אכן מקורית, אבל נראית לי מאולצת ולכן פחות מעניינת. בר-יוסף מספר בה על קרוב משפחה בשם נחום, בחור ישיבה במאה שערים החרדית של שנות ה-‭40‬ עד  שנות ה-‭,70‬ שנישא לגולדה, פליטת שואה גלמודה, ומהרהר באוזניה שמא הבן שייוולד להם יהיה המשיח. כי הרי לא ייתכן שלא יבוא המשיח אחרי מה שקרה בשואה! נחום זה נוהג לקפץ גבוה באוויר, קופצנות תימהונית שנושאת חן בעיני גולדה.  ואילו גולדה, תימהונית בעצמה, נוהגת לצבוע את שפתיה בליפסטיק, דבר שאינו מקובל במאה שערים - אולי כמחאה לא מודעת על מה שאירע למשפחתה בשואה או על גיוסו של בנה לצורכי גאולה כמשיח עתידי.

אלה דמויות מקוריות, אבל מקוריותן נדמית מעט מלאכותית. האקסצנטריות של נחום וגולדה, וגם של דרך הסיפור, החספוס והעסיסיות, הגמגום והגולמנות מודגשים מדי. כך, למשל, הדיאלוגים הרצוצים במכוון, שנראים לעיתים מנייריסטיים: ‭ '"‬אני אוהב אותה', אמר לאמא שלו מתנשם אחרי שעשה שלוש סלטות ואולי ארבע. פתאום אמר לה כך, כאילו יצא מעצמו עם אחת ההתנשפויות. 'מה?...' אמרה, 'את מי? אני לא מבינה'. 'באיזה עניין?' אמר. 'עכשיו אמרת...' אמרה. 'אני אמרתי? לא זוכר', אמר ועשה עוד סיבוב של סלטות".

אבל אז מגיעה הנובלה השלישית, 'סבתא דינה', ומטה את הכף לטובת הספר הזה. בר-יוסף זונח כאן את ההקשר האוטוביוגרפי, כך שאיננו יודעים אם "סבתא דינה" היא דמות אמיתית הקשורה לסופר. כך או כך, העיסוק בקו התפר שבין דת לחילון, המשותף לשתי הנובלות הקודמות, מצוי גם פה. הנובלה מגוללת את רגעי חייה המשמעותיים של דינה, כיום כבת ‭ 70‬וחולה במחלה קשה. אלה חיים גדושים ברגעים דרמטיים - למשל החלטתה לנטוש בגיל 16 את הבית הירושלמי הקר שבו גדלה, על שתיקותיהם של הוריה העוינים זה לזה, ולעבור לקיבוץ. "ההורים אישרו: 'בסדר', הם אמרו, ואפשר לחשוב שחיכו לזה, אחרי הכל היו חמישה ילדים בבית. גם לה נשמע בסדר ה'בסדר' שלהם. כל זה קרה בראשית שנות החמישים, צל המלחמות עוד רבץ על הכל, מלחמת העולם ומלחמת השחרור, ואנשים לא עשו עניין גדול מפרידות של אנשים חיים". עבודתה הראשונה בקיבוץ, אולי מעין מבחן לנחישותה, הייתה שבירת מפרקות לעופות שהובאו חיים לקיבוץ לכבוד סעודת ערב שבת. בר-יוסף אוהב את הרגעים האלה, בהם נחשף משהו פראי ולא תמיד מצודד, משהו מטבעם החייתי של החיים. וכאן אין בהם שום דבר מאולץ.

הטרגדיות ממשיכות לפקוד את דינה כשבעלה היפה והמשכיל נופל במלחמת יום הכיפורים. אבל החלק החזק בנובלה עוסק בבנה, מיכאל, וביחסיה איתו. מיכאל היתום, הסוער, האובדני, בעל הנפש המעונה, מחליט לחזור בתשובה ולדבוק בשידוכים עם נשים מכוערות דווקא. ואז לחזור בשאלה ולשמר בכל זאת את טעמו החריג בנשים. הכעסים, החרון האלים ממש המעורב באהבה, שמעורר מיכאל באמו - בעיקר בשל התעקשותו להפנות עורף ליופי – חריפים ועזים כל כך, שהם פוצעים גם את נפש הקורא. והעובדה שדינה היא זו שמגדלת בפועל את בנו של מיכאל, נכדה, הופכת את חששה שימיה ספורים לטעון אף יותר. 'סבתא דינה', במילים אחרות, הוא סיפור מקורי ומעניין כאחת.

עוד 3 ספרים של בר-יוסף

1959 > חייו ומותו של יונתן ארגמן

2007 > לא בבית הזה

2010 > תמרה

אריק גלסנר 7 לילות 12/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו? נעה אייל מעלה 01/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"אבא, בן, סבתא דינה": יצירה רבת יופי וחוכמה של יוסף בר יוסף מייקי דגן הארץ 02/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"שנתיים הייתי משותק לגמרי ואחר כך בחרתי בחיים" גילי איזיקוביץ הארץ 06/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אין אין אלוהים 'אבא, בן, סבתא דינה' כולל רגעים חזקים ויפים לצד כאלה שכבר פגשנו בספרים קודמים של יוסף בר-יוסף

בדיחה אקדמית ידועה מספרת על חוות דעת שהעניק פעם מרצה לעבודת דוקטורט שבחן.  העבודה מעניינת ומקורית, פסק, אך מה שמעניין בה לא מקורי ומה שמקורי בה לא מעניין. לאחר קריאת שתיים מבין שלוש הנובלות המרכיבות את 'אבא, בן, סבתא  דינה' – שהוכרז בשבוע שעבר כאחד המועמדים לפרס ספיר חששתי שבמובן מסוים זה יהיה דינו של הקובץ.

החלק המעניין בספר, הנובלה החריפה 'אבא', העוסקת ביחסיו של יוסף בר-יוסף עם אביו, יהושע בר-יוסף, אינו לגמרי מקורי. לא מדובר, חלילה, בחוסר מקוריות כפשוטו, אלא בחוסר מקוריות ביחס לפרוזה קודמת של יוסף בר-יוסף עצמו. התחושה היא שקראנו כבר חלק לא זניח מהפרטים שמסופרים כאן; שכבר פגשנו אותם בספרו  האוטוביוגרפי 'הזקן הזה הקירח על האופניים' מ-‭2015‬ ואולי גם באחד הספרים האחרים שפירסם בעשור וחצי האחרונים.

אכן, הכל כאן מעניין: דמותו של האב, החרדי שהתפקר והפך לסופר, דמותו התחרותית, המרוכזת בעצמה, היצרית עד לכדי אובססיביות, המנסה להסתיר מעצמה שהאליטה החילונית הרוחנית לא ממש אימצה אותו אל חיקה. בר-יוסף אמנם מחדש (למיטב זיכרוני) בפרטי אירועים מהדהדים לגבי אביו, שבזמן השבעה על נכדו בן ה-‭17‬ (בנו של הסופר), בלב הכאב המצמית הזה, מתעניין, בנרקיסיזם אטום, אצל נכדו הנותר: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורוס בעל כורחו'" (הרומן הסנסציוני הידוע שפירסם ב-‭.(1985‬ ומוסיף גם תובנות מאוחרות של הבן על אודות האב: "האם השאלה ההיא ברגע ההוא, מה דעתו של הדור הצעיר על 'אפיקורוס בעל כורחו', האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם? בסך הכל רגע אחד. נכון, היו אצלו תמיד רגעים של אטימות, של אגואיזם, אבל היו גם נדיבות ושמחה וחוכמה, ולא היה רוע".

הפסקה הפותחת של 'אבא' היא רגע ניסוחי-רעיוני מפעים. בריוסף מהרהר ביום כיפור ובמשמעויותיו עבורו. פעם זה היה יום של "אין אלוהים", אבל לאחרונה, הוא חושב מוטרד, זהו יום של "אין אין-אלוהים" – כלומר, של אדישות לשאלה, המרמזת אולי על עייפות ואדישות ואינרציה כלליות. ולמרות כל אלה, רגעים רבים כאן מוכרים מדי למי שקרא את יצירות הפרוזה האחרות של בר-יוסף: האב שעוזב את האם האדוקה לטובת אישה חילונית זוהרת; כיצד שיכנע לבסוף יוסף בר-יוסף את אביו לחזור אל האם; הצריף הדל בשכונת מונטיפיורי ועוד.

הנובלה הבאה בקובץ, 'בן', היא אכן מקורית, אבל נראית לי מאולצת ולכן פחות מעניינת. בר-יוסף מספר בה על קרוב משפחה בשם נחום, בחור ישיבה במאה שערים החרדית של שנות ה-‭40‬ עד  שנות ה-‭,70‬ שנישא לגולדה, פליטת שואה גלמודה, ומהרהר באוזניה שמא הבן שייוולד להם יהיה המשיח. כי הרי לא ייתכן שלא יבוא המשיח אחרי מה שקרה בשואה! נחום זה נוהג לקפץ גבוה באוויר, קופצנות תימהונית שנושאת חן בעיני גולדה.  ואילו גולדה, תימהונית בעצמה, נוהגת לצבוע את שפתיה בליפסטיק, דבר שאינו מקובל במאה שערים - אולי כמחאה לא מודעת על מה שאירע למשפחתה בשואה או על גיוסו של בנה לצורכי גאולה כמשיח עתידי.

אלה דמויות מקוריות, אבל מקוריותן נדמית מעט מלאכותית. האקסצנטריות של נחום וגולדה, וגם של דרך הסיפור, החספוס והעסיסיות, הגמגום והגולמנות מודגשים מדי. כך, למשל, הדיאלוגים הרצוצים במכוון, שנראים לעיתים מנייריסטיים: ‭ '"‬אני אוהב אותה', אמר לאמא שלו מתנשם אחרי שעשה שלוש סלטות ואולי ארבע. פתאום אמר לה כך, כאילו יצא מעצמו עם אחת ההתנשפויות. 'מה?...' אמרה, 'את מי? אני לא מבינה'. 'באיזה עניין?' אמר. 'עכשיו אמרת...' אמרה. 'אני אמרתי? לא זוכר', אמר ועשה עוד סיבוב של סלטות".

אבל אז מגיעה הנובלה השלישית, 'סבתא דינה', ומטה את הכף לטובת הספר הזה. בר-יוסף זונח כאן את ההקשר האוטוביוגרפי, כך שאיננו יודעים אם "סבתא דינה" היא דמות אמיתית הקשורה לסופר. כך או כך, העיסוק בקו התפר שבין דת לחילון, המשותף לשתי הנובלות הקודמות, מצוי גם פה. הנובלה מגוללת את רגעי חייה המשמעותיים של דינה, כיום כבת ‭ 70‬וחולה במחלה קשה. אלה חיים גדושים ברגעים דרמטיים - למשל החלטתה לנטוש בגיל 16 את הבית הירושלמי הקר שבו גדלה, על שתיקותיהם של הוריה העוינים זה לזה, ולעבור לקיבוץ. "ההורים אישרו: 'בסדר', הם אמרו, ואפשר לחשוב שחיכו לזה, אחרי הכל היו חמישה ילדים בבית. גם לה נשמע בסדר ה'בסדר' שלהם. כל זה קרה בראשית שנות החמישים, צל המלחמות עוד רבץ על הכל, מלחמת העולם ומלחמת השחרור, ואנשים לא עשו עניין גדול מפרידות של אנשים חיים". עבודתה הראשונה בקיבוץ, אולי מעין מבחן לנחישותה, הייתה שבירת מפרקות לעופות שהובאו חיים לקיבוץ לכבוד סעודת ערב שבת. בר-יוסף אוהב את הרגעים האלה, בהם נחשף משהו פראי ולא תמיד מצודד, משהו מטבעם החייתי של החיים. וכאן אין בהם שום דבר מאולץ.

הטרגדיות ממשיכות לפקוד את דינה כשבעלה היפה והמשכיל נופל במלחמת יום הכיפורים. אבל החלק החזק בנובלה עוסק בבנה, מיכאל, וביחסיה איתו. מיכאל היתום, הסוער, האובדני, בעל הנפש המעונה, מחליט לחזור בתשובה ולדבוק בשידוכים עם נשים מכוערות דווקא. ואז לחזור בשאלה ולשמר בכל זאת את טעמו החריג בנשים. הכעסים, החרון האלים ממש המעורב באהבה, שמעורר מיכאל באמו - בעיקר בשל התעקשותו להפנות עורף ליופי – חריפים ועזים כל כך, שהם פוצעים גם את נפש הקורא. והעובדה שדינה היא זו שמגדלת בפועל את בנו של מיכאל, נכדה, הופכת את חששה שימיה ספורים לטעון אף יותר. 'סבתא דינה', במילים אחרות, הוא סיפור מקורי ומעניין כאחת.

עוד 3 ספרים של בר-יוסף

1959 > חייו ומותו של יונתן ארגמן

2007 > לא בבית הזה

2010 > תמרה

אריק גלסנר 7 לילות 12/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו? נעה אייל מעלה 01/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"אבא, בן, סבתא דינה": יצירה רבת יופי וחוכמה של יוסף בר יוסף מייקי דגן הארץ 02/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"שנתיים הייתי משותק לגמרי ואחר כך בחרתי בחיים" גילי איזיקוביץ הארץ 06/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אבא, בן, סבתא דינה יוסף בר יוסף
1/ אבא
 
 
 
 
כבר שנים רבות יום כיפור הוא בשבילי יום ריק, חלול, יום של "אֵין", אין צום, אין בית־כנסת, אין תפילה, גם אין פּולקעלע של עוף, שאמא נותנת לי כדי לשבור את הצום. בשנים האחרונות, מאז מותו של אבא ביום כיפור לקראת סוף היום, זהו גם יום של אין אבא. וכמובן גם יום של אין אלוהים, ויותר מזה, של אין אין־אלוהים - ה"אין־אין" נוגע לא רק לנושא האלוהים, ואני חושב עליו באחרונה לא מעט, מחשבות מטרידות. למשל, מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין־אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל־זאת...
 
אני מנסה למלא את החלל, קורא, אפילו בקול, חתיכות תפילה מתוך המחזור, בלי סדר, גונב צימוקים מן ה"נעילה" כבר בשעות הצהריים, שולף מהמדפים ספרים שאני אוהב, קורא חתיכה פה וחתיכה שם, ובקיצור, מִישְׁמָש שלא ממש ממלא את החסר, ובין לבין אני יושב והוזה, ועולות כל־מיני תמונות, למשל, אני ואבא שלי בים.
 
סוף הקיץ, ואני כבר תל־אביבי לא מעט שנים, שזוף, שחיין די מנוסה, קופץ אל הגל הראשון שבא מולי, לא גדול ובכל־זאת גל. אני מפלח אותו בגופי כמו דג, כך נדמה לי לפחות, וממשיך לפי מיטב הכללים של שחיית חתירה. הידיים נשלחות לתוך המים, גם הן, כמו הגוף כולו, מחליקות פנימה באלכסון בתנועות רכות ובו־בזמן חדות. הן מושכות לאחור את כל המים שמתחת, והגוף כולו כמו מחליק מְשוּמן קדימה, בשקט, כמעט בלי קצף.
 
"נו, איך להגיד? לא רע, בהחלט לא רע, רק ש..." הוא כמו מחפש את המלים המדויקות, "תיכף תראה מה זאת שחיית חתירה אמיתית!" אומר אבא שלי, והוא מטיח בכוח אל המים את הגוף הגברי הלבן והקצת שמנמן שלו, גוף של בחורי ישיבה בצפת ובירושלים, ואז הוא מתחיל לשחות קדימה, הגוף כולו נע מצד לצד, והידיים מתוחות, ישרות, מכות במים כמו כנפיים צרות של טחנת־רוח, כמו כדי להכאיב למים, לשבור אותם, לשבור את הים כולו, ואולי הן מתאמצות להיאחז במים בבהלה, כדי לא לטבוע בהם. ככה שחה עוד קצת, העלה המון קצף סביבו, עד שנעמד, והמים עוד לא עמוקים.
 
"נו, ראית?" אמר, מתנשף כולו.
 
"ראיתי, ודאי".
 
"נו, ומה אתה אומר?" בשארית האוויר שבריאותיו.
 
"נו, ודאי", אמרתי, והוספתי, "ודאי", והרגשתי או ידעתי שלא די בזה, והוספתי, "ודאי!"
 
אני לא זוכר אם זה היה באותו יום או ביום אחר, שנינו הלכנו במעלה רחוב אלנבי, מכיכר מוגרבי לעבר כיכר מגן־דוד שבפתח שוק הכרמל. אנחנו עולים ועולים, שיפוע לא תלול ובכל־זאת עלייה, ואבא שלי נעצר.
 
"כשאני חושב על זה, אתה היום בן עשרים־ואחת, ואני בן ארבעים־ואחת, פער גילים של עשרים שנה בסך־הכל, נכון?" הוא אומר, מתנשם קצת.
 
"נכון, ככה זה כשמתחתנים בשידוך בבתי אונגרין בירושלים", אני אומר, "יש לזה גם יתרונות, מה?"
 
"אתה לא טיפש", הוא מציץ בי, ואני מנחש על מה הוא חושב, ואז הוא מתחייך, והחיוך שלו מלא חיים, "אתה עוד תראה, עוד שלושים שנה, אנחנו נעלה בעלייה הזאת, או אפילו באיזו עלייה קשה יותר בצפת, אני אהיה בן שבעים־ואחת, אתה תהיה בן חמישים־ואחת, תסחב אחרי בקושי, ואז אני אדחף אותך מהגב ואני אגיד לך, גיי שוין, אַלטער קאַקער! (לך כבר, חַריין זקן!)", ככה הוא אמר לי, "כן, ככה!" הוסיף.
 
"כן, אולי, יכול להיות", אמרתי, ואז, "בהחלט", והוספתי, "כן, ודאי".
 
ועכשיו יום כיפור, וכבר עברו שנים לא מעטות מאז נפטר. ואני שואל את עצמי, למה בעצם שני העניינים האלה, השחייה בים וה"אַלטער קאַקער", צפים בזיכרוני כמעט תמיד צמודים זה לזה? האם בגלל קרבת הים לרחוב אלנבי? בגלל נושאי התחרות והניצחון שבשניהם? להתחרות במי? בי, הבן שלו? לנצח אותי? לנצח את הים? לך תדע.
 
 
 
וביום כיפור אחד, שנים רבות קודם־לכן, המשפחה עדיין חיה בירושלים, אבא עוד לא התפקר רשמית, כלומר לא בגלוי, אבל כבר לא היה "בחור ישיבה" שמתפרנס על תלמודו, והיה לבוש "מודרני", הוא החל לכתוב. ספרו הראשון, 'קול היצרים', יצא לאור עדיין בשם משפחתו הישן יהושע ציינווירט, ואני אז בן תשע או עשר, כבר לא ילד של "חדר", לומד בבית־הספר העממי הדתי, שפתחו זה עתה בדירתם המורֶה והמורָה דוּבִיצקי. אני יושב על מדרגות האבן המשופשפות שמובילות אל פתח בית־הכנסת הקטן "בית ברוך", שנקרא כמובן "בֵּייס בּוֹרֶךְ", בפינה הצפונית־מערבית שבעומק מאה־שערים. זה בית־כנסת של חסידים, ויצא לו שם שלא מעט מהמתפללים הצעירים שבו, ביניהם גם בעלי משפחות, פוזלים החוצה לעבר האפיקורסות והעולם החילוני. אני יושב, ביד ימין מחזור קטן, וביד שמאל שקית עם פולקעלע של עוף שאמא נתנה בידי, ריח טוב ומגרה עולה ממנו והוא נעשה כבד יותר ויותר בכף היד, ואני מתגבר על היצר, וחושב על אחרי־הצהריים, אז, או אז... והנה אני שומע מפתח בית־הכנסת שמעלי את קולותיהם של אבא ושל כמה מהצעירים שאתו, מן־הסתם הפסקה בין התפילה למוסף. כעבור רגעים אחדים הוא יורד במדרגות שמעלי, עובר אותי, בדרך גם נוגע בכתפי, מין "שלום" כזה, ממשיך ויורד, מגיע למטה, מתרחק כמה צעדים, לאן? מה פתאום? ואז הוא נעצר, מסתכל בי כאילו הוא שוקל בדעתו.
 
"בוא", הוא אומר לי.
 
"לאן?"
 
"בוא כבר!" הקול שלו וגם הפנים שונים מקולו ומפניו כשהוא לוקח אותי אתו למערת הסנהדרין, לעשן שם את סיגריית השבת שלו, ואני לא מעלה בדעתי שהוא יעשן ביום כיפור.
 
אנחנו יוצאים משער הברזל שבצפון־מזרח מאה שערים, ובאוויר עדיין ריח החלות הנאפות של ערב החג במאפיית "ברמן" שמימין, ועכשיו אני חושב שריח חלות נאפות, גם מיום אתמול, נעים ומושך ומעורר תיאבון יותר מחלות אפויות מוכנות, אפילו ביום של צום. אנחנו ממשיכים ועולים, ואני נעצר. ודאי, שם משמאל הבית של יוסף, החבר החדש שלי מהכיתה, שלא מכבר הגיע אלינו עם משפחתו מדרום־אפריקה. זה בית קטן, מין וילה צנועה, מוקפת גדר, והעיקר... העיקר מסתתר ואורב בסבך העץ, בעצם שני עצים, ואולי שלושה ואפילו יותר, עצי ג'ונגל שהובאו במיוחד מאפריקה יחד עם האריה והנמר, לא סתם נמר אלא נמר חברבורות, הוא התעקש בכל מאודו על החברבורות, והכל של המשפחה שלו. די מהר הזמין אותי לראות אותם, ואני באתי בלב הולם, ובדיוק אז הם יצאו לטרוף טרף, האריה והנמר, נמר החברבורות. והוא הזמין אותי שוב, וגם פעם שלישית, עכשיו ידאג שלא יֵצאו לציד בשעה שקבע לי, הבטיח, אלא ששוב הם יצאו לטרוף טרף, ככה בדיוק אמר, "יצאו לטרוף טרף", אז יכולתי שלא להאמין לו?
 
"מה נעמדת שם? נגמר לך הכוח? כבר חלוש בגלל חצי יום צום?" ככה אבא שלי.
 
"לא, שום דבר, הכל בסדר", אמרתי באפס נשימה ונגררתי אחריו אל קצה הרחוב, עדיין בלי לדעת לאן, ואז שמאלה אל בין גדרות האבן הגבוהות האפורות של רחוב החבשים, ומעבר להן ראשי בתים ישנים, רובם עם גגות רעפים, ומשמאל, בעומק, מטפסת בכל עוביהּ הכנסייה החבשית, ובמרומיה הכיפה והצלב, כמו כיפה קטנה של ילד ירושלמי טוב.
 
"טפו!... טפו!... ט!..." בשלישי אני חותך ונשאר עם ה"ט" בלי ה"פו". ואבא שלי כבר פונה אלי.
 
"ככה?... כמה שבתות בדרך לסנהדריה אנחנו מדברים, ואתה אומר לי שאתה כבר לא מאמין, ובטוח לגמרי שהוא איננו, והנה אתה טפו טפו טפו! הוא חסר לך, מה? אלוהים היקר שלנו..."
 
"זאת כנסייה, לא בית־כנסת, זה צלב, נוצרי", אני מתנצל כמי שנתפס בחטא.
 
"יהודי, נוצרי, מוסלמי... זה אותו אלוהים, אין הבדל, אתה צריך להחליט עם עצמך, יש או אין".
 
"פשוט יצא לי, אני רגיל, בלי לחשוב. אני לא מאמין, אין", אני אומר במהירות, ונדמה לי שבתוך הפה, בין הלשון לחך, אני מגניב בלחישה גם את ה"טפו" השלישי.
 
עולה בדעתי עכשיו, שאת כל ההתדיינות הזאת אתי הוא עשה ברוח של שובבות, כשיכור ולא מיין, הרי הראש שלו היה בכלל במקום אחר, שאליו לקח אותי, מקום שבו אין אלוהים ואפילו אין בו אין־אלוהים. את זה ידעתי רק אחר־כך. הוא אחז בידי בנעימות, "בוא כבר, חבל על הזמן". כעבור כמה צעדים, והכנסייה שמשמאל כבר מאחורינו, הנה פתח צר בחומת הגדר מימין, מין סמטה צרה ושער שנפתח אל חצר קטנה, טבולה בריח גרניום עז. זה בית של שתי קומות, ובקומת הקרקע דלת עץ כבדה, פעמון תלוי שם, אבא נוגע בו, צלצול והדלת נפתחת.
 
איך אתאר אותה? לא דומה לאף אשה שאני מכיר. לא לדודה שרה, אחותה הצעירה והצחקנית של אמא שלי, אפילו לא לאסתר היפה, בת־הדודה של אמא מצד סבתא שיינדל, והעיקר... לא דומה לאמא שלי. לא ראיתי בחיי חלוק כמו שלבשה, שחלקו התחתון לא ממש רכוס, לא עד הסוף, כל ה... איך לומר? אני כמובן יכול להמשיך ולתאר בדיוק, אבל הילד של אז לא יכול.
 
"תכירו", אמר אבא שלי.
 
"נעים מאוד", אמרה האשה והושיטה לי את ידה.
 
ואני, גולם קטן, שתי כפות ידי נשלחו אל החזה, יד אחת עם המחזור ויד שנייה עם הפּולקעלע, וכפות הידיים מאוגרפות.
 
"מה קורה לך?" נזף בי אבא באותה רוח שובבה.
 
"מה אתה מחזיק שם בידיים?" ככה היא אלי.
 
"ביד אחת מחזור וביד שנייה פּולקעלע", גיחך אבא.
 
"פּולקעלע?..."
 
"פּולקעלע... את לא יודעת מה זה פּולקעלע?" אבא שלח מבט אל החלוק שלה, החלק התחתון שגילה את שוקיה.
 
"או, סליחה", אמרה וכיסתה.
 
"את לא מוכרחה, את עדיין בלבוש צנוע", אמר לה, ואז לי, "אתה יכול כבר לאכול אותה, צמת מספיק".
 
"כן, בטח", אמרתי ודחפתי את השקית הקטנה עם הפּולקעלע לכיס המכנסיים, ובלב החלטתי שאצום עד אחרי תום יום הכיפורים, אפילו שאני לא חייב, שהרי אני עוד רחוק מלהיות בר־מצווה. המכנסיים היו חדשים, לכבוד ראש־השנה, מכנסיים קצרים בגובה הברכיים, ממש "מודרניים" - גובה שהושג אחרי מיקוח קשה וממושך עם אמא כל הדרך אל החייט שלנו, שיושב בכוך האפלולי שלו בשכונת בית ישראל הישנה ומעל לדלתו שלט דהוי "חייט מודרני מוורשה".
 
כל העניין נשכח כעבור רגע. היו עניינים הרבה יותר מסקרנים. על הרצפה סביב סביב ועל־גבי המדפים הצמודים לקירות, עד קרוב לתקרה הגבוהה, הונחו ראשים של גברים וגופים של נשים, לבושות, גם עירומות, וחיות, בעיקר איילות, גם חמור וסוס, והכל פסלים, ידעתי מ"פסל ותמונה לא תעשה לך", והעיקר, כמעט באמצע החדר, עמד גוש גדול של חֵמר אפוי, גבוה בערך בחצי ממני ועבה הרבה יותר. לקח לי זמן להבין שמדובר בראש, כלומר פסל של ראש, ולא סתם ראש אלא דומה לראש של... ואני מסתכל אל אבא שלי ואל הגוש, ושוב, וזה ממש אבל ממש... אלא שעכשיו הוא, כלומר הראש של אבא שלי האמיתי, החי, נהיה קטן יותר, כאילו התכווץ, ומי יודע כמה עוד הוא עלול להתכווץ, וכאילו גם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. את כל זה אני ספק זוכר ספק מנחש, ואת הבלבול והפחד אני זוכר לבטח, ואז התקרבתי אליו כמו להיאחז בו.
 
"מה אתה אומר, הא?" הוא חייך, גם הבלונד שלו האיר יותר מהרגיל.
 
"כן", אמרתי, וחשבתי נדהם, מה הוא שמח כל־כך, הרי חתכו לו את הראש.
 
"זה הכל היא, עבודה שלה", הוא שלח את ידו לעבר זרועה, נוגע ולא נוגע. לא ידעתי אם להסתכל בהם, יותר לא הסתכלתי מאשר כן הסתכלתי, בדומה - חשבתי אחר־כך - למה שקורה לי כשאני לא מסתכל בזכוכית החצי אטומה בדלת חדר־השינה של אבא ואמא, כשהם סוגרים אותה אחריהם בשבת אחרי־הצהריים. ועכשיו אני עם אבא אצל האשה הזאת, והם מקשקשים, ואני ספק מרחף וספק מתחת לאדמה, עד שהוא אומר, "זהו, צריך לחזור", והוא נוגע בכתפי, זה נעים לי, ובו־בזמן הוא דוחף אותי דחיפה קלה קדימה, "צא, אני כבר בא".
 
אני מסתכל בו, לצאת? לבדי? והוא?...
 
"אני כבר בא, אמרתי לך, כבר..." ושוב הדחיפה הקלה, "מה אתה מסתכל? לא יטרפו אותך רגע לבד".
 
לא פחדתי שיטרפו אותי, ובכל־זאת לא מיהרתי. יצאתי לאטי אל הסמטה הצרה, ולא סגרתי אחרי את השער. כשחזרתי ונכנסתי, לא יודע כמה זמן עבר, ראיתי אותם עומדים ליד גוש החֵֵמר הגדול, כלומר הראש שלו, והם קרובים כאילו רק הרגע ניתקו זה מזה, והבלונד בפנים שלו מואר יותר משהיה קודם, והוא אחר, אור מחוספס, כמו מעורבב בחודי קוצים של חושך. ואני לבד בעולם ולא יודע מה לעשות עם עצמי, שולח יד לכיס ושָׁם בכיס המחזור, אז אני מחפש בכיס השמאלי, ושָׁם הפּולקעלע שאמא הכינה לי ליום כיפור ואני לא אגע בה עד סוף היום. רק אז, אחרי שיירָאו שלושה כוכבים, ואני־עצמי אראה אותם, רק אז אשבור את הצום ואוכל אותה. ואבא ספק פונה אלי, מניף את ידיו לצדדים בצהלה, והוא ספק אומר ספק מכריז.
 
"נשארתי בחיים, מה?... ביום כיפור!" ומיד פונה אלי, "מה אתה עושה פה? בוא כבר!" ובחוץ, אנחנו כבר בסמטה הצרה, הוא נעצר, מסתכל לפניו, רק הקירות של גדרות האבן מימין ומשמאל, ובמרחק, בקצה השמיים הצרים, כיפת הכנסייה החבשית עם הצלב הקטן, אבל פניו מאירות כאילו הוא רואה משהו אחר, והוא אומר, "איזה דבר, גם אשה כזאת וגם פסלת!" והוא לוקח אוויר וחוזר ואומר באותה צהלה, "איזה דבר!"
 
אנחנו שוב במאה שערים, בבית־הכנסת הקטן "בית ברוך". אני שוב על המדרגות, גבוה יותר מאשר לפני כן, מנסה לעקוב אחרי קולותיהם של בעל התפילה ושל המתפללים. המוסף מתקרב אל סופו, הנעילה כבר מעבר לסף, הפסקה קצרה ואני שומע את קולו של אבא בתוך חבורת המתפללים הצעירים, ביניהם גם בעלי משפחה, שכולם יודעים שהם פוזלים החוצה לעבר האפיקורסות והעולם החילוני. אני עולה במדרגות עד שאני יכול לראות אותם, בפינה הקרובה לפתח, מקיפים את אבא שלי. מדי פעם אני שומע קול דיבור או צחוק, ובעיקר את הקול והצחוק שלו. הצחוקים כבושים, הרי אנחנו ביום כיפור, קרוב לנעילה, ועוד מעט ייגזר הדין.
 
האם שאל אותו מישהו לאן הסתלק קודם? קשה להאמין שהעניין בכלל עלה, הרי הלך אתי, הילד, כיסוי מושלם. ובכל־זאת משהו מהאור המיוחד שראיתי בפניו שם עם האשה, אור עם קוצים של חושך, קרן גם עכשיו מפניו, וגם מפניהם של הצעירים שסביבו, אור שועלי־ממזרי הייתי קורא לו. קשה לי להאמין שסיפר להם, אולי רמז, מיני קריצות כאלה. שנים מעטות אחר־כך אמר לי אחד מהם, "אבא שלך היה גיבור ואמיץ כשעזב את העולם שלנו. זה לא קל, אני לא העזתי". הוא־עצמו הסתפק במשקפת טלסקופ יקרה, שדרכה היה צופה בלילות בהמון הכוכבים, אינסוף כוכבים שבשמיים.
 
בשבת שאחרי יום כיפור לקח אותי אבא כרגיל למערת הסנהדרין לעשן את סיגריית השבת שלו, ובדרך חזר ודיבר אתי על הנושא של "אין אלוהים, יש רק טבע". ואני כבר הייתי משוכנע בכך לגמרי, וגם התחלתי לאסוף עבירות בסתר, כמי שאוסף מצוות, למשל הייתי מסיר את הכיפה והולך גלוי ראש, כל ארבעה צעדים - עבירה, ובשבתות מדליק גפרורים ומחזיק אותם דולקים, עד שאצבעותי הרכות לא יכולות לשאת את הכווייה. ובמערת הסנהדרין סביב לנו פוערים את פיותיהם פתחי הכוכים, ומי יודע מה יש שם ומה היה, ומי יכול לעלות ולצאת עלינו פתאום ממעמקי המחשכים. ובכל־זאת לא פחדתי, וכשיצאנו מהמערה הבטתי באבא עם זנב הסיגריה בידו, וגם הוא לא נראה מפחד, ואז שאלתי את עצמי - ואולי זה משהו שעולה בדעתי רק היום - איך זה שאחרי עישון בשבת במערת קבורה כזאת הוא יוצא שלֵו ומרוצה, ואילו אחרי מה שעשה - השד יודע מה היה יכול לעשות עם האשה ההיא - הוא קורא בצהלה "נשארתי בחיים". והרי ברור שמי שקורא קריאה כזאת פוחד שלא יישאר בחיים. וממי הוא פוחד אם הוא לא מאמין?
 
 
 
שנה או שנתיים לאחר־מכן הודיע אבא, שכבר עבד אז כעיתונאי במערכת 'דבר', שכל המשפחה תעבור לתל־אביב, ומצא לנו דירה בשכירות בשכונת בורוכוב, ורשם את אחותי ואותי לבית־הספר הקרוב, בית חינוך מזרם העובדים. שמחתי, סוף־סוף יהיו לי חברים שכולם לא מאמינים וכולם עוברי עבירות לתיאבון. עם החבר הראשון שלי בכיתה ו', איתן קראו לו, עליתי אל מרומי גבעת בלוזובסקי, ושם נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לו, "אני לא מאמין באלוהים, אין אלוהים!"
 
הבטתי בו, חיכיתי לתגובה. הוא הביט בי בתימהון וצינה נשבה ממנו, "יש אלוהים או אין אלוהים - מי זה בכלל? מה זה בכלל?"
 
"אין אלוהים!" חזרתי שוב.
 
והוא כבר קם מהתלולית שישבנו עליה ואמר, "בוא, אני אראה לך משהו יפה".
 
אני לא זוכר איך קרה, שכאילו לא מדעת "חזרתי בתשובה", כלומר לפני השינה הקפדתי על קריאת שמע, ובבוקר על ברכות וכמה תפילות, ולבית־הספר הלכתי עם הציצית הישנה ועם הכיפה הישנה על הראש, והילדים לא צחקו עלי, וזה מפליא אותי עד היום. ובשבת הלכו כולם לנוער העובד ולבריכה, ואני עם הסידור לצריף הקטן של בית־הכנסת, להתחבר אל מניין הזקנים. אולי הכל היה בשביל אמא, שנעקרה מבתי אונגרין ומהמשפחה שלה, וככה ביקשתי להפיג משהו מבדידותה. אבא קיבל הכל בלי ערעור, אולי מפני שהיה עסוק כרגיל בעצמו, וכשעברנו אחר־כך לשכונת מונטיפיורי, קרוב יותר לתל־אביב, רשם אותי לבית־הספר הדתי "ביל"ו", שם למדתי את כיתה ח', ובסוף השנה כבר הלכתי לשומר הצעיר. במלים אחרות, החלקתי בלי קושי מ"אין אלוהים" ל"יש אלוהים" ובחזרה ל"אין אלוהים", ואם לדייק, מצאתי את עצמי ב"אין אין־אלוהים". ואת כל זה אני מספר כדי לספר על אבא שלי.
 
 
 
זה היה היום הראשון לשבעה, אחרי שהבאנו בלילה לקברו את הבן שלנו, שעוד לא מלאו לו שבע־עשרה, הזמן הקשה והמר בחיי. ישבנו כולנו, בני המשפחה הקרובים, לאורך קירות הסלון בדירה שלנו, לא בדיוק סלון אלא חדר קדמי בסגנון הישן, שממנו עוברים אל החדרים האחרים. רוב הזמן ישבנו בשקט, ומדי פעם נכנס מישהו לביקור ניחומים. האבלים קמים אליו, כלומר אנחנו קמנו בזה אחר זה, הושטנו יד אל היד המושטת, שמענו את דברי הניחומים, במקרה הטוב לא נאמר דבר, ובכל־זאת אמרנו "תודה, תודה" - ה"תודה" יוצאת משום־מה בכפול ואפילו בשילוש - ואז חזרנו וישבנו, ושוב שקט עד לכניסה של המנחמים הבאים. מימיני יושב אבא ומשמאלי חֶמי, בני הבכור, והוא כבן עשרים. ואז אני רואה את אבא רוכן לפנים ופונה אל חֶמי.
 
"רציתי לשאול אותך משהו", הוא אומר לו.
 
"מה?" אומר חֶמי.
 
"מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו'?" הוא שואל על הרומאן שלו, שיצא לא מכבר ונהיה די מהר רב־מכר, אף שהביקורת לא התלהבה.
 
חֶמי עונה משהו, אני לא זוכר מה, ואני, אין מלים בפי, גם לא בלבי.
 
כעבור שנים אחדות, כבר התגרשנו ואני חי בגפי בתל־אביב, ובמוצאי יום הכיפורים דפיקות על הדלת. בני המשפחה נכנסים ואומרים לי שהגיע טלפון מצפת, אבא שלי נפטר, והלוויה מחר בצפת.
 
אבא שלי דור חמישי בארץ, מצפת, ורבים מהגברים והנשים בני הדורות האלה עדיין חיים ב'עיר קסומה', הרומאן היפה שלו, ויש מהם שקבורים בבית־הקברות הישן בצפת, שצופה אל שתי פסגות הר מירון, שאם רוצים הן דומות לשדיים של אשה. ובבית־הקברות עץ גדול, גזע חזק וענפים שנשלחים למרחק, ואנשים תולים עליהם שקיות קטנות ובהן כתבי בקשות לרפואה ולאהבה ולך תדע מה עוד, הרי יש כל־כך הרבה על מה לבקש, כמו שנאמר, "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". ואת העץ ההוא עם הענפים הנשלחים בגעגועים לכל העברים אני זוכר יותר מכל דבר אחר בלוויה ההיא. ועוד משהו אני זוכר, את "מה חושב הדור הצעיר על?..." שאלתו של אבא לחֶמי בני ביום הראשון לשבעה. איך שהמלים האלה חזרו אלי, מין תולעת מכוערת ודוחה שזחלה ועשתה במשך כשלושים שנה, את כל הדרך מירושלים לצפת, ושבה והרימה ראשה בתוכי.
 
וכשאמא שלי מתה, עשרות שנים קודם, עמדנו בחצר הקדמית של בית־חולים בילינסון על משטח הדשא הרמוס והמעוך, והגיע מי שהגיע ואמר לנו שזהו, נגמר. נפלתי אפיים ארצה עם הפנים למטה, כמו ארון שנופל כשדוחפים אותו מאחור. בגוף זקוף הוטחתי ארצה, מבלי לכופף את הברכיים. בחלום שחלמתי לא מזמן היא עמדה במטבחון הזעיר בצריף העלוב שלנו בשכונת מונטיפיורי, התעסקה באיזה בישול ושרה בתוך כך לעצמה ביידיש, "אוי וויי שׂרהלע - דו מאַכסט מיר אויף צו־להכעיס - איך בעט ביי דיר..." (ובעברית "אוי וֵיי שׂוּרֶלֶה, את עושה לי דווקא, אני מבקש ממך את ה...") ולא אמשיך. מי שיודע יודע, ומי שלא יודע שלא יֵדע, מדובר בשיר סקס גס, שלא מתקבל על הדעת שהיא תשיר אותו. התעוררתי מהחלום בשמחה גדולה, ותיכף הבנתי שבחלום הענקתי לה שובבות ופראות וגם גסות - כן, גם גסות - שאילו היו לה במציאות, אולי היו חייה טובים יותר.
 
 
 
בחלום אחר אני מחכה לאמא בירידה של רחוב שטראוס בירושלים. גם שרה אחותה מחכה בבית שלה, ופתאום שרה אומרת לי שהנה, נדמה לה שזו היא שבאה לקראתנו, ושאגיד לה אם זו באמת היא. ואני מסתכל ואומר לה שכן, זו היא.
 
"למה לא באת קודם?" אני שואל אותה.
 
"כאן כולם חושבים שאני מתה, ואם הייתי באה לא היו מבינים", היא אומרת לי.
 
אם אכן לא מתה ביום ההוא בבילינסון, מתי באמת מתה? יכול להיות שזה קרה ביום ההוא, כשאבא קרא לי ואמר, "בוא, נשב, אני צריך לשוחח אתך קצת", קודם־לכן שוחח איתה, עם אמא, בחדר שלהם בתוך הצריף, ואתי רצה לשוחח בחוץ, בחתיכת החצר שבין הצריף שלנו לבין הבית הקטן הנחמד של ד"ר גליקר, יקה שטיפל באנשי האצ"ל. לשם כך אפילו גרר אבא ומשך אתו החוצה שני כיסאות, והעמיד אותם זה מול זה בחצר מתחת לעץ החושחש, והתיישב והרכיב רגל על רגל ואמר לי, "שב, מה אתה עומד".
 
לצריף באחורי החצר ההיא בשכונת מונטיפיורי הגענו שלוש שנים קודם־לכן, אחרי שגרנו שנתיים בשכונת בורוכוב, שאליה לקח אבא את אמא מירושלים שלה. בקושי היה אפשר לקרוא לו צריף. הכי משונה היתה דלת הכניסה בת שני החלקים, שתי כנפיים, כל אחת מהן עשויה בחלקה התחתון דיקט כפול מתנדנד ובחלק העליון רשת. היה גם מנעול וגם כף דלת, שכאשר משכת בה היתה מושכת אחריה ומטלטלת הכל. הדלת הובילה למין מרפסת פתוחה ללא קיר, רק מין חלון שעיקרו רשת, כנראה נגד החתולים, שקראנו לה הול. שולחן האוכל ניצב שם צמוד לקיר, ובקצה מימין היה קיטון זעיר למטבח, ובקצה משמאל קיטון קטן לשירותים ולמקלחת. שתי דלתות נפתחו מן המרפסת, הימנית אל החדר שהיה הסלון וחדר־ההורים, והשמאלית אל חדר־הילדים, כלומר אני ואחותי בלה, ואחר־כך גם אחי יצחק, וגודל כל חדר לא יותר משלושה על ארבעה מטרים, ובחלונות של החדרים גדר הרוסה ומטפס עם פרחים כחולים, והמון סרפדים, ומעבר להם היו ערבות השלג ויערות עצי הלבנה, כלומר שם גרה המשוררת הרוסייה אלישבע. עד היום אני לא מבין למה בחר אבי לקחת אותנו לצריף דל כזה, והרי היתה לו משכורת הגונה של עיתונאי ב'דבר' וגם שכר־סופרים מספריו, ותמלוגים ממחזות שכתב ל"אהל" ומקומדיות ל"המטאטא".
 
הוא לא חיכה, רק התיישבתי וכבר פתח ואמר שזהו, הוא עוזב את הבית, כלומר את אמא. הוא כבר שוחח איתה בעניין, שיחה טובה מאוד, בהחלט, היא מבינה אותו. הוא כמובן ידאג לצד הכלכלי והכל יהיה בסדר, ומאחר שאני הבן הבכור, כבר בן שש־עשרה וחצי, הוא רוצה שגם אני אבין. הוא דיבר לאט ובנחת, ראשון ראשון ואחרון אחרון, קודם יוצקים יסוד חזק, ואחר־כך מניחים לבנה על לבנה, כמו שבונים בית, ולא על־מנת לפרק אותו מיד. הוא סיפר איך שהם נישאו בשידוך, וחיי האישות שלהם היו מצוינים, והוא היה בשבילה כמו אלוהים לא רק בזכות היותו עילוי בישיבה, אלא גם כגבר, שהצליח לפרנס אותה גם אחרי שהתפקר ועזב את הישיבה. המשפחה שלה לחצה עליה שתתגרש ממנו והיא מיאנה, וכבר נולד ילד, כלומר אני, ותיכף גם ילדה, בלה אחותי. ואיך בלילות, אחרי עבודות הפרנסה הרבות שלו, הוא למד וקרא בלי סוף והתקדם, גם החל לכתוב סיפורים שהתפרסמו בעיתונים וקובצו ב'קול היצרים' שלו, והיא נשארה מאחור. פייגל, אשתו, אמא שלי, לא קוראת כמעט, לא מתעניינת במה שנעשה בעולם, כל מעייניה בטיפול בילדים ובבישול ובניקיון ובביקורים אצל אמא שלה בבתי אונגרין, וכך זה נמשך גם כשעזבו את ירושלים, והוא הוסיף והתפתח והתפרסם, והיא, הגוף שלה בתל־אביב אבל האופי והנפש בבתי אונגרין בירושלים. הוא לא מאשים אותה, גם יודע להעריך, היא כזאת, אדם תמים וטוב וישר, והוא בעצם אהב אותה, היא הרי לא הפריעה לו בשום דבר, אני מבין ודאי...
 
וכאן, ואולי בנקודת אחרת, הוא עצר את שטף הסיפור.
 
"אוי ואבוי!" הוא קרא.
 
"מה?..."
 
"המקטרת, פתאום נזכרתי!" הוא משך והעלה את המקטרת שלו מכיסו, "גמרתי לעשן ותקעתי לכיס, ואצלי כלל ברזל לנקות אותה אחרי שאני גומר לעשן ולפני שאני מחזיר לכיס! הלוא יכול להישאר טבק בוער שעלול להידלק פתאום, לא?"
 
"מה?..."
 
"יכול להידלק, ואז אני כולי... ואפילו אם רק שם... לא?"
 
לא עניתי, כי בינתיים קרה משהו אחר קרוב אלינו בחצר, והוא־עצמו שקע כולו בניקוי המקטרת.
 
את הצריף העלוב ההוא בשכונת מונטיפיורי ואת החצר הרמוסה בקדמתו עם עץ החושחש המרוט, אני זוכר עד היום חדים ורעננים כאילו הבוקר ראיתי אותם, וגם את חוט הברזל, שנמתח וחתך את החצר באלכסון. בעלת־הבית שלנו התקינה אותו, והוא נמתח מן הדירה שלה בקצה החצר עד קרוב למדרגות המוליכות אל הרחוב. בשביל בעלה העיוור התקינה אותו, שיֵדע לצאת מביתו לבדו אל הרחוב בלי עזרתה, וגם לחזור מן הרחוב אל ביתו. בדרך עבר חוט הברזל גם את חבלי הכביסה שהיו תלויים שם איכשהו, ולפעמים, כשהיתה לה כביסה גדולה, תלתה משהו ממנה גם עליו. והנה עכשיו, באמצע דבריו של אבא, יחד עם ה"אוי ואבוי!" שלו, ראיתי את העיוור יוצא בריצה מן הדירה שלהם, נאחז בחוט הברזל ורץ כמי שנמלט על נפשו, ובדרך הסתבך בתוך איזה סדין או ציפה גדולה רטובה שנתלו שם לייבוש על חוט הברזל. הוא נאבק להשתחרר מהסדין־ציפה, נעלם לרגע ושב ונגלה, ונאנק, "איי!" ו"מה?!" ו"איפה?" ובעיקר "די! די! די". קמתי אליו לחלץ אותו, והוא נאבק בי, כאילו גם אני איזו חתיכה מן הכביסה התלויה, ואז שמעתי את אבא שלי.
 
"איפה אתה? לאן נעלמת? תעזוב את זה שם! תחזור! לא גמרתי!"
 
עזבתי אותו, אלא מה? אבא שלי קורא לי, ומה שהוא אומר לי!
 
"איפה עמדנו?" פתח וחזר אל המקום שבו הפסיק, בדיוק אותו מקום, לא לחינם נחשב עילוי גדול בישיבה, ונדמה ששינן את הדברים, "כן, היא כזאת, אדם תמים וטוב וישר", והוא בעצם אהב אותה, "היא הרי לא הפריעה לי בשום דבר, אתה מבין ודאי..." ואני זכרתי את קול צחוקה של האשה האחרונה, זאת שהוא עוזב בשבילה, שהיתה מלווה אותו עד לפתח החצר, ושם השמיעה את הצחוק שלה, קבוע, לא החסירה, צילצלה בפעמון הצחוק שכוּון כולו אל אוזני אשתו, אמא שלי, הספונה בחשכת הצריף, שתשמע ושתדע שיש אהבה. יש, בעולם, בתל־אביב, לא בבתי אונגרין! ועם המקטרת הנקייה, מצוחצחת כמעט, מפוטמת מחדש בטבק טרי ומדיף ריח שדה, המשיך ואמר, שבכל־זאת, למרות אהבתו וכו', הוא לא יכול להמשיך לחיות איתה, הוא זקוק לאשה שתהיה גם חברה, שיהיו להם נושאים משותפים לשיחה, שתצא אתו לפרמיירה, לבית־קפה, והוא אכן פגש מישהי כזאת, ואם להוסיף על כך גם את עניין ההיריון שלה, של צפורה, כלומר פייגל, אמא שלי, שמתעקשת לא לבצע הפלה, פרוצדורה כל־כך בטוחה, אחרי הכל הרפואה בימינו מתקדמת, ומן־הסתם היה מחליט מה שהחליט גם אלמלא ההיריון, אבל זה בהחלט הקש ששבר את גב הגמל וכו'. אחרי עוד "וכו'" אחד או שניים הוא הצית את המקטרת שלו, שכבתה מתישהו.
 
"טבק טוב", אמר, ומיד, "זהו, זה הכל, אתה מבין?"
 
ואני שואל את עצמי מה עשתה היא, אמא שלי, כל אותו זמן שבו הוא, אבא, שוחח אתי קצת אחרי ששוחח איתה שיחה טובה כל־כך. האם נשארה לשבת תחתיה והחושך ירד עליה, לא מסוגלת לקום ולעמוד על רגליה, שם בחדר בפנים, במקום שמחשיך תמיד מוקדם, או שקמה אחריו וצפתה בנו מן המרפסת דרך הרשת, ובחוץ עוד היה אור, אבל גם האור הזה הלך והאפיר, וגם הוריק בגלל העלים הבשרניים של עץ החושחש. ופירות החושחש, שאולי צריך לקרוא להם חושחשים, האירו בכתמים של כתום, והיו ממש יפים, כמו תפוזים אמיתיים מלאי טעם חמוץ ומתוק ונהדר, ואתה יודע שהם סרי טעם ממש ואולי גם מרים, ואם תכניס אותם לפה תירק מיד, והם ממשיכים להפיץ את יופיָם הכוזב, שבעי־רצון מעצמם, ואולי בִּפנים מר להם מעצמם, אבל זה לא בטוח, זו בעיקר הנחה שהיא מין מתנת חינם שאני מעניק להם, מפני שאני נזקק למתנה הזאת, הוא אבא שלי אחרי הכל.
 
וכעבור יום או יומיים בא וארז את החפצים שלו, בגדים וספרים, ותוך כדי אריזה היה נדמה שהוא מתקשה, והיא ניגשה ועזרה לו לארוז, קיפלה את החולצות ואת המכנסיים והניחה אותם במזוודה, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ובבטן שלה הקש ששבר את גב הגמל, כלומר ההיריון של אחי הצעיר, שהיא מיאנה להיפרד ממנו, ובדם שלה כבר התחילה מחלת הלוקמיה.
 
"אתה מבין, נכון?" אני לא בטוח שאכן אמר את המלים כשיצא ועבר על פני מבלי לפנות אלי, והמשיך אל המונית שחיכתה לו בחוץ. בעצם לא היה שם סימן שאלה, הוא פשוט אמר את זה, כי היה ברור לו שאני חייב להבין, ובעיקר מובן־מאליו שאבין, ואני אמרתי, "כן, ודאי". אני לא בטוח שאכן אמרתי ממש, אבל זה לא היה חשוב, הרי גם אני כמוהו, כבר לא "ילד טוב ירושלים" ממאה שערים, אלא "בחור פיקח תל־אביב" משפת הים ומהשומר הצעיר וגם מהמדרכה של דיזנגוף, עובר על פני "כסית" ורואה, כביכול כבדרך־אגב, את המשוררים ואת הנשים שסביבם, ולפעמים גם את אבא שלי, שנדמה לי כמי שיושב ממש ב"לב" החבורה. ואל המונית הוא יצא בצעדים מתונים, בלי להביט לאחור.
 
 
 
שבע שנים עברו. אחת לשבוע הגיע אבא לקחת את יצחק, אחי הצעיר, שנולד כשכבר לא חי איתנו. לפעמים, לאחר שובו מהבילוי, היה יצחק מקיא מהמון הממתקים שאבא היה דוחף לו ושלא היה רגיל בהם. הוא נהג להתחבא מאחורי הצריף מן הילדים שקראו אחריו, "אין לך אבא, אין לך אבא!" ובלילות היה מתעורר בצעקות. על כל זה כתב בספרו היפה מאוד 'מזכרת אהבה'. אחותי בלה, שקוראים לה בלהה, היתה בת שלוש־עשרה כשהוא עזב, תלמידה מצטיינת וכיום מתרגמת מעולה מיידיש. בשנה ההיא נאלצה לעמוד מול מורים שלא הבינו מה קרה לה פתאום ולאן נעלמו הכישרונות שלה. אמא היתה נותנת דם לבדיקות ומקבלת בתמורה כדורים, וכל הזמן ההוא ביקש אבא מאמא שתסכים לגירושים, והיא סירבה, והמשפחה בירושלים לחצה עליה שתסכים, וכבר השיגו לה שידוך טוב עם אלמן מבוסס ונעים הליכות, שהיא סירבה לשמוע עליו, וכמו אחי גם היא היתה צועקת בלילות, ובימים אירחה באהבה את הסבתות שלנו, וגם את בני־הדודים שאהבו לבוא אלינו מירושלים, והיתה מבשלת לכולנו מאכלים טעימים משום דבר, ומן המטבח היה אפשר לשמוע איך היא שרה לעצמה לפעמים בשקט. וכל השנים האלה המשכתי להבין אותו. בכל התחלת חודש הלכתי למשרדים של "טברסקי", שהוציאה לאור את ספרו 'עיר קסומה', לקבל שם את חמישים הלירות, דמי המזונות הדלים שבהם כִּלכלה אמא את המשפחה. לא פעם אמרו לי שם, "אין לנו היום, תבוא בעוד שבוע", ואני חזרתי כעבור שבוע. מדי פעם הלכתי לבקר אותו בדירה של האשה האחרת, ושם שטיחים פרסיים ותמונות של ציירים ישראלים ידועים, ותקליטים של מוזיקה קלאסית ושל פול רובסון וברל אייבס, כל מה שלא היה לו בצריף בשכונת מונטיפיורי עם אמא. וכל זה עשה כדי שאבין אותו יותר, שהרי מדובר בתרבות, אלא שלא הבנתי מאין הבושה שהציפה אותי פתאום, ולמה התחילה כל התרבות הזאת להיראות לי עכורה וחיוורת, לעומת אודם הדם שמשלמים תמורתה.
 
בשבע השנים האלה כתב ופרסם כמה ספרים שרוב עלילותיהם מתרחשות על רקע העולם החילוני. זכורים לי 'פגישה באביב' ו'העומדים על הסף' שנכשלו. ואני בן עשרים ומשהו, וכבר יצא לאור קובץ סיפורים שלי 'שפתיים מלוחות', שהתקבל כהבטחה, ואני מגיע לפעמים ל"כסית" ויושב עם חבורת המשוררים הצעירים, או עם אבות ישורון שיושב תמיד לבדו, ובעיניים שבעורפי אני רואה את אבא בתוך החבורה של שלונסקי ואלתרמן, וברור שהוא לא בפנים, לכל היותר הוא מתדפק, ולא עוזרת לו הנוכחות של האשה שאתו. וכמה שונה הלבד שלו מהלבד הגאה של אבות ישורון, ששעות הוא יושב שם עם כוס התה האחת שלו. ולפעמים אני יושב עם צילה בינדר, ה"חברה" של אלתרמן, ופעם היא אומרת לי, "בשביל האשה הזאת הוא עזב את אמא שלך?!" היא ראתה אותה, את אמא, באחד מימי החנוכה, כשאבי הזמין את החבורה של "כסית" לצריף שלנו לאכול מהלאַטקעס של אמא, ואלתרמן ישב ליד אמא, שאל ודיבר, ולא עזב אותה עד שקמו והלכו.
 
וכשהושיב אותי אבי מולו באותה חצר, תחת עץ החושחש, ואני כבר כמעט בן עשרים־ושלוש, והודיע לי שאבא חושי, ראש עיריית חיפה, הציע להעניק לו ולעוד כמה סופרים ומשוררים דירות למגורים בחיפה לכל ימי חייהם, וכי הוא החליט לקבל את ההצעה ולעבור לחיפה עם האשה שאִתו, אזל הדם מפני. ידעתי שאחי לא יזכה עוד לביקורים שלו, גם לא אחת לשבועיים או שלושה, וכמוהו לא תזכה גם אמא, שחיכתה לקצוות הביקורים האלה אולי לא פחות מאחי הקטן. ואז זה קרה.
 
"תרשה לי להגיד לך משהו, אבא", אמרתי, ולא ידעתי איך להמשיך, ואז אמרתי, "אתה מבין?..." שוב ה"מבין" הזה! ואמרתי, "אתה לא רואה מה קורה לך?" ואז יצאו הדברים כמו מעצמם, מן־הסתם חשבתי עליהם קודם בבלי־דעת. אני לא זוכר אם אלה בדיוק היו המלים שאמרתי, אבל אני זוכר את הדם ששב והציף את פני, וזה היה כאילו הדם עצמו הוא שמדבר.
 
"אני זוכר כל מלה שאמרת לי כשעזבת את אמא", הרהבתי עוז, "איך שהיא נשארה מאחור בעולם הישן שלה כשאתה התקדמת לעולם החדש, וכבר אין לך שפה משותפת איתה, ואתה לא יכול לצאת איתה לחברה, וזה הכל נכון, ואני גם הבנתי אותך, אבל הנה, במבט לאחור, הסיכום הוא שכל מה שכתבת מתוך העולם הישן של אמא ובהשראתו, הסיפורים הישנים ושלושת כרכי 'עיר קסומה', הם הספרים הכי טובים שלך, שגם הצליחו, וכנגד זה כל מה שכתבת מתוך ובהשראה של העולם החדש, העולם של האשה החדשה עם השפה המשותפת שיש לך איתה, חיי החברה המשותפים והתרבות, הם ספרים חלשים שנכשלו. ואתה יודע את זה", העזתי עוד יותר, "ואולי זה לא מקרה, אתה לא מבין? אולי אחרי הכל, החיים שלך עם אמא ועם העולם הישן שלה, הם המקום האמיתי שלך, הם השורשים והמעיין שממנו אתה שואב את המיטב שלך".
 
וכך המשכתי, וכנראה הארכתי מעבר לדרוש, אחרי הכל נאבקתי בשביל אמי ובשביל אחי הקטן. בשנים הבאות אמר אבא לאחי, שבגללו חזר אל אמא שלנו, ואני יודע שמה שעשיתי אז הוא המעשה הטוב ואולי גם הממזרי ביותר שעשיתי בחיי. יום או יומיים אחרי השיחה ההיא בחצר תחת עץ החושחש, הוא דיבר עם אמא שלנו וסיכם איתה דברים, ושבוע אחר־כך, ואולי שבועיים, אחרי שהאשה ההיא, שחי איתה שבע שנים, יצאה בבוקר לעבודה שלה, הוא השאיר לה מכתב, ארז מה שהיה צריך לארוז, והגיע עם המזוודות אל הצריף שלנו, ובחוץ כבר חיכתה משאית קטנה, שלקחה אותו ואת אמי ואת אחי כולם יחד לחיפה, ולאחי היה אבא כל השבוע, גם בלילות, ולאמא שלנו היו חמש שנים אחרונות טובות מקודמותיהן. גם בשבילו היתה חיפה מין מקלט, הרחק מתל־אביב ומהעולם הספרותי, עם ה"פיינשמעקערס" שלה, עולם שלא קיבל אותו, ובחיפה היה יכול להציג את עצמו בטלפון כבדרך־אגב, "מדבר הסופר בר יוסף!"
 
 
 
בכל ראשית קיץ היה עובר להתגורר בבית הערבי הישן שלנו בצפת, הוא לבדו, כדי שיהיה פנוי לכתיבה, ואולי לעוד הרפתקה עם איזו אשה, ולפעמים היה מספר לי על זו ועל אחרת, כמי שמדווח על כיבוש עוד גבעה בעולם החילוני, וזה נמשך גם אחרי מותה של אמא, ונפסק כנראה עם נישואיו למי שהיתה אשתו האחרונה. אבל התיאורים הבוטים של מעשי המין בספרים שלו לא פסקו גם אז, ונמשכו עד קרוב למותו, וגם הם, הספרים, היו מיני פשיטות אל שטח אויב, הם התקבלו על־ידי המבקרים ומביני טעם בבוז ולמעשה באדישות, אבל איזה רבי־מכר הם היו! האם לכך שאף? האם זה מה שדרש מעצמו? והרי ידע לשפוט ספרות של אחרים בטעם טוב ובשכל ישר - על כך אני יכול להעיד בביטחון. ואולי הרצון לכבוש את העולם החילוני היה כל־כך דוחק, שהטעם הטוב נדחף הצידה. טעם של מבקרים ומבינים הוא עניין של אופנה, אמר לי לא פעם, היום משפילים ומחר משבחים ולהיפך, אבל מכירות, כלומר אנשים חיים, פשוטים ובריאים בנפשם, שמשלמים בעד הספר שלך, קוראים אותו ומתרגשים ומתלהבים, זו עדות האמת לערכו. כך אמר, ועם זאת הזדקן לא טוב, התקמט, נחלש, גם כתב־היד היפה שלו נמלא כתמי דיו, כחול כמובן, אבל אני דימיתי לראות אותו כאדום. פעם־פעמיים ואולי יותר, צילצל אלי מאוחר בלילה.
 
"שלושים־אלף!"
 
"באיזה עניין?"
 
"באיזה עניין?!... הספר החדש, רק יצא וכבר שלושים־אלף נמכרו! אתה תראה, יהיה יותר מה'אפיקורס'!... כולם יראו!"
 
היה ברור שה"שלושים־אלף!" האלה שימשו לו זריקת חיזוק. על הביקורות לא דיבר. ובכל־זאת, אחרי פרסום ספר שהצליח מאוד במכירות, שָׂכַר דירה בתל־אביב ועבר לגור בה עם אשתו. הוא ישב לא מעט במועדון "לסקר" לשחק בשח. אני לא בטוח אם ביקר ב"כסית", אבל ישב במועדון הסופרים שבמרתף בית הסופר, כמעט תמיד לבדו, או עם אשתו. הם חזרו די מהר לצפון, אל עיר המקלט. וירושלים? היא כבר לא היתה על הקו. כך יצא שנשאר בלי ירושלים ובלי תל־אביב, בלי "יש אלוהים" וגם בלי "אין אלוהים".
 
ויחד עם התרועות שלו "שלושים־אלף!" וגם "ארבעים־אלף!" חזרה אלי מדי פעם אותה שאלה שלו מהיום הנורא ההוא, היום הראשון לשבעה על בני, "מה דעתו של הדור הצעיר על?..." הזיכרון חזר אלי בשנותיו האחרונות, וגם אחרי מותו. הוא איננו, ואותה תולעת מכוערת ממשיכה לחיות בתוכי. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש לא־נוח איתה. יותר נכון לומר שהתחלתי להרגיש לא־נוח עם הקור שעדיין עטף אותו ואת זכרו בתוך לבי. זה היה כמעט "אין אין־אבא". זה מה שנשאר לי מאבא שלי? האם זה כך מפני שאני־עצמי מתחיל להזדקן? בן שמונים־ושבע ו... ומתחיל, הא? ועלתה בי אפילו המחשבה - לא להאמין - שעם הקור הזה, עם התולעת המנקרת, איאלץ לפגוש אותו אולי בתחיית המתים, כשהמשיח יבוא אף־על־פי שיתמהמה.
 
והתחיל לנקר עוד משהו, חשוב אולי יותר: האם השאלה ההיא ברגע ההוא, מה דעתו של הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כרחו', האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם? בסך־הכל רגע אחד. נכון, היו אצלו תמיד רגעים של אטימות, של אגואיזם, אבל היו גם נדיבות ושמחה וחוכמה, ולא היה רוע, והיו ספרים טובים ובעלי ערך והיה כישרון אמיתי - ולא לשכוח, דבר שירשנו ממנו - ובאיזו שמחה רצו אליו הילדים, אל הסבא השובב והמשובב! נכון, הוא עזב את אמא ואת יצחק הקטן, אבל חזר אליה, וכשמתה והוא נשאר עם יצחקלה בן האחת־עשרה, דחה את כל המייעצים שימסור אותו למוסד חינוכי בקיבוץ, מעשה מקובל בשנים ההן, והוא המשיך וגידל אותו. אמרתי לעצמי, שההתרפקות הנואשת שלו על העולם החילוני, עם הרדיפה אחרי ההצלחה המהירה, הצלחה שמסתבר שפנתה נגדו ורק הרחיקה אותו מהעולם החילוני האיכותי, לא רק ראויה לגינוי, אלא יש בה גם משהו נוגע ללב.
 
וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חֶמי, הבן שלי, דברים שאמר לו אבא שלי. בַּשכל הוא יודע שיש אלוהים, בכל זבוב הוא ישנו - כך אמר לו, בכל זבוב - אבל הכל בַּשכל, בקור, בלי שמחה. הוא לא מסוגל להאמין ממש, להידבק בו, להתבטל בפניו, להיות עבד ה', ולפעמים, כך אמר, הוא מתגעגע לימים שבהם האמין, מתגעגע עד כאב.
 
 
 
ולפני קרוב לשנה כבה החשמל בחדר־המדרגות בבית שאני גר בו בתל־אביב, ואני כבר על המשטח שמול הדלת לדירה שלי, אבל בחושך אני בטוח שיש לפני עוד מדרגה, ואני מרים רגל ומוריד ודורך ו... אין עוד מדרגה, פשוט אין, ומסתבר שלאין יש הרבה כוח, ומן התנופה כל הגוף שלי מוטח קדימה, ואני אומר לעצמי, זהו, יוסי, זה בא, ובראש הבזקי מחשבות על שברים באגן ועל בית־חולים. בקיצור, לא טוב, התחלת הדרך אל הסוף. והנה אני משוטח על הרצפה, ואני מתאמץ וקם ועומד, והידית של המשקפיים שבורה והגוף כולו שלם כנראה, רק ברך שמאל כואבת אבל יציבה, והכירורג אומר שככל הנראה לא נשבר כלום, וזה מתחבר לחולשת שרירי הרגליים, עניין ידוע בגילאים כמו שלי, ואני כבר קונה מקל הליכה ב"יד שרה", ועדיין פתאום משהו קצת לא יציב בירידה מן המדרכה למעבר־החצייה, והאשה שלידי ממהרת ונותנת לי יד, והקסם שלה גובר בעיני, ואני מגלה את החום והרוך שבהליכה יד ביד. פתאום אני מגלה אנשים, צעירות וצעירים, שמושיטים לעברי יד כשרואים אותי יורד מהמונית או ממדרגות האוטובוס, והיד המושטת לתמוך לא רק מחזירה ביטחון אלא גם מחממת את הלב. ולא מכבר אני הולך עם עגלה בשוק הכרמל, הקרוב לדירה שלי, והעגלה כבר חצי מלאה, ואני שם לב שהשרוך באחת מנעלי הותר והוא נסחב על הרצפה, וברור שזה עלול להיות מכשול ואפילו להפיל אותי. אני נעצר, ועל ידי דוכן לממכר חלבה, גושי חלבה ענקיים וגם קטנים קורנים מתיקות לעולם. אני מבקש מהבחור שמעבר לדוכן שיחזיק רגע בעגלה כדי שאוכל לקשור מחדש את השרוך. והבחור לא אומר מלה, מתכופף וקושר מחדש את שרוך הנעל.
 
וכל היום ההוא ובלילה, וקצת גם למחרת ובימים הבאים, אני כמו שיכור מהמעשה הזה. ולפנות־ערב אחד ואני על הכורסה, ספק ער וספק מנמנם, ואולי גם ער וגם מנמנם, אני רואה אותי ואת אבא שלי, ואנחנו בצפת, באחד ממסלולי הטיולים שלו, ואנחנו הולכים יד ביד במעלה ההר, אבא הולך בכבדות ואני מושך אותו אחרי.
 
"שלושים־אלף!" אני שומע, ואני לא בטוח כי הוא מתנשם בכבדות.
 
"סליחה?" אני אומר, "לא שמעתי".
 
"אתה כבר לא שומע טוב, מה?"
 
"ככה, כנראה", אני אומר.
 
"שלושים־אלף! יותר! שלושים־וחמישה! הספר! האחרון!"
 
אני צוחק, לא יכול להתאפק.
 
"אתה צוחק עלי, מה? לא מאמין לי!"
 
"לא, מה פתאום! שום צוחק עליך!"
 
"אז למה אתה צוחק?!"
 
"אני שמח".