סיפורי הפעם הראשונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורי הפעם הראשונה

סיפורי הפעם הראשונה

3.5 כוכבים (34 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

אסופת סיפורים זוכים וסיפורים נבחרים נוספים מהתחרות השנתית לכתיבת סיפורים קצרים בנושא "הפעם הראשונה".

180 מעלות
מאת: יעל זרביב
פרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר של "עברית" לשנת 2020 
פריז
מאת: ברורית וולס
פרס שני בתחרות הסיפור הקצר של ״עברית״ לשנת 2020 
הפעם הראשונה שנטרלתי מחבל
מאת: נועה אנגל
פרס שלישי בתחרות הסיפור הקצר של ״עברית״ לשנת 2020
 
 
 
צוות שופטי התחרות:
הסופר והמרצה יובל אברמוביץ'
הסופרת נעה ידלין
הסופרת והעיתונאית ענת לב אדלר
הסופרת ומבקרת הספרות מאירה ברנע גולדברג
הסופר ומבקר הספרות רן בן נון

פרק ראשון

180 מעלות

מאת: יעל זרביב

 
 
פרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר של "עברית" לשנת 2020 
 
 
 
 
 
שמי  Graetz AK230, אבל אתה יכול לקרוא לי Graetz.
 
 
בגלגול הקודם הייתי סתם טוסטר, ועכשיו אני טוסטר אובן, בן לאימא טוסטר ולאבא אובן. 
 
אני בן חמש. את כל חיי הבוגרים העברתי במטבח תל אביבי אבל למעשה נולדתי בסין, לא זוכר בדיוק איפה. לא נשאר לי מבטא. בגדול אני חושב שהתאקלמתי כאן יפה ושאני בסדר עם המסורת היהודית, למרות שנולדתי בודהיסט. אני חולה על חלות, טוסטים, פסטות מוקרמות, כל הפחמימות הריקות האלה מעיפות לי ת'טיימר. 
 
 
אני חלבי בלבד וצוחקים עליי המון בגלל זה, בעיקר החבר'ה מהמגירות. אבל לי זה לא מזיז. אני מזמן כבר מחוץ לקופסה. הם פשוט מקנאים בזה שיש לי ייחודיות, שאני לא נותן לכל קציצה להיכנס לי בין הגרילים. שיקנאו. 
 
 
כל פסח מכריחים אותי לצאת לחופשת בוידם. בעלת הבית טוענת שאני כל כך מלא בפירורים שאין בכלל טעם לנסות להפוך אותי לכשר, אפילו עם האמאמא של הקרצוף. לי ברור שזה בגלל העצלנות שלה, אבל מי שואל אותי בכלל. כל פסח אני כאילו נמכר לערבי ונקנה ממנו מחדש שבעה ימים אחר כך, כמו איזה עבד מלוכלך שנמאס ממנו. זה יצר אצלי פחד נטישה והרגשה שיש בי משהו טרף ולא ראוי לאכילה. 
 
 
מורפי המיקרו טוען שדיכאון האביב והמועקה העונתית שמתלווה אליו, זה הכל רק בגוף החימום שלי, שאין לזה אחיזה במציאות. הוא אומר שהוא היה מת להיפטר מיכולת הניקוי העצמית הארורה הזאת שלו ולצאת לחופשה פעם בשנה כמוני. היה מת שלא יפתחו אותו כל דקה שבוע שלם בשנה. 'לך זקוקים והרבה', אמרתי למורפי כשהתלונן ערב אחד על תשישות מרוב חמומים. 'אתה אמנם עובד קשה אבל יש בחייך סיפוק, לא כמוני', סיננתי דקה לפני שסיימתי לחמם פיתה.  
 
 
את מורפי, חברי הקרוב ביותר הן פיזית (אני מונח עליו) ונפשית, הכרתי לפני חודש בערך. בפעם הראשונה שראיתי אותו שנאתי אותו מיד, ממש שנאה ממבט ראשון. עוד לא ראיתי תנור יפה כמוהו. כולו מצופה כסף כמו מראה, לוק מודרני, צעיר יפה ותמים. כל מה שאני כבר לא אהיה. המראה שלו סנוור לי ת'תרמוסטט.
 
עם הזמן למדתי להכיר אותו והבנתי שמתחת לנצנצים האלה מסתתר גוף חימום פגוע בדיוק כמו שלי. 
 
עכשיו הוא חבר הנפש שלי, מורפי ריצ'ארד. מדי פעם אני קורה לו ריצ' והוא מת על זה כי זה מזכיר לו את הילדות שלו בבריטניה. 
 
 
'לפעמים אני מרגיש שנוצרנו פגומים', אני אומר למורפי, 'מעניין אם ככה מרגישים כולם'. 
 
מורפי אומר לי לשתוק ולא לפתוח פה לשטן כי עוד חודש בדיוק נגמרת לו האחריות והוא לא מסוגל לשמוע על שום פגם.
 
 
פעם הייתי מאוהב. קראו לה פיליפס והיא הייתה מערבלת. לי לא הפריע שהיה לה שם זכרי וזרועות ברזל. 
 
אהבתי את אידיאליזם שלה. היא האמינה בחברה הומוגנית, בלי הבדלי טקסטורה, טעם וריח. יום אחד מורפי בישר לי שפיליפס נמצאה ללא רוח חיים בפח האשפה של המטבח. זה השאיר בי חתיכת חור בפסי האוורור. מעולם לא אהיה אותו ה-graetz שהייתי לפני שהכרתי אותה. 
 
 
'נראה לי שהתקררתי,' אמרתי למורפי לפני כמה ימים, כשדמעות שומן נוזלות על פני דלת הזכוכית שלי. 'איבדתי את הרצון לחמם'. 
 
 
מורפי הסתכל עליי ושתק. הוא השתדל שלא לזוז, רק נתן מקום וגב למשקל הכאב שלי. הוא לא עשה הרבה, אבל בפנים־בפנים, הרגשתי שאף אחד מעולם לא תמך בי ככה. 

עוד על הספר

סיפורי הפעם הראשונה מחברים שונים

180 מעלות

מאת: יעל זרביב

 
 
פרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר של "עברית" לשנת 2020 
 
 
 
 
 
שמי  Graetz AK230, אבל אתה יכול לקרוא לי Graetz.
 
 
בגלגול הקודם הייתי סתם טוסטר, ועכשיו אני טוסטר אובן, בן לאימא טוסטר ולאבא אובן. 
 
אני בן חמש. את כל חיי הבוגרים העברתי במטבח תל אביבי אבל למעשה נולדתי בסין, לא זוכר בדיוק איפה. לא נשאר לי מבטא. בגדול אני חושב שהתאקלמתי כאן יפה ושאני בסדר עם המסורת היהודית, למרות שנולדתי בודהיסט. אני חולה על חלות, טוסטים, פסטות מוקרמות, כל הפחמימות הריקות האלה מעיפות לי ת'טיימר. 
 
 
אני חלבי בלבד וצוחקים עליי המון בגלל זה, בעיקר החבר'ה מהמגירות. אבל לי זה לא מזיז. אני מזמן כבר מחוץ לקופסה. הם פשוט מקנאים בזה שיש לי ייחודיות, שאני לא נותן לכל קציצה להיכנס לי בין הגרילים. שיקנאו. 
 
 
כל פסח מכריחים אותי לצאת לחופשת בוידם. בעלת הבית טוענת שאני כל כך מלא בפירורים שאין בכלל טעם לנסות להפוך אותי לכשר, אפילו עם האמאמא של הקרצוף. לי ברור שזה בגלל העצלנות שלה, אבל מי שואל אותי בכלל. כל פסח אני כאילו נמכר לערבי ונקנה ממנו מחדש שבעה ימים אחר כך, כמו איזה עבד מלוכלך שנמאס ממנו. זה יצר אצלי פחד נטישה והרגשה שיש בי משהו טרף ולא ראוי לאכילה. 
 
 
מורפי המיקרו טוען שדיכאון האביב והמועקה העונתית שמתלווה אליו, זה הכל רק בגוף החימום שלי, שאין לזה אחיזה במציאות. הוא אומר שהוא היה מת להיפטר מיכולת הניקוי העצמית הארורה הזאת שלו ולצאת לחופשה פעם בשנה כמוני. היה מת שלא יפתחו אותו כל דקה שבוע שלם בשנה. 'לך זקוקים והרבה', אמרתי למורפי כשהתלונן ערב אחד על תשישות מרוב חמומים. 'אתה אמנם עובד קשה אבל יש בחייך סיפוק, לא כמוני', סיננתי דקה לפני שסיימתי לחמם פיתה.  
 
 
את מורפי, חברי הקרוב ביותר הן פיזית (אני מונח עליו) ונפשית, הכרתי לפני חודש בערך. בפעם הראשונה שראיתי אותו שנאתי אותו מיד, ממש שנאה ממבט ראשון. עוד לא ראיתי תנור יפה כמוהו. כולו מצופה כסף כמו מראה, לוק מודרני, צעיר יפה ותמים. כל מה שאני כבר לא אהיה. המראה שלו סנוור לי ת'תרמוסטט.
 
עם הזמן למדתי להכיר אותו והבנתי שמתחת לנצנצים האלה מסתתר גוף חימום פגוע בדיוק כמו שלי. 
 
עכשיו הוא חבר הנפש שלי, מורפי ריצ'ארד. מדי פעם אני קורה לו ריצ' והוא מת על זה כי זה מזכיר לו את הילדות שלו בבריטניה. 
 
 
'לפעמים אני מרגיש שנוצרנו פגומים', אני אומר למורפי, 'מעניין אם ככה מרגישים כולם'. 
 
מורפי אומר לי לשתוק ולא לפתוח פה לשטן כי עוד חודש בדיוק נגמרת לו האחריות והוא לא מסוגל לשמוע על שום פגם.
 
 
פעם הייתי מאוהב. קראו לה פיליפס והיא הייתה מערבלת. לי לא הפריע שהיה לה שם זכרי וזרועות ברזל. 
 
אהבתי את אידיאליזם שלה. היא האמינה בחברה הומוגנית, בלי הבדלי טקסטורה, טעם וריח. יום אחד מורפי בישר לי שפיליפס נמצאה ללא רוח חיים בפח האשפה של המטבח. זה השאיר בי חתיכת חור בפסי האוורור. מעולם לא אהיה אותו ה-graetz שהייתי לפני שהכרתי אותה. 
 
 
'נראה לי שהתקררתי,' אמרתי למורפי לפני כמה ימים, כשדמעות שומן נוזלות על פני דלת הזכוכית שלי. 'איבדתי את הרצון לחמם'. 
 
 
מורפי הסתכל עליי ושתק. הוא השתדל שלא לזוז, רק נתן מקום וגב למשקל הכאב שלי. הוא לא עשה הרבה, אבל בפנים־בפנים, הרגשתי שאף אחד מעולם לא תמך בי ככה.