מארז דואט בוערת 1+2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז דואט בוערת 1+2
הוספה למועדפים

מארז דואט בוערת 1+2

3.4 כוכבים (36 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

***שני ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
 
 
בוערת 1
 
 
אוליביה ג'יימס מעולם לא הייתה הטיפוס שאוהב להתפרע, לפחות עד שפגשה במכון הכושר של אביה את סת' מארק - מתאבק שחצן וסקסי. הוא מעצבן, ממכר עד בחילה, והיא לא מצליחה להוציא אותו מהראש.
הוא הגיע לעיר לתקופה קצרה בלבד, אבל שמו כבר נישא בפי כל. הוא הבחור שכל אם מזהירה את בתה מפניו - הבחור שמשאיר אחריו שובל של לבבות שבורים.
ואוליביה נמצאת על הכוונת שלו.
אוליביה מעולם לא פגשה מישהו מבלבל כמו סת', וגישת ה"חם-קר" שלו כלפיה מכניסה אותה לסחרור. היא מעולם לא השתוקקה כך למגעו של גבר, אך לאחר הפרידה שחוותה, אין דבר שהיא רוצה פחות מאשר מערכת יחסים חדשה.
אוליביה נחושה לגעת בו, אבל לא מוכנה לתת לו לחדור לתוך עולמה. מה שמחכה לה הוא רכבת הרים מסעירה שכמותה עוד לא חוותה.
 
 
בוערת 2 - בוערת מדי
 
 
אוליביה עשתה את הבלתי אפשרי. היא אילפה את הקזנובה הבטוח בעצמו יתר על המידה, סת' מארק, והפכה אותו לרומיאו של אישה אחת.
ככל שמתקרב הקרב המקצועי הראשון של סת', עושה אוליביה כל שביכולתה כדי לשמור עליו מפוקס וחדור מטרה... גם אם זה אומר למנוע ממנו סקס.
וכשהמתח המיני בעיצומו, כך גם עולים משקעי העבר שבני הזוג חשבו שקברו, מה שמכביד על חייהם הרומנטיים כמו גם המקצועיים.
כשהם נמצאים במרכז האקשן, אוליביה וסת' נלחמים לקחת אוויר בעודם מתמודדים ראש בראש עם העולם הקשוח של אומנויות הלחימה.

פרק ראשון

 
בוערת 1
 
 
פרק 1
 
 
 
מאת: בלייד
7:23
 
היי, בייב. לא יכול להגיע לארוחת ערב.
אני יוצא עם הבחורים. אל תחכי לי.
X
 
אני מנתקת וחורקת שיניים. הטלפון לפות באגרופי. מעולה, פשוט מעולה. אני נושפת, פותחת את תיק היד הקטן והשחור שלי ומכניסה פנימה את הטלפון, בעודי מעיפה מבטים סביב החדר. עיניי צורבות מרוב תסכול. הדמעות שנקוות בהן מאיימות למרוח את המסקרה. ההשפלה מחלחלת לתוכי. אני שונאת אותו. אני שונאת אותו כל כך.
"סליחה, מיס. את מוכנה להזמין?"
אני נבהלת וממקדת את תשומת ליבי במלצר הצעיר והמוכר למראה שעומד לידי. הוא טופח בעט שחור על הפנקס שהוא אוחז בין אצבעותיו הארוכות והדקות. החרדה מטלטלת אותי כשאני מבינה למה אני מזהה את הפנים הנעריות, האף המעוקל והשיער הארוך והבלונדיני. ראיתי אותו בעבר. הבטן שלי צונחת וחום מתפשט בלחיי. זה אותו מלצר שהגיע לשולחן שלי בכל פעם שבלייד הבריז לי במסעדה הנידחת הזאת.
אני בטח נראית פתטית כי שוב נקלעתי למצב הזה.
בא לי למות.
עכשיו.
אני מכחכחת בגרוני, מביטה בתפריט ומהמהמת. קווצות שערי החום הארוך מהווים מסך בינינו. כשאני מגיעה לאמצע הטור של המנות העיקריות בתפריט, עיניי מיטשטשות לחלוטין מהדמעות שאני כובשת, ואני כבר לא מצליחה לראות את המילים המסודרות והמודפסות.
"אה..." אני לא ממצמצת מחשש שדמעה סוררת תזלוג על הנייר המצופה בפלסטיק ושואפת אוויר דרך האף. הסומק בלחיי צורב בעורי עד כאב ואני מתכווצת מהמחשבה על האדמומיות בפניי. אני מסלקת את הגוש הכבד בגרוני, מרימה את ראשי אבל נמנעת מקשר עין. "מצטערת... יש שינוי בתוכניות."
"אה."
אני קמה על רגליי ומחליקה בכפות ידיי על השמלה השחורה והקצרה, מתפללת חרש שהמלצר לא ישאל אותי שאלות. למרבה המזל, הוא רק עומד שם וצופה בי כשאני מורידה את המעיל השחור התואם מגב הכיסא ולובשת אותו על כתפיי. כל שנייה שבה אני מסדרת את עצמי לקראת העזיבה מתארכת כמו נצח. אלוהים, אני רק רוצה להיעלם, כדי שלא אצטרך להרגיש את מבטו האוהד על עורי.
אני שולחת אליו חיוך מתוח, לוקחת את תיק היד שלי וניגשת במהירות אל היציאה, מתעלמת מכל המבטים הבוחנים שעוקבים אחריי.
ברגע שאני יוצאת מהמסעדה אני שואפת אוויר בחדות, וממהרת אל מגרש החניה. האוויר הקר הולם בריאותיי ומצנן את החום שבלחיי - מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו באמצע האביב. מזג האוויר הקר תמיד הרגיע אותי, אבל הערב לא די בו כדי לשכך את הסערה שמשתוללת בתוכי.
כשאני ניגשת אל מגרש החניה המרוצף בטון, עקביי הגבוהים טופפים עם כל נקישה. הצל הכהה והדק שלי משתקף בצבע הכחול של מכונית הסדאן ואני פותחת את הרכב ונכנסת אליו. אני טורקת בנהמה את הדלת, משליכה את תיק היד אל מושב הנוסע ולופתת את ההגה בידיים רועדות. הדמעות צורבות בזוויות עיניי אבל אני לא מעזה לתת להן לזלוג. אני לא מתכוונת לבכות עליו יותר.
אני מסרבת.
אני רוכנת על לוח המחוונים ונוברת במהירות בתיק היד שלי עד שאני מוצאת בקרקעית התיק את הטלפון, שמסתתר מתחת לתפריט של מסעדת גריל ברזילאית הסמוכה למקום העבודה שלי. אני מחפשת את השם של בלייד ברשימת אנשי הקשר ולוחצת על סמל הטלפון הירוק והקטן. הוא מצלצל - איזו הפתעה - ומגיע לתא הקולי המטומטם.
"הגעתם לתא הקולי של בלייד. אני לא זמין עכשיו, מתברר. תתקשרו מאוחר יותר."
אני לא משאירה הודעה, אבל מתקשרת שוב.
ושוב.
ושוב.
בכל פעם שהשיחה מגיעה לתא הקולי, הזעם בתוכי הולך וגובר עד שהוא סוף סוף עונה. אני שומעת הרבה קולות בשניות הראשונות לשיחה - מוזיקה במועדון, נקישת בקבוקי זכוכית... וצחקוק מתקתק וקולני, כאילו מי שזו לא תהיה עומדת ממש לידי. תדהמה אוחזת בי וגבותיי מתרוממות.
"ששש. תסתמי," הוא לוחש. באורח פלא הצחקוקים מפסיקים, והבטן שלי צונחת, כמו אבן ששוקעת במים. "היי, בייב, מה קורה?"
מה קורה? נימת קולו רגועה ואדישה כאילו התקשרתי סתם כדי לשוחח איתו על הא ועל דא, ולא כי אני עומדת לבעוט לו בתחת בגלל שהוא זרק את התוכניות שלנו לפח ברגע האחרון, והשאיר אותי לחכות לו במסעדה כמו מטומטמת בפעם השלישית בתוך חודשיים!
נשיפה מעוררת רחמים נפלטת משפתיי ואני צובטת את גשר אפי כדי לעצור את הבכי. אני לא מבינה. למה אני לא חשובה לו? למה אנחנו לא חשובים? למה הקשר שלנו לא חשוב?
אני חורקת שיניים נוכח פרץ העלבונות שממתין באחורי גרוני ובולעת אותם. אם אתקוף אותו, הוא ינתק ולא אזכה לומר את שלי. "הברזת לי שוב!"
"שלחתי לך הודעה."
"למה את צועקת? זה לא כזה סיפור, אוליביה. את ואני מבלים יחד כל הזמן."
אני משמיעה קול פגוע ומתוח. מה פשר התגובה הזאת? "אתה חושב שבגלל שאנחנו נפגשים לעיתים קרובות, יש לך זכות להבריז לי?"
"משהו כזה. ידעתי שתביני. אוהב אותך, חמודה."
בלייד מנתק ואני נשארת להביט בשמשה הקדמית. הדם בעורקיי רותח מזעם ואני מרגישה שאש הגיהינום הזאת מאיימת לכרסם בעורי ובעצמותיי. אני של פעם הייתה מרפה ומתקדמת הלאה, אבל עכשיו אני כבר לא מסוגלת לעשות את זה. סיימתי לאפשר התנהגות כזאת. גמרתי לתת לו לחשוב שאני תמיד אהיה כאן בשבילו. הוא לא יצא מזה בקלות. לא עוד.
בידיים רועדות אני לוחצת על החיוג החוזר והוא עונה מיד. אני מקמטת את מצחי.
"הלו?" קול נשי צרוד עונה לי ותופס אותי לא מוכנה. הלב שלי צונח אל נעלי העקב היוקרתיות שלי.
אני מצמידה כף יד לחה אל בטני המתהפכת בכאב ומגמגמת לתוך הטלפון. אני מצפה שבלייד יגיע לטלפון ויצחק, כאילו זו בדיחה חולנית...
אבל זה לא קורה.
"מי זאת?" אני שואלת ומצליחה לשמור על קול רגוע ויציב.
"ג'ורג'ינה," היא אומרת בפשטות, כאילו לענות לטלפון של מישהו אחר זה הדבר הכי נורמלי בעולם.
"איפה בלייד?"
"קונה לי משקה."
נחיריי מתרחבים, החזה שלי עולה ויורד בנשימות פתאומיות ושטחיות. אני חושקת את לסתי עד כאב, עד ששיניי מאיימות להישבר תחת הלחץ. ברקע, המועדון סוער מרוב צחוק ותשואות ומוזיקה עם באסים. אני נשענת לאחור ודמעות זעם זולגות על לחיי.
אתם יודעים מה? אני שמחה שהוא יוצא ונהנה בזמן שאני יושבת לבד במגרש חניה חשוך. סוף סוף עלה המסך ואני רואה את מה שההורים שלי אמרו לי מאז שבלייד ואני התחלנו לצאת. הוא לא שווה את זה, הוא לא ראוי לי, ואני לא מסוגלת יותר.
"שיט. אוליביה, זה לא מה שאת חושבת," בלייד מתפרץ, קולו בוקע מבוהל מהטלפון. "היא לקחה את הטלפון שלי מהבר."
אני מגלגלת עיניים ומהנהנת בראשי אל אף אחד. תמיד יש משהו. תמיד יש תירוץ. אף פעם אין לו אומץ להודות שטעה, או לסיים את הקשר בינינו. וזה בסדר, כי הערב אני שמה לזה קץ, ובניגוד אליו, זה לא מפחיד אותי.
"אתה חושב שאני מטומטמת?" אני נובחת לתוך הטלפון.
שאלה מטומטמת. ברור שכן.
"לא, ממש לא." אני מצמצמת את עיניי וקולטת את השכרות בקולו. "פשוט לפעמים את עושה דברים שגורמים לי לפקפק..."
"פשוט תסתום!" אני אומר ומטיחה את אגרופי הקפוץ בדלת המכונית. "גמרתי עם זה - איתך!"
"אוליביה, בחייך, אל תהיי טיפש..."
"אני זורקת את החפצים שלך מהבית שלי. תאסוף אותם לפני שירד גשם. או שלא. כבר לא אכפת לי."
"אוֹלי... אל תהיי כזאת," הוא מתחנן, קורא לי בכינוי החיבה שבחר לי אבי כשנולדתי. "את נסחפת."
אני נוהמת, מנתקת ושומטת את ידיי אל חיקי. נסחפת, מה? אני רוכנת קדימה ומניחה את ראשי על ההגה, כשדמעות נושרות על ירכי החשופה. אני עם בלייד מאז גיל שבע-עשרה ועכשיו אני כבר בת עשרים ושלוש. עשרים ושלוש. שש שנים של אומללוּת, שבהן הרגשתי מבוישת ולא רצויה. אורך הקשר בינינו היה הסיבה שניסיתי בכל כוחי לגרום לזה שנישאר יחד. המחשבה על כל השנים המבוזבזות... הורגת אותי.
זו אשמתי. הייתי צריכה לעזוב אותו קודם. שנתיים בלבד אחרי תחילת הקשר הוא כבר בגד בי. אני זוכרת שנפגעתי והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות. בלייד ידע לבקש סליחה. הוא ידע מה לומר ומה לעשות. במשך תקופה ארוכה הוא הצליח לעוות את המצב ולגרום לי להרגיש שזו אשמתי שהוא בגד בי. האמנתי בכך בכל ליבי עד שזה קרה שוב ושוב - גם אחרי שניסיתי בכל הכוח להיות הבחורה שהוא רצה. הבנתי שזה לא בגללי. פשוט ככה הוא - זה האיש.
האמת העגומה היא שהפסקתי לספור כמה פעמים הוא בגד בי.
וזה מחליש אותי.
והופך אותי למעוררת רחמים.
נצמדתי לעובדה שבלייד היה הבחור הראשון שאהבתי. הוא הגבר היחיד שהכרתי. מעולם לא הייתי עם מישהו אחר, והמחשבה שהוא לא יהיה חלק מחיי מפחידה אותי, אבל אני יודעת שאם הוא ימשיך להיות בחיי, הוא יהרוס אותם שוב ושוב, עד שלא אכיר את עצמי יותר.
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה אותו.
* * *
אני נכנסת בסערה לדירה הקטנה שלי, ארגז גדול בזרועותיי, ואוספת את חפציו של בלייד. למרות שאנחנו לא גרים ביחד, המון חפצים שלו פזורים אצלי בדירה. כל פריט שאני מרימה מחדיר לקרביי אי נוחות עמוקה יותר ויותר. הוא לא ישמח. הוא ינסה לטעון שיש לו זכות להישאר. הוא ינסה לאיים עליי עד שאיכנע.
אני חייבת להישאר חזקה. למען העתיד שלי, העתיד שאני רוצה.
כשאני בטוחה שלקחתי את כל מה ששייך לו, אני רצה למטה ומניחה את הארגז בחניה. אני מסתובבת על עקביי אל הבית, אבל טרטור עדין של מנוע ואורות גבוהים המטילים את צלליתי על הקיר הלבן עוצרים אותי. כאב הולם בקרבי ולופת את ריאותיי.
הוא כאן.
"אוליביה?" בלייד צועק, תובע את תשומת ליבי. "מה את עושה?"
אני שואפת אוויר דרך האף ונושפת אותו מהפה, כדי להרגיע את ליבי ההולם. אני מכריחה את הבהלה והחשש להתפוגג מפניי. אני פונה להביט בו. בלייד יוצא מאחורי דלת המכונית הלבנה, מוציא צרור מזומנים מכיס הג'ינס שלו ומשליך את הכסף אל חלון הנהג.
הוא טורק את הדלת בבעיטה, מרכין את ראשו אל החלון הקדמי כדי לדבר עם האיש, ואז מנופף לו לשלום ורץ למקום שבו אני עומדת כשידיי נטועות על מותניי. אני לא יודעת למה אני מחכה לו. אני לא יודעת למה אני לא מגרשת אותו בחזרה אל המונית.
"בייבי," הוא מפציר בי ומעביר את ידיו בשערו הבלונדיני הכהה. עיניו כבדות בגלל האלכוהול ששתה, עורו מבריק ודביק. "אל תעשי את זה. אני אוהב אותך."
"אתה אוהב אותי?" אני שואלת ומתגאה בקולי היציב. "מחליא אותי באיזו קלות אתה משקר."
אני פונה ממנו וגוש חונק את גרוני. מעולם לא הצלחתי לעמוד על שלי בעימותים, ובלייד יודע - יותר מכל אדם אחר - איך לשבור אותי ולגרום לי לעשות כרצונו.
 
 
 
בוערת 2 - בוערת מדי
 
 
 
 
 
פרק 1
 
 
 
סת'
שבוע לפני לאס וגאס
 
 
 
אוליביה מקפצת לפניי, החזה שלה קופץ יחד איתה עם כל ניתוק מהקרקע. מסתבר שהיא מאוד תחרותית. ג׳קסון התערב איתה על מאה דולר שהיא לא תצליח להחטיף לי בזירה ועכשיו היא נחושה להוכיח את טעותו. היא שמה על עצמה כפפות ונכנסה לזירת האגרוף, מולי.
עיניה הירוקות, המהממות, רושפות אליי מתחת לריסיה הכהים והעבים, והיא מחייכת בשובבות לפני שהיא מכה בי. אני מתחמק ונוגע בכתפה בקלילות. היא מסתובבת במהירות, עומדת מולי ושערה הכהה מתנפנף, מחליק בסקסיות מעל לשדיה. אני מעביר את מבטי מהחזה שלה אל פניה. הבעתה המשועשעת של אוליביה מהולה בייאוש. היא באמת חשבה שזה יהיה פשוט... ג׳קסון ודאריל צוחקים מהצד, ומצליחים לעצבן אותה.
"את מזלזלת בי." אני מגחך אליה, ומחזיר את החיוך לשפתיה.
אלוהים, אני אוהב לגרום לה לחייך.
היא מכה בי שוב ואני זז הצידה ומרים את האגרופים למעלה, על אף שאני לא מתכוון להשתמש בהם נגדה.
"אתה בורח ממני, סת׳?" היא מתגרה, בניסיון לסחוט ממני תגובה. "אתה מפחד שאני אכאיב לך?"
אני לא יכול לעצור את הצחוק שמתגלגל ממני. "אני מבועת."
היא מרימה גבה.
"אני מבועת שתפגעי בעצמך בניסיון לפגוע בי."
אוליביה מנענעת את ראשה ומצרה את עיניה. היא פוסעת קדימה, ושולחת אגרוף נאה למרכז הגוף שלי, אבל אני מזיז את האגן אחורה והיא לא פוגעת. התנועה גורמת לי להישען על רגלי האחורית, ואוליביה, שחושבת שזו ההזדמנות שלה, מחייכת ומזנקת קדימה. אני שומע את ג׳קסון ממלמל איזו קללה, אבל לא אכפת לי. הוא לא הולך להפסיד לאוליביה אפילו סנט אחד, ואם היא לא תיזהר ותמשיך עם השטויות, היא תקבל אותי במלוא כוחי ברגע שנרד מהזירה ונעבור לסדינים. אני כורך את זרועותיי סביב זרועותיה, מצמיד אותן לצדדים ומחייך אליה כאשר גופה הזעיר נאבק נגדי.
אני מרגיש את הזין שלי גדל ומנסה להרגיע את עצמי ולכוון את המבט שלי אל פניה ולא לשדיים השופעים שנלחצים בכוח כנגד החזה שלי. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל כשאני בסביבתה, אני כמו מתבגר חסר מעצורים שמעולם לא שכב עם בחורה.
"זה לא פייר." היא נוהמת, מפילה את ראשה על חזי ומרפה את גופה.
ג׳קסון מושך בחבלים העבים של הזירה, צוהל ומעודד אותה לוותר, ואני קובר את אפי בשערה ומנשק את ראשה.
"אולי בפעם הבאה," אני אומר לה, ומשחרר אותה.
"אולי." היא צועדת לאחור ומושיטה לי את ידיה. "אתה יכול לעזור לי להוריד את הכפפות האלו?"
המילים הללו מעוררות בתוכי משהו פראי - ואין לי מושג מדוע. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שעבר זמן רב מאז ששכבנו, תודות לדאריל ולחוקים שלו. אני לא חושב שאני מסוגל לעבור עוד דקה בלי לשים את הידיים שלי עליה... או בתוכה.
אני מחליק את לשוני על שפתי התחתונה ומרטיב אותה, אוליביה עוקבת אחריי ואי אפשר להתעלם מהגוון הוורוד הפושט בלחייה. ברור לי שהיא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותה. אני מושך את רצועות היד העוטפות את ידיי ומשחרר אותן בקלות בזמן שג׳קסון ודאריל עוזבים את הזירה ונכנסים לתוך אחד החדרים, מוכנים להמשיך באימון המשותף. אני מסרב להצטרף אליהם, התוכנית שלי היא לקחת את אוליביה למקלחות ולענג אותה. אני מסתכל עליה, ומבטינו ננעלים כשאני מושך את כפפות האגרוף שלה ממנה, ומשחרר את ידיה. היא נושכת את שפתה התחתונה ומתקרבת אליי, מתבוננת בי מלמטה דרך ריסים כהים. רק נשאר שהיא תתחנן שאזיין אותה.
אני אוחז בידה, מושך אותה לקצה הזירה ופותח פתח בין החבלים, היא יוצאת החוצה בקלות ואני מייד אחריה.
"סת׳? לאן אתה הולך?" דאריל קורא אחריי ואני מחייך אליו מעבר לכתפי.
"אני אצא עוד דקה."
הוא מסנן קללה מבין שיניו. "אני קובע כללים לטובתך, לא לטובתי."
אוליביה מציצה אליי מעבר לכתפה ואני מהנהן כדי לסמן לה שתמשיך ללכת למלתחת הנשים. במלתחה אנחנו נכנסים לתא המקלחת ונועלים אותו. כששנינו לבד בחדר הכושר אנחנו מתקלחים במקלחת הפתוחה, אבל כשיש עוד אנשים אנחנו מתקלחים בתאים, אפילו אם רק דאריל וג'קסון נמצאים בחוץ. זה מה שאני הכי אוהב אצל אוליביה: היא מכבדת את עצמה ואותי. רוב הבחורות שהסתובבתי איתן מיהרו להראות את הציצים לכל מי שעבר בסביבה - אבל לא אוליביה שלי.
היא מתפשטת ראשונה ואני בוחן את דמותה כשהיא מסירה את חזיית הספורט מעל לראשה וחושפת את פטמותיה הוורודות והקשות. אני מגייס את כל כוחי כדי להמשיך להישען על הקיר ולא לבלוע אותה ברעבתנות ולהכניס את הפסגות הקשות והמפתות שלה לפה. מבטי יורד משדיה למותניה כשאצבעותיה לופתות את המכנסונים השחורים הזעירים שלה. אני מתבונן בה מפשילה אותם במורד רגליה הארוכות. מבטי עובר על גופה. אני נהנה מכל פיסת עור, כל שערה וכל נמש. זה שלי.
היא שולחת יד לברז המים הקרים ופותחת אותו. כל גופה נדרך כשהיא עומדת ממש מתחתיו.
"את מתקלחת במים קרים?" אני שואל ולא מתאפק מלצחקק.
היא נרעדת, מניחה לזרמים הקרים לרדת במורד גופה ומבעירה את דמי.
"אה... כן... אחרת איך אצליח לעבור את היום?"
צמרמורת פושטת על פני עורה, מאבנת את פטמותיה. אני מוכן להצטרף אליה ומוריד בגסות את תחתוניי... מבטה צונח מייד אל עבר הזין שלי. אני כל כך קשה עד שזה מרגיש כאילו כל הגוף כואב לי, ואני לא מנסה להסתיר את זה ממנה. עיניה קופצות אל עיניי כשהיא מושיטה יד אל ברז המקלחת ומושכת אותו כדי לקרר את המים עוד יותר.
אין טעם שאתקלח עכשיו, עוד רגע עליי לצאת ולהמשיך בחציו השני של האימון, אבל אני רוצה לספק אותה לפני שהיא הולכת. אני נע לכיוונה, ואפילו מבעד לקול שאון המים במקלחת אני שומע שנשימתה נעשית כבדה. היא נרעדת קלות כשאני שולח יד מאחוריה ומגביר לאט את חום המים, עד שהאדים מתחילים למלא את התא שסביבנו. אני רוצה שתהיה חמה ומבולבלת; אני רוצה שתתחנן לפניי שאזיין אותה ושאגרום לה לגמור. אני רוכן אליה ומצמיד כל סנטימטר בגופי אל גופה עד שגבה צמוד בחוזקה לבטון הקר. אני מוריד את פי אל צווארה ומלקק אותה לאט.
"בבקשה, סת'," היא גונחת באוזני.
אלוהים ישמור.
אני נסוג כדי להסתכל בעיניה ומניח את מצחי על מצחה. המים זורמים על ראשינו, יורדים על עורנו ונוגעים בזוויות החדות של פנינו. אישוניה הירוקים בוערים אליי מתחת לריסיה והם מתחננים אליי שאטרוף אותה. ידיה מחליקות במעלה רכסי זרועותיי ועל כתפיי, ונעצרות סביב צווארי. היא מקרבת לאט את פיה אל פי, וכששפתיה הוורודות והגמישות נצמדות לשפתיי, אני משתגע. אני מוכרח לכבוש אותה ושום כללים לא יעצרו בעדי. אני דוחף את לשוני בין שפתיה והיא פותחת את פיה ברצון. אצבעותיה סורקות בגסות את שערי, מעוררות אותי להיצמד חזק יותר אליה ואני מחליק את ידיי במורד קימורי מותניה ותופס בישבנה העירום. היא גונחת לתוך פי כשהיא כורכת ירך מעוררת תיאבון סביב מותניי. הזין שלי נצמד בלהט לחריץ החם והלח שלה, ולא ייתכן שאפסיק עכשיו.
"זיין אותי," היא מתנשפת על שפתיי, ומניעה את מותניה לעברי. "בבקשה, פשוט זיין אותי!"
"את רוצה את זה?" אני שואל אותה בחיוך. "רוצה להרגיש אותי בתוכך?"
"כן,” היא מתנשמת, ונושכת את שפתי התחתונה בשיניה. "עכשיו!"
אני מושיט יד, מתמקם בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות ונכנס לתוכה לאט, בידיעה שאם אמהר יותר מדי זה ייגמר עוד לפני שהתחיל. אני מרגיש בתוכה כל כך טוב. הרבה יותר מטוב... וגניחה צרודה ועמוקה משתחררת מגרוני. אני מרגיש שדפנות הכוס הרך שלה לוחצות לי על קצה הזין והוא פועם בתגובה. כבר מזמן לא התענגתי עליה.
"סת'?" קול מוכר מהדהד בחדר, ואוליביה מרפה משפתיי בעוד גופה מתקשה.
אני עוצם עיניים לרגע ומתפלל לאלוהים, או לכל מי שמקשיב לי, לעזאזל, שירחיק מפה את דאריל.
"יש פה מישהו שמקדם את מכירות אליפות הלחימה המשולבת. הוא רוצה לדבר עם הבעלים וגם עם מנהלת חדר הכושר על פרסום," דאריל צועק מעל לשאגת המים במקלחת ואוליביה נושכת את שפתה התחתונה כדי להחניק צחקוק, בעוד גוון ורוד מתפשט בלחייה. "אז תלבשו משהו, שתי חיות פרא שכמוכם, וצאו לכאן."
אני נושף בכבדות, שולח יד מאחוריה, סוגר את ברז המים החמים ומטביע את שנינו במים קרים. המים פוגעים בבשרי ואוליביה ואני קופצים ונצמדים זה לזו כשהמים שוטפים את להט תאוותנו לביוב, מורידים איתם גם את זקפתי. טוב, היה כיף עד שנגמר. חיוך רחב מתפשט על פניה של אוליביה וידיה מזנקות אל פניה כדי להסתיר אותו. כנראה שנצטרך להתאפק.
אנחנו יוצאים מהמלתחות כשאצבעותינו משולבות בחוזקה, וכשאנו נכנסים לחדר הראשי דאריל סורק אותנו במהירות במנוד ראש קצר. אצבעותיה של אוליביה מתהדקות סביב אצבעותיי ואני מסתכל עליה במבט מהיר. היא מרימה אליי מבט קצר ומחייכת חיוך של מבוכה ואי נחת. אני מגיב בחיוך התמים ביותר שלי והיא מהנהנת בקושי. שיזדיין דאריל שגרם לה למבוכה כזאת.
"סת' מארק?"
מבטי נוחת על הבחור הגבוה בחליפה הקורא בשמי. הוא מתקדם אלינו במהירות וזורק לאוליביה מבט חצוף שגורם לי להדק את לסתי. הוא מזכיר לי את מייסון: עיניים כחולות, שיער זהוב, ומתעניין בגלוי בבחורה שלי. האיש מושיט אליי את ידו ואני מתרחק באי רצון מאוליביה כדי ללחוץ את ידו.
"אני מייק סאליבן. נעים לפגוש אותך סוף סוף, סת'."
כשהוא מסיים איתי, הוא עובר לאוליביה.
"את בוודאי גברת ג'יימס," הוא פונה לאוליביה, מושך את ידה אל ידו ולוחץ אותה לחיצה ארוכה ואיטית.
עייני קופצות אל דאריל, שמשגר אליי מבטי אזהרה ברורים ואני מזעיף פנים לעברו. הוא צריך להירגע. אני לא מתכוון לפגוע בבחור על שהוא לחץ את ידה של אוליביה, אבל אם הוא יסתכל עליה שוב בצורה כזאת אני לא יכול להתחייב על כך שאישאר רגוע.
"נעים לפגוש אתכם," הוא אומר ומרפה את אחיזתו מידה. "רציתי לדבר עם שניכם על מסע הפרסום הקרוב. אני כבר יודע שזה חדר הכושר הרשמי של סת' מארק, אבל אליפות הלחימה המשולבת רוצה שכל העולם ידע זאת. במשאית שבחוץ יש לי שלט חוצות אחד, שני שלטים, שתי דמויות קרטון בגודל טבעי, ומאות פליירים. כל מה שאני מבקש משניכם הוא חתימה, ונוכל להתחיל בעבודה עוד היום."
"לא נראה לי שסת' צריך תמונות ענקיות שלו בכל מקום," ג'קסון מגחך, בעודו יוצא מחדר האימון.
לידי, אוליביה צוחקת קצרות. "ג'קסון צודק," היא אומרת, ושוב משלבת את אצבעותיה באצבעותיי. "האגו של סת' כבר גדול דיו."
אני מגלגל עיניים כשכולם מצחקקים על חשבוני. האגו שלי לא גדול. אני פשוט בטוח בעצמי. אני יודע מה אני רוצה ויודע איך להשיג זאת, זה הכול. מודה באשמה. מייק מושיט לאוליביה לוח כתיבה ועט, והיא חותמת. אני עושה כמוה, ומייק יוצא מחדר הכושר כדי לומר לחבר'ה להכניס פנימה את הדברים.
אוליביה פונה אליי: "אני צריכה ללכת לעזור לאימא בכמה דברים בבית, אבל נתראה מחר?"
היא נשמעת כמעט מאוכזבת, ואני מחייך. היא שונאת להיפרד ממני ללילה שלם בכל פעם, אבל החלטנו שלא לישון זה אצל זו... דאריל הדפוק.
"בהחלט."
היא מציצה הצידה אל דאריל, ושוב אליי, ואז מתקרבת ומצמידה נשיקה רכה על לחיי. עיניי מצטמצמות כשהיא פונה ממני. מה זה צריך להיות!? אם לא אראה אותה עד מחר, לא ייתכן שהיא תתחמק עם נשיקה מרפרפת כזאת. אם אישאר בלעדיה, אני צריך נשיקה שתספק אותי. אני תופס אותה, כורך את אצבעותיי סביב מרפקה הזעיר ומאלץ אותה לחזור לכיווני. היא לא מספיקה להגיב ואני כבר מניח את פי על פיה. היא מתמסרת אליי מייד ומעבירה את ידיה סביב צווארי ובשורשי שערי. אני מלקק את שפתיה, והיא פותחת את פיה לעברי בחיוך קטן. הדם מזנק לראשי כשלשונה מחליקה על לשוני ומעסה אותי בלי היסוס כאילו אף אחד לא מסתכל. בשל הידיעה שאנשים אכן מסתכלים עלינו, אני נוגס נגיסה קטנטנה בשפתה התחתונה ומתנתק, ואז רוכן אל אוזנה.
"אם תצטרכי אותי אחר כך, צלצלי אליי."
ידיה מחליקות במורד צווארי ועל חזי ואז מרחפות על זרועותיי מעלה ומטה. מגעה מחשמל אותי... מה שהייתי עושה ברגע זה אילו היינו פה לבד.
"אני תמיד צריכה אותך," היא עונה בלחישה. "אבל אנחנו עושים זאת בשביל דאריל."
היא מנשקת את לחיי ופונה ממני. אני מציב את ידיי על מותניי ומתבונן בלי בושה בגבה, בישבנה וברגליה כשהיא מתרחקת. היא שלי... ואני לא יכול אפילו ליהנות ממנה.
מייק נכנס שוב כשאוליביה יוצאת ומציץ מעבר לכתפו על ישבנה שנייה אחת יותר מדי. מעולם לא הייתי טיפוס קנאי, אבל אין לי ספק שהזעם הרכושני שמתפתל לי עמוק בתוך החזה - זה בדיוק זה - קנאה. אני צועד קדימה אבל קולו של דאריל עוצר אותי.
"סת', אל."
מייק ניגש אליי תוך התעלמות מעמדתי האגרסיבית ואני מהדק את לסתי. על שפתיו חיוך קטן, והדבר היחיד שמתחשק לי זה לדחוף לו אותו לתוך הגולגולת. אני חולם לכסח אותו עד שיבכה ויתחנן שאניח לו. ואז להמשיך עוד קצת.
"אתה אוהב להתאגרף, מייק?" אני שואל בעוד אצבעותיי מתכווצות בצידי גופי מבלי לשים לב.
לידי אני שומע את ג'קסון מצחקק ומקלל חרישית.
מייק סורק את חדר הכושר במבט מוזר והגרוגרת שלו עולה ויורדת כשהוא מנסה לבלוע את רוקו. "אה, בטח. כשיש לי זמן."
שפתיי מתעקלות בחיוך כשהוא עונה לי בדיוק את התשובה שרציתי לשמוע. "רוצה להתאגרף איתי בקרב ידידותי עכשיו?"
"סת'," דאריל מזהיר אותי שוב, אבל אני מתיימר שלא לשמוע אותו. אין שום רע בקרב אימון ידידותי קטן, נכון?
מייק מציץ בשעונו: "אה, נראה לי שיש לנו קצת זמן."
אני מסתובב במקום והולך אל עבר הזירה, עושה את מרב המאמצים שלא להיראות להוט להפיל את הבחור במכת אגרוף.
"סת', יש לפניך עוד חצי אימון וכבר היו לך קרבות אימון היום,” דאריל אומר והולך צמוד אליי.
אני שוב מתעלם ממנו. הוא לא ישכנע אותי לוותר. אכניס רק שתי מכות: אחת על שבהה באוליביה, פעמיים, ונוספת על שהציץ בלי בושה בישבן שלה, הכול ממש לנגד עיניי.
מייק מסיר את מעילו וג'קסון עוזר לו ללבוש כפפות. אני תופס את הכפפות שלי ולובש אותן כשג'קסון רוכן אליי.
"סת', אתה מבזבז אנרגיה. למי אכפת אם הוא הסתכל על החברה שלך?! היא יפהפייה, וזה צפוי," הוא אומר בקול שקט כדי שמייק לא יוכל לשמוע.
"אני יודע," אני עונה. "אבל אם מישהו מתכוון להסתכל על הבחורה שלי בזמן שאני מחזיק לה את היד, על אף שהוא יכול לראות שהיא שלי, שיישא בתוצאות." בעיניי אין זלזול ברור מזה.
"אתה שומע מה אתה אומר? אתה נשמע מטורף."
אני צוחק קצרות. לפעמים אני לא בטוח שדאריל מכיר אותי בכלל. "אני מטורף, דאריל. ועכשיו, או שתרשה לי להחטיף לבחור הזה או שאלך הביתה לאוליביה ואפר את הכלל שלך שש פעמים ברציפות."
גבותיו העבות והכהות מתרוממות עד לקו שערו. "שש פעמים? באמת, סת'?" דאריל צובט את אפו הדק. "אתה משהו, אתה יודע?"
"אתה מת על זה," אני מחייך ונכנס לזירה.
"שתי מכות, וזהו."
אני מהנהן והוא מושיט לי את הקסדה שלי, אבל אני לא לוקח אותה. הבחור הזה לא יכניס לי מכה.
"חבוש את הקסדה שלך," דאריל תובע, אבל אני מניד בראשי.
אני מבטל אותו במשיכת כתף. "לא צריך אותה."
הוא מקלל חרישית, שומט את הקסדה ואת מגן הפה ואז מתרחק בריצה. דאריל המסכן, תמיד סובל את השטויות שלי. אני מעביר את תשומת ליבי לזירה ורואה את ג'קסון מרים את החבלים כשמייק נכנס. הוא לובש את כל הציוד שלו ואני מחייך כי הוא בהחלט יזדקק לו. אני מרים את אגרופיי והוא מחקה אותי. מעולם לא ראיתי יריב פחות מפחיד ממנו.
אני מתקדם אליו באיטיות ובוחן את פניו. עיניו הכחולות מצומצמות והוא נחוש להכניס לי לפחות מכה אחת. אני מסתער קדימה, מפתיע אותו, ותוקע אגרוף לתוך בטנו. האוויר נפלט מריאותיו והוא גוחן קדימה בנהמה קולנית. אני נסוג ונותן לו זמן להסדיר נשימה. פניו מאדימות כשהוא מתקשה למלא שוב את ריאותיו, ואני מחייך. אני ממש מחייך למראה כאבו. ג'קסון עומד בשוליים, נקרע מצחוק וחובט על חבלי הזירה בכפות ידיו. הוא מת על זה כי גם הוא היה עושה את אותו הדבר למען סלינה... הוא אפילו היה מעיף לו את השיניים אילו המבט שלו היה נוחת על הפנים שלה לשנייה אחת מיותרת. הוא מגונן עליה, הוא קונטרול פריק על גבול הטירוף, לא רק באופן כללי אלא גם בסקס. ראיתי את חדר השינה שלו, עם הרצועות, השרשראות והשוטים... זה הפחיד אותי רצח. אני בהחלט נהנה לשלוט בחדר המיטות ולקבל מה שאני רוצה, אבל ג'קסון... ממש צריך את זה. כשהוא לא בשליטה הוא לא מסוגל לעשות סקס ובטח שלא מסוגל לגמור.
מייק מתיישר בזירה ומניף את אגרופיו אל מול פניו. "לא ראיתי את זה בא..." הוא נוהם.
זו כל הפואנטה. אני מחייך ושוב נוטה קדימה. אני משגר אגרוף והוא פוגע בפניו. ראשו מוטח הצידה בנהמה, והוא נופל ישר על התחת. טוב... זה היה מהר יותר ממה שציפיתי. אני מסיר את הכפפות וזורק אותן לקצה הזירה. על אף שאני נגעל ממייק, אני מושיט לו יד ועוזר לו לקום. אני לא זבל. הוא מתכווץ, מניד בראשו ותופס את בטנו.
"זאת כנראה הסיבה שאני מתעסק בצד הפרסומי של האליפות," הוא מתלוצץ בצחקוק עצבני.
"כן," אני שומט את ידו ופונה ממנו. לרגע מתחשק לי שהוא יהיה לוחם, כדי שאוכל לתקוף אותו ולהעניש אותו במלוא עוצמתי. היה לו מזל שפגעתי בו עם כפפות מרופדות. אני יוצא מהזירה ומניח למייק לאסוף בשקט את שברי גאוותו. הוא עוד צריך לחזור לעבודה כדי שיוכל לסיים אותה מהר ולעוף מחדר הכושר שלי. אני לא יכול להתחייב על כך שבפעם הבאה אני ארחם עליו באותה מידה.

עוד על המארז

מארז דואט בוערת 1+2 סקיילה מאדי
 
בוערת 1
 
 
פרק 1
 
 
 
מאת: בלייד
7:23
 
היי, בייב. לא יכול להגיע לארוחת ערב.
אני יוצא עם הבחורים. אל תחכי לי.
X
 
אני מנתקת וחורקת שיניים. הטלפון לפות באגרופי. מעולה, פשוט מעולה. אני נושפת, פותחת את תיק היד הקטן והשחור שלי ומכניסה פנימה את הטלפון, בעודי מעיפה מבטים סביב החדר. עיניי צורבות מרוב תסכול. הדמעות שנקוות בהן מאיימות למרוח את המסקרה. ההשפלה מחלחלת לתוכי. אני שונאת אותו. אני שונאת אותו כל כך.
"סליחה, מיס. את מוכנה להזמין?"
אני נבהלת וממקדת את תשומת ליבי במלצר הצעיר והמוכר למראה שעומד לידי. הוא טופח בעט שחור על הפנקס שהוא אוחז בין אצבעותיו הארוכות והדקות. החרדה מטלטלת אותי כשאני מבינה למה אני מזהה את הפנים הנעריות, האף המעוקל והשיער הארוך והבלונדיני. ראיתי אותו בעבר. הבטן שלי צונחת וחום מתפשט בלחיי. זה אותו מלצר שהגיע לשולחן שלי בכל פעם שבלייד הבריז לי במסעדה הנידחת הזאת.
אני בטח נראית פתטית כי שוב נקלעתי למצב הזה.
בא לי למות.
עכשיו.
אני מכחכחת בגרוני, מביטה בתפריט ומהמהמת. קווצות שערי החום הארוך מהווים מסך בינינו. כשאני מגיעה לאמצע הטור של המנות העיקריות בתפריט, עיניי מיטשטשות לחלוטין מהדמעות שאני כובשת, ואני כבר לא מצליחה לראות את המילים המסודרות והמודפסות.
"אה..." אני לא ממצמצת מחשש שדמעה סוררת תזלוג על הנייר המצופה בפלסטיק ושואפת אוויר דרך האף. הסומק בלחיי צורב בעורי עד כאב ואני מתכווצת מהמחשבה על האדמומיות בפניי. אני מסלקת את הגוש הכבד בגרוני, מרימה את ראשי אבל נמנעת מקשר עין. "מצטערת... יש שינוי בתוכניות."
"אה."
אני קמה על רגליי ומחליקה בכפות ידיי על השמלה השחורה והקצרה, מתפללת חרש שהמלצר לא ישאל אותי שאלות. למרבה המזל, הוא רק עומד שם וצופה בי כשאני מורידה את המעיל השחור התואם מגב הכיסא ולובשת אותו על כתפיי. כל שנייה שבה אני מסדרת את עצמי לקראת העזיבה מתארכת כמו נצח. אלוהים, אני רק רוצה להיעלם, כדי שלא אצטרך להרגיש את מבטו האוהד על עורי.
אני שולחת אליו חיוך מתוח, לוקחת את תיק היד שלי וניגשת במהירות אל היציאה, מתעלמת מכל המבטים הבוחנים שעוקבים אחריי.
ברגע שאני יוצאת מהמסעדה אני שואפת אוויר בחדות, וממהרת אל מגרש החניה. האוויר הקר הולם בריאותיי ומצנן את החום שבלחיי - מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו באמצע האביב. מזג האוויר הקר תמיד הרגיע אותי, אבל הערב לא די בו כדי לשכך את הסערה שמשתוללת בתוכי.
כשאני ניגשת אל מגרש החניה המרוצף בטון, עקביי הגבוהים טופפים עם כל נקישה. הצל הכהה והדק שלי משתקף בצבע הכחול של מכונית הסדאן ואני פותחת את הרכב ונכנסת אליו. אני טורקת בנהמה את הדלת, משליכה את תיק היד אל מושב הנוסע ולופתת את ההגה בידיים רועדות. הדמעות צורבות בזוויות עיניי אבל אני לא מעזה לתת להן לזלוג. אני לא מתכוונת לבכות עליו יותר.
אני מסרבת.
אני רוכנת על לוח המחוונים ונוברת במהירות בתיק היד שלי עד שאני מוצאת בקרקעית התיק את הטלפון, שמסתתר מתחת לתפריט של מסעדת גריל ברזילאית הסמוכה למקום העבודה שלי. אני מחפשת את השם של בלייד ברשימת אנשי הקשר ולוחצת על סמל הטלפון הירוק והקטן. הוא מצלצל - איזו הפתעה - ומגיע לתא הקולי המטומטם.
"הגעתם לתא הקולי של בלייד. אני לא זמין עכשיו, מתברר. תתקשרו מאוחר יותר."
אני לא משאירה הודעה, אבל מתקשרת שוב.
ושוב.
ושוב.
בכל פעם שהשיחה מגיעה לתא הקולי, הזעם בתוכי הולך וגובר עד שהוא סוף סוף עונה. אני שומעת הרבה קולות בשניות הראשונות לשיחה - מוזיקה במועדון, נקישת בקבוקי זכוכית... וצחקוק מתקתק וקולני, כאילו מי שזו לא תהיה עומדת ממש לידי. תדהמה אוחזת בי וגבותיי מתרוממות.
"ששש. תסתמי," הוא לוחש. באורח פלא הצחקוקים מפסיקים, והבטן שלי צונחת, כמו אבן ששוקעת במים. "היי, בייב, מה קורה?"
מה קורה? נימת קולו רגועה ואדישה כאילו התקשרתי סתם כדי לשוחח איתו על הא ועל דא, ולא כי אני עומדת לבעוט לו בתחת בגלל שהוא זרק את התוכניות שלנו לפח ברגע האחרון, והשאיר אותי לחכות לו במסעדה כמו מטומטמת בפעם השלישית בתוך חודשיים!
נשיפה מעוררת רחמים נפלטת משפתיי ואני צובטת את גשר אפי כדי לעצור את הבכי. אני לא מבינה. למה אני לא חשובה לו? למה אנחנו לא חשובים? למה הקשר שלנו לא חשוב?
אני חורקת שיניים נוכח פרץ העלבונות שממתין באחורי גרוני ובולעת אותם. אם אתקוף אותו, הוא ינתק ולא אזכה לומר את שלי. "הברזת לי שוב!"
"שלחתי לך הודעה."
"למה את צועקת? זה לא כזה סיפור, אוליביה. את ואני מבלים יחד כל הזמן."
אני משמיעה קול פגוע ומתוח. מה פשר התגובה הזאת? "אתה חושב שבגלל שאנחנו נפגשים לעיתים קרובות, יש לך זכות להבריז לי?"
"משהו כזה. ידעתי שתביני. אוהב אותך, חמודה."
בלייד מנתק ואני נשארת להביט בשמשה הקדמית. הדם בעורקיי רותח מזעם ואני מרגישה שאש הגיהינום הזאת מאיימת לכרסם בעורי ובעצמותיי. אני של פעם הייתה מרפה ומתקדמת הלאה, אבל עכשיו אני כבר לא מסוגלת לעשות את זה. סיימתי לאפשר התנהגות כזאת. גמרתי לתת לו לחשוב שאני תמיד אהיה כאן בשבילו. הוא לא יצא מזה בקלות. לא עוד.
בידיים רועדות אני לוחצת על החיוג החוזר והוא עונה מיד. אני מקמטת את מצחי.
"הלו?" קול נשי צרוד עונה לי ותופס אותי לא מוכנה. הלב שלי צונח אל נעלי העקב היוקרתיות שלי.
אני מצמידה כף יד לחה אל בטני המתהפכת בכאב ומגמגמת לתוך הטלפון. אני מצפה שבלייד יגיע לטלפון ויצחק, כאילו זו בדיחה חולנית...
אבל זה לא קורה.
"מי זאת?" אני שואלת ומצליחה לשמור על קול רגוע ויציב.
"ג'ורג'ינה," היא אומרת בפשטות, כאילו לענות לטלפון של מישהו אחר זה הדבר הכי נורמלי בעולם.
"איפה בלייד?"
"קונה לי משקה."
נחיריי מתרחבים, החזה שלי עולה ויורד בנשימות פתאומיות ושטחיות. אני חושקת את לסתי עד כאב, עד ששיניי מאיימות להישבר תחת הלחץ. ברקע, המועדון סוער מרוב צחוק ותשואות ומוזיקה עם באסים. אני נשענת לאחור ודמעות זעם זולגות על לחיי.
אתם יודעים מה? אני שמחה שהוא יוצא ונהנה בזמן שאני יושבת לבד במגרש חניה חשוך. סוף סוף עלה המסך ואני רואה את מה שההורים שלי אמרו לי מאז שבלייד ואני התחלנו לצאת. הוא לא שווה את זה, הוא לא ראוי לי, ואני לא מסוגלת יותר.
"שיט. אוליביה, זה לא מה שאת חושבת," בלייד מתפרץ, קולו בוקע מבוהל מהטלפון. "היא לקחה את הטלפון שלי מהבר."
אני מגלגלת עיניים ומהנהנת בראשי אל אף אחד. תמיד יש משהו. תמיד יש תירוץ. אף פעם אין לו אומץ להודות שטעה, או לסיים את הקשר בינינו. וזה בסדר, כי הערב אני שמה לזה קץ, ובניגוד אליו, זה לא מפחיד אותי.
"אתה חושב שאני מטומטמת?" אני נובחת לתוך הטלפון.
שאלה מטומטמת. ברור שכן.
"לא, ממש לא." אני מצמצמת את עיניי וקולטת את השכרות בקולו. "פשוט לפעמים את עושה דברים שגורמים לי לפקפק..."
"פשוט תסתום!" אני אומר ומטיחה את אגרופי הקפוץ בדלת המכונית. "גמרתי עם זה - איתך!"
"אוליביה, בחייך, אל תהיי טיפש..."
"אני זורקת את החפצים שלך מהבית שלי. תאסוף אותם לפני שירד גשם. או שלא. כבר לא אכפת לי."
"אוֹלי... אל תהיי כזאת," הוא מתחנן, קורא לי בכינוי החיבה שבחר לי אבי כשנולדתי. "את נסחפת."
אני נוהמת, מנתקת ושומטת את ידיי אל חיקי. נסחפת, מה? אני רוכנת קדימה ומניחה את ראשי על ההגה, כשדמעות נושרות על ירכי החשופה. אני עם בלייד מאז גיל שבע-עשרה ועכשיו אני כבר בת עשרים ושלוש. עשרים ושלוש. שש שנים של אומללוּת, שבהן הרגשתי מבוישת ולא רצויה. אורך הקשר בינינו היה הסיבה שניסיתי בכל כוחי לגרום לזה שנישאר יחד. המחשבה על כל השנים המבוזבזות... הורגת אותי.
זו אשמתי. הייתי צריכה לעזוב אותו קודם. שנתיים בלבד אחרי תחילת הקשר הוא כבר בגד בי. אני זוכרת שנפגעתי והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות. בלייד ידע לבקש סליחה. הוא ידע מה לומר ומה לעשות. במשך תקופה ארוכה הוא הצליח לעוות את המצב ולגרום לי להרגיש שזו אשמתי שהוא בגד בי. האמנתי בכך בכל ליבי עד שזה קרה שוב ושוב - גם אחרי שניסיתי בכל הכוח להיות הבחורה שהוא רצה. הבנתי שזה לא בגללי. פשוט ככה הוא - זה האיש.
האמת העגומה היא שהפסקתי לספור כמה פעמים הוא בגד בי.
וזה מחליש אותי.
והופך אותי למעוררת רחמים.
נצמדתי לעובדה שבלייד היה הבחור הראשון שאהבתי. הוא הגבר היחיד שהכרתי. מעולם לא הייתי עם מישהו אחר, והמחשבה שהוא לא יהיה חלק מחיי מפחידה אותי, אבל אני יודעת שאם הוא ימשיך להיות בחיי, הוא יהרוס אותם שוב ושוב, עד שלא אכיר את עצמי יותר.
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה אותו.
* * *
אני נכנסת בסערה לדירה הקטנה שלי, ארגז גדול בזרועותיי, ואוספת את חפציו של בלייד. למרות שאנחנו לא גרים ביחד, המון חפצים שלו פזורים אצלי בדירה. כל פריט שאני מרימה מחדיר לקרביי אי נוחות עמוקה יותר ויותר. הוא לא ישמח. הוא ינסה לטעון שיש לו זכות להישאר. הוא ינסה לאיים עליי עד שאיכנע.
אני חייבת להישאר חזקה. למען העתיד שלי, העתיד שאני רוצה.
כשאני בטוחה שלקחתי את כל מה ששייך לו, אני רצה למטה ומניחה את הארגז בחניה. אני מסתובבת על עקביי אל הבית, אבל טרטור עדין של מנוע ואורות גבוהים המטילים את צלליתי על הקיר הלבן עוצרים אותי. כאב הולם בקרבי ולופת את ריאותיי.
הוא כאן.
"אוליביה?" בלייד צועק, תובע את תשומת ליבי. "מה את עושה?"
אני שואפת אוויר דרך האף ונושפת אותו מהפה, כדי להרגיע את ליבי ההולם. אני מכריחה את הבהלה והחשש להתפוגג מפניי. אני פונה להביט בו. בלייד יוצא מאחורי דלת המכונית הלבנה, מוציא צרור מזומנים מכיס הג'ינס שלו ומשליך את הכסף אל חלון הנהג.
הוא טורק את הדלת בבעיטה, מרכין את ראשו אל החלון הקדמי כדי לדבר עם האיש, ואז מנופף לו לשלום ורץ למקום שבו אני עומדת כשידיי נטועות על מותניי. אני לא יודעת למה אני מחכה לו. אני לא יודעת למה אני לא מגרשת אותו בחזרה אל המונית.
"בייבי," הוא מפציר בי ומעביר את ידיו בשערו הבלונדיני הכהה. עיניו כבדות בגלל האלכוהול ששתה, עורו מבריק ודביק. "אל תעשי את זה. אני אוהב אותך."
"אתה אוהב אותי?" אני שואלת ומתגאה בקולי היציב. "מחליא אותי באיזו קלות אתה משקר."
אני פונה ממנו וגוש חונק את גרוני. מעולם לא הצלחתי לעמוד על שלי בעימותים, ובלייד יודע - יותר מכל אדם אחר - איך לשבור אותי ולגרום לי לעשות כרצונו.
 
 
 
בוערת 2 - בוערת מדי
 
 
 
 
 
פרק 1
 
 
 
סת'
שבוע לפני לאס וגאס
 
 
 
אוליביה מקפצת לפניי, החזה שלה קופץ יחד איתה עם כל ניתוק מהקרקע. מסתבר שהיא מאוד תחרותית. ג׳קסון התערב איתה על מאה דולר שהיא לא תצליח להחטיף לי בזירה ועכשיו היא נחושה להוכיח את טעותו. היא שמה על עצמה כפפות ונכנסה לזירת האגרוף, מולי.
עיניה הירוקות, המהממות, רושפות אליי מתחת לריסיה הכהים והעבים, והיא מחייכת בשובבות לפני שהיא מכה בי. אני מתחמק ונוגע בכתפה בקלילות. היא מסתובבת במהירות, עומדת מולי ושערה הכהה מתנפנף, מחליק בסקסיות מעל לשדיה. אני מעביר את מבטי מהחזה שלה אל פניה. הבעתה המשועשעת של אוליביה מהולה בייאוש. היא באמת חשבה שזה יהיה פשוט... ג׳קסון ודאריל צוחקים מהצד, ומצליחים לעצבן אותה.
"את מזלזלת בי." אני מגחך אליה, ומחזיר את החיוך לשפתיה.
אלוהים, אני אוהב לגרום לה לחייך.
היא מכה בי שוב ואני זז הצידה ומרים את האגרופים למעלה, על אף שאני לא מתכוון להשתמש בהם נגדה.
"אתה בורח ממני, סת׳?" היא מתגרה, בניסיון לסחוט ממני תגובה. "אתה מפחד שאני אכאיב לך?"
אני לא יכול לעצור את הצחוק שמתגלגל ממני. "אני מבועת."
היא מרימה גבה.
"אני מבועת שתפגעי בעצמך בניסיון לפגוע בי."
אוליביה מנענעת את ראשה ומצרה את עיניה. היא פוסעת קדימה, ושולחת אגרוף נאה למרכז הגוף שלי, אבל אני מזיז את האגן אחורה והיא לא פוגעת. התנועה גורמת לי להישען על רגלי האחורית, ואוליביה, שחושבת שזו ההזדמנות שלה, מחייכת ומזנקת קדימה. אני שומע את ג׳קסון ממלמל איזו קללה, אבל לא אכפת לי. הוא לא הולך להפסיד לאוליביה אפילו סנט אחד, ואם היא לא תיזהר ותמשיך עם השטויות, היא תקבל אותי במלוא כוחי ברגע שנרד מהזירה ונעבור לסדינים. אני כורך את זרועותיי סביב זרועותיה, מצמיד אותן לצדדים ומחייך אליה כאשר גופה הזעיר נאבק נגדי.
אני מרגיש את הזין שלי גדל ומנסה להרגיע את עצמי ולכוון את המבט שלי אל פניה ולא לשדיים השופעים שנלחצים בכוח כנגד החזה שלי. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל כשאני בסביבתה, אני כמו מתבגר חסר מעצורים שמעולם לא שכב עם בחורה.
"זה לא פייר." היא נוהמת, מפילה את ראשה על חזי ומרפה את גופה.
ג׳קסון מושך בחבלים העבים של הזירה, צוהל ומעודד אותה לוותר, ואני קובר את אפי בשערה ומנשק את ראשה.
"אולי בפעם הבאה," אני אומר לה, ומשחרר אותה.
"אולי." היא צועדת לאחור ומושיטה לי את ידיה. "אתה יכול לעזור לי להוריד את הכפפות האלו?"
המילים הללו מעוררות בתוכי משהו פראי - ואין לי מושג מדוע. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שעבר זמן רב מאז ששכבנו, תודות לדאריל ולחוקים שלו. אני לא חושב שאני מסוגל לעבור עוד דקה בלי לשים את הידיים שלי עליה... או בתוכה.
אני מחליק את לשוני על שפתי התחתונה ומרטיב אותה, אוליביה עוקבת אחריי ואי אפשר להתעלם מהגוון הוורוד הפושט בלחייה. ברור לי שהיא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותה. אני מושך את רצועות היד העוטפות את ידיי ומשחרר אותן בקלות בזמן שג׳קסון ודאריל עוזבים את הזירה ונכנסים לתוך אחד החדרים, מוכנים להמשיך באימון המשותף. אני מסרב להצטרף אליהם, התוכנית שלי היא לקחת את אוליביה למקלחות ולענג אותה. אני מסתכל עליה, ומבטינו ננעלים כשאני מושך את כפפות האגרוף שלה ממנה, ומשחרר את ידיה. היא נושכת את שפתה התחתונה ומתקרבת אליי, מתבוננת בי מלמטה דרך ריסים כהים. רק נשאר שהיא תתחנן שאזיין אותה.
אני אוחז בידה, מושך אותה לקצה הזירה ופותח פתח בין החבלים, היא יוצאת החוצה בקלות ואני מייד אחריה.
"סת׳? לאן אתה הולך?" דאריל קורא אחריי ואני מחייך אליו מעבר לכתפי.
"אני אצא עוד דקה."
הוא מסנן קללה מבין שיניו. "אני קובע כללים לטובתך, לא לטובתי."
אוליביה מציצה אליי מעבר לכתפה ואני מהנהן כדי לסמן לה שתמשיך ללכת למלתחת הנשים. במלתחה אנחנו נכנסים לתא המקלחת ונועלים אותו. כששנינו לבד בחדר הכושר אנחנו מתקלחים במקלחת הפתוחה, אבל כשיש עוד אנשים אנחנו מתקלחים בתאים, אפילו אם רק דאריל וג'קסון נמצאים בחוץ. זה מה שאני הכי אוהב אצל אוליביה: היא מכבדת את עצמה ואותי. רוב הבחורות שהסתובבתי איתן מיהרו להראות את הציצים לכל מי שעבר בסביבה - אבל לא אוליביה שלי.
היא מתפשטת ראשונה ואני בוחן את דמותה כשהיא מסירה את חזיית הספורט מעל לראשה וחושפת את פטמותיה הוורודות והקשות. אני מגייס את כל כוחי כדי להמשיך להישען על הקיר ולא לבלוע אותה ברעבתנות ולהכניס את הפסגות הקשות והמפתות שלה לפה. מבטי יורד משדיה למותניה כשאצבעותיה לופתות את המכנסונים השחורים הזעירים שלה. אני מתבונן בה מפשילה אותם במורד רגליה הארוכות. מבטי עובר על גופה. אני נהנה מכל פיסת עור, כל שערה וכל נמש. זה שלי.
היא שולחת יד לברז המים הקרים ופותחת אותו. כל גופה נדרך כשהיא עומדת ממש מתחתיו.
"את מתקלחת במים קרים?" אני שואל ולא מתאפק מלצחקק.
היא נרעדת, מניחה לזרמים הקרים לרדת במורד גופה ומבעירה את דמי.
"אה... כן... אחרת איך אצליח לעבור את היום?"
צמרמורת פושטת על פני עורה, מאבנת את פטמותיה. אני מוכן להצטרף אליה ומוריד בגסות את תחתוניי... מבטה צונח מייד אל עבר הזין שלי. אני כל כך קשה עד שזה מרגיש כאילו כל הגוף כואב לי, ואני לא מנסה להסתיר את זה ממנה. עיניה קופצות אל עיניי כשהיא מושיטה יד אל ברז המקלחת ומושכת אותו כדי לקרר את המים עוד יותר.
אין טעם שאתקלח עכשיו, עוד רגע עליי לצאת ולהמשיך בחציו השני של האימון, אבל אני רוצה לספק אותה לפני שהיא הולכת. אני נע לכיוונה, ואפילו מבעד לקול שאון המים במקלחת אני שומע שנשימתה נעשית כבדה. היא נרעדת קלות כשאני שולח יד מאחוריה ומגביר לאט את חום המים, עד שהאדים מתחילים למלא את התא שסביבנו. אני רוצה שתהיה חמה ומבולבלת; אני רוצה שתתחנן לפניי שאזיין אותה ושאגרום לה לגמור. אני רוכן אליה ומצמיד כל סנטימטר בגופי אל גופה עד שגבה צמוד בחוזקה לבטון הקר. אני מוריד את פי אל צווארה ומלקק אותה לאט.
"בבקשה, סת'," היא גונחת באוזני.
אלוהים ישמור.
אני נסוג כדי להסתכל בעיניה ומניח את מצחי על מצחה. המים זורמים על ראשינו, יורדים על עורנו ונוגעים בזוויות החדות של פנינו. אישוניה הירוקים בוערים אליי מתחת לריסיה והם מתחננים אליי שאטרוף אותה. ידיה מחליקות במעלה רכסי זרועותיי ועל כתפיי, ונעצרות סביב צווארי. היא מקרבת לאט את פיה אל פי, וכששפתיה הוורודות והגמישות נצמדות לשפתיי, אני משתגע. אני מוכרח לכבוש אותה ושום כללים לא יעצרו בעדי. אני דוחף את לשוני בין שפתיה והיא פותחת את פיה ברצון. אצבעותיה סורקות בגסות את שערי, מעוררות אותי להיצמד חזק יותר אליה ואני מחליק את ידיי במורד קימורי מותניה ותופס בישבנה העירום. היא גונחת לתוך פי כשהיא כורכת ירך מעוררת תיאבון סביב מותניי. הזין שלי נצמד בלהט לחריץ החם והלח שלה, ולא ייתכן שאפסיק עכשיו.
"זיין אותי," היא מתנשפת על שפתיי, ומניעה את מותניה לעברי. "בבקשה, פשוט זיין אותי!"
"את רוצה את זה?" אני שואל אותה בחיוך. "רוצה להרגיש אותי בתוכך?"
"כן,” היא מתנשמת, ונושכת את שפתי התחתונה בשיניה. "עכשיו!"
אני מושיט יד, מתמקם בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות ונכנס לתוכה לאט, בידיעה שאם אמהר יותר מדי זה ייגמר עוד לפני שהתחיל. אני מרגיש בתוכה כל כך טוב. הרבה יותר מטוב... וגניחה צרודה ועמוקה משתחררת מגרוני. אני מרגיש שדפנות הכוס הרך שלה לוחצות לי על קצה הזין והוא פועם בתגובה. כבר מזמן לא התענגתי עליה.
"סת'?" קול מוכר מהדהד בחדר, ואוליביה מרפה משפתיי בעוד גופה מתקשה.
אני עוצם עיניים לרגע ומתפלל לאלוהים, או לכל מי שמקשיב לי, לעזאזל, שירחיק מפה את דאריל.
"יש פה מישהו שמקדם את מכירות אליפות הלחימה המשולבת. הוא רוצה לדבר עם הבעלים וגם עם מנהלת חדר הכושר על פרסום," דאריל צועק מעל לשאגת המים במקלחת ואוליביה נושכת את שפתה התחתונה כדי להחניק צחקוק, בעוד גוון ורוד מתפשט בלחייה. "אז תלבשו משהו, שתי חיות פרא שכמוכם, וצאו לכאן."
אני נושף בכבדות, שולח יד מאחוריה, סוגר את ברז המים החמים ומטביע את שנינו במים קרים. המים פוגעים בבשרי ואוליביה ואני קופצים ונצמדים זה לזו כשהמים שוטפים את להט תאוותנו לביוב, מורידים איתם גם את זקפתי. טוב, היה כיף עד שנגמר. חיוך רחב מתפשט על פניה של אוליביה וידיה מזנקות אל פניה כדי להסתיר אותו. כנראה שנצטרך להתאפק.
אנחנו יוצאים מהמלתחות כשאצבעותינו משולבות בחוזקה, וכשאנו נכנסים לחדר הראשי דאריל סורק אותנו במהירות במנוד ראש קצר. אצבעותיה של אוליביה מתהדקות סביב אצבעותיי ואני מסתכל עליה במבט מהיר. היא מרימה אליי מבט קצר ומחייכת חיוך של מבוכה ואי נחת. אני מגיב בחיוך התמים ביותר שלי והיא מהנהנת בקושי. שיזדיין דאריל שגרם לה למבוכה כזאת.
"סת' מארק?"
מבטי נוחת על הבחור הגבוה בחליפה הקורא בשמי. הוא מתקדם אלינו במהירות וזורק לאוליביה מבט חצוף שגורם לי להדק את לסתי. הוא מזכיר לי את מייסון: עיניים כחולות, שיער זהוב, ומתעניין בגלוי בבחורה שלי. האיש מושיט אליי את ידו ואני מתרחק באי רצון מאוליביה כדי ללחוץ את ידו.
"אני מייק סאליבן. נעים לפגוש אותך סוף סוף, סת'."
כשהוא מסיים איתי, הוא עובר לאוליביה.
"את בוודאי גברת ג'יימס," הוא פונה לאוליביה, מושך את ידה אל ידו ולוחץ אותה לחיצה ארוכה ואיטית.
עייני קופצות אל דאריל, שמשגר אליי מבטי אזהרה ברורים ואני מזעיף פנים לעברו. הוא צריך להירגע. אני לא מתכוון לפגוע בבחור על שהוא לחץ את ידה של אוליביה, אבל אם הוא יסתכל עליה שוב בצורה כזאת אני לא יכול להתחייב על כך שאישאר רגוע.
"נעים לפגוש אתכם," הוא אומר ומרפה את אחיזתו מידה. "רציתי לדבר עם שניכם על מסע הפרסום הקרוב. אני כבר יודע שזה חדר הכושר הרשמי של סת' מארק, אבל אליפות הלחימה המשולבת רוצה שכל העולם ידע זאת. במשאית שבחוץ יש לי שלט חוצות אחד, שני שלטים, שתי דמויות קרטון בגודל טבעי, ומאות פליירים. כל מה שאני מבקש משניכם הוא חתימה, ונוכל להתחיל בעבודה עוד היום."
"לא נראה לי שסת' צריך תמונות ענקיות שלו בכל מקום," ג'קסון מגחך, בעודו יוצא מחדר האימון.
לידי, אוליביה צוחקת קצרות. "ג'קסון צודק," היא אומרת, ושוב משלבת את אצבעותיה באצבעותיי. "האגו של סת' כבר גדול דיו."
אני מגלגל עיניים כשכולם מצחקקים על חשבוני. האגו שלי לא גדול. אני פשוט בטוח בעצמי. אני יודע מה אני רוצה ויודע איך להשיג זאת, זה הכול. מודה באשמה. מייק מושיט לאוליביה לוח כתיבה ועט, והיא חותמת. אני עושה כמוה, ומייק יוצא מחדר הכושר כדי לומר לחבר'ה להכניס פנימה את הדברים.
אוליביה פונה אליי: "אני צריכה ללכת לעזור לאימא בכמה דברים בבית, אבל נתראה מחר?"
היא נשמעת כמעט מאוכזבת, ואני מחייך. היא שונאת להיפרד ממני ללילה שלם בכל פעם, אבל החלטנו שלא לישון זה אצל זו... דאריל הדפוק.
"בהחלט."
היא מציצה הצידה אל דאריל, ושוב אליי, ואז מתקרבת ומצמידה נשיקה רכה על לחיי. עיניי מצטמצמות כשהיא פונה ממני. מה זה צריך להיות!? אם לא אראה אותה עד מחר, לא ייתכן שהיא תתחמק עם נשיקה מרפרפת כזאת. אם אישאר בלעדיה, אני צריך נשיקה שתספק אותי. אני תופס אותה, כורך את אצבעותיי סביב מרפקה הזעיר ומאלץ אותה לחזור לכיווני. היא לא מספיקה להגיב ואני כבר מניח את פי על פיה. היא מתמסרת אליי מייד ומעבירה את ידיה סביב צווארי ובשורשי שערי. אני מלקק את שפתיה, והיא פותחת את פיה לעברי בחיוך קטן. הדם מזנק לראשי כשלשונה מחליקה על לשוני ומעסה אותי בלי היסוס כאילו אף אחד לא מסתכל. בשל הידיעה שאנשים אכן מסתכלים עלינו, אני נוגס נגיסה קטנטנה בשפתה התחתונה ומתנתק, ואז רוכן אל אוזנה.
"אם תצטרכי אותי אחר כך, צלצלי אליי."
ידיה מחליקות במורד צווארי ועל חזי ואז מרחפות על זרועותיי מעלה ומטה. מגעה מחשמל אותי... מה שהייתי עושה ברגע זה אילו היינו פה לבד.
"אני תמיד צריכה אותך," היא עונה בלחישה. "אבל אנחנו עושים זאת בשביל דאריל."
היא מנשקת את לחיי ופונה ממני. אני מציב את ידיי על מותניי ומתבונן בלי בושה בגבה, בישבנה וברגליה כשהיא מתרחקת. היא שלי... ואני לא יכול אפילו ליהנות ממנה.
מייק נכנס שוב כשאוליביה יוצאת ומציץ מעבר לכתפו על ישבנה שנייה אחת יותר מדי. מעולם לא הייתי טיפוס קנאי, אבל אין לי ספק שהזעם הרכושני שמתפתל לי עמוק בתוך החזה - זה בדיוק זה - קנאה. אני צועד קדימה אבל קולו של דאריל עוצר אותי.
"סת', אל."
מייק ניגש אליי תוך התעלמות מעמדתי האגרסיבית ואני מהדק את לסתי. על שפתיו חיוך קטן, והדבר היחיד שמתחשק לי זה לדחוף לו אותו לתוך הגולגולת. אני חולם לכסח אותו עד שיבכה ויתחנן שאניח לו. ואז להמשיך עוד קצת.
"אתה אוהב להתאגרף, מייק?" אני שואל בעוד אצבעותיי מתכווצות בצידי גופי מבלי לשים לב.
לידי אני שומע את ג'קסון מצחקק ומקלל חרישית.
מייק סורק את חדר הכושר במבט מוזר והגרוגרת שלו עולה ויורדת כשהוא מנסה לבלוע את רוקו. "אה, בטח. כשיש לי זמן."
שפתיי מתעקלות בחיוך כשהוא עונה לי בדיוק את התשובה שרציתי לשמוע. "רוצה להתאגרף איתי בקרב ידידותי עכשיו?"
"סת'," דאריל מזהיר אותי שוב, אבל אני מתיימר שלא לשמוע אותו. אין שום רע בקרב אימון ידידותי קטן, נכון?
מייק מציץ בשעונו: "אה, נראה לי שיש לנו קצת זמן."
אני מסתובב במקום והולך אל עבר הזירה, עושה את מרב המאמצים שלא להיראות להוט להפיל את הבחור במכת אגרוף.
"סת', יש לפניך עוד חצי אימון וכבר היו לך קרבות אימון היום,” דאריל אומר והולך צמוד אליי.
אני שוב מתעלם ממנו. הוא לא ישכנע אותי לוותר. אכניס רק שתי מכות: אחת על שבהה באוליביה, פעמיים, ונוספת על שהציץ בלי בושה בישבן שלה, הכול ממש לנגד עיניי.
מייק מסיר את מעילו וג'קסון עוזר לו ללבוש כפפות. אני תופס את הכפפות שלי ולובש אותן כשג'קסון רוכן אליי.
"סת', אתה מבזבז אנרגיה. למי אכפת אם הוא הסתכל על החברה שלך?! היא יפהפייה, וזה צפוי," הוא אומר בקול שקט כדי שמייק לא יוכל לשמוע.
"אני יודע," אני עונה. "אבל אם מישהו מתכוון להסתכל על הבחורה שלי בזמן שאני מחזיק לה את היד, על אף שהוא יכול לראות שהיא שלי, שיישא בתוצאות." בעיניי אין זלזול ברור מזה.
"אתה שומע מה אתה אומר? אתה נשמע מטורף."
אני צוחק קצרות. לפעמים אני לא בטוח שדאריל מכיר אותי בכלל. "אני מטורף, דאריל. ועכשיו, או שתרשה לי להחטיף לבחור הזה או שאלך הביתה לאוליביה ואפר את הכלל שלך שש פעמים ברציפות."
גבותיו העבות והכהות מתרוממות עד לקו שערו. "שש פעמים? באמת, סת'?" דאריל צובט את אפו הדק. "אתה משהו, אתה יודע?"
"אתה מת על זה," אני מחייך ונכנס לזירה.
"שתי מכות, וזהו."
אני מהנהן והוא מושיט לי את הקסדה שלי, אבל אני לא לוקח אותה. הבחור הזה לא יכניס לי מכה.
"חבוש את הקסדה שלך," דאריל תובע, אבל אני מניד בראשי.
אני מבטל אותו במשיכת כתף. "לא צריך אותה."
הוא מקלל חרישית, שומט את הקסדה ואת מגן הפה ואז מתרחק בריצה. דאריל המסכן, תמיד סובל את השטויות שלי. אני מעביר את תשומת ליבי לזירה ורואה את ג'קסון מרים את החבלים כשמייק נכנס. הוא לובש את כל הציוד שלו ואני מחייך כי הוא בהחלט יזדקק לו. אני מרים את אגרופיי והוא מחקה אותי. מעולם לא ראיתי יריב פחות מפחיד ממנו.
אני מתקדם אליו באיטיות ובוחן את פניו. עיניו הכחולות מצומצמות והוא נחוש להכניס לי לפחות מכה אחת. אני מסתער קדימה, מפתיע אותו, ותוקע אגרוף לתוך בטנו. האוויר נפלט מריאותיו והוא גוחן קדימה בנהמה קולנית. אני נסוג ונותן לו זמן להסדיר נשימה. פניו מאדימות כשהוא מתקשה למלא שוב את ריאותיו, ואני מחייך. אני ממש מחייך למראה כאבו. ג'קסון עומד בשוליים, נקרע מצחוק וחובט על חבלי הזירה בכפות ידיו. הוא מת על זה כי גם הוא היה עושה את אותו הדבר למען סלינה... הוא אפילו היה מעיף לו את השיניים אילו המבט שלו היה נוחת על הפנים שלה לשנייה אחת מיותרת. הוא מגונן עליה, הוא קונטרול פריק על גבול הטירוף, לא רק באופן כללי אלא גם בסקס. ראיתי את חדר השינה שלו, עם הרצועות, השרשראות והשוטים... זה הפחיד אותי רצח. אני בהחלט נהנה לשלוט בחדר המיטות ולקבל מה שאני רוצה, אבל ג'קסון... ממש צריך את זה. כשהוא לא בשליטה הוא לא מסוגל לעשות סקס ובטח שלא מסוגל לגמור.
מייק מתיישר בזירה ומניף את אגרופיו אל מול פניו. "לא ראיתי את זה בא..." הוא נוהם.
זו כל הפואנטה. אני מחייך ושוב נוטה קדימה. אני משגר אגרוף והוא פוגע בפניו. ראשו מוטח הצידה בנהמה, והוא נופל ישר על התחת. טוב... זה היה מהר יותר ממה שציפיתי. אני מסיר את הכפפות וזורק אותן לקצה הזירה. על אף שאני נגעל ממייק, אני מושיט לו יד ועוזר לו לקום. אני לא זבל. הוא מתכווץ, מניד בראשו ותופס את בטנו.
"זאת כנראה הסיבה שאני מתעסק בצד הפרסומי של האליפות," הוא מתלוצץ בצחקוק עצבני.
"כן," אני שומט את ידו ופונה ממנו. לרגע מתחשק לי שהוא יהיה לוחם, כדי שאוכל לתקוף אותו ולהעניש אותו במלוא עוצמתי. היה לו מזל שפגעתי בו עם כפפות מרופדות. אני יוצא מהזירה ומניח למייק לאסוף בשקט את שברי גאוותו. הוא עוד צריך לחזור לעבודה כדי שיוכל לסיים אותה מהר ולעוף מחדר הכושר שלי. אני לא יכול להתחייב על כך שבפעם הבאה אני ארחם עליו באותה מידה.