השלכות
פרק 1
המין השורד אינו המין החזק ביותר, או הנבון ביותר. המין השורד הוא זה שמסתגל לשינוי בצורה הטובה ביותר.
- צ’ארלס דרווין
החזרה להכרה התרחשה באטיות, כמו קרח הנמס אט-אט. המים עדיין היו שם, הם פשוט שינו צורה. מוחה של קלייר לא הצליח לעבד בשלמות את הנסיבות. היא ידעה שהיא מתעוררת, חשה בחמימותם של סדינים רכים ושמיכה עבה נגד עורה, אבל התחושה הייתה מוזרה, בלתי מוכרת. היכן היא נמצאת?
לפתע פתאום, הקרח הפך נוזלי וורידיה נמלאו בנוזל הקר והמרוכז. פעימות לבה האיצו שעה שהשריר האומלל התאמץ ככל יכולתו להזרים את התמיסה הצמיגית. העקצוץ בשמורות עיניה הנפוחות העלה זיכרונות של הגעתה למקום הזה. היא אימצה את אוזניה והשתדלה להאזין לכל רחש. הצליל היחיד שנקלט היה צלצול בלתי פוסק בתוך אוזניה. הייתה זו סקרנות דווקא - ולא אומץ - שגרמה לה לפקוח את עיניה בזהירות. היא הביטה סביב, וגילתה שאכן הייתה לבדה. הקלה רגעית גרמה לחזה להתכווץ ואנחה נפלטה מבין שפתיה.
בנסיבות אחרות, ודאי הייתה מתענגת על רכותם המדהימה של סדיני המשי, או על הדרה וגודלה של המיטה הזוגית הענקית. אבל היום, אף על פי שהרגישה כמו גולם המצונף היטב בפקעתו החמימה, נרעד גופה שעה שהערפל שרבץ על מוחה החל להתבהר. זיכרונות מליל אמש החלו לצוף על פני השטח ממעמקי תת-ההכרה שלה. אולי זה היה סיוט. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהם לא היו אמיתיים.
אבל אם זה נכון, אז איך הגיעה לכאן? ואיפה בדיוק זה “כאן”?
חלונות עצומים, שכוסו לפי שעה בווילונות זהובים, הניחו לקרני שמש מועטות לחדור פנימה. עוצמתן המינורית אפשרה לעיניה להסתגל לאור בנינוחות. בפעם הראשונה מאז הגיעה לכאן, היא התבוננה, התבוננה באמת, על סביבותיה. היא בחנה את ארבעת עמודי מיטת האפריון המעוטרים. הם היו נפלאים. כשהביטה מעבר להם, ראתה שכזה היה גם החדר. חדר השינה המפתה נראה רחב ממדים ומפואר יותר מכל חדר שראתה מעודה. הוא נראה כמו גן עדן, אבל היא כבר ידעה שדמה יותר לגיהינום.
היא השתדלה להאזין בתשומת לב פעם נוספת: שום דבר. הקולות היחידים היו אלה של הזיכרונות שהתרוצצו בראשה. היא שמעה את עצמה צורחת עד שקולה הצטרד והולמת על דלת חדר השינה עד שאגרופה הקמוץ דאב. איש לא שמע אותה. או שאולי שמעו, אבל לא היה להם אכפת. החדר היפהפה הזה היה הכלא שלה.
לאט-לאט, ניסתה להתיישב. עצם הניסיון הכאיב - ראיה נוספת לכך שאירועי ליל אמש היו אמיתיים. היא שינתה תנוחה בזהירות, וכך יכלה לראות את יתר תא הכלא: אזור ישיבה עם כורסה מרופדת ומזמינה, ספה תואמת, אח קטנה בקיר, מוקפת אריחי שיש, ושולחן קטן לשניים, ועליו אגרטל בדולח ופרחים רעננים. תחושת האינטימיות שהקרין השולחן גרמה לקיבתה של קלייר להתהפך. לתחושת אי השקט שחלחלה אל גרונה היה טעם גועלי. היא ניסתה נואשות לבלוע.
חסרונם של ארונות, של שידות ושל רהיטים אחרים שבדרך כלל מצויים בחדרי שינה בלט לעין. ועם זאת, היא זכרה במעומעם שנאמר לה שזה חדר השינה החדש שלה. כשבחנה את קירות החדר, הבחינה בעבודת נגרות יפהפייה בעץ לבן: ארונות ספרים מובנים בקירות, מדפים בנויים לפי הזמנה ושלוש דלתות. הדלת המרוחקת ביותר ממיטתה נראתה מוצקה ואיתנה. שום סימן לא ניכר עליה, חרף כל החבטות שספגה אתמול בלילה. לא הייתה לה סיבה להאמין שלא תהיה נעולה כעת. אבל מה שקלייר כן ידעה, בוודאות גבוהה למדי, היה שדלת זו היא הדרך היחידה שלה החוצה, אל החופש. היא חייבת למצוא דרך לעבור דרכה שוב.
היא עצמה את עיניה ונזכרה במאורעות ליל אמש. אבל כשהזיכרונות החלו לזרום ממגירות התת- מודע שלה, מטרתה החדשה הייתה לבלום אותם. היא לא הצליחה - וראתה אותו מבעד לעפעפיה הסגורים.
אנתוני רולינגס היה שונה כל כך מהגבר שפגשה לפני פחות משבוע: הגבר חום השיער, הנאה והגבוה, בעל העיניים האפלות ביותר שראתה מימיה. הוא היה מנומס, ונהג כג’נטלמן. אבל איש לא היה משתמש באף אחד משמות התואר הללו כדי לתאר אותו אחרי אתמול בלילה. לקרוא לו “אכזר” הייתה לשון ההמעטה של המאה. אכזריות לא הייתה תיאור הולם לסבל שעברה. תובעני ואגרסיבי, אולי, קר ונוקשה, שתלטן, אבל יותר מכל - ברוטאלי.
היא נעה מעט, וגילתה שהתנועה הקלה ביותר שילחה גלי כאב בשריריה. ירכיה פעמו, גופה היה רגיש לכל מגע, ובפיה היא הרגישה נפיחות וצריבה. היא זכרה את ריחו, את טעמו, ואת צליל קולו. המחשבות הללו עוררו תחושת גועל עמוק בשיפולי בטנה. באותו רגע, המראות שצפו ועלו מליל אמש גרמו ללבה לדהור, לא מרוב ציפייה, אלא מפחד.
זה היה מטורף לחלוטין. דברים כאלה קורים רק בתכניות פשע ובסרטים, לא בחיים האמיתיים; לא לאנשים כמוה.
היא השתדלה לצנזר את הזיכרונות, ותרה אחר הרגעים שבהם עזב סוף-סוף את החדר והיא החלה להיאבק בדלת לשווא. דמעות זלגו מעיניה הנפוחות שעה ששחזרה את המאורעות במוחה. היא השעינה את ראשה על הכרית הקטיפתית ואפשרה לעצמה את המותרות שבחזרה אל זרועות השינה: מפלט ממציאות חייה החדשה.
בפעם הבאה שהתעוררה, ידעה קלייר שאינה יכולה לדחות עוד את ההצצה מבעד לשתי הדלתות האחרות. היא צריכה למצוא את הדרך לחדר האמבטיה. השטיח הנהדר אפף את כפות רגליה כשקמה מהמיטה. משקל גופה גרם לרגליה לזעוק בכאב, חרף ריפוד הקטיפה. היא נזכרה בעצב כיצד צווחה בקול, יותר מפעם אחת. הקול שבראשה זעק מרוב שאלות שנותרו ללא מענה: איך זה קרה? איך הגעתי לכאן? למה אני כאן? איך אוכל לצאת מפה?
שתיים משלוש הדלתות שספרה קודם לכן נמצאו קרוב למיטה, ואחת ניצבה בסמוך לאזור הישיבה. קלייר כרכה סדין סביב גופה הדואב וניגשה באטיות אל הדלת המרוחקת: מחסום העץ המלא והמאסיבי היה שער החירות שלה. החרדה הולידה רעד. ידיה רטטו ללא שליטה כששלחה את אצבעותיה באטיות אל ידית המתכת הקרה. אם אכן תנוע, האם תנסה להימלט כשרק סדין לגופה? שאלה מיותרת.
ההתרגשות הפכה במהירות לאכזבה כשהידית נותרה במצבה האופקי. היא אפילו לא זעה, בניגוד לדלתות נעולות רבות אחרות. המחסום עמד איתן, ללא ניע. אף שלא ציפתה לתוצאה אחרת, גרמה האכזבה לכאב בגופה להחריף. היא סבה על עקביה ובחנה את תאה. אחת משתי הדלתות האחרות נראתה כמו הסיכוי הטוב ביותר שלה להגיע אל היעד. היא פתחה את הראשונה וחשפה ארון, שגודלו כגודל מרבית חדרי השינה שהכירה. ייתכן שיהיה מדויק יותר לכנותו חדר הלבשה בהתחשב במגירות המובנות בקירות, במדפי הנעליים הבנויים לפי הזמנה ובקולבים. למרבה ההפתעה, היו הקולבים והמדפים מלאים. הבגדים נראו כאילו הגיעו היישר מתצוגת אופנה של כלבו היוקרה סאקס. שום דבר מהסוג שקלייר הייתה בוחרת ללבוש או יכולה להרשות לעצמה. המלתחה שלה הייתה יותר בסגנון הבגדים הזולים של טארגט, או מציאות וינטג’ מחנויות יד שנייה. הבגדים האלה השתייכו למישהי שחיה בסגנון של העשירים והמפורסמים. מי הייתה אותה אישה? קלייר תהתה למה היא נמצאת בחדר השינה שלה, ולמה היא זוכרת שנאמר לה שהוא שלה.
היא פתחה את הדלת הבאה, ומצאה את מה שחיפשה. היא פסעה אל תוך חדר אמבטיה גדול ומבהיק בלובנו, שנראה כמו אלה שראתה עד כה רק בטלוויזיה. קרירות האריחים הכתה בעור כפות רגליה היחפות. שיש לבן, חרסינה לבנה, ואבזרים שונים בכסף ובזכוכית הקיפו אותה. לולא מגבות הקטיפה הסגולות, היה החדר חף מצבע לחלוטין. היה שם ג’קוזי עצום ממדים ומקלחת זכוכית גדולה, עם ראשי מקלחת קטנים וגדולים מכל כיוון. הכיור התמזג עם שולחן איפור. מעל השולחן ניצבה מראה מוארת גדולה ולידו עמד שרפרף.
היא נפנתה להביט באישה המשתקפת במראה. המראה הפחיד אותה. שיערה החום והסבוך מסגר פנים לא מוכרות. חבורות עיטרו את שפתיה, וצבען היה כמעט זהה לזה של המגבות. רקתה השמאלית נראתה אדומה ונפוחה. באטיות, היא שמטה את הסדין. הראיות המוחשיות לכאב שחשה נגלו על כל גופה בצורת חבורות אדומות וסגולות. המראה חידש את מעיין דמעותיה. בנחישות פלדה, אחזה בידית דלת נוספת בתוך חדר האמבטיה. היא מצאה את השירותים.
חלוק קטיפה לבן נתלה בסמוך למקלחון. היא החליטה שמקלחת תגרום לה להרגיש טוב יותר וסובבה את הברזים כדי לכוון את טמפרטורת המים. פרץ מים רותחים היכה בעורה כשפסעה אל תוך החלל המרווח. היא חשה כאילו אלף מחטים דקיקות דוקרות את כתפיה שעה שהמים החמים שטפו את שריריה הדוויים. התחושה הייתה מענגת ומכאיבה כאחת היא הניחה למים להמשיך במתקפתם, ושריריה החלו להתרפות ככל שחלף הזמן והטמפרטורה נותרה גבוהה. ניחוחם הפרחוני והמתוק של השמפו ותחליב הרחצה תפסו את מקומם של ריחות ליל אמש. תחושת כוח מחודשת מילאה אותה בנחישות. איכשהו, היא תצא מהסיוט הזה בחיים.
קלייר החלה להגות תכנית כשניגבה את גופה החבול במגבת. היא תדבר עם אנתוני ותסביר לו שזאת פשוט טעות. הם יכולים ללכת איש-איש לדרכו, בלי שאלות ובלי האשמות. החלוק הרך חימם אותה, והעניק לה תחושת ביטחון מדומה.
האישה במראה נראתה טוב יותר; אבל שיערה הכהה צנח כעת בגלים סבוכים על כתפיה. בלי לחשוב, החלה קלייר לפתוח מגירות ושידות. בדיוק כמו הארון, היה חדר האמבטיה מצויד בכל הדרוש לאישה. לנגד עיניה נגלו מוצרי טיפוח יוקרתיים בשווי אלפי דולרים. היה שם הכול, מקרמים ועד עפרונות עיניים. מובן שהיו שם גם מגוון מוצרים לשיער. היא לבשה את החלוק של מישהי אחרת, ישנה במיטתה והתקלחה במקלחת שלה. שימוש במברשת שלה היה פסיק נוסף ברשימת הסגות הגבול. אבל לא עמדו בפניה הרבה ברירות אחרות.
כשפתחה שוב את דלת חדר האמבטיה, נדהמה לגלות מגש אוכל שהמתין לה על השולחן הקטן. היא התעלמה ממדקרות הרעב עד לאותו רגע. אלוהים יודע שהמחשבות על כל מה שקרה בלילה גרמו לבטנה להתהפך, אבל הניחוח שעלה מהצלחת המכוסה גירה את רעבונה. היא הרימה את המכסה וראתה חביתה מקושקשת מעלה אדים, טוסט ומנת פירות טריים. על המגש היו גם כוס מיץ תפוזים, כוס מים וקנקן קפה.
כעת, נינוחה יותר ושבעה בעקבות הרחצה והאוכל, החליטה קלייר שהיא זקוקה לעוד שינה. גם כך לא הייתה לה שום דרך להימלט כרגע. רק אז הבחינה שהמיטה הוצעה יפה, ושהסדינים הוחלפו. החדר נראה כאילו זוועות ליל אמש לא התרחשו מעולם. גופה סיפר סיפור אחר לגמרי. היא הסירה את כיסוי המיטה, התכסתה בסדיני הסאטן הרכים, שאפה לקרבה את ניחוחם הרענן והנקי, ועצמה את עיניה. זו לא הייתה הבריחה שקיוותה לה; רק הסחת דעת זמנית.
הנקישה על הדלת הסמוכה לאזור הישיבה העירה אותה. היא הייתה שקועה בחלום איפשהו, הרחק-הרחק מכאן. קול הנקישה והחדר הזר גרמו לה להתבלבל לרגע. כמה זמן ישנה? אור שמש, אף כי לא חזק כקודם, הוסיף לזרום אל החדר מבעד לווילונות. הנקישות הבאות החזירו אותה אל ההווה. נכון, היא הייתה אישה בוגרת בת עשרים ושש, אבל באותו רגע, החליטה קלייר לנהוג כפי שכל ילדה בת חמש הייתה עושה, והעמידה פני ישנה. היא שכבה דוממת במיטה, ושמעה את הדלת נפתחת.
היא פקחה את עיניה בזהירות וצפתה באישה שנכנסה אל החדר בשקט. היה קשה לדעת מהמקום בו שכבה, אבל היא נראתה גבוהה ממנה בכמה וכמה סנטימטרים, ושיבה זרקה בשיערה השחור. קלייר שיערה שהיא צריכה להיות בערך בגילה של אמה - אם הייתה עוד בחיים. כשהאישה ניגשה אל המיטה, היא זקפה את ראשה ואמרה, “אני מצטערת אם אני בחדר שלך.”
“לא, העלמה קלייר. זאת הסוויטה שלך, לא שלי. באתי לעזור לך להתכונן לארוחת הערב. שמי הוא קת’רין.”
קלייר התיישבה באטיות, נדהמת. למה לכל הרוחות היא התכוונה כשאמרה “להתכונן לארוחת הערב?” מישהו מחזיק אותה כמו אסירה באיזו סוויטת יוקרה, כל הגוף שלה מכוסה חבורות, והאישה הזאת אמורה לעזור לה להתכונן לארוחת הערב? “אני לא מתכוונת להישמע כפוית טובה. אבל למה את מתכוונת כשאת אומרת ‘להתכונן לארוחת הערב’?”
“מר רולינגס יגיע הנה לארוחת הערב בדיוק בשבע. הוא מצפה שתהיי מוכנה ולבושה בהתאם. הנחתי שאולי תזדקקי למעט עזרה.”
בהתחלה, קלייר פשוט לא הצליחה לעכל את דבריה. הוא רצה שתהיה לבושה בהתאם לארוחת הערב. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? “תקשיבי, אם את רוצה לעזור לי, תני לי לצאת מכאן.” קלייר השתדלה כמיטב יכולתה שלא להרים את קולה, אבל הפחד מאנתוני והאפשרות לברוח הפכו זאת למשימה בלתי אפשרית.
“העלמה קלייר, זה לא תלוי בי. אני כאן כדי לסייע לך בכל דרך שאוכל.” לא היה שום היגיון בדבריה. ובכל זאת, מתוך הייאוש שבמצבה, מצאה קלייר שהיא מאמינה לגברת הזאת מסיבה כלשהי. קת’רין המשיכה, “יש לנו רק שעה. אולי נתחיל בשיער שלך.”
התנהגותה הרגועה של קת’רין, שלא נרתעה כלל מהופעתה המבהילה או מנסיבות נוכחותה בחדר, השרו גם על קלייר רוגע מסוים. היא זכרה את החלטתה הנחושה במקלחת, נענעה את ראשה ודיברה בסמכותיות משכנעת, “קת’רין, תודה לך שהצעת לעזור, אבל אני לא מתכוונת להתלבש לקראת ארוחת הערב. למען האמת, אני בטוחה שיש כאן טעות. אני אצא מכאן בקרוב.” בזמן שהמשיכה לדבר, ניגשה קת’רין לארון וחזרה ממנו עם שמלת קוקטייל כחולה ונעליים תואמות. “אה, אין לי מושג של מי כל הבגדים האלה.”
“אבל, העלמה, הרי כולם שייכים לך. עכשיו, אנחנו באמת צריכות להתחיל להזדרז, וגם אם את לא מתכננת לאכול, את לא צריכה ללבוש משהו?” קלייר הבחינה שהיא מדברת באופן רשמי. היא לא הצליחה להתחקות אחר מוצאו המדויק של מבטאה. זה בהחלט לא היה המבטא הנפוץ בג’ורג’יה, שאף שהעריכה אותו, עמלה קשה כדי למחות כל זכר שלו כשדיברה.
קת’רין נטלה בעדינות את ידה של קלייר והוליכה אותה אל חדר האמבטיה. היא התיישבה בצייתנות ליד שולחן האיפור שעה שהחלה להבריש ברכות את שיערה. היא החליטה שלא להתווכח עם האישה האדיבה הזאת. עדיף שתשמור את האנרגיה שלה להתמודדות עם אנתוני.
“יש מוצרי קוסמטיקה במגירות שמולך. אולי תוכלי להתחיל עם האיפור בזמן שאסדר את שיערך.” ואז הוסיפה, “את מאוד יפה גם בלי זה, אבל אני מאמינה שזה יגרום לך להרגיש טוב יותר, אחרי שישנת רוב היום.”
קלייר הביטה בהשתקפותה. מראה עיניה, רקתה ושפתיה החבולות גרם לה להתחיל לבכות. אלה לא היו ההתייפחויות המרות של קודם, אלא פרץ דמעות שזלגו בשקט במורד לחייה.
“קדימה, העלמה, זה לא יעזור בכלל. מר רולינגס מעריך דייקנות. הבכי רק יגרום לאיפור שלך להימרח.”
“אני לא רוצה לעמוד מולו.” אחרי המשפט הנואש הראשון, קלייר היססה. היא לא הכירה את האישה הזאת. מובן שעבדה בשבילו. למה שתבטח בה? ואז התבוננה בהשתקפות - לא בשלה, אלא בזו של האישה העומדת מאחוריה. עיניה היו בצבע פלדה, אפורות ורכות. הבעת פניה לא הביעה מילוי חובה גרידא או רחמים, אלא חמלה. ייתכן שהיה זה רק הדמיון שלה, אבל מסיבה כלשהי, המילים המשיכו לזרום מפיה בשטף. “אחרי אתמול בלילה, אני מרגישה כל כך... מלוכלכת. את לא יודעת מה הוא עשה, מה הוא הכריח אותי לעשות. אני מתביישת מדי.” מילותיה נאמרו בלוויית דמעות, ואפה החל לדלוף.
קולה של קת’רין נעדר מכל שיפוטיות כלפי אנתוני או קלייר; הוא היה מלא ברצון להבין, כאילו חשבה שתוכל לקבל ממנה תשובות. “אני מכירה את מר רולינגס כבר זמן רב. האם קרה משהו אתמול בלילה שהוא לא רצה שיקרה?”
קלייר נענעה את ראשה. “לא. כל מה שקרה אתמול קרה כיוון שהוא רצה שיקרה.”
“אז אין שום סיבה שתרגישי נבוכה לעמוד מולו. כשתעשי משהו שהוא לא ירצה שתעשי, אז עדיף שלא תעמדי מולו.”
קת’רין ניגשה אל הארונית, נטלה מטלית רחצה, והרטיבה אותה בכיור. היא הגישה אותה לקלייר, שניגבה בצייתנות את פניה והחלה להתאפר. לא עבר זמן רב ושתיהן היו מרוצות מהתוצאה. החבורות הוסתרו היטב תחת שכבת מייקאפ ופודרה. השפתון הפך את הנפיחות לפחות בולטת. כשקת’רין נכנסה אל חדר הרחצה עם השמלה, הבינה קלייר שהיא עירומה לחלוטין מתחת לחלוק.
“אממ, אין לי כאן שום לבנים.”
“כן, העלמה, את זוכרת את החוקים של מר רולינגס?” בלי לחכות לתשובה, המשיכה, “בלי בגדים תחתונים, אף פעם.”
קלייר נאבקה בערפל של ליל אמש. היא לא הצליחה להבין מדוע היו הזיכרונות כה מעורפלים, אבל איכשהו, היא זכרה משהו על שיחה כזאת, או נכון יותר, דרישה כזאת. ושוב, זה כבר היה מגוחך לחלוטין. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? איך הוא מעז להציג דרישות כאלה, ולצפות שימלאו אחריהן?
קת’רין עזרה לה ללבוש את השמלה כדי שהאיפור ושהתסרוקת לא ייפגמו. אף על פי שבאותו רגע זה נראה בלתי אפשרי לחלוטין, נדרה קלייר בדממה: אני לא בטוחה איך או מתי, אבל אני אצא מכאן, אני אברח ממנו, ואחזור למקום שנשים לובשות בו תחתונים.
קת’רין חייכה אליה באישור כשנעמדה מול המראה. “מר רולינגס יהיה מרוצה. עכשיו אני חייבת ללכת; הוא יהיה כאן בעוד רגע.”
תזכורת הגעתו הממשמשת ובאה מוססה מעט מנחישותה של קלייר וכמו ינקה את האוויר מריאותיה. קת’רין הכירה אותו. אולי אם תישאר, הוא... קלייר לא ידעה איך לסיים את חוט מחשבתה. יהיה נחמד? ייתן לה ללכת? בכל אופן, היא הרגישה בטוחה יותר כשהאישה הזאת בסביבה.
“אולי תוכלי להישאר עד שיגיע?”
קת’רין לא השיבה, אבל הבעת שביעות הרצון שעל פניה התחלפה לרגע בעצב. קלייר הבינה מיד שמועד עזיבתה לא היה תלוי באף אחת משתיהן. היא תיאלץ להתמודד עם פחדיה לבדה; תיאלץ לפגוש את האיש שהתעלל ושלט בה אתמול בלילה. היא גם ידעה שהוא היה הדרך היחידה שלה לצאת משם. מסיבה זו ומסיבה זו בלבד, היא תעמוד מולו. “תודה לך שוב על העזרה. אני באמת בספק אם אהיה כאן מחר. הוא ואני נדון בזה במהלך ארוחת הערב.”
קת’רין הנהנה. הייתה זו הכרה בהצהרתה של קלייר, ולא אישור לנכונות דבריה. ואז היא יצאה מחדר האמבטיה. קלייר שמעה קול צפצוף חלש כשעזבה את הסוויטה. הוא הזכיר לה צליל שנשמע כשלוחצים על שלט של מכונית כדי לפתוח או לנעול אותה.
היא עדיין הייתה באמבטיה כששמעה שוב את הביפ החלש. לבה החל לפעום בקצב מטורף.
הוא לא דפק. הוא פשוט פתח את הדלת ונכנס. קלייר דמיינה אותו סורק במבטו את הסוויטה הריקה. אם תישאר בחדר האמבטיה, האם יבוא לחפש אותה בסופו של דבר? או שיעזוב? בזמן שניסתה להחליט מה לעשות, המתין הוא בדממה בחדר השינה. לקח לה דקה או שתיים, אבל בסופו של דבר, היא פתחה באטיות את הדלת ונכנסה אל הסוויטה.
היא נזקקה לכל טיפת כוח שנותרה בה כדי להדחיק את הפחדים שהשתוללו בקרבה וניסו לפרוץ החוצה. היא הייתה נחושה להסתכל לו ישר בעיניים ולנצח במשחק המוחות הזה. הדבר הראשון שראתה כשנכנסה לסוויטה היה העיניים שלו - עיניו השחורות והאפלות - שדמו לחללים ריקים או לחורים שחורים. שפתיו נעו. הוא דיבר, אבל קלייר שמעה רק את זיכרונות ליל אמש. היא ניגשה אל ארון הספרים בפינה המרוחקת של הסוויטה, וניסתה לאזור עוז.
נחישותה המזויפת התפוגגה כשהסתובבה וראתה את עיניו נעוצות בה. ואז, כמעט בן-רגע, הוא היה שם, ממש מולה. קרבתו גרמה לבטנה להתכווץ. תחושת הבחילה האיומה שחשה קודם עלתה בה שוב.
ידו הגדולה לפתה את סנטרה, ומשכה את עיניה ואת פניה אל עבר החללים הריקים והאפלים. קולו החזק היה עמוק, איטי וסמכותי, “שננסה את זה עוד פעם.” זו לא הייתה שאלה, אלא הצהרה. “נהוג לענות כשמברכים אותך לשלום. אמרתי ערב טוב.”
ברכיה של קלייר פקו למגעו. היא רצתה לצעוק, לרוץ, אבל לא הרשתה זאת לעצמה. אם לא תצליח להיות חזקה, תוכל לפחות להחזיק מעמד ולא להתעלף. “אני מצטערת. אני חוששת שאני לא מרגישה טוב.” ידו הוסיפה לאחוז בסנטרה, והיא ידעה שהוא מרגיש איך גופה רועד.
הוא חזר, “ערב טוב, קלייר.” הפעם, המילים היו מודגשות יותר. עיניו היו קרות כל כך. היא לא הצליחה לפענח את מבטן, ורק הביטה אל עומק האפלה האינסופית שעמדה בהן.
“ערב טוב, אנתוני.” היא יכלה לספר לעצמה שנשמעה חזקה, אבל זה לא היה נכון. באותו רגע, נפתחה הדלת שוב, וצעיר שהדף עגלת הגשה הביא להם את ארוחת הערב. קלייר החלה לפסוע בכיוון השולחן, אבל ידו של אנתוני לפתה את זרועה ועצרה בעדה. היא נפנתה לאחור והביטה בו, התבוננה היישר בעיניים האלה. הוא שלח את ידו השנייה, הרים את שמלתה וחפן את ישבנה.
ההלם שבעקבות המגע הפך במהירות לכעס. עיניה הירוקות ירו ברקים, וצווארה התקשח. “מה לעזאזל...” הדחף הורה לה להשתלח בו, אבל אחיזתה של היד שלפתה את זרועה התהדקה, וגרמה לה לשכוח מה רצתה לומר.
“אני רואה שאת מסוגלת למלא אחר חוק אחד לפחות. שנאכל?” אחיזתו התרופפה כשקולו עבר לנימה נינוחה יותר לכאורה.
הוא משך עבורה את הכיסא הסמוך לשולחן האינטימי. היא בחנה את ההצגה: הכול נראה כל כך יפה, אבל זה היה בסך הכול נשף מסכות אחד גדול. האוכל הדיף ריח נפלא, אבל קיבתה של קלייר לא אפשרה לה לאכול. כל שיחות המוטיבציה שערכה בינה ובין עצמה - תעמדי על שלך, אל תוותרי לו - התבררו כחסרות תועלת. לכן פשוט ישבה בנימוס, שיחקה עם המזון שבצלחתה והנהנה בתשומת לב.
כשבחנה את ארוחת הערב, הרגישה שמשהו חסר שם, אף שלא הצליחה לשים עליו את האצבע. הצעיר מזג מים לכוסותיהם, אבל כדי להפוך את נשף המסכות למושלם, היה צריך להימזג גם יין בארוחת ערב שכזו. יין, או אולי שמפניה.
ואז, ממש כאילו קרא את מחשבותיה, העיר אנתוני, “אני לא אוהב לשתות אלכוהול. זה מקהה את החושים.”
מיד חשבה כמה טוב יהיה להוריד איזה שוט של ג’ק דניאלס. אנתוני התענג בבירור על אי הנוחות שחשה. “את לא אוהבת את האוכל?”
“אני כן. אני מניחה שאני פשוט לא רעבה.”
“שמעתי שהיום אכלת רק ארוחת בוקר. אני מציע שתאכלי. את תזדקקי לכוח.” הוא לקח נגיסה נוספת ושלח אליה חיוך שלא הגיע אל עיניו.
קלייר השתמשה בכל טיפת אנרגיה שנותרה בה כדי להישאר במקומה ולא לנוס על נפשה. היא שמעה את הצליל העמום כשהמלצר עזב את החדר וידעה שהדלת נעולה.
נראה שליל אמש היה רק המבוא. ברגע שסיים לאכול, הוא קם על רגליו ולקח את ידה. הרעד בגופה החריף כשנעמדה. הוא חייך והחזיק בה כמטווחי זרוע כששאל, “את בחרת ללבוש את השמלה הזאת הערב?”
“לא, קת’רין בחרה אותה.” היא נותרה זקופה ודרוכה, אף שידעה שלא יתחשב ברצונותיה.
“כן, היא מכירה אותי טוב מאוד. עכשיו תורידי אותה.” שום דיבורים מתוקים, שום נשיקות, שום דבר. רק דרישה לפשוט את שמלתה. קלייר לא זזה. היא נעצה בו את מבטה ואחר כך השפילה את עיניה אל הרצפה.
היא לקחה נשימה עמוקה, שבה להביט בו ואמרה, “אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על זה - “ בתנועת בזק, נשרה השמלה מכתפיה כשקרע את הבד היקר מגופה. קלייר עמדה המומה. רק נעלי העקב נותרו על רגליה.
“כנראה שאת לא זוכרת את כל החוקים. חוק מספר אחד הוא לעשות מה שאני אומר לך.”
הרעד החריף כשדמעות זרמו במורד שמורות עיניה הצבועות. שום הגה לא בקע מפיה. וזה היה בסדר, כי לאנתוני היו תכניות אחרות בשבילו. הוא הדף אותה מטה, הורה לה לכרוע ברך, ופתח את רוכסן מכנסיו. היא הבחינה מיד שגם הוא ציית לחוקים: בלי תחתונים. הוא לא דיבר, רק הצמיד אליו את ראשה בגסות. בהתחלה, ניסתה להיאבק ולסגת מפחד להיחנק, אבל הוא שילב את אצבעותיו בשיערה והניע את ראשה כפי רצונו. מאותו רגע, הערב נמשך עד אחת לפנות בוקר.
כשעזב אנתוני לבסוף את החדר, היא השליכה מעליה את השמיכות, חטפה את החלוק, ומיהרה אל הדלת. ידה לפתה את הידית האפורה והחלקה. היא משכה בכל כוחותיה. היא לא זזה. היא אגרפה את ידה והלמה על הדלת שוב. ידה פעמה בכאב, אבל איש לא ענה. התשובה היחידה שזכתה לה הייתה דממה מאיימת.
קלייר גיששה בעיוורון אחר משהו, כל דבר. אצבעותיה נתקלו באגרטל הפרחים. היא תפסה בו והשליכה אותו על הקיר. הבדולח התנפץ, והכתים את הקיר ואת השטיח בשברי זכוכית ומים. הפרחים, שמקור המים שלהם נגזל מהם, היו מוטלים בערבוביה על הרצפה, שם יקמלו וימותו. קלייר קרסה תחתיה, דמעותיה זרמו ללא מעצורים. היא נכנעה לתשישות ולייאוש ונרדמה על הרצפה.
*
למחרת בבוקר, נכנס אנתוני לסוויטה. צליל הביפ וקול הדלת הנפתחת העירו את קלייר בבהלה. היא קמה על רגליה, ועיניהם נפגשו. הוא סקר את החדר: מנורה הפוכה ליד המיטה, צעיף קשור לאחד מעמודיה, והאגרטל השבור בסמוך לרגליהם. “בוקר טוב, קלייר.”
“בוקר טוב, אנתוני,” אמרה בנחישות רבה יותר מכפי שהצליחה לגייס אתמול בערב. “אני רוצה שתדע שהחלטתי ללכת הביתה. אני יוצאת מכאן היום.”
“את לא אוהבת את תנאי המגורים שלך.” עיניו השחורות זהרו כשחיוכו התרחב. “אני לא חושב שתצאי מפה מהר כל כך. יש בינינו חוזה כובל מבחינה חוקית.” הוא שלף מפית של בר מכיס חליפתו. “עם תאריך וחתימה של שנינו.”
קלייר בהתה, המומה, שעה שהמחשבות החלו להשתולל במוחה. הסיטואציה כולה הייתה כה הזויה שהיה קשה להאמין שהיא אמיתית. איזה אדם שפוי בדעתו חושב שמפית מאיזה בר היא חוזה מחייב מבחינה חוקית? ואפילו אם זה היה נכון, והסיכויים לכך שאפו לאפס, לא יתכן שהוא מעניק לו את הזכות להתעלל באדם, להשפיל אותו, או לדון אותו לעבדות. מוכת אלם, היא פשוט בהתה בו. לא היו לה מילים.
אנתוני המשיך, “אולי את לא זוכרת. את הסכמת לעבוד בשבילי, לעשות כל דבר שאני מוצא אותו הולם או מענג, בתמורה לזה שאשלם את כל החובות שלך.”
ראשה הלם. היא זכרה משהו בקשר למפית, אולי הצעת עבודה, אבל הכול נראה מעורפל. חוץ מזה, היא מעדיפה להישאר עם חובות ולעבוד משמרות כפולות או משולשות בבר לפני שתסכים לזה!
“נראה שהיית עסוקה במהלך עשרים ושש השנים האחרונות. כולל השכלה, שכר דירה, חובות בכרטיסי אשראי ומכונית, הצלחת לצבור חוב של למעלה מ-215,000 דולר. ההסכם הזה נחתם ב-15 למרץ, ובדיוק כמו בכל חוזה כובל אחר, לך או לי היו שלושה ימים להתחרט ולסגת. היום ה-20 למרץ. נכון לעכשיו, אני הבעלים שלך, עד שתגמרי לשלם את החוב. את לא תעזבי עד שההסכם שלנו ימולא עד תומו. וזה סוף הדיון.”
הרעד שב ביתר שאת כשהייאוש סגר עליה. היא הצליחה לומר איכשהו, “זה ממש לא סוף הדיון! זה מגוחך! שום חוזה לא נותן לך את הזכות לאנוס אותי! אני הולכת!” היא העיפה מבט בדלת המובילה אל המסדרון. היא הייתה במרחק מטרים ספורים ממנה ונשארה פתוחה בדרך נס. בלי כל אזהרה, פגשה ידו של אנתוני בלחייה השמאלית וגרמה לה לעוף לקצהו השני של החדר. הוא התקדם באטיות אל המקום בו שכבה. הוא לא טרח להתכופף, ופשוט התבונן בה מלמעלה. הוא חזר, “יכול להיות שהזיכרון שלך ישתפר עם הזמן. נראה שיש לך בעיות עם זה. תרשי לי להזכיר לך שוב, חוק מספר אחד הוא שאת תעשי מה שאני אומר לך. אם אני אומר שהדיון נגמר, הוא נגמר.” הוא הרים את המפית והכניס אותה לכיס הז’קט של חליפתו. “ובחוזה המחייב בינינו כתוב בבירור ‘כל דבר שאני מוצא אותו הולם או מענג’, וזה אומר שאין כאן שום אונס. הכול נעשה בהסכמה.”
הוא יישר את ז’קט החליפה שלו, החליק את עניבתו, והוסיף ממרום קומתו: “החלטתי שעדיף שלא תעזבי את הסוויטה שלך במשך זמן-מה. אל תדאגי. יש לנו הרבה זמן: זמן בשווי 215 אלף דולר.” הוא פנה לצאת מהחדר, וקול הזכוכית המתנפצת הדהד תחת המוקסינים של גוצ’י. נימת קולו המאיימת והמאופקת החרידה את קלייר יותר מהמילים שאמר. הוא דיבר בסמכותיות כה רבה, שלא נותר בה כוח לנוע או לדבר.
“אני אודיע לצוות שתוכלי לקבל את ארוחת הבוקר שלך אחרי שתנקי את כל הזכוכיות.” הוא נעלם מאחורי הדלת הלבנה והגדולה.
קלייר שמעה את הצפצוף ואת המנעול כשהניחה לידה לתעות אל לחיה הצורבת. הדממה המוחלטת שבה לסגור עליה כשהחלה לבחון את הבלגן סביבה. אף שהייתה זו מחאה קטנה ושולית, שמעה את עצמה אומרת, “אני מעדיפה למות מרעב ולא לנקות את זה.”
זמן-מה לאחר מכן, מצאה את עצמה זוחלת על הרצפה ומלקטת רסיסי בדולח. דמעות זלגו מעיניה והיא משכה באפה. היא סיימה לאסוף את מרבית החתיכות הגדולות יותר כשהבחינה בדם שעל חלוקה. היא בדקה ומצאה שמקורו בחתך על ידה. ראייתה המעורפלת בשל הדמעות הקשתה עליה לאתר ולשלוף את רסיס הזכוכית. לפתע, גרם לה קול הצלצול המוכר לפנות אל הדלת, מבועתת שמא חזר.
אבל הייתה זו קת’רין. היא נכנסה והסתכלה על סביבותיה, ואז הנידה בראשה. “העלמה קלייר, תני לי לנקות את זה. את עוד תחתכי את עצמך.”
“נראה לי שכבר עשיתי את זה.” קלייר הראתה לה את ידה. קת’רין הובילה אותה בעדינות רבה אל חדר האמבטיה ושלפה את הרסיס. אחר כך, ניקתה וחבשה את הפצע. כששבו אל הסוויטה, כל הראיות למאורעות ליל אמש נעלמו כלא היו. החדר היה נקי, בלי מנורות הפוכות, בלי צעיפים, והאגרטל נעלם. על השולחן הונח מגש אוכל.
קלייר ניגשה אל השולחן ואכלה בצייתנות את ארוחת הבוקר שלה - לבדה. תחושת ייאוש משתקת מילאה את חזה. היא הייתה לכודה, לבדה, ולא היה לה מושג מה לעשות.
סבתא שלה נהגה לומר שנקודת מבט רעננה תמיד עוזרת. קלייר החליטה להתקלח שוב, ואז, קיוותה, תצליח לחשוב על משהו.
השלכות 2 – אמת
פרולוג
נראה כי אפילו אירוע זעיר כמו משק כנפיו של פרפר עשוי, בסופו של דבר, לגרום לסופת טייפון בקצה השני של העולם.
תיאוריית הכאוס
צמיגי השברולט אקווינוקס שלהם קיפצו על הכביש השחוק שכולו אספלט מבוקע של רחוב בריסטול. ריץ’ בוזלי בחן, מבעד לשמשה הקדמית, את הסימנים שהעידו על כך שהעיר גוועת ותהה אם כך הרגיש המערב הישן כשהחלה הבהלה לזהב. דונמים רבים של בטון מגודר נפרשו משני צדיו של הרחוב המתפורר. היו זמנים, בימי הזוהר של פלינט, מישיגן, שבהם מכוניות גדשו את מגרשי החניה האלה בכל שעות היממה. עובדים מילאו את המפעלים האלה בשלוש משמרות בכל יום. היום המקום היה דוגמה מובהקת של התפוררות עירונית.
בשנת 1908 ג’נרל מוטורס חנכו את המטה החדש שלהם בפלינט. דורות של עובדים חלפו בדלתות האלה; כל דור האמין שיצליח אף יותר מקודמיו. גל ההצלחה הזה דוכא על ידי משבר הנפט של שנות השבעים וסגירת המפעלים בכל רחבי המדינה בשנות השמונים.
אבל כמו גשם על פני אדמה חרבה, בראשית המאה החדשה חזרה רוח אופטימית לנשב בפלינט. ג’נרל מוטורס השקיעו שישים מיליון דולר בשדרוג המפעל. יותר מאלפיים פועלים זמניים ועוד מאה ושמונים פועלים בשכר קבוע עבדו במפעלים שעל פניהם חלפו. עבודה הגונה בשכר הוגן. גן העדן של אנשי הצווארון הכחול נמלא שוב המולה ופעילות.
בחלק האחרון של העשור הראשון, תעשיית המכוניות התמוטטה. כמה מפעלים שעמדו בפני סגירה ניצלו בזכות משקיעים פרטיים. אנשי (ונשות) עסקים העניקו תקווה למי שכבר אבדה תקוותם; אבל המצילים האלה נזקקו לעזרה. העובדים הסכימו להורדה בשכרם, וחלום ההצלחה הגדולה הוחלף בצורך ב“משהו“. הממשל במישיגן העניק הקלות מס בניסיון נואש לאפשר למפעלים להמשיך לפעול ולהעניק לעובדים תחושת ייעוד.
בתום תקופת הקלות המס נתבקשו הפועלים לעבוד תמורת שכר נמוך אף יותר. זה היה צעד חסר תועלת: הכלכלה לא יכלה לתמוך במוצר. השיקולים היחידים היו שיקולי רווח והפסד. לגברים ולנשים שישבו במשרדי מנהלים אטומים, במרחק קילומטרים מכל מפעל, לא הייתה סיבה להתאמץ ולשמור את שערי המפעל פתוחים, והם קיבלו החלטות בהתנשאות. התוצאה ניכרה היטב במה שנפרש לעיניו של ריץ’: בניין אחר בניין - ריקים, שלדים מתפוררים של מה שהיה פה פעם.
ריץ’ חשב על ההצעה שהציע אביו לאחרונה. האפשרות לחזור לגור באיווה הרגישה לו כמו תבוסה. אחרי הכול, האם עסקי הבנקאות באיווה משגשגים יותר מאשר במישיגן? המשבר הכלכלי השפיע על ארה“ב כולה. ריץ’ ואשתו, שרה, האמינו בעיר הזאת. הם היו מוכנים לעבוד כדי להפוך אותה למקום טוב יותר בעבור בנם וילדיהם העתידיים.
ריץ’ הגניב מבט הצדה וחייך אל אשתו המקסימה, שהייתה שקועה בקריאת כתב עת. “איך את יכולה לקרוא כשאנחנו מקפצים ככה?“ השיער שלה, שבדרך כלל היה מעוצב בקפידה, הציץ מתוך פתח בכובע הבייסבול שלה, וחליפת העסקים הרגילה שלה הוחלפה בג’ינס ובחולצת טריקו של הטייגרס. זאת הייתה השנה הראשונה שבה הבן שלהם שיחק בייסבול, בליגת המתחילים. עבודת צוות הייתה העיקר שם, יותר מבייסבול, ואם הייתם שואלים את השחקנים הם היו מודים שהעניין היה בעיקר החטיפים המתוקים שקיבלו בסוף כל משחק. שרה אפתה להם קאפקייקס - וקלעה בול לטעמם.
“המאמר הזה פשוט מדהים אותי כל כך.“
“מה את קוראת?“
“’וניטי פייר’. זה סיפור השער מלפני כמה חודשים. שכחתי שהשארתי פה את הגיליון הזה. הרגע מצאתי אותו.“
ריץ’ הנהן; זה לא עניין אותו.
שרה המשיכה. “זאת כתבה על אשתו של אנטוני רולינגס. אבא שלך לא היה בחתונה שלהם?“
“כן, אני חושב שכן. זה אחד היתרונות בלהיות ריצ’ארד בוזלי, המושל הגדול של איווה. מתחככים בכל התורמים הגדולים.“
“אני זוכרת שהוא אמר על זה משהו. זה נשמע מדהים.“ שרה מלמלה, “החתונה התקיימה באחוזה שלהם, זה אומר שאבא שלך היה באחוזה שלהם?“
“אני משער. זה לא ממש מעניין אותי.“
“למה לא? אומרים פה ששניהם עוסקים בעבודות למען ארגוני צדקה. ידעת שכשהם נפגשו אשתו הייתה ברמנית?“
“האיש הזה עושה כסף מפגיעה באנשים אחרים.“
“זה לא נשמע ככה. הם מתארים סיפור אהבה מדהים. אתה מתאר לעצמך איך זה להיות מטאורולוגית מובטלת שעובדת כברמנית, ופתאום להתאהב באחד המיליארדרים הגדולים במדינה?“
“ומאיפה את חושבת הגיעו המיליארדים האלה?“
“כתוב פה משהו על האינטרנט.“
“כן. אבא שלי אומר ששם כל זה התחיל. אנטוני רולינגס הצליח למנף את ההתחלה הזו וליהנות ממצוקתם של אחרים. הוא באופן אישי גרם לפיטורים של כל כך הרבה אנשים, שהיה אפשר למלא בהם את בתי החרושת האלה.“
“הוא גם מעסיק כל כך הרבה אנשים, שאפשר למלא בהם את בתי החרושת האלה.“ שרה נעצה את מבטה בנוף החרב. “אני חושבת שאנשים פשוט מקנאים בו. כלומר, אני בטח מקנאה בו. איזו אישה לא הייתה רוצה לקבל פתאום את חייה של קלייר רולינגס?“
קולו של בנם ניער את בני הזוג ממחשבותיהם. במקום לשקוע בהרהורים על ההתפוררות העירונית והכלכלה הלאומית, ריץ’ ראה את השיער הבלונדיני, המלא תקווה, במושב האחורי. “אבא, אני צריך פיפי.“ ריאן הביט באביו מבעד למראה האחורית בעיניים גדולות ומלאות תחינה.
“ריאן, אנחנו כבר מגיעים הביתה. אתה יכול לחכות.“
“לא, אבא. אני לא יכול. אני חייב פיפי, עכשיו!“
עיניו של ריץ’ פגשו את מבטה של אשתו. ההבעה על פניה אמרה לו את מה שכבר ידע; זאת לא שכונה שאפשר לעצור בה. אם רק יתקדמו עוד קצת, הם יגיעו לאזור הרבה יותר בטוח; אלא שקולו של ריאן הפך ליבבה, והרגליים שלו נעו באי נוחות. “אני רואה תחנת דלק. תעצור, ב־ב־ק־ש־ה!“ המילה האחרונה נמתחה בכוונה.
בניגוד גמור לשיקול דעתו, ריצ’ארד בוזלי השני עצר את האקווינוקס בחניה שלצד הכביש המהיר ופנה אל אשתו. “אני אלך אתו. חוץ מזה, עכשיו אמצע היום ואין כאן הרבה אנשים.“
שרה חייכה והתירה את חגורת הבטיחות שלה. “טוב, חבר’ה, בואו נגמור עם זה מהר ונחזור לכביש. מחכה לנו משחק כדורסל שרצינו לראות. הקלטתי את כולו. ריאן, אתה חייב לראות את עצמך חוטף שם בגדול!“
דלתות הזכוכית הגדולות היו מכוסות בשכבה עבה של טינופת וטביעות אצבעות. ריץ’ סקר את פנים המקום וחיפש בעיניו את השירותים. ריח של נקניקיות שבושלו עד לצמיגות של גומי הציף את חושיהם. החדר היה עמוס במדפים שעליהם היו מפוזרים פריטים שונים שנועדו למכירה עד שלא נותר ביניהם מעבר. בוץ וטביעות אצבעות שנראו בלינוליאום המחורץ סימנו סוג של נתיב מעבר. ריץ’ הביט בקופה וראה עמדה קטנה ולא מאובטחת. הוא בחן את ריבוע הזכוכית בחוסר אונים, אבל ראה שם רק כיסאות ריקים ואז שם לב שמגירת הקופה פתוחה לרווחה.
“אבא, מצאתי את השלט,“ קולו של ריאן פילח את האוויר הסמיך והדומם.
קולות צעדים עלו פתאום מהמסדרון שבו נמצא חדר השירותים. יש רגעים - למשל כשתינוק שזה עתה נולד פולט מפיו קריאת בכי ראשונה - שבהם הזמן כאילו קופא באוויר, כאילו תנועת האלקטרונים מאטה, הפרוטונים מרפים מכוח המשיכה שלהם והאטומים כבר לא חוברים יחדיו לחומר. יש אירועים שמתרחשים במהירות הבזק; כמו ברק שאי אפשר ללכוד בעדשת המצלמה. ורגעים אחרים שבהם הכול מתמזג.
גבר עבה גוף התקרב אליהם, פניו מוסתרות במסיכת סקי שחורה. המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של ריץ’ הייתה - יולי עכשיו, למה שמישהו ילבש מסיכת סקי? ואחרי חלקיק שנייה הכתה בו ההבנה. “תברחו! רוצו אל המכונית!“ המילים נפלטו מפיו בבהילות ובקול סמכותי.
שרה הייתה שקועה בחיפוש אחרי הארנק שלה, אבל קולו של בעלה דחף אותה לברוח מיד. היא תפסה במהירות את ידו הקטנה של בנה והסתובבה לעבר דלת הזכוכית המטונפת. רעש הירייה המהדהד היה חטוף כל כך, שהיא - ולמרבה המזל גם ריאן - לא הספיקו לראות את בעלה צונח. הדבר האחרון שמישהו מהם ראה היה קילוחי הנוזל האדום, הדם שלהם, שכיסה בשכבה נוספת את הטינופת שעל הרצפה והחלונות.
*
חודשים לפני כן, ובמרחק קילומטרים רבים, מנהל עסקים בחר לסגור מפעל לעיבוד מתכת שלא נשא רווחים. ההחלטה הזו הניבה אלפי פועלים מובטלים. אחד מהם היה אב יחיד לילד חולה. ברגע של דיכאון, האב המובטל החליט שהאפשרות היחידה שלו לשלם את ערימת החשבונות שהצטברה כתוצאה מהטיפולים הרפואיים ולהציל את בנו היא לבצע פשע. לאחר כמה מעשי שוד, כשגילה כמה מושך הכסף וכמה קל להשיג אותו, הוא מצא את עצמו במקצוע חדש...
השלכות 3 – הרשעה
הבהרה
זהו הספר השלישי בסדרת ״השלכות.״ מומלץ לקרוא את הספרים על פי הסדר. סדרת ״השלכות״ מכילה תוכן אפל למבוגרים. למרות שלא נעשה כאן שימוש רב בתיאורים ובפרטי פרטים, התוכן מכיל רמזים לחטיפה, לאונס ולהתעללות - גופנית ונפשית. אם אינכם מסוגלים לקרוא תכנים כאלה, אנא אל תרכשו את הספר. אם אתם מסוגלים להיכנס לעולם הבדיון הזה, ברוכים הבאים ואני מאחלת לכם חוויה נעימה!
פרק 1
- קיץ 2016 -
הרוע שתיצרו יביא בסופו של דבר הרס.
לא ניתן להימלט מהשלכותיהם של מעשים.
- לאון בראון
האישה עמדה בדממה, מוסתרת בין צלליהם של העצים הגבוהים. הרוח שנשבה באיווה רשרשה בעלים שמעל לראשה, והיא הביטה מרותקת בילדים שהתרוצצו סביב, בגינה הציבורית המטופחת. למרות שרבים מהילדים נאבקו על הזכות להשתמש בסולמות ובמתקנים, תשומת הלב שלה הייתה נתונה לילדה יפהפייה כהת שיער ולילד קטן בלונדיני, ששיחקו בארגז החול. היא ראתה את הילדים מספר רב של פעמים בעבר, ותמיד ממרחק. היא ידעה שהילדה הקטנה כמעט בת שנתיים וחצי ושהילד היה כמעט בן שנתיים. היא מתחה את כתפיה והחליטה שהיום היא סוף־סוף תעז לדרוש, להתמודד עם המחסום שעמד בפניה, ותבטא בקול את בקשתה.
לילדים לא היה מושג מי היא או למה היא נמצאת שם. אבל אין ספק שהאישה עם עיני הנץ של אם או דודה, האישה שעקבה אחרי כל תנועה של הילדים, לא רק תזהה אותה, היא גם לא תהסס לגרש אותה או לקרוא לרשויות.
אחרי שאיפת אוויר עמוקה, הסופרת של רב המכר על פי ה״ניו יורק טיימס״ מרדית’ בנקס הגיחה מבין הצללים אל אור השמש. ככל שהתקרבה אל מטרתה, כך התעצמה בה החרדה. זה לא יהיה קל. אמילי ונדרסול הבהירה לה שהיא לא רוצה שהילדים ייחשפו לקרקס התקשורתי. התקשורת כבר חשפה יותר מדי סודות משפחתיים - סודות שלטובתם היה כדאי להותיר חבויים.
מרדית’ התקרבה אל הספסל בפארק, כשעיניה הסורקות ללא הרף של אמילי ננעצו בה ומבטיהן הצטלבו. אמילי לא הספיקה למחות בקול לפני שמרדית’ מיהרה בריצה אל הספסל ונגעה בשרוולה של אמילי. ״אמילי, בבקשה, תני לי לדבר. בבקשה... תני לי להשלים את הסיפור שלי.״
אמילי הסירה את עיניה מהילדים לרגע, ונעצה את מבטה במרדית’. עיניה הירוקות בערו בהתרגשות. גבה התיישר והיא מיהרה לסנן מילים טעונות באיבה. ״אין לך רשות להתקרב כך אליי או אליה. הוצאתי צו הרחקה נגד כל אנשי התקשורת.״
״אני יודעת, אבל אני לא סתם אשת תקשורת. אני חברה של קלייר. הייתי,״ הוסיפה מרדית’ בכנות. ״בבקשה, אני רוצה שהעולם ישמע את המשך הסיפור שלהם.״
אמילי רכנה לעברה ואמרה בקול עוין עוד יותר. ״את לא חושבת שסיפרת כבר מספיק? יום אחד אני איאלץ להסביר לה את מה שכתבת בספר שלך. את לא חושבת שגרמת די נזק? או שאולי רק הכסף מעניין אותך? אני בטוחה שחשיפת עוד מידע פרטי ימכור עוד ספרים.״
נימת קולה של אמילי לא מצאה חן בעיני מרדית’. למרות שהיא ידעה שמגיע לה, היא לא התכוונה להרשות לה להפריע לה להשיג את מטרתה. אחרי הכול, עצם השיחה הזו עם אחותה של קלייר הייתה יותר מששיערה שאי פעם תצליח להשיג. ״אני מקווה שאת יודעת שזה לא קשור למכירת ספרים. קלייר היא שפנתה אליי עם הסיפור שלה. היה לנו הסכם ואני עמדתי בתנאים. אני לא מכחישה שהרווחתי הון מהסיפור שלה. מה את רוצה שאומר? שאתרום את ההכנסות מהמשך הסיפור לניקול? בשמחה, אבל שתינו יודעות שלא חסר לה כסף.״
אמילי נשאה את מבטה אל הילדה הקטנה כהת השיער שהתקרבה אליהן בריצה. נוכחותה של האישה הזרה לא הפריעה לניקול לדבר בקול רם וברור: ״אימא,״ אמרה וטלטלה את ראשה הקטן. ״כלומר, דודה אֶם. מייקי לא חולק אתי. אני רוצה את ה...״
מרדית’ נעצה את עיניה, מהופנטת, בתווי פניה של הילדה הקטנה. השיער הכהה והארוך שלה היה קשור בשתי קוקיות, שהיטלטלו מצד לצד כשרצה. עורה הבהיר הדגיש את לחייה השזופות ועיניה החומות הכהות בהקו באור השמש. מרדית’ זיהתה את העוצמה במבטה של הקטנה, את השילוב המושלם בין הוריה; אבל את הנחישות וההגייה המדויקת של הקול הדקיק היא ללא ספק קיבלה מאביה.
מרדית’ מעולם לא התקרבה כל כך לבתם של אנטוני וקלייר. היא רצתה בכל לבה למשוך את הילדה הקטנה אל בין זרועותיה ולחבק אותה בכוח - כל מה שהיה יכול להפוך את עולמה של הבת של קלייר לטוב יותר.
בעוד אמילי עסוקה בהשכנת שלום בין הילדים, מרדית’ חשבה על האירועים שהביאו את כולם עד הלום - האירועים ששינו את חייה של ניקול לעד. מרדית’ זכרה את קלייר ניקולס של פעם, הבחורה חסרת הדאגות שברחה משיעורים בקולג’ כדי לבלות את היום בפארק. היא נזכרה באישה שתיארה באוזניה את הפרטים המזוויעים של החיים שהיא מעולם לא רצתה ושלא הגיע לה לחיות, והיא נזכרה בפעם האחרונה שבה נפגשו - לפני כמעט שלוש שנים.
קלייר יזמה את המפגש ביניהן. היא רצתה לדבר על ספרה של מרדית’, ״חיי כפי שלא נראו מעולם״. קלייר רצתה לעצור את פרסומו. מרדית’ נזכרה לרגע ברושם שעוררה קלייר: מאושרת סוף כל סוף, וללא ספק גם מאוהבת. הן אכלו ארוחת צהריים בשיקגו וקלייר פתחה בפניה את לבה, דיברה על החרטות שלה, וגילתה לה שהיא בהיריון. מבחינתה של קלייר זאת הייתה הפגנת אמון יוצאת דופן. ההיריון שלה טרם הוכרז פומבית, אבל במהלך הארוחה המשותפת, קלייר הפקידה בידי חברתה הוותיקה את החדשות האחרונות. אין ספק, זה היה יכול לספק כותרות מרעישות, אבל מרדית’ לא התכוונה להדליף את המידע. היא כבר עוללה את זה לחברתה פעם בעבר, וההשלכות של אותה רמייה ירדפו את מרדית’ לנצח.
לרוע המזל, למרדית’ לא הייתה כבר השפעה על פרסומו של הספר; הוא הופקד בידיו של המו״ל, עם הנחיות ברורות. קלייר הציעה לא מעט כסף כדי להסתיר את הסיפור - לנצח. היא חששה שיום אחד הילד שלה יגלה את האמת מאחורי המפגש של הוריו, וקלייר לא רצתה שזה יקרה.
מרדית’ הבטיחה לקלייר שתנסה. והיא אכן ניסתה.
ואז, פחות מחודש לאחר מכן, קלייר נעלמה. הסעיף המתאים בחוזה שלהן מומש מיד. הספר פורסם בתוך זמן קצר. מאמציה של מרדית’, כמו אלה של סוללת עורכי הדין של רולינגס, לא הצליחו למנוע את פרסומו של הספר. מיד עם צאתו לאור, ״חיי כפי שלא נראו מעולם״ נכנס לרשימת רבי המכר ושבר את כל שיאי המכירות.
מרדית’ קיוותה שכשתכתוב את המשך הסיפור, היא תוכל לספר את השתלשלות המאורעות ואולי - אולי - יום אחד ניקול תבין מה קרה.
קולה של אמילי החזיר את מרדית’ למציאות. ״התשובה היא ‘לא’, ואם תפרסמי מידע כלשהו על ניקול, אדאג שתשלמי קנס, ובעזרת בעלי אדאג שיעצרו אותך.״
״אני לא כאן כדי לחשוף את ניקול,״ המשיכה מרדית’. ״אני כאן כי אני רוצה לדבר עם קלייר. האנשים במתקן אוורווד אמרו שכל המבקרים צריכים לקבל אישור ממך; לכן אני מבקשת את רשותך.״
אמילי הזדקפה במקומה. ״גברת בנקס, אני לא ממש מבינה איזה חלק בשיחה הזו לא שמעת או לא הבנת, אבל התשובה היא ‘לא’.״ מרדית’ לא הספיקה לענות לפני שאמילי המשיכה, ״חוץ מזה, זה לא יועיל לך. קלייר לא יכולה לספר לך את סיפורה. היא לא יכולה לענות על שאלותייך.״
״אז תני לי רק לדבר אתה.״
״את לא מבינה? היא לא מסוגלת לדבר עם איש.״
״אנשי הצוות לא אמרו שהביקורים הוגבלו בגלל מצבה. הם אמרו שאת זו שמתעקשת להגביל את הביקורים.״
״גברת בנקס, אני נשבעת לך, אם אני אקרא על זה בחדשות, אני ארדוף אותך בעצמי. את מבינה?״
מרדית’ הנהנה וענתה, ״אני רוצה לעזור לקלייר. באמת. אני רוצה לחשוף את האמת, כדי שהעולם ידע מה קרה.״
אמילי המשיכה, ״אני מספרת לך את זה רק בגלל שאחותי ראתה בך חברה. חלק מהרופאים קוראים לזה משבר פסיכוטי שנגרם כתוצאה ממצוקה גופנית ונפשית. אחרים אמרו שזאת תוצאה של ריבוי פציעות ראש.״ היא טלטלה את ראשה. ״קלייר לא דיברה עם איש כבר שנתיים!״
ראשה של מרדית’ הסתחרר. היא קראה על טענת אי השפיות. היא הכירה את השתלשלות האירועים וקראה על המקרה. האמת היא שאיש לא היה זכאי לטעון לאי שפיות יותר מקלייר, אבל מרדית’ לא שיערה שהמצב חמור כל כך. ״למה את מתכוונת?״ הנמיכה את קולה. ״קלייר לא מסוגלת לדבר?״
״לא, לא ממש. היא מדברת. לפעמים היא מנהלת שיחות, אבל לא עם מישהו מהנוכחים. היא לא יודעת איפה היא וגם לא יודעת שהיא ילדה בת. לפעמים היא עצמה ילדה; בפעמים אחרות היא אתו. באמת, לא תמיד אפשר להבין איפה היא חושבת שהיא נמצאת בכל רגע.״
״אז כשניקול קראה לך עכשיו אימא...״
אמילי קטעה את דבריה, ״ניקול יודעת שאני דודה שלה, אבל לפעמים, כשמייקל קורא לי אימא, היא שוכחת.״
״אולי אני יכולה לעזור? אני יכולה לדבר עם קלייר ואולי זה יעזור לה להיזכר?״
דמעה זלגה על לחייה של אמילי בעודה צופה בילדים משחקים. ״אילו הייתי חושבת שיש סיכוי הייתי מרשה לך מיד לפגוש אותה, אבל האמת היא שאם אלה מאתנו שמבקרים אותה לא מסוגלים להגיע אליה - אם ניקול לא מצליחה להגיע אליה...״ אמילי הזדקפה והקשיחה את קולה. ״לא. בבקשה, אל תבואי לבקש שוב.״
״אמילי, מה עם מר רולינגס?״
אמילי פנתה אל מרדית’ בפתאומיות, ונימת קולה נשמעה כמו נהמה של אימא דובה. ״הוא איננו ואני לא מוכנה להרשות לאיש להזכיר את שמו ליד קלייר או ניקול. שלטון האימה שלו במשפחתי נגמר!״
״אבל יום אחד...״
אמילי קמה בבת אחת, והתעלמה ממרדית’. ״שלום, גברת בנקס. אני לוקחת את הילדים שלי הביתה. אם אי פעם אראה שוב את פנייך או אם אקרא משהו מהשיחה הזו במקום כלשהו, אני לא אסתפק בהגשת תביעה, אני אדאג שתמצאי את עצמך מאחורי הסורגים. יום נעים לך.״
מרדית’ הנהנה בהבנה ונותרה לשבת על הספסל. היא התבוננה באמילי מרימה את מייקל בזרועותיה ומושיטה את ידה לניקול. אמילי לא הסתובבה אליה ולא התייחסה לנוכחותה אלא רק אחזה בכוח בילדים והלכה משם.
ניכר שאמילי אוהבת את שני הילדים ומסורה להם, ולמרות זאת מרדית’ תהתה עד כמה הוגן מצבה של ניקול. היא חששה שאם הדברים יישארו ללא שינוי, ניקול לעולם לא תדע את האמת על אודות הוריה.
הקולות שעלו מהפארק ההומה נבלעו בלחישה הרכה של הרוח, ומרדית’ חשבה על ילדיה שלה; היא לא הייתה מסוגלת לדמיין את חייה בלעדיהם. היא חשבה על קלייר, ולא הצליחה לדמיין לעצמה את הריקנות ואת תחושת האובדן שחברתה לספסל הלימודים בוודאי חשה. הכול, וכל מי שאי פעם היה יקר לה, איננו. מרדית’ לא שמה לב שהדמעות טשטשו את ראייתה וכיסו את לחייה.
היא קראה את דיווחי החדשות וידעה בלבה שיש כאן סיפור שראוי לספר. היא באמת לא חשבה על הכסף או על התהילה. היא נזכרה בברית שנכרתה לפני שנים רבות. היא וקלייר נשבעו אמונים לאחוות הבנות בקולג’. זה לא היה קשר דם כמו זה שקלייר חלקה עם אמילי. זה היה יותר מזה. זאת הייתה התחייבות. מרדית’ סירבה לאפשר לאחותה לאבוד לנצח. איכשהו, היא תגלה את האמת.
היא נזכרה באותו היום, לפני שנים, שבו פגשה את קלייר בסן דייגו. במהלך שיחתן, מרדית’ סיפרה לחברתה על תשוקתה לספר לעולם את האמת, בלי קשר להשלכות. יכול להיות שאמילי תחליט לתבוע אותה; אבל מרדית’ התבוננה במשפחה הקטנה נעלמת מעבר לגבעה, לעבר מגרש החניה, וחשה נחושה. אם בריאותה הנפשית של קלייר וטובתה של ניקול יובילו למעצרה - היא תישא בתוצאות. היא מעדיפה שירשיעו אותה בגלל שהיא מתעקשת להיות אחות נאמנה מאשר לחיות כל חייה חופשייה, בידיעה שהניחה לילדה הקטנה היפהפייה לחיות בלי לדעת את האמת.
בית החולים הפרטי לחולי נפש ״אוורווד״ היה יפה ממש כמו באתר האינטרנט שלו. זה היה מרכז טיפול נפשי משובח, לנשים בלבד, בסביבה כפרית, לא רחוק מסידאר ראפידס. בשטחו, 200 דונם של מרחב יפהפה, היו שבילים ונתיבי טיול. מושלם עבור קלייר.
מרדית’ ידעה שהאשפוז הראשוני של קלייר היה כתוצאה מהטענה שלה בבית המשפט. אחרי שטענה לאי שפיות, קלייר הוכנסה למוסד ממשלתי. היא נשארה שם זמן קצר בלבד, והועברה למוסד הפרטי היוקרתי, הכולל אבטחה ברמה גבוהה, טיפול דיסקרטי ביותר וצוות מקצועי ואמין.
כקרובת משפחה ואפוטרופוסית של קלייר, אמילי ונדרסול הייתה בשליטה מלאה על הטיפול בקלייר. ללא הסכמתה של אמילי, מרדית’ לא תוכל להגיע אל קלייר באזורים הנגישים למבקרים במוסד, וודאי שלא בחדרה הפרטי של קלייר; ולכן, על מנת להגיע אל אחותה לאחווה, מרדית’ הייתה חייבת לתכנן תכנית. היא תמיד חלמה להיות תחקירנית - ועכשיו הייתה לה הזדמנות.
הכסף שהרוויחה ממכירת הספר אפשר לה להעניק לילדים שלה השכלה משובחת. בימים אלה הם שהו בפנימיות מעולות בחוף המזרחי. למרות שהיא לא נהנתה מזה שהם רחוקים, המרחק העניק לה זמן וחופש שלהם הייתה זקוקה כדי ללמוד את סיפורה של קלייר.
התכנית שלה הייתה מורכבת. מאחר שלא יכלה לבקר את קלייר כאורחת, מרדית’ החליטה לפקוד את המוסד כעובדת. לא היו לה כישורים להתחזות למטפלת או לרופאה, אבל למרבה המזל, המוסד נזקק לעובדי מטבח.
תשלום זעיר לחברה מפוקפקת אפשר למרדית’ לזייף תעודת זהות, וגם קורות חיים מקצועיים מתאימים. היא לא הייתה בטוחה אם תזכור לענות לשם אחר, ולכן בחרה את שם משפחתו של בעלה - שם שבו השתמשה לעתים נדירות. אחרי ראיון וסיפור סוחט דמעות, מרדית’ ראסל נשכרה על ידי המוסד לטיפול בפגועי נפש אוורווד. מרדית’ הביטה במראה, החליקה את מדי הקפטריה הלבנים שלה, גיחכה במרירות וחשבה, זהו, הגשמתי את חלום חיי. מצאתי משרה בשכר מינימום.
הימים הראשונים בעבודתה החדשה הוקדשו לתחקיר בלבד. היא הייתה צריכה ללמוד את מבנה המקום ואת ההתנהלות של אוורווד. היא גילתה כמעט מיד שקלייר רשומה שם תחת השם ״ניקולס.״ קלייר לא השתתפה בפעילויות קבוצתיות, במפגשי טיפול קבוצתי וגם לא אכלה בחדר האוכל. הארוחות הובאו לחדרה, ובמחשב נרשם ליד שמה שלעתים יש לעזור לה ולהאכיל אותה.
מתברר שגברת ניקולס יוצאת לעתים מהמוסד, בליווי המטפלת שלה, אנשי צוות המקום או מבקרים מסוימים. בפעם הראשונה שבה מרדית’ ראתה את קלייר, אחותה האובדת מימי הקולג’ בדיוק עשתה את דרכה בחזרה מטיול שכזה...
*
קלייר ידעה שהיא אוהבת לבלות בחוץ. היא אהבה את זה מאז ומעולם. את הרוח בפנים, את ריח הדשא שזה עתה נגזם או ריח העלים הנושרים. תחושה חמימה מנחמת. היא ידעה שזה קשור איכשהו לעבר שלה. היא לא ידעה איך, ולא זכרה שם או פנים, אבל משהו בטבע החזיר לה תחושת ביטחון. כשהובלה החוצה, היא עצמה את עיניה ורצתה לראות את העולם כמקום חדש. לעתים קרובות עלו בתוכה ונעלמו תמונות של גבר במדים. קלייר הניחה שאלה תחושות ורגשות של ביטחון שקשורים לעברה. היה לה קל יותר להניח מלשאול.
היא לא שאלה דבר. קלייר הבינה שהיא יכולה להיחשף לרוח הקרירה או לשמש המלטפת על עורה רק בחברת אדם אחר. היא לא תמיד הכירה את מי שליווה אותה. היא ידעה שיש חוקים וכללים והבינה איך לציית להם. אה, נכון, בעבר היא טעתה, הפעילה שיקול דעת לא נכון או בחרה בחירות גרועות - החלטות שהיו להן השלכות לא רצויות. זה מה שטוני לימד אותה; לכל התנהגות יש השלכות.
קלייר העדיפה השלכות חיוביות. כן, היא אכזבה אותו לא אחת. בכל יום שעבר, היא נשבעה לא לאכזב אותו שוב. אחרי מה שעשתה, היא לא הייתה בטוחה שזה עדיין משנה, אבל זה כל מה שנותר לה. היא לא תרפה. היא לא תאכזב.
במהלך הימים, אנשים עם פנים וקולות שונים באו והלכו. המילים שלהם לא היו אמתיות, ולעתים גם האוכל שהביאו לא היה אמתי. הו, הוא בהחלט נראה אמתי. היא אפילו יכלה להריח אותו כשנכנסו לחדר, אבל זה לא היה אמתי והיא לא הייתה רעבה. רוב הזמן היא לא הייתה רעבה.
היו אנשים שעזרו לה להתקלח, להתלבש, להסתרק. בהתחלה היא התנגדה לעזרה שלהם ולפלישה שלהם לחייה; כעבור זמן, היא בחרה לקבל את עזרתם. היה בזה משהו מנחם. היא למדה את חשיבות ההקפדה על ההופעה החיצונית, ומאחר שהפעילויות היומיומיות היו קשות לה מדי, העזרה מצד אותן ידיים אלמוניות סייעה לה למלא את חובותיה.
היא בשום אופן לא רצתה לאכזב את טוני. לעתים הדמעות הציפו אותה. אחרי הכול, היא הייתה חייבת לחיות עם המציאות; לא היה לה ספק שהיא אכזבה אותו. אחרת למה הוא לא חושף את עצמו בפני כולם? מדי פעם אנשים היו מספרים לה שהוא איננו. קלייר ידעה את האמת.
היא ידעה שהוא שם. אפילו אם האנשים חסרי הפנים לא יכולים לראות או לשמוע אותו, הוא היה שם. כשהוא בא אליה, היא הצליחה לישון ולחלום. היא חייתה כדי לחוש את מגעו. המגע הזה סילק ממנה את הכאב המחניק שמילא את חייה, שהיו ריקים מכל בחינה אחרת. כן, היו פעמים שבהן הם היו יחד ועדיין כאב לה, אבל הכאב לא דמה בעוצמתו למה שחשה כשלא ידעה אם הוא יחזור. לכן כשהיו יחד, היא הדחיקה את הכאב. כשהיה שם, היא סירבה לחשוף את אומללותה. היגון הזה יישאר נחלתה הפרטית. אחרי מה שהיא עשתה - זה מגיע לה.
קלייר זכרה כל מילה, כל הברה שהוא הגה אי פעם. הוא אמר לה שהאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי נועד להגן עליה. עכשיו, בין שזה מגיע לה או לא, היא הייתה מוגנת.
לפעמים אנשים שאלו אותה שאלות. אחרי כל שאלה כזו, היא שמעה את קולו. ״עדיין אסור לך למסור מידע פרטי...״
היא לא תהתה יותר איזה מידע נחשב פרטי. בין שמדובר בזיכרונותיה, בסיפור יחסיהם או במה שהיא רוצה לאכול, היא לא תחשוף דבר. במאמץ להימנע מלחשוף פרט מידע אסור, קלייר בחרה לא לדבר. עם הזמן, ההחלטה הזו הפכה קלה יותר ויותר. האנשים חסרי הפנים חדרו רק לעתים רחוקות אל תוך הבועה שלה.
ואז, בלי התראה מראש, האנשים שעמדו לפניה היו הופכים לפנים אחרות, והיא הייתה שוכחת את נדר השתיקה שלה ומדברת. אחרי הכול, זה היה מרגש כל כך לפגוש חברים ותיקים, עם פנים, אבל הם היו נעלמים באותה מהירות שבה הופיעו. רוב הזמן זה לא שינה לה. אמתיים או דמיוניים, האנשים שסביבה לא הבינו את מה שאמרה. בכל פעם שזה קרה, היא נזכרה איך הפרה את הכללים. תחושת האשמה האיומה עוררה בה סערת רוח שעל פי הקולות, איימה על בריאותה.
הסערה הראשונית הייתה באה לידי ביטוי באופנים שמחוץ לשליטתה של קלייר. היא רצתה להפסיק, להתנהג כראוי, אבל לעתים לא שלטה על גופה ואז האנשים חסרי הפנים היו כופתים אותה. כל כך הרבה תמונות היו מתרוצצות בראשה. היא שנאה את הכפיתה. הקולות חסרי הפנים היו אומרים לה שזה נועד להגן עליה, כדי שלא תפגע בעצמה. קלייר נאבקה בהם למרות זאת. אחרי הכול, היא מעולם לא פגעה באיש. אבל רגע, היא דווקא כן.
האלימות שלה בעבר תועדה היטב, ומאחר שהיא מסוגלת לזה, כדאי היה לנקוט אמצעי זהירות. ואז, כשהיא ממש לא ציפתה לזה, היה נדמה לה שהכול אבד, והיא חשה הקלה.
קלייר שמעה את קולו.
היא לא יכלה לצפות מתי יגיע; היא לא יכלה לקרוא לו לבוא או אפילו להתחנן. לא, טוני הופיע על פי לוח זמנים משל עצמו ומרצונו החופשי. קולו היה נשמע במילה, לחישה או להג ממושך יותר. קול הבריטון העמוק המתנגן היה מרגיע אותה יותר מכל תרופה.
כשקלייר רק הגיעה למוסד, הפנים והידיים שלקחו אותה החוצה עודדו אותה לטפל בגינה. הן נהגו להניח בידיה כלי עבודה אבל היא לא אחזה בהם. היא לא הצליחה. זה כאב לה מדי. זה הזכיר לה את הגנים באחוזה או בגן העדן. לפעמים הפנים הרימו ידיים. זה מה שקלייר הניחה. היא לא שאלה. לא משנה למה, הן כבר לא ביקשו ממנה לשתף פעולה.
לעתים, כשניסתה להיזכר בחייה, לא הצליחה. הכול התערבב לתמונה אפורה אחידה; המקום שבו חשכה הופכת לאור ואור הופך לחשכה, המקום שבין מקומות. היה קודם: אז, לפני הרבה זמן, כשלחיים היו צבעים, והיה עכשיו: הזמן שבו כל החיים נעלמו, כשהאפרוריות ניצחה, הזמן שאחרי החשכה.
המאמצים שלה להכיל את האפרוריות היו חסרי תועלת, ועם הזמן היא הפסיקה לנסות. האפרוריות חלחלה לכל מקום, אל תוך מחשבותיה, ומילאה כל חלל. העולם שלה, המציאות שלה, היו אפורים, חסרי צבע.
ואז, באופן בלתי צפוי, כמו הקול שלו ובלי סיבה, גוונים של צבע היו חודרים אל תוך עולמה. זה היה צבעם של זיכרונות שעלו מעצמם. לא היה לה כוח לעצור אותם. בדרך כלל הם התחילו בירוקים ואז היו גם גלים כחולים על פני אגם. בלי כל אזהרה, כאב אדיר, תחושה משתקת של אובדן הייתה בולמת אותה. גרוע מהאפור, זה היה שום דבר, לא לבן, לא שחור, כלום!
הריקנות הזו נגרמה כתוצאה מאובדנו של טוני. הו, קלייר ידעה איך הוא פועל; הוא חזר למשך זמן שהספיק כדי לעורר מחדש את התשוקה, להצית את ההזדקקות שלה ואז להיעלם שוב. הכלום היה משהו אחר, ריקנות שהיא לא ידעה לזהות, כזו שאפילו האפרוריות לא הצליחה לחדור, כזו שננעצה בלבה. אם תרשה למחשבות שלה להשתהות על הריקנות הזו למשך יותר מדי זמן, היא תקרע את נשמתה לגזרים והיא תרגיש כל קרע. זיכרונות חמקניים של תינוקת ואש. זה היה הכאב הכי נורא שאי פעם חשה, וללא ספק, קלייר חוותה לא מעט כאב. היא חוותה אובדן, חוותה טרגדיה ועמדה בסבל גופני. לכל הרוחות, היא התגברה על המוות עצמו.
הריקנות הייתה מגיעה בלי התראה מראש, מטלטלת את נשמתה ומכריעה אותה. וכשזה קרה, הגוף שלה היה מתמוטט. היא הייתה שומעת תחינה קדמונית נמלטת מבין שפתיה. לא בכי. לא דמעות פשוטות על הכרית. היא הייתה שומעת יבבה מעונה שאיש מלבדה לא היה יכול להבין. כשזה היה קורה, האנשים היו באים. הם היו מדברים מילים שהיא לא יכלה להבין וכאב חדש היה אוחז בה.
לעתים הייתה צועקת רק כדי להרגיש את הדקירה החריפה המאושרת. הפנים והקולות לא הבינו... היא לא יכלה לשאול. זה היה גורם לה להסגיר מידע; למרות זאת, הכאב העז היה מאפשר לה לישון, לנוח מהאפרוריות והחנק והריקנות. החיים כבר לא היו אמתיים. אולי הם מעולם לא היו אמתיים ואולי לעולם לא יהיו...
לעתים קלייר נזכרה בחלל הריק השחור. המחשבות האלה לא הפחידו אותה; להפך, השחור הביס את האפור, בלע את הריקנות ומילא אותה בהבטחה לתחושה רבת עוצמה. שום דבר שקשור בטוני לא היה מעולם אפור. תמיד היו שם צבעים... כחולים, ירוקים, אדומים וחומים. כל כך הרבה דברים אפשר לתאר בגוונים של חום. זיכרון החום ההופך לשחור גרם ללבה להאיץ את קצב פעימותיו, הדופק שלה השתולל ללא שליטה והגוף רעב לתשוקה שרק הוא היה יכול לספק.
לעתים קלייר נהגה לדמיין לעצמה את עיניו של טוני, נועצת את מבטה בחלל בלי גבול, נזכרת ביכולתו לתקשר באמצעות מבט פשוט. כשראתה משהו חום כהה או שחור, כל עצב בגופה היה נמלא זרם חשמל, אבל כשראתה צבע חום שוקולד, כל ישותה הייתה נרעדת.
כבר חודשים או שנים שלא היה לה אכפת. הקול היה מדבר והיא הייתה הולכת. האוויר היה חמים והשמים בהירים. קלייר הניחה שהם כחולים, למרות שהיא ראתה רק אפור - כמו בטלוויזיה בשחור־לבן. האישה שלצדה נראתה לה מוכרת, ועם זאת לא מוכרת, והיא לא הפסיקה לדבר.
קלייר לא ניסתה להאזין. במקום זה, היא התרכזה בהליכה לצד האישה המדברת. הצייתנות הזו הקנתה לה זכות זמנית לצאת מחדרה המבודד. היא יכלה לעמוד בפשרה הזו לעתים. כשנכנסו לבניין חלפו בקפטריה. קלייר הציצה אל מחוץ לבועה שלה, מבט ארוך מספיק כדי לזהות משהו מוכר. ההבנה הממה אותה, שיתקה אותה. הזיכרונות עלו במהירות, וצבעים הציפו את האפור. היא לא הצליחה להדחיק מהר מספיק.
קלייר לא הספיקה להבין מה קורה, וכבר הייתה על הרצפה. נעליים וקולות היו כל מה שראתה או שמעה...
*
מרדית’ לא הצליחה להגיב מספיק מהר. היא ידעה שהאישה שנכנסה לחדר הייתה קלייר. למרות שהשיער האפור הדהוי שלה היה אסוף לאחור בזנב סוס והעור שלה היה חיוור מדי, מרדית’ זיהתה את חברתה ללימודים. בזכות העיניים. כן, לא הייתה בהן אותה תאווה שהייתה בה בנעוריה, אבל למרדית’ לא היה ספק; האישה הרזה מדי עם עיני האזמרגד הייתה ללא ספק קלייר.
מרדית’ רצתה לקרוא לה בקול רם, אבל לא קראה. היא לא רצתה להיחשף. עיניהן נפגשו לרגע, והעלו זיק מהיר של היכרות. מרדית’ לא הספיקה לזוז, להעיר הערה או כל דבר אחר, וקלייר צנחה אל הרצפה כאילו הכה בה רעם. היא הייתה מונחת שם פתאום בתנוחה עוברית, מטלטלת את ראשה וממלמלת מילים לא מובנות.
האישה שהלכה לצדה רכנה לידה בשלווה וקראה בקול. בתוך שניות הן היו מוקפות אנשי צוות. מרדית’ התקרבה במה שנראה לה כמו הילוך איטי, בעודם אוספים את קלייר אל האלונקה ומחדירים לזרועה עירוי.
מרדית’ התנשמה בכבדות בעוד המחט מוחדרת לעורה של קלייר. היא התקרבה אט־אט אל האישה שהכירה פעם. כשהגיעה לקרבת האלונקה, ראתה בעיני האזמרגד של קלייר סימן קלוש של זיהוי. היא ניצלה את המהומה כדי לגעת ברכות בזרועה של קלייר ולהניע את שפתיה ליד אוזנה. ״קלייר, זאת אני, מרדית’. בבקשה, עזרי לי לספר את סיפורך.״
האישה הרועדת שלפניה איבדה את הכרתה. המבט האחרון ששלחה לעבר מרדית’ היה מבט של הקלה ושל שלווה, כשהתרופה השתלטה על גופה. מרדית’ צפתה חסרת אונים באלונקה המובלת החוצה.
*
הכאב בזרוע חזר, אבל כך גם תחושת השלווה. לפני שהחלומות החלו, קלייר ניסתה לזהות מיהי האישה ההיא. היא ידעה בוודאות שהיא אמורה להכיר אותה, אבל משהו פה לא התאים. האישה לא שייכת לכאן, לא שייכת למפלט הבטוח שלה. מחשבותיה של קלייר הסתחררו... הסיפור שלה. לא, הסיפור לא היה רק שלה.
הסיפור היה שייך להרבה אנשים אחרים, רבים כל כך, שכמותה, אף פעם לא יוכלו לספר לעולם מה קרה. כל כך הרבה אחרים, ששתקו עכשיו - עכשיו לעד, ועם זאת, קלייר ידעה כל מילה. היא חייתה את הסיפור הזה.
לספר את הסיפור שלה? לא... יש דברים שעדיף לא לגלות!
