מארז מגדלנה

 

מגדלנה 1 - הצוואה

 

1 

המקום הכי בטוח בשבילי

 

"כי מעפר באת ואל עפר תשוב."

פי התמלא רוק למשמע המילים, ועיניי — שהוסתרו מאחורי משקפי שמש וכובע גדול ושחור — נעו מארון הקבורה שכוסה בוורדים ארגמניים אל עבר הכומר שעמד לצד הארון.

רציתי לקום מהכיסא שלי, לתלוש מהאוויר את המילים המרחפות, ולחנוק בהן את הכומר.

זו היתה תגובה לא שגרתית לגביי. אני לא כזאת.

אבל הוא דיבר על סבתא.

סבתא, סבתא שלי. סבתא שגופתה היתה מונחת בארון שלפניי.

נכון שהיא לא היתה צעירה. וידעתי שזה יבוא בהתחשב בעובדה שהיתה בת תשעים ושלוש.

אבל זה לא אומר שרציתי שתלך. אף פעם לא רציתי שתלך.

למעט הנרי, היא היתה האדם היחיד שהיה לי. האדם היחיד בכל העולם כולו.

כי מעפר באת ואל עפר תשוב.

סבתא לא היתה עפר.

סבתא שלי היתה הכול.

וכשעלתה בי המחשבה הזאת, הרגשתי את הדמעות עולות ולא הצלחתי לעצור אותן. למרבה המזל, כשהציפו הכול וזלגו הן עשו זאת בדממה. מצד שני, הן זלגו תמיד בדממה. חלפו עשרות שנים מאז הפעם האחרונה שבה שחררתי ככה רגשות.

ומאז, אף פעם לא נתתי לזה לקרות שוב.

חזרתי להביט בארון הקבורה והרגשתי את הרטיבות מזדחלת במורד לחיי אל מתחת למשקפי השמש. הרגשתי את הדמעות מטפטפות מהסנטר שלי, אבל לא שלחתי יד לעברן. לא רציתי שמישהו יבחין בדמעות, ולכן לא עשיתי ולוּ תנועה אחת שהיתה מושכת אליהן תשומת לב.

בעודי שקועה במחשבה הזאת הרגשתי בדבר־מה נוסף — תחושה מעקצצת משונה של מודעוּת שהזדחלה על עורי. הרמתי את עיניי שמאחורי משקפי השמש והנחתי להן לשוטט על הקהל שסביב הארון.

מבטי נעצר כשמשקפי השמש שלי נתקלו במשקפיו. וכשזה קרה, נשימתי נעתקה.

זה קרה משום שבמשך כל חיי ושיטוטיי — הארוכים — שהובילו אותי למחוזות מרוחקים מאוד, מעולם לא ראיתי גבר כמוהו.

אף לא פעם אחת.

הוא לבש חליפה כחולה עם חולצה ועניבה באותו צבע. הבגדים ישבו עליו טוב, והלמו אותו עוד יותר מזה. ידעתי את זה מניסיוני לא רק כחובבת בגדים, אלא גם כמי שהסתובבה בעשרים ושתיים השנים האחרונות בשולי עולם האופנה.

בעין מנוסה הבחנתי שהחליפה שלו מתוצרת הוגו בוס, מה שהפתיע אותי קצת. בעיר הקטנה שבה התגוררה סבתא היו כמה אנשים עם כסף ונראה שהאיש הזה היה אחד מהם.

הדבר המפתיע היה ששום דבר בו, למעט החליפה, לא נראה הוגו בוס. והוא בהחלט לא נראה אמיד.

שערו השחור היה זרוע נגיעות של אפור־כסוף. השיער הסמיך היה מסופר בקפידה, אבל התספורת לא שידרה קריצה אופנתית אלא גישה של אדם שאינו רוצה להתעסק בשערו ומעדיף לחפוף ולהניח לו.

ולמרות זאת, זה נראה טוב.

היו לו קמטים על המצח וסביב פיו הנוקשה, שלמרות קשיחותו התהדר בשפתיים מלאות, כמעט תפוחות, במיוחד השפה התחתונה. הייתי בטוחה שמשקפי השמש שלו הסתירו מאחוריהם קמטים סביב עיניו.

מכל אלו הסקתי כי השמש אינה זרה לו.

וגם רגשות אינם זרים לו.

הוא היה גבוה, רחב וגדול מאוד. הסתובבתי עם כל מיני אנשים — נשים וגברים — בעלי נוכחות שמושכת תשומת לב וקשב. הנרי היה כזה, אבל לא האיש הזה. הנוכחות שלו לא משכה תשומת לב.

היא תבעה תשומת לב.

מוזר, ועם זאת נכון ואף מעט מבהיל.

לא רק ממדיו הגדולים גרמו לכך, אלא גם משהו תוקפני בחזות שלו. אף פעם לא ראיתי שילוב כזה. גבות רחבות וחזקות. סנטר מסותת וקשוח. צוואר וגרון משורגי שרירים וורידים. עצמות לחייו חרצו קו שנמשך מסנטרו הרבוע אל פאות לחייו הכהות. ניכר שאפו היה פעם ישר אך נשבר ולא תוקן כהלכה, ובעליו בחר לשמור על הפגם — בחירה לא רעה בכלל לפי כל אמת מידה. לרוחב לחיו השמאלית נמתחה צלקת שבלטה על רקע תוויו המרשימים, והעניקה משמעות חדשה למושג חספוס.

הוא לא עמד קרוב אליי, אבל גם לא רחוק ממני; היום היה שטוף שמש, אבל מהמרחק שבו ניצב, ועם משקפי השמש שהפרידו בינינו, לא עלה בדעתי שהוא מסוגל להבחין בדמעותיי.

ובכל זאת, מהאופן שבו משקפיו ננעלו עליי לא היה לי ספק שהוא מתבונן בי ורואה אותי בוכה, שומר על פנים חתומים ומבט יציב.

תשומת לבו נראתה לי מוזרה, כמו העובדה שבוודאי ראה שאני מסתכלת עליו, ובכל זאת לא הסיט את מבטו.

מוזר, ושוב — מעט מבהיל.

כדי לחזור לנשום עשיתי מאמץ והפניתי את מבטי לאיש הצעיר שעמד לצדו. הוא נראה כבן עשרים ולבש חליפה אפורה, חולצה תכולה ועניבה נאה. אם כי לא היה העתק מושלם של האיש הגבוה שלצדו עם השיער השחור העבות, המבנה הרחב והתווים המרשימים, לא היה כל ספק שזהו בנו.

הסטתי את המבט מהאיש הצעיר והסתכלתי לצד השני, שם נתקלו עיניי בצעירה כבת חמש־עשרה או שש־עשרה, בעלת שיער אדמוני ארוך ותווי פנים מעודנים ששידרו שעמום מוחלט. היא עמדה במרחק מה מהאיש, בזרועות שלובות. לא ידעתי מאיפה אני מכירה אותה, היא לא דמתה לו בכלל, ובכל זאת ידעתי שגם היא שלו.

מבטי שוטט מטה ואז ראיתי שלפני האיש עמד ילד בן שמונה או תשע. שוב אותו שיער כהה, מבנה גוף שיגדל להיות גבוה וחזק, גם הוא ללא ספק צאצא של האיש הזה. העובדה שהילד נשען על רגלי האיש שאחז באצבעותיו את כתפי הילד רק חיזקה את הרושם.

ניכר שהילד אינו מרגיש בנוח — בחנתי היטב את פניו בלי להסגיר את עצמי — פניו היו אדומים. הוא בכה ממש עכשיו או לפני זמן קצר.

הוא הכיר את סבתא.

מובן שכל הנוכחים בהלוויה של סבתא הכירו אותה, אבל הילד הזה כנראה הכיר אותה היטב.

סבתא ואני דיברנו באופן קבוע כמה פעמים בשבוע, והיא סיפרה לי בשיחותינו (בפירוט לא קטן) על אנשים שונים בעיר שלה. כיוון שבצעירותי גרתי בעיר תקופה מסוימת ובהמשך ביקרתי אותה לעתים תכופות לאורך השנים, הכרתי אישית רבים מהם.

היא מעולם לא סיפרה לי על המשפחה הזאת.

הייתי זוכרת את המשפחה הזאת.

הפסקתי להביט באנשים וחזרתי להביט בארון הקבורה. לא רציתי לראות את האישה אשר ללא ספק היתה היכן שהוא לצד המשפחה הזאת.

לא הייתי צריכה לראות אותה כדי להכיר אותה.

ידעתי כי סביר שהיא אדמונית. זה היה הדבר היחיד שידעתי ב"סבירות" גבוהה. כל השאר לגביה היה לי ברור כשמש.

היא ודאי רזה באופן לא טבעי או בעלת קימורים מושכים — בהתאם להעדפותיו של האיש. היא בטוח לא תיראה כמו אישה אחרי שלוש לידות בעשרים שנות זוגיות, שהזניחה את עצמה או את גופה בכל מובן או אופן. לא, לעולם לא. אילו היתה מזניחה משהו — בוודאי היתה מאבדת אותו. ללא ספק. עיניו היו משוטטות למחוזות אחרים והיא היתה מוחלפת. לכן היא תעשה כל שביכולתה לוודא שזה לא יקרה.

היא גם תיראה צעירה מגילה האמיתי. היא משקיעה בזה המון. אין שום ספק.

ובהתחשב בחליפה שלו ובמראה הילדים אין ספק שמדובר באישה בעלת סגנון, אישה מטופחת שלובשת בגדים יקרים, נועלת נעליים יקרות והולכת באופן קבוע למספרה (בלי שום אפור בשיער), תמיד עם מניקור ופדיקור מוקפדים, הכול אצלה נראה עשר.

האיש הזה לא יסכים לקבל פחות מזה. כל מבוקשו יינתן לו ואם לא — הוא פשוט יזרוק את מה שיש וימצא את מה שהוא מבקש.

שכחתי ממנו כשהכומר הודה לכל מי שבא, בשמו ובשמי.

הייתי מתעצבנת על כך שדיבר בשמי אלמלא ידעתי שסבתא חיבבה אותו מאוד וגם הלכה בקביעות לכנסייה. וכשכבר היה לה קשה להגיע בעצמה, ידעתי שהכומר פלטשר סידר שמישהו יאסוף אותה מהבית, יסיע אותה לתפילות, ייקח אותה לארוחת בוקר בחוץ ויחזיר אותה הביתה. לפעמים, כשלא נמצא מי שיבצע את המשימה, או מפני שהיא עצמה אהבה לבצע אותה, היתה אשתו של הכומר פלטשר מסיעה אותה.

זה היה מעשה טוב. סבתא נזקקה ליציאות האלה. היא היתה אישה חברותית. אבל היא היתה גם עצמאית ועקשנית, ולא אהבה לבקש עזרה. אך אם הוצעה לה עזרה — היא לא היססה לקבל אותה. והיא קיבלה אותה ברצון מבני הזוג פלטשר.

הכומר פלטשר הנהן לעברי ואני קמתי על רגליי, והרגשתי את צריבת הדמעות שיבשו על פניי. ועדיין לא נגעתי בהם. אוכל לעשות זאת אחר כך, כשאהיה לבד. עכשיו היו לי הכובע ומשקפי השמש להסתתר מאחוריהם. ובהחלט אשתמש בהם.

חשתי באנשים שנעו סביבי כשעשיתי את דרכי אל הכומר פלטשר. התקרבתי והושטתי לו את ידי. רק את ידי. הקפדתי לשמור על מרחק גופני כדי להבהיר את עמדתי.

אינני מהמחבקים, הנוגעים, מפגיני החיבה במגע פיזי.

למעט כלפי סבתא.

הוא קלט אותי. הוא נטל את ידי וסגר את ידו באחיזה יציבה וחמימה סביב ידי ומלמל, "לידיה תחסר לנו, ג'וזפין."

הוא צדק.

היא אכן תחסר.

בלעתי והנהנתי בו־בזמן. "היא אכן תחסר. היה טקס יפה מאוד. תודה."

"על לא דבר, יקירה." ידו לחצה את ידי. "ואם את נשארת קצת בעיר, בואי בבקשה לבקר את רות ואותי בביתנו. נשמח לארח אותך לארוחת ערב."

"תודה על ההזמנה, כומר. אני אשקול ואודיע לך," עניתי בשקט והפעלתי לחץ בידי כדי לחלצה מידו. ידעתי שאין שום סיכוי שאבוא לארוחת ערב איתו ועם אשתו.

סבתא היתה חברותית.

אני לא.

הוא שחרר את ידי.

חייכתי אליו חיוך קטן והסתובבתי. רציתי להגיע למכונית שלי ולחזור ל'בית לבנדר'. למזלי, סבתא השאירה הנחיות שהיא אינה מעוניינת במפגש בכייני אחרי ההלוויה שלה. פירוש הדבר שאוכל להתרחק מהמקום הזה ומהאנשים האלה בלי שאצטרך לשאת את נוכחותם של מנשנשי מתאבנים שיספרו לי את מה שאני כבר יודעת.

כמה נהדרת סבתא היתה וכמה עצוב שהלכה מאיתנו.

הבקשה הזו של סבתא נועדה מן הסתם בשבילי. היא ידעה ששני בניה לא יופיעו. אבי ודודי נעלמו זה מכבר מחייה ומחיי. ואילו היו מתייצבים (ותודה לאל שלא הגיעו), עצם המחשבה שהם היו מסתובבים בין אנשים — גם אם רק במפגש שאחרי ההלוויה — היה כשלעצמו מבהיל. שניהם כבר לא היו צעירים ולא ראיתי אף אחד מהם כבר עשרות שנים, אבל ידעתי מעל לכל ספק שאם הם עדיין בין החיים — הם בוודאי לא השתנו.

הם לעולם לא ישתנו.

הם היו תפוחים שנשרו מהעץ ישר אל שורשיו. לא העץ של סבתא. זה של סבא שלי. והוא היה אכזרי כנחש, אנוכי ושתלטן, הכול במידה שלא הותירה ספק באשר לחוסר יציבותו הנפשית.

ולמרבה המזל, הוא מת מזמן.

וכך לא היתה שום סיבה למפגש חברתי, לא נותר איש מצד המשפחה של סבתא לשמוע כמה נהדרת היתה ואיזה אובדן הוא מותה.

כצפוי, בהתחשב במידת האהבה כלפי סבתא בעיר שהביאה רבים לבקש להביע השתתפות בצערי, לקח לי זמן מה להגיע למכוניתי.

שמחתי שסבתא זכתה באהבה הזאת.

מה שלא אומר שנהניתי מה'מסע' אל המכונית. עם כל ההנאה מהפגנת ההערכה הרבה כלפי סבתא, שידעתי ממילא על קיומה, לא נזקקתי לתזכורות.

אמרתי לעצמי שזה עושה להם טוב לומר את המילים, ליצור קשר עין, לחשוב שהבעת רגשותיהם מקלה עליי ולוּ במעט. וסבתא היתה רוצה שאתן להם את זה.

וכך עשיתי.

צלחתי את מסלול המכשולים אל מכוניתי כשבדרך נאלצתי לספוג שני חיבוקים בלבד, ובלי ליפול או למעוד. אפילו פעם אחת. הנרי היה גאה. סבתא היתה מתאכזבת.

סבתא חשבה שהמעידות התכופות שלי נורא מצחיקות, אבל בכל פעם שצחקקה בעקבות מעידה שלי ידעתי שהיא צוחקת איתי, לא עליי. כבר מזמן ניסתה ללמד אותי שעלינו לקבל את מי שאנחנו, כולל — ואולי בעצם במיוחד — את הדברים שכינתה, "דברים מיוחדים, חמודה, אלו שאין לאף אחד חוץ ממך."

בעיני עצמי הייתי גמלונית. לפעמים התחלתי לשכוח מזה, אבל אם היה בסביבה משהו שאפשר היה למעוד עליו או לרסק לרצפה, הוא תמיד היה נקלע בדרכי.

סבתא חשבה שזו תכונה חמודה.

לא פעם כשעשיתי את הדברים האלה, ראיתי גם את שפתו של הנרי רוטטת.

וככל שניסיתי לאמץ את עצתה של סבתא, זה היה מעצבן.

עכשיו לא הצלחתי להגיע אל היעד בלי להשקיע באדמה את העקבים של נעלי המנולו שלי, וזה עצבן אותי.

לבסוף הגעתי למכונית השכורה שלי. הנתיבים המתפתלים של בית הקברות היו עמוסים במכוניות; מנועים ניעורו לחיים, דלתות נפתחו ונטרקו, גלגלים סבבו ונעו קדימה.

ובתוך כל ההמולה הזאת שמעתי קול נערה יבבני־רוטן מפלח את האווירה הקודרת של בית העלמין בקריאה "אבא!"

הקריאה צרמה כל כך שעצרתי ליד דלת המכונית הפתוחה, והבטתי במורד השביל. במרחק שלוש או ארבע מכוניות, מהצד השני של השביל, חנה טנדר גדול בצבע בורדו. הוא נראה חדש יחסית. זה היה טנדר בעל ארבע דלתות בקבינה, שנראה כמו מכונית סדאן גבוהה וארוכה עם ארגז פתוח. זו לא היתה מכונית מנקרת עיניים, ובכל זאת, באופן מסוים, כן. אולי מפני שנצצה בשמש, כאילו זה עתה נרחצה ועברה פוליש־וקס.

כל דלתותיה היו פתוחות, ולתוכה טיפסו האיש שהתבונן בי קודם לכן ושלושת ילדיו. הבן הבכור טיפס למושב שליד הנהג. הצעיר כבר ישב מאחור. והאיש עמד ליד דלת הנהג הפתוחה כשפניו אל הנערה שעמדה על השביל, ידיה על מותניה.

אין אישה.

מפתיע.

שמעתי מלמול לא ברור ואחריו עיוותה הנערה את פניה בהבעה לגמרי לא חיננית וצעקה, "לא אכפת לי!"

וגם זה היה מפתיע, כי בהתחשב במקום ובנסיבות זו היתה התנהגות מעבר לחצופה.

הצצתי סביב וראיתי אחדים ממשתתפי ההלוויה האחרים נמנעים בבירור ובמכוון מהתעכבות על הדו־שיח הזה.

כיוון שהאיש עמד בגבו אליי והנערה התמקדה באביה, לא טרחתי להסיט את מבטי. הם היו שרויים בלהט הוויכוח. הם לא יבחינו בי.

שמעתי נהמה נוספת ואז הנערה צעקה, "אמרתי שלא מזיז לי!"

התגובה הצפויה, נהמה, לא נשמעה. התגובה היתה שאגה.

"לעזאזל, אמבר! 'כנסי עכשיו למכונית!"

פניה התעוותו וראיתי את גופה מגיב בתנועת "אוף!" ואז היא זזה ונכנסה למושב האחורי.

האיש טרק את הדלת שלה וניגש אל שלו.

מיהרתי מיד להיכנס למכונית שלי. חשבתי לעצמי שמן הראוי שאדם בעל אמצעים וטעם טוב בבגדים יהיה גם בעל נימוסים, ויידע לא לצרוח בגסות על בתו בבית קברות בסיומו של טקס ההלוויה של אישה שמתה בגיל תשעים ושלוש.

ועם זאת, סבתא ודאי היתה בוכה מצחוק ממה שקרה עכשיו; היא גם היתה הולכת מיד אל אתר המריבה ומתערבת בנעשה.

בדומה ליחסה אל הגמלוניות שלי, היא ראתה תמיד את המשעשע בחולשותיהם של אחרים והצליחה לא לקומם איש נגדה כי היתה לה יכולת מופלאה להצביע על אותן חולשות ולהנחות אנשים לראות את הצד המשעשע בעצמם. סבתא מעולם לא לקחה שום דבר יותר מדיי ברצינות והיתה טובה מאוד בהנחלת הגישה הזו גם לאחרים.

היו לה די והותר מטענים רציניים בחיים מבעלה ומשני הבנים שנולדו להם, וכשהם יצאו מחייה היא הניחה את כל זה מאחוריה.

הדבר הרציני היחיד שחלחל לחייה הייתי אני. הדרך שבה גדלתי. מה זה עשה לי. לְמה זה הפך אותי.

וסבתא אִפשרה לי להיות אני. היחידה בעצם שאפשרה זאת, למעט הנרי.

עד שהתנעתי את המכונית, שילבתי הילוך ובדקתי את המראות, הטנדר בצבע בורדו כבר חלף על פניי. לא הספקתי להציץ בתא הנוסעים. ולא הקדשתי מחשבה לעובדה שהאיש וילדיו לא ניגשו אליי להביע את השתתפותם בצערי.

מוטב כך לאור העובדה שברור לי איזה מין אדם הוא, ואם לשפוט לפי התנהגותו והתנהגות בתו — אני לא רוצה לפגוש אותם לעולם.

ברגע שנעלמו הוקל לי באורח מוזר וידעתי שככל הנראה זה אכן לעולם לא יקרה.

***

"הייתי צריך לבוא איתך," הנרי מלמל באוזני בטלפון, ואני שאפתי עמוק ובהיתי בים מבעד לחלון.

"אני בסדר, הנרי," הבטחתי לו.

"אין מצב, את לא צריכה להיות שם לבד עכשיו."

"אני בסדר, הנרי," חזרתי ואמרתי. "אתה חייב להיות שם. אתה מצלם למגזין 'טיסימוֹ' כל שנה."

"נכון, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני צריך פאקינג פסק זמן."

נאנחתי, התיישבתי ליד החלון ולא הסרתי את עיניי מהים.

השמש השוקעת צבעה את הרקיע בוורוד־אפרסק מעוטר בפלחים של צהוב חמאתי וציצות סגלגלות.

התגעגעתי לשקיעות האלה בים.

ורק רציתי שסבתא תהיה פה שוב איתי, שתשב לצדי.

"ברגע שאני מסיים עם זה אני טס אלייך," אמר הנרי אל השתיקה שלי.

"תסיים את הצילומים האלה, הנרי. אתה חייב להיות ברומא."

"אני צריך להיות איתך."

עצמתי את עיניי וחסמתי את מראה השקיעה; פעמים רבות כל כך לאורך עשרים ושלוש שנותיי כעוזרת האישית של הנרי גַנְיוֹ, צלם אופנה נודע, במאי וידאו ורודף נשים נאה, שרמנטי, חסר מעצורים, הרפתקן, חצוף ונועז, השתוקקתי שיתכוון למשהו אחר כשאמר לי את המילים האלה.

לא שיעריך אותי כעוזרת האישית שלו.

לא שיחבב אותי, כי הוא חיבב.

לא מפני שכך נהגנו במהלך שני עשורים של היסטוריה משותפת, ואיש לא הכיר אותו טוב יותר ממני וגם ההפך היה נכון (אם כי הוא הכיר אותי פחות משהכרתי אותו, אבל זה מפני שאני בנויה כפי שאני).

לא.

מסיבות אחרות.

עכשיו מאוחר מדיי.

ולא שהיה זמן שבו זה היה אפשרי. לזרועו (ובמיטתו) היו צמודות דוגמניות ושחקניות. וכבר מזמן הפסקתי לספור את כל המלצריות היפהפיות־להדהים, התיירות וכל השאר שלעברן שיגר את חיוכו העצל, ובתוך חמש־עשרה דקות הותיר אותי לבדי עם כוס הקפה או בדרכי לכמה שעות חופשיות בפארק, כי הוא חזר למלון לבלות את אותן שעות בצורה אחרת.

לא היה שום סיכוי בעולם שהנרי גניו יפנה אליי את עיניו היפות.

לא אז.

ודאי לא עכשיו, כשאני בת ארבעים וחמש, הרבה מעבר לשיאי. גם אם הוא עצמו בן ארבעים ותשע.

ועם זאת, שתי המאהבות האחרונות של הנרי היו בנות שלושים ותשע וארבעים ושתיים.

במחשבה שנייה, האמת היא שהמאהבות שלו התבגרו יחד איתו. לא היתה לו מישהי בת עשרים־וכמה מאז... טוב, מאז שהוא עצמו היה בן עשרים וכמה.

"ג'וזפין?"

מצמצתי כדי להתנער מהחלומות בהקיץ וחזרתי לשיחה.

"אפגוש אותך ברומא. או בפריז," אמרתי לו. "אני רק צריכה ללכת מחר לקריאה של הצוואה ולדאוג לדברים כאן ברגע שאדע מה קורה. זה לא אמור לקחת יותר מדיי זמן."

לא היה לי מושג מדוע אמרתי את זה, למעט העובדה שתפקידי היה להפוך את חייו של הנרי לנטולי דאגה, וזה מה שחייתי ונשמתי כל כך הרבה זמן שאני כבר לא יודעת לעשות משהו אחר.

האמת היא שלסבתא היה בית מלא וגדוש חפצים. לא היה לי מושג מה אעשה עם כל זה.

אוכל בקלות לשכור את שירותיה של חברה לניהול עיזבונות שתטפל במכירה פומבית של הרכוש, ואני אפילו לא אצטרך להיות נוכחת. אני גם לא צריכה להיות נוכחת במכירת הנכס.

המחשבות עוררו בי כאב חד בבטן, ולכן הנחתי להן וחזרתי לשיחה עם הנרי.

"שבוע, מקסימום שבועיים," אמרתי.

"אם זה ייקח יותר משבוע אני מגיע," הוא השיב.

"הנרי —"

"לא, ג'וזפין. אני לא בטוח שאפשר להתעלם מהעובדה שאת מטפלת בי כבר עשרים ושלוש שנים. אז כמו שאני רואה את זה, פעם אחת — אחת בעשרים ושלוש שנים — אני יכול לעשות מה שאני יכול כדי לטפל בך."

"זה מתחשב מאוד," אמרתי בלחש.

השתררה שתיקה קצרה לפני שהוא לחש בחזרה, "ככה אני, דואג לג'וזפין שלי."

זו אחת הסיבות שבגללה נשארתי לצדו לאורך כל השנים.

והיא היתה אחת מני רבות.

ראשית, העבודה שלי לא היתה קשה במיוחד. הנרי לא היה דיווה ממין זכר, גם אם כישרונו העניק לו את הרשות להתנהג ככה. הוא היה אדם די ענייני. לא התרוצצתי להביא בגדים מניקוי יבש (טוב, לפחות לא כל הזמן) או לחפש בית קפה שמכין לאטה מחלב לא מפוסטר.

שנית, הוא שילם לי בעין יפה. יפה מאוד. ממש יפה, למען האמת. ולא הזכרתי את הבונוסים. והמתנות (אחת מהן היתה נעלי המנולו שנעלתי להלוויה, אחרת היתה צמיד־טניס — צמיד היהלומים שענדתי עכשיו על פרק ידי).

שלישית, נסענו המון בעולם, והוא מעולם לא אילץ אותי לשבת במחלקת תיירים בזמן שהוא היה במחלקה ראשונה. לא, אני ישבתי לצדו. תמיד. נוסף על כך, לא היה קשה להיות במקומות שבהם היינו. נכון שלא ממש נהניתי בפעם ההיא שנסענו לוונצואלה (או לקמבודיה או להאיטי או לקוסובו), אבל זה היה משום שבנסיעות האלה הוא לא עשה צילומי אופנה, אלא עסק בסוג שונה של צילומים, ולכן מקומות הלינה לא היו בדיוק מלון ריץ.

הנרי אהב הרפתקאות. אני סיפור אחר. אבל הייתי לצדו תמיד.

תמיד.

למעט עכשיו.

וסיבה אחרונה ואולי החשובה מכולן — הוא מסוגל להיות נחמד מאוד, והוא כזה לעתים קרובות.

"אני רוצה שתתקשרי כל יום," הוא דרש. "תני אות חיים. תודיעי לי שאת בסדר."

"אני לא יכולה להתקשר אליך כל יום כי אתה עסוק מדיי," אמרתי לו את מה שידעתי, כי גם אם המגזין 'טיסימו' מינה לי מחליף זמני בשם דניאל, הכרתי את לוח הזמנים שלו כמו את כף ידי.

"מה דעתך שתתני לי להחליט בשביל מה אני עסוק מדי, מתוקה. ואני מקווה שאת כבר יודעת שאת לא אחד הדברים האלה, ולעולם גם לא תהיי."

שככה יהיה לי טוב.

כן.

נחמד כל כך.

"הנרי —" פתחתי בלחישה.

"עכשיו, תעשי משהו טוב. למשל, תלכי לקנות בקבוק יין מעולה ותשתי אותו מול הטלוויזיה, תוך צפייה באיזו תוכנית מגוחכת מהסוג שאת בדרך כלל שונאת, כדי שאחר כך תוכלי לפרט לי את כל הסיבות למה את שונאת אותה. אל תשבי על כוס תה ותתעסקי בדברים ראויים וחשובים, כמו לשלוח לדניאל מיילים כדי לוודא שהוא עושה הכול כמו שצריך, או לקרוא את 'מלחמה ושלום' בפעם המיליון."

"יום אחד אסיים לקרוא את הספר הזה," מלמלתי הבטחה.

"אבל שהיום הזה לא יהיה היום," הוא השיב ואני חייכתי.

"בסדר. סגרנו על תוכנית ריאליטי ובקבוק יין טוב," מלמלתי.

"ילדה טובה," הוא מלמל בתשובה ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו. "מחר אני רוצה לשמוע את כל הסיבות למה עקרות הבית הנואשות או מי שזה לא יהיה עולים לך על העצבים."

חייכתי שוב לפני ששאלתי, "אתה רוצה שארשום לי נקודות?"

"בהתחשב בעובדה שהם בטח יעצבנו אותך בכל כך הרבה אופנים שאפילו את תשכחי חלק אז כן, בהחלט."

"סגור."

"יפה." עדיין שמעתי את החיוך בקולו. "עכשיו לכי. יין. טלוויזיה. ועל הדרך תקני גם משהו טוב לאכול. ואני לא מתכוון לחריץ גבינת ברי מצוינת. אני מתכוון למשהו כמו דלי של עוף מטוגן."

עשיתי פרצוף נגעל וקיוויתי שלא ישמע אותו בקולי כששיקרתי, "תראה גם את זה כסגור."

"שקרנית," הוא מלמל ואני שוב חייכתי.

ואז אמרתי, "כדאי שאשחרר אותך."

"לעת עתה, מתוקה. אדבר איתך מחר."

"מחר, הנרי."

"תהיי רעה," הוא אמר בשקט.

"אני אנסה," עניתי ושנינו ידענו שגם זה שקר.

השתררה עוד שתיקה לפני שהוא לחש, "ראש זקוף, ג'וזפין. תמיד."

"הוא זקוף. הנרי. תמיד."

"אוקיי, חמודה. נדבר מחר."

"ביי, הנרי."

"ביי בינתיים, מותק."

ניתקתי והשלכתי את הטלפון על הכרית שלפניי.

והסתכלתי החוצה אל הים.

הפלחים הצהובים כחמאה נמוגו, הוורוד־אפרסק דהה, הגוון הסגלגל הלך והשתלט על הרקיע.

המראה היה מרהיב ביופיו ועורר בי חשק עז שהנרי אכן יהיה פה איתי. הוא היה מצלם תצלומים משגעים של השקיעה הזו.

הייתי בחדר האור ב'בית לבנדר', הבית שסבתא ירשה מאמה ומאביה לאחר מותם, אירוע שהתרחש — תודה לאל — אחרי שהתגרשה מבעלה.

החדר היה ממוקם בראש הקומה החמישית של הבית, וגרם מדרגות לולייני הוביל אליו. זהו חדר עגול, מוקף מכל צדדיו בחלונות קמורים כך שניתן לראות ממנו הכול: את הים. את הסלעים המבצבצים והחופים של מפרץ מַגדַלֶנָה. את העיר הקטנה מגדלנה, בת מאות השנים. את הנופים שמעבר לה.

החדר הזה עם מושבי החלון סביב־סביב. עם שולחן הכתיבה הגדול במרכז, שעליו — כך ידעתי — סבתא כתבה את מכתביה אליי. שלידו היא לפעמים ענתה לשיחות טלפון ממני או צלצלה אליי. שעליו רשמה המחאות לתשלום חשבונות. וכתבה מתכונים. שלידו פתחה את המכתבים שכתבתי לה ומן הסתם גם קראה אותם.

החדר שבו ניצבה ספה בצורת חצי ירח שהיא מצאה וקנתה כי היתה "פשוט מושלמת מכדי לוותר עליה, חמודה."

והיא אכן היתה כזאת. הספה היתה מושלמת. נדרשו שבעה אנשים, מנוף ומי יודע כמה כסף כדי להעלות אותה לכאן דרך חלון. אבל סבתא ראתה את זה קורה.

היא אהבה את החדר הזה.

אני אהבתי את החדר הזה.

וישבתי בדיוק במקום הזה לפני שנים, אחרי שהחלמתי מספיק כדי להסתובב קצת, אחרי שהיא הצילה אותי מאבי. ישבתי בדיוק כאן גם אחרי שהתקשרתי אליה ואמרתי לה שאני חייבת להימלט, אני פשוט חייבת להימלט, והיא הטיסה אותי לכאן.

כאן. הבית.

כאן הנחתי את אבי מאחוריי.

כאן הנחתי את עולמי מאחוריי.

כאן הייתי כשחברה שעברה לניו יורק צלצלה אליי, חברה שעברה לשם כדי לעשות משהו בעולם האופנה (כל דבר, לא היה לה אכפת מה, והיא הצליחה ועבדה אז כסוג של משרתת למעצב־דיווה שהיה כוכב לרגע וחשב שהוא מינימום אלוהים, ורק לאחרונה פוטר ממשרתו כמעצב בגדים לחנויות כלבו זולות במיוחד).

חברה שסיפרה לי שהנרי גניו מחפש עוזרת, וגם ידעה שאני מתה על בגדים, מעריכה את התצלומים שלו, והיא יכלה לדבר עם מישהו שיכול היה לדבר עם מישהו שיוכל אולי לסדר לי פגישה איתו.

וכאן גם עניתי לשיחת הטלפון הבאה ממנה שבה התברר לי שהיא סידרה לי פגישה איתו.

כאן הסתיימו חיי פעמיים... וכאן גם החלו מחדש... פעמיים.

הריח של סבתא עדיין עמד כאן באוויר אם כי חלפו שנים מאז הצליחה לעלות הנה בפעם האחרונה.

היא היתה בכל מקום ב'בית לבנדר'.

אבל יותר מכול היא נכחה כאן.

ועכשיו היא איננה עוד.

ועם המחשבה הזאת זה קרה.

ידעתי שזה יקרה. שמחתי שזה לא קרה ליד הקבר שלה בנוכחות אחרים.

זה קרה כאן, במקום הכי בטוח בשבילי, כשסבתא נמצאת בכל מקום סביבי.

לראשונה זה שני עשורים הנחתי לרגשות לשטוף אותי ובכיתי בקול רם, בדמעות נוראיות שהרעידו את כל גופי, ובמקום לשחרר ממני את הכאב עוררו כאב בכל סנטימטר מגופי.

לא יצאתי לקנות יין.

ודאי שלא הלכתי לקנות דלי עוף מטוגן (לא שבכלל התכוונתי).

ולא צפיתי בטלוויזיה בעקרות בית נואשות כלשהן.

נרדמתי במושב החלון, כשפניי עדיין רטובים מדמעות וסבתא בכל מקום סביבי.

במקום הכי בטוח בשבילי.

 

מגדלנה 2 נוסקת

 

פרולוג

להתחיל מחדש

 

עמדתי במרכז החדר העצום. מבעד לקיר החלונות הגבוהים נשקף נוף אפור של האוקיינוס האטלנטי מקציף אל מול צוקי הסלע. הרהיטים שלי ניצבו — ברובם — במקום שבו רציתי, ואת יתרת החלל מילאו ערימות גבוהות של ארגזים.

הבאתי יותר מדיי דברים.

הייתי צריכה למיין לפני האריזה. לדלל. לזרוק דברים.

להתחיל מחדש.

זה מה שאני צריכה.

זו הסיבה שבגללה אני כאן.

כדי להתחיל מחדש.

הבעיה היתה שכדי לעשות זאת היה עליי לחזור אחורה ולתקן שגיאות מהעבר.

ממש כאילו שיכולתי להגשים מתוך מחשבותיי את השגיאה הגדולה מכולן, שמעתי לפתע את פעמון הדלת מצלצל.

כשקניתי את הבית בשלט־רחוק, והסתמכתי על תצלומים בלבד; ברור שלא יכולתי לשמוע את הפעמון. וכששמעתי אותו באותו רגע, הופתעתי לגלות שהוא מהמם ואלגנטי כמו שאר הבית. פעמונים עדינים שהצטלצלו במתיקות עדינה בחלל ועוצבו ביד אמן כדי להשתלב בדיוק במקום הזה.

הסתכלתי לעבר הדלת המעוטרת קשת של זכוכית ויטראז' מקסימה, בדיוק כשנשמעו בה חבטות עזות ולגמרי לא מתוקות, שהגיעו בעקבות הצלצול. מבעד לצבעי כחול, סגול וורוד של זכוכית הוויטראז' ראיתי צללית בלבד, ובכל זאת ידעתי של מי היא. את קווי המתאר של הגוף הזה יכולתי לזהות בכל מקום.

"אמיליה! תפתחי את הדלת המזוינת!"

זהו זה. קונראד.

כועס.

כועס מאוד, למען האמת.

כבר שנים שהוא כועס.

מיהרתי לדלת, מכמה סיבות:

האחת — הוא המשיך לחבוט בה, ואני אהבתי אותה. היא נבנתה במיוחד כדי להתאים לבית. לא רציתי שיגרום לה נזק. וידעתי שהוא כועס מספיק כדי להמשיך לחבוט בה, ובהחלט ייתכן שחבטות בעוצמה כזאת יגרמו לה נזק.

הסיבה השנייה היתה שלא רציתי לגרום לו להמתין. הוא ממילא כעס, ולא רציתי להכעיס אותו עוד יותר. אם כי זה בכלל לא נראה לי אפשרי. שנים ניסיתי לצלול למעמקי זעמו, עד שגיליתי כי מדובר בתהום אינסופית.

הסיבה השלישית היתה העובדה, שהיתה לו זכות לכעוס, ואני לא רציתי לעשות משהו שיתמוך בזכות הזו עוד יותר.

הגעתי לדלת, פתחתי את המנעול ואת הדלת והרמתי את המבט אל בעלי לשעבר.

אלוהים. כזה יפה. כל כך...יפה.

לבי נרעד.

"את פאקינג עשית את זה," הוא נבח בעיניים מצומצמות כמו שני חרכי ירי. זעמו היה כה ניכר, כה מוחשי, עד שיכולתי לטעום אותו. וזה טעם שהכרתי היטב. הוא היה חריף וצרב את לשוני. שנאתי אותו, אבל מתישהו לאורך הדרך התמכרתי לו.

"קון," לחשתי.

"לא יכולת להניח לדברים כמות שהם," הוא ירק את המילים.

"בבקשה, רק..."

"אנחנו בסדר. הכול אצלנו טוב. סוף כל סוף אנחנו רחוקים ממך ומאושרים, ואת..." הוא הניד את ראשו בזעם. "פאק, את..." הוא שאף נשימה ענקית ושאג, "חייבת להופיע ול חרבן הכול!"

אה, כן. מאוד כועס.

"זאת לא הכוונה שלי, קון," עניתי בנימה מרגיעה. "אני יודעת שלא תאמין, אבל..."

"את יודעת שאני לא אאמין?" הוא שאג. "את יודעת? זין עלייך, ברור שאת יודעת, חתיכת זונה! ברור שאת יודעת!"

הרמתי את ידי במחווה מרגיעה. "באמת. תן לי זמן. אני מבטיחה..."

"את מבטיחה?" הוא רעם. "את? הבטחה שלך? איזה בדיחה מזוינת!"

"אם תיתן לי זמן, קון..." ניסיתי שוב, חרש.

השתתקתי, כשהוא רכן אליי והתקרב.

"זמן? חתיכת זונה מזדיינת מטומטמת! כולך מלאה חרא! זמן? אני לא נותן לך זמן. כלום אני לא נותן לך. אמיליה, אם תחרבני את זה שוב — לי, לאשתי, לילדים שלי — את תשלמי על זה. את שומעת אותי? אני אדאג שתשלמי על זה!"

פתחתי את הפה כדי להגיד משהו. משהו ביחס לעובדה שהם לא הילדים שלו, הם הילדים שלנו.

אבל עוד לפני שהספקתי להוציא הגה, שמעתי קול עמוק תובע, "תתרחק ממנה. עכשיו."

קונראד הסתובב בחדות לאחור.

אני הסתכלתי מאחוריו, והעולם עצר מלכת.

כי מטר וחצי מאחורי קונראד עמד על שביל הגישה שלי גבר גבוה ושרירי, עם שיער כהה גזוז ועם העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי מימיי.

העיניים האלה היו נעוצות בקונראד. והן זעמו.

אבל אני לא התמקדתי בזה.

התמקדתי בו.

מכנסי דגמ"ח כחולים, שנתלו על מותניים צרים, כיסו רגליים ארוכות וירכיים חזקות בעליל. טישירט כחולה תואמת, שהיתה צמודה לחזהו הרחב ולשרירי זרועותיו התפוחים. טישירט שבצד הלב התנוסס עליה סמל צלב מוכר עם ראשי התיבות MFD באמצע, והמילים 'אש' למעלה ו'הצלה' למטה. לסתו המרשימה היתה מכוסה זיפים שהחלו להאפיר, שתאמו את שערו הקצוץ.

והעיניים האלה. העיניים האלה שכעסו עכשיו, אבל הספיק לי מבט אחד כדי לדעת שהן יכולות להיות המון דברים שונים. הן יכולות להיות חמות. הן יכולות לצחוק. הן יכולות להיות מתוסכלות. הן עלולות להיות קצרות־רוח. הן יכולות להיות נחושות. הן יכולות להיות מאושרות.

הן יכולות להתלהט.

ובמבט האחד, הראשון הזה, ידעתי שאני רוצה לראות את העיניים האלה בכל דרך וצורה שהן יכולות להיות.

כן, רציתי את זה, ורציתי גם יותר מזה.

רציתי לגרום לו להרגיש את כל מה שהעיניים האלה מסוגלות לשדר לי. רציתי לגרום לו אושר. רציתי לגרום לו לצחוק. אפילו רציתי להרגיז אותו.

אבל גיליתי שבאותו רגע אני רוצה יותר מכול לגרום לעיניים הכחולות היפות האלה להתלהט — בשלל דרכים.

כן, זה מה שעבר לי בראש כשעמדתי בבית החדש שלי ורבתי עם אהבת חיי, בעלי לשעבר, האיש שאיבדתי, האיש שלא חשבתי שאוכל להתגבר עליו, אף כי ידעתי שעליי למצוא דרך לעשותזאת — בשבילו, אבל בעיקר בשביל ילדינו.

רציתי את כל זה מהגבר הזר הזה.

ורציתי את זה עכשיו.

"מי אתה לעזאזל?" שאל קונראד בזעם וניער אותי ממחשבותיי.

"אני גבר שלא אוהב לראות גבר אחר שואג על אישה, מאיים עליה ומנבל את הפה. ועכשיו, אמרתי לך להתרחק," השיב הזר.

"זה לא עניינך," הודיע לו קונראד.

"לצערי אתה טועה. כשגבר רואה גבר אחר עושה מה שהרגע ראיתי אותך עושה, זה כן ענייני." הוא אפילו לא עצר לפני שהוסיף ואמר, "אני חוזר שוב, תתרחק."

קונראד הסתובב אליי. "את מכירה את האידיוט הזה?"

לפני שהספקתי להשיב, קונראד כבר לא עמד על סף ביתי.

הוא אפילו לא היה כבר על השביל אל דלת הכניסה, אלא כמה צעדים הלאה בחצר הקדמית, כשהזר, שעכשיו עמד בגבו אליי, חוצץ בינו לביני, ניצב בפתח הבית.

ראיתי אותו זז, אין מצב שלא. ובכל זאת זה קרה כל כך מהר, עד שכמעט נדמה שלא ראיתי את זה מתרחש.

אבל זה קרה, והוא ניצב שם, הזר הזה, חוצץ בלי ידיעתו ביני לבין השגיאה החמורה ביותר של חיי.

מגן עליי.

זה מעולם לא קרה לי. אפילו לא פעם אחת בארבעים ושבע שנות חיי.

לא ידעתי אם זה נכון ליהנות מזה, רק ידעתי שזה נעים לי.

אוקיי, כן.

בהחלט, מאה אחוז כן.

לא הכרתי אותו, אבל ידעתי שאני רוצה הכול מהגבר הזה.

"לך לאנשהו, תירגע," הורה הזר. "אם אתה מכיר את האישה הזאת ויש לך מה לומר לה, תעשה את זה הרבה יותר ברוגע ועם הרבה יותר כבוד. ברור?"

הסתכלתי מעבר לגבו (מה שלא היה קל — הטישירט דבקה לכתפיו ולשריריו והמראה היה נעים לעין), וראיתי כי קונראד רותח עוד יותר אחרי שהאיש דחק אותו אל החצר.

אבל קונראד לא היה טיפש. הוא היה גבוה ורזה והקפיד לשמור על כושר. אלא שמול הגבר הזה לא היה לו סיכוי והוא ידע את זה.

"ברור שאתה לא מכיר אותה," הוא ירק.

"אני לא צריך להכיר אותה כדי לדעת שאף פעם אין סיבה להתייחס ככה אל אישה," השיב הזר. הוא המתין חלקיק שנייה לפני שהמשיך, "אתה עדיין עומד שם."

קונראד הזעיף אליו פנים ואחר כך הפנה אליי את מבטו הכועס. "זה לא נגמר."

הזר זז, רכן סנטימטרים בודדים קדימה, וקונראד שב מיד להתמקד בו, ובצדק. בצדק — כי גם אם ראיתי את ההתרחשות רק מאחור, היה לי ברור שהסנטימטרים הבודדים הללו היו סנטימטרים מאיימים.

הוא לטש בזר עיניים לשנייה — ואחר כך הסתובב והלך לכביש הגישה שבו החנה את מכונית היוּקוֹן שלו.

עמדתי וצפיתי.

הזר עמד וצפה.

ורק אחרי שקונראד נכנס למכוניתו, יצא במהירות רבה מדיי מכביש הגישה בהילוך אחורי וזינק לדרכו במהירות מופרזת עוד יותר, רק אז הסתובב הזר לעברי.

הסתכלתי בעיניו והבנתי שלא דמיינתי את מה שראיתי לפני רגעים ספורים.

אלה העיניים היפות ביותר שראיתי מימיי.

"את בסדר?" הוא שאל.

התשובה הכנה לכך היתה לא. כבר שנים שאני לא בסדר. עשרות שנים. אולי כל חיי.

"כן," עניתי.

עיניו נעו על פניי. התחושה היתה נעימה ובה־בעת מערערת.

אבל לפני שהספקתי לברר לעצמי איך ייתכן להרגיש את שתי התחושות יחד, הוא שלח לעברי את ידו. "מיקי דונובן."

הבטתי בידו, וכדי לא להיראות חסרת נימוס לא התמקדתי בה כפי שרציתי. האצבעות החזקות, הציפורניים הגזוזות, החספוס, הכוח, הביטחון.

במקום זה אחזתי בידו, הרמתי את עיניי, הסתכלתי בעיניו ואמרתי, "אמיליה מוס...כלומר הת'וואיי."

אצבעותיו, שאחזו באצבעותיי, היו חמימות וחזקות ונעימות, ואז הוא הירפה ושאל כאילו הוא מוודא, "אמיליה הת'וואיי?"

"כן. אני, טוב... הייתי אמיליה מוס. לא מזמן חזרתי לשם נעוריי. זה היה האקס שלי." החוויתי בראשי לעבר שביל הגישה והמשכתי בהיסוס, "יש לנו...עבר סוער למדיי."

הוא הנהן פעם אחת בקצרה, כאילו מבין, בלי לעשות מזה עניין או להוסיף שאלות, דבר שגרם לי תחושת הקלה והגביר עוד יותר את חיבתי למיקי דונובן הזה.

"אני ממש מצטערת שהיית צריך להתערב בסיפור הזה," אמרתי.

"אין בעיה," הוא ענה, הניד בראשו ונופף בידו. "הייתי עושה את זה בכל מצב, אבל," הוא הבזיק חיוך מושך במיוחד, חיוך מתגרה קצת, שהעיר לי פרפרים בבטן, "אני השכן שלך."

הוא סובב את פלג גופו העליון והחווה בזרוע ארוכה אל הרחוב, מצביע לעבר בית נאה אם כי מעט ישן, בן קומה אחת, שקירותיו החיצוניים מכוסים רעפים אפורים ומסגרות עץ צבועות בלבן־רענן מעטרות את חלונותיו, את מרזביו ואת דלת הכניסה שלו.

שלל רגשות הציפו אותי, כשבהיתי בבית שלו, הבית שמעבר לרחוב. העזים שבהם היו התעלות ואימה.

הוא שב והסתובב אליי. "אנחנו חייבים לדאוג לשכנים שלנו."

הסכמתי איתו, אבל באותו רגע — ובאיחור־מה — חשתי בעיקר מבוכה בגלל הסצנה האחרונה. עד כדי כך שלראשונה מזה שנים הרגשתי חום בלחיי.

הסתכלתי אל כתפו ומלמלתי, "זה נכון. אבל אעשה כמיטב יכולתי כדי שלא תצטרך לדאוג לי שוב."

"אמיליה."

מבוהלת־משהו מהרוך, שבו ביטא בקולו הקטיפתי העמוק והמחוספס את שמי ומהתגובה הקיצונית שלי אליו, מיהרתי להביט בעיניו.

"אני גרוש," הוא הכריז בישירות בוטה. "דברים קורים. לפעמים זה לא נעים. אני מבין את זה. גם אני מקווה שלא אצטרך לעשות את זה שוב, בעיקר כי אני לא רוצה שזה יקרה לך שוב. אבל אם כן, ולא תוכלי להתמודד עם זה, אני ממש ממול. ואני לא מציע רק כדי להציע, אלה לא סתם דיבורים. אני מתכוון לכל מילה. מה שקרה בינך לבין הבחור הזה שייך לעבר. עכשיו זה הבית שלך, ובית אמור להיות מקום בטוח. וגם אילולא היית בבית שלך, הוא צריך לכבד אותך. את תעמדי על זה, ואם הוא לא יסכים, אני אהיה שם כדי לגרום לו להסכים או כדי לעצור אותו. ואני מתכוון לכל מילה."

הוא לא שיקר. הוא התכוון לדברים. ידעתי, לפי המבט בעיניו. הוא היה איש נחמד. הוא היה שכן טוב. הוא האמין שיש להפגין כבוד כלפי נשים. הוא היה מסוג הגברים, שאם יתעורר הצורך — הם יתערבו ויעשו כמיטב יכולתם כדי לוודא שכך יהיה.

הוא גם לא הכיר אותי. לו הכיר, לו ידע מה עשיתי, יכול להיות שהיה פחות נלהב להאמין בכך.

זה היה הרגע, שבו ידעתי כי הוא לא יכיר אותי.

הייתי יכולה להיות שכנה נחמדה. טובה. אילו היה לו כלב כשהיה יוצא לחופשה, הייתי שומרת עליו. הייתי עושה כמיטב יכולתי לשמור שהגרוש שלי לא יקלל אותי על מפתן דלתי ויפריע לשכנים. הייתי שומרת על החצר שלי מטופחת. מניחה בחוץ קישוטי חג יפים, אבל לא מוגזמים. לא הייתי מנגנת מוסיקה חזקה. הייתי מנופפת לשלום אם היה עובר דרכי או מכסח את הדשא. ואם היה צריך כוס סוכר, הייתי זאת שהוא פונה אליה. אבל פרט לכך, הוא לא יכיר אותי.

הוא אינו זקוק לי בחייו.

אני עצמי לא אהבתי את העובדה שאני חלק מחיי.

אלא שאני לא מסוגלת לברוח מעצמי.

"אני לא יודעת מה לומר," אמרתי לו. "רק להודות לך, שוב."

הוא שוב חייך אליי חיוך מהיר, ששוב הפך לי את הבטן, ואז הסתכל אל הבית שמאחוריי.

"את צריכה עזרה עם משהו?" הוא הציע.

הייתי צריכה. בהחלט. לפניי היו שעות של פריקת ארגזים, של ניקוי, של סידור, של ארגון, של תלייה ושל הזזת רהיטים. ואם לא די בכך, היו לי שתי ידיים די שמאליות. אני אולי יודעת להשתמש במברג, אבל מספר ניסיונות לתפעל מקדחה הסתיימו בבושת פנים.

כשגרתי בלָה־הוֹיָה, אחרי שקונראד עזב אותי, היה לי איש תחזוקה. היו לי גם שירותי גינון וניקיון. והיתה לי אפילו בחורה, שכדי להרוויח עוד קצת כסף ללימודים עשתה בשבילי סידורים כמו קניות מזון ואיסוף בגדים מניקוי יבש. הדבר היחיד שעשיתי בעצמי היה תשלום החשבונות.

עכשיו לא היה לי דבר מכל אלה.

הייתי רק אני, מתחילה מחדש.

הייתי רק אני, היוצרת 'אני' חדשה.

לא חשבתי שמיקי מעוניין לשמוע משהו מזה, וגם ככה הוא כבר היה מספיק נחמד בעצם זה שבא והתערב כשקונראד שאג עליי, ולכן החלטתי לא לבקש את עזרתו בפריקת ארגזים ובתליית תמונות.

"אני מסתדרת," אמרתי לו.

היה ברור שהוא לא מאמין לי, והוא לא טרח להסתיר זאת. זה היה ממש כתוב לו על המצח, ובעיניים.

הוא לא טעה.

המשכתי לשתוק ולא שיניתי גרסה. זה היה חלק משמירת עצמי לעצמי. בהיותו בחור נחמד, שמתערב לטובת אישה שגבר אחר צועק עליה, לא הגיע לו שהבלגן שעשיתי מחיי ידבק בו בשום צורה ואופן. והתכוונתי לוודא שזה לא יקרה.

"אם תצטרכי, את יודעת איפה אני גר," הוא ענה.

הנהנתי. "תודה. מאוד מתחשב מצדך."

ושוב זכיתי לחיוך. כשראיתי אותו, כש הרגשתי אותו, תהיתי מה ארגיש אם יחייך אליי חיוך אישי אמיתי.

"ברוכה הבאה לשכונה, אמיליה," הוא אמר בשקט.

הכרחתי את עצמי לחייך. "תודה, מיקי."

כשאמרתי את הדברים, הוא נתן לי עוד מעצמו — עיניו התחממו, וזה עשה לי דברים שמעולם לא חוויתי. לא הייתי בטוחה למה. אולי זו היתה הכנות שזיהיתי אצלו. הידידותיות שהיתה אמיתית, נקייה, בלי שום דבר אחר.

מה שזה לא היה, זה השפיע עליי וגרם לי לרצות לזחול לתוך הדבר הזה, לזחול ל תוכו, להתחפר עמוק ולהתעטף חזק בחמימות הזו כל כך חזק, שהיא תחלחל עמוק אל עצמותיי ותגרש מתוכן את הקור ששכן בעומקן מאז שלמדתי להרגיש.

הוא הרים יד בתנועה אגבית ושמט אותה. "להתראות."

"כן," עניתי בקול משונה, מעובה, כאילו אני עומדת לבכות. "כן. נתראה."

הוא בחן אותי עוד שנייה, לפני שהנהן קצרות, הסתובב והתרחק בשביל המוביל לבית שלו, שגם בו שובצו פיסות זכוכית מעניינות והוא נתחם מצדדיו בפס עבה של אבן גיר.

עמדתי והתבוננתי בהילוכו, בנוחות שהקרין במבנה גופו הגדול. סקרתי היטב גם את בגדיו.

הוא היה לוחם אש.

לא מפתיע.

ואז קלטתי שאני עומדת על מפתן ביתי וצופה בו, ושהוא עלול לתפוס אותי, ומיהרתי לסגת אחורה ולסגור את הדלת.

פניתי לעבר הסלון שלי.

כשהגעתי יום קודם לכן למַגְדָלֶנָה, אספתי את המפתחות ואת השלטים הפותחים את המוסך ועשיתי סיבוב ראשון בבית שלי.

שמחתי לגלות שהוא מוצלח עוד יותר מכפי שנראה בתמונות. הבית היה מבנה חדש־חדיש למדיי, שתכנן הארכיטקט הסקוטי עטור הפרסים פְּרֶנְטיס קָמֶרוֹן. הכרתי את עבודותיו, כי תכנן בלה־הויה בית שכל כך מצא חן בעיני כשראיתי אותו, עד שעשיתי משהו שמעולם לא עשיתי — חיפשתי אותו ברשת ועשיתי עליו תחקיר. ואז גיליתי שכל עיצוביו עוצרי נשימה.

כולם היו מודרניים בלי להיראות שייכים לעידן החלל; כולם נראו על־זמניים. מיוחדים. רבי פנים. מרווחים. פתוחים. נדיבים בחלונות. צד שלם של הבית, זה שפנה לאוקיינוס האטלנטי, היה קיר שלם של חלונות ו של נוף, מהרצפה ועד לתקרה הגבוהה. נוף מהמם כל כך, כאילו אני ממש צפה על פני הים.

זה היה מדהים.

וכך, כשקונראד, מרטין והילדים עברו מלה־הויה למגדלנה, עיירת חוף קטנה במיין, ועולמי קרס, ואחרי שקיבלתי את ההחלטה לעבור בעצמי, גיליתי לשמחתי הרבה כי הבית הזה, שקמרון תכנן, עמד למכירה. קפצתי על ההזדמנות.

הבית היה בן חמש שנים בלבד, אבל בני הזוג שבנו אותו נפרדו. הפרידה לא היתה ידידותית (אוי, כמה שהזדהיתי) והם נאבקו קשות על הבית. בסופו של דבר השופט הכריח אותם למכור אותו.

הפסד שלהם.

רווח שלי.

זה מה שחשבתי אתמול.

בעודי בוהה במה שכבר היה מדהים וקיוויתי להפוך במגע ידי ליוצא מהכלל, הייתי מוטרדת.

שאלתי את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון כשעברתי למיין בעקבות קונראד ומרטין. שאלתי את עצמי אם ילדיי כועסים כמו קונראד. תהיתי אם יש בי הכוח להראות להם, לכולם, שהשתניתי. תהיתי אם אוכל לשוב ולכבוש את לב ילדיי. חששתי ותהיתי אם אוכל ליצור בשבילם מקום בטוח; בית נוח, משפחה מורחבת ומאושרת.

טרדה אותי המחשבה האם אצליח לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות לפני שלוש שנים ולא עשיתי.

להדוף ממני את המרירות, את האובדן, את הכעס. לתת לילדיי אם, שיוכלו לאהוב ולהתגאות בה, ולא אמא להתבייש בה ולשנוא אותה. לבנות לעצמי חיים חדשים ולמצוא מידה של סיפוק.

חששתי שמא אין בי הכוח. איבדתי הכול: את בעלי, את המשמורת על ילדיי, למעט כל סופשבוע שני, שנהפך לסופשבוע אחד בלבד בחודש, כשקונראד ומרטין עברו למיין. את הכבוד העצמי שלי.

האמת — אפילו לא הכרתי את עצמי, אז לא היתה שום אני להאמין בה.

אפופת מחשבות פסעתי ברגליי היחפות על רצפת העץ הממורקת בסלון, עד שהגעתי אל הדלת בצד וצעדתי במסדרון הקצר עד לגרם של ארבע מדרגות, שהוביל לחלק המוגבה שעל הצוק ולחלק של הבית בן הקומה האחת שהשתרע בהמשך. צד אחד של המסדרון היה כולו חלונות, שהשקיפו אל הים, והצד השני פנה למוסך, שהיה בו מקום לשלוש מכוניות.

המשכתי במסדרון ועליתי שתי מדרגות נוספות שהובילו אל חדר השינה המרכזי הענק. הוא היה כל כך גדול, שאפשר היה להכניס לתוכו מיטה, שידות, ארוניות לילה, ארונות בגדים, ארוניות תכשיטים וגם ספות מסוגים ומגדלים שונים, כורסאות, טלוויזיה — כל מה שעלה בדעתי. היתה אפילו אח בנויה מלבנים, שעמדה בפני עצמה והפרידה — בעיני רוחי — בין מה שביום מן הימים יהיה אזור המיטה באחורי החדר (שם עמדה כרגע מיטת הקינג־סייז שלי) לבין אזור ההסבה (שעוד יעוצב) והחזית.

חציתי את החדר אל חדר הרחצה, שגודלו כרוחב החדר. הוא כלל שני חדרי ארונות ואמבטיה שקועה, סגלגלה וגדולה בקצה, מוקפת חלונות מכל צדדיה, שפרשו מולה את נוף הים, כך שאפשר היה לרחוץ באמבטיה ולבהות באוקיינוס, כאילו צפים תוך כדי רחיצה. היו גם שני כיורים כפולים (שהיו יפיפיים במיוחד). קירות החדר כולם היו מחופים עץ עשיר, מרהיב ורב 'עיניים', מרכיב שתרם לתחושה של שילוב מדהים בין כפריות לאלגנטיות.

לא ראיתי דבר מכל אלה.

חלפתי על פני המראה הגדולה שמעל לכיור ונכנסתי לאחד מחדרי הארונות, שהיה מלא ארגזי בגדים ומזוודות.

משהו בי הוביל אותי ישירות לאחד הארגזים. תלשתי את הסרט הדביק, והדופן הקדמית נשרה. הושטתי יד פנימה ושלפתי בגדים באופן אקראי. פיזרתי אותם על פני הארגזים מסביב, שלפתי עוד בגדים וגם אותם פיזרתי. חלקם נחתו על הארגזים. אחרים נחתו על הרצפה. כולם הוטלו בערבוביה. בלגן.

איזו התנהגות מטופשת. אלה היו בגדי מעצבים. הם היו יקרים. נשים רבות היו רוצות, אבל לא יוכלו לעולם להרשות לעצמם לרכוש ולו פריט אחד מהרבים שהיו לי.

וכל הבגדים האלה — כל פריט ופריט — היו בגדים שאמא שלי היתה לובשת.

זה קרה. ידעתי את זה, עמוק בלב. לא נלחמתי בזה. אפילו לא קצת. וידעתי את זה עוד בטרם ארזו אנשי חברת ההובלות את הארגזים.

הייתי צריכה להשאיר מאחוריי את כל הבגדים האלה. למכור אותם. לזרוק.

כדי שאוכל להתחיל מחדש.

יצאתי מחדר הארונות וניגשתי לכיור. על הרצפה היו מספר ארגזים שסומנו במילה 'קוסמטיקה'. התכופפתי, פתחתי אותם במשיכה והתחלתי להוציא דברים. חלק הנחתי על הרצפה, חלק על הדלפק. המשכתי, עד שבארגז השני מצאתי את מה שחיפשתי.

הבושם שלי.

"לכל אישה צריך להיות ניחוח שהוא סימן היכר," אמרה לי אמי.

שלי היה שאנל 5. אני מתה עליו. הוא כל מה שאישה צריכה להיות.

אבל בכל זאת הציקה לי התחושה, שהוא ממש לא כל מה שאני.

לפעמים הרגשתי שיותר מתאים לי ניחוח מושק.

והיו פעמים שבהן הרגשתי יותר קיצית.

לימדו אותי שזה אסור. את מה שאת, רק מה שאת, ועלייך להישאר נאמנה לכך.

הייתי בתם של גֵ'יי.פִּי. ושל פֶלִישִיָה הת'וואיי, ופירוש הדבר שהייתי נצר למשפחת הת'וואיי. מעמד גבוה. כסף. השכלה משובחת. לבוש הולם. שמרנות. נימוסים. עליונות. ריחוק. זכויות יתר. אליטה.

זה מה שהייתי, ולא ניתנה לי שום אפשרות להיות משהו אחר.

לכן זה מה שנהייתי.

ולפיכך קברתי את העובדה, שלפעמים רציתי פשוט להיות אמיליה של היום, ולא חשוב מי היא, להשתמש בניחוח שיגדיר אותה באותו יום.

ולמחרת להיות משהו אחר.

כל מה שארצה להיות.

לא מה ש היא רצתה שאהיה. לא מה ש הם תבעו שאהיה.

הצצתי במראה ומיד הסטתי את המבט; ואז יצאתי דרך חדר השינה, המסדרון ובמורד המדרגות. פניתי ימינה אל המטבח הגדול הפתוח המשקיף אל הסלון המושקע ואל הרחבה הקטנטונת והנחמדה, שמכולם נשקף נוף אל הים המקציף. פתחתי בשלווה ארגז אחרי ארגז עד שמצאתי אותם.

את כלי האוכל שלי. כלי חרס יפים מאוד, שעלו ארבעים דולר לצלחת.

אמי בחרה אותם. היא עשתה זאת כך שנדמה היה שהיא רק מעודדת אותי לבחור אותם. אבל האמת ש היא בחרה אותם.

לפתע הרגשתי דחף כמעט בלתי נשלט לדחוף את הארגז כולו החוצה, אל מרפסת העץ, ולהשליך כלי אחרי כלי אל הים.

לא עשיתי את זה.

זה יהיה בזבוז, ולכלים האלה יכול להימצא שימוש טוב.

אני מתחילה מחדש. אני לא צריכה לעשות את זה בצורה בזבזנית.

אעשה משהו אחר עם הכלים האלה.

אעשה משהו אחר עם כל הדברים שלי.

אעשה מהם משהו בעל ערך. משהו אמיתי.

כי זה מה שאני הולכת להיות. אני מתכוונת להפסיק להיות מה שהייתי, גרסת מיני — שגדלה והתבגרה — של פלישיה הת'וואיי.

אני הולכת להיות אני.

לא היה לי שמץ של מושג מי האני הזאת תהיה.

ידעתי רק שמי שהיא לא תהיה, היא תהיה — לראשונה בחייה — אמיתית.