מארז אין כמו...
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז אין כמו...

מארז אין כמו...

4.3 כוכבים (123 דירוגים)

עוד על הספר

טילי קול

טילי קול נולדה בעיירה קטנה בצפון־מזרח אנגליה. היא גדלה בחווה עם אימה האנגליה, אביה הסקוטי, אחותה הגדולה והמון בעלי חיים שהמשפחה אספה לביתה. ברגע שיכלה לעשות זאת, טילי עזבה את שורשיה הכפריים לטובת האורות הנוצצים של העיר הגדולה.
אחרי סיום לימודיה באוניברסיטת ניוקאסל נדדה טילי עם בעלה, שחקן רוגבי מקצועי, ברחבי העולם במשך עשור. טילי עבדה כמורה בתיכון במשך שבע שנים.
טילי מתגוררת כיום בקלגרי, קנדה, שם היא יכולה סוף־סוף לשבת ולכתוב (בלי האיום שבעלה יועבר למקום אחר), ולהשליך את עצמה אל תוך עולמות פנטזיה ואל תוך המוחות המופלאים של דמויותיה.
טילי כותבת רומנטיקה עכשווית, רומנטיקה אפלה וספרים לנוער בוגר ולמבוגרים צעירים, וחולקת בשמחה עם קוראותיה את אהבתה לזכרי אלפא מובילים (בעיקר עם שרירים וקעקועים) ולדמויות נשיות חזקות.
כשהיא לא כותבת, הדבר שטילי הכי נהנית ממנו הוא לטופף עטורה בנוצצים על רחבת הריקודים (בעיקר לצלילי ליידי גאגא), לצפות בסרטים (בעיקר כל דבר עם טום הארדי או וויל פרל – מסיבות שונות מאוד!), להקשיב למוזיקה או לבלות זמן עם חברים ומשפחה.

תקציר

 ***חמישה ספרים דיגיטליים במארז אחד***

 
אין כמו הבית 1
 
בגיל עשרים, מולי שייקספיר יודעת הרבה.
היא מכירה את דקארט ואת קאנט.
היא מכירה את האקדמיה ואת אוקספורד.
היא יודעת שהאנשים שאוהבים אותך, גם עוזבים אותך.
היא יודעת איך זה להיות לבד.
 
אבל כשמולי משאירה מאחוריה את שמי אנגליה האפורים כדי להתחיל חיים חדשים באוניברסיטת אלבמה, היא מגלה שיש לה עוד הרבה דברים ללמוד – היא לא ידעה שהקיץ יכול להיות חם כל-כך, היא לא ידעה שהסטודנטים יכולים להיות מאיימים כל-כך, והיא בהחלט לא ידעה עד כמה האנשים באלבמה אוהבים פוטבול.
 
אחרי שמפגש מקרי עם הקוורטרבק הכוכב הידוע לשמצה, רומיאו פרינס, משאיר אותה בלי יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מעיניו בצבע השוקולד, שערו הבלונדיני הכהה וגופו המושלם, מולי מבינה שחיי הבדידות השקטים שלה עומדים להשתנות בצורה קיצונית, ולנצח...
 
 
אין כמו הבית 2 - אין כמו רום
 
ספר שני בסדרת אין כמו...
 
 
פגשתם את רומיאו פרינס ברומן רב המכר של אמאזון ושל USA Today, "אין כמו הבית". עכשיו תשמעו את הסיפור מפיו שלו: פתוח, לא מצונזר וחשוף עד העצם.
 
 
מצחיק אותי כשאני שומע אנשים שחושבים שמולי ואני נכנסנו לעניינים מהר מדי, מקשקשים שאין סיכוי שיכולנו להרגיש את מה שהרגשנו זה כלפי זה בזמן קצר כל-כך. אני אומר, איך לעזאזל הם יודעים? עשינו את זה, לא? היא הפכה לכל החיים שלי, לא ככה? ובקשר לזה שאין אנשים כמו ההורים שלי? שהם לא אמיתיים? תגידו לי את זה בגיל עשר, אחת-עשרה, שתיים-עשרה – לעזאזל, כל החיים הדפוקים שלי – כשאף פעם לא הייתי מספיק טוב, כשהכו אותי עד שדיממתי כי הייתי טוב מדי בפוטבול ולא הייתי מה שהם חלמו עליו: הבן הצייתן המושלם. תגידו את זה לאלפי ילדים ברחבי העולם שחוטפים מכות מהורים מחורבנים בגלל שטויות מטומטמות. תגידו להם בפנים שהרוע לא קיים.
 
 
זין על רומיאו ויוליה. זה הסיפור שלי ושל הבחורה שלי, מהפה שלי. בלי רגשנות רכרוכית, בלי להיות נדוש, רק האמת הפשוטה והקשה, ובגלל שאני מרגיש נדיב אני גם הולך לספר לכם את המשך הסיפור שלנו.
 
 
אין כמו הבית 3 - אין כמו הנפילה
 
הספר השלישי בסדרה רבת המכר "אין כמו הבית". סיפור של שברון לב, התגברות על מכשולים ומציאת כוח במקומות הכי לא צפויים.
 
לכולנו יש סודות.
סודות קבורים היטב.
עד שאנחנו מוצאים את הנפש האחת שהופכת את העול של הסודות האלה לקל יותר לשאת. 
לקסינגטון "לקסי" הארט היא תלמידת השנה האחרונה באוניברסיטת אלבמה. היא מוקפת בחברות טובות ובמשפחה אוהבת, הגשימה את חלומה הישן להתקבל לנבחרת המעודדות של קבוצת הפוטבול ולכאורה חייה מושלמים. אבל מתחת למסכה החייכנית שהיא עוטה אורבים שדים, ומאיימים לסכן את כל מה שכה התאמצה להשיג.
 
אוסטין קארילו, התופס הפותח בקבוצת הפוטבול של האוניברסיטה, חייב להיבחר במיונים לליגת הפוטבול הלאומית השנה. הוא צריך את זה. האחים שלו צריכים את זה. והכי חשוב, אימא שלו צריכה את זה באופן נואש. לאוסטין, שגדל בעולם שבו העניים נשכחים, החולים צריכים להגן על עצמם, ואף גיבור לא מופיע באורח נס כדי לחלץ אותך מהגיהינום, לא הייתה ברירה אחרת חוץ מלהתפרנס ממעשים לא חוקיים. 
 
האם שתי נשמות רדופות יוכלו למצוא שלווה ביחד? או שמא ייכנעו סוף סוף לשדים המאיימים להרוס אותן?
 
 
אין כמו הבית 4 - אין כמו התקווה
 
קוראים לי אלי פרינס ומעולם לא היה לי מזל באהבה.
 
אני לא יודעת למה, זה פשוט תמיד... היה ככה.
כשכל החברות הטובות שלי התאהבו בנפשות התאומות שלהן באוניברסיטה, אני נשארתי מאחור. אני הייתי אלי, בת הדודה היפה של הקוורטרבק הכוכב, רומיאו פרינס. הייתי אלי, החברה הכי טובה של קבוצת הבנות הנפלאה ביותר שאי פעם הכרתי. ואני הייתי אלי, זאת שעליה כולם יכולים לסמוך.
 
אבל מבחינתי, אני הייתי אלי, הבחורה עם הלב שאף אחד לא ביקש... ואני הייתי אלי, הבחורה שמתחת להכול הייתה בודדה בצורה שוברת לב.
 
אני אוהבת אהבה. המחשבה עליה, ההתרגשות מלאת המתח בלהתאהב בבחור הנכון, התשוקה לכך שמישהו יהפוך לכל עולמי... ושאני אהפוך לכל עולמו. תמיד רציתי רומן אפי ומשנה חיים של תשוקה ולבבות דוהרים. תמיד רציתי את הסיפור מהאגדות. תמיד רציתי הכול.
 
זה פשוט לא נראה כאילו אי פעם אקבל את זה.
 
בשנים האחרונות התמקדתי בקריירה שלי כאוצרת במוזיאונים. אני הטובה ביותר, זאת שכל מוזיאון רוצה להעסיק. אז כשהייתה לי הזדמנות לעבור לסיאטל, קפצתי עליה. בן הדוד שלי והחברה הכי טובה שלי גרו בסיאטל, ואני הייתי צריכה שינוי. הייתי צריכה התחלה חדשה.
 
לא ציפיתי להכיר מישהו בעיר האזמרגד. לא ציפיתי לעבוד קרוב כל כך לפַסל החדש המתבודד, שעיצוב הגלריה החשוב מכול שלי סבב סביבו. ובטח ובטח שלא ציפיתי להתאהב בו... אהבה אפית ומשנה חיים של לבבות דוהרים...
סיפור האגדה האמיתי שלי בהתגשמותו.
אבל כמו בכל סיפור אגדה, יש גם נבל, נפש אפלה ומעונה... פשוט לא ידעתי שהנבל והגיבור בסיפור שלי יהיו, בסופו של דבר, אותו אדם ממש.
 
 
אין כמו הבית 5 - אין כמו הנשמה
 
סיפור קורע לב על אהבה בצורתה הטהורה ביותר.
 
נשמה אבודה וביישנית אחת.
לב בודד ושקט אחד.
אהבה אחת שתציל את שניהם.
 
החיים מעולם לא היו קלים ללוי קארילו בן העשרים. לוי, הצעיר מבין בני קארילו, אינו דומה בכלל לאחיו הגדולים. הוא לא נראה אפל ולא מעורר אימה בכל מי שפוגש אותו. כשהוא רדוף בידי ביישנות משתקת ובידי האירועים הטרגיים בעברו, מעביר לוי את הימים כשהראש שלו קבור בספריו, או באימונים קשים עבור נבחרת פוטבול המכללות שלו. ביישן מכדי לדבר עם בנות, לוי מתרחק מהן ככל האפשר ונשאר לגמרי לבדו... עד שהוא מציל את חייה של בלונדינית יפה ורדופה שאולי תהיה היוצאת מן הכלל עבורו.
 
אלזי הול היא חסרת בית, או לפחות זה מה שכולם רואים תמיד. כל יום עבורה הוא מלחמת הישרדות ברחובותיה הקרים של סיאטל, כל יום הוא מאבק למציאת מזון או מקום חם. בודדה בחייה – חיים מסוכנים ואכזריים – הרצון שלה להמשיך הוא קרב אבוד. בעולם הדממה שלה, אלזי ויתרה על התקווה שחייה יכילו יותר משברון לב וכאב תמידיים... עד שהבחור היפה שהיא פגעה בו קשות מגיע להציל אותה, 
בדיוק בזמן הנכון.

פרק ראשון

אין כמו הבית 1
 
פרולוג
 
 
איזינגטון, דרהאם, אנגליה
לפני ארבע-עשרה שנה...
"מולי, בואי אליי, חמודה. יש לי משהו לספר לך."
סבתא שלי הייתה בחדר הקדמי של הבית הקטן שלנו. היא ישבה בכורסה החומה הישנה שלה כשראשה בין ידיה.
פסעתי קדימה והסתכלתי בחדר. אבא שלי עוד לא חזר מהפאב. הוא תמיד היה בפאב מאז שהגברת המפחידה שהייתה לפעמים בטלוויזיה סגרה את המכרות בשנה שנולדתי ואבא שלי נהיה עצוב. סבתא אמרה לי.
סבתא שלי הרימה את ראשה וחייכה אליי בעצב. החיוך של סבתא שלי היה החיוך המתוק ביותר שראיתי בחיי. היא יכלה להאיר את כל החדר בחיוך רחב אחד. כל-כך אהבתי את סבתא שלי.
כשהתקרבתי שמתי לב שהיא מחזיקה תמונה ישנה של מאמא. מאמא מתה כשנולדתי, וסבתא ואבא מתרגזים נורא בכל פעם שאני שואלת עליה, אז אני כבר לא שואלת כלום. אבל אני עדיין מנשקת בכל לילה את התמונה שלה שעומדת לי ליד המיטה. סבתא אמרה שמאמא תראה אותי עושה את זה מגן עדן.
"בואי אליי, מולי קטנה שלי. שבי עליי," היא אמרה, נופפה כדי שאבוא אליה והניחה את התמונה הממוסגרת על הרצפה המכוסה בשטיח אדום.
שמטתי את תיק הגב הוורוד שלי על הרצפה, ניגשתי אליה וזינקתי אל חיקה. היה לה ריח של מנטה. תמיד היה לה ריח של מנטה. ידעתי שזה נועד להסתיר את ריח הסיגריות שהייתה מתגנבת לעשן בסמטה. היא הצחיקה אותי כשהייתה רצה החוצה כל בוקר, עדיין עם הרולים הוורודים בשיער האפור שלה, ועם הסינר הסגול.
הנחתי אחת מידיי על הלחי שלה. היא נראתה מצוברחת. "סבתא, מה קרה?"
היא אחזה בידי הקטנה בידה, שהייתה קרה כל-כך עד שקפצתי. שפשפתי אותה בין הידיים שלי ונישקתי אותה על הלחי כדי שתרגיש טוב יותר. היא אמרה לי שהנשיקות המתוקות שלי יכולות להפוך כל בעיה בעולם הזה לקצת יותר קלה.
החדר היה שקט כל-כך והצליל היחיד הגיע מפצפוץ בולי העץ הבוערים ומהתקתוק הרועש של שעון המטוטלת.
סבתא תמיד השמיעה מוזיקה, מוזיקה מלפני שנים רבות, והיינו רוקדות מול האח. אבל היום לא התנגנה שום מוזיקה, והבית כולו השרה אווירה קהה ועצובה.
בהיתי במחוג הגדול של השעון וראיתי שהוא מצביע על שתים-עשרה. המחוג הקטן עמד על ארבע. התאמצתי לזכור מה אמרה לנו המורה שלי, גברת קלארק. עיניי נעצמו בחוזקה כשניסיתי לחשוב. הן נפקחו פתאום, בהתנשפות חדה. השעה ארבע. כן! השעה ארבע. אבא יחזור הביתה בקרוב.
ניסיתי לחלץ את עצמי מחיקה של סבתא כדי לרוץ אל הדלת ולחכות לאבא שלי כשיגיע ויעבור בשער. הוא תמיד חיבק אותי וסחרר אותי באוויר ואז אמר לי שאני הילדה הכי יפה בעולם, בדיוק כמו מאמא. זה היה החלק הכי אהוב עליי ביום.
החלקתי מעל הברך של סבתא שלי, אבל היא תפסה בזרועי.
"סבתא, מה את עושה? אבא יחזור בקרוב. הוא צריך את החיבוק היומי שלו!"
סבתא ינקה נשימה עמוקה ומים החלו לדלוף מעיניה.
"סבתא, למה את בוכה? בבקשה אל תהיי עצובה. את צריכה נשיקה מתוקה? זה ישפר לך את ההרגשה?"
סבתא מעכה אותי אל החזה שלה עד שהמשקפיים כמעט נפלו לי מהאף, והחומר שממנו עשוי הסינר שלה גירד לי את הלחי. מעכתי את הפנים שלי כדי להפסיק את הגירוד. היא דחפה אותי קצת לאחור וירדה על הברכיים, ועכשיו עיניה העצובות היו בגובה עיניי.
"מולי, אני צריכה לספר לך משהו, משהו שיעשה אותך מאוד מאוד עצובה. את מבינה אותי?"
"כן, סבתא. אני כבר בת שש. אני ילדה גדולה. אני מבינה הרבה דברים. גברת קלארק אמרה שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, אולי אפילו בכל בית הספר."
סבתא חייכה אליי, אבל עיניה נשארו עצובות. זה לא היה חיוך שלם. אבא אמר שרק חיוכים שלמים מראים שאת שמחה באמת. את לא צריכה לבזבז חיוך שלם על משהו שלא עשה אותך סופר-מאושרת.
"את באמת חכמה, מתוקה, אפילו שאני לא יודעת ממי קיבלת את זה. את תגיעי רחוק. את נועדת לעזוב את החיים העלובים האלה ולעשות משהו עם עצמך. זה מה שמאמא ו... אבא... היו רוצים." היא משכה באפה ושלפה מכיסה את הממחטה הוורודה שלה, שהייתה מכוסה ברקמה של ורדים אדומים. אני בחרתי את הבד בשוק לפני שבועיים. הכנו אחת בשבילה ואחת בשבילי, סט תואם, בדיוק כמונו, ככה סבתא אמרה.
היא טפחה בממחטה על אפה האדום ובהתה מבעד לחלון, ואז נדמה שעיניה השתנו והיא הסתכלה בי שוב. "עכשיו, מולי, את צריכה לקחת נשימה עמוקה ואמיצה, בסדר? בדיוק כמו שהראיתי לך."
הנהנתי ושאפתי במשך חמש שניות דרך האף עם הידיים על הבטן, ואז נשפתי לאט החוצה במשך חמש שניות דרך הפה.
"ילדה טובה," היא שיבחה אותי ושפשפה את הלחי שלי באגודלה.
"סבתא? איפה אבא? הוא מאחר. הוא אף פעם לא מאחר." הוא תמיד הגיע הביתה לראות אותי אחרי בית הספר. נכון שהוא תמיד הסריח מבירה מגעילה, אבל זה היה הריח הקבוע שלו. אחרת זה לא היה אבא.
"מולי, משהו קרה לאבא היום," היא אמרה לי בקול רועד.
"הוא לא מרגיש טוב? שנכין לו תה למתי שהוא חוזר הביתה? תה עוזר לכולם להרגיש טוב יותר, לא, סבתא? זה מה שאת תמיד אומרת," אמרתי, והתחלתי להרגיש מין סחרור מטריד ומשונה בבטן בגלל האופן המוזר שבו היא הסתכלה בי.
היא הנידה בראשה ושפתה רטטה. "לא, מתוקונת. לא נצטרך תה היום. את מבינה, אלוהים החליט לקחת את אבא שלך לגן עדן הבוקר, להיות עם המלאכים."
הטיתי את ראשי לאחור כדי להסתכל בתקרה. ידעתי שאלוהים גר אי-שם בשמיים מעלינו. אבל אף פעם לא הצלחתי לראות אותו, לא משנה כמה התאמצתי.
"למה שאלוהים ייקח מאיתנו את אבא? אנחנו אנשים רעים? הייתי רעה מדי? בגלל זה אלוהים לא רצה שיהיו לי אימא ואבא?"
סבתא שלי חיבקה אותי חזק, והאף שלה התחפר בשיער החום הארוך שלי. "לא, מולי שלי, אף פעם, אף פעם אל תחשבי ככה. אלוהים פשוט היה עצוב בגלל שאבא שלך התגעגע כל-כך למאמא. הוא החליט שהגיע הזמן שהם יהיו ביחד שוב. הוא ידע שאת אמיצה וחזקה מספיק לחיות בלעדיהם."
חשבתי על זה בזמן שמצצתי את האגודל. אני תמיד מוצצת אצבע כשאני מפחדת או לחוצה.
סבתא הסיטה את השיער מפניי. "אני רוצה שתדעי שבעולם כולו לא היו שני אנשים שאהבו אחד את השני יותר ממאמא ואבא. כשמאמא מתה, אבא לא ידע מה לעשות. הוא אהב אותך כל-כך, אבל הוא גם התגעגע אליה. כשהגברת בטלוויזיה –"
"מרגרט תאצ'ר?" קטעתי אותה. למדנו עליה בבית ספר. רוב האנשים בעיירה שלי לא אהבו אותה. הם קראו לה בשמות מגעילים. בגללה, הרבה אנשים היו עצובים מאוד.
סבתא חייכה. "כן, מרגרט תאצ'ר. כשגברת תאצ'ר סגרה את המכרות, לאבא שלך כבר לא הייתה עבודה וזה עשה אותו אומלל. אבא ניסה הרבה זמן להרוויח כסף ולקנות לנו בית טוב יותר, אבל הוא עבד במכרות מאז ומעולם, והוא לא ידע לעשות שום דבר אחר." עיניה נעצמו בכוח. "היום אבא מת, מתוקונת. הוא הלך לגן עדן והוא לא חוזר אלינו."
השפה שלי התחילה לרעוד ודמעות עקצצו לי בעיניים. "אבל אני לא רוצה שהוא ילך! אנחנו יכולות לבקש מאלוהים שיחזיר אותו? מה נעשה בלעדיו?" תחושה כבדה התפשטה לי בחזה עד שהרגשתי שאני לא יכולה לנשום. הושטתי יד אל ידה של סבתא, ודיברתי בקול צרוד. "לא נשאר עכשיו אף אחד חוץ מאיתנו, נכון, סבתא? את כל מה שנשאר לי. מה אם הוא ייקח גם אותך? אני לא רוצה להישאר לבד. אני מפחדת, סבתא." צרחה חזקה בקעה מגרוני. "אני לא רוצה להישאר לבד!"
“מולי –" לחשה סבתא והצמידה אותי אליה עוד יותר חזק. נפלנו יחד על הרצפה, ובכינו מול האח.
אבא שלי מת.
אבא שלי היה בגן עדן.
והוא אף פעם, אף פעם לא יחזור.
 
 
1
 
 
אוניברסיטת אלבמה, טסקלוסה, ארצות הברית.
ההווה...
אוי ואבוי, הייתי בכזה איחור!
נשמתי נשימות קצרות ושטוחות בזמן שרצתי ברחבי הקמפוס הפתוח של אוניברסיטת אלבמה, והתאמצתי בכל כוחי לא ליפול על הפרצוף.
הזרועות שלי היו עמוסות עד הקצה בערמות של סילבוס הקורס בפילוסופיה שביקשו ממני להדפיס לפני שעה – המשימה הראשונה בסדרת המטלות שלי כעוזרת הוראה.
השיעור כבר עמד להתחיל, אבל נדמה שחוסר המזל הנצחי שלי דאג לכך שהמדפסת בחדר ההדפסה של הצוות תחליט להתקלקל באמצע ההדפסה, בשירת ברבור של זמזום צורם ומעורר רחמים ועננה מגומגמת של עשן.
חדר ההדפסה היה בצד השני של האוניברסיטה, מה שהוביל אותי למצב הביש הנוכחי שלי – ריצה על פני החצר המרובעת בקרוקס הכתומים והבלתי אתלטיים שלי, בתוך הסאונה מהגיהינום ששררה בטסקלוסה – או כמו שבדרך כלל קוראים לה, יום קיץ רגיל.
חטפתי הצצה קצרה בעצמי בהשתקפות על דלת זכוכית.
לא טוב. לא טוב בכלל.
השיער החום שלי הזכיר פרווה פרועה של פודל ננסי, והזיעה על אפי עודדה את משקפיי בעלי המסגרת השחורה הרחבה הסטנדרטית, שמספק ביטוח הבריאות הלאומי הבריטי, לבצע צלילת התאבדות מהפנים שלי. ובמכנסי הג'ינס הקצרים והחולצה הלבנה שלבשתי היה לי חם כמו בתוך חליפת סקי.
שמי אנגליה המעוננים תמידית נראו די מושכים כרגע. שום דבר לא הלך היום כמו שצריך, כנראה – המדפסת התקולה הייתה השנייה בצרור הצרות שלי, והראשונה הייתה ההטרדה של החברות המטורפות שלי הבוקר.
* * *
"טוגה, טוגה, טוגה...!" קראה לקסי בקול. היא וקאס ישבו על המיטה שלי, צחקו על הייאוש שלי בתוך הטוגה המאולתרת שלבשתי, הניפו את הידיים באוויר עם כל מילה ושאגו אחריה.
"אני נראית מחריד," התלוננתי וניסיתי לסדר את הסדין בכמה זוויות שונות כדי לכסות את האיברים שבדרך כלל אני מעדיפה להצניע.
"את שווה! יש לך ציצים לא מהעולם הזה, מושלמים ועגולים..." קאס ניסתה להחמיא, ידיה מושטות כאילו היא עומדת ללחוץ על השדיים שלי. "אני אומרת לך, מולס, בדרך כלל אני לא אוכלת כוּס, אבל הייתי מוכנה לעשות את זה בשבילך בתלבושת הזאת! בחיי, איזה גוף יש לך, אחותי!"
"קאס!" נזפתי בה וגלגלתי עיניים. "את חייבת להגיד דברים כאלה?"
"אה, תרגיעי קצת, בסדר, מותק? את נראית מהמם. את יוצאת הלילה, בלי להשתפן. אל תכריחי אותי לגרור אותך לשם... כי אני אגרור... אם לא תהיה לי ברירה."
"אבל –"
"שום אבל! הבטחנו לך חיים כיפיים בקולג', לא שחזור של החיים ההזויים שהיו לך באנגליה. החוויה המלאה מתחילה הלילה."
"אוקספורד לא הייתה כזאת גרועה! ואיך ה'חוויה' הזאת, כמו שאת קוראת לה, הולכת? קודם כול אני צריכה להצטרף לאיזו אחווה מטומטמת, ואז מה – לערבב מלא סמים, ולצאת למועדונים מסטולית לגמרי?"
"אפשר לסדר גם את זה, אבל בדרך כלל זה כולל רק הרבה גברים, סקס, אורגיות, אורגזמות... אה, והתנסות עם נקודת הג'י. את יודעת, הדברים שבשבילם באמת הולכים לקולג'," אמרה קאס בכנות מוחלטת.
"באתי לקולג' כדי ללמוד, קאס, לא כדי להשתרלל עם נערי אחווה שיכורים!"
היא צחקה בקול. "מה שתגידי, מותק, את לא תחשבי על הלימודים כשהקרסוליים שלך יהיו סביב הצוואר של איזה חתיך שילבש אותך כמו שרשרת וידגדג לך את הפופיק מבפנים!"
בידיעה שקאס פשוט תתעלם מכל תגובה, אפילו אם הייתי מצליחה לחשוב על תשובה לזה, ניגשתי אל כורסת הטלוויזיה החומה שלי וצנחתי על הכרית הרכה כשראשי בין ידיי. "למה לעזאזל הכנסתי את עצמי עם שתיכן?"
"הכנסת את עצמך למצב של חיים משוגעים," אמרה לקסי בקול מלא תבונה.
הרמתי את הראש והסתכלתי מאחורי כפות הידיים בשתי החברות הזחוחות שלי, שהביטו בי בשעשוע. "אתן תכריחו אותי ללכת למסיבה המחורבנת הזאת הלילה, נכון?"
לקסי ירדה מהמיטה, זינקה לחיקי וכרכה את זרועותיה הרזות סביב הצוואר שלי. "ברור שנכריח, מותק. את אחת מאיתנו עכשיו!"
הוצאתי בקושי חיוך מסויג. "נראה ככה."
קאס הצטרפה אלינו על הכורסה, ומחצה אותי עד שצווחתי מתחת למשקל המשותף שלהן. "תורידי את הטוגה הזאת בשביל שאוכל לתפור אותה בשבילך, לכי לשיעור, וכשתחזרי אנחנו יכולות להתחיל בכיף..."
* * *
אומרים שדברים רעים קורים בשלשות.
כבר היו לי שני דברים.
נשאר עוד אחד.
שמרתי על הקצב המסחרר שלי כמעט עד לנקודת ההתעלפות, נכנסתי דרך הדלתות הכפולות של בניין מדעי הרוח ומיהרתי בלי להתעכב לאולמי ההרצאות, לכיוון הכיתה של פרופסור רוס, כשהמוח שלי מתעקש להתגרות בי במראות של טוגות מרקדות ומפוקפקות חוגגות מול עיניי.
הייתי שקועה כל-כך במבוכה שלי, שלא שמתי לב לקבוצת הסטודנטים הקטנה שהגיחה מעבר לפינה. אבל אוי לי, זה השתנה ברגע שהג'ינג'ית באיפור המוגזם נתקלה בי – נדמה שבכוונה – וערמת הניירות נפלה לי מהידיים והתפזרה על כל המרצפות הלבנות.
"אופס! תסתכלי לאן את הולכת, מותק!" היא פלטה בקול מרושע. "אולי את צריכה משקפיים טובים יותר או משהו?"
והנה חוסר המזל השלישי שלי.
ירדתי על הברכיים בלי להסתכל למעלה, ושמעתי צחוק לעגני מתגלגל שבבירור היה מכוון אליי. מייד הרגשתי כאילו אני שוב בתיכון – הילדים המקובלים מציקים לחנונית.
אף פעם לא ניסיתי להגן על עצמי. פשוט התעלמתי מההקנטות על הבגדים הזולים שלי או חוסר הכסף, או מכל עקיצה אחרת שהם רצו לזרוק לכיווני, וגם הפעם פשוט רטנתי בלחש וניגשתי לסדר את הניירות המבולגנים בערמה מאולתרת.
הדלת לאולם ההרצאה נסגרה בנקישה, ומרוב שמחה על כך שנשארתי לבטח בחברת עצמי, פלטתי, "פאקינג זבלים," קצת יותר חזק משהתכוונתי, ואז התכווצתי כשזה הדהד לאורך המסדרון הרחב והחלול.
לא קיללתי לעיתים קרובות אבל באותו רגע הייתה לי הרגשה שזה מוצדק לגמרי, וגם די משחרר. אפילו בעולם האקדמיה העשיר במילים, לפעמים רק המילה "פאק" יכולה לתאר את המצב.
העמסתי את הניירות על זרועותיי, נענעתי בראשי וקמתי, ובאמצע כל זה המשקפיים המחורבנים שלי נפלו לי לגמרי מהפנים ונפלו ברעש על הרצפה.
נאנחתי בתבוסה והחלטתי שבאמת לא הייתי צריכה לטרוח לצאת מהמיטה הבוקר.
פרץ צחוק קצר נשמע מאחוריי והקפיץ אותי, ויד חמימה תפסה בחלק העליון של זרועי, סובבה אותי והחליקה את המשקפיים בחזרה על פניי.
מצמצתי שוב ושוב, וכשהראייה שלי הסתדרה ראיתי מולי חזה רחב מכוסה בחולצה אדומה כהה וחסרת שרוולים, ועליה כתוב בלבן קרימזון טייד פוטבול.
"עכשיו את רואה?"
הרמתי את המבט לכיוון הקול בעל המבטא הדרומי העמוק, וראיתי מולי בן אלבמה שזוף אורגינלי – שיער בלונדיני כהה שצנח עד לקו הלסת, עיניים חומות כהות עמוקות ממוסגרות בריסים שחורים ארוכים, והוא גם התנשא מעליי, אולי מטר תשעים ושניים מול המטר שישים ושבעה שלי.
הנשימה שלי נעצרה מייד.
הוא היה מהמם.
מהמם בטירוף.
התנערתי מהבהייה, חטפתי את הניירות מידיו וניסיתי לעקוף אותו כי הייתי חייבת להסתלק ולהחזיר לעצמי איזו מראית עין של נינוחות, או אולי כבוד, שנראה שאיבדתי לגמרי בשעתיים האחרונות.
מר קרימזון טייד פוטבול תפס את פרק כף היד שלי כשעברתי, ושאל, "היי, את בסדר?"
ניסיתי להירגע ולא להיות גסת רוח – בסך הכול, הוא עזר לי – אבל העצבים שלי כבר היו גמורים והמגע של ידו הקשה והמחוספסת על העור שלי רק החמיר את המצב.
החלטתי לייחס את התגובה הבלתי שגרתית הזאת להתייבשות, או למקרה חמור של טוגאפוביה.
בכתפיים שמוטות, עניתי, "אני בסדר."
"את בטוחה?"
פלטתי נשיפה ארוכה, הסתכלתי בעיני השוקולד המקסימות שלו וקלטתי את הגרגירים השחורים שהקיפו לו את הקשתית. "היה לך פעם יום כזה, כשהכול פשוט הופך לסיוט מחורבן לחלוטין?" הדגשתי את שלוש המילים האחרונות ומשכתי אותן.
הוא נאנח בקולי קולות ועל פניו עלתה הבעת שעשוע – שפתיו המלאות השתרבבו בחיוך עקום והאף הקצת מעוקם שלו התכווץ עם אותה תנועה. "האמת שגם עליי עובר כרגע יום כזה."
"אז זאת לא רק אני." לא יכולתי שלא לחייך אליו חיוך מסויג. הידקתי את האחיזה שלי בערמת הניירות, ואמרתי, "תודה שעצרת לעזור לי. זה היה נחמד מאוד מצידך."
זרועות שריריות בצבע ברונזה השתלבו על החזה הענק שלו, וניכר בהחלט שהוא משועשע מהמתיחות שלי. "נחמד? בדרך כלל לא אומרים עליי דברים כאלה."
ובמילים אלה הוא התרחק, והשאיר אותי לבד במסדרון הרחב.
פניתי כדי להיכנס לכיתה, ואז הוא הסתכל בי מעבר לכתפו, והכריז בקול צרוד, "אני רום."
"מולי," אמרתי במהירות. שיניו של רום עברו על שפתו התחתונה, והוא הנהן לאט וסקר אותי מכף רגל ועד ראש בהתעמקות חריגה.
ואז בלי לומר מילה נוספת, הוא נכנס לכיתת הפילוסופיה.
נתתי לעצמי עוד רגע כדי להתאושש, ואחריו דחפתי בכתפי את הדלת ונכנסתי אל הכיתה, שבה כמה זוגות עיניים התמקדו בי בתנועה אוטומטית. נכנסתי עוד פנימה, והרגשתי קצת כמו ברידג'ט ג'ונס עם הכניסה הזוועתית שלי.
פרופסור רוס נעצה בי מבט קשוח ועיוויתי את פניי כשניגשתי לשולחנה, הנחתי עליו את הסילבוסים של הקורס ופכרתי את אצבעותיי במבוכה מובהקת. היא נופפה לי לבוא ולעמוד לצידה. עשיתי כבקשתה והרמתי את ראשי אל הכיתה, שצפתה כולה בחדשה הבריטית שעושה מעצמה צחוק גמור.
הפרופסור הצביעה עליי, דיברה במבטא האנגלי המלכותי המפונפן שלה ונראתה כמו מנהלת קשישה של בית ספר לנימוסים והליכות בחליפת הטוויד החומה שלה, עם שיער אפור אסוף בתסרוקת מהודקת, ומשקפיים זעירים בחצי מסגרת. "אני רוצה להציג בפניכם את מולי. היא, כמוני, מגיעה מאנגליה, והיא הסכימה להשלים את לימודי התואר השני שלה בקולג' הנפלא הזה ולהמשיך בתפקידה הכפול כעוזרת המחקר שלי למאמר שאני כותבת עכשיו לביטאון אקדמי, וכעוזרת ההוראה שלי לכיתה הזאת.
אני מכירה את מולי כבר כמה שנים, ולא יכולתי לחשוב על מועמדת טובה יותר לחוות איתי את שנת השבתון הזאת בארצות הברית. כפי שכולכם תגלו בקרוב, היא באמת גברת צעירה יוצאת מן הכלל.
הפרופסור זזה הצידה, וסימנה לי לפנות אל הכיתה בנפנוף של ידה. "מולי, למה שלא תגידי כמה מילים לחברייך החדשים לכיתה?"
נשמתי עמוק וצעדתי אל הקתדרה, כשאני מרימה בזהירות את עיניי. "היי, כולם. כמו שאמרה פרופסור רוס, עברתי לאלבמה מאנגליה כדי להשלים את התואר השני שלי בפילוסופיה, בכוונה להתחיל את הדוקטורט בשנה הבאה בדרך אל המטרה הסופית שלי, להיות מרצה באוניברסיטה." עיניי סרקו את השורות. היו בערך שלושים איש בסך הכול באולם ההרצאות הקטן.
"אהבתי פילוסופיה דתית כל חיי, ואני שמחה להיות כאן ולעזור לפרופסור רוס בהרצאות ובסמינרים ולנסות להפוך את עולם הפילוסופיה הנפלא לקצת יותר מעניין! אשמח לענות על כל שאלה בקשר –"
"לי יש שאלה."
עקבתי אחרי צליל הקול שקטע אותי וזה הוביל אותי לג'ינג'ית מהמסדרון... שישבה ממש ליד רום.
"למה לעזאזל שתרצי להיות מרצה לפילוסופיה? את לא חושבת שזה קצת בזבוז של החיים שלך?"
הייתי רגילה לשאלה הזאת.
"למה לא פילוסופיה? אפשר לפקפק בכל דבר בחיים, בעולם – למה, איך, איך זה יכול להיות? מבחינתי מסתרי החיים והיקום מעוררים השראה, וכמות השאלות שאין עליהן תשובה מהממת אותי, ואני אוהבת מאוד להתקדם במסלול האקדמי המקובל בעקבות מלומדים מהעת העתיקה והחדשה."
היא פלטה צהלת צחוק. "בת כמה את, מותק?"
"אמ... עשרים." הסתכלתי בעצבנות בחדר, וראיתי הרבה עיניים פעורות לרווחה נעוצות בי.
"עשרים! ואת כבר בתואר שני?"
"טוב, כן. התחלתי ללמוד באוניברסיטה שנה לפני הגיל המקובל. סיימתי את התיכון מוקדם."
"לעזאזל, אחותי, את צריכה להפסיק להיות כזאת רצינית ברמות וללמוד לחיות קצת. החיים זה לא רק לימודים. זה ליהנות. תשתחררי קצת, לעזאזל!" היא נענעה בראשה בפליאה, והשיער הארוך שלה קפץ באופן מושלם עם התנועה. "אני בחיים לא אבין בחורות כמוך."
כמה סטודנטים זזו באי-נוחות בכיסאותיהם לשמע ההערות הכנות שלה. הג'ינג'ית נראתה מרוצה מעצמה. אני בטוחה שהיא חשבה שהניסיון השני שלה לקרוע אותי לגזרים עבד.
"בחורות כמוני?" חקרתי, בקול כמעט חסר רגש.
שורות שיניים לבנות כפנינה ויקרות למראה סנוורו אותי כשהיא חייכה חיוך מרושע. "תולעי ספרים, חנוניות... שרוצות להיות מרצות!"
צמצמתי עיניים, התאמצתי לשמור על גישה מקצועית ואחזתי בכוח את שולי הדוכן בתגובה לנימת הקול הדוחה שלה, אבל אחרי שנייה החלטתי שהמקצוענות יכולה ללכת לעזאזל. התכוונתי להחזיר לה. היה לי יום מחורבן עד עכשיו – הלילה יהיה גרוע יותר – אז החלטתי שאם כבר, אני יכולה להתמסר לזה לחלוטין ולהפוך אותו ליום מהגיהינום.
"למידה וידע, לדעתי, הם שנותנים לאדם כוח, לא כסף או מעמד או איזה בגדי מעצבים את לובשת," אמרתי ברוגע.
"באמת? את באמת חושבת ככה?"
"בוודאי שאני חושבת ככה. לפתוח את הראש לאפשרויות לא מוכרות ולמידה על תרבויות אחרות – איך הן מתפקדות, במה הן מאמינות – הם מה שמעניק לאנשים הבנה שלמה יותר של המצב האנושי. פילוסופיה נותנת תשובות למגוון שאלות. לדוגמה, למה יש אנשים שפשוט חיים את חייהם בקלילות, בלי שום חמלה כלפי אחרים? ולמה אחרים – בני אדם טובים, אכפתיים, כנים – חוטפים מכה אחרי מכה אבל איכשהו מוצאים בתוכם את הכוח להמשיך הלאה? את לא חושבת שאם יותר אנשים היו מקדישים מחשבה ואכפתיות לבעיות של המין האנושי, העולם היה מקום טוב יותר?"
הבחורה הזיזה את שערה מצד לצד בעצבנות, בלי לענות לשאלה שלי, ושפתיה בשפתון הכהה התהדקו כשבהתה בי ברוגז.
"בגלל זה אני לומדת במקום להשתכר כל לילה. העולם ראוי שיהיו בו אנשים שחושבים על אחרים לפני עצמם, ששואפים להיות פחות אנוכיים וחסרי אכפתיות." נעצתי בה את המבט והכרזתי בנימה ידידותית מזויפת, "אני מקווה שזה קצת הבהיר לך למה אני רוצה להיות מרצה. זאת אני, ואני גאה בזה מאוד."
"פאק! היא הראתה לך מה זה, שלי! היא עשתה לך בית ספר!" מלמל קול גברי מחוספס, וגרם ליתר הכיתה לשבור את הדממה הכבדה בצחוק. הראש שלי הסתחרר כשהבנתי שזה הגיע מרום, שישב שקוע בכיסא שלו, רגליים למעלה, וצחק עכשיו לעצמו בזמן ששאר הכיתה הצטרפה אליו. תחושת סיפוק עמוקה התנחלה בבטן שלי.
פיה של שלי נפער והיא סיימה את השיחה בפתאומיות באמירה מזלזלת של "מה שתגידי! שיהיה לך בהצלחה בניסיון להשתלב כאן עם הגישה הזאת!"
פרופסור רוס טפחה לי על הכתף ולחשה לי באוזן שאחלק בזריזות את הסילבוסים של הקורס לפני שהשיעור נגמר. יכולתי לראות שההתנהגות שלי הכעיסה אותה.
לקחתי מהר את הניירות משולחן העץ והתחלתי לחלק אותם לאורך שורות הסטודנטים, בזמן שהפרופסור הסבירה איך יינתנו הציונים ואת הכללים והדרישות בשיעורים שלה.
כשהגעתי לשורת המושבים האחרונה, הבחנתי ברום בוהה ישר אליי וניצוץ בלתי מוסבר בעיניו. הוא הרכין את ראשו בברכה בלסת קפוצה. שלחתי הבזק מהיר של חיוך.
שלי זזה קרוב יותר אליו, ולא הורידה את עיניה מעיניי לרגע. תנוחת הגוף שלה – רגליים מקופלות, נוגעות בשלו, החזה השופע שלה מתחכך בזרועו – הבהירה שבינה לבין רום שוררים יחסים ידידותיים מאוד.
התקרבתי כדי למסור את הדף האחרון לשלי כשהיא צפצפה, "נעליים יפות, מולי. לכל המרצות לפילוסופיה לעתיד יש כזה טעם מדהים באופנה?" סטודנטים גיחכו על חשבוני.
הצצתי מטה אל הקרוקס דלות התקציב שלי, סקרתי את סנדלי הרצועות המוזהבים שלה, שהיו יקרים ללא ספק, ונאנחתי בעצב דרך אפי.
רום דחף מייד את הרגל שלה מירכו ופלט, "תפסיקי, של. למה את כזאת כלבה מחורבנת כל הזמן?" ההערה שלו הצליחה להשתיק את כל הכיתה, וכולם הפסיקו לגחך על המבוכה שלי והתכווצו בפחד בכיסאותיהם בתגובה לגישה הלוחמנית שלו, כדי שלא יפנה גם נגדם.
שלי שילבה את ידיה בזעף.
רום התעלם מהגישה הדפוקה שלה, הרים את עיניו בחזרה אליי והחווה בסנטרו. "את באמת מאמינה במה שאמרת עכשיו?"
"באיזה חלק?"
הוא נע בחוסר נוחות בכיסא שלו, ואצבעותיו סירקו בגסות את השיער הבלונדיני המבולגן שלו. "על זה שהחיים לא הוגנים. על זה שפילוסופיה מציגה תשובות ללמה אנשים מסוימים אוכלים חרא ואחרים לא."
"חד משמעית," אמרתי בוודאות מוחלטת.
הוא הנהן באיטיות ועיקם את שפתו התחתונה, וכמעט נראה מתרשם.
פניתי משם בהליכה מהירה וצנחתי אל הכיסא שמאחורי שולחן עוזרת ההוראה, בצד החדר. הרכנתי את הראש בזמן שהתלמידים יצאו מהכיתה.
"מולי."
הרמתי את ראשי וראיתי את הפרופסור עומדת מולי, הבעת גינוי על פניה המקומטות. "את רוצה להסביר מה בדיוק קרה עכשיו? זה היה ממש לא מתאים לך."
"סוזי –"
"אמ, פרופסור רוס כשאנחנו בכיתה, מולי. מה קרה לך?"
עשיתי פרצוף ואמרתי, "מצטערת. המחשבות שלי ממש מפוזרות עכשיו."
"לא ענית על השאלה שלי."
כשפגשתי במבטה הנוקשה ראיתי בעיניה הזקנות לא רק אכזבה מחוסר המקצועיות שלי, אלא גם זיק של דאגה.
נאנחתי. "פשוט עובר עליי יום רע. זה הכול. זה לא יקרה שוב."
סוזי שמטה את ידיה, והנזיפה שלה בנוגע להתנהגות שלי נשכחה. "אל תיתני לאנשים כמו הגברת הצעירה הזו להשפיע עלייך. אף פעם אל תתנצלי על מי שאת."
חיוך התפשט על פניי. "תודה לך, פרופסור. למדתי את הלקח. היא פשוט... אני לא יודעת... הצליחה לעצבן אותי מאיזושהי סיבה."
"ראיתי את זה. אבל בפעם הבאה תחסמי את זה. פשוט תתעלמי."
הנהנתי בהסכמה.
"עכשיו, מה דעתך לקחת את עצמך הביתה?"
"תודה, פרופסור." הרמתי את ילקוט העור החום שלי ממשענת הכיסא ויצאתי מהכיתה.
רום היה במסדרון כשזרועותיה של בלונדינית רזה כרוכות סביב צווארו, החזה שלה שטוח כנגד חולצת הפוטבול האדומה שלו והוא מנסה להרחיק אותה בהבעת רוגז על פניו.
קפאתי במקום, נבוכה לגמרי מהמצב הזה.
"אבל... אבל... למה לא? אתה אף פעם לא אומר לי לא!" ייללה הבלונדינית. היא שחררה באי-רצון את הצוואר של רום, שילבה ידיים ורקעה במחאה ברגלה הנעולה בסנדל פלטפורמה.
"דברים משתנים," ציין רום בתקיפות ודחף אותה הרחק ממנו.
"משתנים? אתה? ממתי?"
"מהרגע הפאקינג הזה! אני לא צריך אותך יותר."
הבלונדינית הסתלקה משם בזעקת זעם ורום העביר את כף ידו במורד פניו, נראה מוטרד מאוד והצמיד את מצחו אל הקיר בייאוש.
ניצלתי את העובדה שגבו היה מופנה אל המסדרון ומיהרתי לעבור על פניו בדממה, ראשי מורכן בנחישות, ונשמתי שוב רק כשהצלחתי לחמוק בהצלחה בלי שיבחין בי.
כשעברתי בדלתות אל יום הקיץ הבהיר, הרגשתי בניגוד לרצוני קצת מאוכזבת מכך שרום היה בבירור אחד מאלה – שחקן... שובר לבבות... ילד רע טיפוסי, בכל פרט ופרט.
עם מראה כזה, זה לא היה מפתיע.
 
אין כמו הבית 2 - אין כמו רום
 
פרולוג
 
 
טסקלוסה, אלבמה
ההווה...
רצתי במסדרונות בית החולים, מתנשם בכבדות, והלב שלי דפק לי בחזה.
חמש שיחות שלא נענו. היו לי חמש שיחות מזוינות שלא נענו. משהו קרה למול, ואלוהים, הייתה לי בחילה כשחשבתי על מה שאמרתי בפעם האחרונה שדיברנו. כולם אומרים תמיד שאסור לסיים ויכוחים בצורה מכוערת רק למקרה שאחד מכם לא יחזור. אנשים אף פעם לא מקשיבים לזה, אבל כרגע, המחשבה שלעולם לא אראה שוב את הבחורה שלי כמעט גרמה לי לקרוע את עצמי לגזרים מרוב חרטה.
רגליי כשלו כשהאצתי בדרכי מסדרון אחר מסדרון, וחרדה מוחלטת לא אפשרה לי לנשום. מה אם משהו רע קרה? מה אם הניתוח לא הצליח בסוף? מה אם משהו השתבש אחרי שרבנו? ואני השארתי אותה לגמרי לבד, התעצבנתי על הדיכאון שלה ועזבתי אותה פאקינג לבד, לבד עם המחשבות האפלות שלה.
ויתרתי על המעלית העמוסה ועליתי במדרגות שתיים-שתיים כל הדרך עד לקומה הרביעית, ממש פרצתי דרך דלת הכניסה למחלקה, ורצתי אל החדר של מול. חלפתי על פני תחנת האחיות בלי לעצור ושמעתי שקוראים בשם שלי, אבל התעלמתי מזה כדי להגיע לבחורה שלי, כדי להגיע למול שלי, כדי לראות בעיניים שלי שהיא בסדר.
הדלת לחדר שלה הייתה סגורה אז דפקתי על הידית. הדלת נפתחה לרווחה, והעץ התנגש בקיר. הדם קפא לי בוורידים כשבהיתי בחדר הריק: מצעים נקיים על המיטה, הרצפה מסריחה מליזול והתיק הארוז שלה חסר.
הידיים שלי התחילו לרעוד ונדמה שהלב שלי עצר.
לא! לא, לא, לא, לא... לא יכול להיות שהיא...
מעדתי לאחור ברגליים רועדות, הגב שלי פגע במשקוף הדלת ויכולתי להרגיש את הרגליים שלי נכנעות ואת התחת שלי פוגע ברצפה שנייה אחר כך בחבטה עמומה.
"רומיאו?" הצלחתי לשמוע קול לידי, מנסה לתפוס את תשומת ליבי, אבל לא הצלחתי להתמקד. הכול היה מעורפל, נוקשה.
יד לחצה בחוזקה על הזרוע שלי וניערה אותי מהטשטוש שלי.
"רומיאו?"
לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לדבר.
"מר פרינס!"
הרמתי מבט וראיתי את מארני, האחות של מולי, עומדת מעליי ובוהה בי בדאגה.
"איפה –" כחכחתי בגרון הסתום שלי. "איפה היא? מה קרה?"
פניה של מארני החווירו לגמרי. "אוי, לא, חומד! אתה חושב...? לא, לא! מולי בסדר. היא בסדר."
הלב שלי חזר לחיים לשמע המילים שלה. "מה?" לחשתי, כי הייתי חייב לשמוע אותה שוב.
"מולי בסדר, אבל..." העיניים שלה התרככו ועצב כיסה אותן.
"אבל מה?" דרשתי, וקמתי על הרגליים. הלסת שלה התחילה לנקוש בעצבנות. "ג׳יזס, מארני! אבל מה?" נבחתי בקול רם יותר.
"לפני כמה שעות, אימא שלך קפצה לבקר את גברת שייקספיר."
הלב שלי צנח וזעם בלתי נשלט התנחשל בתוכי. "מה היא עשתה?" שאלתי. מארני פסעה לאחור בפחד.
לעזאזל.
נסוגותי לאחור באגרופים קפוצים. "מה הכלבה הזאת עשתה?"
"היא... היא התקיפה אותה, הכתה אותה... היא נעצרה, רומיאו. מולי נאלצה לתת הצהרה למשטרה."
"פאק!" הסתובבתי והכנסתי אגרוף לקיר. הטיחַ הדק נסדק תחת הלחץ, והנשימה והכעס שלי השתוללו ללא שליטה. "איפה מול עכשיו, עם השוטרים?"
מארני הסתכלה לרגע על הרצפה לפני שפגשה במבטי התזזיתי. "חומד..."
"מה?" שאלתי בקיצור. לא אהבתי את נימת הקול שלה. זה נראה כאילו היא מנסה להיות מרגיעה או משהו, מכינה אותי למכה שעומדת ליפול עליי.
היא פסעה קדימה, ידיה מושטות, מפייסת. "חומד... היא..."
נהמתי ואיבדתי סבלנות, והעברתי מבט ארוך על החדר הריק. כשעיניי נחתו על המיטה הצרה, לא יכולתי שלא לזכור את הפנים השבורות של מולי כשעזבתי מוקדם יותר הערב. זה היה כאילו היא סיימה: איתי, עם כל המצב המזוין שלנו... עם החיים.
רגע.
כששלחתי מבט אחרון ולא נראה מבעד לחלון הקטן, הכול נעשה ברור...
מבטי עף אל מבטה של מארני, והיא ממש שקעה במקומה. התנועה עצמה סיפקה לי את התשובה.
היא עזבה אותי. היא ברחה. היא פאקינג ברחה.
"אני כל-כך מצטערת, רומיאו. היא נזהרה שאף אחד לא יראה אותה עוזבת. לפני זה היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להתמודד, ואני מתארת לעצמי שהיא פשוט נשברה. בדקנו את מצלמות האבטחה. היא יצאה ישר מהדלתות הקדמיות ונכנסה למכונית." עיניה הסתכלו בי באהדה. "כל החפצים שלה היו איתה."
הלב שלי התמוטט לי בחזה. נסוגותי במסדרון בלי שום יכולת דיבור, והוצאתי את הטלפון שלי. האחיות האחרות במשמרת הסתכלו בי כשהלכתי, ועל פניהן הבעת רחמים. לחצתי על השם של מולי, אבל השיחה עברה ישר לתא הקולי, אז השארתי הודעה:
"מולי! איפה את, מותק? אני כל-כך מצטער על מה שאמרתי ועל זה שעזבתי אותך ככה. הרגע שמעתי מהאחות על אימא שלי. אלוהים, מול, הם אמרו שהיא תקפה אותך... שוב! בבקשה תגידי לי איפה את... פשוט עזבת את בית החולים בלי להגיד לאף אחד. אני לא מצליח למצוא אותך בשום מקום."
רצתי אל הדודג' שלי, והמוח שלי זמזם מרוב מאמץ לחשוב על האנשים שאני צריך להתקשר אליהם ועל המקומות שאני צריך לחפש בהם.
הייתי חייב למצוא את הבחורה שלי.
"מול! מולי!" צרחתי, וטסתי במעלה מדרגות הבית, כשאני מתעלם מהצווחות והצעקות של הבנות כשחלפתי על פני כל דלת. היא חייבת להיות כאן. איפה עוד לעזאזל היא יכולה להיות?
הסתערתי לתוך החדר שלה, ותוך רגע הכה בי גל של ייאוש. היא לא הייתה כאן. הכול היה כמו קודם לכן: המיטה קצת מקומטת במקום שבו עשינו אהבה לפני הארוחה לכבוד השיבה הביתה של הנבחרת, רשימות השיעורים שלה מפוזרות על כל השולחן הגדול – ואלוהים, הספר הזה שהיא קראה כאילו זה התנ"ך המחורבן מונח במרכז, דפים מקופלים, תוויות צבעוניות מקושקשות עם המחשבות שלה, שורה אחרי שורה של פסקאות מודגשות... ותמונת הפולרואיד הקטנה והיקרה הזאת בתור סימנייה.
זה חתך אותי בכאב שאף פעם לא הרגשתי קודם לכן. לא שמרתי עליה כמו שהבטחתי. אכזבתי אותה.
צנחתי על מיטתה כשאני נאבק בדחף להישבר, בהיתי בירח הכסוף מבעד לווילונות הלבנים שלה ושאלתי בקול רם את החדר הגדול והריק, "לאן לעזאזל הלכת, מותק?"
שתי תמונות על שולחן הלילה שלה תפסו לי את העין. שתי התמונות היחידות שהיו לצד המיטה שלה – לעזאזל, התמונות היחידות בכל החדר שלה. אחת מהשתיים הייתה של שנינו מתנשקים לפני אחד המשחקים שלי, כשהיא לבושה בחולצת הטייד שלי, רגליה כרוכות סביב מותניי, הזרועות שלה אוחזות לי את הצוואר והיא מחייכת בשמחה על השפתיים שלי. התמונה השנייה הראתה את מול כילדה, עם סבתא שלה באנגליה. לא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן כשהרמתי את תמונת הילדה הקטנטנה עם השיער הפרוע, הנמשים והפאקינג משקפיים הכי גדולים שראיתי בחיים שלי. אבל החיוך הזה הפך מייד לעולם שלם של כאב. היא נעלמה. היא פאקינג הפרה את ההבטחה שלה ועזבה אותי. בלי בחורה, בלי שיישאר לי אפילו אדם אחד שהוא שלי. היא עברה כל-כך הרבה, וכשהחרא צף אל פני השטח היא חתכה וברחה.
ליטפתי באגודל את הפנים המחייכות, החמודות, בנות החמש האלה, ודמעה זלגה לי על הלחי והתנפצה על הזכוכית. לא ידעתי מה לעשות בלעדיה. היא הפכה לכל החיים המזוינים שלי. בקושי יכולתי להיזכר בימים שהיא לא הייתה לצידי, אוהבת אותי ונותנת לי את מה שאני צריך. ג’יזס, זה היה ככה מאז היום שהיא פשוטו כמשמעו נכנסה בריצה לתוך חיי, סילקה מהדרך את כל החרא שלי וגנבה לי את הלב המת המזוין שלי.
דלת חדר השינה נפתחה ואלי, בת הדודה שלי ואחת מהחברות הכי טובות של מולי, התגנבה אל תוך החדר החשוך. "היי, רום," היא אמרה, קולה רך ועצור. לא הסתכלתי בה בחזרה – לא יכולתי – ובסופו של דבר היא התיישבה לידי בלי להוציא מילה.
עדיין בהיתי בתמונה כשאלי הושיטה יד ולקחה אותה מידיי. "היא באמת יוצאת מן הכלל, הא?" היא אמרה בחיוך עצוב.
פלטתי נשימה מאומצת והנהנתי, לקחתי ממנה בחזרה את התמונה והרגשתי גוש סותם לי את הגרון.
אלי נאנחה ותפסה בידי בחוזקה. "היא ברחה?"
השתיקה שלי ענתה לה וראשי צנח קדימה בדיכאון. "מה לעזאזל אני אמור לעשות בלעדיה, אל?"
"היא תחזור. אני בטוחה. פשוט היו לה הרבה דברים להתמודד איתם. לעזאזל, אני בטוחה שהיא בחיים לא תיארה לעצמה שאנשים כמו ההורים שלך קיימים בכלל, אפילו בלי שהיא תהיה בעצמה בצד שאוכל את החרא שלהם. רוב האנשים לא מאמינים שמישהו מסוגל בכלל לאכזריות כזו. אנחנו פשוט כבר יודעים שדברים כאלה קיימים, זה הכול."
"אני לא יכול לעשות את זה בלעדיה. אני פאקינג לא יכול לחיות כשהיא לא לידי." הסתכלתי סוף-סוף באלי, שעיניה החומות צפו בי בחוסר אונים. "אני אוהב את האדם שאני איתה, את האדם שהפכתי להיות בגללה. שנאתי את האדם שהייתי קודם."
"היא תחזור," היא אמרה שוב, הפעם ביתר תקיפות.
לא הייתי כל-כך בטוח.
"אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על היום שנפגשנו. זה ממשיך לרוץ לי בראש שוב ושוב."
אלי צחקה והניחה את ראשה על הכתף שלי. "גם אני זוכרת את זה."
"תמיד היה בה משהו מיוחד, את יודעת? משהו שרציתי, שהייתי צריך. אפילו אז. ידעתי שהיא תבין אותי אם רק אתן לה. יכולתי לראות בה משהו מיוחד, והיא ראתה את זה בי."
"אז תיאחז בזה, כי גם מולס הרגישה את זה. בוודאות. והיא עדיין מרגישה את זה. היא פשוט מטושטשת מרוב אבל. תחשוב על כל מה ששניכם עברתם. היא לא תעזוב אותך לנצח אחרי זה. נועדתם להיות ביחד."
נשכבתי לאחור על המיטה הלא מסודרת ובהיתי בתקרה, ונתתי לכעס שקבור בתוכי להתפרץ לחופשי, ונהמתי "פאק!" בקולי קולות.
ידיי התהדקו וסדקו את הזכוכית במסגרת התמונה, אבל התעלמתי מהכאב החותך בכף היד, כי הייתי עסוק מדי בלנקות את הפנים היפות בנות החמש של מולי, שנמרחו עכשיו בדם שלי.
"ג’יזס, שייקספיר," אמרתי בקול צרוד, מהופנט על-ידי עיני הקרמל ההן. "לאן הלכת לעזאזל?"
"רום?" אמרה אלי בשקט.
"מה?"
"אתה נעשה כועס שוב." היא השתתקה לרגע ארוך. "אני לא רוצה שתחזור לשם. היית במצב הרבה יותר טוב לאחרונה."
שאפתי אוויר בנשימה כואבת ומגומגמת ואמרתי, "בגללה. הייתי במצב יותר טוב בגללה."
"אז ספר לי על זה. ספר לי איך שניכם התאהבתם. אני יודעת קצת, אבל לא את כל הסיפור. דבר איתי."
התיישבתי לאט והסתכלתי לבת הדודה המודאגת שלי בעיניים. "אני לא בטוח שאני יכול, אל. הכול כל-כך טרי."
אלי ליטפה את גבי ביד מרגיעה. "זה יועיל לך. אתה צריך לזכור למה השתנית, מה הביא אתכם להיות ביחד. זה טוב לדבר. אני לא יכולה לראות אותך חוזר להיות רום שלפני מולס. זה כאילו היית קהה כל החיים, אף פעם לא נפתחת בפני אף אחד, והפגישה עם מולי פאקינג העירה אותך."
הרגשתי צריבה בחזה שלי והצצתי אל המרפסת – המרפסת שלנו – והעיניים שלי היטשטשו מההסתערות האלימה של זיכרונות שרצו לי במוח.
"נראה לי... נראה לי שהכול התחיל לפני כמה חודשים. אני זוכר את זה בכזאת בהירות. זה היה כמו סתם יום רגיל..."
 
 
1
 
 
אוניברסיטת אלבמה, טסקלוסה
לפני כמה חודשים...
הרגשתי את זה ברגע שזה יצא לי מבין הידיים. זה היה מושלם: הסיבוב היה נכון, המהירות והזווית – ללא פגם. צפיתי בנשימה עצורה בכדור שהמריא באוויר, החליק בדאייה לאורך המגרש ונחת ישר בידיו המושטות של גאווין סייל, התופס. זאת הייתה המסירה השישית שהשלמתי בכזה דיוק בשעה האחרונה, והפעם, כל הנבחרת עצרה ובהתה בי עומד קפוא, עדיין בתנוחה.
המאמן דין רץ אליי, הסתכל עליי בפרצוף מוזר וטפח בידו על הכתף שלי עד שהתכווצתי ונרתעתי לאחור. הוא לא הבחין בתגובה שלי – בתגובה שציפתה לכאב. הייתי אסיר תודה. אבא לא ירצה שיתחילו שמועות.
"רום! מה זה לעזאזל, ילד? בחיים לא ראיתי זרוע כמו שלך בכל עשרים השנים שאני מאמן! איך שאתה מעיף את הכדור הזה זה... זה... קליע שנורה מאקדח!"
פרץ של גאווה מילא את החזה שלי לשמע המחמאה, ועמדתי קצת זקוף יותר כשראיתי את כל חברי הקבוצה שלי מהנהנים בהסכמה.
הייתי טוב בפוטבול. הייתי באמת טוב במשהו.
אולי אני לא הבן המושלם, הילד שמתנהג הכי יפה בעולם, אבל זה אמר שאני לא כישלון מוחלט כמו שאימא תמיד אמרה. מצאתי משהו שאני יכול לעשות טוב, ולפי התגובה של המאמן, יותר טוב מרוב האנשים.
שרירי הפנים שלי התעוותו והרגשתי שאני מתחיל לחייך. זה היה רק חיוך קטן, אבל הוא היה שם. זה היה דבר שאף פעם, אף פעם לא עשיתי – להביע הנאה – וכשאוסטין קארילו, חבר הקבוצה והחבר הכי טוב שלי, רץ אליי ונתן לי כיף, הרשיתי לעצמי להיות שמח. רק הפעם, נתתי לעצמי להרגיש מרוצה ממי שאני: קוורטרבק, הכי טוב שהמאמן ראה בעשרים שנה.
אבל לא הייתי צריך לשמוח, כי כמובן, ברגע שהורדתי את ההגנות שלי הוא הגיע כדי לקחת ממני הכול.
הבנטלי הכסופה הגדולה עצרה ממש בצד המגרש, ואבא שלי יצא החוצה: גדול, אפל ומאיים. כל ההורים עצרו את הפטפוטים שלהם וצפו בג'וזף פרינס נועץ מבט במקום שבו עמדתי על המגרש. הוא היה לבוש בחליפה כסופה-אפורה, והקרין כוח גולמי. ההורים האחרים שמרו מרחק. האנשים בטסקלוסה ידעו שלא כדאי להתקרב אליו בלי הזמנה.
אבל המאמן דין לא קיבל את התזכיר הזה, וכשהוא ראה את אבא שלי מגיע הוא רץ אליו ומשך אותי איתו בהתרגשות. כמובן, המאמן לא ידע מה דעתו של אבא שלי על זה שאני משחק פוטבול. אף אחד לא ידע. המאמן לא ידע כמה חמור העונש שאני אקבל על זה שנתפסתי פה במגרש או על זה שהתגנבתי מהחדר שלי כדי להגיע לאימון היום, כשאני מפר לחלוטין את הוראותיו של אבי.
הראש שלי הורכן כשהתקרבנו – לא יכולתי להתמודד עם הזעם שבעיניים שלו.
"מר פרינס, אני שמח כל-כך שבאת. אני חייב להגיד, אדוני, שבחיים לא ראיתי כישרון כמו הבן שלך בכל הקריירה שלי כמאמן, והוא רק בן עשר! אני בכנות מאמין שהוא יכול להגיע רחוק מאוד." המאמן הניח את זרועו סביב הכתף שלי ולחץ. "הבן שלך ישחק עם הטייד, תזכור את המילים שלי. תוך שמונה שנים, עוד נראה אותו מוביל את אלבמה לאליפות!"
בהיתי באדמה ולא העזתי להרים את עיניי אפילו פעם אחת.
"רום, תיכנס לאוטו," הורה אבא שלי בקרירות, והלב שלי שקע כשהתנתקתי מאחיזתו של המאמן ורצתי למושב האחורי, רועד מהטמפרטורה הנמוכה מדי של העור השחור מתחת לרגליי.
חגרתי את עצמי והבטתי בגבו של אבא שלי שהתכופף לדבר עם המאמן. המאמן דין בלע רוק בתנועה ניכרת לעין, ונראה המום ממה שזה לא יהיה שאבי אמר. הוא בטח אמר לו שאני לא יכול לחזור, שאני לא יכול לבזבז את הזמן שלי על פוטבול, שיש לי חובה כבן פרינס, ופוטבול הוא לא החובה הזאת.
אבא שלי השאיר את המאמן קפוא במקום, פנה לאחור ומיהר בחזרה אל המכונית.
הוא טרק את הדלת בצד הנהג והתניע את המכונית. השארתי את הראש מורכן. ידעתי שהוא יסתכל בי במראה, עיניו החומות בוהקות בזעם, אז הצמדתי את הסנטר שלי לחזה ונמנעתי מלהסתכל לו ישר בעיניים.
"פישלת היום, רומיאו," הוא אמר ברוגע.
התכווצתי.
רומיאו. שנאתי את השם הזה. הוא תמיד גרם לבטן שלי להתמלא מתח ולנשימה שלי לצאת מהר מדי. הציפורניים שלי חפרו לי בכפות הידיים שנקפצו לאגרופים בצידי גופי. בזמן האחרון התחלתי להרגיש כועס נורא, זועם כל-כך עד שלפעמים אני צריך להתאמץ להכיל את זה. לא ידעתי איך להפסיק את זה.
"אתה חושב שזה היה חכם מצידך להתגנב החוצה ולבוא לכאן כשכבר אמרתי לך לא לעשות את זה?"
לא עניתי, פחדתי מדי, כעסתי מדי בשביל לענות.
"תענה לי!" הוא צעק, והכה בהגה בידו הגדולה.
"ל-לא, א-אדוני, זה לא היה חכם," לחשתי, וניסיתי למנוע מקולי להישבר. אם אני אבכה, הוא פשוט יצחק. זה תמיד רק החמיר את המצב. הוא אמר שזה עשה אותי חלש.
אבא שלי שנא חולשה.
"אתה רוצה שאנשים פה יפיצו שמועות שאתה טוב בפוטבול?" רציתי, אבל זו לא התשובה שהוא ציפה שאתן לו.
"לא, אדוני."
"אז מעכשיו והלאה, תעשה מה שאומרים לך! כמה פעמים אנחנו צריכים לעבור את זה? יש לי תוכניות בשביל נפט פרינס, תוכניות שאתה תצטרך ליישם. פוטבול זה לא מקובל, ילד!"
נסענו את שארית הדרך הביתה בשתיקה. כשהבנטלי עצרה בחניה, מיהרתי להיכנס לבית ולעלות במדרגות לחדר שלי, שם התכווצתי לכדור קטן על מיטתי וחיכיתי למה שידעתי שעומד לקרות עכשיו.
וזה קרה. זה היה הדבר הקבוע היחיד בחיים שלי.
אחרי כמה דקות שמעתי את המדרגות הישנות חורקות, ואחרי רגע דלת חדר השינה נפתחה ואבא שלי נכנס לחדר, בלי הז'קט והעניבה, כששרוולי החולצה הלבנה שלו מקופלים עד המרפקים. הוא תמיד היה מאופק, רגוע. בחיים לא ראיתי אותו באמת משתגע. וככל שהוא היה יותר שקט, ככה נעשיתי יותר מפוחד.
היום הוא היה שקט כמו מוות.
בלעתי זעקה כשהוא נעץ בי מבט ומתח חגורת עור שחורה ודקה בידיו. "קום, רומיאו. זה ייגמר מהר יותר אם לא תתנגד. צריך להעניש אותך על אי-ציות להוראות שלי."
נשמתי עמוק, קמתי על רגליי ונעמדתי במרכז החדר, עיניים עצומות בחוזקה, פרקי כף היד מושטים קדימה, וחיכיתי להצלפה שידעתי שעומדת להגיע. אני אסבול את הכאב. פוטבול היה מה שרציתי, ואני לא אוותר על החלום הזה, בשביל שום דבר בעולם...
פקחתי את העיניים, גופי מתוח בתגובה לזיכרון הישן שרדף את חלומותיי, הלב שלי דופק בחזה והנשימה שלי תזזיתית.
זה היה רק חלום... זה היה רק חלום, אמרתי לעצמי שוב ושוב כשהזזתי את השיער הארוך והמיוזע שלי מעיניי, נשמתי עמוק דרך האף וניסיתי בטירוף להירגע.
השעון המעורר חדר את הבהלה שלי. החפץ המחורבן ירה את הצליל המעצבן שלו בווליום גבוה עד כדי טמטום.
"אהה! קליע, תכבה את זה," גנח קול נשי.
השפלתי את המבט, חושש לגלות מי נמצאת לידי הבוקר, ועקבתי אחרי צליל הקול שלה. שם, כשהיא שוכבת על החזה החשוף שלי, הייתה... הייתה... זין, אין לי מושג. איזו כוסית רנדומלית.
הבחילה המוכרת התפשטה לי בבטן ועצמתי את עיניי בחוזקה. לעזאזל, אני צריך להפסיק עם השתייה והזיונים. זאת הייתה השנה שלי – זמן להיות רציני, בלי עוד הסחות דעת, בלי להרגיש חרא כל הזמן.
הרמתי את ראשי בזהירות ובחנתי את חומרת ההנגאובר שלי, והתכווצתי באור השמש הבוהק שזרח מבעד לחלון. ג’יזס, מה לעזאזל שתיתי אתמול בלילה?
הכוּסית רטנה שוב בתגובה לתנועה ודחפתי אותה ממני. התחת השיכור שלה התהפך על המזרון בזמן שהחלקתי מקצה המיטה ונאנחתי בגועל כשהבחנתי בקונדום המשומש שנשאר על הזין שלי. נחמד.
במבט לאחור, ניסיתי לזכור משהו... כל דבר, חלקיק מידע קטן שיגלה לי מי היא לעזאזל. לא זכרתי כלום, רק רסיסי הבזקים של מסיבה ושל זה שלקחו אותי לחדר... ואז מתיקות. זין. על הכול.
אותו חרא, יום אחר.
קמתי ומתחתי את זרועותיי. ראיתי שמלה אדומה מקומטת על רצפת העץ, הרמתי אותה וזרקתי אותה על התחת של האלמונית. "אני הולך להתקלח. תרגישי חופשי לצאת."
היא מלמלה משהו לא ברור והתעוררה בהדרגה לשמע המילים האלה. עשיתי כמו שאמרתי, והיא לבשה את השמלה הקטנה שלה, אספה את נעליה וחייכה בסיפוק כשיצאה מהחדר. "נתראה אחר כך, קליע. היה שווה לחכות. כל השמועות עליך היו נכונות."
לעזאזל, תתייחס גרוע, והיא תתלהב כל השבוע. או שתהיה הקוורטרבק הפותח בקבוצת הטייד ותעשה מה שבזין שלך. הן עדיין יבואו בריצה ויבקשו מנה שנייה. זה היה הישג לזיין את הקליע פרינס הגדול.
אחרי המקלחת לבשתי את מכנסי האימון הקצרים ואת החולצה, תפסתי את נעלי הספורט וירדתי במדרגות של בית האחווה. אוסטין וריס כבר חיכו לתחת העצלן שלי במטבח, אז לקחתי את משקפי השמש מהדלפק שבמרכזו והרכבתי אותם, ונופפתי באצבע משולשת ענקית אל אוסטין שצחק על מצבי הגרוע והעביר לי שייק חלבונים, וכולנו יצאנו החוצה.
"הכוסית הזאת שעזבה הרגע היא שלך, רום?" שאל ריס, וכמעט רץ כדי לעמוד בקצב של אוסטין ושלי כשהתקדמנו אל חדר הכושר.
עניתי במשיכת כתפיים, "היא לא שלי, אבל כל הראיות מצביעות על כך שזיינתי אותה."
"אני מקווה בשבילך ששמת עליו משהו," גער בי אוסטין.
בדיוק ככה. הדבר האחרון שאני רוצה זה שאיזו מישהי שחולמת להתחתן עם שחקן בליגה הלאומית תלכוד אותי כשתיכנס להיריון. "ראה את העניין כסגור. בחיים שלך אל תרכב בלי אוכף. הראיה עוד הייתה על הזין שלי הבוקר. אני עד כדי כך בחור עם קלאסה."
אוסטין טפח לי על הגב וצחק, וריס תקע לי מרפק בצלעות. "היא הייתה כוסית, אחי. אתה זוכר משהו מאיך שהיא הייתה? היא הייתה טובה בכלל?"
ריס. אהבתי את הילד הדפוק הזה, אבל הוא צריך לזיין יותר ולהפסיק לנסות לשים יד על השאריות שלי. ריס נראה בערך בן שתים-עשרה – שיער בלונדיני, עיניים כחולות – והייתה הרגשה שמשהו ממש לא בסדר כשהוא דיבר על לזיין בחורות. הבחור המזוין הזה היה במרחק חולצת פולו אחת מלהיות פרסומת מחורבנת של ראלף לורן.
"שום פאקינג מושג." פניתי בחזרה אל אוסטין, שגיחך אליי. "מה לעזאזל שתינו אתמול בלילה?"
"יותר כמו מה לא שתינו."
כן, זה נשמע הגיוני יותר. עכשיו אני זוכר למה פישלתי. ההורים שלי התקשרו... שוב, בקשר לאירוסים המסריחים, וישר פניתי אל התולעת המקסיקנית בתוך הטקילה. אוסטין, בתור החבר הכי טוב שלי, הצטרף אליי וגם הוא התהפך לגמרי.
"זין. המאמן יחסל אותנו. אני פאקינג מסריח מטקילה," רטנתי.
שתיתי את כל שייק החלבונים בבת אחת, והתעלמתי מריס שחייך ואמר, "לעזאזל, קליע. אני תמיד רוצה להיות אתה: תמיד עם בחורה, וכל האוניברסיטה המחורבנת עוקבת אחרי כל תנועה שלך. אבל כשהמאמן יראה אותך ככה, הוא יגרום לך להצטער שנולדת בכלל."
המזדיין הקטן בבגדים היוקרתיים צדק. המאמן הכריח אותי לשלם על זה. ביוקר. לא שותים במהלך העונה בלי לסבול מהשלכות חמורות: תרגילי התאבדות, הרמת משקולות והקפות היו העונש שנבחר לאותו יום. קבוצת הטייד עדיין עשתה שני אימונים ביום, מה שאמר שקרעתי את התחת והקאתי אחרי כל מטלה. כאב לי, הזעתי, אבל נהניתי מכל רגע. זה נתן לי הזדמנות לפרוק את הזעם שלי, להכות ולחבוט החוצה את הכעס... לעבור עוד יום מחורבן בחיים הגרועים האלה. נשארו עשרה חודשים עד שאוכל להסתלק לכל הרוחות מהאחיזה שלהם, וספרתי כל פאקינג דקה.
 
 
אין כמו הבית 3 - אין כמו הנפילה
 
 
הקדמה
 
 
רציתי לעצור לרגע לפני שאתם מתחילים עם הרומן הזה, כדי להסביר משהו על הדמות של לקסינגטון הארט, הגיבורה.
ללקסי יש בעיה שרבים סובלים, או סבלו ממנה... כולל אותי.
בבקשה, הבינו שהעובדה שסבלתי מהבעיה הזו היא לא משהו שאני מדברת עליו לעיתים קרובות, אבל אני מרגישה שעליי לתת קצת הסברים לפני שאתם צוללים אל דפי אין כמו הנפילה.
אז “נשימה עמוקה”, הנה זה מתחיל...
כשהייתי בת ארבע-עשרה פיתחתי בעיה, שלרוע המזל לקחה אותי למקום אפל מאוד בחיי. היא נשארה איתי במשך רוב שנות נעוריי ואפילו הופיעה שוב כמה פעמים, במהלך חיי הבוגרים. נפלתי שוב ושוב, אבל – למרבה המזל – בכל פעם הצלחתי להרים את עצמי בחזרה.
מה שאני מדברת עליו הוא בעיה מבוּדדת מאוד. בעיה חשאית מאוד. והיא פגעה בי בנקודת תורפה והעמיסה עליי בעיות שאיתן אני מתמודדת עד היום.
עכשיו אני יודעת שלעולם לא אחלים לחלוטין.
במשך שנים ניהלתי מאבק זועם עם הבעיה הזו, ולרוב הובסתי. פשוט לא הצלחתי להתחמק מהטפרים שלה. ולולא העידוד והתמיכה מהחברות הכי טובות שלי, מהוריי, מהמורים בבית ספר לתיאטרון ומבעלי (שהיה אז בן-זוגי), אני לא בטוחה שהייתי מחלימה יפה כמו שהחלמתי.
נאלצתי לוותר על התשוקה הכי גדולה בחיים שלי – תיאטרון מוזיקלי. פשוט ידעתי שלא אוכל לעמוד בלחץ של להיות מושלמת כל-כך. פשוט לא יכולתי להיות גם בריאה וגם לעשות את מה שאני אוהבת. זה ריסק אותי, אבל למדתי להמשיך הלאה ולקבל השראה בדרכים חדשות. למצוא את התשוקה שלי בערוצים אחרים.
ברומן הזה, זווית הראייה של לקסי והמאבקים הפנימיים שלה מבוססים במידה רבה על תהליכי המחשבה האישיים שלי ועל ההרגלים שאני חוויתי באותו זמן, הזמן האפל ביותר שלי. וזה כדי שאוכל לתת לכם, הקוראים, תיאור אמיתי וכן של חיי היומיום עם מישהו שסובל מהבעיה הספציפית הזו.
אנשים רבים חווים את העינוי הנורא הזה בדרכים מגוונות. הרומן הזה נולד פשוט מהחוויה שלי. לא כולם מתמודדים עם זה באותה צורה. אני לא פסיכולוגית ולא רופאה. אני לא מנסה לתת לכם תובנות רפואיות או מדעיות על הבעיה המחרידה הזו. הספר הזה נכתב מהניסיון שלי, ואך ורק ממנו. הבעיה של לקסי באין כמו הנפילה נכתבה ישר מהלב שלי.
לא קיבלתי בקלות את ההחלטה לכתוב על הנושא הזה. זה חלק מחיי שחלקתי עם אחרים רק לעיתים נדירות. רבים מבני משפחתי מצאו כמה חלקים ברומן הזה קשים לקריאה, כי הם סוף סוף הבינו איך זה היה עבורי אז ואיך זה עדיין עבור אנשים רבים ברחבי העולם. זה היה פרק בחיי שאני מנסה לא לעסוק בו יותר מדי. התגברתי על הבעיה הזו במידה מסוימת. ניצחתי בקרב הגדול מכול. עבור רבים, המצב שונה.
ספר זה, הרומן החמישי שלי, היה הספר הקשה והסוער ביותר מבחינה רגשית שאי פעם כתבתי, אבל הוא גם אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם. שברתי את מנעול הברזל הכבד, שחסם רגשות שניסיתי להסתיר מכל מי שאני מכירה. ותוך כדי כתיבת הדמות הנפלאה והמעורערת הזו, לקסי, התייצבתי חזיתית מול הפחדים שלי ונאבקתי בכמה שדים שעוד ארבו במעמקי ראשי. אני מרגישה חופשייה יותר, רגועה יותר איכשהו, ועל זה אני אסירת תודה.
אם הרומן הזה יעזור אפילו לאדם אחד בלבד שמתמודד עם הבעיה הזו, יעזור אפילו לאדם אחד בלבד להבין את החברים ואת בני המשפחה שאולי מתמודדים עם משהו דומה, זה הופך את כל ההיטהרות הרגשית ואת הבחינה העצמית לשווים את המאמץ.
אם אין כמו הנפילה יאיר את הנושא, זה יעשה אותי גאה מאוד.
“לו ידענו את סודותיו של האחר, איזו נחמה היינו מוצאים.”
ג’ון צ’רטון קולינס
 
זה מדבר אליי כל בוקר,
עם שחר של כל יום חדש,
שומר עליי מאוכל,
ראשי נותר במקומו ממש.
זה מוריד מעליי את נטל הכבדות,
את הכאב, דקירות הרעב,
מדריך אותי אל השלמות,
ובחופשיות אוחז במושכות בידיו.
לנצח יישאר איתי,
ופה אין לי ברירה,
חבר, אויב, מצפון שלי,
הוא אנה, זה קולה...
טילי קול
 
פרולוג
 
 
דייזי היקרה,
משקל: 44.45 ק”ג
קלוריות: 2,000
זה המכתב הראשון שלי אלייך. טוב, הרשימה הראשונה ביומן שלי, אני מתכוונת.
מאז שעזבת אותי, אני באמת לא יודעת עם מי אני יכולה לדבר, אז החלטתי להמשיך לדבר אלייך... דרך מדיית העט והנייר. במקום השיחות הליליות שלנו בטלפון על ההתקדמות שלנו ביום שחלף, אני אדבר איתך כאן. אני אגיד לך מה המשקל שלי, כמה קלוריות אכלתי... בדיוק כמו קודם.
אבל זה לא כמו קודם, נכון?
זה לא אותו דבר. הקשר לא באמת מספיק, אבל זה כל מה שיש לי... כל מה שנשאר לי ממך, דייזי, החברה הקרובה ביותר שלי.
אני יושבת כאן עכשיו מתחת לשמש הקיץ הלוהטת, ועץ אורן ענק מטיל עליי צל... ליד הקבר שלך. הקבר שלך, דייזי! איך זה הגיע למצב הזה?
אני מעבירה את היד על מצבת הגרניט היפה, הבוהקת בשחור, עוקבת באצבעותיי אחר הקווים של כתובת הזיכרון שלך:
‘היא החביאה את דמעותיה אבל חלקה את חיוכיה’
זאת היית את, דייזי, מחייכת על פני השטח אבל שבירה מדי עבור העולם הזה. אבל אף פעם לא הראית את זה, תמיד חייכת מבעד לכאב. עוטה את המסכה שלך שסיפרה לעולם שאת בסדר, אבל במשך כל אותו זמן מתת מבפנים.
אני יודעת, כי גם אני עוטה את המסכה הזאת.
תמיד היית המשענת שלי, האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו. אבל עזבת אותי כאן לבד ואני אבודה בלעדייך. אני לא יודעת מה המקום שלי בלעדייך בעולם המפחיד הזה, המלא בכאב, עם הלחץ המתמיד להיות מושלמת.
זה מעולם לא היה אמור להיות ככה. היינו אמורות לעבור את החיים האלה יחד, לשרוד ביחד. אבל בדיוק כמו הפרח שעל שמו נקראת*, פרחת למשך תקופה, אבל היית עדינה מכדי להמשיך לחיות, נבלת ומתת.
המילים האחרונות שלך אליי היו שאחיה בשביל שתינו. שאעשה מה שמפחיד אותי ואוקיר כל יום. ואני אנסה. אני מבטיחה שהשנה אני אנסה. אבל מחשבות אפלות כבר ממלאות את המוח שלי. חוסר ביטחון רודף אותי כל יום.
אני לא יודעת איך לטהר את עצמי מהמחשבות המחרידות האלה... מהמילים המחרידות שלו.
הקול חזק כל-כך בראש שלי, ורק את יכולת להבין איך זה. אני מפחדת שבלעדייך זה ינצח. אני מפחדת שבלעדייך אני אפסיד בקרב העיקש הזה. אני מפחדת שבלעדייך אני אקשיב למילים שלו ואמצא את עצמי נופלת אל ציפורני הברזל של הפחד הגדול ביותר שלי.
אוי, דייזי, כשאני יושבת כאן בבית הקברות השקט והשלו הזה, חלק ממני רוצה להיות שם איתך, בגן עדן. אני לא בטוחה שאני חזקה מספיק כדי להמשיך ככה, ואפילו עכשיו, הקול מתגרה בי ומקניט אותי ממעמקי ראשי.
את מגעילה.
כואב להסתכל עלייך, הוא אומר לי בלי להפסיק. יום ולילה, תולש אותי מהחלומות שלי ודוחק בי להיכנע.
דייזי, אני מפחדת שבלעדייך אני אפול... שוב.
* “דייזי” – באנגלית: פרח החיננית.
 
פרק 1
 
 
לקסי
אוניברסיטת אלבמה,
טסקלוסה, ארצות הברית של אמריקה
אחרי שלושה חודשים...
עשרות אלפי רגליים רקעו ביציעים, נשמעו כמו רעם אדיר באיצטדיון בריאנט-דני. ריח הדשא, ריח יום קיץ, ריח זיעה ואדרנלין עלו מהמגרש.
יום משחק. יום משחק של הקרימזון טייד מאלבמה. משחק הפתיחה המפורסם של הקרימזון טייד נגד המוקסינים מצ’טנוגה.
הלב שלי דהר, כפות הידיים שלי הזיעו. יישרתי את המדים האדומים שלי רק כדי להעסיק את ידיי הרועדות. אצבעות נקשו מול פניי, והרמתי את מבטי. זו הייתה ראש נבחרת העידוד, שלי בלייר.
“את מוכנה?” היא שאלה בבוטות. שערה האדום והארוך, המוחלק בקפידה, התנועע מעל כתפיה. כשהנהנתי והזדקפתי, גיחוך זחוח עלה על שפתיה. “כדאי שתהיי, גותית. יש שמונים אלף איש שם בחוץ היום, ואת משתתפת בפעלול התעופה.” היא רכנה קרוב יותר אליי. “אל תקלקלי את זה. את צריכה להוכיח שאת שווה את התפקיד הזה.”
גותית. שלי התייחסה בכך אל שערי השחור הגזוז באורך הסנטר, אל המייקאפ החיוור, ואל עיניי התחומות בעיפרון שחור.
“אני לא אקלקל כלום,” אמרתי מבעד לשיניים קפוצות. הנהון קצרצר – שנראה מתרשם – היה התגובה היחידה שלה לפני שהסתובבה ותפסה את מקומה בחזית הנבחרת הגדולה והמעורבת בנים ובנות שלנו.
“את תהיי בסדר, לקסי, חמודה.” אמר לייל, חבר בנבחרת העידוד שמילא תפקיד בסיס בצוות הפעלולים שלי, בעודו הודף את זרועי בשובבות.
לקח לי ארבע שנים להגיע ליום הזה. ארבע שנים להתמודד עם המחשבה להיות שוב בנבחרת. רוב הקבוצה תהתה למה ניגשתי למבחנים רק בשנה האחרונה ולא קודם לכן, אבל ברגע שהראיתי להם את קפיצת הבורג המשולש שלי, לא שאלו יותר שאלות ושיבצו אותי ישר בצוות של הקרימזון – הנבחרת הטובה ביותר, הנבחרת שעודדה בכל משחקי הפוטבול, הביתיים ומשחקי החוץ. הנבחרת שאליה כל מי שנבחנה אי פעם רצתה באמת להתקבל.
“אני מרגישה בחילה,” אמרתי ללייל. המחשבה להתייצב מול כל הסטודנטים כשרק המדים הזעירים שלי לגופי עשתה אותי חולה.
הוא העביר לי את בקבוק משקה האנרגיה הכחול שלו. “תשתי את זה, ואז תיכנסי עם הראש למשחק, אפרוחית. יוצאים למגרש בעוד שתי דקות.”
עשיתי מה שאמר ונשמתי עמוקות.
שתי דקות.
מאה ועשרים שניות.
עד שהדבר שלקראתו עבדתי במשך שנים יהפוך למציאות.
כל השיקום שלי. כל העבודה הקשה שלי הייתה בשביל זה.
הרגע הזה.
הסיכוי האחד הזה להשתלט שוב על השדים שלי.
לעמוד מול הפחד הגדול ביותר שלי.
להתייצב חזיתית מול מה שהבריח אותי למקום האפל שלי.
לכבוש את מה שכמעט הרג אותי.
התזמורת התחילה לנגן. צפיתי ממקומי במבנה המורכב שלה. התופים תופפו, ולקול תרועת החצוצרות, אל הגדול, קמע הפיל של האוניברסיטה, פילס את דרכו דרך הנבחרת ושעט אל המגרש. הכניסה הדרמטית שלו הלהיבה את הקהל אפילו יותר.
האוהדים של הטייד התפרעו.
רגליי היו כבדות כשקפצתי במקום, מתכוננת לרוץ אל המגרש. את יכולה לעשות את זה, לקס. אין יותר טריגרים מלחיצים, אמרתי לעצמי, חוזרת על המנטרה שלי במוחי.
את בטוחה לגבי זה, לקסינגטון? כולם יראו אותך. כל סיבוב, כל קפיצה, כל פעלול.
קפאתי במקום ועצמתי עיניים בחוזקה לשמע הקול המוכר שמזדחל לו אל המחשבות שלי, מנסה נואשות לכבות אותו.
אני נראית טוב, בריאה, הרגשתי את עצמי, מנסה כמיטב יכולתי לסתור את ההערות המרושעות שלו. את אתלטית מוכשרת, המעודדת הכי טובה, המתעמלת הכי טובה כאן.
הממ... אני לא חושב ככה. תראי את שלי. היא מושלמת. רזה, יפה. כל מה שאת לא.
שתוק! דרשתי בתוך מוחי בעוד אני צובטת את גשר האף שלי בין אצבעותיי. נשמתי בצורה סדירה כדי לסתור את המילים המוחצות של הקול.
את כבדה מדי בשביל להיות המעופפת בפעלול. הבסיסים יחשבו שאת שמנה מדי. הם ילגלגו עלייך, ילעגו לך... יצחקו עלייך, התגרה בי הקול.
לא! אתה טועה. אני לא אתן לך לעשות את זה! לא תנצח. אני לא אפול למלכודת שלך יותר! צרחתי בתוך ראשי, ודממה מאושרת עטפה את המוח שלי. באנחת הקלה, פתחתי שוב את העיניים. הקול נעלם. ניצחתי בקרב הזה, אבל ידעתי שהמלחמה לא נגמרה.
הסתכלתי במהירות מסביבי, ונרגעתי כשקלטתי שחלפו כנראה רק כמה שניות.
לייל עמד מולי לפתע. “את מוכנה, אפרוחית?” הוא שאל בקול הנמרץ ביותר שלו. התרגשות עצבנית עברה בי כשהנהנתי.
בשביל זה חייתי.
יום המשחק.
האווירה.
לעשות את מה שאני אוהבת.
התגעגעתי לזה.
חשקתי בזה.
רציתי את זה בחזרה.
הקהל עלה על גדותיו כששלי רצה מתוך השורה ועלתה למגרש. כפות רגליי התפתלו בציפייה דרוכה והתחלתי לרוץ, נותנת לרגליי המנוסות לשאת אותי קדימה אל אור הזרקורים, אל הבמה שלי מתחת לתאורה, ולשמש הצורבת.
ליבי התכווץ מול המחזה – שמיכת הטלאים האדומה-לבנה של הקהל, התזמורת הגדולה, נבחרת העידוד הלבנה בצד השני של המגרש, המעודדות בחולצות טייד שבקהל, המגפונים... הריגוש.
הגעתי אל קו השוליים ותפסתי את מקומי כששלי צעקה את מילות שיר הפתיחה. “קרימזון טייד, קדימה טייד, קדימה טייד,” שמונים אלף איש שרו באחדות מושלמת.
צעדי הריקוד העוצמתיים זרמו מגופי בדייקנות מושלמת, הקול שלי היה רם וברור, ותגובת הקהל דרבנה את האנרגיה שלי.
הכרוז ניגש אל המיקרופון ובקול רועם הזמין את הנבחרת. הרעש באצטדיון בריאנט-דני היה מחריש אוזניים והלב שלי דפק בקצב מושלם עם רקיעות הרגליים של האוהדים. ואז, מתוך המנהרה, פרץ ג’ימי-דון, שחקן התקפה והחבר של החברה הכי טובה שלי קאס, ואחריו אוסטין קארילו, התופס הכוכב המקועקע בכבדות.
שאר חברי הקבוצה פרצו מחוץ למנהרה כאילו הם זורמים מתוך מצודה. זו הייתה אחוות אחים. האחרון שיצא למגרש היה רום “קליע” פרינס, הקוורטרבק הכוכב של ליגת דרום-מזרח, וכל הקהל השתגע.
ואז הקהל השתתק, השחקנים נכנסו לעמדות שלהם, ושריקת הפתיחה הסתלסלה בקול.
* * *
שלוש שעות אחר כך ניצחנו. קארילו הבקיע שלושה טאצ’דאונים והטייד חטפו מהמוקסינים את הניצחון – הפתיחה המושלמת לעונה.
בתוך דקות, הקהל התחיל לצאת מהאצטדיון, ונבחרת העידוד רצה בחזרה למנהרה, שיכורה מניצחון.
השתרכתי מאחור, מתפעלת מהמראות סביבי, ואז גיליתי שנשארתי לבדי. היה מוזר לראות את האצטדיון שקט כל-כך, קצת אפוקליפטי, כמו תוצאה של איזו קטסטרופה ענקית. כוסות משקה אדומות מפלסטיק היו מפוזרות ביציעים, הדשא היה זרוע קונפטי, והצחנה הסמיכה של בירה מעופשת מילאה את האוויר הלח.
“מוזר קצת, הא?” נשמע לידי קול עם מבטא עמוק של אלבמה.
שמטתי את הפונפונים שלי בבהלה והנחתי יד על חזי. קלטתי הבזק של חולצת קרימזון, הרמתי את מבטי, מסוככת על עיניי מפני אור השמש המסנוור, ופתאום איבדתי את הנשימה.
“ס-סליחה, מה?” שאלתי בשקט, והטיתי את צווארי מעט אחורה כדי שאוכל לראות את פניו של הבחור.
צל הופיע לידי. אוסטין קארילו, התופס, מספר שמונים ושלוש.
קארילו התקרב אליי ממקומו המבודד ליד מנהרת השחקנים והיציעים. “זה. השקט שאחרי הסערה.” הוא החווה בידו אל האצטדיון הריק. “זה החלק האהוב עליי ביותר במשחק.”
עקבתי אחר תנועת ידו. “לא שלושת הטאצ’דאונים שהבקעת?”
זוויות פיו השתפלו למעלה בגיחוך סרבני. ראיתי את קארילו בקמפוס מדי פעם בשלוש השנים האחרונות, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שראיתי אותו מוציא משהו שמתקרב לחיוך. לא הייתי מופתעת. הוא היה כמוני – אפל יותר, שקט יותר, מסוגר בעצמו.
אוסטין קארילו היה הילד הרע האיטלקי של אוניברסיטת אלבמה: מטר תשעים וחמש, עור שזוף יפהפה, פירסינג בשפע, הרחבות שחורות באוזניים, קעקועים מרגל עד צוואר, שיער כהה והעיניים החומות הכי כהות בעולם.
הרגשתי איך אני מסמיקה. אם היה לי טיפוס מועדף של בנים, זה היה קארילו. אבל לא יצאתי לדייטים, וממה ששמעתי - גם הוא לא.
“לא. זה זה. השחזור של המשחק בראש שלי, יצירת זיכרונות מהמגרש הזה.”
תחושת שלווה אפפה אותי למשמע דבריו. “אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון,” עניתי בעגמומיות ושאפתי את ריח האוכל השומני, הדשא הדרוס... ניצחון.
אוסטין הביט שוב במנהרה, ובלי מילה נוספת התחיל להתרחק. הסתכלתי שוב במגרש ונאנחתי בהקלה... עשיתי את זה. ממש הצלחתי לעבור את המשחק בלי פגע.
לקול שבפנים לא היה הכוח לקלקל את זה.
“הגיע הפאקינג זמן, דרך אגב!” שמעתי פתאום. הסתכלתי מאחוריי, ישר אל קארילו.
“אתה מדבר אליי?” שאלתי בבלבול, מביטה סביבנו כדי לראות אם עוד מישהו נמצא שם.
אוסטין גיחך גיחוך אפל ושובה לב והחווה אל השיער והפנים שלי. “כן, אני מדבר אלייך. הגיע הזמן שבחורת פונפונים פה תשבור את התבנית. טוב שיש עוד פריקית משלנו בנבחרת.”
פריקית משלנו? חשבתי, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לצפות בו נעלם במלתחות. ליבי דפק בחזי, וכשהרמתי את ידי והעברתי את אצבעותיי על שערי השחור ועל השפתון, הרגשתי רפרוף בחזה שלי... פריקית משלנו...
כשראיתי את צוות הניקיון נכנס לאצטדיון, התכופפתי במהירות, תלשתי גבעול עשב מהמגרש, והרמתי אותו. זו הייתה המסורת שלי. מזכרת קטנה מכל משחק שבו אי פעם עודדתי... אבל זה יהיה הגבעול הראשון שלי זה ארבע שנים.
סמל לחיים החדשים שלי.
הרמתי את הפונפונים והתקדמתי אל המלתחות. לא יכולתי לחכות עד שאגיע הביתה ואכתוב, ואספר לדייזי הכול.

טילי קול

טילי קול נולדה בעיירה קטנה בצפון־מזרח אנגליה. היא גדלה בחווה עם אימה האנגליה, אביה הסקוטי, אחותה הגדולה והמון בעלי חיים שהמשפחה אספה לביתה. ברגע שיכלה לעשות זאת, טילי עזבה את שורשיה הכפריים לטובת האורות הנוצצים של העיר הגדולה.
אחרי סיום לימודיה באוניברסיטת ניוקאסל נדדה טילי עם בעלה, שחקן רוגבי מקצועי, ברחבי העולם במשך עשור. טילי עבדה כמורה בתיכון במשך שבע שנים.
טילי מתגוררת כיום בקלגרי, קנדה, שם היא יכולה סוף־סוף לשבת ולכתוב (בלי האיום שבעלה יועבר למקום אחר), ולהשליך את עצמה אל תוך עולמות פנטזיה ואל תוך המוחות המופלאים של דמויותיה.
טילי כותבת רומנטיקה עכשווית, רומנטיקה אפלה וספרים לנוער בוגר ולמבוגרים צעירים, וחולקת בשמחה עם קוראותיה את אהבתה לזכרי אלפא מובילים (בעיקר עם שרירים וקעקועים) ולדמויות נשיות חזקות.
כשהיא לא כותבת, הדבר שטילי הכי נהנית ממנו הוא לטופף עטורה בנוצצים על רחבת הריקודים (בעיקר לצלילי ליידי גאגא), לצפות בסרטים (בעיקר כל דבר עם טום הארדי או וויל פרל – מסיבות שונות מאוד!), להקשיב למוזיקה או לבלות זמן עם חברים ומשפחה.

עוד על המארז

מארז אין כמו... טילי קול
אין כמו הבית 1
 
פרולוג
 
 
איזינגטון, דרהאם, אנגליה
לפני ארבע-עשרה שנה...
"מולי, בואי אליי, חמודה. יש לי משהו לספר לך."
סבתא שלי הייתה בחדר הקדמי של הבית הקטן שלנו. היא ישבה בכורסה החומה הישנה שלה כשראשה בין ידיה.
פסעתי קדימה והסתכלתי בחדר. אבא שלי עוד לא חזר מהפאב. הוא תמיד היה בפאב מאז שהגברת המפחידה שהייתה לפעמים בטלוויזיה סגרה את המכרות בשנה שנולדתי ואבא שלי נהיה עצוב. סבתא אמרה לי.
סבתא שלי הרימה את ראשה וחייכה אליי בעצב. החיוך של סבתא שלי היה החיוך המתוק ביותר שראיתי בחיי. היא יכלה להאיר את כל החדר בחיוך רחב אחד. כל-כך אהבתי את סבתא שלי.
כשהתקרבתי שמתי לב שהיא מחזיקה תמונה ישנה של מאמא. מאמא מתה כשנולדתי, וסבתא ואבא מתרגזים נורא בכל פעם שאני שואלת עליה, אז אני כבר לא שואלת כלום. אבל אני עדיין מנשקת בכל לילה את התמונה שלה שעומדת לי ליד המיטה. סבתא אמרה שמאמא תראה אותי עושה את זה מגן עדן.
"בואי אליי, מולי קטנה שלי. שבי עליי," היא אמרה, נופפה כדי שאבוא אליה והניחה את התמונה הממוסגרת על הרצפה המכוסה בשטיח אדום.
שמטתי את תיק הגב הוורוד שלי על הרצפה, ניגשתי אליה וזינקתי אל חיקה. היה לה ריח של מנטה. תמיד היה לה ריח של מנטה. ידעתי שזה נועד להסתיר את ריח הסיגריות שהייתה מתגנבת לעשן בסמטה. היא הצחיקה אותי כשהייתה רצה החוצה כל בוקר, עדיין עם הרולים הוורודים בשיער האפור שלה, ועם הסינר הסגול.
הנחתי אחת מידיי על הלחי שלה. היא נראתה מצוברחת. "סבתא, מה קרה?"
היא אחזה בידי הקטנה בידה, שהייתה קרה כל-כך עד שקפצתי. שפשפתי אותה בין הידיים שלי ונישקתי אותה על הלחי כדי שתרגיש טוב יותר. היא אמרה לי שהנשיקות המתוקות שלי יכולות להפוך כל בעיה בעולם הזה לקצת יותר קלה.
החדר היה שקט כל-כך והצליל היחיד הגיע מפצפוץ בולי העץ הבוערים ומהתקתוק הרועש של שעון המטוטלת.
סבתא תמיד השמיעה מוזיקה, מוזיקה מלפני שנים רבות, והיינו רוקדות מול האח. אבל היום לא התנגנה שום מוזיקה, והבית כולו השרה אווירה קהה ועצובה.
בהיתי במחוג הגדול של השעון וראיתי שהוא מצביע על שתים-עשרה. המחוג הקטן עמד על ארבע. התאמצתי לזכור מה אמרה לנו המורה שלי, גברת קלארק. עיניי נעצמו בחוזקה כשניסיתי לחשוב. הן נפקחו פתאום, בהתנשפות חדה. השעה ארבע. כן! השעה ארבע. אבא יחזור הביתה בקרוב.
ניסיתי לחלץ את עצמי מחיקה של סבתא כדי לרוץ אל הדלת ולחכות לאבא שלי כשיגיע ויעבור בשער. הוא תמיד חיבק אותי וסחרר אותי באוויר ואז אמר לי שאני הילדה הכי יפה בעולם, בדיוק כמו מאמא. זה היה החלק הכי אהוב עליי ביום.
החלקתי מעל הברך של סבתא שלי, אבל היא תפסה בזרועי.
"סבתא, מה את עושה? אבא יחזור בקרוב. הוא צריך את החיבוק היומי שלו!"
סבתא ינקה נשימה עמוקה ומים החלו לדלוף מעיניה.
"סבתא, למה את בוכה? בבקשה אל תהיי עצובה. את צריכה נשיקה מתוקה? זה ישפר לך את ההרגשה?"
סבתא מעכה אותי אל החזה שלה עד שהמשקפיים כמעט נפלו לי מהאף, והחומר שממנו עשוי הסינר שלה גירד לי את הלחי. מעכתי את הפנים שלי כדי להפסיק את הגירוד. היא דחפה אותי קצת לאחור וירדה על הברכיים, ועכשיו עיניה העצובות היו בגובה עיניי.
"מולי, אני צריכה לספר לך משהו, משהו שיעשה אותך מאוד מאוד עצובה. את מבינה אותי?"
"כן, סבתא. אני כבר בת שש. אני ילדה גדולה. אני מבינה הרבה דברים. גברת קלארק אמרה שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, אולי אפילו בכל בית הספר."
סבתא חייכה אליי, אבל עיניה נשארו עצובות. זה לא היה חיוך שלם. אבא אמר שרק חיוכים שלמים מראים שאת שמחה באמת. את לא צריכה לבזבז חיוך שלם על משהו שלא עשה אותך סופר-מאושרת.
"את באמת חכמה, מתוקה, אפילו שאני לא יודעת ממי קיבלת את זה. את תגיעי רחוק. את נועדת לעזוב את החיים העלובים האלה ולעשות משהו עם עצמך. זה מה שמאמא ו... אבא... היו רוצים." היא משכה באפה ושלפה מכיסה את הממחטה הוורודה שלה, שהייתה מכוסה ברקמה של ורדים אדומים. אני בחרתי את הבד בשוק לפני שבועיים. הכנו אחת בשבילה ואחת בשבילי, סט תואם, בדיוק כמונו, ככה סבתא אמרה.
היא טפחה בממחטה על אפה האדום ובהתה מבעד לחלון, ואז נדמה שעיניה השתנו והיא הסתכלה בי שוב. "עכשיו, מולי, את צריכה לקחת נשימה עמוקה ואמיצה, בסדר? בדיוק כמו שהראיתי לך."
הנהנתי ושאפתי במשך חמש שניות דרך האף עם הידיים על הבטן, ואז נשפתי לאט החוצה במשך חמש שניות דרך הפה.
"ילדה טובה," היא שיבחה אותי ושפשפה את הלחי שלי באגודלה.
"סבתא? איפה אבא? הוא מאחר. הוא אף פעם לא מאחר." הוא תמיד הגיע הביתה לראות אותי אחרי בית הספר. נכון שהוא תמיד הסריח מבירה מגעילה, אבל זה היה הריח הקבוע שלו. אחרת זה לא היה אבא.
"מולי, משהו קרה לאבא היום," היא אמרה לי בקול רועד.
"הוא לא מרגיש טוב? שנכין לו תה למתי שהוא חוזר הביתה? תה עוזר לכולם להרגיש טוב יותר, לא, סבתא? זה מה שאת תמיד אומרת," אמרתי, והתחלתי להרגיש מין סחרור מטריד ומשונה בבטן בגלל האופן המוזר שבו היא הסתכלה בי.
היא הנידה בראשה ושפתה רטטה. "לא, מתוקונת. לא נצטרך תה היום. את מבינה, אלוהים החליט לקחת את אבא שלך לגן עדן הבוקר, להיות עם המלאכים."
הטיתי את ראשי לאחור כדי להסתכל בתקרה. ידעתי שאלוהים גר אי-שם בשמיים מעלינו. אבל אף פעם לא הצלחתי לראות אותו, לא משנה כמה התאמצתי.
"למה שאלוהים ייקח מאיתנו את אבא? אנחנו אנשים רעים? הייתי רעה מדי? בגלל זה אלוהים לא רצה שיהיו לי אימא ואבא?"
סבתא שלי חיבקה אותי חזק, והאף שלה התחפר בשיער החום הארוך שלי. "לא, מולי שלי, אף פעם, אף פעם אל תחשבי ככה. אלוהים פשוט היה עצוב בגלל שאבא שלך התגעגע כל-כך למאמא. הוא החליט שהגיע הזמן שהם יהיו ביחד שוב. הוא ידע שאת אמיצה וחזקה מספיק לחיות בלעדיהם."
חשבתי על זה בזמן שמצצתי את האגודל. אני תמיד מוצצת אצבע כשאני מפחדת או לחוצה.
סבתא הסיטה את השיער מפניי. "אני רוצה שתדעי שבעולם כולו לא היו שני אנשים שאהבו אחד את השני יותר ממאמא ואבא. כשמאמא מתה, אבא לא ידע מה לעשות. הוא אהב אותך כל-כך, אבל הוא גם התגעגע אליה. כשהגברת בטלוויזיה –"
"מרגרט תאצ'ר?" קטעתי אותה. למדנו עליה בבית ספר. רוב האנשים בעיירה שלי לא אהבו אותה. הם קראו לה בשמות מגעילים. בגללה, הרבה אנשים היו עצובים מאוד.
סבתא חייכה. "כן, מרגרט תאצ'ר. כשגברת תאצ'ר סגרה את המכרות, לאבא שלך כבר לא הייתה עבודה וזה עשה אותו אומלל. אבא ניסה הרבה זמן להרוויח כסף ולקנות לנו בית טוב יותר, אבל הוא עבד במכרות מאז ומעולם, והוא לא ידע לעשות שום דבר אחר." עיניה נעצמו בכוח. "היום אבא מת, מתוקונת. הוא הלך לגן עדן והוא לא חוזר אלינו."
השפה שלי התחילה לרעוד ודמעות עקצצו לי בעיניים. "אבל אני לא רוצה שהוא ילך! אנחנו יכולות לבקש מאלוהים שיחזיר אותו? מה נעשה בלעדיו?" תחושה כבדה התפשטה לי בחזה עד שהרגשתי שאני לא יכולה לנשום. הושטתי יד אל ידה של סבתא, ודיברתי בקול צרוד. "לא נשאר עכשיו אף אחד חוץ מאיתנו, נכון, סבתא? את כל מה שנשאר לי. מה אם הוא ייקח גם אותך? אני לא רוצה להישאר לבד. אני מפחדת, סבתא." צרחה חזקה בקעה מגרוני. "אני לא רוצה להישאר לבד!"
“מולי –" לחשה סבתא והצמידה אותי אליה עוד יותר חזק. נפלנו יחד על הרצפה, ובכינו מול האח.
אבא שלי מת.
אבא שלי היה בגן עדן.
והוא אף פעם, אף פעם לא יחזור.
 
 
1
 
 
אוניברסיטת אלבמה, טסקלוסה, ארצות הברית.
ההווה...
אוי ואבוי, הייתי בכזה איחור!
נשמתי נשימות קצרות ושטוחות בזמן שרצתי ברחבי הקמפוס הפתוח של אוניברסיטת אלבמה, והתאמצתי בכל כוחי לא ליפול על הפרצוף.
הזרועות שלי היו עמוסות עד הקצה בערמות של סילבוס הקורס בפילוסופיה שביקשו ממני להדפיס לפני שעה – המשימה הראשונה בסדרת המטלות שלי כעוזרת הוראה.
השיעור כבר עמד להתחיל, אבל נדמה שחוסר המזל הנצחי שלי דאג לכך שהמדפסת בחדר ההדפסה של הצוות תחליט להתקלקל באמצע ההדפסה, בשירת ברבור של זמזום צורם ומעורר רחמים ועננה מגומגמת של עשן.
חדר ההדפסה היה בצד השני של האוניברסיטה, מה שהוביל אותי למצב הביש הנוכחי שלי – ריצה על פני החצר המרובעת בקרוקס הכתומים והבלתי אתלטיים שלי, בתוך הסאונה מהגיהינום ששררה בטסקלוסה – או כמו שבדרך כלל קוראים לה, יום קיץ רגיל.
חטפתי הצצה קצרה בעצמי בהשתקפות על דלת זכוכית.
לא טוב. לא טוב בכלל.
השיער החום שלי הזכיר פרווה פרועה של פודל ננסי, והזיעה על אפי עודדה את משקפיי בעלי המסגרת השחורה הרחבה הסטנדרטית, שמספק ביטוח הבריאות הלאומי הבריטי, לבצע צלילת התאבדות מהפנים שלי. ובמכנסי הג'ינס הקצרים והחולצה הלבנה שלבשתי היה לי חם כמו בתוך חליפת סקי.
שמי אנגליה המעוננים תמידית נראו די מושכים כרגע. שום דבר לא הלך היום כמו שצריך, כנראה – המדפסת התקולה הייתה השנייה בצרור הצרות שלי, והראשונה הייתה ההטרדה של החברות המטורפות שלי הבוקר.
* * *
"טוגה, טוגה, טוגה...!" קראה לקסי בקול. היא וקאס ישבו על המיטה שלי, צחקו על הייאוש שלי בתוך הטוגה המאולתרת שלבשתי, הניפו את הידיים באוויר עם כל מילה ושאגו אחריה.
"אני נראית מחריד," התלוננתי וניסיתי לסדר את הסדין בכמה זוויות שונות כדי לכסות את האיברים שבדרך כלל אני מעדיפה להצניע.
"את שווה! יש לך ציצים לא מהעולם הזה, מושלמים ועגולים..." קאס ניסתה להחמיא, ידיה מושטות כאילו היא עומדת ללחוץ על השדיים שלי. "אני אומרת לך, מולס, בדרך כלל אני לא אוכלת כוּס, אבל הייתי מוכנה לעשות את זה בשבילך בתלבושת הזאת! בחיי, איזה גוף יש לך, אחותי!"
"קאס!" נזפתי בה וגלגלתי עיניים. "את חייבת להגיד דברים כאלה?"
"אה, תרגיעי קצת, בסדר, מותק? את נראית מהמם. את יוצאת הלילה, בלי להשתפן. אל תכריחי אותי לגרור אותך לשם... כי אני אגרור... אם לא תהיה לי ברירה."
"אבל –"
"שום אבל! הבטחנו לך חיים כיפיים בקולג', לא שחזור של החיים ההזויים שהיו לך באנגליה. החוויה המלאה מתחילה הלילה."
"אוקספורד לא הייתה כזאת גרועה! ואיך ה'חוויה' הזאת, כמו שאת קוראת לה, הולכת? קודם כול אני צריכה להצטרף לאיזו אחווה מטומטמת, ואז מה – לערבב מלא סמים, ולצאת למועדונים מסטולית לגמרי?"
"אפשר לסדר גם את זה, אבל בדרך כלל זה כולל רק הרבה גברים, סקס, אורגיות, אורגזמות... אה, והתנסות עם נקודת הג'י. את יודעת, הדברים שבשבילם באמת הולכים לקולג'," אמרה קאס בכנות מוחלטת.
"באתי לקולג' כדי ללמוד, קאס, לא כדי להשתרלל עם נערי אחווה שיכורים!"
היא צחקה בקול. "מה שתגידי, מותק, את לא תחשבי על הלימודים כשהקרסוליים שלך יהיו סביב הצוואר של איזה חתיך שילבש אותך כמו שרשרת וידגדג לך את הפופיק מבפנים!"
בידיעה שקאס פשוט תתעלם מכל תגובה, אפילו אם הייתי מצליחה לחשוב על תשובה לזה, ניגשתי אל כורסת הטלוויזיה החומה שלי וצנחתי על הכרית הרכה כשראשי בין ידיי. "למה לעזאזל הכנסתי את עצמי עם שתיכן?"
"הכנסת את עצמך למצב של חיים משוגעים," אמרה לקסי בקול מלא תבונה.
הרמתי את הראש והסתכלתי מאחורי כפות הידיים בשתי החברות הזחוחות שלי, שהביטו בי בשעשוע. "אתן תכריחו אותי ללכת למסיבה המחורבנת הזאת הלילה, נכון?"
לקסי ירדה מהמיטה, זינקה לחיקי וכרכה את זרועותיה הרזות סביב הצוואר שלי. "ברור שנכריח, מותק. את אחת מאיתנו עכשיו!"
הוצאתי בקושי חיוך מסויג. "נראה ככה."
קאס הצטרפה אלינו על הכורסה, ומחצה אותי עד שצווחתי מתחת למשקל המשותף שלהן. "תורידי את הטוגה הזאת בשביל שאוכל לתפור אותה בשבילך, לכי לשיעור, וכשתחזרי אנחנו יכולות להתחיל בכיף..."
* * *
אומרים שדברים רעים קורים בשלשות.
כבר היו לי שני דברים.
נשאר עוד אחד.
שמרתי על הקצב המסחרר שלי כמעט עד לנקודת ההתעלפות, נכנסתי דרך הדלתות הכפולות של בניין מדעי הרוח ומיהרתי בלי להתעכב לאולמי ההרצאות, לכיוון הכיתה של פרופסור רוס, כשהמוח שלי מתעקש להתגרות בי במראות של טוגות מרקדות ומפוקפקות חוגגות מול עיניי.
הייתי שקועה כל-כך במבוכה שלי, שלא שמתי לב לקבוצת הסטודנטים הקטנה שהגיחה מעבר לפינה. אבל אוי לי, זה השתנה ברגע שהג'ינג'ית באיפור המוגזם נתקלה בי – נדמה שבכוונה – וערמת הניירות נפלה לי מהידיים והתפזרה על כל המרצפות הלבנות.
"אופס! תסתכלי לאן את הולכת, מותק!" היא פלטה בקול מרושע. "אולי את צריכה משקפיים טובים יותר או משהו?"
והנה חוסר המזל השלישי שלי.
ירדתי על הברכיים בלי להסתכל למעלה, ושמעתי צחוק לעגני מתגלגל שבבירור היה מכוון אליי. מייד הרגשתי כאילו אני שוב בתיכון – הילדים המקובלים מציקים לחנונית.
אף פעם לא ניסיתי להגן על עצמי. פשוט התעלמתי מההקנטות על הבגדים הזולים שלי או חוסר הכסף, או מכל עקיצה אחרת שהם רצו לזרוק לכיווני, וגם הפעם פשוט רטנתי בלחש וניגשתי לסדר את הניירות המבולגנים בערמה מאולתרת.
הדלת לאולם ההרצאה נסגרה בנקישה, ומרוב שמחה על כך שנשארתי לבטח בחברת עצמי, פלטתי, "פאקינג זבלים," קצת יותר חזק משהתכוונתי, ואז התכווצתי כשזה הדהד לאורך המסדרון הרחב והחלול.
לא קיללתי לעיתים קרובות אבל באותו רגע הייתה לי הרגשה שזה מוצדק לגמרי, וגם די משחרר. אפילו בעולם האקדמיה העשיר במילים, לפעמים רק המילה "פאק" יכולה לתאר את המצב.
העמסתי את הניירות על זרועותיי, נענעתי בראשי וקמתי, ובאמצע כל זה המשקפיים המחורבנים שלי נפלו לי לגמרי מהפנים ונפלו ברעש על הרצפה.
נאנחתי בתבוסה והחלטתי שבאמת לא הייתי צריכה לטרוח לצאת מהמיטה הבוקר.
פרץ צחוק קצר נשמע מאחוריי והקפיץ אותי, ויד חמימה תפסה בחלק העליון של זרועי, סובבה אותי והחליקה את המשקפיים בחזרה על פניי.
מצמצתי שוב ושוב, וכשהראייה שלי הסתדרה ראיתי מולי חזה רחב מכוסה בחולצה אדומה כהה וחסרת שרוולים, ועליה כתוב בלבן קרימזון טייד פוטבול.
"עכשיו את רואה?"
הרמתי את המבט לכיוון הקול בעל המבטא הדרומי העמוק, וראיתי מולי בן אלבמה שזוף אורגינלי – שיער בלונדיני כהה שצנח עד לקו הלסת, עיניים חומות כהות עמוקות ממוסגרות בריסים שחורים ארוכים, והוא גם התנשא מעליי, אולי מטר תשעים ושניים מול המטר שישים ושבעה שלי.
הנשימה שלי נעצרה מייד.
הוא היה מהמם.
מהמם בטירוף.
התנערתי מהבהייה, חטפתי את הניירות מידיו וניסיתי לעקוף אותו כי הייתי חייבת להסתלק ולהחזיר לעצמי איזו מראית עין של נינוחות, או אולי כבוד, שנראה שאיבדתי לגמרי בשעתיים האחרונות.
מר קרימזון טייד פוטבול תפס את פרק כף היד שלי כשעברתי, ושאל, "היי, את בסדר?"
ניסיתי להירגע ולא להיות גסת רוח – בסך הכול, הוא עזר לי – אבל העצבים שלי כבר היו גמורים והמגע של ידו הקשה והמחוספסת על העור שלי רק החמיר את המצב.
החלטתי לייחס את התגובה הבלתי שגרתית הזאת להתייבשות, או למקרה חמור של טוגאפוביה.
בכתפיים שמוטות, עניתי, "אני בסדר."
"את בטוחה?"
פלטתי נשיפה ארוכה, הסתכלתי בעיני השוקולד המקסימות שלו וקלטתי את הגרגירים השחורים שהקיפו לו את הקשתית. "היה לך פעם יום כזה, כשהכול פשוט הופך לסיוט מחורבן לחלוטין?" הדגשתי את שלוש המילים האחרונות ומשכתי אותן.
הוא נאנח בקולי קולות ועל פניו עלתה הבעת שעשוע – שפתיו המלאות השתרבבו בחיוך עקום והאף הקצת מעוקם שלו התכווץ עם אותה תנועה. "האמת שגם עליי עובר כרגע יום כזה."
"אז זאת לא רק אני." לא יכולתי שלא לחייך אליו חיוך מסויג. הידקתי את האחיזה שלי בערמת הניירות, ואמרתי, "תודה שעצרת לעזור לי. זה היה נחמד מאוד מצידך."
זרועות שריריות בצבע ברונזה השתלבו על החזה הענק שלו, וניכר בהחלט שהוא משועשע מהמתיחות שלי. "נחמד? בדרך כלל לא אומרים עליי דברים כאלה."
ובמילים אלה הוא התרחק, והשאיר אותי לבד במסדרון הרחב.
פניתי כדי להיכנס לכיתה, ואז הוא הסתכל בי מעבר לכתפו, והכריז בקול צרוד, "אני רום."
"מולי," אמרתי במהירות. שיניו של רום עברו על שפתו התחתונה, והוא הנהן לאט וסקר אותי מכף רגל ועד ראש בהתעמקות חריגה.
ואז בלי לומר מילה נוספת, הוא נכנס לכיתת הפילוסופיה.
נתתי לעצמי עוד רגע כדי להתאושש, ואחריו דחפתי בכתפי את הדלת ונכנסתי אל הכיתה, שבה כמה זוגות עיניים התמקדו בי בתנועה אוטומטית. נכנסתי עוד פנימה, והרגשתי קצת כמו ברידג'ט ג'ונס עם הכניסה הזוועתית שלי.
פרופסור רוס נעצה בי מבט קשוח ועיוויתי את פניי כשניגשתי לשולחנה, הנחתי עליו את הסילבוסים של הקורס ופכרתי את אצבעותיי במבוכה מובהקת. היא נופפה לי לבוא ולעמוד לצידה. עשיתי כבקשתה והרמתי את ראשי אל הכיתה, שצפתה כולה בחדשה הבריטית שעושה מעצמה צחוק גמור.
הפרופסור הצביעה עליי, דיברה במבטא האנגלי המלכותי המפונפן שלה ונראתה כמו מנהלת קשישה של בית ספר לנימוסים והליכות בחליפת הטוויד החומה שלה, עם שיער אפור אסוף בתסרוקת מהודקת, ומשקפיים זעירים בחצי מסגרת. "אני רוצה להציג בפניכם את מולי. היא, כמוני, מגיעה מאנגליה, והיא הסכימה להשלים את לימודי התואר השני שלה בקולג' הנפלא הזה ולהמשיך בתפקידה הכפול כעוזרת המחקר שלי למאמר שאני כותבת עכשיו לביטאון אקדמי, וכעוזרת ההוראה שלי לכיתה הזאת.
אני מכירה את מולי כבר כמה שנים, ולא יכולתי לחשוב על מועמדת טובה יותר לחוות איתי את שנת השבתון הזאת בארצות הברית. כפי שכולכם תגלו בקרוב, היא באמת גברת צעירה יוצאת מן הכלל.
הפרופסור זזה הצידה, וסימנה לי לפנות אל הכיתה בנפנוף של ידה. "מולי, למה שלא תגידי כמה מילים לחברייך החדשים לכיתה?"
נשמתי עמוק וצעדתי אל הקתדרה, כשאני מרימה בזהירות את עיניי. "היי, כולם. כמו שאמרה פרופסור רוס, עברתי לאלבמה מאנגליה כדי להשלים את התואר השני שלי בפילוסופיה, בכוונה להתחיל את הדוקטורט בשנה הבאה בדרך אל המטרה הסופית שלי, להיות מרצה באוניברסיטה." עיניי סרקו את השורות. היו בערך שלושים איש בסך הכול באולם ההרצאות הקטן.
"אהבתי פילוסופיה דתית כל חיי, ואני שמחה להיות כאן ולעזור לפרופסור רוס בהרצאות ובסמינרים ולנסות להפוך את עולם הפילוסופיה הנפלא לקצת יותר מעניין! אשמח לענות על כל שאלה בקשר –"
"לי יש שאלה."
עקבתי אחרי צליל הקול שקטע אותי וזה הוביל אותי לג'ינג'ית מהמסדרון... שישבה ממש ליד רום.
"למה לעזאזל שתרצי להיות מרצה לפילוסופיה? את לא חושבת שזה קצת בזבוז של החיים שלך?"
הייתי רגילה לשאלה הזאת.
"למה לא פילוסופיה? אפשר לפקפק בכל דבר בחיים, בעולם – למה, איך, איך זה יכול להיות? מבחינתי מסתרי החיים והיקום מעוררים השראה, וכמות השאלות שאין עליהן תשובה מהממת אותי, ואני אוהבת מאוד להתקדם במסלול האקדמי המקובל בעקבות מלומדים מהעת העתיקה והחדשה."
היא פלטה צהלת צחוק. "בת כמה את, מותק?"
"אמ... עשרים." הסתכלתי בעצבנות בחדר, וראיתי הרבה עיניים פעורות לרווחה נעוצות בי.
"עשרים! ואת כבר בתואר שני?"
"טוב, כן. התחלתי ללמוד באוניברסיטה שנה לפני הגיל המקובל. סיימתי את התיכון מוקדם."
"לעזאזל, אחותי, את צריכה להפסיק להיות כזאת רצינית ברמות וללמוד לחיות קצת. החיים זה לא רק לימודים. זה ליהנות. תשתחררי קצת, לעזאזל!" היא נענעה בראשה בפליאה, והשיער הארוך שלה קפץ באופן מושלם עם התנועה. "אני בחיים לא אבין בחורות כמוך."
כמה סטודנטים זזו באי-נוחות בכיסאותיהם לשמע ההערות הכנות שלה. הג'ינג'ית נראתה מרוצה מעצמה. אני בטוחה שהיא חשבה שהניסיון השני שלה לקרוע אותי לגזרים עבד.
"בחורות כמוני?" חקרתי, בקול כמעט חסר רגש.
שורות שיניים לבנות כפנינה ויקרות למראה סנוורו אותי כשהיא חייכה חיוך מרושע. "תולעי ספרים, חנוניות... שרוצות להיות מרצות!"
צמצמתי עיניים, התאמצתי לשמור על גישה מקצועית ואחזתי בכוח את שולי הדוכן בתגובה לנימת הקול הדוחה שלה, אבל אחרי שנייה החלטתי שהמקצוענות יכולה ללכת לעזאזל. התכוונתי להחזיר לה. היה לי יום מחורבן עד עכשיו – הלילה יהיה גרוע יותר – אז החלטתי שאם כבר, אני יכולה להתמסר לזה לחלוטין ולהפוך אותו ליום מהגיהינום.
"למידה וידע, לדעתי, הם שנותנים לאדם כוח, לא כסף או מעמד או איזה בגדי מעצבים את לובשת," אמרתי ברוגע.
"באמת? את באמת חושבת ככה?"
"בוודאי שאני חושבת ככה. לפתוח את הראש לאפשרויות לא מוכרות ולמידה על תרבויות אחרות – איך הן מתפקדות, במה הן מאמינות – הם מה שמעניק לאנשים הבנה שלמה יותר של המצב האנושי. פילוסופיה נותנת תשובות למגוון שאלות. לדוגמה, למה יש אנשים שפשוט חיים את חייהם בקלילות, בלי שום חמלה כלפי אחרים? ולמה אחרים – בני אדם טובים, אכפתיים, כנים – חוטפים מכה אחרי מכה אבל איכשהו מוצאים בתוכם את הכוח להמשיך הלאה? את לא חושבת שאם יותר אנשים היו מקדישים מחשבה ואכפתיות לבעיות של המין האנושי, העולם היה מקום טוב יותר?"
הבחורה הזיזה את שערה מצד לצד בעצבנות, בלי לענות לשאלה שלי, ושפתיה בשפתון הכהה התהדקו כשבהתה בי ברוגז.
"בגלל זה אני לומדת במקום להשתכר כל לילה. העולם ראוי שיהיו בו אנשים שחושבים על אחרים לפני עצמם, ששואפים להיות פחות אנוכיים וחסרי אכפתיות." נעצתי בה את המבט והכרזתי בנימה ידידותית מזויפת, "אני מקווה שזה קצת הבהיר לך למה אני רוצה להיות מרצה. זאת אני, ואני גאה בזה מאוד."
"פאק! היא הראתה לך מה זה, שלי! היא עשתה לך בית ספר!" מלמל קול גברי מחוספס, וגרם ליתר הכיתה לשבור את הדממה הכבדה בצחוק. הראש שלי הסתחרר כשהבנתי שזה הגיע מרום, שישב שקוע בכיסא שלו, רגליים למעלה, וצחק עכשיו לעצמו בזמן ששאר הכיתה הצטרפה אליו. תחושת סיפוק עמוקה התנחלה בבטן שלי.
פיה של שלי נפער והיא סיימה את השיחה בפתאומיות באמירה מזלזלת של "מה שתגידי! שיהיה לך בהצלחה בניסיון להשתלב כאן עם הגישה הזאת!"
פרופסור רוס טפחה לי על הכתף ולחשה לי באוזן שאחלק בזריזות את הסילבוסים של הקורס לפני שהשיעור נגמר. יכולתי לראות שההתנהגות שלי הכעיסה אותה.
לקחתי מהר את הניירות משולחן העץ והתחלתי לחלק אותם לאורך שורות הסטודנטים, בזמן שהפרופסור הסבירה איך יינתנו הציונים ואת הכללים והדרישות בשיעורים שלה.
כשהגעתי לשורת המושבים האחרונה, הבחנתי ברום בוהה ישר אליי וניצוץ בלתי מוסבר בעיניו. הוא הרכין את ראשו בברכה בלסת קפוצה. שלחתי הבזק מהיר של חיוך.
שלי זזה קרוב יותר אליו, ולא הורידה את עיניה מעיניי לרגע. תנוחת הגוף שלה – רגליים מקופלות, נוגעות בשלו, החזה השופע שלה מתחכך בזרועו – הבהירה שבינה לבין רום שוררים יחסים ידידותיים מאוד.
התקרבתי כדי למסור את הדף האחרון לשלי כשהיא צפצפה, "נעליים יפות, מולי. לכל המרצות לפילוסופיה לעתיד יש כזה טעם מדהים באופנה?" סטודנטים גיחכו על חשבוני.
הצצתי מטה אל הקרוקס דלות התקציב שלי, סקרתי את סנדלי הרצועות המוזהבים שלה, שהיו יקרים ללא ספק, ונאנחתי בעצב דרך אפי.
רום דחף מייד את הרגל שלה מירכו ופלט, "תפסיקי, של. למה את כזאת כלבה מחורבנת כל הזמן?" ההערה שלו הצליחה להשתיק את כל הכיתה, וכולם הפסיקו לגחך על המבוכה שלי והתכווצו בפחד בכיסאותיהם בתגובה לגישה הלוחמנית שלו, כדי שלא יפנה גם נגדם.
שלי שילבה את ידיה בזעף.
רום התעלם מהגישה הדפוקה שלה, הרים את עיניו בחזרה אליי והחווה בסנטרו. "את באמת מאמינה במה שאמרת עכשיו?"
"באיזה חלק?"
הוא נע בחוסר נוחות בכיסא שלו, ואצבעותיו סירקו בגסות את השיער הבלונדיני המבולגן שלו. "על זה שהחיים לא הוגנים. על זה שפילוסופיה מציגה תשובות ללמה אנשים מסוימים אוכלים חרא ואחרים לא."
"חד משמעית," אמרתי בוודאות מוחלטת.
הוא הנהן באיטיות ועיקם את שפתו התחתונה, וכמעט נראה מתרשם.
פניתי משם בהליכה מהירה וצנחתי אל הכיסא שמאחורי שולחן עוזרת ההוראה, בצד החדר. הרכנתי את הראש בזמן שהתלמידים יצאו מהכיתה.
"מולי."
הרמתי את ראשי וראיתי את הפרופסור עומדת מולי, הבעת גינוי על פניה המקומטות. "את רוצה להסביר מה בדיוק קרה עכשיו? זה היה ממש לא מתאים לך."
"סוזי –"
"אמ, פרופסור רוס כשאנחנו בכיתה, מולי. מה קרה לך?"
עשיתי פרצוף ואמרתי, "מצטערת. המחשבות שלי ממש מפוזרות עכשיו."
"לא ענית על השאלה שלי."
כשפגשתי במבטה הנוקשה ראיתי בעיניה הזקנות לא רק אכזבה מחוסר המקצועיות שלי, אלא גם זיק של דאגה.
נאנחתי. "פשוט עובר עליי יום רע. זה הכול. זה לא יקרה שוב."
סוזי שמטה את ידיה, והנזיפה שלה בנוגע להתנהגות שלי נשכחה. "אל תיתני לאנשים כמו הגברת הצעירה הזו להשפיע עלייך. אף פעם אל תתנצלי על מי שאת."
חיוך התפשט על פניי. "תודה לך, פרופסור. למדתי את הלקח. היא פשוט... אני לא יודעת... הצליחה לעצבן אותי מאיזושהי סיבה."
"ראיתי את זה. אבל בפעם הבאה תחסמי את זה. פשוט תתעלמי."
הנהנתי בהסכמה.
"עכשיו, מה דעתך לקחת את עצמך הביתה?"
"תודה, פרופסור." הרמתי את ילקוט העור החום שלי ממשענת הכיסא ויצאתי מהכיתה.
רום היה במסדרון כשזרועותיה של בלונדינית רזה כרוכות סביב צווארו, החזה שלה שטוח כנגד חולצת הפוטבול האדומה שלו והוא מנסה להרחיק אותה בהבעת רוגז על פניו.
קפאתי במקום, נבוכה לגמרי מהמצב הזה.
"אבל... אבל... למה לא? אתה אף פעם לא אומר לי לא!" ייללה הבלונדינית. היא שחררה באי-רצון את הצוואר של רום, שילבה ידיים ורקעה במחאה ברגלה הנעולה בסנדל פלטפורמה.
"דברים משתנים," ציין רום בתקיפות ודחף אותה הרחק ממנו.
"משתנים? אתה? ממתי?"
"מהרגע הפאקינג הזה! אני לא צריך אותך יותר."
הבלונדינית הסתלקה משם בזעקת זעם ורום העביר את כף ידו במורד פניו, נראה מוטרד מאוד והצמיד את מצחו אל הקיר בייאוש.
ניצלתי את העובדה שגבו היה מופנה אל המסדרון ומיהרתי לעבור על פניו בדממה, ראשי מורכן בנחישות, ונשמתי שוב רק כשהצלחתי לחמוק בהצלחה בלי שיבחין בי.
כשעברתי בדלתות אל יום הקיץ הבהיר, הרגשתי בניגוד לרצוני קצת מאוכזבת מכך שרום היה בבירור אחד מאלה – שחקן... שובר לבבות... ילד רע טיפוסי, בכל פרט ופרט.
עם מראה כזה, זה לא היה מפתיע.
 
אין כמו הבית 2 - אין כמו רום
 
פרולוג
 
 
טסקלוסה, אלבמה
ההווה...
רצתי במסדרונות בית החולים, מתנשם בכבדות, והלב שלי דפק לי בחזה.
חמש שיחות שלא נענו. היו לי חמש שיחות מזוינות שלא נענו. משהו קרה למול, ואלוהים, הייתה לי בחילה כשחשבתי על מה שאמרתי בפעם האחרונה שדיברנו. כולם אומרים תמיד שאסור לסיים ויכוחים בצורה מכוערת רק למקרה שאחד מכם לא יחזור. אנשים אף פעם לא מקשיבים לזה, אבל כרגע, המחשבה שלעולם לא אראה שוב את הבחורה שלי כמעט גרמה לי לקרוע את עצמי לגזרים מרוב חרטה.
רגליי כשלו כשהאצתי בדרכי מסדרון אחר מסדרון, וחרדה מוחלטת לא אפשרה לי לנשום. מה אם משהו רע קרה? מה אם הניתוח לא הצליח בסוף? מה אם משהו השתבש אחרי שרבנו? ואני השארתי אותה לגמרי לבד, התעצבנתי על הדיכאון שלה ועזבתי אותה פאקינג לבד, לבד עם המחשבות האפלות שלה.
ויתרתי על המעלית העמוסה ועליתי במדרגות שתיים-שתיים כל הדרך עד לקומה הרביעית, ממש פרצתי דרך דלת הכניסה למחלקה, ורצתי אל החדר של מול. חלפתי על פני תחנת האחיות בלי לעצור ושמעתי שקוראים בשם שלי, אבל התעלמתי מזה כדי להגיע לבחורה שלי, כדי להגיע למול שלי, כדי לראות בעיניים שלי שהיא בסדר.
הדלת לחדר שלה הייתה סגורה אז דפקתי על הידית. הדלת נפתחה לרווחה, והעץ התנגש בקיר. הדם קפא לי בוורידים כשבהיתי בחדר הריק: מצעים נקיים על המיטה, הרצפה מסריחה מליזול והתיק הארוז שלה חסר.
הידיים שלי התחילו לרעוד ונדמה שהלב שלי עצר.
לא! לא, לא, לא, לא... לא יכול להיות שהיא...
מעדתי לאחור ברגליים רועדות, הגב שלי פגע במשקוף הדלת ויכולתי להרגיש את הרגליים שלי נכנעות ואת התחת שלי פוגע ברצפה שנייה אחר כך בחבטה עמומה.
"רומיאו?" הצלחתי לשמוע קול לידי, מנסה לתפוס את תשומת ליבי, אבל לא הצלחתי להתמקד. הכול היה מעורפל, נוקשה.
יד לחצה בחוזקה על הזרוע שלי וניערה אותי מהטשטוש שלי.
"רומיאו?"
לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לדבר.
"מר פרינס!"
הרמתי מבט וראיתי את מארני, האחות של מולי, עומדת מעליי ובוהה בי בדאגה.
"איפה –" כחכחתי בגרון הסתום שלי. "איפה היא? מה קרה?"
פניה של מארני החווירו לגמרי. "אוי, לא, חומד! אתה חושב...? לא, לא! מולי בסדר. היא בסדר."
הלב שלי חזר לחיים לשמע המילים שלה. "מה?" לחשתי, כי הייתי חייב לשמוע אותה שוב.
"מולי בסדר, אבל..." העיניים שלה התרככו ועצב כיסה אותן.
"אבל מה?" דרשתי, וקמתי על הרגליים. הלסת שלה התחילה לנקוש בעצבנות. "ג׳יזס, מארני! אבל מה?" נבחתי בקול רם יותר.
"לפני כמה שעות, אימא שלך קפצה לבקר את גברת שייקספיר."
הלב שלי צנח וזעם בלתי נשלט התנחשל בתוכי. "מה היא עשתה?" שאלתי. מארני פסעה לאחור בפחד.
לעזאזל.
נסוגותי לאחור באגרופים קפוצים. "מה הכלבה הזאת עשתה?"
"היא... היא התקיפה אותה, הכתה אותה... היא נעצרה, רומיאו. מולי נאלצה לתת הצהרה למשטרה."
"פאק!" הסתובבתי והכנסתי אגרוף לקיר. הטיחַ הדק נסדק תחת הלחץ, והנשימה והכעס שלי השתוללו ללא שליטה. "איפה מול עכשיו, עם השוטרים?"
מארני הסתכלה לרגע על הרצפה לפני שפגשה במבטי התזזיתי. "חומד..."
"מה?" שאלתי בקיצור. לא אהבתי את נימת הקול שלה. זה נראה כאילו היא מנסה להיות מרגיעה או משהו, מכינה אותי למכה שעומדת ליפול עליי.
היא פסעה קדימה, ידיה מושטות, מפייסת. "חומד... היא..."
נהמתי ואיבדתי סבלנות, והעברתי מבט ארוך על החדר הריק. כשעיניי נחתו על המיטה הצרה, לא יכולתי שלא לזכור את הפנים השבורות של מולי כשעזבתי מוקדם יותר הערב. זה היה כאילו היא סיימה: איתי, עם כל המצב המזוין שלנו... עם החיים.
רגע.
כששלחתי מבט אחרון ולא נראה מבעד לחלון הקטן, הכול נעשה ברור...
מבטי עף אל מבטה של מארני, והיא ממש שקעה במקומה. התנועה עצמה סיפקה לי את התשובה.
היא עזבה אותי. היא ברחה. היא פאקינג ברחה.
"אני כל-כך מצטערת, רומיאו. היא נזהרה שאף אחד לא יראה אותה עוזבת. לפני זה היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להתמודד, ואני מתארת לעצמי שהיא פשוט נשברה. בדקנו את מצלמות האבטחה. היא יצאה ישר מהדלתות הקדמיות ונכנסה למכונית." עיניה הסתכלו בי באהדה. "כל החפצים שלה היו איתה."
הלב שלי התמוטט לי בחזה. נסוגותי במסדרון בלי שום יכולת דיבור, והוצאתי את הטלפון שלי. האחיות האחרות במשמרת הסתכלו בי כשהלכתי, ועל פניהן הבעת רחמים. לחצתי על השם של מולי, אבל השיחה עברה ישר לתא הקולי, אז השארתי הודעה:
"מולי! איפה את, מותק? אני כל-כך מצטער על מה שאמרתי ועל זה שעזבתי אותך ככה. הרגע שמעתי מהאחות על אימא שלי. אלוהים, מול, הם אמרו שהיא תקפה אותך... שוב! בבקשה תגידי לי איפה את... פשוט עזבת את בית החולים בלי להגיד לאף אחד. אני לא מצליח למצוא אותך בשום מקום."
רצתי אל הדודג' שלי, והמוח שלי זמזם מרוב מאמץ לחשוב על האנשים שאני צריך להתקשר אליהם ועל המקומות שאני צריך לחפש בהם.
הייתי חייב למצוא את הבחורה שלי.
"מול! מולי!" צרחתי, וטסתי במעלה מדרגות הבית, כשאני מתעלם מהצווחות והצעקות של הבנות כשחלפתי על פני כל דלת. היא חייבת להיות כאן. איפה עוד לעזאזל היא יכולה להיות?
הסתערתי לתוך החדר שלה, ותוך רגע הכה בי גל של ייאוש. היא לא הייתה כאן. הכול היה כמו קודם לכן: המיטה קצת מקומטת במקום שבו עשינו אהבה לפני הארוחה לכבוד השיבה הביתה של הנבחרת, רשימות השיעורים שלה מפוזרות על כל השולחן הגדול – ואלוהים, הספר הזה שהיא קראה כאילו זה התנ"ך המחורבן מונח במרכז, דפים מקופלים, תוויות צבעוניות מקושקשות עם המחשבות שלה, שורה אחרי שורה של פסקאות מודגשות... ותמונת הפולרואיד הקטנה והיקרה הזאת בתור סימנייה.
זה חתך אותי בכאב שאף פעם לא הרגשתי קודם לכן. לא שמרתי עליה כמו שהבטחתי. אכזבתי אותה.
צנחתי על מיטתה כשאני נאבק בדחף להישבר, בהיתי בירח הכסוף מבעד לווילונות הלבנים שלה ושאלתי בקול רם את החדר הגדול והריק, "לאן לעזאזל הלכת, מותק?"
שתי תמונות על שולחן הלילה שלה תפסו לי את העין. שתי התמונות היחידות שהיו לצד המיטה שלה – לעזאזל, התמונות היחידות בכל החדר שלה. אחת מהשתיים הייתה של שנינו מתנשקים לפני אחד המשחקים שלי, כשהיא לבושה בחולצת הטייד שלי, רגליה כרוכות סביב מותניי, הזרועות שלה אוחזות לי את הצוואר והיא מחייכת בשמחה על השפתיים שלי. התמונה השנייה הראתה את מול כילדה, עם סבתא שלה באנגליה. לא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן כשהרמתי את תמונת הילדה הקטנטנה עם השיער הפרוע, הנמשים והפאקינג משקפיים הכי גדולים שראיתי בחיים שלי. אבל החיוך הזה הפך מייד לעולם שלם של כאב. היא נעלמה. היא פאקינג הפרה את ההבטחה שלה ועזבה אותי. בלי בחורה, בלי שיישאר לי אפילו אדם אחד שהוא שלי. היא עברה כל-כך הרבה, וכשהחרא צף אל פני השטח היא חתכה וברחה.
ליטפתי באגודל את הפנים המחייכות, החמודות, בנות החמש האלה, ודמעה זלגה לי על הלחי והתנפצה על הזכוכית. לא ידעתי מה לעשות בלעדיה. היא הפכה לכל החיים המזוינים שלי. בקושי יכולתי להיזכר בימים שהיא לא הייתה לצידי, אוהבת אותי ונותנת לי את מה שאני צריך. ג’יזס, זה היה ככה מאז היום שהיא פשוטו כמשמעו נכנסה בריצה לתוך חיי, סילקה מהדרך את כל החרא שלי וגנבה לי את הלב המת המזוין שלי.
דלת חדר השינה נפתחה ואלי, בת הדודה שלי ואחת מהחברות הכי טובות של מולי, התגנבה אל תוך החדר החשוך. "היי, רום," היא אמרה, קולה רך ועצור. לא הסתכלתי בה בחזרה – לא יכולתי – ובסופו של דבר היא התיישבה לידי בלי להוציא מילה.
עדיין בהיתי בתמונה כשאלי הושיטה יד ולקחה אותה מידיי. "היא באמת יוצאת מן הכלל, הא?" היא אמרה בחיוך עצוב.
פלטתי נשימה מאומצת והנהנתי, לקחתי ממנה בחזרה את התמונה והרגשתי גוש סותם לי את הגרון.
אלי נאנחה ותפסה בידי בחוזקה. "היא ברחה?"
השתיקה שלי ענתה לה וראשי צנח קדימה בדיכאון. "מה לעזאזל אני אמור לעשות בלעדיה, אל?"
"היא תחזור. אני בטוחה. פשוט היו לה הרבה דברים להתמודד איתם. לעזאזל, אני בטוחה שהיא בחיים לא תיארה לעצמה שאנשים כמו ההורים שלך קיימים בכלל, אפילו בלי שהיא תהיה בעצמה בצד שאוכל את החרא שלהם. רוב האנשים לא מאמינים שמישהו מסוגל בכלל לאכזריות כזו. אנחנו פשוט כבר יודעים שדברים כאלה קיימים, זה הכול."
"אני לא יכול לעשות את זה בלעדיה. אני פאקינג לא יכול לחיות כשהיא לא לידי." הסתכלתי סוף-סוף באלי, שעיניה החומות צפו בי בחוסר אונים. "אני אוהב את האדם שאני איתה, את האדם שהפכתי להיות בגללה. שנאתי את האדם שהייתי קודם."
"היא תחזור," היא אמרה שוב, הפעם ביתר תקיפות.
לא הייתי כל-כך בטוח.
"אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על היום שנפגשנו. זה ממשיך לרוץ לי בראש שוב ושוב."
אלי צחקה והניחה את ראשה על הכתף שלי. "גם אני זוכרת את זה."
"תמיד היה בה משהו מיוחד, את יודעת? משהו שרציתי, שהייתי צריך. אפילו אז. ידעתי שהיא תבין אותי אם רק אתן לה. יכולתי לראות בה משהו מיוחד, והיא ראתה את זה בי."
"אז תיאחז בזה, כי גם מולס הרגישה את זה. בוודאות. והיא עדיין מרגישה את זה. היא פשוט מטושטשת מרוב אבל. תחשוב על כל מה ששניכם עברתם. היא לא תעזוב אותך לנצח אחרי זה. נועדתם להיות ביחד."
נשכבתי לאחור על המיטה הלא מסודרת ובהיתי בתקרה, ונתתי לכעס שקבור בתוכי להתפרץ לחופשי, ונהמתי "פאק!" בקולי קולות.
ידיי התהדקו וסדקו את הזכוכית במסגרת התמונה, אבל התעלמתי מהכאב החותך בכף היד, כי הייתי עסוק מדי בלנקות את הפנים היפות בנות החמש של מולי, שנמרחו עכשיו בדם שלי.
"ג’יזס, שייקספיר," אמרתי בקול צרוד, מהופנט על-ידי עיני הקרמל ההן. "לאן הלכת לעזאזל?"
"רום?" אמרה אלי בשקט.
"מה?"
"אתה נעשה כועס שוב." היא השתתקה לרגע ארוך. "אני לא רוצה שתחזור לשם. היית במצב הרבה יותר טוב לאחרונה."
שאפתי אוויר בנשימה כואבת ומגומגמת ואמרתי, "בגללה. הייתי במצב יותר טוב בגללה."
"אז ספר לי על זה. ספר לי איך שניכם התאהבתם. אני יודעת קצת, אבל לא את כל הסיפור. דבר איתי."
התיישבתי לאט והסתכלתי לבת הדודה המודאגת שלי בעיניים. "אני לא בטוח שאני יכול, אל. הכול כל-כך טרי."
אלי ליטפה את גבי ביד מרגיעה. "זה יועיל לך. אתה צריך לזכור למה השתנית, מה הביא אתכם להיות ביחד. זה טוב לדבר. אני לא יכולה לראות אותך חוזר להיות רום שלפני מולס. זה כאילו היית קהה כל החיים, אף פעם לא נפתחת בפני אף אחד, והפגישה עם מולי פאקינג העירה אותך."
הרגשתי צריבה בחזה שלי והצצתי אל המרפסת – המרפסת שלנו – והעיניים שלי היטשטשו מההסתערות האלימה של זיכרונות שרצו לי במוח.
"נראה לי... נראה לי שהכול התחיל לפני כמה חודשים. אני זוכר את זה בכזאת בהירות. זה היה כמו סתם יום רגיל..."
 
 
1
 
 
אוניברסיטת אלבמה, טסקלוסה
לפני כמה חודשים...
הרגשתי את זה ברגע שזה יצא לי מבין הידיים. זה היה מושלם: הסיבוב היה נכון, המהירות והזווית – ללא פגם. צפיתי בנשימה עצורה בכדור שהמריא באוויר, החליק בדאייה לאורך המגרש ונחת ישר בידיו המושטות של גאווין סייל, התופס. זאת הייתה המסירה השישית שהשלמתי בכזה דיוק בשעה האחרונה, והפעם, כל הנבחרת עצרה ובהתה בי עומד קפוא, עדיין בתנוחה.
המאמן דין רץ אליי, הסתכל עליי בפרצוף מוזר וטפח בידו על הכתף שלי עד שהתכווצתי ונרתעתי לאחור. הוא לא הבחין בתגובה שלי – בתגובה שציפתה לכאב. הייתי אסיר תודה. אבא לא ירצה שיתחילו שמועות.
"רום! מה זה לעזאזל, ילד? בחיים לא ראיתי זרוע כמו שלך בכל עשרים השנים שאני מאמן! איך שאתה מעיף את הכדור הזה זה... זה... קליע שנורה מאקדח!"
פרץ של גאווה מילא את החזה שלי לשמע המחמאה, ועמדתי קצת זקוף יותר כשראיתי את כל חברי הקבוצה שלי מהנהנים בהסכמה.
הייתי טוב בפוטבול. הייתי באמת טוב במשהו.
אולי אני לא הבן המושלם, הילד שמתנהג הכי יפה בעולם, אבל זה אמר שאני לא כישלון מוחלט כמו שאימא תמיד אמרה. מצאתי משהו שאני יכול לעשות טוב, ולפי התגובה של המאמן, יותר טוב מרוב האנשים.
שרירי הפנים שלי התעוותו והרגשתי שאני מתחיל לחייך. זה היה רק חיוך קטן, אבל הוא היה שם. זה היה דבר שאף פעם, אף פעם לא עשיתי – להביע הנאה – וכשאוסטין קארילו, חבר הקבוצה והחבר הכי טוב שלי, רץ אליי ונתן לי כיף, הרשיתי לעצמי להיות שמח. רק הפעם, נתתי לעצמי להרגיש מרוצה ממי שאני: קוורטרבק, הכי טוב שהמאמן ראה בעשרים שנה.
אבל לא הייתי צריך לשמוח, כי כמובן, ברגע שהורדתי את ההגנות שלי הוא הגיע כדי לקחת ממני הכול.
הבנטלי הכסופה הגדולה עצרה ממש בצד המגרש, ואבא שלי יצא החוצה: גדול, אפל ומאיים. כל ההורים עצרו את הפטפוטים שלהם וצפו בג'וזף פרינס נועץ מבט במקום שבו עמדתי על המגרש. הוא היה לבוש בחליפה כסופה-אפורה, והקרין כוח גולמי. ההורים האחרים שמרו מרחק. האנשים בטסקלוסה ידעו שלא כדאי להתקרב אליו בלי הזמנה.
אבל המאמן דין לא קיבל את התזכיר הזה, וכשהוא ראה את אבא שלי מגיע הוא רץ אליו ומשך אותי איתו בהתרגשות. כמובן, המאמן לא ידע מה דעתו של אבא שלי על זה שאני משחק פוטבול. אף אחד לא ידע. המאמן לא ידע כמה חמור העונש שאני אקבל על זה שנתפסתי פה במגרש או על זה שהתגנבתי מהחדר שלי כדי להגיע לאימון היום, כשאני מפר לחלוטין את הוראותיו של אבי.
הראש שלי הורכן כשהתקרבנו – לא יכולתי להתמודד עם הזעם שבעיניים שלו.
"מר פרינס, אני שמח כל-כך שבאת. אני חייב להגיד, אדוני, שבחיים לא ראיתי כישרון כמו הבן שלך בכל הקריירה שלי כמאמן, והוא רק בן עשר! אני בכנות מאמין שהוא יכול להגיע רחוק מאוד." המאמן הניח את זרועו סביב הכתף שלי ולחץ. "הבן שלך ישחק עם הטייד, תזכור את המילים שלי. תוך שמונה שנים, עוד נראה אותו מוביל את אלבמה לאליפות!"
בהיתי באדמה ולא העזתי להרים את עיניי אפילו פעם אחת.
"רום, תיכנס לאוטו," הורה אבא שלי בקרירות, והלב שלי שקע כשהתנתקתי מאחיזתו של המאמן ורצתי למושב האחורי, רועד מהטמפרטורה הנמוכה מדי של העור השחור מתחת לרגליי.
חגרתי את עצמי והבטתי בגבו של אבא שלי שהתכופף לדבר עם המאמן. המאמן דין בלע רוק בתנועה ניכרת לעין, ונראה המום ממה שזה לא יהיה שאבי אמר. הוא בטח אמר לו שאני לא יכול לחזור, שאני לא יכול לבזבז את הזמן שלי על פוטבול, שיש לי חובה כבן פרינס, ופוטבול הוא לא החובה הזאת.
אבא שלי השאיר את המאמן קפוא במקום, פנה לאחור ומיהר בחזרה אל המכונית.
הוא טרק את הדלת בצד הנהג והתניע את המכונית. השארתי את הראש מורכן. ידעתי שהוא יסתכל בי במראה, עיניו החומות בוהקות בזעם, אז הצמדתי את הסנטר שלי לחזה ונמנעתי מלהסתכל לו ישר בעיניים.
"פישלת היום, רומיאו," הוא אמר ברוגע.
התכווצתי.
רומיאו. שנאתי את השם הזה. הוא תמיד גרם לבטן שלי להתמלא מתח ולנשימה שלי לצאת מהר מדי. הציפורניים שלי חפרו לי בכפות הידיים שנקפצו לאגרופים בצידי גופי. בזמן האחרון התחלתי להרגיש כועס נורא, זועם כל-כך עד שלפעמים אני צריך להתאמץ להכיל את זה. לא ידעתי איך להפסיק את זה.
"אתה חושב שזה היה חכם מצידך להתגנב החוצה ולבוא לכאן כשכבר אמרתי לך לא לעשות את זה?"
לא עניתי, פחדתי מדי, כעסתי מדי בשביל לענות.
"תענה לי!" הוא צעק, והכה בהגה בידו הגדולה.
"ל-לא, א-אדוני, זה לא היה חכם," לחשתי, וניסיתי למנוע מקולי להישבר. אם אני אבכה, הוא פשוט יצחק. זה תמיד רק החמיר את המצב. הוא אמר שזה עשה אותי חלש.
אבא שלי שנא חולשה.
"אתה רוצה שאנשים פה יפיצו שמועות שאתה טוב בפוטבול?" רציתי, אבל זו לא התשובה שהוא ציפה שאתן לו.
"לא, אדוני."
"אז מעכשיו והלאה, תעשה מה שאומרים לך! כמה פעמים אנחנו צריכים לעבור את זה? יש לי תוכניות בשביל נפט פרינס, תוכניות שאתה תצטרך ליישם. פוטבול זה לא מקובל, ילד!"
נסענו את שארית הדרך הביתה בשתיקה. כשהבנטלי עצרה בחניה, מיהרתי להיכנס לבית ולעלות במדרגות לחדר שלי, שם התכווצתי לכדור קטן על מיטתי וחיכיתי למה שידעתי שעומד לקרות עכשיו.
וזה קרה. זה היה הדבר הקבוע היחיד בחיים שלי.
אחרי כמה דקות שמעתי את המדרגות הישנות חורקות, ואחרי רגע דלת חדר השינה נפתחה ואבא שלי נכנס לחדר, בלי הז'קט והעניבה, כששרוולי החולצה הלבנה שלו מקופלים עד המרפקים. הוא תמיד היה מאופק, רגוע. בחיים לא ראיתי אותו באמת משתגע. וככל שהוא היה יותר שקט, ככה נעשיתי יותר מפוחד.
היום הוא היה שקט כמו מוות.
בלעתי זעקה כשהוא נעץ בי מבט ומתח חגורת עור שחורה ודקה בידיו. "קום, רומיאו. זה ייגמר מהר יותר אם לא תתנגד. צריך להעניש אותך על אי-ציות להוראות שלי."
נשמתי עמוק, קמתי על רגליי ונעמדתי במרכז החדר, עיניים עצומות בחוזקה, פרקי כף היד מושטים קדימה, וחיכיתי להצלפה שידעתי שעומדת להגיע. אני אסבול את הכאב. פוטבול היה מה שרציתי, ואני לא אוותר על החלום הזה, בשביל שום דבר בעולם...
פקחתי את העיניים, גופי מתוח בתגובה לזיכרון הישן שרדף את חלומותיי, הלב שלי דופק בחזה והנשימה שלי תזזיתית.
זה היה רק חלום... זה היה רק חלום, אמרתי לעצמי שוב ושוב כשהזזתי את השיער הארוך והמיוזע שלי מעיניי, נשמתי עמוק דרך האף וניסיתי בטירוף להירגע.
השעון המעורר חדר את הבהלה שלי. החפץ המחורבן ירה את הצליל המעצבן שלו בווליום גבוה עד כדי טמטום.
"אהה! קליע, תכבה את זה," גנח קול נשי.
השפלתי את המבט, חושש לגלות מי נמצאת לידי הבוקר, ועקבתי אחרי צליל הקול שלה. שם, כשהיא שוכבת על החזה החשוף שלי, הייתה... הייתה... זין, אין לי מושג. איזו כוסית רנדומלית.
הבחילה המוכרת התפשטה לי בבטן ועצמתי את עיניי בחוזקה. לעזאזל, אני צריך להפסיק עם השתייה והזיונים. זאת הייתה השנה שלי – זמן להיות רציני, בלי עוד הסחות דעת, בלי להרגיש חרא כל הזמן.
הרמתי את ראשי בזהירות ובחנתי את חומרת ההנגאובר שלי, והתכווצתי באור השמש הבוהק שזרח מבעד לחלון. ג’יזס, מה לעזאזל שתיתי אתמול בלילה?
הכוּסית רטנה שוב בתגובה לתנועה ודחפתי אותה ממני. התחת השיכור שלה התהפך על המזרון בזמן שהחלקתי מקצה המיטה ונאנחתי בגועל כשהבחנתי בקונדום המשומש שנשאר על הזין שלי. נחמד.
במבט לאחור, ניסיתי לזכור משהו... כל דבר, חלקיק מידע קטן שיגלה לי מי היא לעזאזל. לא זכרתי כלום, רק רסיסי הבזקים של מסיבה ושל זה שלקחו אותי לחדר... ואז מתיקות. זין. על הכול.
אותו חרא, יום אחר.
קמתי ומתחתי את זרועותיי. ראיתי שמלה אדומה מקומטת על רצפת העץ, הרמתי אותה וזרקתי אותה על התחת של האלמונית. "אני הולך להתקלח. תרגישי חופשי לצאת."
היא מלמלה משהו לא ברור והתעוררה בהדרגה לשמע המילים האלה. עשיתי כמו שאמרתי, והיא לבשה את השמלה הקטנה שלה, אספה את נעליה וחייכה בסיפוק כשיצאה מהחדר. "נתראה אחר כך, קליע. היה שווה לחכות. כל השמועות עליך היו נכונות."
לעזאזל, תתייחס גרוע, והיא תתלהב כל השבוע. או שתהיה הקוורטרבק הפותח בקבוצת הטייד ותעשה מה שבזין שלך. הן עדיין יבואו בריצה ויבקשו מנה שנייה. זה היה הישג לזיין את הקליע פרינס הגדול.
אחרי המקלחת לבשתי את מכנסי האימון הקצרים ואת החולצה, תפסתי את נעלי הספורט וירדתי במדרגות של בית האחווה. אוסטין וריס כבר חיכו לתחת העצלן שלי במטבח, אז לקחתי את משקפי השמש מהדלפק שבמרכזו והרכבתי אותם, ונופפתי באצבע משולשת ענקית אל אוסטין שצחק על מצבי הגרוע והעביר לי שייק חלבונים, וכולנו יצאנו החוצה.
"הכוסית הזאת שעזבה הרגע היא שלך, רום?" שאל ריס, וכמעט רץ כדי לעמוד בקצב של אוסטין ושלי כשהתקדמנו אל חדר הכושר.
עניתי במשיכת כתפיים, "היא לא שלי, אבל כל הראיות מצביעות על כך שזיינתי אותה."
"אני מקווה בשבילך ששמת עליו משהו," גער בי אוסטין.
בדיוק ככה. הדבר האחרון שאני רוצה זה שאיזו מישהי שחולמת להתחתן עם שחקן בליגה הלאומית תלכוד אותי כשתיכנס להיריון. "ראה את העניין כסגור. בחיים שלך אל תרכב בלי אוכף. הראיה עוד הייתה על הזין שלי הבוקר. אני עד כדי כך בחור עם קלאסה."
אוסטין טפח לי על הגב וצחק, וריס תקע לי מרפק בצלעות. "היא הייתה כוסית, אחי. אתה זוכר משהו מאיך שהיא הייתה? היא הייתה טובה בכלל?"
ריס. אהבתי את הילד הדפוק הזה, אבל הוא צריך לזיין יותר ולהפסיק לנסות לשים יד על השאריות שלי. ריס נראה בערך בן שתים-עשרה – שיער בלונדיני, עיניים כחולות – והייתה הרגשה שמשהו ממש לא בסדר כשהוא דיבר על לזיין בחורות. הבחור המזוין הזה היה במרחק חולצת פולו אחת מלהיות פרסומת מחורבנת של ראלף לורן.
"שום פאקינג מושג." פניתי בחזרה אל אוסטין, שגיחך אליי. "מה לעזאזל שתינו אתמול בלילה?"
"יותר כמו מה לא שתינו."
כן, זה נשמע הגיוני יותר. עכשיו אני זוכר למה פישלתי. ההורים שלי התקשרו... שוב, בקשר לאירוסים המסריחים, וישר פניתי אל התולעת המקסיקנית בתוך הטקילה. אוסטין, בתור החבר הכי טוב שלי, הצטרף אליי וגם הוא התהפך לגמרי.
"זין. המאמן יחסל אותנו. אני פאקינג מסריח מטקילה," רטנתי.
שתיתי את כל שייק החלבונים בבת אחת, והתעלמתי מריס שחייך ואמר, "לעזאזל, קליע. אני תמיד רוצה להיות אתה: תמיד עם בחורה, וכל האוניברסיטה המחורבנת עוקבת אחרי כל תנועה שלך. אבל כשהמאמן יראה אותך ככה, הוא יגרום לך להצטער שנולדת בכלל."
המזדיין הקטן בבגדים היוקרתיים צדק. המאמן הכריח אותי לשלם על זה. ביוקר. לא שותים במהלך העונה בלי לסבול מהשלכות חמורות: תרגילי התאבדות, הרמת משקולות והקפות היו העונש שנבחר לאותו יום. קבוצת הטייד עדיין עשתה שני אימונים ביום, מה שאמר שקרעתי את התחת והקאתי אחרי כל מטלה. כאב לי, הזעתי, אבל נהניתי מכל רגע. זה נתן לי הזדמנות לפרוק את הזעם שלי, להכות ולחבוט החוצה את הכעס... לעבור עוד יום מחורבן בחיים הגרועים האלה. נשארו עשרה חודשים עד שאוכל להסתלק לכל הרוחות מהאחיזה שלהם, וספרתי כל פאקינג דקה.
 
 
אין כמו הבית 3 - אין כמו הנפילה
 
 
הקדמה
 
 
רציתי לעצור לרגע לפני שאתם מתחילים עם הרומן הזה, כדי להסביר משהו על הדמות של לקסינגטון הארט, הגיבורה.
ללקסי יש בעיה שרבים סובלים, או סבלו ממנה... כולל אותי.
בבקשה, הבינו שהעובדה שסבלתי מהבעיה הזו היא לא משהו שאני מדברת עליו לעיתים קרובות, אבל אני מרגישה שעליי לתת קצת הסברים לפני שאתם צוללים אל דפי אין כמו הנפילה.
אז “נשימה עמוקה”, הנה זה מתחיל...
כשהייתי בת ארבע-עשרה פיתחתי בעיה, שלרוע המזל לקחה אותי למקום אפל מאוד בחיי. היא נשארה איתי במשך רוב שנות נעוריי ואפילו הופיעה שוב כמה פעמים, במהלך חיי הבוגרים. נפלתי שוב ושוב, אבל – למרבה המזל – בכל פעם הצלחתי להרים את עצמי בחזרה.
מה שאני מדברת עליו הוא בעיה מבוּדדת מאוד. בעיה חשאית מאוד. והיא פגעה בי בנקודת תורפה והעמיסה עליי בעיות שאיתן אני מתמודדת עד היום.
עכשיו אני יודעת שלעולם לא אחלים לחלוטין.
במשך שנים ניהלתי מאבק זועם עם הבעיה הזו, ולרוב הובסתי. פשוט לא הצלחתי להתחמק מהטפרים שלה. ולולא העידוד והתמיכה מהחברות הכי טובות שלי, מהוריי, מהמורים בבית ספר לתיאטרון ומבעלי (שהיה אז בן-זוגי), אני לא בטוחה שהייתי מחלימה יפה כמו שהחלמתי.
נאלצתי לוותר על התשוקה הכי גדולה בחיים שלי – תיאטרון מוזיקלי. פשוט ידעתי שלא אוכל לעמוד בלחץ של להיות מושלמת כל-כך. פשוט לא יכולתי להיות גם בריאה וגם לעשות את מה שאני אוהבת. זה ריסק אותי, אבל למדתי להמשיך הלאה ולקבל השראה בדרכים חדשות. למצוא את התשוקה שלי בערוצים אחרים.
ברומן הזה, זווית הראייה של לקסי והמאבקים הפנימיים שלה מבוססים במידה רבה על תהליכי המחשבה האישיים שלי ועל ההרגלים שאני חוויתי באותו זמן, הזמן האפל ביותר שלי. וזה כדי שאוכל לתת לכם, הקוראים, תיאור אמיתי וכן של חיי היומיום עם מישהו שסובל מהבעיה הספציפית הזו.
אנשים רבים חווים את העינוי הנורא הזה בדרכים מגוונות. הרומן הזה נולד פשוט מהחוויה שלי. לא כולם מתמודדים עם זה באותה צורה. אני לא פסיכולוגית ולא רופאה. אני לא מנסה לתת לכם תובנות רפואיות או מדעיות על הבעיה המחרידה הזו. הספר הזה נכתב מהניסיון שלי, ואך ורק ממנו. הבעיה של לקסי באין כמו הנפילה נכתבה ישר מהלב שלי.
לא קיבלתי בקלות את ההחלטה לכתוב על הנושא הזה. זה חלק מחיי שחלקתי עם אחרים רק לעיתים נדירות. רבים מבני משפחתי מצאו כמה חלקים ברומן הזה קשים לקריאה, כי הם סוף סוף הבינו איך זה היה עבורי אז ואיך זה עדיין עבור אנשים רבים ברחבי העולם. זה היה פרק בחיי שאני מנסה לא לעסוק בו יותר מדי. התגברתי על הבעיה הזו במידה מסוימת. ניצחתי בקרב הגדול מכול. עבור רבים, המצב שונה.
ספר זה, הרומן החמישי שלי, היה הספר הקשה והסוער ביותר מבחינה רגשית שאי פעם כתבתי, אבל הוא גם אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם. שברתי את מנעול הברזל הכבד, שחסם רגשות שניסיתי להסתיר מכל מי שאני מכירה. ותוך כדי כתיבת הדמות הנפלאה והמעורערת הזו, לקסי, התייצבתי חזיתית מול הפחדים שלי ונאבקתי בכמה שדים שעוד ארבו במעמקי ראשי. אני מרגישה חופשייה יותר, רגועה יותר איכשהו, ועל זה אני אסירת תודה.
אם הרומן הזה יעזור אפילו לאדם אחד בלבד שמתמודד עם הבעיה הזו, יעזור אפילו לאדם אחד בלבד להבין את החברים ואת בני המשפחה שאולי מתמודדים עם משהו דומה, זה הופך את כל ההיטהרות הרגשית ואת הבחינה העצמית לשווים את המאמץ.
אם אין כמו הנפילה יאיר את הנושא, זה יעשה אותי גאה מאוד.
“לו ידענו את סודותיו של האחר, איזו נחמה היינו מוצאים.”
ג’ון צ’רטון קולינס
 
זה מדבר אליי כל בוקר,
עם שחר של כל יום חדש,
שומר עליי מאוכל,
ראשי נותר במקומו ממש.
זה מוריד מעליי את נטל הכבדות,
את הכאב, דקירות הרעב,
מדריך אותי אל השלמות,
ובחופשיות אוחז במושכות בידיו.
לנצח יישאר איתי,
ופה אין לי ברירה,
חבר, אויב, מצפון שלי,
הוא אנה, זה קולה...
טילי קול
 
פרולוג
 
 
דייזי היקרה,
משקל: 44.45 ק”ג
קלוריות: 2,000
זה המכתב הראשון שלי אלייך. טוב, הרשימה הראשונה ביומן שלי, אני מתכוונת.
מאז שעזבת אותי, אני באמת לא יודעת עם מי אני יכולה לדבר, אז החלטתי להמשיך לדבר אלייך... דרך מדיית העט והנייר. במקום השיחות הליליות שלנו בטלפון על ההתקדמות שלנו ביום שחלף, אני אדבר איתך כאן. אני אגיד לך מה המשקל שלי, כמה קלוריות אכלתי... בדיוק כמו קודם.
אבל זה לא כמו קודם, נכון?
זה לא אותו דבר. הקשר לא באמת מספיק, אבל זה כל מה שיש לי... כל מה שנשאר לי ממך, דייזי, החברה הקרובה ביותר שלי.
אני יושבת כאן עכשיו מתחת לשמש הקיץ הלוהטת, ועץ אורן ענק מטיל עליי צל... ליד הקבר שלך. הקבר שלך, דייזי! איך זה הגיע למצב הזה?
אני מעבירה את היד על מצבת הגרניט היפה, הבוהקת בשחור, עוקבת באצבעותיי אחר הקווים של כתובת הזיכרון שלך:
‘היא החביאה את דמעותיה אבל חלקה את חיוכיה’
זאת היית את, דייזי, מחייכת על פני השטח אבל שבירה מדי עבור העולם הזה. אבל אף פעם לא הראית את זה, תמיד חייכת מבעד לכאב. עוטה את המסכה שלך שסיפרה לעולם שאת בסדר, אבל במשך כל אותו זמן מתת מבפנים.
אני יודעת, כי גם אני עוטה את המסכה הזאת.
תמיד היית המשענת שלי, האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו. אבל עזבת אותי כאן לבד ואני אבודה בלעדייך. אני לא יודעת מה המקום שלי בלעדייך בעולם המפחיד הזה, המלא בכאב, עם הלחץ המתמיד להיות מושלמת.
זה מעולם לא היה אמור להיות ככה. היינו אמורות לעבור את החיים האלה יחד, לשרוד ביחד. אבל בדיוק כמו הפרח שעל שמו נקראת*, פרחת למשך תקופה, אבל היית עדינה מכדי להמשיך לחיות, נבלת ומתת.
המילים האחרונות שלך אליי היו שאחיה בשביל שתינו. שאעשה מה שמפחיד אותי ואוקיר כל יום. ואני אנסה. אני מבטיחה שהשנה אני אנסה. אבל מחשבות אפלות כבר ממלאות את המוח שלי. חוסר ביטחון רודף אותי כל יום.
אני לא יודעת איך לטהר את עצמי מהמחשבות המחרידות האלה... מהמילים המחרידות שלו.
הקול חזק כל-כך בראש שלי, ורק את יכולת להבין איך זה. אני מפחדת שבלעדייך זה ינצח. אני מפחדת שבלעדייך אני אפסיד בקרב העיקש הזה. אני מפחדת שבלעדייך אני אקשיב למילים שלו ואמצא את עצמי נופלת אל ציפורני הברזל של הפחד הגדול ביותר שלי.
אוי, דייזי, כשאני יושבת כאן בבית הקברות השקט והשלו הזה, חלק ממני רוצה להיות שם איתך, בגן עדן. אני לא בטוחה שאני חזקה מספיק כדי להמשיך ככה, ואפילו עכשיו, הקול מתגרה בי ומקניט אותי ממעמקי ראשי.
את מגעילה.
כואב להסתכל עלייך, הוא אומר לי בלי להפסיק. יום ולילה, תולש אותי מהחלומות שלי ודוחק בי להיכנע.
דייזי, אני מפחדת שבלעדייך אני אפול... שוב.
* “דייזי” – באנגלית: פרח החיננית.
 
פרק 1
 
 
לקסי
אוניברסיטת אלבמה,
טסקלוסה, ארצות הברית של אמריקה
אחרי שלושה חודשים...
עשרות אלפי רגליים רקעו ביציעים, נשמעו כמו רעם אדיר באיצטדיון בריאנט-דני. ריח הדשא, ריח יום קיץ, ריח זיעה ואדרנלין עלו מהמגרש.
יום משחק. יום משחק של הקרימזון טייד מאלבמה. משחק הפתיחה המפורסם של הקרימזון טייד נגד המוקסינים מצ’טנוגה.
הלב שלי דהר, כפות הידיים שלי הזיעו. יישרתי את המדים האדומים שלי רק כדי להעסיק את ידיי הרועדות. אצבעות נקשו מול פניי, והרמתי את מבטי. זו הייתה ראש נבחרת העידוד, שלי בלייר.
“את מוכנה?” היא שאלה בבוטות. שערה האדום והארוך, המוחלק בקפידה, התנועע מעל כתפיה. כשהנהנתי והזדקפתי, גיחוך זחוח עלה על שפתיה. “כדאי שתהיי, גותית. יש שמונים אלף איש שם בחוץ היום, ואת משתתפת בפעלול התעופה.” היא רכנה קרוב יותר אליי. “אל תקלקלי את זה. את צריכה להוכיח שאת שווה את התפקיד הזה.”
גותית. שלי התייחסה בכך אל שערי השחור הגזוז באורך הסנטר, אל המייקאפ החיוור, ואל עיניי התחומות בעיפרון שחור.
“אני לא אקלקל כלום,” אמרתי מבעד לשיניים קפוצות. הנהון קצרצר – שנראה מתרשם – היה התגובה היחידה שלה לפני שהסתובבה ותפסה את מקומה בחזית הנבחרת הגדולה והמעורבת בנים ובנות שלנו.
“את תהיי בסדר, לקסי, חמודה.” אמר לייל, חבר בנבחרת העידוד שמילא תפקיד בסיס בצוות הפעלולים שלי, בעודו הודף את זרועי בשובבות.
לקח לי ארבע שנים להגיע ליום הזה. ארבע שנים להתמודד עם המחשבה להיות שוב בנבחרת. רוב הקבוצה תהתה למה ניגשתי למבחנים רק בשנה האחרונה ולא קודם לכן, אבל ברגע שהראיתי להם את קפיצת הבורג המשולש שלי, לא שאלו יותר שאלות ושיבצו אותי ישר בצוות של הקרימזון – הנבחרת הטובה ביותר, הנבחרת שעודדה בכל משחקי הפוטבול, הביתיים ומשחקי החוץ. הנבחרת שאליה כל מי שנבחנה אי פעם רצתה באמת להתקבל.
“אני מרגישה בחילה,” אמרתי ללייל. המחשבה להתייצב מול כל הסטודנטים כשרק המדים הזעירים שלי לגופי עשתה אותי חולה.
הוא העביר לי את בקבוק משקה האנרגיה הכחול שלו. “תשתי את זה, ואז תיכנסי עם הראש למשחק, אפרוחית. יוצאים למגרש בעוד שתי דקות.”
עשיתי מה שאמר ונשמתי עמוקות.
שתי דקות.
מאה ועשרים שניות.
עד שהדבר שלקראתו עבדתי במשך שנים יהפוך למציאות.
כל השיקום שלי. כל העבודה הקשה שלי הייתה בשביל זה.
הרגע הזה.
הסיכוי האחד הזה להשתלט שוב על השדים שלי.
לעמוד מול הפחד הגדול ביותר שלי.
להתייצב חזיתית מול מה שהבריח אותי למקום האפל שלי.
לכבוש את מה שכמעט הרג אותי.
התזמורת התחילה לנגן. צפיתי ממקומי במבנה המורכב שלה. התופים תופפו, ולקול תרועת החצוצרות, אל הגדול, קמע הפיל של האוניברסיטה, פילס את דרכו דרך הנבחרת ושעט אל המגרש. הכניסה הדרמטית שלו הלהיבה את הקהל אפילו יותר.
האוהדים של הטייד התפרעו.
רגליי היו כבדות כשקפצתי במקום, מתכוננת לרוץ אל המגרש. את יכולה לעשות את זה, לקס. אין יותר טריגרים מלחיצים, אמרתי לעצמי, חוזרת על המנטרה שלי במוחי.
את בטוחה לגבי זה, לקסינגטון? כולם יראו אותך. כל סיבוב, כל קפיצה, כל פעלול.
קפאתי במקום ועצמתי עיניים בחוזקה לשמע הקול המוכר שמזדחל לו אל המחשבות שלי, מנסה נואשות לכבות אותו.
אני נראית טוב, בריאה, הרגשתי את עצמי, מנסה כמיטב יכולתי לסתור את ההערות המרושעות שלו. את אתלטית מוכשרת, המעודדת הכי טובה, המתעמלת הכי טובה כאן.
הממ... אני לא חושב ככה. תראי את שלי. היא מושלמת. רזה, יפה. כל מה שאת לא.
שתוק! דרשתי בתוך מוחי בעוד אני צובטת את גשר האף שלי בין אצבעותיי. נשמתי בצורה סדירה כדי לסתור את המילים המוחצות של הקול.
את כבדה מדי בשביל להיות המעופפת בפעלול. הבסיסים יחשבו שאת שמנה מדי. הם ילגלגו עלייך, ילעגו לך... יצחקו עלייך, התגרה בי הקול.
לא! אתה טועה. אני לא אתן לך לעשות את זה! לא תנצח. אני לא אפול למלכודת שלך יותר! צרחתי בתוך ראשי, ודממה מאושרת עטפה את המוח שלי. באנחת הקלה, פתחתי שוב את העיניים. הקול נעלם. ניצחתי בקרב הזה, אבל ידעתי שהמלחמה לא נגמרה.
הסתכלתי במהירות מסביבי, ונרגעתי כשקלטתי שחלפו כנראה רק כמה שניות.
לייל עמד מולי לפתע. “את מוכנה, אפרוחית?” הוא שאל בקול הנמרץ ביותר שלו. התרגשות עצבנית עברה בי כשהנהנתי.
בשביל זה חייתי.
יום המשחק.
האווירה.
לעשות את מה שאני אוהבת.
התגעגעתי לזה.
חשקתי בזה.
רציתי את זה בחזרה.
הקהל עלה על גדותיו כששלי רצה מתוך השורה ועלתה למגרש. כפות רגליי התפתלו בציפייה דרוכה והתחלתי לרוץ, נותנת לרגליי המנוסות לשאת אותי קדימה אל אור הזרקורים, אל הבמה שלי מתחת לתאורה, ולשמש הצורבת.
ליבי התכווץ מול המחזה – שמיכת הטלאים האדומה-לבנה של הקהל, התזמורת הגדולה, נבחרת העידוד הלבנה בצד השני של המגרש, המעודדות בחולצות טייד שבקהל, המגפונים... הריגוש.
הגעתי אל קו השוליים ותפסתי את מקומי כששלי צעקה את מילות שיר הפתיחה. “קרימזון טייד, קדימה טייד, קדימה טייד,” שמונים אלף איש שרו באחדות מושלמת.
צעדי הריקוד העוצמתיים זרמו מגופי בדייקנות מושלמת, הקול שלי היה רם וברור, ותגובת הקהל דרבנה את האנרגיה שלי.
הכרוז ניגש אל המיקרופון ובקול רועם הזמין את הנבחרת. הרעש באצטדיון בריאנט-דני היה מחריש אוזניים והלב שלי דפק בקצב מושלם עם רקיעות הרגליים של האוהדים. ואז, מתוך המנהרה, פרץ ג’ימי-דון, שחקן התקפה והחבר של החברה הכי טובה שלי קאס, ואחריו אוסטין קארילו, התופס הכוכב המקועקע בכבדות.
שאר חברי הקבוצה פרצו מחוץ למנהרה כאילו הם זורמים מתוך מצודה. זו הייתה אחוות אחים. האחרון שיצא למגרש היה רום “קליע” פרינס, הקוורטרבק הכוכב של ליגת דרום-מזרח, וכל הקהל השתגע.
ואז הקהל השתתק, השחקנים נכנסו לעמדות שלהם, ושריקת הפתיחה הסתלסלה בקול.
* * *
שלוש שעות אחר כך ניצחנו. קארילו הבקיע שלושה טאצ’דאונים והטייד חטפו מהמוקסינים את הניצחון – הפתיחה המושלמת לעונה.
בתוך דקות, הקהל התחיל לצאת מהאצטדיון, ונבחרת העידוד רצה בחזרה למנהרה, שיכורה מניצחון.
השתרכתי מאחור, מתפעלת מהמראות סביבי, ואז גיליתי שנשארתי לבדי. היה מוזר לראות את האצטדיון שקט כל-כך, קצת אפוקליפטי, כמו תוצאה של איזו קטסטרופה ענקית. כוסות משקה אדומות מפלסטיק היו מפוזרות ביציעים, הדשא היה זרוע קונפטי, והצחנה הסמיכה של בירה מעופשת מילאה את האוויר הלח.
“מוזר קצת, הא?” נשמע לידי קול עם מבטא עמוק של אלבמה.
שמטתי את הפונפונים שלי בבהלה והנחתי יד על חזי. קלטתי הבזק של חולצת קרימזון, הרמתי את מבטי, מסוככת על עיניי מפני אור השמש המסנוור, ופתאום איבדתי את הנשימה.
“ס-סליחה, מה?” שאלתי בשקט, והטיתי את צווארי מעט אחורה כדי שאוכל לראות את פניו של הבחור.
צל הופיע לידי. אוסטין קארילו, התופס, מספר שמונים ושלוש.
קארילו התקרב אליי ממקומו המבודד ליד מנהרת השחקנים והיציעים. “זה. השקט שאחרי הסערה.” הוא החווה בידו אל האצטדיון הריק. “זה החלק האהוב עליי ביותר במשחק.”
עקבתי אחר תנועת ידו. “לא שלושת הטאצ’דאונים שהבקעת?”
זוויות פיו השתפלו למעלה בגיחוך סרבני. ראיתי את קארילו בקמפוס מדי פעם בשלוש השנים האחרונות, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שראיתי אותו מוציא משהו שמתקרב לחיוך. לא הייתי מופתעת. הוא היה כמוני – אפל יותר, שקט יותר, מסוגר בעצמו.
אוסטין קארילו היה הילד הרע האיטלקי של אוניברסיטת אלבמה: מטר תשעים וחמש, עור שזוף יפהפה, פירסינג בשפע, הרחבות שחורות באוזניים, קעקועים מרגל עד צוואר, שיער כהה והעיניים החומות הכי כהות בעולם.
הרגשתי איך אני מסמיקה. אם היה לי טיפוס מועדף של בנים, זה היה קארילו. אבל לא יצאתי לדייטים, וממה ששמעתי - גם הוא לא.
“לא. זה זה. השחזור של המשחק בראש שלי, יצירת זיכרונות מהמגרש הזה.”
תחושת שלווה אפפה אותי למשמע דבריו. “אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון,” עניתי בעגמומיות ושאפתי את ריח האוכל השומני, הדשא הדרוס... ניצחון.
אוסטין הביט שוב במנהרה, ובלי מילה נוספת התחיל להתרחק. הסתכלתי שוב במגרש ונאנחתי בהקלה... עשיתי את זה. ממש הצלחתי לעבור את המשחק בלי פגע.
לקול שבפנים לא היה הכוח לקלקל את זה.
“הגיע הפאקינג זמן, דרך אגב!” שמעתי פתאום. הסתכלתי מאחוריי, ישר אל קארילו.
“אתה מדבר אליי?” שאלתי בבלבול, מביטה סביבנו כדי לראות אם עוד מישהו נמצא שם.
אוסטין גיחך גיחוך אפל ושובה לב והחווה אל השיער והפנים שלי. “כן, אני מדבר אלייך. הגיע הזמן שבחורת פונפונים פה תשבור את התבנית. טוב שיש עוד פריקית משלנו בנבחרת.”
פריקית משלנו? חשבתי, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לצפות בו נעלם במלתחות. ליבי דפק בחזי, וכשהרמתי את ידי והעברתי את אצבעותיי על שערי השחור ועל השפתון, הרגשתי רפרוף בחזה שלי... פריקית משלנו...
כשראיתי את צוות הניקיון נכנס לאצטדיון, התכופפתי במהירות, תלשתי גבעול עשב מהמגרש, והרמתי אותו. זו הייתה המסורת שלי. מזכרת קטנה מכל משחק שבו אי פעם עודדתי... אבל זה יהיה הגבעול הראשון שלי זה ארבע שנים.
סמל לחיים החדשים שלי.
הרמתי את הפונפונים והתקדמתי אל המלתחות. לא יכולתי לחכות עד שאגיע הביתה ואכתוב, ואספר לדייזי הכול.