מלך ההר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלך ההר
מכר
מאות
עותקים
מלך ההר
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נאוה מקמל־עתיר

נאוה מקמל־עתיר (נולדה ב-27 באוגוסט 1964) הוציאה בשנת 1993 את ספרה הראשון, "איילת צוללת". ספרה השני "העדי של עדי", יצא בשנת 2000. הספר הזה זכה בציון לשבח במסגרת "פרס זאב". ספרה "מלך ההר" יצא לאור בשנת 2004. בשנת 2005 זכתה שוב ב"פרס זאב" על ספרה "מבחן קבלה". ספרה "הנערה במרפסת ממול" יצא בשנת 2006. "אות מאבשלום", יצא לאור בשנת 2009. ספרה "יד אחות" ראה אור בשנת 2017.

פרסים והוקרה
"פרס זאב" על ספרה "מבחן קבלה" (2005), וציון לשבח על ספרה "העדי של עדי" (2000).
נבחרה לאחת מחמישים הנשים המשפיעות לשנת 2010 מטעם המגזין "ליידי גלובס".
פרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה לספרות ילדים ונוער על ספרה "הסודות של מרק לום" (2023).

תקציר

חייו של דורי לב עומדים להשתנות. שני אירועים אחראים לסערה המטלטלת אותם. באחד הערבים, בעת טיול עם כלבו, עד דורי למקרה חמור שבו מעורב נער מכיתתו, ושבוע לאחר מכן, בסעודת ערב שבת, מודיע לו אביו הודעה קשה. רגשותיו של דורי סוערים. הוא מתקשה להתמודד עם הסוד אבל חושש להסתכן ולחשוף אותו, והוא מתכוון לעשות כל שביכולתו כדי שהחלטתם של הוריו לא תצא לפועל. דורי כבר יודע שלא קל לעשות מלחמות לבד, אבל הוא זוכה לעזרה ממקור לא צפוי. הוא מגלה שהוא קשור בקשר מסתורי לדמות מן העבר. המסתורין האופף קשר זה, ותוצאותיו הבלתי צפויות, ילכו ויתבררו לאורך השבועות הארוכים והקשים שיבואו. מלך ההר הוא סיפור של מתח, מסתורין, חברות אמת ואהבה – אהבה ראשונה לנערה, אהבה מלאת געגוע לאח שאיננו, אהבת אדם ואהבת מולדת.

פרק ראשון

פרק ראשון
איזו שפה מדברים שם, בווינה הזאת?

 

"תראה דוֹרי," אמר אבא בארוחת ערב שבת, "יש משהו שאנחנו רוצים לספר לך."
הייתי אז בכיתה ו' וכבר ידעתי שכשמתרחשים עניינים רציניים בבית, זה אבא שנושא את הנאום.
הנחתי בזהירות את הכף של המרק והסתכלתי באמא, אבל העיניים שלה טיילו על המפה ואני לא יכולתי לראות מה יש בתוכן.
הסתכלתי שוב באבא ואמרתי, "אני מקשיב."
"הגענו להחלטה," הוא אמר, "וזה לא היה פשוט בשבילנו." הקול שלו רעד בקצות המשפטים, ואני הבנתי שמה שנלחש מאחורי דלתות סגורות ובשיחות טלפון, בחיוג מרוּבה סְפרוֹת לאורך כל השבועות האחרונים, עומד להיאמר עכשיו בקול רם מעל אדֵי המרק של יום שישי בערב.
"אנחנו עוזבים את הארץ," הוא אמר. "בסוף השנה אנחנו עוברים לגור בארץ אחרת."
השקדים במרק שלי התנפחו והחווירו ואני שאלתי, "למה?"
ואבא אמר, "מאז שאופיר נהרג אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כאן, אנחנו רוצים להתחיל מחדש במקום אחר."
אחר-כך היתה שתיקה.
ואני אמרתי, "אבל איך נלך למקום אחר ונשאיר את אופיר כאן? הרי את בית-הקברות הצבאי לא נוכל לקחת איתנו."
"אופיר נשאר בליבנו," דיברה אמא פתאום, "הוא ממשיך לחיות בתוכנו וילך איתנו לכל מקום שנהיה בו. ולך מגיע לגדול במקום שקט, רחוק מפיגועים, רחוק מהגיוס לצה"ל." העיניים שלה, שחזרו מטיול על המפה, היו מבריקות ועצובות.

זו היתה בעצם כל השיחה הראשונה. ואני ביקשתי רשות לקום מהשולחן והלכתי לחדר של אופיר, שנשאר בדיוק כמו שהיה ביום שהוא עזב אותו, ובכיתי אל תוך המדים שלו, אלה שבתוכם הוא נהרג בכפר בִּיתוּנְיָא שליד רמָאללה ואשר נשארו תלויים בארון שלו מאז שקיבלנו אותם מהצבא, אחרי הלוויה.
בימים שבאו אחר-כך נודעו לי לאט לאט הפרטים שלא רציתי לדעת.
אבא שלי, שהוא קַרְדיוֹלוֹג, כלומר, רופא למחלות לב, קיבל עבודה בבית-חולים גדול באוסטריה. אז אנחנו מוֹכְרים את הבית שלנו בירושלים ועוברים לגור בווינה, וכל זה יקרה בסוף השנה, כשאגמור את כיתה ו'. ליתר דיוק, שלושה ימים אחרי שיתחיל החופש הגדול, כדי שאני אוכל לסיים את השנה "כמו שצריך" ולהיפרד מכולם.
אמא ביקשה שלא אספר עדיין לאף אחד על התוכניות שלנו, אבל ביום שבאו האנשים הראשונים לראות את הבית שלנו שהוצע למכירה, הלכתי למגרש הכדורסל וסיפרתי לכולם. אם אמא ואבא לא התייעצו איתי קודם, הם לא יכולים לבקש ממני לשמור סודות.
"וינה?" שאל רועי, "איפה זה?"
"באירופה," אמרתי, "באוסטריה."
"ויש שם דיסנילנד?"
"לא," אמר לו אורן. "דיסנילנד זה באמריקה."
"אז מה יש שם?"
"אני לא יודע מה עוד יש שם," אמרתי, "אני רק יודע שיש שם בית-חולים עם מחלקה קרדיולוגית."
"איזו שפה מדברים שם, בווינה הזאת?" שאל רועי, כאילו זה הוא שעובר והוא שצריך להתכונן.
"גרמנית," אמר אורן. "באוסטריה מדברים גרמנית."

אחר-כך בבית הסתכלתי במפה וראיתי איפה זה בדיוק אוסטריה. וכשנסענו ביום שישי בצהריים להר הרצל, לבקר את אופיר, התכופפתי אליו ולחשתי לאבן הלבנה, שהשם שלו חרוט עליה באותיות חומות, את מה שאמרו לי שאסור לספר.
"אבל כשאני אהיה בן שמונה-עשרה," הבטחתי לאחי, "בעוד שש שנים, אני אחזור לכאן, לירושלים, ואתגייס לצבא ואשרת בדיוק באותה יחידה שאתה היית."
והיה נדמה לי שאופיר אמר, "אני אחכה לך. אני הרי ממילא לא הולך לשום מקום."
 

נאוה מקמל־עתיר

נאוה מקמל־עתיר (נולדה ב-27 באוגוסט 1964) הוציאה בשנת 1993 את ספרה הראשון, "איילת צוללת". ספרה השני "העדי של עדי", יצא בשנת 2000. הספר הזה זכה בציון לשבח במסגרת "פרס זאב". ספרה "מלך ההר" יצא לאור בשנת 2004. בשנת 2005 זכתה שוב ב"פרס זאב" על ספרה "מבחן קבלה". ספרה "הנערה במרפסת ממול" יצא בשנת 2006. "אות מאבשלום", יצא לאור בשנת 2009. ספרה "יד אחות" ראה אור בשנת 2017.

פרסים והוקרה
"פרס זאב" על ספרה "מבחן קבלה" (2005), וציון לשבח על ספרה "העדי של עדי" (2000).
נבחרה לאחת מחמישים הנשים המשפיעות לשנת 2010 מטעם המגזין "ליידי גלובס".
פרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה לספרות ילדים ונוער על ספרה "הסודות של מרק לום" (2023).

עוד על הספר

מלך ההר נאוה מקמל־עתיר

פרק ראשון
איזו שפה מדברים שם, בווינה הזאת?

 

"תראה דוֹרי," אמר אבא בארוחת ערב שבת, "יש משהו שאנחנו רוצים לספר לך."
הייתי אז בכיתה ו' וכבר ידעתי שכשמתרחשים עניינים רציניים בבית, זה אבא שנושא את הנאום.
הנחתי בזהירות את הכף של המרק והסתכלתי באמא, אבל העיניים שלה טיילו על המפה ואני לא יכולתי לראות מה יש בתוכן.
הסתכלתי שוב באבא ואמרתי, "אני מקשיב."
"הגענו להחלטה," הוא אמר, "וזה לא היה פשוט בשבילנו." הקול שלו רעד בקצות המשפטים, ואני הבנתי שמה שנלחש מאחורי דלתות סגורות ובשיחות טלפון, בחיוג מרוּבה סְפרוֹת לאורך כל השבועות האחרונים, עומד להיאמר עכשיו בקול רם מעל אדֵי המרק של יום שישי בערב.
"אנחנו עוזבים את הארץ," הוא אמר. "בסוף השנה אנחנו עוברים לגור בארץ אחרת."
השקדים במרק שלי התנפחו והחווירו ואני שאלתי, "למה?"
ואבא אמר, "מאז שאופיר נהרג אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כאן, אנחנו רוצים להתחיל מחדש במקום אחר."
אחר-כך היתה שתיקה.
ואני אמרתי, "אבל איך נלך למקום אחר ונשאיר את אופיר כאן? הרי את בית-הקברות הצבאי לא נוכל לקחת איתנו."
"אופיר נשאר בליבנו," דיברה אמא פתאום, "הוא ממשיך לחיות בתוכנו וילך איתנו לכל מקום שנהיה בו. ולך מגיע לגדול במקום שקט, רחוק מפיגועים, רחוק מהגיוס לצה"ל." העיניים שלה, שחזרו מטיול על המפה, היו מבריקות ועצובות.

זו היתה בעצם כל השיחה הראשונה. ואני ביקשתי רשות לקום מהשולחן והלכתי לחדר של אופיר, שנשאר בדיוק כמו שהיה ביום שהוא עזב אותו, ובכיתי אל תוך המדים שלו, אלה שבתוכם הוא נהרג בכפר בִּיתוּנְיָא שליד רמָאללה ואשר נשארו תלויים בארון שלו מאז שקיבלנו אותם מהצבא, אחרי הלוויה.
בימים שבאו אחר-כך נודעו לי לאט לאט הפרטים שלא רציתי לדעת.
אבא שלי, שהוא קַרְדיוֹלוֹג, כלומר, רופא למחלות לב, קיבל עבודה בבית-חולים גדול באוסטריה. אז אנחנו מוֹכְרים את הבית שלנו בירושלים ועוברים לגור בווינה, וכל זה יקרה בסוף השנה, כשאגמור את כיתה ו'. ליתר דיוק, שלושה ימים אחרי שיתחיל החופש הגדול, כדי שאני אוכל לסיים את השנה "כמו שצריך" ולהיפרד מכולם.
אמא ביקשה שלא אספר עדיין לאף אחד על התוכניות שלנו, אבל ביום שבאו האנשים הראשונים לראות את הבית שלנו שהוצע למכירה, הלכתי למגרש הכדורסל וסיפרתי לכולם. אם אמא ואבא לא התייעצו איתי קודם, הם לא יכולים לבקש ממני לשמור סודות.
"וינה?" שאל רועי, "איפה זה?"
"באירופה," אמרתי, "באוסטריה."
"ויש שם דיסנילנד?"
"לא," אמר לו אורן. "דיסנילנד זה באמריקה."
"אז מה יש שם?"
"אני לא יודע מה עוד יש שם," אמרתי, "אני רק יודע שיש שם בית-חולים עם מחלקה קרדיולוגית."
"איזו שפה מדברים שם, בווינה הזאת?" שאל רועי, כאילו זה הוא שעובר והוא שצריך להתכונן.
"גרמנית," אמר אורן. "באוסטריה מדברים גרמנית."

אחר-כך בבית הסתכלתי במפה וראיתי איפה זה בדיוק אוסטריה. וכשנסענו ביום שישי בצהריים להר הרצל, לבקר את אופיר, התכופפתי אליו ולחשתי לאבן הלבנה, שהשם שלו חרוט עליה באותיות חומות, את מה שאמרו לי שאסור לספר.
"אבל כשאני אהיה בן שמונה-עשרה," הבטחתי לאחי, "בעוד שש שנים, אני אחזור לכאן, לירושלים, ואתגייס לצבא ואשרת בדיוק באותה יחידה שאתה היית."
והיה נדמה לי שאופיר אמר, "אני אחכה לך. אני הרי ממילא לא הולך לשום מקום."