מארז שובי הלב

שובי הלב 1 - מנוול יפיפה

 

פרק אחת

 

אבא שלי תמיד אמר, שהדרך ללמוד את העבודה שאת רוצה היא לצפות כל רגע ורגע במישהו שעושה אותה.

"כדי להשיג את המשרה הבכירה ביותר, את צריכה להתחיל בתחתית," הוא אמר לי. "הִפכי לאדם שהמנכ"ל לא מסתדר בלעדיו. היי יד ימינו. לִמדי את העולם שלו, והוא יחטוף אותך ברגע שתסיימי את התואר."

הפכתי לחסרת תחליף. ובהחלט הפכתי ליד ימינו. רק שבמקרה הזה, הייתי היד הימנית שברוב הימים רצתה לסטור לפנים הארורות שלו.

הבוס שלי, מר בנט ראיין. מנוול יפיפה.

רק חשבתי עליו, וכבר כל גופי התכווץ: גבוה, משגע ורשע בכל רמ"ח איבריו. הוא היה האדם הכי יהיר, הכי נפוח והכי צדקני שהכרתי בחיי. הקשבתי לכל הנשים במשרד מרכלות על המעללים שלו ותהיתי אם כל מה שנדרש הוא פנים יפות. אבל אבא שלי תמיד אמר גם, "מוקדם מאוד בחיים את מבינה שיופי הוא שטחי בלבד, ואילו כיעור חודר ישר לעצמות."

היו לי לא מעט בחורים לא נעימים בשנים האחרונות. יצאתי עם כמה בתיכון ובקולג', אבל הבחור הזה לקח את כל הקופה. 

"הו, שלום לך, העלמה מילס!" מר ראיין עמד בפתח המשרד שלי ששימש כחדר כניסה למשרד שלו. קולו נשמע מתוק כדבש, אבל לא במובן החיובי... הוא נשמע כמו דבש שהניחו לו לקפוא ולהיסדק. 

אחרי שהבוקר שפכתי מים על הטלפון, העגיל שלי נפל לטוחן האשפה, נכנסו בי מאחור בכביש מהיר ונאלצתי לחכות למשטרה שתגיע ותאמר את מה ששנינו כבר ידענו — שזו היתה אשמתו של הנהג שנכנס בי — אחרי כל זה, הדבר האחרון שהייתי צריכה הבוקר היה מר ראיין הזועף.

לרוע מזלי, זה תמיד היה מצב הרוח שלו.

כמו כל בוקר עניתי לו, "בוקר טוב, מר ראיין," בתקווה שהוא יהנהן כרגיל.

אבל כשניסיתי לחמוק ממנו, הוא רטן, "ברצינות? 'בוקר', העלמה מילס? מה השעה בעולם הקטן שלך?"

עצרתי מול מבטו הקר. הוא היה גבוה ממני בעשרים סנטימטר לפחות, ועד שהתחלתי לעבוד אצלו, מעולם לא הרגשתי כל כך קטנה. במשך שש שנים, עד אז, עבדתי ב'קבוצת ראיין — תקשורת'. אבל רק מהיום שהוא חזר לעסק המשפחתי, לפני תשעה חודשים, התחלתי לנעול נעלי עקב בגובה שנראה לי שנועלים בקרקס, כדי שאוכל לפנות אליו כמעט בגובה העיניים. ובכל זאת, עדיין הייתי צריכה להטות את הראש לאחור כדי להביט בו, ועיני השקד הנוצצות שלו העידו על כך שהוא התענג על זה.

"היה לי בוקר די מזעזע. זה לא יקרה שוב," אמרתי, והוקל לי כשהקול שלי נשמע יציב. מעולם לא איחרתי, אפילו לא פעם אחת, אבל אפשר לסמוך עליו שיעשה עניין מהאיחור הראשון והיחיד שלי. הצלחתי לחלוף על פניו, לשים את התיק ואת המעיל שלי בארון ולהדליק את המחשב. ניסיתי להתנהג כאילו הוא לא עומד בפתח ובוחן כל צעד שאני עושה. 

"'בוקר די מזעזע' הוא תיאור הולם למה שאני נאלצתי להתמודד איתו בהיעדרך. דיברתי עם אלכס שאפר באופן אישי כדי לרכך את העובדה שהוא לא קיבל את החוזים החתומים כפי שהובטח לו: בתשע בבוקר, שעון החוף המזרחי. הייתי צריך להתקשר למדלן בוימאונט באופן אישי כדי ליידע אותה שאנחנו מתקדמים עם ההצעה כפי שהיא כתובה. במילים אחרות, הבוקר עשיתי גם את העבודה שלך וגם את שלי. ברור לך שגם אחרי 'בוקר די מזעזע' את יכולה להגיע בשמונה? אחדים מאיתנו מתעוררים ומתחילים את הבוקר לפני הבראנץ'."

העפתי בו מבט: אין ספק שהאיש משניא את עצמו עליי, המבט שלו רושף, והידיים שלובות על החזה הרחב שלו — הכול מפני שאיחרתי בשעה. מיצמצתי והסטתי את מבטי כדי לא לבהות באופן שבו החליפה הכהה והמחויטת שלו נמתחת על הכתפיים. כבר טעיתי פעם אחת כשנכנסתי לחדר הכושר במלון במהלך כנס שהתקיים בחודש הראשון לעבודתנו המשותפת ונתקלתי בו ליד ההליכון מזיע ובלי חולצה. היו לו פנים שכל דוגמן היה רוצח בשבילן והשיער המדהים ביותר שראיתי אי־פעם אצל גבר. שיער של אחרי זיון. ככה הבנות מלמטה קראו לו, ולטענתן, הוא הרוויח את הכינוי ביושר. התמונה הזו — שלו מנגב את החזה בחולצה — תשאר צרובה במוחי  לנצח. 

מובן שהוא היה חייב להרוס הכול כשפתח את הפה:

"טוב לראות שאת סוף־סוף מתעניינת בכושר הגופני שלך, העלמה מילס."

חתיכת אדיוט.

"אני מתנצלת, מר ראיין," עניתי בנימה עוקצנית. "אני מבינה שהכבדתי עליך כשאילצתי אותך להתמודד עם מכשיר פקס ולענות לטלפון. כמו שאמרתי, זה לא יקרה שוב."

"את צודקת, זה לא יקרה שוב," הוא ענה וחייך את חיוכו הזחוח.

לו רק היה סותם את הפה, הוא היה מושלם. חתיכת נייר דבק היתה עושה את העבודה. על השולחן שלי היה נייר דבק שמדי פעם הייתי ממששת ומשתעשעת במחשבה שאולי יום אחד אוכל להשתמש בו.

"וכדי שלא תאפשרי לתקרית הזאת לחמוק מזיכרונך, אני רוצה לראות את דו"חות המצב של הפרוייקטים של שאפר, קולטון ובומונט על השולחן שלי עד חמש אחר הצהריים. ואז בשש תפצי על השעה שהחמצת הבוקר ותעבירי מצגת הערכה לפרוייקט של פאפאדקיס בחדר הישיבות. אם את מתכוונת לנהל את הפרוייקט הזה, את צריכה להוכיח לי שאת יודעת מצוין מה את עושה."

עיניי התרחבו כשהסתכלתי עליו מסתובב וטורק מאחוריו את דלת המשרד שלו. הוא ידע טוב מאוד שאני מתקדמת יפה בכל מה שקשור ללו"ז של הפרוייקט הזה, שגם שימש לי כתזה לתואר השני במנהל עסקים. עוד ציפו לי כמה חודשי עבודה על השקפים מרגע חתימת החוזים... שעדיין לא נחתמו — אפילו הטיוטה עדיין לא גמורה. עכשיו, עם כל שאר הדברים שיש לי על הראש, הוא גם רצה שאצליח להרים מצגת הערכה בתוך... העפתי מבט בשעון. מעולה! בהנחה שאדלג על ארוחת צהריים נותרו לי שבע שעות וחצי. פתחתי את תיקיית פאפאדקיס והתחלתי  לעבוד.

 

 

 

כשכולם התחילו להסתנן לארוחת צהריים, נשארתי דבוקה לכיסא עם הקפה שלי ועם שקית תערובת פירות יבשים שהבאתי מהמכונה במסדרון. בדרך כלל אני מביאה שאריות מהבית או יוצאת לאכול עם כל שאר המתמחים, אבל הפעם הזמן לא שיחק לטובתי. שמעתי את הדלת החיצונית של המשרד נפתחת וחייכתי כשראיתי ששרה דילון נכנסת. שרה עבדה איתי באותה תוכנית התמחות לתואר השני ב"קבוצת ראיין— תקשורת" אך עבדה במחלקת החשבונות. 

"מוכנה לארוחת צהריים?" היא שאלה.

"אני נאלצת לוותר. זה יום מהגיהינום." הבטתי בה במבט מתנצל, והחיוך שלה הפך לגיחוך. 

"יום מהגיהינום או בוס מהגיהינום?" היא התיישבה על קצה השולחן שלי. "שמעתי שהוא קצת על הקצה הבוקר..."

הינהנתי. שרה לא עבדה אצלו, אבל ידעה הכול על בנט ראיין. בתור בן הזקונים של אליוט ראיין, מייסד החברה, ובעל פיוז קצר וידוע לשמצה הוא היה אגדה חיה בבניין. "גם אם היו שתיים כמוני, לא הייתי מספיקה לסיים הכול בזמן."

"את בטוחה שאת לא רוצה שאביא לך משהו כשאחזור?" עיניה נעו לכיוון דלת המשרד שלו. "מתנקש? קצת מים קדושים?" 

צחקתי. "אני בסדר."

שרה חייכה ויצאה מהמשרד. אני בדיוק סיימתי את שארית הקפה כשהתכופפתי וגיליתי רכבת בגרבונים. "והדובדבן שבקצפת..." התחלתי למלמל כששמעתי את שרה חוזרת לחדר, "כבר הרסתי את אלה. בעצם, אם את הולכת למקום שיש בו שוקולד, תביאי לי איזה עשרים קילו, כדי שאוכל לפצות את עצמי אחר כך." 

הצצתי מעל השולחן והבנתי שזו לא שרה שעומדת שם. הלחיים שלי האדימו ומשכתי את החצאית כלפי מטה. 

"סליחה, מר ראיין, אני —"

"העלמה מילס, מאחר שלך ולשאר הנערות במשרד יש המון זמן לדון בלבני נשים בעייתיים, אז בנוסף על הכנת המצגת של פאפאדקיס, אני גם צריך שתרדי למשרד של וויליס ותביאי משם את ניתוח השוק ואת פילוח הנתונים של בומונט." הוא יישר את העניבה בזמן שהסתכל בהשתקפותו בחלון. "את חושבת שתצליחי לעשות את זה?"

הוא קרא לי הרגע "נערת משרד"? נכון, כחלק מההתמחות שלי עשיתי לעתים קרובות עבודות מזכירות בשבילו, אבל הוא ידע היטב שעבדתי בחברה במשך שנים לפני שקיבלתי מלגה לאוניברסיטת נורת'ווסטרן. למעשה נותרו ארבעה חודשים לסיום התואר במנהל עסקים.

ברגע שאקבל את התואר, הוא כבר לא יהיה הבוס שלי, חשבתי. הרמתי מבט ופגשתי בעיניו היוקדות. 

"אשמח לשאול את סאם אם היא —"

"זו לא היתה הצעה," הוא קטע אותי. "אני רוצה שאת תביאי אותם." הוא הביט בי לרגע בלסת קפוצה, פנה בחזרה למשרד שלו וטרק את הדלת מאחוריו.

מה הבעיה שלו לעזאזל? הוא מוכרח לטרוק דלתות כמו איזה נער מתבגר? חטפתי את הז'קט שלי מגב הכיסא וצעדתי לכיוון הסניף שלנו ששוכן במרחק כמה בניינים. 

כשחזרתי, דפקתי על דלת המשרד שלו, אבל לא היתה תגובה. ניסיתי את הידית. נעול. הוא בטח היה באמצע קוויקי עם איזו נסיכת קרן נאמנות, בזמן שאני מתרוצצת בכל רחבי שיקגו כמו חולת נפש. תחבתי את התיקייה דרך חריץ הדואר, בתקווה שהניירת התפזרה לכל עבר והוא יצטרך להתכופף ולסדר הכול בעצמו. מגיע לו. נהניתי לדמיין אותו מתכופף על הברכיים ואוסף את כל המסמכים המפוזרים. במחשבה שנייה, מהכרותי איתו, הוא עוד יזמן אותי לחור הסטרילי שלו כדי לצפות בי מנקה ומסדרת את הבלגן. 

ארבע שעות אחר כך כבר היו עדכוני המצב מוכנים ורוב השקפים שלי היו מסודרים לפי הסדר. צחקתי כמעט בהיסטריה כשחשבתי על היום הנורא שעבר עלי — מצאתי את עצמי מתכננת רצח עקוב מדם של הילד בחדר מכונות הצילום. עבודה פשוטה, זה כל מה שביקשתי. תעשה כמה העתקים, תכרוך כמה מהם. כמה קשה זה כבר יכול להיות? טיק טק. אבל לא. זה לקח שעתיים.

רצתי במסדרון החשוך לכיוון הבניין שבשלב הזה כבר התרוקן מאנשים. אוחזת בחוזקה בזרועותיי את החומר למצגת ומציצה בשעון. שש ועשרים. מר ראיין יתלה אותי. עשרים דקות איחור. הבוקר הוא בהחלט הבהיר לי עד כמה הוא שנא איחורים. 'איחור' היא מילה שחסרה בשמוק־מילון של בנט ראיין. יחד עם 'לב', 'נחמדות', סובלנות', 'הפסקת צהריים' או 'תודה'. 

אז ככה רצתי, בנעלים איטלקיות־מזויפות, על עקבי סטילטו, במסדרונות הריקים, ממהרת למוציא להורג. 

תנשמי קלואי. הוא מריח פחד. 

כשהתקרבתי לחדר הישיבות, ניסיתי לייצב את הנשימה והאטתי לכדי הליכה. אור רך גלש מתחת לדלת הסגורה. הוא בהחלט היה שם. חיכה לי.

העברתי אצבעות בשיערי, יישרתי את הבגדים וסידרתי את הניירות שבידי. 

נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת.

"הכנסי."

נכנסתי. אור חמים מילא את החדר. 

חדר הישיבות היה גדול במיוחד, קירותיו החיצוניים היו חלון ענק מהתקרה לרצפה, שדרכו נגלה נופה המרהיב של שיקגו מהקומה השמונה עשרה. שמיים בצבע אינדיגו של שעת בין ערביים חדרו לחדר וגורדי השחקים נצנצו באופק. במרכז החדר עמד שולחן עץ גדול וכבד, ומולי, בראש השולחן, המתין מר ראיין.

הוא ישב שם, סנטרו שעון על אצבעותיו הארוכות, ז'קט החליפה שלו מתוח על גב הכיסא מאחוריו, העניבה שלו משוחררת, שרוולי חולצתו הלבנה והבוהקת מקופלים עד למרפק ברישול אלגנטי. עיניו ננעצו בעיניי. אבל הוא לא אמר מילה.

"אני מתנצלת, מר ראיין," אמרתי, והקול שלי נעלם בנשימה קטועה. "עבודת ההדפסה לקחה —" עצרתי. תירוצים לא יעזרו למצב. וחוץ מזה, לא רציתי לאפשר לו להאשים אותי בסיטואציה שאין לי עליה שליטה. 

הוא יכול לנשק לי בתחת. 

יחד עם פרץ האומץ הפתאומי שלי, זקפתי סנטר וניגשתי למקום מושבו. בלי להסתכל בעיניו, עברתי על הניירת והנחתי עותק של המצגת על השולחן לפנינו. "שאתחיל?"

הוא לא הגיב, עינייו חדרו מבעד למסכה האמיצה שעטיתי על פניי. זה היה הרבה יותר קל אם הוא לא היה כל כך מהמם. במקום לדבר, הוא הצביע על הניירת שהיתה לפנינו, והאיץ בי להתחיל.

חככתי בגרוני והתחלתי במצגת. כשעברתי על הנקודות השונות בהצעה, הוא שתק, והסתכל ישירות על העותק שלו. למה הוא כל כך רגוע? ידעתי להתמודד עם התקפי הזעם שלו, אבל עם שקט מוזר? זה היה מלחיץ.

נשענתי על השולחן, הצבעתי על כמה גרפים, ואז — זה קרה.

"לוח הזמנים שלהם לחלק הראשון, הוא קצת שאפת —" עצרתי באמצע המילה, נשימתי נעתקה. ידו נלחצה בעדינות לגבי התחתון, לפני שגלשה למטה ונחה על הישבן שלי. במשך תשעת החודשים שעבדתי אצלו הוא לא נגע בי, אפילו לא בטעות.

ללא שמץ של ספק — זאת לא היתה טעות.

החום מכף ידו שרף את החצאית וחדר לי לעור. כל שריר בגופי נמתח וכל איבריי הפנימיים הותכו.

מה לעזאזל הוא עושה? המוח שלי פקד עליי להעיף את היד שלו, לומר לו שלא ייגע בי יותר לעולם, אבל לגופי היו רעיונות אחרים. הפטמות שלי התקשו, וחרקתי שיניים בתגובה. פטמות בוגדניות.

בעוד פעימות ליבי הלמו ברקות, חלפה לפחות חצי דקה. איש מאיתנו לא אמר מילה כשידו ירדה לירכי תוך כדי ליטוף עדין. הנשימות שלנו ורחשי העיר העמומים מתחתינו היו הקולות היחידים באוויר הדומם של חדר הישיבות.

"תסתובבי, העלמה מילס." קולו השקט שבר את הדממה ואני יישרתי את גבי ואת עיניי, והסתובבתי לאט, בזמן שידו מחליקה על האגן שלי. הרגשתי את אצבעותיו נפרשות על גבי התחתון ואת האגודל שלו לוחץ על העור הרך העוטף את עצם הירך. הורדתי מבט כדי לפגוש את עיניו, שחדרו לעיניי. ראיתי את החזה שלו עולה ויורד, כל נשימה עמוקה יותר מקודמתה. לסתו התהדקה והאגודל שלו התחיל לנוע לאט והחליקה קדימה ואחורה. עיניו לא זזו מעיניי. הוא חיכה שאעצור אותו; היה לי מספיק זמן לדחוף אותו ממני, או פשוט לעזוב וללכת. אבל הרגש שהציף אותי, מנע ממני להגיב. מעולם לא הרגשתי ככה, ומעולם לא ציפיתי להרגיש ככה כלפיו. רציתי להעיף לו סטירה ואז למשוך אותו בחולצה וללקק לו את הצוואר. 

"על מה את חושבת?" הוא לחש, מבטו לועג ועורג כאחד.

"אני עדיין מנסה להבין על מה אני חושבת."

ידו החלה להחליק מטה, עיניו עדיין נעולות על עיניי. הוא הגיע לירכיי, ולקצה החצאית. משך בחגורת הביריות באצבעותיו, ובתחרה של אחד מהגרבונים. אצבע החליקה לתוך הבד הדקיק ומשכה אותו קלות למטה. שאפתי נשימה חדה, ולפתע הרגשתי כאילו אני נמסה מבחוץ פנימה.

איך אני מרשה לגופי להרגיש ככה? עדיין רציתי להעיף לו סטירה, אבל בשלב הזה גבר הרצון שימשיך את מה שהוא עושה. התחושה הכבדה בין רגליי התעצמה. הוא הגיע לקצה התחתונים שלי והחליק אצבעותיו אל מתחת לבד. הרגשתי אותו מלטף את עורי, מחכך אצבע בדגדגן ודוחף אותה פנימה לתוכי, נשכתי את הלשון בניסיון כושל לחנוק את הקולות המוזרים שנפלטו לי מהגרון. כשהבטתי בו, ראיתי אגלי זיעה מתגבשים מעל הגבות.

"פאק," הוא נהם בשקט. "את רטובה." עיניו נעצמו ונראה שניהל מאבק פנימי, כמוני. הצצתי לכיוון האגן שלו וגיליתי עד כמה הוא מתוח מתחת לבד הנוקשה של המכנסיים. בלי שפקח עיניים הוא הוציא את האצבע ואחז בתחרה הדקה של התחתונים. הוא רעד מעט כשהביט בי, זעם על פניו. בתנועת יד אחת הוא קרע אותם ממני. רחש קריעת הבד מילא את החדר. הוא משך אותי אליו, הרים אותי, הושיב על השולחן הקר, ופישק את רגליי. גנחתי ללא שליטה כשאצבעותיו חזרו וגלשו אל בין רגליי ולתוכי. תיעבתי את האדם הזה באופן חד ומיוחד, אבל גופי בגד בי; השתוקקתי עוד יותר למה שהוא עשה לי. 

לעזאזל, לו רק היה לא טוב בזה. הנגיעות שלו לא היו הנגיעות העדינות והאוהבות להן הייתי רגילה, זה היה גבר שרגיל לקבל את כל מה שרצה, ויצא שבאותו רגע מה שרצה היה אותי. נשענתי לאחור על המרפקים, והרגשתי את האורגזמה מתקרבת ובאה במהירות. 

לאימתי המוחלטת, מצאתי את עצמי מיבבת, "או — בבקשה..."

הוא עצר, משך חזרה את האצבעות ואיגרף אותן. התיישבתי, תופסת את עניבת המשי שלו ומושכת את פיו בכוח לפי. שפתיו היו מושלמות בדיוק כפי שנראו, חזקות ורכות. מעולם לא נישק אותי גבר שהכיר כל זווית קטנה ומגרה בפה, נשיקה שבגללה כמעט איבדתי שפיות. 

נשכתי את שפתו התחתונה וידיי מיהרו למכנסיו, משחררות את החגורה מכבליה.

"כדאי מאוד שתגמור את מה שהתחלת." 

הוא פלט צליל נמוך וזועף מגרונו, אחז בחולצה שלי וקרע את כפתורי הכסף, שהתגלגלו לאורך שולחן העץ הגדול של חדר הישיבות. הוא החליק את ידיו על החזה שלי מערסל בכפותיו את השדיים, אגודליו נעים אחורה וקדימה על הפטמות המגורות. מבטו האפל לא מש מפניי לרגע. ידיו גדולות וגסות כמעט עד כאב, אבל במקום להתכווץ או להרתע, נדחפתי לכפות ידיו, כמבקשת עוד, חזק יותר, קשה יותר.

הוא נהם, הלחץ באצבעותיו התחזק, וחלפה בראשי המחשבה שבטוח ישארו עליי סימנים כחולים. מעוותת ככל שתהיה המחשבה, לרגע קיוויתי שישארו. רציתי שתהיה לי דרך לנצור את ההרגשה הזאת בה אני בטוחה לחלוטין מה הגוף שלי מבקש, הרגשה מוחלטת של שחרור.

הוא נשען קרוב מספיק כדי לנשוך את כתפי, ולחש, "טיזרית מזדיינת שכמוך."

במהירות הפשלתי את המכנסיים שלו ודחפתי לרצפה גם את התחתונים. לחצתי חזק את הזין שלו, והדופק שלו פעם בכף היד שלי.

הדרך בה לחש את שם משפחתי — "מילס" — היתה אמורה לעצבן אותי, אבל באותו רגע הרגשתי רק דבר אחד: תאווה טהורה. הוא הרים את החצאית שלי אל מעל האגן ודחף אותי אחורה על השולחן. לפני שהצלחתי להגות מילה הוא אחז בקרסוליים שלי. בידו השניה החזיק את הזין הקשה שלו והתקרב, נדחף עמוק לתוכי. לא הצלחתי אפילו להזדעזע מהנהמה שנפלטה מפי — הזין שלו הרגיש טוב יותר מכל דבר אחר.

"מה זה?" הוא לחש דרך שיניים חשוקות, ירכיו מצליפות בירכיי, מחדירות אותו עמוק פנימה. "מעולם לא זיינו אותך ככה? לא היית כזאת טיזרית, אם היו מזיינים אותך כמו שצריך."

מי הוא חשב שהוא? ולמה לעזאזל זה הדליק אותי כל כך שהוא צדק? אף פעם לא עשיתי סקס בשום מקום פרט למיטה וזה אף פעם לא היה ככה.

"היו לי כבר יותר טובים," הקנטתי אותו.

הוא צחק, בקול לועג. "תסתכלי עליי."

"לא."

הוא יצא ממני שניה לפני שגמרתי. בהתחלה חשבתי שהוא באמת ישאיר אותי ככה, אבל הוא תפס את ידיי ומשך אותי מהשולחן בעודו מחדיר את הלשון שלו חזק לפה שלי ומצמיד שפתיי לשלו. 

"תסתכלי עליי," הוא אמר שוב. וסוף סוף, כשהוא כבר לא בתוכי, הצלחתי. הוא מצמץ פעם אחת לאט, ריסים כהים וארוכים ליטפו את לחיי, ואז אמר, "תבקשי ממני שאגרום לך לגמור."

הטון שלו לא היה מדויק. זה נשמע כמעט כמו שאלה, אבל המילים שלו היו בדיוק כמוהו — מנוולות עד העצם. 

רציתי שייתן לי לגמור יותר מכל דבר אחר. אבל העדפתי להחנק לפני שאבקש ממנו משהו. 

הנמכתי את הקול והסתכלתי עליו במבט חודר.

"אתה בן זונה, מר ראיין."

החיוך שלו הבהיר לי שהוא קיבל את מה שהוא היה צריך ממני. רציתי לבעוט לו בביצים, אבל אז לא הייתי מקבלת את מה שהכי רציתי. 

"תגידי 'בבקשה', העלמה מילס."

"בבקשה, לך תזדיין." 

הדבר הבא שהרגשתי היה הזגוגית הקרה על שדיי, הניגוד החד שבין טמפרטורת גופו לטמפרטורה של החלון. בערתי. כל חלק בגופי השתוקק להרגיש את מגעו הגס.

"לפחות את עיקבית," הוא נהם באוזני לפני שנשך את כתפי ובעט ברגליי, "פשקי רגליים."

פישקתי, ובלי להסס לרגע הוא משך את האגן שלי אחורה ודחף את עצמו קדימה לתוכי.

"את אוהבת את הקור?"

"כן."

"ילדה ערמומית ומלוכלכת. את אוהבת שמסתכלים עליך, אה?" הוא מלמל, נושך את תנוך אוזני. "את אוהבת שכל שיקגו יכולה להסתכל למעלה ולראות אותך מזדיינת ונהנית מכל רגע, כשהציצים היפים שלך נמעכים על הזכוכית."

"תפסיק לדבר, אתה הורס את זה." הוא ממש לא הרס שום דבר. אפילו לא קצת. קולו המחוספס עורר בי תשוקות אפלות. 

הוא צחק באוזני וכנראה שם לב לרעד שחלף בכל גופי,

"את רוצה שהם יראו אותך גומרת?"

גנחתי בתגובה. לא הייתי מסוגלת לייצר הברה אחת, והרעד שחלף בי, לחץ אותי חזק יותר לזכוכית.

"תגידי את זה. את רוצה לגמור, העלמה מילס? תעני לי או שאפסיק ובמקום זאת אגרום לך למצוץ לי," הוא לחש, ודחף את עצמו עמוק עמוק לתוכי, כל דחיפה עמוקה ומרעידה עוד  יותר. 

החלק בי ששנא אותו החל להתמוסס, כמו סוכר על לשוני, והחלק שבי שרצה את כל מה שיש לו גדל, בער ודרש. 

"רק תגידי לי." הוא נשען קדימה, מצץ את אוזני בשפתיו ונשך נשיכה חזקה. "אני מבטיח לתת לך את זה."

"בבקשה," אמרתי, עוצמת עיניי כדי לחסום כל דבר אחר ורק להרגיש אותו. "כן. בבקשה."

הוא העביר את ידו לכיוון הדגדגן, וחיכך בלחיצה מושלמת, בקצב מושלם. הרגשתי את החיוך שלו נושף בעורפי, וכשפתח את פיו וסגר את שיניו על עורי — זה גמר אותי. חום התפשט במורד עמוד השדרה, עוטף את ירכיי, אל בין רגליי, הודף אותי לאחור לתוך זרועותיו. ידיי היכו בזגוגית, כל גופי רעד מהאורגזמה ששטפה והשאירה אותי משתנקת, משתוקקת לאוויר. לאט לאט הכול נרגע, והוא משך את עצמו החוצה וסובב אותי כדי שאוכל להסתכל עליו. הוא הרכין את ראשו כדי למצוץ לי את הצוואר, את הלסת ואת שפתי התחתונה. 

"תגידי תודה." הוא לחש.

העברתי ידיי בראשו, ומשכתי חזק בשיערו. בתקווה שאקבל איזושהי תגובה. רציתי לראות אם הוא בשליטה או שהוא הוזה. מה אנחנו עושים? הוא גנח, השעין ראשו על ידי, מנשק אותי לאורך צווארי, הזיקפה שלו נלחצת על בטני. "ועכשיו, תגרמי לי להרגיש טוב."

שחררתי יד אחת והורדתי אותה לזין שלו, התחלתי ללטף אותו. הוא היה כבד, ארוך ומושלם. רציתי להגיד לו, אבל אני אמות לפני שאספר לו כמה טוב הוא הרגיש בכף ידי. בתוכי. במקום זאת, התרחקתי משפתיו כדי להתבונן בעיניו המעורפלות מתשוקה.

"אני עומדת לגרום לך לגמור כל כך חזק, שתשכח שאתה אמור להיות הבן זונה הכי גדול בעולם," נהמתי, החלקתי במורד הזכוכית, והכנסתי את כל הזין הגדול שלו לפה שלי, עמוק עד הגרון. הוא נמתח וגנח, גניחה עמוקה. הבטתי בו מלמטה, כפות ידיו ומצחו נשענו על זכוכית החלון, עיניו עצומות חזק. הוא נראה פגיע והוא נראה יפיפה.

אבל הוא לא היה פגיע. הוא היה הבן זונה הכי גדול ביקום ואני כרעתי על ברכיי לפניו.

אין פאקינג מצב.

אז במקום לתת לו את מה שהוא רצה, נעמדתי, משכתי את החצאית שלי חזרה למקומה, והסתכלתי לו ישר בעיניים. היה לי קל יותר כשהוא לא נגע בי ולא העביר בי תחושות שממש לא היו עניינו.

השניות תיקתקו ואף אחד מאיתנו לא זע ממקומו. העיניים נעולות — שלי בשלו, שלו בשלי. 

"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" הוא גער. "תרדי בחזרה על הברכיים ותפתחי את הפה שלך!"

"לא. אין מצב."

משכתי את החולצה חסרת הכפתורים ויצאתי מהחדר לכיוון המשרד שלי, מתפללת שרגליי הרועדות לא יבגדו בי. חטפתי את הארנק מהשולחן שלי, לבשתי את הז'קט, מנסה נואשות לכפתר אותו באצבעות רועדות. מר ראיין עדיין לא יצא מהחדר, רצתי למעלית, מתחננת לאלוהים שאגיע לפני שאצטרך להתמודד איתו שוב.

לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לחשוב על מה שקרה עד שיצאתי משם. הרשיתי לו לזיין אותי, לתת לי את האורגזמה הכי מדהימה שהיתה לי בחיים, ואז עזבתי אותו עם המכנסיים למטה בחדר הישיבות של החברה, עם כאב ביצים קשה ביותר. אילו היו אלה חיים של מישהי אחרת, הייתי עכשיו מרימה איתה כוסית לחיים. חבל שלא.

שיט.

דלתות המעלית נפתחו ונכנסתי. לחצתי במהירות על המקשים ועקבתי אחרי מספרי הקומות יורדים. ברגע שהמעלית הגיעה ללובי, רצתי החוצה. ברקע שמעתי את השומר אומר משהו על שעות העבודה שלי, אז נופפתי לו לשלום כשחלפתי על פניו. בכל צעד הכאב בין רגליי הזכיר לי את אירועי השעה האחרונה. כשהגעתי למכונית, פתחתי במהירות את הדלת וצנחתי על הכיסא. הסתכלתי על עצמי במראה.

מה לעזאזל זה היה??

 

שובי הלב 2 - זר יפיפה

 

פרק אחת

 

"את לובשת את השמלה הכסופה או שאני דוקרת אותך," קראה ג'וליה מאזור המטבח, כפי שכיניתי אותו בלבי. הוא בהחלט לא היה גדול מספיק כדי לזכות בתואר מטבח אמיתי.

עברתי מבית ויקטוריאני עצום ומהדהד בפרוורי שיקגו לדירה מקסימה באיסט וילג', שהיתה כולה בערך בגודל של חדר המגורים הקודם שלי. היא נראתה אפילו עוד יותר קטנה אחרי שפרקתי את החפצים שלי, שמתי כל דבר במקומו והזמנתי את שתי החברות הכי טובות שלי. חדר המגורים/פינת האוכל/אזור המטבח היו מוקפים בחלונות ענקיים שנמשכו מהתקרה עד הרצפה, אבל התחושה שהעניקו היתה פחות של דירת פאר ויותר של אקווריום. ג'וליה באה רק לביקור סוף שבוע, כדי שנחגוג הערב, אבל היא כבר שאלה אותי עשר פעמים לפחות למה בחרתי דירה כה זעירה.

האמת היתה שבחרתי אותה כי היא היתה שונה מכל דבר שהכרתי עד היום. וכי דירות זעירות היו פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר למצוא בניו יורק כשעוברים אליה בלי תכנון מראש.

בחדר השינה משכתי בשולי השמלה הזעירה עם הפאייטים, קצרה כל כך, עד שהציגה לכל אורכן רגליים לבנות עד כדי סנווּר. שנאתי את העובדה שהאינסטינקט הראשון שלי היה לתהות אם אנדי היה חושב שהיא חושפנית מדיי, אבל האינסטינקט השני שלי היה להבין שאני מתה עליה. אני אצטרך למחוק את כל התכנות הישן הזה של אנדי, ומהר.

"תני לי סיבה טובה אחת למה אני לא צריכה ללבוש את זה."

"לא מצליחה לחשוב על סיבה כזאת." קלואי נכנסה לחדר השינה לבושה בשמלה בצבע כחול עמוק, שריחפה סביבה כמו הילה. היא נראתה מרהיב, כרגיל. "אנחנו הולכות לשתות ולרקוד, כך שהכרחי לחשוף קצת עור."

"אני לא יודעת כמה עור אני רוצה לחשוף," אמרתי. "אני מסורה לתדמית הרווקה מחדש שסידרתי לי."

"טוב, כמה מהנשים שם יהיו עם התחת בחוץ, אז לא תבלטי במיוחד אם זה מה שמדאיג אותך. חוץ מזה," אמרה והצביעה על הרחוב למטה, "מאוחר מדיי להחליף בגדים. הלימוזינה כאן."

"את זאת שצריכה לחשוף את התחת שלך. את זאת שהשתזפה בעירום והשתכרה לאורך כל היום בווילה בצרפת בשלושת השבועות האחרונים," אמרתי.

קלואי חייכה חיוך קטן ומסתורי ומשכה בזרועי. "בואי נלך, מהממת אחת. ביליתי את השבועות האחרונים רק עם בי־בי. אני מתה לצאת לבלות עם הבנות."

נכנסנו אל המכונית הממתינה, וג'וליה פתחה את השמפניה. אחרי לגימה אחת בלבד של הנוזל המבעבע המעקצץ, היה נדמה שכל העולם סביבי התפוגג, ונשארנו רק שלוש חברות צעירות בלימוזינה שדוהרת לאורך הרחוב, בדרכן לחגוג חיים חדשים.

והלילה חגגנו לא רק את בואי לניו יורק: קלואי מילס עמדה להתחתן, ג'וליה באה לביקור, ושרה הרווקה הטרייה היתה צריכה להתחיל לחיות קצת.

◈

המועדון היה חשוך, מחריש אוזניים ומלא גופים מתפתלים: על רחבת הריקודים, במסדרונות, מול הבר. די־ג'יי ניגנה מוזיקה מעל במה קטנה, ובעלונים שהודבקו על פני כל החזית הובטח שהיא הדי־ג'יי החדשה והלוהטת ביותר בצ'לסי.

ג'וליה וקלואי נראו כאילו הן מרגישות לגמרי בבית. אני הרגשתי כאילו ביליתי את רוב שנות ילדותי ובגרותי עד כה באירועים שקטים, רשמיים; כאן הרגשתי כאילו יצאתי מבין דפי הסיפור הרגוע שלי בשיקגו ונכנסתי לאגדה שתמצתה את החוויה הניו יורקית בשלמותה.

זה היה מושלם.

פילסתי את דרכי אל הבר — בלחיים סמוקות, בשיער לח וברגליים שהרגישו שלא השתמשו בהן כראוי כבר שנים.

"סליחה!" צעקתי בניסיון למשוך את תשומת לבו של הברמן. אף על פי שלא היה לי מושג במה מדובר, כבר הזמנתי פטמות חלקלקות, מערבלי בטון ושדיים סגולים. בשלב הזה של הערב, כשהמועדון בשיא התפוסה והמוזיקה בעוצמה שהרעידה את עצמותיי, הוא אפילו לא הרים את מבטו אליי. הוא אמנם היה עסוק, וזה בהחלט מעצבן להכין כל כך מעט שוטים שדורשים כל כך הרבה עבודה. אבל לי היתה חברה שיכורה שזה עתה התארסה ושרפה את רחבת הריקודים, והחברה הזאת רצתה עוד שוטים.

"הי!" צעקתי וחבטתי על הבר.

"הוא ממש מתאמץ להתעלם ממך, לא?"

מצמצתי והרמתי את המבט למעלה — ועוד למעלה — אל הגבר שנדחף קרוב אליי ליד הבר הצפוף. הוא היה בערך בגודל של עץ סקויה, והנהן לעבר הברמן כדי להבהיר לי על מה הוא מדבר. "אף פעם לא צועקים על ברמן, פרח. במיוחד לא עם מה שאת מתכוונת להזמין: פיט שונא להכין משקאות של בנות."

כמובן. בדיוק המזל שלי לפגוש גבר משגע כמה ימים אחרי שנשבעתי לא להתקרב שוב לגברים לנצח. ועוד גבר עם מבטא בריטי. היקום הוא חתיכת בן זונה עם חוש הומור קורע.

"איך אתה יודע מה התכוונתי להזמין?" החיוך שלי הלך והתרחב. קיוויתי שאני מחייכת כמוהו, אבל כנראה רק נראיתי הרבה יותר שתויה. הייתי אסירת תודה על המשקאות שכבר שתיתי, כי שרה הפיכחת היתה עונה לו תשובות בעלות הברה אחת ובהנהון מגושם. "אולי התכוונתי להזמין פיינט של גינס. אי אפשר לדעת."

"לא סביר. ראיתי אותך מזמינה משקאות סגולים קטנטנים כל הלילה."

הוא הסתכל עלי כל הלילה? לא הצלחתי להחליט אם זה נפלא, או קצת קריפי.

נעתי מרגל לרגל והוא עקב אחר תנועותיי. היו לו תווי פנים זוויתיים עם לסת חדה, עצמות לחיים בולטות מחוטבות, עיניים מוארות, גבות סמיכות וכהות וגומת חן עמוקה בלחיו השמאלית כשהחיוך התפשט אל שפתיו. גובהו היה ודאי הרבה יותר ממטר שמונים, והיה לו פלג גוף עליון שיידרשו לידיים שלי חודשים רבים למשש את כולו.

שלום לך, התפוח הגדול.

הברמן חזר והביט בגבר שלידי בציפייה. הזר היפיפה שלי בקושי הרים את קולו, אבל הוא היה כל כך עמוק, שנשמע ללא מאמץ: "שלוש אצבעות של מק'קלן, פיט, ומה שהגברת הזאת תרצה לשתות. היא מחכה המון זמן, כן?" הוא פנה אליי בחיוך שעורר משהו חמים ורדום עמוק בבטני. "כמה אצבעות את רוצה?"

מילותיו התפוצצו במוחי, ובעורקיי שָצַף אדרנלין. "מה אמרת כרגע?"

תמימות. הוא ניסה לעטות אותה, החליק אותה על תווי פניו. איכשהו זה עבד לו, אבל על פי האופן שבו הצטמצמו עיניו, ידעתי שלא היה תא אחד תמים בגופו.

"אתה באמת הצעת לי כרגע שלוש אצבעות?" שאלתי. הוא צחק ופרש את כף היד הגדולה ביותר שראיתי בחיי על הדלפק בינינו. האצבעות שלו יכלו להיכרך סביב כדורסל ולגמד אותו. "פרח, לך הכי כדאי להתחיל עם שתיים."

הבטתי בו יותר מקרוב. עיניים ידידותיות, לא עומד קרוב מדיי, אבל קרוב מספיק כדי שאדע שהוא הגיע לחלק הזה של הבר במיוחד כדי לדבר איתי. "אתה אוהב לדבר ברמזים."

הברמן הקיש על הבר במפרקי אצבעותיו בהמתנה להזמנה שלי. כחכחתי בגרוני וחישלתי את עצמי. "שלוש מציצות." התעלמתי מנשיפת הרוגז שלו ופניתי בחזרה אל הזר שלי.

"את לא נשמעת ניו יורקית," אמר; חיוכו נמוג קלות, אבל לא עזב את עיניו שחייכו דרך קבע.

"גם אתה לא."

"אחת־אפס. נולדתי בלידס, עבדתי בלונדון ועברתי הנה לפני שש שנים."

"חמישה ימים," הודיתי והצבעתי על חזי. "משיקגו. החֶברה שעבדתי בה פעם פתחה פה משרד, והחזירו אותי לעבודה כדי לעמוד בראש מחלקת הכספים."

וואו, שרה. יותר מדיי אינפורמציה. את ממש מזמינה לך סטוקרים.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שהסתכלתי אפילו על גבר אחר. ברור שאנדי היה מומחה במצבים כגון אלה, אבל אני לצערי איבדתי לחלוטין את יכולת הפלרטוט שלי. הצצתי לאחור, למקום שבו ציפיתי לראות את ג'וליה ואת קלואי רוקדות, אבל לא הצלחתי למצוא אותן בסבך הגופים על רחבת הריקודים. הייתי כל כך חלודה בטקס הזה, שאפשר לומר שגדל לי מחדש קרום הבתולין.

"מחלקת כספים? גם אני איש של מספרים," אמר, המתין עד שהחזרתי את מבטי אליו, והרחיב את חיוכו. "נחמד לראות נשים עושות את זה. יש בתחום הזה יותר מדיי גברים נרגנים במכנסיים, שעורכים ישיבות רק כדי לשמוע את עצמם אומרים אותו דבר שוב ושוב."

חייכתי ואמרתי, "אני נרגנת לפעמים. אני גם לובשת מכנסיים לפעמים."

"מתערב איתך שאת לובשת גם תחתונים."

אני מצמצמת את עיניי, "יש לזה משמעות אחרת באנגלית בריטית, נכון? אתה מנסה שוב לרמוז לי משהו?"

צחוקו התפשט בחמימות על עורי. "אנחנו הבריטים אומרים תחתונים, למה שאתם מתכוונים מכנסיים. תחתונים הם מה שאתם האמריקאים קוראים בנימוס — 'לבנים'."

כשהוא אמר את זה, הוא הפיק צליל שנשמע כמו קול שהוא עשוי להשמיע במהלך סקס, ומשהו בתוכי נמס. בעוד אני מביטה בו בפה פעור, הזר שלי הטה את ראשו ובחן אותי מלמעלה למטה. "את די מתוקה. את לא נראית כמו מישהי שבאה למקומות מהסוג הזה לעתים קרובות במיוחד."

הוא צדק, אבל האם זה היה כל כך שקוף? "אני באמת לא יודעת איך להתייחס לזה."

"תראי בזה מחמאה. את הדבר הכי רענן במקום הזה." הוא כחכח בגרונו והביט אל פיט שחזר עם השוטים שלי. "למה את סוחבת את כל המשקאות הדביקים האלה עד לרחבת הריקודים?"

"חברה שלי התארסה. יצאנו לערב בנות."

"אז אין הרבה סיכויים שתצאי מכאן איתי."

מצמצתי, ואז מצמצתי שוב, חזק. הצעה בוטה כזו היתה גדולה עלי באופן רשמי. גדולה עלי מאוד. "אני... מה? לא."

"חבל."

"אתה רציני? הרגע הכרת אותי."

"וכבר יש בי דחף בלתי נשלט לטרוף אותך." דבריו נאמרו לאט, כמעט בלחישה, אבל הם צלצלו בראשי כמו מכת מצלתיים. היה ברור שאינטראקציה מהסוג הזה אינה זרה לו — הצעה למין נטול מחויבות — ואף על פי שלי היא כן היתה זרה, כשהוא הביט בי ככה, ידעתי שנגזר עלי ללכת אחריו לכל מקום.

נדמה שכל השוטים ששתיתי עד עכשיו מכים בי בבת אחת, והתנודדתי מעט מולו. הוא ייצב אותי, ידו על מרפקי בעודו מחייך.

"זהירות, פרח."

מצמצתי וחזרתי לעצמי, חשתי את ראשי מצטלל מעט. "בסדר, כשאתה מחייך אליי ככה, אני רוצה לעלות עליך. ואלוהים יודע שעבר נצח מאז שטיפלו בי כמו שצריך." בחנתי אותו מלמעלה למטה, כל העמדת הפנים שאני אדם מנומס נעלמה כלא הייתה. "ומשהו אומר לי שאתה יכול לעשות את העבודה מעולה — כאילו, לעזאזל, תסתכל עליך."

ואכן, הסתכלתי. שוב. נשמתי כדי להירגע ונתקלתי בחיוכו המשועשע. "אבל אף פעם לא שכבתי סתם ככה עם גבר זר שפגשתי בבר, ואני כאן עם חברות, ואנחנו חוגגות את הנישואים המדהימים שיהיו להן, ולכן" — אספתי את השוטים שלי — "אנחנו הולכות לשתות את אלה."

הוא הנהן קצרות, לאט, חיוכו נעשה מעט עליז יותר, כאילו קיבל על עצמו כרגע אתגר. "או־קיי."

"אז נתראה אחר כך."

"אני יכול רק לקוות."

"תיהנה משלוש האצבעות שלך, זר."

הוא צחק. "תיהני מהמציצות."

◈

מצאתי את קלואי ואת ג'וליה ליד השולחן, תשושות ומיוזעות, והחלקתי את השוטים לעברן. ג'וליה הניחה שוט אחד לפני קלואי והרימה את שלה.

"מי ייתן שכל המציצות שלכן יחליקו בגרון כל כך בקלות." היא כרכה את פיה סביב שפת הכוס, הרימה את שתי ידיה באוויר, הטתה את ראשה לאחור ובלעה את כל השוט בלי למצמץ.

"אלוהים אדירים," מלמלתי והבטתי בה ביראת כבוד, בעוד קלואי פורצת בצחוק לידי. "ככה אני אמורה לעשות את זה?" הנמכתי את קולי והבטתי סביבי. "כמו מציצה אמיתית?"

"זה נס שעדיין יש לי רפלקס הקאה בכלל." ג'וליה מחתה את פיה ואת סנטרה בעזרת האמה שלה, בצורה מאוד לא מעודנת, והסבירה, "שתיתי הרבה בירה מצינור בקולג'. קדימה." היא דחקה מרפק בקלואי. "לחיים."

קלואי רכנה אל השולחן ושתתה את השוט בלי ידיים, כמו שג'וליה עשתה, ואז הגיע תורי. שתי החברות שלי פנו להביט בי.

"פגשתי בחור שווה," אמרתי בלי לחשוב. "ממש שווה. ו... כאילו, בגובה חמישה מטרים."

ג'וליה נעצה בי מבט בפה פעור. "אז למה את עדיין פה עושה מציצות מזויפות איתנו?"

צחקתי, והנדתי בראשי. לא היה לי מושג איך לענות על זה. יכולתי ללכת איתו, וזה באמת היה יכול להגיע לשלב המציצות בחייה הנועזים הרבה יותר של מישהי אחרת. "זה ערב בנות. באת רק ליומיים. אני בסדר."

"זין על כל השטויות האלה. לכי לקבל קצת."

קלואי נחלצה לעזרתי: "אני רק שמחה שפגשת מישהו שמוצא חן בעינייך. עבר נצח מאז שהיה לך כזה חיוך מאושר בגלל בחור." החיוך שלה נעלם כששקלה שוב את דבריה. "עכשיו כשאני חושבת על זה, אף פעם לא ראיתי אותך עם חיוך מאושר בגלל בחור."

וכשהאמת הזאת הונחה בפשטות כזאת על השולחן, הרמתי את השוט שלי, התעלמתי ממחאתה של ג'וליה על חוסר הנימוס שלי והורדתי אותו. הוא היה מתוק, טעים ובדיוק מה שהייתי צריכה כדי לנקות את הראש מהאידיוט בשיקגו ומהזר היפיפה ליד הבר. גררתי את החברות שלי אל רחבת הריקודים.

בתוך שניות הרגשתי רפויה ומשוחררת, קלת דעת, חופשייה מכבלים. קלואי וג'וליה קיפצו סביבי, צרחו את השירים, איבדו את עצמן בין המוני הגופים המיוזעים שסביבנו. רציתי להאריך עוד קצת את הנעורים שלי. עכשיו, כשהתרחקתי מהחיים השגרתיים, המתוכננים, שניהלתי בשיקגו, הבנתי שלא באמת נהניתי מהם. רק כאן, עם הדי־ג'יי שצירפה שיר לשיר, ראיתי איך יכולתי לבלות את שנות העשרים המוקדמות שלי: מתחת לאורות הרחבה, רוקדת בשמלה זעירה, פוגשת גברים שרוצים לטרוף אותי, רואה את החברות שלי מתפרעות ומשתטות ומתנהגות כמו נערות.

לא הייתי חייבת לעבור לגור עם החבר שלי כשהייתי בת עשרים ושתיים.

יכולתי לחיות את החיים מחוץ לעולם הצר והצבוע של מילוי תפקידים חברתיים.

במקום זאת הייתי יכולה להיות הבחורה הזאת — לבושה בבגדים יפים, רוקדת מכל הלב.

למזלי, עוד לא היה מאוחר מדיי. ראיתי את חיוכה המאושר של קלואי וחייכתי בחזרה.

"אני כל כך שמחה שאת כאן!" צעקה מעל המוזיקה.

התחלתי לענות ולצרוח אליה בחזרה מעין שבועת חברות שיכורה, אבל בדיוק מאחורי קלואי, בין הצללים שהקיפו את רחבת הריקודים, עמד הזר שלי. עינינו נפגשו, ואיש מאיתנו לא הסיט את מבטו. הוא לגם את שלוש אצבעות הוויסקי שלו עם ידיד, אבל ראיתי, על פי אדישותו על כך שכביכול נתפס נועץ בי מבטים, שהוא עקב אחרי כל תנועה שלי.

ההשפעה של ההבנה הזאת היתה חזקה יותר מזו של האלכוהול. היא חיממה כל סנטימטר בעורי, שרפה חור בחזה שלי ונמוך יותר: למטה מעבר לצלעותיי, ועמוק בתוך בטני. הוא הרים את כוסו, לגם וחייך. עיניי התגלגלו ונעצמו.

רציתי לרקוד בשבילו.

מעולם לא הרגשתי כל כך סקסית, כל כך בשליטה במה שרציתי. סיימתי את התואר השני שלי, מצאתי עבודה עם שכר טוב, ואפילו שיפצתי את הבית שלי לפי תקציב. אבל מעולם לא הרגשתי אישה בוגרת כפי שהרגשתי ברגע זה, כשרקדתי כמו משוגעת בשעה שזר יפיפה עומד בין הצללים ומתבונן בי.

הרגע הזה — הרגע הזה היה בדיוק איך שרציתי שההתחלה החדשה שלי תיראה.

איך זה יהיה להיטרף? האם התכוון לכך כפי שזה נשמע — ראשו בין ירכיי, זרועותיו כרוכות סביב מותניי, מחזיק אותי פתוחה לפניו? או שהוא התכוון שיהיה מעליי, בתוכי, מוצץ את פי ואת צווארי ואת שדיי?

חיוך התפשט על פני, זרועותי נמתחו מעלה אל התקרה. הרגשתי את שולי השמלה שלי מתרוממים לאט על ירכי, ולא היה אכפת לי. תהיתי אם הוא שם לב. קיוויתי שהוא שם לב.

אילו הייתי חושבת שהוא הלך משם, כל ההתרגשות מהרגע הזה היתה דועכת בי, לכן לא הבטתי שוב לכיוונו.

לא הייתי בקיאה בפרוטוקול הפלרטוט בבר; אולי תשומת לבו היתה נתונה לי בסך הכול חמש שניות, אולי כל הלילה. זה לא משנה. יכולתי להעמיד פנים שהוא נמצא שם בחושך, כל עוד הייתי כאן תחת האורות המהבהבים על הרחבה. עם הזמן התרגלתי לא לצפות לתשומת לב מצד אנדי, אבל עם הזר הזה רציתי שעיניו יצרבו את עורי עד למקום שבו לבי נחבט בחזי.

איבדתי את עצמי במוזיקה ובמחשבות על ידו הנוגעת במרפקי, עיניו הכהות והמילה לטרוף.

לטרוף.

שיר אחד זלג לתוך השני, ואז עוד אחד, ולפני שהספקתי לנשום, היו זרועותיה של קלואי סביב כתפיי, והיא צחקה לתוך האוזן שלי וקפצה מעלה־מטה איתי.

"משכת קהל צופים!" היא צעקה בקול רם כל כך מעל המוזיקה, עד שנרתעתי לאחור.

היא החוותה הצדה בראשה, ורק אז שמתי לב שאנחנו מוקפות בקבוצה של גברים לבושים בבגדים צמודים וכהים, ומתחככות זו בזו בפתיינות לנגד עיניהם. הסתכלתי לאחור אל קלואי וראיתי שעיניה עליזות ומוכרות כל כך, האישה הזאת שדבר לא עומד בדרכה, שעבדה קשה כדי להגיע לפסגה של מה שהיתה עכשיו אחת מחברות המדיה הגדולות בעולם, וידעה בדיוק מה המשמעות של הלילה הזה בשבילי. לפתע חשתי משב אוויר קריר מרפרף על עורי מהמאווררים שמעל, מצמצתי וחזרתי לעצמי, עדיין מסוחררת מעצם העובדה שאני בניו יורק, באמת מתחילה מחדש. באמת נהנית.

אבל מאחורי קלואי הצללים היו אפלים וריקים; אף זר לא עמד שם והתבונן בי.

הבטן שלי שקעה קצת. "אני הולכת לשירותים," אמרתי לה.

התפתלתי בין מעגל הגברים, ירדתי מרחבת הריקודים והלכתי בעקבות השילוט לקומה השנייה, שהיתה למעשה מרפסת המשקיפה על המועדון כולו. הלכתי לאורך מסדרון צר ונכנסתי לשירותים, שהיו מוארים באור בוהק כל כך, עד שהבזק של כאב זינק מעיני אל עורפי. החדר היה ריק בצורה מבהילה מעט, ונדמה היה שהמוזיקה למטה מתנגנת מתחת למים.

בדרכי החוצה סידרתי את שערי, שיבחתי את עצמי בלבי על כך שלבשתי שמלה מבד שלא מתקמט וחידשתי את השפתון.

יצאתי מהדלת והתנגשתי בקיר אנושי.

היינו קרובים למדיי בבר, אבל לא קרובים עד כדי כך. לא כשהפנים שלי ליד הצוואר שלו, והניחוח שלו אופף אותי. הוא לא הריח כמו הגברים על רחבת הריקודים, שהטביעו את עצמם במי קולון. הוא הדיף רק ריח נקי, כמו גבר שעשה את הכביסה שלו בעצמו, ושהיתה לו גם נגיעה של ויסקי על שפתיו.

"שלום, פרח."

"שלום, זר."

"הסתכלתי עלייך רוקדת, קטנטונת פראית שכמותך."

"ראיתי אותך." בקושי הצלחתי לנשום. הרגשתי שהרגליים שלי מתנודדות, כאילו לא בטוחות אם הן צריכות לקרוס או לחזור לקפץ לפי הקצב על רחבת הריקודים. לעסתי את שפתי התחתונה והחנקתי חיוך. "אתה כזה קריפי. למה לא באת לרקוד איתי?"

"כי אני חושב שדי נהנית מזה שאני צופה בך."

בלעתי רוק, נעצתי בו את עיניי עיניי בפה פעור, ולא הצלחתי להסיט את מבטי. לא הצלחתי להבין מהו צבע עיניו. ליד הבר הנחתי שחום. אבל בחלק הזה של המועדון, שהיה ממש מעל אורות הרחבה, היה משהו בהיר יותר בעיניו. ירקרק, צהוב, משהו מהפנט. לא רק ידעתי שהוא מתבונן בי — ונהניתי מזה — אלא גם רקדתי כשבראשי הפנטזיה שהוא טורף אותי.

"דמיינת לעצמך שעומד לי הזין?"

מצמצתי. לא עמדתי בישירות הבוטה שלו. האם תמיד היו גברים כאלה, שאמרו בדיוק מה שהם — ואני — חושבים בלי להישמע מפחידים, או גסי רוח או מלחיצים? איך הוא הצליח לעשות את זה?

"וואו," התנשמתי. "ועמד לך...?"

הוא הושיט את ידו, נטל את ידי ולחץ אותה בחוזקה לזקפה שלו, שהתחככה בכף ידי. בלי לחשוב כרכתי את אצבעותיי סביבו. "זה מזה שהסתכלת עליי רוקדת?"

"את תמיד נותנת כזאת הופעה?"

לולא הייתי המומה כל כך, הייתי צוחקת. "אף פעם לא."

הוא בחן אותי, החיוך עדיין נראה בעיניו, אבל שפתיו נראו מהורהרות יותר. "בואי איתי הביתה."

הפעם באמת צחקתי. "לא."

"בואי למכונית שלי."

"לא. אין שום סיכוי שאני יוצאת מהמועדון הזה איתך."

הוא התכופף, נשק נשיקה קטנה וזהירה לכתפי ואמר, "אבל אני רוצה לגעת בך."

לא יכולתי להעמיד פנים שאני לא רוצה אותו דבר. היה חשוך, עם אורות מהבהבים, ועם מוזיקה בעוצמה כה חזקה, עד שהרגשתי שהיא השתלטה על הדופק שלי. איזה נזק כבר יכול להיגרם מלילה פרוע אחד? אחרי הכול, לאנדי היו כל כך הרבה לילות כאלה.

הובלתי אותו דרך השירותים, לאורך המסדרון הצר, אל גומחה זעירה מבודדת המשקיפה על עמדת הדי־ג'יי. היינו לכודים במבוי סתום, לבדנו מעבר לפינה, אבל בשום אופן לא נסתרים מן העין. חוץ מהקיר, שהיה הקיר האחורי של המועדון, שאר המרחב סביבנו היה פתוח, ורק קיר זכוכית בגובה המותניים מנע מאיתנו ליפול אל רחבת הריקודים שמתחת. "או־קיי. תיגע בי כאן."

הוא הרים גבה, העביר אצבע ארוכה על עצם הבריח שלי, מכתף אחת לשנייה. "מה בדיוק את מציעה?"

מבטי פגש את העיניים האלה, המוארות באור חודר, המשועשעות מכל דבר שמתרחש סביבו. הוא נראה רגיל, שפוי כל כך יחסית למישהו שעקב אחרי במועדון ואמר לי בבוטות שהוא רוצה לגעת בי. נזכרתי באנדי, וכיצד רק לעתים רחוקות — פרט להצגות בשביל הסביבה — הוא רצה במגע שלי, במילים שלי, בכל דבר שלי. ככה זה קרה גם לו? אישה היתה מושכת אותו הצדה, מציעה את עצמה, והוא היה לוקח כל מה שאפשר לפני שחזר הביתה אליי? בינתיים החיים שלי נהיו כל כך קטנים, שבקושי זכרתי איך נהגתי למלא את הלילות הארוכים שביליתי לבדי.

האם זה היה חמדני מצדי לרצות הכול? קריירה מדהימה ורגע מטורף פה ושם?

"אתה לא פסיכופת, נכון?"

הוא צחק והתכופף לנשק את לחיי. "את גורמת לי להרגיש קצת מטורף, אבל לא, אני לא."

"אני פשוט..." התחלתי לומר, ואז השפלתי את מבטי.

לחצתי את כף ידי השטוחה אל חזהו. הסוודר האפור שלו היה רך כל כך — קשמיר, חשבתי. מכנסיי הג'ינס שלו היו כהים וישבו עליו בצורה מושלמת. נעליו השחורות היו ללא רבב. הכול בו היה מוקפד. "רק עכשיו עברתי לגור כאן." זה נראה לי הסבר הולם לסיבה שידי רעדה עליו בעוצמה כזאת.

"וברגע כזה את לא מרגישה בטוחה במיוחד, נכון?"

נדתי בראשי. "בכלל לא." אבל אז הושטתי יד למעלה, כרכתי אותה סביב עורפו ומשכתי אותו אלי. הוא נע ברצון, התכופף וחייך ממש לפני ששפתינו נפגשו. הנשיקה היתה רכה ובה בעת קשה במידה מושלמת, כשהוויסקי מחמם את שפתיו על שפתיי. הוא נאנק קצת כשפתחתי את פי והנחתי לו להיכנס, והרטט הצית בי אש. רציתי להרגיש כל אחד מהקולות שלו.

"יש לך טעם של סוכר. איך קוראים לך?" שאל.

ואז הרגשתי את פעימת הלב האמיתית הראשונה של הפניקה. "בלי שמות."

הוא נסוג לאחור כדי להביט בי, גבותיו מתרוממות. "אז איך אני אקרא לך?"

"איך שקראת לי."

"פרח?"

הנהנתי.

"ואיך את תקראי לי לפני שתגמרי?" הוא נתן לי עוד נשיקה קטנה.

לבי הלם בחוזקה בחזי מעצם המחשבה. "אני לא חושבת שזה משנה איך אני אקרא לך, נכון?"

הוא משך בכתפיו והודה, "כנראה לא."

לקחתי את ידו והבאתי אותה אל מותני. "אני הייתי האדם היחיד שהעניק לי אורגזמה בשנה האחרונה." העברתי את אצבעותיו אל שולי שמלתי ולחשתי, "אתה יכול לשנות את זה?"

חשתי את חיוכו על פי כשרכן לנשק אותי שוב. "את רצינית."

הרעיון לתת את עצמי לגבר הזה בפינה האפלה הזאת הפחיד אותי קצת, אם כי לא מספיק כדי לשנות את דעתי. "אני רצינית."

"את תעשי לי צרות."

"אני מבטיחה לך שלא."

הוא נסוג לאחור רק די כדי לבחון את עיני. מבטו נע הלוך ושוב ביניהן, עד שעיניו נמלאו באותו חיוך משועשע. "העובדה שאין לך מושג איזה רושם את עושה..."

הוא סובב אותי, הצמיד את קדמת גופי אל קיר הזכוכית, כך שהסתכלתי מהמרפסת על המוני הגופים הנעים יחד למטה. אורות מהבהבים נשלחו לסירוגין מתוך קורות ברזל שנמתחו מעל המועדון ממש לפניי, האירו את הרחבה שמתחת והותירו את הפינה שלנו בקומה העליונה חשוכה כמעט לחלוטין. אדים החלו לצאת מפתחי אוורור ברחבת הריקודים וכיסו את החוגגים עד לכתפיהם; גלים נראו על פני השטח כשהם נעו דרכם.

קצות האצבעות של הזר שלי התגרו בשוליים האחוריים של השמלה שלי, ואז הוא הרים אותה, החליק יד על אחורי התחתונים שלי, מעל הישבן ובין רגליי למקום שהשתוקק אליו עד כאב. אפילו התנוחה הפגיעה שלי לא הביכה אותי כשהקשַתִּי את גבי לאחור אל תוך ידו, כבר אבודה.

"את רטובה בטירוף, מותק. ממה את נדלקת? מהרעיון שאנחנו עושים את זה כאן? או מזה שהסתכלתי עלייך כשחשבת איך יהיה לזיין אותי בזמן שרקדת?"

לא אמרתי כלום, חששתי מדיי מהתשובה, אבל התנשמתי כשהחליק אצבע ארוכה לתוכי. מחשבות על מה שאני צריכה לעשות היטשטשו בקצות תודעתי, כשחשבתי על שרה המשעממת בשיקגו. שרה הצפויה, שתמיד עשתה את מה שכולם ציפו ממנה. לא רציתי עוד להיות אותו אדם. רציתי להיות קלת דעת ופראית וצעירה. רציתי לחיות למען עצמי בפעם הראשונה בחיי.

"את דבר קטנטן, אבל כשאת רטובה ככה, אני די בטוח שאת יכולה להחליק בקלות את שלוש האצבעות שלי." הצחוק שלו הפך לנשיקה שהדביק לעורפי, בעוד קצה אצבע רחבה מקיף את הדגדגן שלי, מתגרה ואטי.

"בבקשה," לחשתי. לא היה לי מושג אם הוא יכול לשמוע אותי. פניו היו טמונות בשיער שלי, והרגשתי את הזין שלו נצמד למותניי; אבל לא הייתי מודעת לכלום חוץ מלאצבעו הארוכה המחליקה עלי.

"העור שלך מדהים. במיוחד כאן." הוא נשק לי על הכתף. "האם ידעת שהעורף שלך מושלם?"

פניתי וחייכתי אליו. עיניו היו פקוחות לרווחה וצלולות, וכשפגשו במבטי, הן חייכו. מעולם לא הסתכלתי למישהו בעיניים כל כך מקרוב כשהוא נוגע בי ככה, ומשהו בגבר הזה, ובלילה הזה, ובעיר הזאת, הבהיר לי שזאת היתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי אי־פעם.

ניו יורק היקרה, את נהדרת. באהבה, שרה.

נ"ב וזה בהחלט לא האלכוהול מדבר.

"אין לי הרבה הזדמנויות להסתכל על העורף שלי."

"וחבל שכך." הוא משך את ידו, ואני הרגשתי צינה קלה במקום שבו היו עד כה אצבעותיו החמות. הוא חיפש בכיסו והוציא חבילה זעירה.

קונדום. היה לו במקרה קונדום בכיס. מעולם לא היה עולה על דעתי להביא איתי קונדום סתם ככה למועדון.

הוא הפנה אותי אליו, סובב את שנינו, הצמיד אותי בגבי אל הקיר ורכן לנשק אותי, תחילה ברכות ואחר כך חזק יותר, ברעבתנות. כשחשבתי שעומד להיגמר לי האוויר, שפתיו שוטטו משם, מצצו את הלסת שלי, את האוזן, את הצוואר, שבו הדופק שלי הלם בפראות. השמלה שלי צנחה בחזרה על ירכיי, אבל אצבעותיו התגרו בשוליה, הרימו אותה לאט.

"מישהו עלול לעבור כאן," הזכיר לי, נותן לי הזדמנות אחרונה להתחרט, בעודו מוריד לי את התחתונים נמוך מספיק כדי שאסיר אותם לגמרי.

לא היה לי אכפת. אפילו לא קצת. ואולי חלק קטן ממני אפילו רצה שמישהו יעבור כאן במקרה, ויראה את הגבר המושלם הזה נוגע בי ככה. בקושי הצלחתי לחשוב על משהו אחר מלבד מקומן של הידיים שלו, על החצאית שלי שהיתה עכשיו מופשלת מעל מותני, על הלחץ החזק והעקשני שלו כנגד הבטן שלי.

"לא אכפת לי."

"את שיכורה. שיכורה מדיי בשביל זה? אם אני מזיין אותך, אני רוצה שתזכרי את זה."

"אז תעשה את זה בלתי נשכח."

הוא הרים את הרגל שלי, פישק אותי, חשף את עורי העירום אל הרוח הקרירה שנשבה מהמזגן ממש מעלינו, וכרך את ברכי סביב מותניו. תודה לאל שנעלתי עקבים של עשרה סנטימטרים. הכנסתי את ידי בינינו, פתחתי את כפתורי הג'ינס שלו, דחפתי את תחתוני הבוקסר שלו למטה, מספיק רק כדי לשחרר אותו, סגרתי את ידי סביב הזקפה שלו ושפשפתי אותה על הרטיבות שלי.

"פאק, פרח. תני לי להוביל את זה."

מכנסיו היו פתוחים אך עדיין על מותניו. מאחור זה היה יכול להיראות כאילו אנחנו רק רוקדים, אולי אפילו רק מתנשקים. אבל הוא פעם בכף ידי, ומה שעשינו הטריף אותי לגמרי. הוא עומד לקחת אותי, ממש כאן, כשאנחנו משקיפים על הקהל שמתחת. בקהל ההוא היו אנשים שהכירו אותי בתור שרה הטובה, שרה האחראית, שרה של אנדי.

בית חדש, עבודה חדשה, חיים חדשים. שרה חדשה.

הזר שלי היה קשה וארוך כל כך בידי. רציתי אותו, וגם קצת פחדתי שהוא עלול לשפד אותי. לא הייתי בטוחה שאי־פעם החזקתי גבר שהיה כל כך קשה.

"אתה גדול," פלטתי.

הוא חייך, ממש כמו זאב שעומד לטרוף אותי, וקרע במהירות את עטיפת הקונדום בשיניו. "זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לומר לגבר. את גם יכולה להגיד לי שאת לא בטוחה שאני אצליח להכניס אותו."

העברתי את הקצה שלו על הפתח שלי, ונרעדתי. הוא היה חם כל כך: עור רך, קשה מתחת.

"פאק. אני הולך לגמור על היד שלך אם לא תפסיקי עם זה." ידיו רעדו קצת ממתח כשמשך את עצמו מהאחיזה שלי כדי לגלגל עליו את הקונדום.

"אתה עושה את זה הרבה?" שאלתי.

הוא היה ממש שם, מוכן לקראתי, חיוכו מכוון אל פני. "עושה מה? סקס עם אישה יפה שלא מוכנה לומר לי את השם שלה ומעדיפה שאני אזיין אותה במסדרון ציבורי ולא במקום הולם כמו מיטה או לימוזינה?" הוא התחיל לחדור פנימה באטיות מכאיבה. האור בער בעיניו, ו– פאק — לא חשבתי שסקס עם זרים אמור להיות אינטימי כל כך. הוא עקב אחרי כל תגובה שעברה בפני. "לא, פרח. אני חייב להודות שאף פעם לא עשיתי את זה."

קולו היה מתוח, ואז מילותיו דעכו משום שהוא היה עמוק בתוכי, כאן במועדון הכאוטי הזה, עם אורות חיים ונושמים ומוזיקה שפועמת סביבנו, במקום שבו עברו אנשים שלא היו מודעים לקיומנו במרחק של חמישה מטרים בלבד מאיתנו. ובכל זאת, כל עולמי הצטמצם למקום שבו הוא מילא אותי, שבו הוא שפשף בחוזקה את הדגדגן שלי עם כל חדירה, שבו העור החם של מותניו לחץ על ירכי.

לא היו עוד דיבורים, רק דחיפות קטנות שהקצב והעוצמה שלהן רק הלכו ותכפו. החלל שבינינו התמלא בקולות שקטים של הנאה ושל דחיפות. שיניו נלחצו אל צווארי, ואני אחזתי בכתפיו מחשש שאפול מעבר למעקה, או אפילו למקום אחר, לא אל רחבת הריקודים, אלא אל עולם שבו ארצה רק להיחשף כך עוד ועוד, שהעונג שלי ייראה בעיניו של כל מי שצופה בי — במיוחד של הגבר הזה.

"אלוהים, את מהממת." הוא נשען לאחור, הביט למטה והאיץ מעט את הקצב. "אני לא יכול להפסיק להסתכל על העור המושלם שלך ו — לעזאזל — על המקום שבו אני זז בתוכך."

האורות האירו אותו מאחור, וראיתי רק צללית של הזר שלי. לא יכולתי לראות דבר כשהסתכלתי למטה, רק צללים אפלים ורמז לתנועה: הוא נכנס לתוכי, ויוצא שוב. חלקלק וקשה, נלחץ אליי בכל פעם. וכאילו כדי להדגיש את העובדה שממילא אין סיבה שאראה, האורות התעמעמו כמעט לאפלה, וקצב עצל, כמעט מהוסס, מילא את המועדון.

"צילמתי אותך רוקדת," הוא לחש.

עברו כמה וכמה רגעים ארוכים עד שהצלחתי לקלוט מה הוא אמר, מעבר לתחושה שהוא נע בתוכי. "מ — מה?"

"אני לא יודע למה. אני לא אראה את זה לאף אחד. אני רק..." הוא הסתכל על פני, האט מספיק כדי שאוכל לחשוב. "היית כל כך פאקינג אחוזת דיבוק. רציתי לזכור. לעזאזל, אני מרגיש שאני מתוודה על החטאים שלי."

בלעתי רוק, והוא התכופף, נשק לי ושאל, "זה מוזר שאני אוהב את זה שעשית את זה?"

הוא צחק לתוך פי, נכנס אלי ויצא מתוכי שוב ושוב בחדירות אטיות ומכוונות. "פשוט ליהנות מזה, נכון? אני אוהב להסתכל עלייך. את הופעת בשבילי. אין בזה שום דבר רע."

הוא הרים את רגליי השנייה, כרך את שתיהן סביב מותניו, ואז, במשך כמה שניות מושלמות בחושך הוא התחיל לזוז באמת. מהיר ולהוט הוא פלט כמה גניחות נפלאות, ואילו מישהו היה מגיע במקרה לפינה הקטנה שלנו במרפסת, אין ספק שהוא היה מבין מה מתרחש פה. המחשבה הזאת לבדה — איפה היינו, מה עשינו, והאפשרות שמישהו יראה את הגבר הזה לוקח אותי בגסות כזאת — גרמה לי לאבד את עצמי. ראשי נטה לאחור אל הקיר, והרגשתי את זה.

הרגשתי את זה

הרגשתי את זה

נבנה בבטן שלי כל כך נמוך וכבד, כדור כואב מתגלגל במורד עמוד השדרה שלי, ואז נפלט החוצה, מתפוצץ בין רגליי כל כך חזק שצעקתי, ולא היה לי אכפת בכלל אם מישהו שומע אותי. לא הייתי צריכה לראות את פניו כדי לדעת שהוא צופה בי מתפרקת.

"פאק." האגן שלו התחיל לנוע מהר וחזק, ואז הוא גמר בגניחה נמוכה, אצבעותיו חופרות עמוק בתוך מותני.

הוא עלול להשאיר עליי סימנים כחולים, חשבתי. ואז: אני מקווה שהוא ישאיר עליי סימנים כחולים.

רציתי מזכרת מהלילה הזה, ומשרה הזאת, אחרי שאלך מפה, כדי להבדיל טוב יותר בין החיים החדשים, שהייתי כה נחושה בדעתי שיהיו לי, לבין הישנים.

הוא דמם, נשען עליי בכבדות עליי, ושפתיו נצמדו בעדינות לצווארי. "אלוהים אדירים, זרה קטנה. הרסת אותי."

הוא פעם בתוכי — רעידות משנה של האורגזמה שלו — ואני רציתי שהוא יישאר קבור עמוק בתוכי לנצח. דמיינתי איך אנחנו נראים מהצד השני של המועדון: גבר דוחף אישה לקיר, רמז לרגליה הכרוכות סביב ירכיו ניכר בחשכה.

ידו הרחבה החליקה על רגליי מהקרסול אל מעלה ירכי, ואז, באנחה קטנה, הוא יצא ממני, העמיד אותי על רגליי, פסע לאחור והסיר את הקונדום.

לעזאזל, מעולם לא התקרבתי אפילו לעשות משהו מטורף כל כך. החיוך שלי השתלט על כל פני, כשרגליי רעדו כמעט עד כדי קריסה.

אל תתחרפני, שרה. אל תתחרפני.

זה היה מושלם. הכול היה מושלם, אבל זה חייב היה להיגמר כאן. תעשי הכול אחרת. בלי שמות, בלי מחויבות. בלי חרטות.

יישרתי את השמלה שלי והתמתחתי על בהונותי כדי לנשק את שפתיו פעם אחת. "זה היה לא ייאמן."

הוא הנהן והמהם קצת בנשיקה. "נכון. כדאי שאנחנו — ?"

"אני יורדת למטה." התחלתי לסגת לאחור ונפנפתי לו נפנוף קטן.

הוא בהה בי, מבולבל. "את —"

"בסדר. אני בסדר. אתה בסדר?" הוא הנהן, המום.

"אז... תודה." אדרנלין עדיין זמזם בעורקיי, הסתובבתי לפני שהספיק להגיב והשארתי אותו עומד עם כפתורי מכנסיו פתוחים, ושפתיו מעוקלות בחיוך מופתע.

כעבור כמה דקות מצאתי את קלואי ואת ג'וליה, שתיהן כבר היו מוכנות ללכת הביתה. יצאנו מהמועדון שלובות זרוע, ורק אחרי שהיינו בלימוזינה, ואני שחזרתי בשקט כל שנייה ממה שקרה זה עתה עם הגבר הזר והחזק הזה, נזכרתי: השארתי את התחתונים שלי על הרצפה לרגליו, ואת הסרטון שבו אני רוקדת — בטלפון שלו.

 

שובי הלב 3 - שחקן יפיפה

 

פרולוג

 

 

בדירה הכי מכוערת בכל מנהטן, וזה לא רק זה שהמוח שלי תוכנת במיוחד לסלוד מהערכת אמנות: באופן אובייקטיבי הציורים האלה, כולם, היו מחרידים. רגל שעירה הצומחת מגבעול של פרח. פה שספגטי נשפך ממנו. לעומתי, אחי הבכור ואבי המהמו בטון מהורהר, מהנהנים כאילו הבינו את מה שהם רואים. אני הייתי זאת שהובילה אותנו קדימה; נראה היה כאילו יש פרוטוקול לא רשמי שלפיו אורחי המסיבה צריכים לעבור את התהליך, להתפעל מיצירות האמנות, ורק אז ליהנות באופן חופשי מהמתאבנים שהוגשו על מגשים ברחבי החדר.

 

אבל ממש בסוף, מעל האח המסיבי ובין שני פמוטים ראוותניים, היה ציור של סליל כפול — מבנה מולקולת ה־DNA — ועל פניי כל הקנבס הודפס ציטוט של טים ברטון: "כולנו יודעים שרומן בין שני מינים שונים הוא מוזר."

 

נלהבת, צחקתי ופניתי לג'נסן ולאבא.

 

"או.קיי. זה מעולה."

 

ג'נסן נאנח. "מתאים לך לאהוב את זה."

 

העפתי מבט בציור ובחזרה לאחי. "למה? כי זה הדבר היחיד בכל המקום הזה שהגיוני?"

 

הוא הביט באבא ומשהו עבר ביניהם, מעין אישור שניתן מאב לבן. "אנחנו צריכים לדבר איתך על היחסים הקרובים שיש לך עם העבודה שלך. "

 

לקח דקה עד שמילותיו, טון הדיבור שלו וההבעה הנחושה על פניו עוררו את הבנתי. "ג'נסן," אמרתי. "אנחנו באמת הולכים לנהל את השיחה הזו כאן?"

 

"כן, כאן." עיניו הירוקות הצטמצמו. "זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מחוץ למעבדה ביומיים האחרונים, כשאת לא ישנה או בולעת ארוחה."

 

לעיתים קרובות שמתי לב איך תכונות האישיות הבולטות של הוריי — דריכות, קסם אישי, זהירות, אימפולסיביות ונחישות — חולקו בצורה נקייה וללא זיהומים בין חמשת צאצאיהם.

 

דריכות ונחישות עמדו לצאת לקרב באמצע מסיבת קוקטייל במנהטן.

 

"אנחנו במסיבה, ג'נס. אנחנו אמורים לדבר על כמה שהאמנות נפלאה," הגבתי, מנופפת חלושות לעבר קירות הסלון המקושטים בשפע. "וכמה שערורייתי... ה... משהו..." לא היה לי מושג מה היתה הרכילות האחרונה, והדגל הלבן הקטן הזה של בורות שהנפתי רק הוכיח את הנקודה של אחי.

 

הסתכלתי כשג'נסן התגבר על הדחף לגלגל את עיניו.

 

אבא הושיט לי מתאבן שנראה כמו משהו שדומה לחלזון על קרקר ותחבתי אותו באופן דיסקרטי למפית קוקטייל, כשמלצר עבר ליד. השמלה החדשה שלי גירדה, והתחרטתי שלא השקעתי זמן ושאלתי ברחבי המעבדה על המחטבים שבחרתי ללבוש.

 

על פי החוויה הראשונה הזו איתם החלטתי שהם נוצרו על ידי השטן, או על ידי אדם שהיה רזה מדיי לג'ינס סקיני.

 

"את לא רק חכמה" ג'נסן אמר. "את כיפית. את חברותית. את ילדה יפה."

 

"אישה," תיקנתי במלמול.

 

הוא רכן קרוב יותר, משאיר את שיחתנו מוסתרת מאורחים חולפים באירוע. חלילה שמישהו מהחברה הגבוהה של ניו־יורק ישמע אותו מטיף לי איך להיות זנותית יותר בחברה. "אז אני לא מבין למה אנחנו מבקרים אותך כאן כבר שלושה ימים, אבל כל מי שפגשנו הם החברים שלי."

 

חייכתי אל אחי הבכור, ונתתי להכרת התודה על הדרך שבה גונן עליי יתר על המידה ועל הדריכות המוגזמת שלו להציף אותי לפני שגל העצבנות עטף אותי והעלה סומק ועקצוץ בעורי: זה היה כמו לגעת בברזל חם, הרפלקס החריף, שאחריו הגיעה הכוויה הממושכת והפועמת. "כמעט סיימתי עם הלימודים, ג'נס. יש המון זמן לחיים אחר כך."

 

"אלה החיים," הוא אמר בעיניים פעורות ולהוטות. "בדיוק עכשיו. כשהייתי בגילך בקושי שמרתי על ממוצע הציונים, רק קיוויתי שאצליח להתעורר אחרי סוף השבוע בלי הנגאובר."

 

אבא עמד בשקט לצדו, מתעלם מההערה האחרונה שלו, אך הנהן באישור לטענה הכללית שאני לוזרית בלי חברים. הישרתי אליו מבט שנועד להעביר מסר של אני מקבלת את המסר הזה מהמדען המכור לעבודה שבילה יותר זמן במעבדה מאשר בבית שלו? אבל הוא נשאר מסויג, עוטה אותו מבט שהיה לו כשתרכובת שהוא ציפה שתהיה מסיסה, התגלתה כתמיסה דוחה במבחנה: מבולבל, אולי טיפה נעלב.

 

אבא העניק לי נחישות, אבל הוא תמיד הניח שאימא הורישה לי קצת קסם אישי. אולי מפני שאני אישה, או אולי מפני שחשב שכל דור צריך להשתפר אל מול קודמו, הייתי אמורה לאזן בין קריירה לחיים בצורה טובה יותר ממנו. ביום שלאבא מלאו חמישים, הוא לקח אותי למשרדו ואמר בפשטות, "האנשים חשובים כמו המדע. תלמדי מהטעויות שלי." ואז הוא יישר כמה ניירות על שולחנו והביט בידיו עד שהשתעממתי מספיק כדי לקום ולחזור למעבדה.

 

באופן די ברור לא הצלחתי.

 

"אני יודע שאני מעמיס עלייך יותר מדיי" ג'נסן לחש.

 

"קצת," הסכמתי.

 

"ואני יודע שאני מתערב."

 

שלחתי אליו מבט יודע, ולחשתי, "אתה מקדש אתנה הפרטי שלי."

 

"חוץ מזה שאני לא יווני ויש לי פין."

 

"אני מנסה לשכוח את זה."

 

ג'נסן נאנח, ולבסוף נראה שאבא הבין כי הדיון נועד לשני אנשים. שניהם הגיעו לבקר אותי, וגם אם צירוף המקרים של ביקור אקראי בפברואר היה מוזר, לא הקדשתי לו מחשבה רבה, עד עכשיו. אבא כרך את זרועו סביבי, בחיבוק סוחט. הזרועות שלו היו ארוכות ודקות, אבל תמיד היה לו חיבוק דוב של אדם הרבה יותר חזק מאיך שהוא נראה. "זיגס, את ילדה טובה."

 

חייכתי לגרסתו של אבא לשיחת עידוד מורכבת.

 

"תודה."

 

ג'נסן הוסיף, "את יודעת שאנחנו אוהבים אותך."

 

"גם אני אוהבת אתכם. לרוב."

 

"אבל...תראי בזה התערבות יזומה. את מכורה לעבודה. את מכורה לכל מסלול מהיר שאת חושבת שאת זקוקה לו בשביל הקריירה שלך. אולי אני תמיד מתערב ומנסה לנהל את חייך..."

 

"אולי?" קטעתי אותו. "אתה הכתבת הכל, מהרגע שבו אמא ואבא הורידו את גלגלי העזר מהאופניים שלי, עד מתי להאריך את שעת החזרה שלי הביתה אל אחרי שעת השקיעה. אפילו לא גרת אז בבית, ג'נס. הייתי כבר בת שש עשרה."

 

הוא השתיק אותי במבט. "אני נשבע שאני לא מתכוון לומר לך מה לעשות, אני פשוט..." הוא השתתק, מסתכל סביב כאילו מישהו ליד אוחז בשלט שיסייע לו לסיים את המשפט. לבקש מג׳נסן להפסיק לנסות לנהל את חיי היה כמו לבקש ממישהו אחר להפסיק לנשום למשך עשר דקות קצרות. "פשוט תתקשרי למישהו."

 

"מישהו? ג'נסן, הנקודה שלך היא שאין לי חברים. זה לא בדיוק נכון, אבל למי אתה חושב שאני אמורה להתקשר כדי ליזום את כל העניין הזה של לצאת ולחיות? סטודנט אחר לתואר שני, שקבור במחקר בדיוק כמוני? אני בתחום הנדסה ביו־רפואית. אנחנו לא בדיוק קבוצה של יכולות חברתיות מלבלבות.״

 

הוא עצם את עיניו והביט בתקרה לפני שמשהו התחוור לו. גבותיו התרוממו כשהביט בי, תקווה מילאה את עיניו באכפתיות, בלתי ניתנת להתעלמות, שרק אח מסוגל לה. "מה עם וויל?"

 

חטפתי את כוס השמפניה שאבא שלי לא שתה, וגמעתי אותה ברגע אחד.

 

לא הייתי צריכה שג'נסן יחזור על עצמו. וויל סאמנר היה החבר הכי טוב של ג'נסן מהלימודים, המתמחה לשעבר של אבא, וכן, מושא לכל אחת מהפנטזיות שלי בגיל ההתבגרות. בעוד שאני תמיד הייתי האחות הקטנה הנחמדה והחנונית, וויל היה ילד־רע גאון עם חיוך עקום, חורים באוזניים, ועיניים כחולות שנראה שהיפנטו כל בחורה שפגש.

 

כשהייתי בת שתים־עשרה, וויל היה בן תשע־עשרה, והוא הגיע לבית עם ג'נסן למשך כמה ימים בתקופת חג המולד. הוא היה מושחת וגם אז — מעורר תיאבון. הוא ניגן בגיטרת בס בגראז' עם ג'נסן, מעביר את החג בפלירטוט כייפי עם אחותי הגדולה ליב. כשהייתי בת שש עשרה, הוא היה בוגר מכללה טרי וחי איתנו לאורך כל הקיץ, בזמן שעבד אצל אבי. הוא הקרין כזאת כריזמה מינית גולמית, שאיבדתי את בתוליי לילד עלום שם מהכיתה שלי, שמישש כל דבר, בניסיון להקל על הלחץ שחשתי סתם מלהיות בקרבתו של וויל.

 

הייתי די בטוחה שאחותי לפחות נישקה אותו — ובכל מקרה, וויל היה מבוגר מדיי בשבילי — אבל מאחורי דלתות סגורות, ובמרחב הסודי של לבי, יכולתי להודות שוויל סמינר היה הילד הראשון שאי פעם רציתי לנשק, והילד הראשון שבסופו של דבר גרם לי להחליק את היד מתחת לסדינים, חושבת עליו בחשכת חדרי.

 

על החיוך השובב־הזדוני והשיער שבאופן תמידי גלש מעל עינו הימנית.

 

על זרועותיו החלקות והשריריות ועורו השזוף.

 

על אצבעותיו הארוכות, ואפילו על הצלקת הקטנה על סנטרו.

 

כשהבנים בגילי נשמעו כולם אותו דבר, לוויל היה קול עמוק ושקט. עיניו היו סבלניות ויודעות־כל. ידיו מעולם לא היו חסרות מנוחה וקופצניות; בדרך כלל הם נחו עמוק בכיסיו. הוא ליקק את שפתיו כשהביט בבחורות, והעיר הערות שקטות, מלאות ביטחון עצמי, על שדיים, רגליים ולשון...

 

מצמצתי והסתכלתי על ג'נסן. לא הייתי בת שש עשרה יותר. הייתי בת עשרים וארבע, וויל היה בן שלושים ואחת. ראיתי אותו לפני ארבע שנים בחתונה־שנועדה־לכישלון של ג'נסן, והחיוך השקט והכריזמטי שלו רק התפתח לעוצמתי יותר, מטריף יותר. התבוננתי, מרותקת, כשוויל חמק לחדר צדדי עם שתיים מהשושבינות של גיסתי.

 

"תתקשרי אליו," ג'נסן דחק, שולף אותי מהעלאת הזיכרונות. "הוא יודע לאזן בין עבודה לחיים. הוא מקומי, הוא בחור טוב. סתם... לצאת קצת, בסדר? הוא ידאג לך."

 

ניסיתי להרגיע את הרטט שהרעיד את עורי כשאחי הבכור אמר את זה. לא הייתי בטוחה איך רציתי שוויל ידאג לי: האם רציתי שהוא יהיה סתם החבר של אחי, שעוזר לי למצוא איזון? או שמא רציתי פשוט לקבל מבט בוגר על מושא הפנטזיות הכי מלוכלכות שלי?

 

"האנה," אבא לחץ. "שמעת את אחיך?"

 

מלצר עבר עם מגש של גביעי שמפניה מלאים והחלפתי את הגביע הריק שבידי לכוס מלאה ומבעבעת. "שמעתי אותו. אני אתקשר לוויל. "