מארז חושני

פרולוג

 

30,000 דולר.

עבור מרבית האנשים בעולם מדובר בסכום כסף ריאלי להשגה באמצעות עבודה קשה.

עבור חלק מהאנשים, בני-המזל שבהם, מדובר בסכום זניח. סכום שיבזבזו על חופשה ביעד אקזוטי או על עוד שיפוץ מיותר של חדר בבית.

ויש כאלו שלא ישיגו את הסכום הזה לעולם. מובטלים, נרקומנים או סתם אנשים חסרי מעוף.

אני לא נמצאת באף אחת מהקטגוריות הללו. הייתי אמורה להשתייך לראשונה, אבל כסטודנטית לתואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת בוסטון, שמשקיעה את כל זמנה בלימודים, אין לי כרגע עבודה. אני ממש לא משתייכת לשנייה וכנראה לעולם לא אשתייך אליה, ובטח שאינני שייכת לשלישית. אני אמנם מובטלת, אבל זה מצב זמני ועד היום זה היה מבחירה. אני לא צורכת סמים ובהחלט יש לי מעוף. יש לי מאות נוסחאות בראש שמעיפות אותי לעולם של אנרגיות, אטומים, חורים שחורים ועוד המון נושאים מרגשים.

אני זקוקה נואשות ובדחיפות ל-30,000 דולר כדי להגשים את החלום שלי ולסיים את התואר בהצטיינות. יש שיאמרו שזה חלום ריאלי מאוד להגשמה, אבל נכון לעכשיו אין לי מושג קלוש כיצד להגשים אותו. דבר אחד אני יודעת, את הכסף הזה אני אשיג, ובזמן. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא – כיצד?

 

 

 

1

 

צלצול הטלפון אינו פוסק. אני מנסה להתעלם ולהתרכז בנוסחה המורכבת שעליי לפתור, אך הצליל הטורדני ממשיך כמו יתוש שהתיישב לי על העורף. מי לעזאזל להוט כל כך לשוחח איתי? למה הוא לא יכול להמתין עד שאסיים את התרגילים שלי? לבסוף אני מתייאשת ושולפת את הטלפון הנייד מתיק הגב שלי.

"אימא, מה כל כך דחוף?" אני שואלת בלי לברך אותה לשלום. "אני חייבת לסיים כמה עבודות לפני שהשיעור שלי מתחיל. אחזור אלייך אחר כך."

"אלנה, זה דחוף!" היא צועקת בצרפתית והאצבע שלי מתרחקת ממקש הניתוק.

"מה קרה?" אני שואלת בחשש. אימא שלי, אישה אלגנטית ועדינה, לעולם אינה מרימה את קולה. והיא נמנעת מלשוחח איתי בשפת אימה מאז שביקשתי זאת ממנה בתוקף לפני שלוש-עשרה שנים.

"אין לנו כלום. הוא הפסיד הכול. איבדנו את הכול," היללות שלה בוקעות מהמכשיר, ואני קמה משולחן הכתיבה שלי וצועדת לעבר החלון הקטן שבחדר השינה.

"מה זאת אומרת איבדנו את הכול?" אני שואלת בחוסר הבנה. "מי הפסיד? על מה לעזאזל את מדברת?"

"אלנה, אל תדברי אליי ככה," היא פוקדת. אני מתיישבת על קצה המיטה ומסננת התנצלות רפה כדי לרצות אותה. "אבא שלך הימר על הכול והפסיד. נשארנו בלי כלום. איבדנו את הבית, את החסכונות, את הרכב." אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומתחילה לשנן את הנוסחה האחרונה שניסיתי לפתור, בורחת אל העולם המקביל שבו יש רק נוסחאות ופתרונות ברורים. "אלנה, את מקשיבה לי?" היא שואלת, הפעם באנגלית, ואני מסרבת להיפרד מהנוסחה שרצה שוב ושוב בראשי. "אלנה," הקול שלה מתרכך, "אני יודעת שהלימודים האלו חשובים לך, אבל התשלום הראשון שהפקדנו עבורך חזר. התקשרו אליי עכשיו מהאוניברסיטה וביקשו שאסדיר את זה. לצערי אין לי דרך להסדיר את התשלום עכשיו, וגם לא בעתיד הקרוב."

"אמרת להם את זה?" אני שואלת בחרדה.

"לא," היא שומרת על טון דיבור שלֵו שמתחיל להוציא אותי מדעתי. "אמרתי שאבדוק. רציתי לשוחח איתך לפני שתביני מהם שאת לא יכולה להמשיך ללמוד שם."

אני נאנחת בהקלה. "יופי."

"יופי? אז מתי את חוזרת הביתה?" היא שואלת.

אני מציצה בדף הגדוש בנוסחאות. "כשאסיים את השנתיים שנותרו לי." אני נעמדת בהחלטיות ופוסעת חזרה לעבר השולחן.

"אלנה, אל תדברי שטויות," היא שוב נשמעת נסערת. "בשביל לסיים את התואר תצטרכי לשלם 30,000 דולר, איך תשיגי סכום כזה כשאת לומדת עשר שעות ביום?"

"מה עם השכירות של הדירה?" אני מתעלמת מהשאלה שלה ומשיבה לה בשאלה משלי.

"את השכירות שילמנו לך עד סוף השנה. אבל נוכל לבקש את הכסף חזרה אם תמצאי מישהי שתחליף אותך, זה יעזור לנו..."

"זה לא יקרה," אני קוטעת אותה. "אני נשארת כאן ומסיימת את השנתיים שנותרו לי. אשיג את הכסף."

"איך בדיוק תשיגי..."

"אימא," אני פונה אליה בצרפתית והיא משתתקת מיד, "אמרתי שאשיג את הכסף וזה בדיוק מה שאעשה. לא אתן לאף אחד ולשום דבר לעכב אותי. זה החלום שלי, גם אם מעולם לא הצלחת להבין אותו. ותודה שתמכתם בי כלכלית עד עכשיו. ברשותך, אחזור לסיים את העבודה שאני צריכה להגיש." אני מנתקת את השיחה ומתיישבת על הכיסא.

אני מחדדת את העיפרון לאט ובזהירות ומצמידה אותו אל עמוד המשבצות. המוח שלי מתנתק מהשיחה המטרידה וננעל על האותיות ועל המספרים המסודרים בשורה ישרה. כעבור חצי שעה אני מחליקה את אצבעותיי על הכתב המסולסל שלי, כל התרגילים פתורים. נותרה לי שעה להגיע לשיעור הראשון, ולא הרבה יותר מזה כדי לנסות להבין איך אוכל להרוויח 30,000 דולר ולוודא שזה לא יהיה השיעור האחרון.