מארז יופי מלוכלך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז יופי מלוכלך
הוספה למועדפים

מארז יופי מלוכלך

3.9 כוכבים (84 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

***ארבעה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
יופי מלוכלך: שקרים (1)
 
“במראה אני רואה ילדה עם עיניים כחולות סקרניות ולב פתוח לרווחה. שילוב מסוכן. להתאהב באדם שקנה אותי מעולם לא היה חלק מהעסקה. אפשר בכלל להיות נאיבית יותר מזה?“
 
 
סופי אוונס נדחקה לפינה. חייה של אחותה התאומה תלויים על בלימה וסופי תעשה כל שביכולתה להציל אותה, גם אם זה אומר למכור את בתוליה לכל המרבה במחיר. כשקולטון דרייק לוקח אותה הביתה, היא לומדת במהירות שאצל הגבר היפה והמיוסר הזה, לא כל הנראה לעין אמיתי. השהות עם קולטון מציבה בפניה אתגרים שמעולם לא צפתה וגורמת לה לרצות דברים שמעולם לא חשבה שתרצה.
 
 
פרולוג
 
הלילה אמכר למרבה במחיר. בעומדי כאן בחדר השקט, אני מנסה למצוא את קול ההיגיון הקטן שיגיד לי שאני עושה את הדבר הנכון. אני לא מצליחה למצוא אותו.
 
בן-זונה בוגדני.
 
אני פוגשת את מבטי הכחול והמעומעם במראה ומזכירה לעצמי שאני נכנסת לדבר הזה בדעה צלולה, ומתוך בחירה מלאה. זו לא בחירה שאני רוצה לעשות, ודאי שזו אינה שאיפת חיי, אבל זו בחירה שאני חייבת לעשות כדי להציל מישהי שאני אוהבת.
 
בעוד שעה אהיה שייכת למישהו, לגבר עם צרכים חולניים ופֶטִיש שכופה עליו לקנות לעצמו בת לוויה במקום לצאת עם בחורה נורמלית.
 
שאלוהים יעזור לי.
 
 
יופי מלוכלך: אהבה (2)
 
סופי
 
קולטון ואני ערכנו חוזה בינינו. הוא עמד בחלק שלו, ואני לא מילאתי את החלק שלי. לאחר מה שקרה, לא רציתי לראות שוב את קולטון לעולם. הוא שיקר לי מההתחלה והסתיר ממני דברים. עד מהרה אני מגלה שאני יכולה לנסוע חצי עולם, אבל לא באמת יכולה לברוח ממנו. כשקולטון מוצא אותי הוא מבהיר לי באופן חד משמעי שהוא לא מתכוון לוותר על המגיע לו לפי ההסכם, רק שעכשיו מעורבים פה הרבה יותר דברים מכסף והבתולים שלי. הסודות שקולטון מסתיר ממני מסכנים הכול.
 
קולטון
 
הדבר האחרון שרציתי היה לראות את סופי מסובבת לי את גבה והולכת. לאחר שהיא נעלמה הצבתי לעצמי מטרה חדשה בחיים: למצוא אותה ולגמור את הסיפור הזה פעם אחת ולתמיד. היא לא הבינה עדיין לעומק מי אני ולמה אני מסוגל, אבל אני מתכוון להבהיר לה שהיא שייכת לי וכך זה יישאר.
 
 
 
יופי מלוכלך: אהבה הוא ספר שני בדואט מאת סופרת רבי המכר של העיתון ניו יורק טיימס, וול סטריט ג’ורנל ויו. אס. איי טודיי קנדל ראיין, הוא ספר רומנטי ממכר שבו לכל דבר יש מחיר אבל מחירה של האהבה הוא היקר מכולם. קדם לו הספר יופי מלוכלך: שקרים, אשר כיכב ברשימות רבי במכר בארץ וכבש את לב הקוראים. 
 
 
יופי מלוכלך: תשוקה (3)
 
פייס דרייק אוהב סקס. הוא יודע מה לומר ומה לעשות כדי לספק את צרכיו ולא מתנצל על כך. אבל אחרי הכול, זיון סתמי עם מישהי בספסל האחורי של מכונית או בשירותים של מועדון לילה, אלה חוויות שממצות את עצמן די מהר.
 
כשהוא פוגש את קיילי סלואן, מנהלת קרן הצדקה של אחיו, קולטון, הוא נדלק לנוכח האתגר שהיא מציבה בפניו. היא סקסית, חזקה, עצמאית וקלאסית, מעמידה בצל את כל הבחורות השטחיות והסתמיות שאיתן נהג לצאת עד כה. היא לא צריכה גבר שיטפל בה, וזה רק גורם לו לרצות לטפל בה אפילו יותר.
 
קיילי אינה נותנת אמון בגברים. הבחור האחרון ששיחק עם הלב שלה השאיר אותה לבד ובהיריון. היום, בנה הוא הזכר היחיד שהיא מוכנה לפנות לו מזמנה, וסקס ללא מחויבות עם גבר מזדמן זה דבר שבכלל לא נמצא על הפרק.
 
פייס עד היום תמיד השיג כל בחורה שרצה, האם הוא יוכל לחדור את חומות ליבה של קיילי?
 
האם קיילי יכולה לבטוח בפייס, כשהוא אומר לה שימי ההתהוללות שלו נמצאים כבר מאחוריו ושהפעם הכוונות שלו רציניות? 
 
 
 יופי מלוכלך - נצח (4)
 
 זה סיפור על הבטחה אחת, תמימה לכאורה, ועל בחורה אחת שקולינס דרייק לעולם לא יצליח לשכוח.
 
קולינס דרייק שולט שליטה מלאה בכל אספקט בחייו. על פיו יישק דבר, החל בעסקים שאותם הוא מנהל וכלה בכל המתרחש מאחורי דלתיים סגורות בחדר המיטות שלו. קולינס בן השלושים נמצא בזוגיות עם טטיאנה דוגמנית העל, ובשיא ההצלחה של חייו, אך משהו חסר.
 
יום אחד, מיה מופיעה על סף דלתו ומזכירה לו הבטחה שהם הבטיחו זה לזה כשהיו רק בני עשר, ועתה אין לו ברירה אלא להתמודד איתה.
 
להבטחה זו לא צריך להיות הכוח לערער את כל יסודות עולמו כפי שהוא מכיר אותו, אבל זה בדיוק מה שקורה.
 
יופי מלוכלך: נצח מאת קנדל ריאן, סופרת רבי המכר של ה’ניו יורק טיימס’, ‘וול סטריט ג’ורנל‘ ו’יו־אס־איי טודיי’, הוא ספר רומנטי ממכר שבו אהבת אמת מתגלה כאהבה חזקה שלא נשכחת ומלבלבת גם בחלוף הזמן ועל פני המרחק. הספר יכול להיקרא כרומן יחיד. קדם לו הדואט יופי מלוכלך: שקרים ויופי מלוכלך: אהבה, סיפורם של קולטון וסופי, וכן יופי מלוכלך: תשוקה, סיפורם של פייס וקיילי.
 
סדרת יופי מלוכלך כיכבה ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וכבשה את לב הקוראים.

פרק ראשון

יופי מלוכלך: שקרים (1)
 
1
 
סופי
 
נאמר לי שרוב הסיכויים שישלמו עבורי מאתיים וחמישים אלף דולר ואולי אפילו יותר בהתחשב בעובדה שאני עדיין בתולה. הכסף הזה הוא עניין של חיים ומוות עבור אחותי שהיא גם החברה הכי טובה שלי בעולם. אוכל להכניס אותה לתוכנית טיפולים חדשנית המטפלת בסרטן השחלות בשלב מתקדם. שתינו בסך הכול בנות עשרים ואחת ובקושי הספקנו לחיות את החיים. כשהיא אובחנה כחולה בסרטן בגיל תשע עשרה ועברה כריתת רחם, הבטחתי לה שאשא עבורה את ילדהּ ביום מן הימים, הבטחה שבה אני מתכוונת לעמוד. היא עלולה למות תוך חודשים ספורים אם לא אתערב, וזו הסיבה שאני עומדת בחדר הלבשה חשוך, מורחת שכבה שלישית של מסקרה ולגופי רק זוג תחתונים.
 
גיליתי את המקום הזה לגמרי במקרה. עד לפני כמה שבועות, לא הייתי מאמינה שמקום כזה קיים בכלל. חיפשתי באינטרנט כל מיני הזדמנויות לעשות כסף, משהו, כל דבר שיעזור לי לגייס את שלוש מאות אלף הדולרים הנחוצים לנו. הוריי מתפרנסים בקושי אז אני יודעת שהכול תלוי בי. חיפושיי אחר עבודה היו פשוט בדיחה. כישוריי מתאימים בקושי למלצרות בשכר מינימום. בנקודה הזאת חיפושיי ברחבי האינטרנט הפכו מעניינים יותר וגישתי הפכה נועזת יותר.
 
הסכמתי להגיע לריאיון במועדון חשפנות מקומי. כאילו הריאיון עצמו לא היה מספיק מביך – נתבקשתי להוריד את הבגדים בפני בעל המועדון ולהראות את כישורי הריקוד שלא היו לי כמובן – הוא שאל אותי מהן ציפיות השכר שלי מהריקוד ואמרתי שלוש מאות אלף דולר בחודשים הקרובים. הוא צחק לי בפנים ואמר לי להתלבש. היה ברור לשנינו שעל בסיס כישורי הריקוד שלי, לעולם לא ארוויח סכומים כאלה, בטח ובטח לא בעיירה קטנה בצפון קליפורניה.
 
כשהוא ראה את הדמעות שהציפו את עיניי ושאל מדוע אני זקוקה לכסף, פרשתי בפניו, אדם זר לי לחלוטין, את הסיפור כולו. כשסיימתי להתלבש, הוא לקח אותי למשרדו והכריח אותי להבטיח שמה שהוא עומד לומר לי יישאר בינינו. האופן שבו זזו עיניו מצד אל צד רמז לי שמה שזה לא יהיה, זה בטח משהו לא חוקי. לא היה לי אכפת בכלל. עד אז אפילו לא עברתי ברמזור אדום, אבל הייתי מוכנה לעשות הכול, קיצוני ככל שיהיה, כדי להציל את בקה. הבטחתי לו סודיות מוחלטת. הוא שאל אותי עד כמה אני רצינית לגבי הצלת אחותי והזהיר שלא אוהַב את מה שהוא עומד לספר לי. כך למדתי על המכירה הפומבית.
 
ביל, הבעלים של מועדון החשפנות, הכניס אותי למכירה שתתקיים הלילה. הוא ארגן הכול עבור עשרה אחוז ממה שארוויח. נבדקתי אצל רופא שאישר שאני לא בהיריון, שאין לי מחלות מין ושאני אכן בתולה. ביל גם קבע לי תור במכון יופי מקומי לשעווה בכל הגוף ומייקאובר – תספורת עם תוספות ארוכות של גווני קרמל לשערי השטני, מניקור ופדיקור. העלות עבור כל אלה תוחזר ממה שארוויח כמובן. גם אם לא אמכר, אהיה חייבת להחזיר לו את ההוצאות האלה, אבל ביל בטוח שאמכר. הוא אמר שבתולות הן נדירות ושמישהי כל־כך טבעית ויפה כמוני תימכר במחיר גבוה מאד. אני רק מקווה שאצליח להישאר רגועה מספיק כדי לעבור את כל זה. בא לי להקיא ולא אכלתי כלום כל היום.
 
אני מפנה את ראשי אל הדלת לקול דפיקה קלה עליה, וראשו של ביל מציץ פנימה. ידיי עפות אל החזה שלי בניסיון להסתיר את שדיי. אין טעם לצניעות בשלב הזה וצחוק היסטרי מבעבע בגרוני. בקרוב מאד אהיה חשופה בפני חדר מלא גברים, תחת עננה של ציפייה שאתן את גופי לאחד מהם, אבל אני מנסה לשמור על תמימותי כל עוד אני יכולה. ביל מרים גבה.
 
"את מוכנה?"
 
אני מעיפה מבט אחרון אל המראה ושואפת שאיפה עמוקה כדי לייצב את עצמי. אני מביטה ברגליי. הן חטובות הודות לשעות שאני מבלה בריצה – הדבר היחיד שעוזר לי להפיג לחצים. אני ממשיכה להביט הלאה על הבטן שלי, שהיא מעט רכה יותר ממה שהייתי רוצה שתהיה ועד שדיי, שרוטטים כשאני זזה. העיניים שמחזירות לי מבט נראות קשוחות יותר הפעם. מצוין. אני צריכה להיראות קשוחה כלפי חוץ אם אני רוצה לשרוד את ששת החודשים הקרובים.
 
לא ידעתי שדברים כאלה קיימים בעולם ועכשיו אני נכנסת ממש עמוק לתוך זה. אני עושה את זה בשביל בקה, אני מזכירה לעצמי. אני שואבת פנימה כל טיפה של כוח שאני רק יכולה, מסירה את ידיי מהחזה ומהנהנת. "אני מוכנה."
 
עיניו בוחנות אותי. אני מעריכה את זה שהוא לא בוהה בי. "את נראית מעולה. טבעית מאוד. זה יעבוד לטובתך," הוא מציין תוך שהוא מוביל אותי החוצה מהאזור הבטוח של חדר ההלבשה.
 
ככל שאנחנו מתקדמים במסדרון אני מבינה למה הוא מתכוון. יש כמה נשים בטווח הגילאים שבין שנות העשרים המוקדמות עד שנות השלושים המאוחרות ונראה שכל אחת מהן אימצה את מראה החשפנית – שיער נפוח, שכבות על גבי שכבות של איפור, אודם אדום בוהק, גרביוני רשת ונעלי עקב גבוהות. כולן לובשות חוטיני. אמרו לי שפריט הלבוש היחיד שמותר לי ללבוש הוא תחתונים אז בחרתי בזוג התחתונים הצנוע ביותר שיש לי – גזרה גבוהה, צבע תכלת עם תפר תחרה. הם חמודים, נשיים ונוחים. לא חשבתי בכלל לנסות להיראות סקסית יותר. חרטה מתחילה להתהפך בבטני. מה אם אף אחד לא ירצה אותי? כל מה שעשיתי יהיה לשווא, וכאילו לא די בכך, עוד אהיה חייבת כסף לביל על המייקאובר היקר שמימן. רצפת הבטון מעבירה קור דרך כפות רגלי היחפות עד לפטמותיי הזקורות. אני שוב מניחה את ידיי מעל החזה ואוחזת בשדיי.
 
אולי אני מכוסה יותר מהנשים האחרות אבל איכשהו, אני מרגישה חשופה יותר. חשופה לחלוטין בפני כל העולם. אני לבושה כמו מי שאני, לא גרסה סקסית של עצמי המיועדת לגברים הממתינים בצידה השני של הדלת. לפתע אני לא רוצה שהם יראו את מי שאני באמת. אני רוצה להיות מפוצצת באיפור ואולי עם פאה בלונדינית ארוכה ופונפונים שתלויים מהפטמות. אני יכולה להיות כל מי שהם רוצים שאהיה. במקום, אני רק סופי וההרגשה הרבה יותר מסוכנת. אני לא יכולה לתת לבעלים החדש שלי להיכנס לי לראש. הוא אולי ירכוש את הזכויות לגוף שלי, אבל הוא לעולם לא יקבל את מי שאני באמת. אני חייבת לזכור את זה.
 
ברגע שאנחנו עוצרים על יד דלת מתכת כבדה, פניקה זורמת דרך עורקיי ואני משתנקת. רפלקס ההקאה מאיים לשלוח מיצי מרה במעלה הגרון שלי. אני נושמת נשימה עמוקה דרך האף ופותחת את הפה כדי לומר לביל ששיניתי את דעתי, כשלפתע, הוא שולח את ידו ומסובב את הידית.
 
הדלת נפתחת במהירות וחושפת חדר גדול, מואר בעמימות. האור היחיד בוקע ממנורה חשופה התלויה ישירות מעל במה קטנה במרכז החדר. גברים ישובים בכורסאות עם הפנים לבמה, פניהם מסתתרות בצללים. אני לא מסוגלת לזהות אף חלק בפניהם ואני מבינה שזו בדיוק הנקודה. הם בוודאי מבקשים להישאר עלומים בהתחשב באופיו של הערב. הכסף שהם צפויים להוציא הלילה קונה להם את הזכות לאנונימיות.
 
ביל דוחף אותי קדימה בעדינות ולוחש כמה מילות עידוד אבל פעימות הדם שאני שומעת באוזניי מבלבלות את המסר. רגליי זזות אל תוך החדר, זרועותיי מוצלבות וידיי אוחזות בחוזקה בשדיי. ניחוח עשן סיגרים תוקף את חושיי בעודי מתקדמת לכיוון הבמה. עיניי ממוקדות ברצפה ואני זזה בכיוון האור התלוי מעל הבמה. ברכיי רועדות בעודי צועדת את צעדיי האחרונים.
 
לבסוף, אני נעמדת על הבמה בפניי לכיוון קבוצה קטנה של גברים. בעיניים מושפלות, אני מבינה בזה הרגע שלעולם לא הייתי יכולה להתפשט כחשפנית מול קהל. אני בקושי מצליחה לעמוד כאן בלי שברכיי יתדפקו זו בזו. רק לזכור למשוך אוויר אל תוך ריאותיי ולשחרר אותו שוב נראה כמשימה קשה, מעבר ליכולותיי. אבל ניצוץ של נחישות קורע את דרכו בתוכי. אני כאן במטרה להציל את בקה.
 
גבר העומד בצללים בצידו השני של החדר מכחכח בגרונו. "לפניכם הבחורה התשיעית והאחרונה לערב זה. סמכו עליי כשאני אומר לכם, רבותיי, שמרנו את הטובה ביותר לסוף. היא הטהורה ביותר שתמצאו. היא מגיעה אלינו בתולה, מוכנה, מזומנה ומסכימה לחלוטין לתנאים של שישה חודשים. אם כן, מי רוצה לתת את ההצעה הראשונה?"
 
השקט נשמר במשך דקה בעודי מחכה שמשהו יקרה.
 
"תסירי את הידיים מהציצים, חמודה," אומר גבר מתוך הקהל.
 
אני מרימה את עיניי לכיוון הקול אבל ידיי נשארות במקומן. רמז לחוסר משמעת שלא ידעתי שקיים בי בכלל. אף אחד לא קנה אותי עדיין. אף הצעה לא ניתנה. אני עדיין זו השולטת בגורלי.
 
אני מעבירה את משקל גופי מצד אל צד, בעודי חשה עקצוץ שמתריע בפניי שהרגל שלי נרדמת, ומהדקת את אחיזתי בשדיי כאילו חיי תלויים בכך. ליבי פועם בקצב ואגלי זיעה קטנים צצים כמו חרוזים מתחת לזרועותיי למרות הטמפרטורה הקרירה שבחדר.
 
אני מסוגלת לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה.
 
"מאתיים." הגבר שקרא לי לחשוף את שדיי נותן את ההצעה הראשונה. אני מקווה שזה מאתיים אלף ולא רק מאתיים דולר. עד לאותו הרגע לא חשבתי שאולי הייתי צריכה לקבוע איזשהו מחיר מינימום לפני שנכנסתי לסיפור הזה. אני לא מתכוונת לשכב עם איזה זקן מוזר בשביל מאתיים דולר. אני נזכרת שביל אמר משהו על מינימום שש ספרות ונרגעת מעט.
 
"מאתיים וחמישים," אומר קול אחר. הוא נשמע צעיר יותר ומתובל במבטא ספרדי עדין.
 
"שלש מאות," נשמע קול שלישי.
 
במהרה, המחיר מטפס לחמש מאות ושבעים וחמישה ואני נהיית קצת מסוחררת מהמתרחש. אני חייבת לרדת מהבמה הזאת לפני שאתעלף או אקיא או משהו גרוע באותה המידה כמו למשל, אלך הביתה עם אחד הסוטים האלה כאן.
 
תהיי חזקה, סופ.
 
"שש מאות אלף," פולט מיודענו חובב הציצים. אני לא רוצה ללכת עם אדם שאת פיו כבר הספקתי להמרות כשסירבתי להראות את החזה שלי. עם המזל שלי, הדבר הראשון שהוא ירצה לעשות יהיה להעניש אותי על כך.
 
"מישהו חמדן במיוחד הלילה. כבר לקח אחת ועכשיו הוא רוצה את השנייה," מצחקק המנחה.
 
מסתבר שהאדון הנכבד שמעלה את המחיר שלי כבר קנה מישהי הלילה ועכשיו הוא רוצה גם אותי. אולי אני בחורה מיושנת, אבל הנחתי שבסידור כזה, אהיה השפחה היחידה. חשבתי שזו הולכת להיות חוויה סטנדרטית של גבר ואישה. לא כך דמיינתי את עצמי מאבדת את בתוליי, ויותר מכך, מעולם לא ראיתי את עצמי משתתפת באורגיה, או מה שהוא לא מתכנן. מציק לי לחשוב שהוא יכול לקנות אותנו כמו כבשים ולהכריח אותנו לעשות דברים זו לזו ולו. כל הסיפור הזה הולך ונהיה גרוע יותר ויותר.
 
אני מיישירה מבט אל מרכז החדר – אל הגבר היחיד שלא אמר מילה עד כה. הוא מעביר את קרסולו אל מעל הברך, נשען לאחור בכורסה ומסתיר לחלוטין את פניו בחסות החשכה. התנהגותו האדישה מעוררת בי משהו. יש כאן חדר שלם של גברים שרוצים את הבתולין שלי אבל משום מה, אני לא אוהבת את המחשבה שיהיה כאן מישהו שלא מעוניין. משהו לא בסדר בי? זה אולי חסר ביטחון וטיפשי אבל כשאת עומדת כמעט עירומה בחדר מלא גברים שאינך מכירה, מחשבות מוזרות מוצאות את דרכן אל תוך ראשך.
 
אף אחד לא נתן הצעה נגדית לגבר שקרא לי 'חמודה' ורצה לראות את השדיים שלי, והבטן שלי מתהפכת. הוא הציע חמש מאות שבעים וחמישה אלף דולרים – יותר ממה שאצטרך כדי לשלם עבור הטיפול הרפואי של אחותי, לתת לביל עשרה אחוזים ולהחזיר לו את מה ששילם למכון היופי. אני צריכה להרגיש תחושת הקלה. זה מה שרציתי, לא? אבל המחשבה שאצטרך לעזוב את המקום איתו ועם בחורה נוספת מעוררת בליבי תחושת מועקה.
 
"אם אין הצעות נוספות..." המנחה מתחיל.
 
אני מתחילה להרגיש קשיי נשימה. זה לא יכול להסתיים ככה.
 
"שבע מאות," אומר האדם שיושב ישירות מולי. קולו חלק ועשיר, עמוק ואיכשהו מהפנט. אני נשענת קדימה על הבהונות בניסיון לראות את פניו. כף הרגל שהניח על קרסולו מקפצת, אולי הסימן היחיד שהוא כן מוצא עניין בקרב ההצעות הזה. ליבי מדלג בתוכי, מכפיל את קצב הדפיקות בעודי מחכה לדעת מה יקרה כאן.
 
אינני מסוגלת לראות דבר מלבד נעליו בחדר, לכן אני מתמקדת בהן. הן גדולות, עשויות עור חום מבריק, ונראות יקרות. אני מניחה שהגברים בחדר הזה חייבים להיות עשירים באופן מגוחך כדי לשלם את המחירים שהם מציעים. רגלו מקפצת שוב ועיניי נורות אל המקום שבו אמורות להיות פניו, החבויות באפלה. הגבר השני נוהם משהו מתחת לשפמו, ואני מצליחה לשמוע את המילים 'יקרה מדי', ואז הוא נובח הצעה חדשה. "שבע מאות עשרים וחמישה."
 
שיט. אני לא רוצה להיות חלק מהפטיש המוזר שלו לשלישייה ואין לי שום מושג עם הגבר בעל הנעליים המבריקות יהיה טוב ממנו, אבל אני נועצת את עיניי בחלל האפל מולי, מתחננת אליו ללא מילים להעלות את הצעתו. הכוח היחיד שעדיין מצליח לגרום לי לעמוד על רגליי הוא כוח רצון.
 
"מיליון דולר," הוא אומר אחרי זמן שמרגיש כמו נצח.
 
ראשי מסתחרר ואני מרגישה חולשה. מיליון דולר? עבורי? אין מצב שאני שווה סכום כזה של כסף בתור שפחת מין. ברגע שהוא יבין כמה אני חסרת ניסיון, ולא רק בסקס, אלא בכל תחומי החיים, הוא יתחרט על שקנה אותי ואולי אפילו ינסה להחזיר אותי. ועדיין, אני עוצרת את נשימתי, מתפללת שאף אחד לא יציע הצעה נגדית גבוהה יותר. משהו בתוכי, האינטואיציה הנשים שלי אולי, אומרת לי שמתוך כל הגברים שנמצאים פה הערב, אני אמורה ללכת הביתה איתו, אבל המחשבה על ממש להעניק את גופי לאחד המפלצות האלה לשישה חודשים מפחידה אותי עד מוות.
 
אין לי על שום דבר להסתמך מלבד על בעל הנעליים השחורות, הנקיות והמבריקות, שמעביר לי איזו הילה של משהו טוב. אולי, לכל הפחות, הוא יתייחס אליי יפה. פניקה מאיימת להכניע אותי. תנשמי, סופ.
 
"היא שלך. אף כוס לא שווה כל־כך הרבה," יורק הגבר השני, נע במושבו. ריאותיי מתמלאות בחמצן וכשאני נושמת בחדות וממלאת את בית החזה באוויר.
 
"הפריט האחרון שלנו הערב במכירה, נמכר. רבותיי, תודה לכם על השתתפותכם הערב. אם תואילו לעשות את דרככם אל אזור ההסבה דרך הדלת האחורית, נסגור את אופן התשלום ותוכלו לעזוב עם הרכישות שלכם. תמצאו בלובי משקאות וגם מעט בידור על חשבון הבית, אם אתם במצב הרוח הנכון."
 
קולו של המנחה מזמזם בראשי.
 
נמכרתי.
 
גברים מתרוממים ממושביהם ואני שומעת צעדים כשהם יוצאים מהחדר. דלת נסגרת במרחק, ובחדר השקט נשארים רק אדוני החדש ואני.
 
אני רוצה לרדת מהבמה המשפילה שעליה נאלצתי לעמוד. אני רוצה את הבגדים שלי, אבל רגליי נותרות נטועות במקום כשאני מבינה, לראשונה הערב, שכל ההחלטות שלי מעתה והאלה אינן שייכות לי יותר.
 
"תצעדי קדימה," הוא מצווה. אני בולעת ויורדת מהבמה, רגליי כבדות מהעמידה הממושכת במקום אחד. אני צועדת צעדים איטיים לאורך החדר, כאילו אני מתקרבת אל חיה מסוכנת. אולי זה בדיוק מה שאני עושה. איזה מין גבר קונה אישה?
 
"לא אפגע בך," הוא מעודד אותי להתקדם ואני צועדת עוד צעק לקראתו, עוצרת בדיוק מול כיסאו. "אורות," הוא אומר אל החלל והאורות שמעל לראשינו נדלקים כולם בבת אחת. אני ממצמצת כמה פעמים לנוכח בוהק האורות המפתיע, עפעפיי מסוככים על עיניי בעודי מנסה להסתגל.
 
מבולבלת, אני ממשיכה להביט למטה, בוחנת את נעליו, שעתה נחות שתיהן על הרצפה. "תביטי בי," הוא מבקש.
 
אני מרימה את סנטרי ומביטה בגבר שיושב מולי. חליפה שחורה. חולצה לבנה מגוהצת. עניבה שחורה ודקה קשורה באופן רפוי סביב צווארו.
 
אני נושמת לאט לעומק ריאותיי ואוזרת אומץ להביט לתוך עיניו של הגבר שזה עתה שילם מיליון דולר כדי לרכוש אותי. עיניים כחולות כרקיע ממוסגרות בריסים שחורים כבדים בוהות בי בחזרה, גונבות את נשימתי מריאותיי. הוא מהמם. גבוה, בכושר, מושך. בלבול שוטף את עורקיי. מה גבר כמוהו עושה במקום כזה? הוא יכול להיכנס לכל בר באמריקה ולאסוף איזו בחורה שהוא רוצה, בלי בעיה בכלל. בטני מתהפכת כשאני מבינה, שרק גבר שיש לו טעם מסוים מאוד בסקס, ירגיש צורך לקנות אישה. הוא ירצה מישהי שתציית לו לחלוטין. הוא ירצה ממנה דברים שבחורות נורמליות לא יסכימו לעשות. אוי אלוהים, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני לא יכולה לתת למפלצת המושכת הזאת לפתות אותי אל המלכודת שלה.
 
"פשוט תנשמי," הוא אומר, מרגיע את פחדיי.
 
אני מציית כמו שפחה קטנה וטובה, פותחת את פי ונושמת בכוח.
 
"ככה," הוא אומר בטון מרגיע, ישיבתו על הכיסא גם הופכת נינוחה מעט יותר. "איך תרצי שאקרא לך?"
 
זו דרך מעניינת לנסח את השאלה. הוא לא שאל אותי מה הוא שמי. אולי הוא מניח שאתן לו שם בדוי, וייתכן בהחלט שזה מה שהייתי עושה אם הייתי מצליחה לחשוב בבהירות. במקום זה, אני לוחשת, "סופי." ברגע ששמי עוזב את שפתיי, אני מתחרטת על כך שאמרתי לו את שמי האמיתי, אבל אז אני מבינה שאני עומדת להתגורר איתו בששת החודשים הקרובים וגם ככה לא אוכל להסתיר ממנו את זהותי האמיתית לאורך זמן. יהיו לי מספיק שקרים להתמודד איתם גם ככה, עם כל השקרים שאני עומדת לספר למשפחתי ולחבריי, ואין זה חכם להכביד על עצמי עם עוד שקרים.
 
הוא מטה את ראשו וממשיך לבחון אותי. "תקראי לי דרייק," הוא אומר לבסוף. אני תוהה אם דרייק הוא שמו האמיתי.
 
כשאני מתחילה לחשוב שהוא הולך לגרום לי לעמוד פה כל הלילה, הוא מתרומם מהכיסא. כשאני רואה אותו במלוא גובהו מולי אני נבהלת. גובהי ממוצע, והוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים, לפחות. יותר ממטר ותשעים. אני נרתעת לאחור צעד אחד.
 
"בואי איתי." הוא מסתובב ופונה לעבר היציאה. אני צועדת אחריו כמו חיית מחמד צייתנית. כשאנחנו מגיעים אל דלת הפלדה שדרכה נכנסתי לאולם הזה רק לפני שלושים דקות, אני מרגישה כאילו אני יוצאת אישה אחרת לחלוטין מזו שהייתי כשנכנסתי. דרייק מסתובב לעברי לפני שהוא פותח את הדלת. "תרצי את הז'קט שלי?"
 
אני משפילה את עיניי לגופי ומביטה בתחתוניי הכחולים-חיוורים שעכשיו נראים לי ילדותיים ואל ידיי שמעולם לא עזבו את שדיי. אני מהנהנת בחולשה.
 
הוא מסיר מעל כתפיו את הז'קט, ואני רואה שהוא אפילו שרירי יותר מכפי שחשבתי. חולצתו המחויטת נצמדת לכתפיו הרחבות ולחזהו החטוב. רטט של פחד נשלח עמוק לתוך קרביי. כן, הוא מושך, אבל הוא גם חזק, וזה אומר שאין לי ממש סיכוי לגונן על עצמי במקרה שהוא ינהג בי באלימות יתרה.
 
הוא מתעלם מעיניי החוקרות את גופו ללא בושה ומניח את הז'קט על כתפיי, סוגר אותו מעל החזה שלי ומכפתר את הכפתור הראשון. חשבתי שהוא עלול לדרוש ממני להראות לו את גופי, כדי לבחון אותי בעצמו, אבל נראה שהוא מודאג מדבר אחד – לצאת מפה וכמה שיותר מהר. זה לגמרי בסדר מבחינתי.
 
ברגע שאני מכוסה בז'קט שלו, אני מניחה לידיי להחליק אל צידי גופי. מפרקיי נוקשים מעמידתי הממושכת בתנוחה אחת. אני הולכת בעקבותיו אל המסדרון. ככל שאני אסירת תודה לו על כך שנתן לי את מעילו, אסור לי להפוך את המחווה הקטנה הזאת למשהו שהיא לא. הוא פשוט לא רוצה שגברים אחרים ינעצו עיניים שבמה שהוא קנה לעצמו, ובהרבה מאוד כסף. אנחנו חולפים על פני אחרים בדרכנו ואני מקפידה לנעוץ את עיניי בנעליו של דרייק כשאני הולכת אחריו במורד המסדרון. תחושה כוזבת של ביטחון אופפת אותי.
 
 
 
יופי מלוכלך: אהבה (2)
 
סופי
 
 
"את מתכוונת לספר לי מהיכן הגיע הכסף?" בקה מביטה בי בציפייה מעל לכוס השרדונה השלישית שלה.
 
"קולטון." הודות לאלכוהול, לשוני משתחררת לפני שאני מספיקה לבלום את דבריי. "היה לי איתו הסדר מסוים."
 
"איך פגשת אותו?" בקה חוקרת אותי.
 
"תעברי לשאלה הבאה." אני אולי כבר שיכורה מהיין, אבל אין מצב שאספר לה על המכירה הפומבית. אני צריכה לשמור מעט מכבודי העצמי במצב המביך הזה.
 
עיניה לא עוזבות את עיניי והיא לוגמת עוד לגימה מהיין ונראית מהורהרת. אנחנו יושבות בבר קטן בלובי המלון שבו אנחנו מתאכסנות. כשגיליתי שקולטון למעשה נשוי ברחתי הביתה, שבורת לב והרוסה. בקה שכנעה אותי שאנחנו צריכות לבלות סוף שבוע נשי היכן שהוא. שדרגתי את הרעיון שלה והטסתי אותנו לרומא בספונטניות. אז הנה אנחנו כאן, בצד השני של העולם, וכל מה שאנחנו מדברות עליו זה בדיוק הנושא שגרם לי לרצות לברוח מלכתחילה. יופי. אני לוגמת עוד לגימה רצינית מהמשקה. אלוהים, אין להם משהו חזק יותר פה, בארץ היין?
 
"איזה סוג של סידור אפשר לעשות עם גבר, שיגרום לו פשוט לתת לך חצי מיליון דולר, סופ?" טון קולה מאשים. טוב שהיא לא יודעת על יתרת הכסף, שנחה לה בבטחה בחשבון הבנק שלי. אני יודעת שלמשפחה שלי יש שאלות רבות בנוגע למקור הכסף שבו השתמשתי לטיפולים של בקה ועד עכשיו, לא אמרתי מילה. עיניה מתרחבות והיא מניחה את ידה על פיה. "אלוהים," היא מצחקקת, "היית שפחת המין שלו או משהו?"
 
לחיי בוערות, אבל אני מנידה בראשי. "נראה לי שכדי להיחשב שפחת מין צריך לעשות סקס קודם."
 
היא עדיין מצחקקת, אז אני יודעת שאין לה מושג שהיא קלעה בול. דינג דינג. יש לנו זוכה.
 
"בואי לא נדבר על הכסף, בקה. זה לא באמת חשוב. קולטון הסכים לתת לי אותו כך שיתר הסיפור לא ממש משנה לי כי זה עוזר לך להירפא. בבקשה תניחי לנושא," אני מתחננת בפניה. מצבה הבריאותי משתפר סוף סוף ואני רוצה ליהנות מהטיול הזה – רק אנחנו. אני לא רוצה לחשוב על קולטון דרייק. זה גורם יותר מדי כאב.
 
"אם הוא חתיך כפי שתיארת, בטח התקשית לא לקרוע ממנו את הבגדים ולהתנפל עליו. אופס, סליחה, הכוס שלי נחת בטעות על הזין שלך."
 
אני מחייכת לאור שינוי הנושא. מובן שהכול סובב סביב סקס. בקה לא בתולה והיא ישירה יותר ממני בהרבה בעניין הזה. אולי ההיפך היה מצופה מאיתנו, אבל איכשהו, אני הזהירה מבין שתינו. בקה למדה לתפוס את החיים בביצים ולחיות אותם עד תום בגלל המחלה שלה. אני מקנאה בה על זה.
 
ההתנסות המינית הראשונה שלה הייתה עם בחור במרכז לטיפול בסרטן. היא הייתה אז רק בת חמש עשרה והוא היה בן שבע עשרה. היא סיפרה לי הכול לפרטי פרטים עם ניצוץ של גאווה בעיניה. שום דבר לא עצר אותה וזה היה מעורר השראה. באותו הלילה, כשעמדתי על בימת המכירה הפומבית והמתנתי להימכר, ניסיתי לזמן אליי את הכוח הפנימי שלה.
 
"סופ?" היא מחזירה אותי מהמחשבות הרחוקות שאליהן הפלגתי. "את בסדר?"
 
"אני מתגעגעת אליו," אני מודה בלחש, "מטורף, נכון?"
 
"לא מטורף. ממה ששמעתי זה נורמלי לגמרי להרגיש כך כשנפרדים ממישהו."
 
"לא נפרדתי ממנו. הוא לא היה החבר שלי. הוא נשוי, זוכרת?"
 
 סיפרתי לבקה כמעט הכול על קולטון. על שחייתי איתו, על שהתקרבנו זה לזה ועל כך שהיינו עירומים בבריכה כשאשתו חזרה הביתה יום אחד. מובן שקולטון ניסה לעצור אותי כל הדרך עד למסדרון באחוזה שלו. פתאום התחושה סביבי הייתה קרה וזרה. חיכיתי שהוא ינסה להכחיש או להסביר לי, אבל למרבה הצער הכול היה נכון. סטלה הייתה אשתו. במשך כל הזמן ששהיתי בביתו הוא היה נשוי.
 
"טכנית, כן. אבל עדיין אני חושבת שאת צריכה להשלים את יתר הסיפור. ברור שאשתו לא חיה איתו בבית. כמה זמן הם היו פרודים?"
 
אני שומטת כתפיים. "הוא לא עשה סקס שנתיים." אלא אם כן הוא שיקר לי גם לגבי זה. אני כבר לא יודעת למה להאמין.
 
"זו תקופת יובש רצינית. ואם הוא חתיך כמו שאמרת... זה לא כאילו לא היו לו הצעות, נכון?"
 
אני הייתי אחת ההצעות האלה. אני מסמיקה, מבינה שפחות או יותר הגשתי לו את עצמי על מגש של כסף והוא דחה אותי פעם אחר פעם. זה היה עלול לגרום לכל בחורה להמעיט בערכה.
 
"תקשיבי, זה בסדר להתגעגע אליו. זה בסדר לחוש בלבול." היא מושיטה את ידה במרחב שבינינו ותופסת את ידי. למרות שהיא צעירה ממני בשש דקות, בקה תמיד הייתה חכמה מעבר לגילה. העצות שלה תמיד קולעות. היא גומעת את היין שנותר בכוס. "אבל אנחנו ברומא, לעזאזל. זה טיול נשי של פעם בחיים, אז בואי נפסיק עם כל ההתבכיינות. אנחנו הולכות לעשות כיף."
 
"יש, כיף."
 
אני מרגישה כאילו הלב שלי עבר במגרסת נייר. אני מהנהנת ומחייכת בכוח. בקה צודקת. זה באמת טיול של פעם בחיים בשבילי ובשבילה. מי יודע מה העתיד צופן בחובו? אני לא יכולה לבזבז את הזמן ברחמים עצמיים. מובן שקל יותר לומר מאשר לעשות.
 
אני מתגעגעת למיטה של קולטון, לריחו, לתחושת הזיפים שלו על לחיי כשאנחנו מתנשקים. אני מתגעגעת לכל דבר בו. דווקא כשהתחלנו להתקרב, כל מה שאהבתי נתלש ממני והשאיר אותי עם בור בחזה.
 
אני דוחקת את המחשבות בתקווה שייצאו לי מהראש, גומעת את יתרת היין שבכוסי ומנסה לספוג לתוכי את האווירה הקסומה סביבנו, מייחלת לכך שהטיול הזה יהיה הסחת הדעת שלה אני זקוקה.
 
ביום למחרת, דפיקה בדלת חדר המלון מפתיעה את שתינו. בקה ואני מחליפות בינינו מבטים. אני ניגשת לפתוח את הדלת. לפחות אנחנו לבושות.
 
ברגע שהדלת נפתחת, אני מועדת לאחור ומביטה ישר אל תוך עיניים אינטנסיביות תחומות בריסים כהים וכבדים. הייתי מזהה את העיניים האלה בכל מקום.
 
"קולט..." אני ממלמלת, בהלם מוחלט מכך שהוא כאן, באיטליה.
 
"סופ..." הוא עונה בקול כבד.
 
"מ... מה אתה עושה כאן?" אני מתקשה לנשום ואני לא בטוחה למה.
 
"באתי בגללך," הוא אומר בפשטות, עיניו שורפות את עיניי.
 
כל מה שניסיתי לשכוח מוטח בפניי בבת אחת. עיניו הכחולות והעמוקות רעבות ומחפשות. קו הלסת הגברי שלו, גובהו ואפילו ריחו מעוררים בי תחושה של דה־ז'ה־וו. אני זוכרת הכול עד הפרט האחרון, כולל את העונג שהוא העניק לגוף שלי. אני מדחיקה רעד חמים.
 
"היי, בובה," פייס מחייך אליי מאחורי קולטון.
 
מה, לעזאזל? מבטי נודד בהיסוס מקולטון לפייס. אני מזכירה לעצמי לנהוג לפי כללי הנימוס המקובלים ועורכת היכרות בינו לבין בקה. אין לי מושג מה הם עושים כאן, אבל אני זזה הצידה כדי לאפשר להם להיכנס.
 
חיוך רחב עולה בפניה של בקה בזמן שהיא לוחצת את ידו של פייס וזה מזכיר לי את ההשפעה שלו על בחורות, שלה הייתי עדה מהרגע שפגשתי בו לראשונה. לחייה סמוקות ועיניה משדרות את מחשבותיה. אוי, זה ממש לא טוב.
 
"וזה בוודאי קולטון דרייק הידוע לשמצה," היא אומרת, עיניה ננעלות בעיניו של קולטון. כשאני רואה את אחותי בוחנת את גזרתו המושלמת של קולטון מכף רגל ועד ראש, החזה שלי מתכווץ ודמעות צורבות את עיניי. כעס מתחיל לבעבע בתוכי כשאני נזכרת בבגידה שלו, אבל ההלם המוחלט שבו אני שרויה מונע מפי להגיב בקול.
 
"תתעלמי ממנו. הוא הולך," אני אומרת, נזכרת שזה נגמר בינינו.
 
"אוי, אל תהיי כזו," אומר פייס, "בילינו שעות במחלקת תיירים רק כדי להגיע לכאן ולראות אותך. לפחות תזמיני אותנו פנימה ותני לי לפלרטט קצת עם אחותך." החיוך העקום שלו כובש ואני נשבעת שאני יכולה לראות את ברכיה של בקה מאבדות תחושה.
 
"טסתם במחלקת תיירים בשבילי?" אני פולטת בלי לחשוב.
 
"זו הייתה האפשרות היחידה," קולטון מסביר, "המטוס היה מלא עד אפס מקום. רציתי לעלות על הטיסה הבאה, אבל גם בה המחלקה הראשונה הייתה מלאה."
 
אני מנסה לדמיין את שני הגברים האלה, שכל אחד מהם מעל מטר ותשעים, מקופלים במושבי המטוס הצרים במשך שעות.
 
"לזה קוראים אהבה," פייס ממלמל בשקט.
 
"אתן ישנות כאן?" קולטון סוקר את החדר הקטן בקצרה.
 
נהגתי בבזבזנות בעצם היציאה לטיול הזה. לא רציתי לבזבז את כספי היקר על טיסה במחלקה ראשונה וחדר מפואר במלון. למרות שבינתיים בקה מגיבה מצוין לטיפול, אין שום ערבון שהיא לא תזדקק לעוד סבב טיפולים יקר.
 
"מה רע בחדר? לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלך?" אני מעירה, משלבת את זרועותיי.
 
הוא מקמט את מצחו. "תני לי לשדרג אתכן. אקח אתכן למקום ראוי." עיניו מוצאות שוב את עיניי.
 
איך הוא מעז? הוא לא יכול לדלג פנימה לכאן, להפריע לחופשה שלי ואז לזלזל במקום שבו אני מתאכסנת. הוא לא שולט בכל דבר. הדחף לדחוף אותו החוצה מהחדר ולטרוק את הדלת בפניו מציף אותי כמעט לגמרי. אני נושמת נשימה עמוקה בדיוק כשהוא קורא את הבעת פניי המרוגזת וצועד צעד אחד לאחור.
 
"לא משנה. כל עוד נוח לכן." הוא סורק את הסדינים, כאילו מפחד למצוא פשפשים.
 
בן זונה.
 
"כן, נוח לי." או לפחות היה לי נוח עד שהוא הגיע משום מקום וזרק אותי ואת רגשותיי אל תוך מערבולת.
 
פייס חוצה את החדר, שולף כיסא קטן שהיה חבוי מתחת לשולחן ומתיישב. מבנה גופו מגמד כמעט כל דבר בחדרון הקטן. הוא נראה תלוש ממקומו אבל בצורה טובה. "לא ידעתי שיש לך אחות. ברור שסקסיות זה עניין גנטי אצלכן." הוא קורץ לעברה של בקה.
 
"אנחנו תאומות." בקה מיידעת אותו.
 
תמיד נראינו מעט שונות ועכשיו אפילו יותר מתמיד. עכשיו, כששערה של בקה שב וצומח, הוא נושק לכתפיה והיא נותנת לו להיות גלי וחופשי. שערי נופל כמו וילון כבד במורד גבי והוא חלק וישר כמו חץ. בקה גם שוקלת בערך שבעה קילו פחות ממני. כימותרפיה עושה את זה לאנשים.
 
 פייס נוהם, עיניו מדלגות בינינו. "תמיד הייתה לי פנטזיה סודית על תאומות." מבטו הרעב יכול להוריד בחורה על ברכיה. אין לבקה שום סיכוי לעמוד בקסם שלו.
 
קולטון מתקרב אליי, אגרופיו מתהדקים בזמן שהוא שולח מבט מרושע לכיוונו של פייס.
 
"אל תגרום לי להרוג אותך, הרגע נחתנו. זה ממש יהרוס את הטיול."
 
"אל תגרום לי להחרים את הביצים שלך. עכשיו, לך תדבר עם האישה שלך," פייס מאתגר אותו.
 
אני פותחת את פי כדי לתקן אותו. אני לא שייכת לאף אחד, אבל מחשבותיי נודדות לאחור לאותו לילה גורלי שבו קולטון קנה אותי במכירה פומבית. קיבלתי את הכסף והוצאתי סכום נכבד ממנו. האם זה אומר שאני עדיין שייכת לו, למרות שגיליתי שהוא נשוי? קיללתי את החוזה המטומטם, קיללתי את האדם שאוחז בליבי כבן ערובה. זה מעולם לא היה חלק מהתוכנית.
 
כשאני פוגשת שוב בעיניו, הוא נראה אבוד, וזה עושה לי משהו עמוק בתוכי. ככל שכעסתי כשגיליתי שהוא שיקר לי כל הזמן שהיינו יחד, עדיין יש לי רגשות כלפיו. אני לא יכולה לכבות אותם. למרות מגרעותיו הבולטות, הוא עזר לאחותי וגרם לי להרגיש שאני חיה. הוא היה כל מה שלא ידעתי שאני רוצה בכלל.
 
"אנחנו יכולים לצאת לרגע למסדרון לדבר?" קולטון לוחש ברכות.
 
"תני לו לומר את מה שיש לו, ילדה," פייס אומר, גומות החן שלו מפציעות במלוא הדרן, כאילו הוא יודע שאי אפשר לעמוד בפניהן. מניאק.
 
אני בולעת רוק ומהנהנת קלות לפני שאני הולכת אחריו אל המסדרון. הוא טס חצי עולם כדי לראות אותי. המינימום שאני יכולה לעשות זה להקשיב להסבר שלו. אולי זה יעזור לי לסגור מעגל איכשהו. אולי אקבל את התשובות שלהן אני זקוקה כדי להמשיך הלאה וגם להבין היכן אנחנו עומדים בעניין הכסף. הוא מעולם לא גבה את חלקו בעסקה. בסופו של דבר, אני עדיין בתולה.
 
כשאנחנו במסדרון, קולטון עומד מולי ומביט היישר אל תוך עיניי. "אז זו בקה, הא?" הוא מסיט את ראשו לכיוון הדלת.
 
"כן."
 
"היא נראית טוב – כלומר, בריאה, אני מתכוון."
 
אני מהנהנת. "כן, הטיפול עובד, בינתיים. היא תעבור סבב נוסף בעוד שבועיים, אבל עם כל מה שקרה, שתינו הרגשנו שזה זמן טוב לברוח קצת." היא ואני מעולם לא עשינו משהו דומה לזה אבל זה היה חלק מהתוכנית שלי: להתחיל לחיות סוף סוף.
 
הוא מהנהן. "אני מבין."
 
אנחנו עומדים בדממה כמה שניות. ידו של קולטון נעה קלות כאילו הוא רוצה לגעת בי, אבל הוא לא נוגע. תודה לאל.
 
"ולבריחה שלך לארץ אחרת יש קשר מסוים ל... סטלה?"
 
אני ממצמצת בחוסר רצון. אני שונאת את העובדה שהוא ביטא את שמה בקול רם. זה גורם לי להיזכר באותו היום בבריכה, כשהעולם שלי התרסק. באיטליה, השם שלה לא אמור להיאמר.
 
"תספר לי את הסיפור?" אני שואלת.
 
"כל מה שתרצי לדעת."
 
"אתם מתגרשים?"
 
"זה עדיין נתון לדיון."
 
"אז אני הולכת." אני פונה לכיוון הדלת, אוחזת בידית.
 
"לא. תישארי. בבקשה תקשיבי לי," קולטון מתחנן, מסיט את אצבעותיי מהידית.
 
מגעו בעורי שולח הבזק של חום דרכי וזיכרונות של מה שהידיים האלה יודעות לעשות מרצדים במחשבותיי. הוא עדיין הגבר היחיד שגרם לי לגמור. אני רועדת כשהזיכרון שורף חלק בתוכי.
 
אני שומעת גל של צחקוק נשי מאחורי הדלת. ליבי מתחמם כשאני שומעת את בקה נהנית וזה מחזיר אותי להווה. אני מפנה את מבטי שוב לקולטון, שואפת שאיפת אוויר עמוקה ומרגיעה. "אתה אוהב אותה?"
 
"לא." קולו יציב ובטוח בעצמו. "מעולם לא אהבתי אותה כפי שהייתי צריך לאהוב אותה."
 
כתפיי מתרפות מעט. גם אם גופי רוצה לברוח וראשי צורח עליי שאסתלק, ליבי נקשר לאיש הזה. לטוב ולרע, חלק ממני צריך לשמוע אותו, להבין את הבלגן שבו אני נמצאת. אולי, אם אצליח למצוא היגיון, אוכל להמשיך הלאה.
 
"בבקשה תני לי להסביר, זה כל מה שאני מבקש," הוא מרים את ידיו באוויר. מעולם לא ראיתי אותו כה שבור. יש עיגולים שחורים מסביב לעיניו וברור שהוא לא התגלח כמה ימים. נכון שהסכמתי להקשיב למה שיש לו לומר, אך גל של בחילה שוטף אותי. האם אני מסוגלת להתמודד עם מה שהוא עומד לומר לי? אני מושיטה יד אחת אל הקיר לתמיכה. "אני צריכה דקה..."
 
הוא משחרר נשיפה כבדה. נראה שחרטה שוטפת את כולו. "אתן לך את כל הזמן שאת צריכה, מותק," הוא לוחש. ליבי נחמץ כשאני שומעת אותו קורא לי כך ומתנגש בכבדות בצלעותיי.
 
עוד התקף צחוק של בקה מברך אותנו מאחורי הדלת.
 
"הוא בוודאי מנסה לגרום לה להפיל את המכנסיים," קולטון אומר.
 
"לא נראה לי שהיא תתנגד כל־כך."
 
"שנבדוק מה קורה עם האחים שלנו בזמן שאנחנו נותנים לך דקה?"
 
אני מהנהנת. אם כבר אז כבר. אני לא חושבת שאני מוכנה עדיין לשמוע את כל המעשייה על הגבר הנשוי שבו התחלתי להתאהב, וכפי הנראה, לא ממש מתכנן להתגרש. משקה חריף עשוי לעזור להפיג חלק מהכאב שאני מרגישה.
 
בחדר המלון הצפוף, פייס ובקה עומדים על יד החלון הפתוח, שקועים עמוק בשיחה. מעולם לא ראיתי אותה כל־כך שמחה וקלילה. היא מפלרטטת איתו בלי בושה ומתמתחת כמו טווס, ממוללת תלתל בין אצבעותיה ומחייכת אליו חיוך זוהר. החופשה שלנו עומדת להיות הרבה יותר מעניינת.
 
בקה פונה אליי כשהיא מבינה שאנחנו בחדר. "סופ, ידעת שפייס בילה סמסטר שלם כאן ברומא? הוא עומד לקחת אותי לטייל ולהראות לי את החלקים הטובים ביותר של העיר, אלה שאינם מוזכרים במדריכי הטיולים שקנינו."
 
טוב, כבר לא אוכל לבעוט את קולטון ופייס החוצה, זה בטוח. זה היה אמור להיות טיול של נשים אבל לא אמנע מבקה שום דבר ואני יודעת שהיא תיהנה לבלות עם פייס. זה החיוך העקום הארור וגומת החן שלו, שפשוט מתחננת שבחורות תשחקנה איתה.
 
"איך ידעת איפה אני?" אני שואלת את קולטון.
 
"קיילי," הוא מאשר.
 
התחלתי לעבוד עם קיילי בארגון הצדקה של קולטון כמה ימים בשבוע ולא הרגשתי בנוח שהשארתי אותה לבד, תלויה באוויר. כשהתקשרתי אליה, תכננתי לספר לה רק שאהיה מחוץ לעיר לזמן מה, אבל היא איכשהו גרמה לי לספר לה על הנסיעה לרומא.
 
"מתי הגעתן לכאן?" הוא שואל.
 
"אתמול בלילה." עכשיו כמעט צהריים, אבל עם הבדלי השעות והיין ששתינו אתמול בלילה, בקה ואני עדיין לא פרקנו את המזוודות. בעצם זה סוג של נס קטן שאפילו קמנו והתקלחנו.
 
"אני מניח שעוד לא אכלתן צהריים. תני לי להזמין אתכן לאכול ואסביר הכול." הוא פונה אל אחותי שמשום מה צובטת את שרירי הזרוע של פייס בזמן שהוא מחייך אליה בהערצה. "פייס, בקה, מה אתם אומרים על ארוחת צהריים לפני שתתחילו לטייל?"
 
"אני בפנים," פייס אומר.
 
"גם אני," בקה מצטרפת ותופסת את התיק שלה.
 
אני רוצה לזעוף ולרקוע ברגליי במרדנות אבל למנוע מעצמי אוכל נראה לי כמו דרך ילדותית להעניש אותו. "יש שירות חדרים." אני מהנהנת לכיוון התפריט שנמצא על השידה.
 
"אין סיכוי שנשב בחדר כל היום, סופ," בקה מכריזה, "בואי, זו בסך הכול ארוחת צהריים."
 
אני מעיפה בה מבט זועם. בוגדת. אני מזכירה לעצמי לא להיות נחמדה מדי אליה. זה שדאגתי לא לבזבז לה את כל המים החמים הבוקר הייתה נחמדות חד פעמית. היא אולי חושבת שהיא עוזרת לי בכך שהיא מתערבת ביני לבין קולט, אבל זה ממש לא עוזר.
 
אני לוקחת את הארנק, את משקפי השמש ואת הכסף שהחלפתי לפני שיצאנו משדה התעופה והולכת אחר הקבוצה אל המעלית. זה הולך להיות מעניין.
 
 
יופי מלוכלך: תשוקה (3)
 
פרק 1
 
פייס
 
הבלונדינית שתלויה על זרועי משגעת אותי. אם לא היו לה ציצים מנותחים ענקיים שאיתם הייתי רוצה לשחק מאוחר יותר, הייתי מעיף אותה כבר מזמן.
 
אנחנו נמצאים באירוע גאלה מטעם ארגון הצדקה של קולטון. ארוחת הערב עלתה חמשת אלפים דולר לאדם ונועדה כדי לגייס את יתרת הסכום הנדרש שיבטיח את בנייתם כמתוכנן של בית הספר ובית החולים. זו מטרה מעולה, אבל כל מה שאני רוצה לעשות זה לעזוב.
 
"פייס," אומרת הדייט שלי ומושכת במרפקי הנתון בז'קט הטוקסידו. "תאמר לי שוב מי מהם הוא אחיך?"
 
זה שפאקינג נראה בדיוק כמוני, בא לי לענות לה. במקום זה, אני מצביע לעבר קולטון, שעומד ומדבר עם קבוצת תורמים. "זה שעומד באמצע, זה קולטון. זו שעומדת לצידו זו ארוסתו, סופי."
 
פעמים רבות חשבו שאנחנו תאומים. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים, אבל אנחנו חולקים הרבה מאפיינים חיצוניים דומים – גובהנו, שערנו הכהה, עינינו שצבען כחול עמוק. ההבדל העיקרי הוא שקולטון מחוספס ובעל הבעות פנים נוקשות בעוד אני ידידותי, פתוח ונינוח. החיים קצרים מכדי להיות רציניים מדי. אבל נראה שלהבין את הדמיון בינינו זו משימה קשה מדי עבור שלושת תאי המוח שלה.
 
"אתה מתכוון להכיר בינינו?" היא שואלת.
 
היא רוצה להכיר את המשפחה שלי? לא. אבל במקום לתת לה תשובה שהיא לא רוצה לשמוע, אני בוחר ללגום לגימה מהוויסקי ולהעמיד פנים שלא שמעתי אותה.
 
הזמנתי את שינה לבוא איתי לאחר שפגשתי אותה במכון הכושר שלי. לא רציתי לבוא לאירוע הגדול של קולטון וסופי לבד וחשבתי שיהיה נחמד להביא איתי מישהי כדי שאוכל לדבר איתה במהלך הארוחה. לצערי, שינה רצתה לדבר רק על הגדלת החזה שלה ועל איך המנתח הפלסטי שכנע אותה להגדיל במידה נוספת ועל איך חשבה שהוא רק רצה לשכב איתה.
 
ברור שהוא רצה לזיין אותך, חמודה. התור מתחיל משמאל, רבותיי.
 
אחרי שסבלתי אותה במשך שעתיים כל מה שבא לי לעשות זה לזיין אותה במכונית ולזרוק אותה בבית שלה. בחור ברמה, אני יודע, אבל נראה אתכם מוציאים עשרת אלפים דולר על ארוחת ערב עם הדייט הכי מעצבנת אי פעם. מגיעה לי מציצה, לפחות.
 
משהו אומר לי שביום שני אמצא את עצמי מחפש מועדון כושר חדש ללכת אליו.
 
החלפתי כבר שישה מכוני כושר השנה. דמי הביטול הורגים אותי. אולי הגיע הזמן לחשוב על אסטרטגיית התחלות חדשה. בעצם לא. יש הרבה מקומות בעיר עם הליכונים ומשקולות ואין לי בעיה להחליף מכונים כדי להתחמק מפגישות מקריות עם סטוצים מהעבר.
 
"בואי נביא לך עוד שמפניה." אני מכוון אותה אל הבר. ברגע ששינה יושבת על כיסא הבר, אני מתחמק ממנה בתירוץ שאני צריך ללכת לשירותים, אבל אני הולך ישר למקום שבו סופי וקיילי עומדות ומדברות, בצד השני של החדר.
 
ארוסתו של אחי, סופי אוונס, נראית נפלא הערב. היא לובשת שמלת משי ארוכה, עונדת שרשרת על הצוואר ושערה אסוף במין קוקו גבוה. היא נראית מאושרת. "היי, אחות," אני מברך אותה ונושק לגב כף ידה.
 
לא אתייחס אליה באופן שונה עתה, רק מפני שאחותה כבר לא בין החיים כי אני יודע שהיא לא הייתה רוצה את זה, אבל אני כן מנסה להיות חמוד אליה. היא עברה הרבה דברים ולא נשברה ואני אסיר תודה על כך. קולטון צריך אישה חזקה וסופי מתאימה לו. אני לא מתכנן להתמסד בקרוב, אך מקווה שיום אחד אמצא מישהי כמו סופי. אני עדיין חושב שהסיפור על האופן שבו הם נפגשו ולמה היא עברה לגור איתו מצוץ מהאצבע, אבל זה לא ממש משנה. קולט בר מזל והוא יודע את זה.
 
"היי, פייס." סופי מחייכת.
 
אני פונה אל קיילי, שאת הסיפור שלה אני מנסה לפצח כבר כמה חודשים. היא מנהלת את ארגון הצדקה של אחי ואני די בטוח שהיא האחראית על אירוע ההתרמה הערב. היא מהממת בשמלה הסגולה הכהה שנשפכת בצורה יפהפייה מעל הקימורים שלה, בשערה האדמוני הגלי שגולש מעל כתפיה ובעיניה הירוקות הבורקות. האופן שבו היא מביטה בי שולח צמרמורת בכל גופי שזורמת אל המפשעה שלי. הזין שלי מתחיל להגיב. מה נסגר? היא מדהימה, אצילית ומחושבת. ההיפך הגמור מהדייט שהבאתי איתי.
 
"האירוע מדהים, כל הכבוד," אני מרים את ידה אל פי ולוחש בזמן שאני מביט בעיניה.
 
היא נעה באי נוחות מהמגע ומושכת את ידה אך מפנקת אותי בחיוך אדיב. "תודה רבה, פייס." טון קולה החמים עוטף את שמי כמו החטא בעצמו. אני רוצה לשמוע אותה גונחת את שמי כשהיא גומרת. אני רוצה לראות את עיניה הירוקות מתכהות מתשוקה בעודה מתפרקת תחתיי.
 
אני יודע שהיא אם חד הורית ושעדיף שאשמור מרחק. היא לא דומה לאף אחת מהבחורות שאיתן אני יוצא בדרך כלל, אבל יש בה משהו שמהפנט אותי.
 
"איפה הדייט שלך?" סופי שואלת.
 
"אני לא בטוח," אני משקר. אני יכול לראות אותה מהזווית העין. עדיין בבר, מפטפטת עם הברמן. מצוין. אולי זה אומר שאוכל להעביר אותה הלילה אליו. לא הייתי מתנגד לחזור הביתה עם היפהפייה האלגנטית שאני רואה לפניי.
 
"קיוויתי לפגוש אותה," סופי אומרת.
 
סופי לא מבינה שיש סיבה שמעולם לא הפגשתי בינה לבין הנשים שאיתן יצאתי. כולן זמניות. חוץ מזה, אני בספק אם היא תמצא נקודות השקה איתן. תחומי העניין של סופי עמוקים יותר מאשר עניינים כמו מניקור ותיקים. אחי בחר היטב.
 
"זו לא הבחורה שאיתה הגעת?" קיילי שואלת, מצביעה לעברו השני של החדר.
 
אני עוקב אחר מבטה עד לשינה.
 
פאק.
 
שינה כרגע כפופה מעל הבר. הציצים שלה בחוץ כמעט בזמן שהיא נותנת לברמן לשפוך שוטים במורד גרונה. אלוהים. זו לא מסיבה במעונות האוניברסיטה. זה אירוע רשמי בהשתתפות מיליונרים, פוליטיקאים ויזמים מהמובילים במדינה. אנחנו כאן למטרה נעלה, לא כדי לדפוק את הראש ולרקוד על הבר המחורבן. משהו אומר לי שהדייט שלי לא קולטת את זה.
 
אני נבוך לעיתים רחוקות ואוהב להשתחרר וליהנות כמו כל אחד, אבל זה ממש לא הזמן או המקום. פניי מאדימות ואני מהדק את הלסת.
 
אני אוהב נשים שיודעות להיות חזקות, מאופקות כשהן צריכות להיות כאלה, וטורפות במיטה. עיניי נודדות אל קיילי ומשהו אומר לי שהיא אישה בדיוק מהסוג הזה.
 
"כן, שינה כיפית." אני מאגרף את ידי בניסיון להסתיר את תחושותיי האמיתיות.
 
קיילי מחמיצה פנים. "הצגתי את עצמי בפניה קודם והיא אמרה ששמה טרינה."
 
"שיט. זה השם שלה?" אני משפשף את ידי בשערי. המבט בעיניה אומר לי שזה משהו שהייתי אמור לדעת.
 
סופי מתנצלת כעבור רגע ועוזבת אותנו לבדנו. אני מודה על ההזדמנות לרגע לבד עם קיילי. "אני יכול להביא לך משהו לשתות?" אני מציע, זורק לכיוונה חיוך מפלרטט.
 
בתגובה אני מקבל חיוך ביישן ומתגונן. "אתה לא צריך לחזור לדייט שלך?"
 
מבט זריז מעבר לכתפי לכיוונה של שינה או טרינה או איך שלא קוראים לה, מאשר לי שאין לי שום רצון לבלות איתה אפילו עוד דקה אחת. בניגוד מוחלט לאישה המדהימה שעומדת לפניי, הדייט שלי כבר נשכחה מזמן. אולי בעבר חשבתי שהיא סקסית, אבל עכשיו אני רואה את הדברים בבהירות. השמלה שלה קצרה מדי והשדיים שלה גדולים מדי אפילו בשביל הידיים הגדולות שלי. לקיילי, בהשוואה אליה, יש פרופורציות מושלמות – היא רכה ובעלת קימורים בדיוק כפי שאישה צריכה להיות. לא אתנגד לבלות שעות בגילוי העמקים של הגוף שלה עם הלשון והזין שלי. הבן־זונה פועם לנוכח המחשבה.
 
"היא נראית די עסוקה כרגע," אני מעיר.
 
הברמן מתעלם מהלקוחות האחרים כי הוא עסוק בלדבר איתה. הוא יכול לקחת אותה, מבחינתי. בהצלחה, אחי.
 
קיילי מניחה את כוס היין הריקה שלה על מגש של מלצר חולף. "אני לא שתיינית גדולה. כוס יין או שתיים זה בדרך כלל הגבול שלי."
 
טוב לדעת. אני מתייק את המידע הזה במוח שלי. אני נזכר בילד שלה, ושואל עליו. "איפה מקס הלילה?"
 
היא מחייכת קלות, נראה שהמחשבה על התינוק שלה מרוממת את מצב רוחה. אני אוהב את זה ואין לי מושג למה. "המטפלת נשארה איתו הערב. אני בטוחה שהוא כבר במיטה."
 
אני עדיין זוכר את היום ההוא בבריכה, בקיץ שעבר, שבו לקחתי לידיי את התינוק הבוכה ובידרתי אותו במשך כל אחר הצהריים. לא ידעתי בדיוק למה עשיתי את זה. במבט לאחור, אני מניח שהיא פשוט נראתה כמי שתשמח למעט עזרה. אף פעם לא אהבתי לראות נשים במצב של חוסר אונים. למרות שהייתה במצוקה, היא הייתה מדליקה. אני מקבל את הרושם שהיא לא בחורה שתיסוג מאתגר ושיש בה מספיק כוח ונחישות להצליח בכל דבר שהיא עושה. זו תכונה סקסית, לכל הדעות.
 
בעודנו עומדים שם, אני עם הוויסקי שלי והיא מחייכת בנימוס אל עבר הקהל, השתיקה בינינו מתגברת. אני מרגיש שאין לנו שום דבר במשותף ולא יודע מה לומר. הייתי מוכן להגיד כל דבר שישאיר את היפהפייה הזאת לצידי עוד קצת. יש כל־כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת עליה, אבל אף אחד מהם הוא לא ענייני בכלל. מה הטעם שלה, איזה צלילים היא מפיקה כשהיא גומרת. אני גם רוצה לדעת איך היא נעשתה אם חד הורית ואם אבא של מקס עדיין בתמונה. ניסיתי לשאול את קולטון פעם, אבל הוא שמר על עמימות, החרא הזה. אין שותף גרוע יותר מאחי לדברים האלה.
 
"צאי איתי לארוחת ערב השבוע," אני אומר. זה לא בדיוק מה שתכננתי לומר, אבל ברגע שהמילים עוזבות את פי, ההרגשה טובה ונכונה.
 
"פייס, נחמד מצידך להציע, אבל אני לא יכולה." היא משתהה, כאילו רוצה לומר משהו נוסף, אבל משתתקת. שפת גופה משדרת את ההיפך ממה שהייתי רוצה לראות. נשים מברישות בטעות לכאורה את החזה שלהן על זרועי כשהן לצידי, אך קיילי עומדת זקופה ואיתנה, מנסה להימנע ממגע פיזי בכל מחיר.
 
"באת הערב עם מישהו?" אני שואל. זה לא ממש ענייני, אבל הייתי משחרר עשרת אלפים דולר בכיף רק כדי לברר אם היא מזדיינת עם מישהו.
 
"לא," היא מאשרת.
 
"אין חבר?" אני לוחץ עוד. אני צריך לדעת עם מה יש לי עסק.
 
"לא היה אף אחד מאז אבא של מקס," היא אומרת בשקט.
 
האלפא הפנימי שבתוכי הולם על החזה שלו בניצחון. "זו תקופת יובש רצינית."
 
"אכן," היא ממלמלת.
 
"זו רק ארוחת ערב, קיילי. זה לא כאילו הצעתי לתפוס מקום בחייך בתור אבא של מקס." אני מעניק לה חיוך שובב, שחושף את גומת החן שלי. שמעתי שקשה לעמוד בפני הגומה הזאת ואני די בונה על זה.
 
"זו בדיוק הסיבה לכך שאני לא יכולה. אני מצטערת."
 
פאק. למה אני כזה אידיוט?
 
אני מוצא את עצמי ללא מילים בפעם הראשונה בחיי. אלוהים. תגדל כבר זוג ביצים, פייס.
 
"חוץ מזה, משהו אומר לי שאם אתה מעוניין באישה כזו," קיילי מצביעה בסנטר לכיוון הבר שבו שינה או טרינה עושה צחוק מעצמה, "אין סיכוי שתהיה מעוניין באישה כמוני."
 
רגע, רגע, רגע. בדיוק כאן היא טועה. "למה זה?" אני שואל, פוגש את מבטה הירוק והנועז. אם היא הולכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, לא אחסוך במילים כדי לשכנע אותה עד כמה היא טועה.
 
"פייס," היא נוזפת, "תסתכל עליה. הם נראים... כמו מצופים מתנפחים."
 
כשאני מבין שהיא לא הולכת לבקר את עצמה אלא לחנך אותי על הטעם שלי בנשים, אני כמעט רוצה לצחוק. "אישה כזו טובה רק בשביל דבר אחד ושנינו יודעים את זה," אני אומר.
 
היא מרימה גבות, ממתינה שאסביר.
 
"זיון אחד טוב," אני אומר.
 
"אתה בהמה." עיניה נדלקות, היא משתדלת לא לחייך.
 
"אני ישיר ואת אוהבת את זה."
 
היא שומטת כתפיים. "לפחות אתה אומר אמת. זה יותר ממה שאני יכולה לומר על רוב הגברים."
 
"צאי איתי. פעם אחת, קיילי. מה יש לך להפסיד?"
 
אני יכול לראות את הגלגלים זזים בתוך ראשה ולרגע יפה אחד, אני חושב שאולי יש לי סיכוי איתה. "ביי, פייס." היא מסתובבת והולכת, רגליה הארוכות נושאות אותה ברחבי החדר בזמן שהלב שלי דופק חזק.
 
פאק.
 
"קיילי, חכי."
 
היא מסתובבת וזורקת אליי קריצה סקסית. "לך תהנה עם ברבי ממליבו."
 
זה לא נגמר.
 
אני הולך על זה בכל הכוח.
 
 
 
 
 
 
 
פרק 2
 
קיילי
 
אלו לא החיים האמיתיים שלי. החיים האמיתיים שלי אינם כוללים שמלות ערב, תחתוני משי וארוחות גורמה. הם מורכבים מחימום בקבוקים בשעה שתיים לפנות בוקר, מכתמי פליטות על מכנסי היוגה שלי ומשליית שאריות דגני בוקר מבין כריות הספה. אבל נעים לי להעמיד פנים, גם אם רק לזמן קצר. כשאני יושבת במושב האחורי של הלימוזינה שקולטון התעקש לשלוח עבורי, אני מסירה את העגילים בזה אחר זה ומניחה אותם בתוך התיק. אורות העיר המנצנצים מיטשטשים כשאנחנו חולפים על פני הכביש המהיר ומחשבותיי נודדות בחזרה אל ערב ההתרמה. האירוע היה מצוין, אפילו טוב יותר ממה שציפיתי. אבל מובן שלא אירוע ההתרמה עצמו ופרטיו הם הדברים שמעסיקים את הראש שלי. מדובר בגבר שרירי מסוים בגובה מטר ותשעים בשם פייס דרייק, אחיו הצעיר של הבוס שלי, ואין סיכוי שהוא מעוניין בי. לא במי שאני באמת. אני מצחקקת לעצמי כשאני נזכרת שהוא אפילו לא זכר את שמה של הדייט שהוא הביא. אני צריכה לזעום על כך שהוא התעלם ממנה לחלוטין בזמן שהוא הרעיף עליי מחמאות והזמין אותי לצאת. במקום זה, הדבר מחמיא לי באופן מוזר. כשגבר חתיך כמו פייס מעניק לך תשומת לב, התחושה מדהימה. בייחוד עבור מישהי כמוני. הוא יכול להשיג כל אישה שרק יחפוץ, ומסיבה מוזרה, הוא התמקד בי, על אף גופי, שנותר לאחר הלידה עדיין עגלגל יותר מכפי שהייתי רוצה שיהיה. דחיתי אותו ואני יודעת שזה לטובה. יש לי ניסיון עם גברים כמוהו. הם מחפשים סקס ללא מחויבות, ובהתחשב בעובדה שהגבר האחרון שהכנסתי לחיי נטש אותי עם תינוק ברחם, אני יותר מקצת סקפטית כשזה נוגע לגברים כמוהו. מקס הוא הגבר היחיד שיש לי זמן אליו עכשיו. הגבר היחיד שאתן לו את ליבי.אני לא יכולה שלא להוציא את האייפון כדי להציץ בתמונות של מקס, בדיוק כפי שאני יודעת שלא אוכל לעמוד בפני הרצון לגשת לחדרו ולשמוע אותו נושם, או לרכון מעל העריסה שלו ולהריח את ריח התינוק שלו גם אם אולי אעיר אותו. אני פשוט לא יכולה לעמוד בפני ירכיו השמנמנות ובטנו העגולה הגדולה. זה היה דווקא חמוד מאוד מצידו של פייס, להתעניין בשלומו של מקס. בקיץ האחרון, כשנפגשנו במסיבת הבריכה של קולטון, הוא נשא בזרועותיו את מקס הצווח בשל כאבי צמיחת שיניים כל אחר הצהריים, שחה איתו בבריכה והקפיץ אותו בין זרועותיו הגדולות. לקולטון לא היה הסבר לעניין הפתאומי שפייס גילה בתינוק. הייתי משוכנעת שהוא פשוט ריחם על העובדת של אחיו. הייתי לחוצה מאוד כשמקס התחיל להצמיח את שיניו הראשונות ואני בטוחה שהלחץ שלי היה ברור לכול. ככל שהעניין שלו בי מחמיא לי, אין לי בעיה להתנזר ולהתמקד בקריירה ובתפקידי כאימא. טוב, זה לא ממש נכון. אני כן מתגעגעת לגבר בחיי. אני מתגעגעת לחוש זרועות חזקות סביבי, לחוש לחי מלאה בזיפים על לחיי, מתגעגעת לחוש ביטחון אבסולוטי. בפייס דרייק אין שום דבר בטוח.הוא הכי מסוכן שיש. צעיר. סקסי. עשיר. חסר דאגות. המבט האפל והרעב בעיניו הבטיח לי סקס לוהט ואינטנסיבי. אני רועדת, נזכרת באופן שבו גופי הגיב למבטו הבוחן. כן, אני בטוחה שהוא חיה במיטה, סביר להניח שיש לו זין ענקי וכוח סיבולת תואם, לא שאי פעם אזכה לבדוק את העניין בעצמי.כשנהג הלימוזינה נעצר מול ביתי, אני הודפת את המחשבות המשוגעות אל מחוץ לראשי. פנטזיות זה דבר נחמד, אבל הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים.  
 
 
 
 
 
 
 
פרק 3
 
פייס
 
לא הפסקתי לחשוב עליה מיום שבת בערב. לא, לא על ברבי ממליבו. קיבלתי את ההצעה שלה למצוץ לי בנסיעה הביתה – היא הייתה בינונית – ועצרתי מחוץ לדלת ביתה. מאז לא שמעתי ממנה, וזה בסדר גמור מבחינתי כי אני לא מצליח להוציא את קיילי מהראש.
 
אין לי ספק שהיא ראתה ישר דרכי כי בעזרת הפה החצוף שלה היא העמידה אותי מייד במקום בנוגע לסטוצים שלי. אני יודע שאנחנו באים מעולמות שונים לחלוטין, אבל אני חייב לנסות.
 
כשאני מגיע למשרד של קולטון ממש לפני הצהריים, אני מוצא אותו עומד ליד השולחן של העוזר שלו, מרפרף בערמת ניירות.
 
"היי, אחי." אני טופח על גבו. "יש לך דקה בשביל האח האהוב עליך?"
 
הוא מזדקף לגובהו המלא ומזעיף פנים. "יש לי ברירה בכלל?"
 
אני מגלגל עיניים. אני יודע שהוא לא אוהב שמפריעים לו באמצע יום העבודה. אבל חבל מאוד עבורו. אני עזרתי לו בענייני נשים הרבה פעמים. "לא. אין לך. קדימה, בוא."
 
אני מרשה לעצמי ללכת לעבר המשרד הצמוד ושומע את צעדיו מאחוריי. בדרך כלל אני לא שותה באמצע היום, אבל במקום להתיישב על אחד הכיסאות המרופדים הפונים אל נוף קו הרקיע של לוס אנג'לס, אני צועד לכיוון ארון המשקאות. למה לא, אני צריך להשתחרר מעט. אני מרגיש מתוח כמו בתולה מאז שקיילי דחתה את ההזמנה שלי ביום שבת בערב. נשים לא מסרבות לי ולומר שזה מערער אותי זו תהיה לשון המעטה.
 
"רוצה אחת?" אני שואל, מוציא בקבוק ויסקי יקר וכוס מהארון.
 
קולטון מניד את הראש. "מה קורה איתך, גבר? הכול בסדר?"
 
אני לוגם לגימה מהמשקה ומייד מחליט שלשתות זה רעיון לא טוב. אני גם ככה מתוסכל ועל הקצה, האלכוהול רק יגרום לי להיות אובססיבי יותר. אני נוטש את הכוס, מתיישב על כיסא עור מול קולטון ומשחרר אנחה כבדה. "ספר לי על קיילי."
 
עיניו מצטמצמות. "פאק לא. אתה וקיילי?" הוא מניד את הראש וקם על רגליו. "פאקינג אין מצב בחיים. אם באת לדבר איתי על זה אתה יכול ללכת עכשיו."
 
הוא מצביע אל עבר הדלת במבט בלתי מתפשר.
 
 לעזאזל. "לא כיף איתך." אני משנה את דעתי ומזנק אל עבר ארון המשקאות, תופס את הכוס וגומע את יתר המשקה. זה שורף בדרך למטה, אבל זה יעשה את העבודה וירגיע את התחושה המוזרה שרובצת בתוך החזה שלי.
 
"אני רציני, פייס. היא בחורה טובה. היא לא צריכה להסתבך איתך וב... עניינים שלך."
 
"העניינים שלי?" עכשיו אני מתחיל להתעצבן. הוא אומר שאני לא טוב מספיק בשבילה.
 
"דפוק וזרוק או איך שלא תקרא לזה, זה לא הולך לקרות. לא עם קיילי."
 
"אני יודע, חתיכת חרא. אני רוצה לצאת איתה, כלומר ממש לקחת אותה לארוחת ערב וליהנות מחברתה."
 
הוא זועף שוב, הקמט במצח שלו מעמיק. "אתה אומר לי שאתה לא רוצה לזיין אותה?"
 
"אל תהיה מטומטם, ברור שאני רוצה לזיין אותה. אבל אני אומר שלא אזיין אותה פעם אחת ואיעלם."
 
"אז מה תעשה? תעבור לגור איתה? תתחתן איתה? תגדל את הבן שלה?" הוא מאתגר אותי.
 
 "לא חשבתי כל־כך רחוק. אלוהים." עכשיו אני צועד ברחבי המשרד שלו ואין לי מושג למה. כל השיחה מלחיצה אותי. באתי לפה בתקווה לקבל את מספר הטלפון שלה ובמקום זה, הוא צולה אותי כמו סטייק על הגריל. הוא מנופף בפניי בכרטיס האח הגדול כמו שהוא עושה בדרך כלל. מניאק.
 
"זו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה שתתעסק איתה. אין לך שום תוכנית. קיילי צריכה גבר עם תוכנית לגביה, לא מישהו עם תוכנית שסובבת סביב הזין שלו."
 
אני שוקע בכיסא, שונא את ההצגה הזאת של האח הגדול והמודאג שהכול אצלו מחושב בצורה מדעית.
 
"קיילי צריכה מישהו שבשל למערכת יחסים רצינית. זה לא אתה וזה לא רעיון טוב ושנינו יודעים את זה."
 
"בדיוק כמו שזה לא היה רעיון טוב שתתחתן עם כלבת־העל סטלה, אבל לא הקשבת לי. היית צריך לגלות בעצמך."
 
אגרופיו מתהדקים בצידי גופו. הוא שונא שאני מזכיר את האקסית שלו. חבל.
 
"לא שכחת את מסיבת האירוסין בשבת הקרובה, נכון?"
 
"ברור שלא," אני עונה. שכחתי לגמרי שזה בסוף השבוע הקרוב. מזל שקולינס ואני כבר טיפלנו בעניין המתנה. "איפה זה יתרחש, תזכיר לי? בקאנטרי קלאב בבברלי הילס?" אני מחייך. מסיבת האירוסין הקודמת שלו התקיימה שם.
 
קולטון נוהם משהו לא ברור. מסתבר שהוא לא ממש מעריך את חוש ההומור הציני שלי.
 
"לא, מנוול. לא משהו מוגזם. זו סופי, זוכר?"
 
סופי. ברור שאני זוכר. היא לא דומה בשום אופן לאשתו לשעבר, תודה לאל. הכלבה המרושעת ההיא מסוגלת לאכול את הביצים של מישהו לארוחת הבוקר אם הוא לא ייזהר. אני חופן את הביצים שלי כשאני נזכר בה ורועד.
 
"המסיבה תתקיים בבית. בשעה שש. נעשה על האש ונשחק משחקי חברה בגינה," קולטון מסכם.
 
"קיילי תהיה שם?" אני מחייך.
 
"צא מפה," הוא מסנן וזורק עליי שדכן בדרכי החוצה. השדכן פוגע בקיר בחבטה עמומה ואני ידע שעדיין יש לי סיכוי.
 
 
בשבת אחר הצהריים, אני יושב על קרש הקפיצה ומשכשך את כפות רגליי במי הבריכה, ממתין למסיבה שתתחיל. סופי וקולטון עומדים בחצר האחורית, מקבלים את האורחים, סופגים איחולים וברכות ומציגים לראווה את טבעת האירוסין. קיילי עדיין לא נראית בסביבה. בחלוף הימים, התחלתי לשאול את עצמי למה אני כל־כך מרוכז באישה הזאת, אבל אז אני רואה אותה והכול חוזר אליי.
 
היא לבושה בשמלה קיצית לבנה ונועלת סנדלים. שערה אסוף בקוקו פשוט. היא מהממת. יש בה משהו טבעי ופשוט. אני לא יכול להסיר ממנה את המבט. עיניי נודדות אל רגליה החשופות. הן חטובות ושזופות. אני תוהה אם היא נוהגת לרוץ. ידה מושטת הצידה ותינוק שמנמן מדדה לצידה ואוחז באחת מאצבעותיה.
 
עבר כבר זמן מאז ראיתי את הקטנצ'יק – לא ידעתי שהוא כבר הולך. אני ממשיך להביט בהם מהמקפצה.
 
קיילי מובילה אותו אל הכלה ואל החתן העתידיים, ואז מרימה אותו באוויר, מחלקת חיבוקים ואיחולים. אני לא קרוב מספיק כדי לשמוע מה בדיוק נאמר שם.
 
כשאני רואה את קולינס מגיע עם אבא שלנו, אני יורד מהמקפצה וחוצה את הפטיו, שולי מכנסי החאקי שלי רטובים.
 
"היי, איש זקן," אני מברך אותו בטפיחה על השכם.
 
"פייס אלכסנדר." הוא מחייך ומושך אותי אליו לחיבוק.
 
עבר הרבה זמן מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. נראה לי שזה היה בחג המולד לפני שנה וחצי. אני די בטוח שיש לו חברה צעירה חדשה שמעסיקה אותו. הוא עדיין עובד, אבל כולנו לוחצים עליו שיפרוש כדי שיוכל לבלות יותר זמן כאן, בלוס אנג'לס, איתנו. אני די בטוח שקולטון וסופי יתחילו להשריץ ילדים בקרוב.
 
"איך קוראים לה?" אני שואל.
 
"למי?"
 
"אתה נראה יותר מדי בכושר ומאושר. חייבת להיות מישהי."
 
הוא נותן בי מבט ממזרי ואז מסיט אותו ממני אל קולינס ואז בחזרה אליי. "אני שומר על זכות השתיקה."
 
"לפחות תגיד לי שהיא מבוגרת ממני."
 
"תזכיר לי בן כמה אתה?"
 
"עשרים וחמש," אני אומר.
 
"אל תטריד את עצמך עם זה, בן. עכשיו בוא ותראה לי את הדרך אל סופי המקסימה, שעליה שמעתי כל־כך הרבה."
 
קולינס ואני מובילים אותו ברחבי החצר כדי לפגוש את כלתו לעתיד. סופי שובה את ליבו של אבי ברגע, מה שממש לא מפתיע אותי. היא מתוקה, אדיבה, עם רגליים על הקרקע וקל להסתדר איתה. בזמן שאנחנו מפטפטים עם המשפחה, עיניי ממשיכות לסטות שוב ושוב אל קיילי. היא אוחזת במקס צמוד לחזה שלה בזמן שהם מטיילים על הדשא. צווחות השמחה שלו נשמעות אפילו עד לכאן. אני מקבל מבט מוזר מקולטון כשהוא תופס אותי בוהה בהם. אני מחליט ללכת על זה עכשיו, בזמן שהוא עסוק עם אבא ולפני שהוא יוכל להתערב ולחסום אותי.
 
מאחר שמקס הוא הילד היחיד כאן וביתו של קולטון לא בדיוק ידידותי לילדים, קיילי הביאה עבורו צעצועים מהבית. חכמה. הם כבר פיזרו משאיות וכדורים בגדלים ובצבעים שונים ברחבי הגינה.
 
כשאני מתקרב, מקס דוחף קדימה בזרועותיו השמנמנות טרקטור ירוק.
 
"אני רואה שאת מחנכת אותו כמו שצריך," אני מהנהן לכיוון הטרקטור שבו נוהג הבן שלה.
 
היא מביטה בי ומחייכת. "לא ידעתי שאתה מכיר רכבים שאינם ב־מ־וו ומרצדס."
 
היא עלתה עליי בלי להתכוון בכלל. אני נוהג ברכב ב־מ־וו מסדרה 3M. "אדם יכול להעריך מכונות נאות כשהוא רואה אותן." אני שוקע אל האדמה על ברכיים כפופות. "הכול בפרטים הקטנים. רואה?" אני מרים את התא הסודי שמתחת לכיסא.
 
מקס מתחיל למחוא כפיים בזמן שאני מכניס כמה חתיכות דשא אל תוך התא וסוגר אותו. הוא נהנה לשבת על הדשא ולפתוח ולסגור את התא הסודי החדש שגילה, בזמן שאני מדבר עם הבחורה היפהפייה שלפניי. קיילי שוקעת אל הקרקע ומשלבת רגליים כיוון שהיא לובשת שמלה. אנחנו יושבים בשקט במשך כמה דקות וצופים בו בזמן שהוא משחק.
 
הבן שלה לא דומה לה. הוא בטח קיבל את עור הזית ואת השיער הכהה מאבא שלו, אבל ההתנהלות שלו מזכירה רבות את אימא שלו. כשהוא פוצח בחיוך ענקי וצווח משמחה אני נזכר בחיוכה הבוהק ובצחוקה העמוק. האופן שבו הוא עומד ובוחן את הסביבה שלו במבט מסוקרן מזכיר לי את המבט של קיילי. שניהם כל־כך שלווים ומרוכזים ויש בזה משהו שמוצא חן בעיניי.
 
"אתה רוצה לשתות משהו?" קיילי מאותתת אליו בסוג של שפת סימנים בזמן שהיא מדברת ורגע לאחר מכן, הוא חוזר על התנועות שלה. היא מוסרת לו כוס שתייה בצבע כחול שהוציאה מהתיק שלה. הוא מביא אותה אל פיו ומסיט את ראשו לאחור טיפה יותר מדי עד שהוא נופל אל הדשא ופשוט שוכב שם, שותה כאילו טייל במדבר בלי שום נוזלים. אני מחייך. בזמן שהוא שוכב בשקט, אני גונב רגע כדי להביט בקיילי. להביט בה באמת.
 
השמש מדגישה את הגוונים האדמוניים בשערה. עורה נראה עדין להפליא ופיה מלא ויש לו צורה שעבורה נשים רבות מוכנות לשלם הון למנתחים פלסטיים.
 
כתפיה החשופות עדינות ושזופות. מקס מושיט לעברה את אצבעותיו הדביקות והיא לא מהססת, מרימה אותו בידיה ונותנת לו להדביק נשיקות על לחייה. אין לי מושג איך ההרגשה שילד קטן נדבק אליך ופשוט שמח על נוכחותך. אי אפשר שלא להמשיך להביט בה מתקשרת עם התינוק שלה.
 
מקס זורק את כוס המשקה ומשוטט אל המקום שבו אני יושב. "היי, חבר," אני אומר ופוגש את מבטו האינטנסיבי. הוא צופה בי בשקט, אבל אני רואה את הגלגלים נעים בתוך ראשו הקטן. הוא מנסה לחבר את חלקי הפאזל ולהבין מי אני ומה אני עושה. אני מחבב את אימא שלך, קטנצ'יק, אז תזרום איתי. אני מושיט את היד ושואל אותו אם הוא יכול לתת לי 'כיף' וכך הוא עושה, סוטר לכף ידי בידו הדביקה ומצחקק. לאחר מכן הוא רוכן לעברי ומתחיל לטפס עליי כמו על עץ.
 
"מקס, אל תעשה את זה." קיילי מנסה לתפוס אותו, אבל אני מסמן לה שאין צורך.
 
"זה בסדר. אלא אם כן זה לא בסדר מבחינתך?"
 
היא פותחת את הפה ואז סוגרת וחושבת על זה. "לא. זה בסדר. הוא לא נוהג לשחק עם גברים אז אני חושבת שאולי זה יהיה לו טוב. אני שמחה שהוא לא מתבייש. חיכיתי לשלב הזה שיגיע."
 
אני מביט אל תוך עיניו הכחולות. "אתה לא פוחד ממני, נכון חבר?"
 
הוא משחרר צווחה קלה ומניח את כף ידו השמנמנה על פניי. או־קיי, אז זה סגור.
 
אני מבלה את רבע השעה הבאה בלהטיס אותו כמו מטוס סביב הגינה במרדף אחר צפרדעים ונותן לו לשכשך את אצבעותיו בבריכה בזמן שאני אוחז בו.
 
קיילי מביטה בהתרחשות בהבעה ניטרלית שגורמת לי לרצות לדעת על מה היא חושבת. למרות שהיא משוחחת פה ושם עם האורחים האחרים, עיניה אף פעם לא נודדות רחוק מאיתנו.
 
כשלמקס נמאס ממני, הוא מבקש ללכת אליה. "מאמה," הוא אומר בקולו הקטן. אני מניח אותו בזרועותיה, ידיי גולשות מעל כתפה החשופה בזמן המסירה. עורה חם ורך כמו עלה כותרת של פרח ועיניה מזנקות אל עיניי. "תודה."
 
"בכיף." אני מכניס את ידיי אל הכיסים. בלי הגוף הקטן והמתפתל בין ידיי אני מרגיש שהן קצת חסרות תועלת כשהן תלויות סתם ככה בצידי הגוף שלי.
 
הצלמת שקולטון וסופי שכרו כדי לתעד את הרגעים מאירוע האירוסין שלהם מתקרבת. "שלושתכם תוכלו להתקרב זה לזה לתמונה?"
 
קיילי קופאת ופיה נפתח כאילו היא עומדת לסרב לצלמת.
 
"זו רק תמונה," אני מזכיר לה. היא רוצה נואשות לסרב לכל דבר שיוכל להתפרש כמשהו אינטימי בינינו. "בבקשה," אני מוסיף.
 
קיילי מייצבת את מקס על ברכיה כדי ששניהם יהיו עם הפנים בכיוון המצלמה ואני מניף את ידי מעל לכתף שלה, מחבק את שניהם ומחייך חיוך רחב אל הצלמת.
 
היא מצלמת כמה תמונות ומורידה את המצלמה. "איזה תינוק מתוק יש לכם."
 
"אהה, הוא לא..." אני עוצר ונותן לעצמי סטירה מנטלית. עמדתי להצהיר בקול שהוא לא שלי והוא באמת לא שלי, אבל פתאום אני מבין שלא יהיה לי אכפת אם אנשים יחשבו שהוא שלי. לא יהיה לי אכפת אם מישהו יניח שהאישה היפהפייה הזאת והתינוק שלה שייכים לי.
 
עיניה של קיילי מזנקות אל עיניי בתהייה מדוע לא תיקנתי את הצלמת.
 
אני שומט כתפיים, מרים גבה כדי לומר לה שזה בסדר. מצחה מתקמט והיא נושכת את שפתה התחתונה, אבל לא אומרת דבר. במקום זה, היא פשוט מסיטה את תשומת ליבה בחזרה אל מקס.
 
באופק, אני רואה את צוות הקייטרינג מניח פלטות של אוכל על שולחן האוכל הארוך שבפטיו. "שנמצא לנו משהו לאכול?"
 
"בטח," היא אומרת. בתנועות, היא מסמנת למקס 'אוכל' והוא בתגובה מחקה את הסימן בהתלהבות.
 
 יופי מלוכלך - נצח (4)
 
 פרק 1
 
קולינס
 
בזמן האחרון אני לא מסוגל לגמור. זה לא שאני לא מנסה ואני לא אחד שמוותר, אבל למרות שאני כבר שעה מזיין את החברה הדוגמנית שלי בכל תנוחה שאפשר לדמיין, כולל כמה שהמצאתי בעצמי, אני אפילו לא קרוב לגמור.
פאק.
טיפות זיעה נוטפות מהבטן ומהחזה שלי על חזהּ ואני ממלמל איזושהי התנצלות ונכנס חזק יותר, מתנגש בעוצמה רבה בגוף שלה שוב ושוב בניסיון להגיע ליעד. היא כבר גמרה ארבע פעמים ותוך כדי שתי האורגזמות האחרונות שלה, שאלה אותי אם אני קרוב. שיקרתי ואמרתי שכן.
עם התנשפות זועפת אחרונה, היא הודפת אותי מעליה. "מה נסגר איתך, קולינס?" היא קמה מהמיטה, זורקת כרית לעבר פניי ולוקחת לידיה את חלוק המשי שלה.
אני מתיישב על עקביי, עירום כביום היוולדי, ותוהה מה, לעזאזל, קורה לי. טטיאנה גבוהה ורזה, יש לה שיער ארוך ורך כמשי ותמונתה חקוקה בראשי גברים בכל העולם כשהם מאוננים. אין לקושי שלי לגמור שום קשר אליה. אוי, שיט, אולי כן. אני לא יודע.
"תקשיבי, מותק, אני פשוט עייף, או־קיי?" הבוקר רצתי שמונה קילומטרים ולאחר מכן קרעתי את עצמי באימון קיק־בוקסינג קטלני עם אחי, פייס. יכול להיות שחלק מהשיחה שניהלנו בזמן שהטחנו אגרופים זה בזה עדיין מהדהד בראשי. כשהוא שאל על מצב היחסים שלי ושל טטיאנה, הודיתי בפניו שאני די בטוח שהיא רק רואה אותי בתור הכספומט שלה, והיא בסך הכול גוף חם שאני יכול לאבד את עצמי בתוכו.
רק שגם זה לא כל־כך עובד לי בזמן האחרון.
ממקומי על המיטה, אני מביט בטטיאנה מתלבשת, בוחרת בגדי מעצבים בחדר הארונות העצום שדאגתי לבנות עבורה. היא זורקת פרטי ביגוד על הרצפה עד שלבסוף היא בוחרת בשמלה שחורה וקצרה ובנעלי עקב. "אני יוצאת," היא אומרת.
אני יודע שהיא כועסת עליי, אבל אולי כדאי שנדבר על זה? זה לא מה שזוגות אמורים לעשות?
אני מהנהן בקושי.
אני בטוח שהיא יוצאת לשופינג, הבילוי המועדף שלה בימי שישי אחר הצהריים.
אחרי שהיא יוצאת, אני מתקלח, מתלבש ואז יושב לבד בספרייה ונהנה מוויסקי בן מאה. אני שוקל אם לצלצל לאחים שלי, אבל הם בוודאי עסוקים עם המשפחות שלהם. אני נשען לאחור בכורסת העור ועוצם עיניים.
אני שולט בכל היבט בחיי – בחברה שלי, במערכות היחסים שלי ובאופן שבו אני מנהל את ענייני העסקיים – רק הזין שלי כנראה לא מעודכן. הבן־זונה הזה חושב רק על עצמו.
אני מניח שאני יכול לקבוע תור לבדיקה גופנית, אבל בטוח שהרופא יגיד שהבעיה נמצאת אצלי בראש, לא בין הרגליים. אני מצליח לגמור בלי בעיה כשאני עושה ביד, ואני לא רוצה לשמוע ממנו למה הוא חושב שזה ככה. לא ממש משהו שבא לי לבדוק כרגע, תודה, דוקטור.
בתור האח הבכור במשפחה נטולת אימא ועם אבא שעבד יותר מדי, הייתי צריך לשאת הרבה על כתפיי. ניהלתי צוות מלוכד ביד רמה ודאגתי שאף אחד מאחיי לא יסטה מהשורה. עכשיו, בתור מנכ"ל החברה, אני עושה את אותו הדבר. אין לי זמן לשטויות, כמו לעשות כיף למשל. אולי עכשיו אני משלם את המחיר.
שכחתי איך גומרים. אלוהים אדירים.
אני יושב לבד, נהנה מהכוסית בזמן שהשמש שוקעת לאיטה בשמיים, ופתאום מישהו מצלצל בפעמון הדלת. אף אחד לא מצלצל בפעמון בדרך כלל. האחים שלי פשוט נכנסים בחופשיות והעוזרת תמיד נכנסת דרך דלת החנייה. אני דוחף את עצמי מהכיסא ומתקדם לכיוון הכניסה, תוהה מי, לעזאזל, זה יכול להיות.
אני פותח את הדלת ומוצא בחורה צעירה עומדת בכניסה. יש משהו מסקרן ומעט מוכר בעיניה הירוקות כזית, המקושטות בריסים כהים. הזין שלי מגלה עניין. ברצינות? עכשיו? בגלל הבחורה הזאת עם השיער החום שנראית חצי מפוחדת וחצי מקווה?
שנינו עומדים ובוחנים זה את זה. אולי הרכב שלה נתקע? לא סביר שהיא הלכה ברגל קילומטר וחצי על כביש הגישה הפרטי שלי. אני בדיוק מתכוון להציע לה להתקשר מהטלפון הנייד שלי כשהיא פוצה את פיה לראשונה.
"קולינס?" היא מעפעפת וממקדת את מבטה כאילו היא לא מסתכלת עליי אלא לתוכי, ככל שזה אולי נשמע מוזר. יש בקולה משהו מוכר. רך ועם זאת מחוספס מעט. אני מאמץ את הזיכרון בניסיון להיזכר, על אף ערפל הוויסקי המטשטש.
"גרמלין? זו את?" עכשיו תורי למצמץ, בעודי מנסה להבין איך בחורה שהכרתי פעם ושכיניתי בשם החיבה הזה נעשתה היצור היפהפה העומד לפניי.
"קוראים לי מיה עכשיו," היא מתקנת ומכווצת את שפתיה.
"מיה, פאק!" אני מושך אותה אליי ומצמיד אותה חזק לחזה שלי. היא עדיין באותו הגובה שהייתה כשהיינו נערים – בקושי מטר וחמישים. אני גבהתי מאז ועתה אני מטר ותשעים. הגוף שלה משתחרר ברגע שהיא בין זרועותיי והיא משחררת צחקוק קטן. "בהתחלה חשבתי שלא תזהה אותי."
"הייתי טרוד בכל־כך הרבה דברים היום. חוץ מזה, את נראית מעט שונה מהפעם האחרונה שראיתי אותך."
אני משחרר אותה מחיבוקי ומביט בה, ולפי מבטה מבין ששנינו נזכרים בפעם האחרונה שהיינו יחד. היינו בני חמש עשרה וישבנו בבטן הסירה של אבא שלי, שהתנדנדה קלות ליד המזח. היא סיפרה לי שהיא עוברת לגור במקום אחר, ואז התחננה בפניי שאקח את בתוליה. כך עשיתי. הזיכרון האחרון שלי ממנה הוא דם מרוח על ירכיה ועיניה הירוקות רוויות בדמעות. אני עדיין מרגיש חרא בנוגע ללילה ההוא. בושה בוערת בתוכי ומכריחה אותי לחזור אל ההווה.
אני מכחכח בגרוני ומיה ממצמצת, בבירור מדחיקה את הזיכרונות שמפריעים לה לראות בבירור. אם היא כאן, על סף הדלת שלי בלוס אנג'לס, אולי זה אומר שהיא הצליחה לסלוח לי על אותו הלילה. גדלנו יחד מאז היינו בני חמש והיינו בלתי נפרדים, עד שהיא עברה לגור במקום אחר. לא ראיתי אותה או שמעתי ממנה כבר חמש עשרה שנה. אני גומע לתוכי את המראה שלפניי ומבין שיש דברים שלא השתנו – עיניה הירוקות שמנצנצות כשנתפס בהן האור ושערה החום המבולגן עם התלתלים הפזורים לכל עבר. יש כמה דברים חדשים לחלוטין. השדיים שלה, למשל. הייתי זוכר כאלה שדיים. המותניים שלה צרים אך ירכיה מעוגלות ובלי שהיא תסתובב אני יכול לדעת בבירור שישבנה עגול ועסיסי. הבחורה שופעת, ומנוגדת לחלוטין לנערה הגרמית עם הברכיים הבולטות והמשופשפות שאיתה שיחקתי בימי ילדותי.
"מה את עושה בלוס אנג'לס?" אני שואל.
"אני..." היא נושמת עמוק. "זה סיפור ארוך. אני יכולה להיכנס?"
"ברור."
עד לאותו הרגע, עמדתי ושמרתי על הדלת כמו אידיוט. אני צועד הצידה ומזמין אותה להיכנס. היא נושאת איתה מזוודה גדולה ואני מציע לקחת אותה, מושך אותה פנימה ומשאיר אותה ליד הדלת כי אין לי מושג מה משמעות הביקור שלה כאן.
"יש לך בית מדהים," היא אומרת, עיניה נשלחות במעלה מדרגות הספירלה המתנשאות לגובה.
"תודה," אני ממלמל. אני לא רוצה לדבר על הבית שלי, אני רוצה להבין למה היא כאן. הניצוץ השובב בעיניה מתעמעם, ועל אף שלא ראיתי אותה חמש עשרה שנים, אני שונא את המחשבה שמשהו רע קרה לה. האישה הזאת הייתה פעם הכול בשבילי.
אני עורך לה סיור קצר בקומה הראשונה ומוביל אותה אל הספרייה. המשקה שלי עדיין עומד על השולחן בצד, תזכורת לצהריים המחורבנים שהיו לי. "למזוג גם לך?" אני שואל.
"בטח," היא אומרת. "אבל רק אם יש לך משהו מעט פחות גברי ממה שזה לא יהיה."
היא מנופפת בידה בכיוון בקבוק משקה בצבע ענבר.
"אני חושב שיש לי משהו." אני צועד לכיוון הבר הקטן בפינת החדר ומוזג קצת וודקה אל תוך כוס ולאחר מכן מוציא פחית סודה בטעם לימון־ליים ומיץ חמוציות ממקרר הקטן. "זה יתאים לך?" אני שואל, מחזיק אותם באוויר בהמתנה לאישור.
היא מהנהנת בחיוך. תמיד היה קל לשמח אותה.
אני מגיש לה את המשקה הוורוד והיא מצטרפת אליי ומתיישבת בכורסת העור הניצבת מול הכורסה שלי.
כשאני רואה אותה יושבת מולי בשילוב רגליים ומקרבת בעדינות את כוס המשקה לשפתיה כל מיני זיכרונות מתעוררים בי.
היחסים בינינו מעולם לא היו רומנטיים. היינו חברים, החברים הכי טובים. כשאיבדתי את אימא שלי בתאונת דרכים כשהייתי בן ארבע עשרה, מיה הייתה שם בשבילי. מיה הייתה זו שרציתי. במשך ימים שלמים לא הייתי מסוגל לאכול ולא הייתי מעוניין לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם האחים שלי. אני זוכר את מיה מחבקת אותי, מצמידה את הראש שלי לחזה שלה. הקשבתי לפעימות ליבה בזמן שליטפה את ראשי וסיפרה לי סיפורים מטופשים כדי להסיח את דעתי. הכאב היה כל־כך עמוק ומוחלט, שלא ידעתי איך לבטא אותו במילים. מיה לא הייתה זקוקה למילים. היא פשוט ידעה.
לאחר אחת הפגישות האלה, חלקנו את הנשיקה הראשונה שלנו. זה היה המהלך הטבעי ביותר עבורנו, בלי הגישושים הנבוכים ודחיפות הלשון המוגזמות שחוויתי עם כמה מהפרטנריות הקודמות שלי. הגוף שלי הגיב באופן מיידי לידידתי משכבר הימים וזה בלבל אותי כהוגן. אף פעם לא חשבתי עליה במובן הרומנטי עד לאותו הרגע, אבל משהו משמעותי השתנה בינינו באותו הלילה, ומאותו לילה ואילך, התחלתי לראות אותה בתור האישה שהיא גדלה להיות. תפסתי אותה בוהה בי כמה פעמים ועיניה עקבו אחריי כשהיינו יחד באותו החדר, ניצוץ של סקרנות זהר בעומקיהן הירוקים.
בערך שנה לאחר מותה של אימי היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר לי וסיכמנו להיפגש מאוחר בלילה בסירה של אבי. הסירה הייתה קשורה למזח במקומה הקבוע ובזמן שחיכיתי למיה ירדתי אל מתחת לסיפון וגיליתי אותה שם, מחכה לי על המיטה הנפתחת. זחלתי לעברה, כאשר קרני הירח שהסתננו מבעד לפתח העליון היו האור היחיד שהאיר אותנו. בהבעת פנים עגמומית, היא סיפרה לי שהוריה החליטו לעבור לגור במקום אחר במדינה, ושהם כבר לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח אותה לבית ספר פרטי. אני זוכר איך הרגשתי את בטני מתעוותת בקשרים כשמשכתי אותה אליי לחיבוק. לא יכולתי לשאת את הרעיון שהיא כבר לא תהיה איתי מדי יום. חשתי צורך לתקן את המצב, להעלים את דמעותיה של מיה, ולכן התקשרתי לטלפון הנייד של אבי מייד. ביקשתי ממנו שיממן את לימודיה כדי שתוכל להישאר באקדמיית לינדן, אבל הוא נפנף אותי. הוא אמר שיהיו נערות אחרות עבורי ושאני לא צריך לתת את ליבי למישהי כבר בגיל חמש עשרה, אבל הוא לא ידע שכבר הענקתי לה את ליבי ביום שבו נפגשנו. היינו בני חמש אז ואני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא הייתה כזאת קטנה, קטנה בהרבה מיתר הילדים בגן והיו שני ילדים גדולים יותר שנהגו להתעמר בה בשל כך. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהי כל־כך תמימה וחסרת הגנה כמוה תיפגע ולכן מיהרתי לעמוד לצידה. העיניים הגדולות והירוקות האלה נצמדו אל עיניי והביטו ישר לתוכי, וחיוך טיפשי עיקל את שפתיה וגמר אותי. היא לכדה פיסה ממני והפכה אותה לשלה באותו היום.
כשניתקתי את השיחה עם אבי, המבט בעיניה של מיה אמר לי שהיא כבר ידעה מה הייתה תשובתו, אבל המילים הבאות שאמרה זעזעו אותי כהוגן. היא אמרה לי שהיא בתולה, דבר שכבר הנחתי בעצמי, והוסיפה שהיא רוצה שאהיה הראשון שלה.
אלוהים, עצם המחשבה על השיחה ההיא מעבירה אותי מיידית אל אותו יום חם ולח ביולי. הבטן שלי געשה מרוב לחץ ולמרות שידעתי שקרוב לוודאי שכדאי מאוד שלא אעשה את זה, רציתי לשכב איתה וגופי היה מגורה בטירוף. רציתי להיות הראשון שלה.
קיוויתי שהיא לא תשפיל את עיניה ותבחין בזקפה העצומה שהסתתרה בתוך מכנסיי הקצרים ואמרתי לה שאנחנו לא יכולים לעשות את זה. אפילו לא היינו זוג והיא עמדה לעזוב ביום שלמחרת. חששתי שהיא תתחרט על זה ולא רציתי שהיא תרגיש רע לאחר מעשה. היא אמרה שהיא לא רוצה שזה יהיה אף אחד אחר מלבדי ושהיא רוצה שיישאר לה זיכרון נפלא ממני, כזה שילווה אותה תמיד, ומה יהיה חזק יותר מזה שנחווה את הפעם הראשונה שלנו יחד? זה היה טיעון משכנע ביותר, אבל למען האמת, לא הייתי זקוק ליותר מדי שכנוע.
הסכמתי לזה רק לאחר שגרמתי לה להבטיח לי שהיא תהיה בסדר עם זה למחרת, כשתעזוב. היא הבטיחה לי שהיא תמשיך הלאה בחייה וגם תצא עם בחורים אחרים בבית ספרה החדש. האמנתי לה.
נישקתי אותה לאט, הצמדתי את שפתיי אל שפתיה ונתתי לה הזדמנות נוספת להתחרט ולסגת. היא לא עשתה את זה. לשונה נגעה בשפתי התחתונה וכשפישקתי את שפתיי, היא החליקה לתוך פי וליטפה את לשוני.
מיה הייתה מופתעת מכך שלא היה לי קונדום איתי. היא הניחה שכבר שכבתי עם כמה בחורות מבית הספר, בחורות שנהגתי לצאת איתן. כשהודיתי בפניה שהיא תהיה הראשונה שלי, היא הביטה בי במבט שאמר שהיא מבינה ששנינו נעניק חלק מעצמנו זה לזה. רצתי אל ביתי כדי להביא קונדום וחזרתי לסירה תוך דקות. חשבתי שעד שאחזור היא בטח תשנה את דעתה, אבל זה לא קרה. למעשה, מצאתי אותה ממתינה לי מתחת לשמיכה, עירומה, עיניה הירוקות רחבות ומצפות.
אני עדיין זוכר כמה הדוקה היא הייתה כשחדרתי אליה ואיך הרגשתי כשגמרתי בתוך קונדום בפעם הראשונה. אני זוכר שניגבתי אותה לאחר מכן ודאגתי מכך שלא ידעתי אם גם היא גמרה. החזה שלי מתהדק בתחושת תאווה מעורבת בבושה. חרבנתי את העניינים כמו שצריך באותו לילה.
"קולינס?" היא שואלת, מושכת אותי מתוך מחשבותיי העמוקות.
אני מכחכח בגרוני. "אני מצטער. זו פשוט חוויה סוריאליסטית, לראות אותך פה. ספרי לי מה הביא אותך ללוס אנג'לס. את עדיין מתגוררת בקונטיקט?" אני שונא את זה שהשאלות שלי כאלה רשמיות, אבל יש לנו הרבה פערים להשלים והמבט המבוהל שראיתי בפניה כשפתחתי את הדלת עדיין מרחף במחשבותיי.
היא לוגמת לגימה גדולה מהמשקה שלה. "זה הולך להישמע ממש מטורף..." היא מצחקקת בעצבנות.
"מיה, אני מכיר אותה מאז היינו בני חמש. פעם נהגנו לספר זה לזה הכול."
לא היה לי מושג אם מישהו פגע בה, או שהיא ברחה ממשהו, אבל חיכיתי בסבלנות עד שהיא אזרה את האומץ וגמעה עוד כמה לגימות גדולות מהמשקה שלה.
"זוכר את ההבטחה שהבטחנו זה לזה?" היא שואלת.
אני מביט בה בדממה. היא תצטרך להיות יותר מדויקת בדבריה. שיט, הייתי אז בן חמש עשרה. "איזו הבטחה?" אני שואל.
"לגבינו. הבטחנו זה לזה שכשנהיה בני שלושים..." היא בולעת את רוקה בעצבנות.
אני נושם נשימה עמוקה ומנסה להבין לאן היא הולכת עם כל זה. "מיה?"
"כשהיינו בני עשר. הבטחנו זה לזה שאם אף אחד מאיתנו לא יהיה נשוי כשנהיה בני שלושים, נתחתן זה עם זה."
הזיכרון מתעורר בראשי. עיניה הירוקות ומלאות הנשמה מביטות בי כאילו הייתי המושיע בעצמו והזרתות שלנו משולבות זו בזו בסולידריות. אלוהים, באמת הבטחנו זה לזה את ההבטחה הזאת, נכון? המזוודה הניצבת ליד הדלת, העובדה שחגגתי שלושים רק לפני כמה חודשים. כל זה מוטח בפניי בבת אחת ופאניקה מתחילה להתבשל עמוק בתוך החזה שלי.
נעלי עקב הנוקשות במורד המסדרון מושכות את תשומת ליבנו. "הנה אתה." טטיאנה נכנסת אל הספרייה. "הבית הזה גדול מדי." היא מבחינה בנוכחותה של מיה ונעמדת על מקומה. "אוי, סליחה, הנחתי שאתה לבדך. היי, אני טטיאנה." היא שולחת את ידה ללחיצה ומיה מתרוממת ולוחצת אותה.
"אני מיה. נעים להכיר אותך. אני מצטערת, עליי ללכת." היא מניחה את המשקה שלה על השולחן.
אני מתרומם על רגליי ומניח את ידי על כתפה. "את לא חייבת ללכת לשום מקום. אני בטוח שעבר עלייך יום ארוך עם כל הנסיעות האלה. בבקשה, שבי."
היא בולעת את הרוק ומביטה בי בחוסר נוחות. "אתה בטוח?"
אני מהנהן. "בטוח מאוד. ונשמע כאילו אנחנו חייבים להשלים פערים רציניים." אחרי הפצצה הענקית שהיא הפילה עליי, אין מצב שאתן לה פשוט ללכת. היא מהנהנת בחיוך רעוע.
"טטיאנה, תרצי להצטרף אלינו למשקה?" אני שואל, פונה לעבר הבר.
"בטח," היא אומרת בקול שטוח. אני מכין לה וודקה עם סודה ופירות יער כמו שהיא אוהבת ומגיש לה את הכוס. טטיאנה מתיישבת רחוק מאיתנו ומשלבת את רגליה, יציבתה זקופה כמו קרש ועיניה בוהות ישר קדימה. היא עדיין כועסת בגלל מה שהתרחש קודם לכן.
אני מספר למיה קצת ממה שעבר עליי בחמש עשרה השנים האחרונות, מספר לה שאחיי גם מתגוררים באזור לוס אנג'לס רבתי ושאני מנהל חברת השקעות מצליחה ביותר בעיר. פי אומר את המילים, אבל מוחי עדיין מנסה להבין את העובדה שהיא הופיעה על סף דלתי אחרי כל השנים האלה.
שתי הנשים מביטות בי ומקשיבות, מיה מתערבת מדי פעם ושואלת שאלות ואז מצחקקת באושר כשאני מספר לה ששני אחיי הצעירים ממני מצאו את אהבות חייהם והתיישבו – לפייס יש בן צעיר וקולטון התחתן לפני חודש.
מיה לא מספרת לי כלום על אודותיה או מה הניע אותה לבוא לפה, אבל אני מניחה שנוכחותה של טטיאנה טלטלה אותה מעט. יש עדיין הרבה דברים שאני לא יודע.
"אני מתנצלת," מתערבת טטיאנה, "מי אמרת שאת, בדיוק?"
"מיה הייתה החברה הכי טובה שלי כשהייתי נער," אני עונה במקומה, לא אוהב את טון קולה של טטיאנה.
"נכון. אי אפשר היה להפריד בינינו עד גיל חמש עשרה."
"ומה קרה כשהגעתם לגיל חמש עשרה?" שואלת טטיאנה, לא יודעת לאיזה שדה מוקשים היא נכנסת.
עיניי ננעלות על עיניה של מיה ולחייה מתלהטות. אני רואה שהיא זוכרת את המפגש המיני הראשון והיחיד שלנו, ואני עדיין מודאג מכך שאולי נהגתי בה בגסות יתר. אני זוכר איך גופה רעד בין זרועותיי לאחר שסיימנו וראיתי את הדם שהיה בין רגליה. יש לי בחילה מעצם המחשבה על כך. אם הייתה לי הזדמנות לעשות הכול מחדש, הייתי עושה איתה אהבה באופן כזה שהיא לעולם לא הייתה רוצה לעזוב לאחר מכן. לעזאזל, האם גם המוח שלי יצא לחופשה היום? אני צריך להכניס אותו להסגר. מיה לא פה כדי להזדיין איתי, אני אומר לעצמי שוב ושוב.
"המשפחה שלי עברה דירה," אומרת מיה, ממצמצת ומסירה את מבטה מעיניי. "ומי את?" היא שואלת ולוגמת מהמשקה שלה.
טטיאנה מזעיפה את פניה, בבירור לא מרוצה מהעובדה שלא נידבתי את המידע בעצמי. "אני החברה שלו."

עוד על המארז

מארז יופי מלוכלך קנדל ריאן
יופי מלוכלך: שקרים (1)
 
1
 
סופי
 
נאמר לי שרוב הסיכויים שישלמו עבורי מאתיים וחמישים אלף דולר ואולי אפילו יותר בהתחשב בעובדה שאני עדיין בתולה. הכסף הזה הוא עניין של חיים ומוות עבור אחותי שהיא גם החברה הכי טובה שלי בעולם. אוכל להכניס אותה לתוכנית טיפולים חדשנית המטפלת בסרטן השחלות בשלב מתקדם. שתינו בסך הכול בנות עשרים ואחת ובקושי הספקנו לחיות את החיים. כשהיא אובחנה כחולה בסרטן בגיל תשע עשרה ועברה כריתת רחם, הבטחתי לה שאשא עבורה את ילדהּ ביום מן הימים, הבטחה שבה אני מתכוונת לעמוד. היא עלולה למות תוך חודשים ספורים אם לא אתערב, וזו הסיבה שאני עומדת בחדר הלבשה חשוך, מורחת שכבה שלישית של מסקרה ולגופי רק זוג תחתונים.
 
גיליתי את המקום הזה לגמרי במקרה. עד לפני כמה שבועות, לא הייתי מאמינה שמקום כזה קיים בכלל. חיפשתי באינטרנט כל מיני הזדמנויות לעשות כסף, משהו, כל דבר שיעזור לי לגייס את שלוש מאות אלף הדולרים הנחוצים לנו. הוריי מתפרנסים בקושי אז אני יודעת שהכול תלוי בי. חיפושיי אחר עבודה היו פשוט בדיחה. כישוריי מתאימים בקושי למלצרות בשכר מינימום. בנקודה הזאת חיפושיי ברחבי האינטרנט הפכו מעניינים יותר וגישתי הפכה נועזת יותר.
 
הסכמתי להגיע לריאיון במועדון חשפנות מקומי. כאילו הריאיון עצמו לא היה מספיק מביך – נתבקשתי להוריד את הבגדים בפני בעל המועדון ולהראות את כישורי הריקוד שלא היו לי כמובן – הוא שאל אותי מהן ציפיות השכר שלי מהריקוד ואמרתי שלוש מאות אלף דולר בחודשים הקרובים. הוא צחק לי בפנים ואמר לי להתלבש. היה ברור לשנינו שעל בסיס כישורי הריקוד שלי, לעולם לא ארוויח סכומים כאלה, בטח ובטח לא בעיירה קטנה בצפון קליפורניה.
 
כשהוא ראה את הדמעות שהציפו את עיניי ושאל מדוע אני זקוקה לכסף, פרשתי בפניו, אדם זר לי לחלוטין, את הסיפור כולו. כשסיימתי להתלבש, הוא לקח אותי למשרדו והכריח אותי להבטיח שמה שהוא עומד לומר לי יישאר בינינו. האופן שבו זזו עיניו מצד אל צד רמז לי שמה שזה לא יהיה, זה בטח משהו לא חוקי. לא היה לי אכפת בכלל. עד אז אפילו לא עברתי ברמזור אדום, אבל הייתי מוכנה לעשות הכול, קיצוני ככל שיהיה, כדי להציל את בקה. הבטחתי לו סודיות מוחלטת. הוא שאל אותי עד כמה אני רצינית לגבי הצלת אחותי והזהיר שלא אוהַב את מה שהוא עומד לספר לי. כך למדתי על המכירה הפומבית.
 
ביל, הבעלים של מועדון החשפנות, הכניס אותי למכירה שתתקיים הלילה. הוא ארגן הכול עבור עשרה אחוז ממה שארוויח. נבדקתי אצל רופא שאישר שאני לא בהיריון, שאין לי מחלות מין ושאני אכן בתולה. ביל גם קבע לי תור במכון יופי מקומי לשעווה בכל הגוף ומייקאובר – תספורת עם תוספות ארוכות של גווני קרמל לשערי השטני, מניקור ופדיקור. העלות עבור כל אלה תוחזר ממה שארוויח כמובן. גם אם לא אמכר, אהיה חייבת להחזיר לו את ההוצאות האלה, אבל ביל בטוח שאמכר. הוא אמר שבתולות הן נדירות ושמישהי כל־כך טבעית ויפה כמוני תימכר במחיר גבוה מאד. אני רק מקווה שאצליח להישאר רגועה מספיק כדי לעבור את כל זה. בא לי להקיא ולא אכלתי כלום כל היום.
 
אני מפנה את ראשי אל הדלת לקול דפיקה קלה עליה, וראשו של ביל מציץ פנימה. ידיי עפות אל החזה שלי בניסיון להסתיר את שדיי. אין טעם לצניעות בשלב הזה וצחוק היסטרי מבעבע בגרוני. בקרוב מאד אהיה חשופה בפני חדר מלא גברים, תחת עננה של ציפייה שאתן את גופי לאחד מהם, אבל אני מנסה לשמור על תמימותי כל עוד אני יכולה. ביל מרים גבה.
 
"את מוכנה?"
 
אני מעיפה מבט אחרון אל המראה ושואפת שאיפה עמוקה כדי לייצב את עצמי. אני מביטה ברגליי. הן חטובות הודות לשעות שאני מבלה בריצה – הדבר היחיד שעוזר לי להפיג לחצים. אני ממשיכה להביט הלאה על הבטן שלי, שהיא מעט רכה יותר ממה שהייתי רוצה שתהיה ועד שדיי, שרוטטים כשאני זזה. העיניים שמחזירות לי מבט נראות קשוחות יותר הפעם. מצוין. אני צריכה להיראות קשוחה כלפי חוץ אם אני רוצה לשרוד את ששת החודשים הקרובים.
 
לא ידעתי שדברים כאלה קיימים בעולם ועכשיו אני נכנסת ממש עמוק לתוך זה. אני עושה את זה בשביל בקה, אני מזכירה לעצמי. אני שואבת פנימה כל טיפה של כוח שאני רק יכולה, מסירה את ידיי מהחזה ומהנהנת. "אני מוכנה."
 
עיניו בוחנות אותי. אני מעריכה את זה שהוא לא בוהה בי. "את נראית מעולה. טבעית מאוד. זה יעבוד לטובתך," הוא מציין תוך שהוא מוביל אותי החוצה מהאזור הבטוח של חדר ההלבשה.
 
ככל שאנחנו מתקדמים במסדרון אני מבינה למה הוא מתכוון. יש כמה נשים בטווח הגילאים שבין שנות העשרים המוקדמות עד שנות השלושים המאוחרות ונראה שכל אחת מהן אימצה את מראה החשפנית – שיער נפוח, שכבות על גבי שכבות של איפור, אודם אדום בוהק, גרביוני רשת ונעלי עקב גבוהות. כולן לובשות חוטיני. אמרו לי שפריט הלבוש היחיד שמותר לי ללבוש הוא תחתונים אז בחרתי בזוג התחתונים הצנוע ביותר שיש לי – גזרה גבוהה, צבע תכלת עם תפר תחרה. הם חמודים, נשיים ונוחים. לא חשבתי בכלל לנסות להיראות סקסית יותר. חרטה מתחילה להתהפך בבטני. מה אם אף אחד לא ירצה אותי? כל מה שעשיתי יהיה לשווא, וכאילו לא די בכך, עוד אהיה חייבת כסף לביל על המייקאובר היקר שמימן. רצפת הבטון מעבירה קור דרך כפות רגלי היחפות עד לפטמותיי הזקורות. אני שוב מניחה את ידיי מעל החזה ואוחזת בשדיי.
 
אולי אני מכוסה יותר מהנשים האחרות אבל איכשהו, אני מרגישה חשופה יותר. חשופה לחלוטין בפני כל העולם. אני לבושה כמו מי שאני, לא גרסה סקסית של עצמי המיועדת לגברים הממתינים בצידה השני של הדלת. לפתע אני לא רוצה שהם יראו את מי שאני באמת. אני רוצה להיות מפוצצת באיפור ואולי עם פאה בלונדינית ארוכה ופונפונים שתלויים מהפטמות. אני יכולה להיות כל מי שהם רוצים שאהיה. במקום, אני רק סופי וההרגשה הרבה יותר מסוכנת. אני לא יכולה לתת לבעלים החדש שלי להיכנס לי לראש. הוא אולי ירכוש את הזכויות לגוף שלי, אבל הוא לעולם לא יקבל את מי שאני באמת. אני חייבת לזכור את זה.
 
ברגע שאנחנו עוצרים על יד דלת מתכת כבדה, פניקה זורמת דרך עורקיי ואני משתנקת. רפלקס ההקאה מאיים לשלוח מיצי מרה במעלה הגרון שלי. אני נושמת נשימה עמוקה דרך האף ופותחת את הפה כדי לומר לביל ששיניתי את דעתי, כשלפתע, הוא שולח את ידו ומסובב את הידית.
 
הדלת נפתחת במהירות וחושפת חדר גדול, מואר בעמימות. האור היחיד בוקע ממנורה חשופה התלויה ישירות מעל במה קטנה במרכז החדר. גברים ישובים בכורסאות עם הפנים לבמה, פניהם מסתתרות בצללים. אני לא מסוגלת לזהות אף חלק בפניהם ואני מבינה שזו בדיוק הנקודה. הם בוודאי מבקשים להישאר עלומים בהתחשב באופיו של הערב. הכסף שהם צפויים להוציא הלילה קונה להם את הזכות לאנונימיות.
 
ביל דוחף אותי קדימה בעדינות ולוחש כמה מילות עידוד אבל פעימות הדם שאני שומעת באוזניי מבלבלות את המסר. רגליי זזות אל תוך החדר, זרועותיי מוצלבות וידיי אוחזות בחוזקה בשדיי. ניחוח עשן סיגרים תוקף את חושיי בעודי מתקדמת לכיוון הבמה. עיניי ממוקדות ברצפה ואני זזה בכיוון האור התלוי מעל הבמה. ברכיי רועדות בעודי צועדת את צעדיי האחרונים.
 
לבסוף, אני נעמדת על הבמה בפניי לכיוון קבוצה קטנה של גברים. בעיניים מושפלות, אני מבינה בזה הרגע שלעולם לא הייתי יכולה להתפשט כחשפנית מול קהל. אני בקושי מצליחה לעמוד כאן בלי שברכיי יתדפקו זו בזו. רק לזכור למשוך אוויר אל תוך ריאותיי ולשחרר אותו שוב נראה כמשימה קשה, מעבר ליכולותיי. אבל ניצוץ של נחישות קורע את דרכו בתוכי. אני כאן במטרה להציל את בקה.
 
גבר העומד בצללים בצידו השני של החדר מכחכח בגרונו. "לפניכם הבחורה התשיעית והאחרונה לערב זה. סמכו עליי כשאני אומר לכם, רבותיי, שמרנו את הטובה ביותר לסוף. היא הטהורה ביותר שתמצאו. היא מגיעה אלינו בתולה, מוכנה, מזומנה ומסכימה לחלוטין לתנאים של שישה חודשים. אם כן, מי רוצה לתת את ההצעה הראשונה?"
 
השקט נשמר במשך דקה בעודי מחכה שמשהו יקרה.
 
"תסירי את הידיים מהציצים, חמודה," אומר גבר מתוך הקהל.
 
אני מרימה את עיניי לכיוון הקול אבל ידיי נשארות במקומן. רמז לחוסר משמעת שלא ידעתי שקיים בי בכלל. אף אחד לא קנה אותי עדיין. אף הצעה לא ניתנה. אני עדיין זו השולטת בגורלי.
 
אני מעבירה את משקל גופי מצד אל צד, בעודי חשה עקצוץ שמתריע בפניי שהרגל שלי נרדמת, ומהדקת את אחיזתי בשדיי כאילו חיי תלויים בכך. ליבי פועם בקצב ואגלי זיעה קטנים צצים כמו חרוזים מתחת לזרועותיי למרות הטמפרטורה הקרירה שבחדר.
 
אני מסוגלת לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה.
 
"מאתיים." הגבר שקרא לי לחשוף את שדיי נותן את ההצעה הראשונה. אני מקווה שזה מאתיים אלף ולא רק מאתיים דולר. עד לאותו הרגע לא חשבתי שאולי הייתי צריכה לקבוע איזשהו מחיר מינימום לפני שנכנסתי לסיפור הזה. אני לא מתכוונת לשכב עם איזה זקן מוזר בשביל מאתיים דולר. אני נזכרת שביל אמר משהו על מינימום שש ספרות ונרגעת מעט.
 
"מאתיים וחמישים," אומר קול אחר. הוא נשמע צעיר יותר ומתובל במבטא ספרדי עדין.
 
"שלש מאות," נשמע קול שלישי.
 
במהרה, המחיר מטפס לחמש מאות ושבעים וחמישה ואני נהיית קצת מסוחררת מהמתרחש. אני חייבת לרדת מהבמה הזאת לפני שאתעלף או אקיא או משהו גרוע באותה המידה כמו למשל, אלך הביתה עם אחד הסוטים האלה כאן.
 
תהיי חזקה, סופ.
 
"שש מאות אלף," פולט מיודענו חובב הציצים. אני לא רוצה ללכת עם אדם שאת פיו כבר הספקתי להמרות כשסירבתי להראות את החזה שלי. עם המזל שלי, הדבר הראשון שהוא ירצה לעשות יהיה להעניש אותי על כך.
 
"מישהו חמדן במיוחד הלילה. כבר לקח אחת ועכשיו הוא רוצה את השנייה," מצחקק המנחה.
 
מסתבר שהאדון הנכבד שמעלה את המחיר שלי כבר קנה מישהי הלילה ועכשיו הוא רוצה גם אותי. אולי אני בחורה מיושנת, אבל הנחתי שבסידור כזה, אהיה השפחה היחידה. חשבתי שזו הולכת להיות חוויה סטנדרטית של גבר ואישה. לא כך דמיינתי את עצמי מאבדת את בתוליי, ויותר מכך, מעולם לא ראיתי את עצמי משתתפת באורגיה, או מה שהוא לא מתכנן. מציק לי לחשוב שהוא יכול לקנות אותנו כמו כבשים ולהכריח אותנו לעשות דברים זו לזו ולו. כל הסיפור הזה הולך ונהיה גרוע יותר ויותר.
 
אני מיישירה מבט אל מרכז החדר – אל הגבר היחיד שלא אמר מילה עד כה. הוא מעביר את קרסולו אל מעל הברך, נשען לאחור בכורסה ומסתיר לחלוטין את פניו בחסות החשכה. התנהגותו האדישה מעוררת בי משהו. יש כאן חדר שלם של גברים שרוצים את הבתולין שלי אבל משום מה, אני לא אוהבת את המחשבה שיהיה כאן מישהו שלא מעוניין. משהו לא בסדר בי? זה אולי חסר ביטחון וטיפשי אבל כשאת עומדת כמעט עירומה בחדר מלא גברים שאינך מכירה, מחשבות מוזרות מוצאות את דרכן אל תוך ראשך.
 
אף אחד לא נתן הצעה נגדית לגבר שקרא לי 'חמודה' ורצה לראות את השדיים שלי, והבטן שלי מתהפכת. הוא הציע חמש מאות שבעים וחמישה אלף דולרים – יותר ממה שאצטרך כדי לשלם עבור הטיפול הרפואי של אחותי, לתת לביל עשרה אחוזים ולהחזיר לו את מה ששילם למכון היופי. אני צריכה להרגיש תחושת הקלה. זה מה שרציתי, לא? אבל המחשבה שאצטרך לעזוב את המקום איתו ועם בחורה נוספת מעוררת בליבי תחושת מועקה.
 
"אם אין הצעות נוספות..." המנחה מתחיל.
 
אני מתחילה להרגיש קשיי נשימה. זה לא יכול להסתיים ככה.
 
"שבע מאות," אומר האדם שיושב ישירות מולי. קולו חלק ועשיר, עמוק ואיכשהו מהפנט. אני נשענת קדימה על הבהונות בניסיון לראות את פניו. כף הרגל שהניח על קרסולו מקפצת, אולי הסימן היחיד שהוא כן מוצא עניין בקרב ההצעות הזה. ליבי מדלג בתוכי, מכפיל את קצב הדפיקות בעודי מחכה לדעת מה יקרה כאן.
 
אינני מסוגלת לראות דבר מלבד נעליו בחדר, לכן אני מתמקדת בהן. הן גדולות, עשויות עור חום מבריק, ונראות יקרות. אני מניחה שהגברים בחדר הזה חייבים להיות עשירים באופן מגוחך כדי לשלם את המחירים שהם מציעים. רגלו מקפצת שוב ועיניי נורות אל המקום שבו אמורות להיות פניו, החבויות באפלה. הגבר השני נוהם משהו מתחת לשפמו, ואני מצליחה לשמוע את המילים 'יקרה מדי', ואז הוא נובח הצעה חדשה. "שבע מאות עשרים וחמישה."
 
שיט. אני לא רוצה להיות חלק מהפטיש המוזר שלו לשלישייה ואין לי שום מושג עם הגבר בעל הנעליים המבריקות יהיה טוב ממנו, אבל אני נועצת את עיניי בחלל האפל מולי, מתחננת אליו ללא מילים להעלות את הצעתו. הכוח היחיד שעדיין מצליח לגרום לי לעמוד על רגליי הוא כוח רצון.
 
"מיליון דולר," הוא אומר אחרי זמן שמרגיש כמו נצח.
 
ראשי מסתחרר ואני מרגישה חולשה. מיליון דולר? עבורי? אין מצב שאני שווה סכום כזה של כסף בתור שפחת מין. ברגע שהוא יבין כמה אני חסרת ניסיון, ולא רק בסקס, אלא בכל תחומי החיים, הוא יתחרט על שקנה אותי ואולי אפילו ינסה להחזיר אותי. ועדיין, אני עוצרת את נשימתי, מתפללת שאף אחד לא יציע הצעה נגדית גבוהה יותר. משהו בתוכי, האינטואיציה הנשים שלי אולי, אומרת לי שמתוך כל הגברים שנמצאים פה הערב, אני אמורה ללכת הביתה איתו, אבל המחשבה על ממש להעניק את גופי לאחד המפלצות האלה לשישה חודשים מפחידה אותי עד מוות.
 
אין לי על שום דבר להסתמך מלבד על בעל הנעליים השחורות, הנקיות והמבריקות, שמעביר לי איזו הילה של משהו טוב. אולי, לכל הפחות, הוא יתייחס אליי יפה. פניקה מאיימת להכניע אותי. תנשמי, סופ.
 
"היא שלך. אף כוס לא שווה כל־כך הרבה," יורק הגבר השני, נע במושבו. ריאותיי מתמלאות בחמצן וכשאני נושמת בחדות וממלאת את בית החזה באוויר.
 
"הפריט האחרון שלנו הערב במכירה, נמכר. רבותיי, תודה לכם על השתתפותכם הערב. אם תואילו לעשות את דרככם אל אזור ההסבה דרך הדלת האחורית, נסגור את אופן התשלום ותוכלו לעזוב עם הרכישות שלכם. תמצאו בלובי משקאות וגם מעט בידור על חשבון הבית, אם אתם במצב הרוח הנכון."
 
קולו של המנחה מזמזם בראשי.
 
נמכרתי.
 
גברים מתרוממים ממושביהם ואני שומעת צעדים כשהם יוצאים מהחדר. דלת נסגרת במרחק, ובחדר השקט נשארים רק אדוני החדש ואני.
 
אני רוצה לרדת מהבמה המשפילה שעליה נאלצתי לעמוד. אני רוצה את הבגדים שלי, אבל רגליי נותרות נטועות במקום כשאני מבינה, לראשונה הערב, שכל ההחלטות שלי מעתה והאלה אינן שייכות לי יותר.
 
"תצעדי קדימה," הוא מצווה. אני בולעת ויורדת מהבמה, רגליי כבדות מהעמידה הממושכת במקום אחד. אני צועדת צעדים איטיים לאורך החדר, כאילו אני מתקרבת אל חיה מסוכנת. אולי זה בדיוק מה שאני עושה. איזה מין גבר קונה אישה?
 
"לא אפגע בך," הוא מעודד אותי להתקדם ואני צועדת עוד צעק לקראתו, עוצרת בדיוק מול כיסאו. "אורות," הוא אומר אל החלל והאורות שמעל לראשינו נדלקים כולם בבת אחת. אני ממצמצת כמה פעמים לנוכח בוהק האורות המפתיע, עפעפיי מסוככים על עיניי בעודי מנסה להסתגל.
 
מבולבלת, אני ממשיכה להביט למטה, בוחנת את נעליו, שעתה נחות שתיהן על הרצפה. "תביטי בי," הוא מבקש.
 
אני מרימה את סנטרי ומביטה בגבר שיושב מולי. חליפה שחורה. חולצה לבנה מגוהצת. עניבה שחורה ודקה קשורה באופן רפוי סביב צווארו.
 
אני נושמת לאט לעומק ריאותיי ואוזרת אומץ להביט לתוך עיניו של הגבר שזה עתה שילם מיליון דולר כדי לרכוש אותי. עיניים כחולות כרקיע ממוסגרות בריסים שחורים כבדים בוהות בי בחזרה, גונבות את נשימתי מריאותיי. הוא מהמם. גבוה, בכושר, מושך. בלבול שוטף את עורקיי. מה גבר כמוהו עושה במקום כזה? הוא יכול להיכנס לכל בר באמריקה ולאסוף איזו בחורה שהוא רוצה, בלי בעיה בכלל. בטני מתהפכת כשאני מבינה, שרק גבר שיש לו טעם מסוים מאוד בסקס, ירגיש צורך לקנות אישה. הוא ירצה מישהי שתציית לו לחלוטין. הוא ירצה ממנה דברים שבחורות נורמליות לא יסכימו לעשות. אוי אלוהים, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני לא יכולה לתת למפלצת המושכת הזאת לפתות אותי אל המלכודת שלה.
 
"פשוט תנשמי," הוא אומר, מרגיע את פחדיי.
 
אני מציית כמו שפחה קטנה וטובה, פותחת את פי ונושמת בכוח.
 
"ככה," הוא אומר בטון מרגיע, ישיבתו על הכיסא גם הופכת נינוחה מעט יותר. "איך תרצי שאקרא לך?"
 
זו דרך מעניינת לנסח את השאלה. הוא לא שאל אותי מה הוא שמי. אולי הוא מניח שאתן לו שם בדוי, וייתכן בהחלט שזה מה שהייתי עושה אם הייתי מצליחה לחשוב בבהירות. במקום זה, אני לוחשת, "סופי." ברגע ששמי עוזב את שפתיי, אני מתחרטת על כך שאמרתי לו את שמי האמיתי, אבל אז אני מבינה שאני עומדת להתגורר איתו בששת החודשים הקרובים וגם ככה לא אוכל להסתיר ממנו את זהותי האמיתית לאורך זמן. יהיו לי מספיק שקרים להתמודד איתם גם ככה, עם כל השקרים שאני עומדת לספר למשפחתי ולחבריי, ואין זה חכם להכביד על עצמי עם עוד שקרים.
 
הוא מטה את ראשו וממשיך לבחון אותי. "תקראי לי דרייק," הוא אומר לבסוף. אני תוהה אם דרייק הוא שמו האמיתי.
 
כשאני מתחילה לחשוב שהוא הולך לגרום לי לעמוד פה כל הלילה, הוא מתרומם מהכיסא. כשאני רואה אותו במלוא גובהו מולי אני נבהלת. גובהי ממוצע, והוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים, לפחות. יותר ממטר ותשעים. אני נרתעת לאחור צעד אחד.
 
"בואי איתי." הוא מסתובב ופונה לעבר היציאה. אני צועדת אחריו כמו חיית מחמד צייתנית. כשאנחנו מגיעים אל דלת הפלדה שדרכה נכנסתי לאולם הזה רק לפני שלושים דקות, אני מרגישה כאילו אני יוצאת אישה אחרת לחלוטין מזו שהייתי כשנכנסתי. דרייק מסתובב לעברי לפני שהוא פותח את הדלת. "תרצי את הז'קט שלי?"
 
אני משפילה את עיניי לגופי ומביטה בתחתוניי הכחולים-חיוורים שעכשיו נראים לי ילדותיים ואל ידיי שמעולם לא עזבו את שדיי. אני מהנהנת בחולשה.
 
הוא מסיר מעל כתפיו את הז'קט, ואני רואה שהוא אפילו שרירי יותר מכפי שחשבתי. חולצתו המחויטת נצמדת לכתפיו הרחבות ולחזהו החטוב. רטט של פחד נשלח עמוק לתוך קרביי. כן, הוא מושך, אבל הוא גם חזק, וזה אומר שאין לי ממש סיכוי לגונן על עצמי במקרה שהוא ינהג בי באלימות יתרה.
 
הוא מתעלם מעיניי החוקרות את גופו ללא בושה ומניח את הז'קט על כתפיי, סוגר אותו מעל החזה שלי ומכפתר את הכפתור הראשון. חשבתי שהוא עלול לדרוש ממני להראות לו את גופי, כדי לבחון אותי בעצמו, אבל נראה שהוא מודאג מדבר אחד – לצאת מפה וכמה שיותר מהר. זה לגמרי בסדר מבחינתי.
 
ברגע שאני מכוסה בז'קט שלו, אני מניחה לידיי להחליק אל צידי גופי. מפרקיי נוקשים מעמידתי הממושכת בתנוחה אחת. אני הולכת בעקבותיו אל המסדרון. ככל שאני אסירת תודה לו על כך שנתן לי את מעילו, אסור לי להפוך את המחווה הקטנה הזאת למשהו שהיא לא. הוא פשוט לא רוצה שגברים אחרים ינעצו עיניים שבמה שהוא קנה לעצמו, ובהרבה מאוד כסף. אנחנו חולפים על פני אחרים בדרכנו ואני מקפידה לנעוץ את עיניי בנעליו של דרייק כשאני הולכת אחריו במורד המסדרון. תחושה כוזבת של ביטחון אופפת אותי.
 
 
 
יופי מלוכלך: אהבה (2)
 
סופי
 
 
"את מתכוונת לספר לי מהיכן הגיע הכסף?" בקה מביטה בי בציפייה מעל לכוס השרדונה השלישית שלה.
 
"קולטון." הודות לאלכוהול, לשוני משתחררת לפני שאני מספיקה לבלום את דבריי. "היה לי איתו הסדר מסוים."
 
"איך פגשת אותו?" בקה חוקרת אותי.
 
"תעברי לשאלה הבאה." אני אולי כבר שיכורה מהיין, אבל אין מצב שאספר לה על המכירה הפומבית. אני צריכה לשמור מעט מכבודי העצמי במצב המביך הזה.
 
עיניה לא עוזבות את עיניי והיא לוגמת עוד לגימה מהיין ונראית מהורהרת. אנחנו יושבות בבר קטן בלובי המלון שבו אנחנו מתאכסנות. כשגיליתי שקולטון למעשה נשוי ברחתי הביתה, שבורת לב והרוסה. בקה שכנעה אותי שאנחנו צריכות לבלות סוף שבוע נשי היכן שהוא. שדרגתי את הרעיון שלה והטסתי אותנו לרומא בספונטניות. אז הנה אנחנו כאן, בצד השני של העולם, וכל מה שאנחנו מדברות עליו זה בדיוק הנושא שגרם לי לרצות לברוח מלכתחילה. יופי. אני לוגמת עוד לגימה רצינית מהמשקה. אלוהים, אין להם משהו חזק יותר פה, בארץ היין?
 
"איזה סוג של סידור אפשר לעשות עם גבר, שיגרום לו פשוט לתת לך חצי מיליון דולר, סופ?" טון קולה מאשים. טוב שהיא לא יודעת על יתרת הכסף, שנחה לה בבטחה בחשבון הבנק שלי. אני יודעת שלמשפחה שלי יש שאלות רבות בנוגע למקור הכסף שבו השתמשתי לטיפולים של בקה ועד עכשיו, לא אמרתי מילה. עיניה מתרחבות והיא מניחה את ידה על פיה. "אלוהים," היא מצחקקת, "היית שפחת המין שלו או משהו?"
 
לחיי בוערות, אבל אני מנידה בראשי. "נראה לי שכדי להיחשב שפחת מין צריך לעשות סקס קודם."
 
היא עדיין מצחקקת, אז אני יודעת שאין לה מושג שהיא קלעה בול. דינג דינג. יש לנו זוכה.
 
"בואי לא נדבר על הכסף, בקה. זה לא באמת חשוב. קולטון הסכים לתת לי אותו כך שיתר הסיפור לא ממש משנה לי כי זה עוזר לך להירפא. בבקשה תניחי לנושא," אני מתחננת בפניה. מצבה הבריאותי משתפר סוף סוף ואני רוצה ליהנות מהטיול הזה – רק אנחנו. אני לא רוצה לחשוב על קולטון דרייק. זה גורם יותר מדי כאב.
 
"אם הוא חתיך כפי שתיארת, בטח התקשית לא לקרוע ממנו את הבגדים ולהתנפל עליו. אופס, סליחה, הכוס שלי נחת בטעות על הזין שלך."
 
אני מחייכת לאור שינוי הנושא. מובן שהכול סובב סביב סקס. בקה לא בתולה והיא ישירה יותר ממני בהרבה בעניין הזה. אולי ההיפך היה מצופה מאיתנו, אבל איכשהו, אני הזהירה מבין שתינו. בקה למדה לתפוס את החיים בביצים ולחיות אותם עד תום בגלל המחלה שלה. אני מקנאה בה על זה.
 
ההתנסות המינית הראשונה שלה הייתה עם בחור במרכז לטיפול בסרטן. היא הייתה אז רק בת חמש עשרה והוא היה בן שבע עשרה. היא סיפרה לי הכול לפרטי פרטים עם ניצוץ של גאווה בעיניה. שום דבר לא עצר אותה וזה היה מעורר השראה. באותו הלילה, כשעמדתי על בימת המכירה הפומבית והמתנתי להימכר, ניסיתי לזמן אליי את הכוח הפנימי שלה.
 
"סופ?" היא מחזירה אותי מהמחשבות הרחוקות שאליהן הפלגתי. "את בסדר?"
 
"אני מתגעגעת אליו," אני מודה בלחש, "מטורף, נכון?"
 
"לא מטורף. ממה ששמעתי זה נורמלי לגמרי להרגיש כך כשנפרדים ממישהו."
 
"לא נפרדתי ממנו. הוא לא היה החבר שלי. הוא נשוי, זוכרת?"
 
 סיפרתי לבקה כמעט הכול על קולטון. על שחייתי איתו, על שהתקרבנו זה לזה ועל כך שהיינו עירומים בבריכה כשאשתו חזרה הביתה יום אחד. מובן שקולטון ניסה לעצור אותי כל הדרך עד למסדרון באחוזה שלו. פתאום התחושה סביבי הייתה קרה וזרה. חיכיתי שהוא ינסה להכחיש או להסביר לי, אבל למרבה הצער הכול היה נכון. סטלה הייתה אשתו. במשך כל הזמן ששהיתי בביתו הוא היה נשוי.
 
"טכנית, כן. אבל עדיין אני חושבת שאת צריכה להשלים את יתר הסיפור. ברור שאשתו לא חיה איתו בבית. כמה זמן הם היו פרודים?"
 
אני שומטת כתפיים. "הוא לא עשה סקס שנתיים." אלא אם כן הוא שיקר לי גם לגבי זה. אני כבר לא יודעת למה להאמין.
 
"זו תקופת יובש רצינית. ואם הוא חתיך כמו שאמרת... זה לא כאילו לא היו לו הצעות, נכון?"
 
אני הייתי אחת ההצעות האלה. אני מסמיקה, מבינה שפחות או יותר הגשתי לו את עצמי על מגש של כסף והוא דחה אותי פעם אחר פעם. זה היה עלול לגרום לכל בחורה להמעיט בערכה.
 
"תקשיבי, זה בסדר להתגעגע אליו. זה בסדר לחוש בלבול." היא מושיטה את ידה במרחב שבינינו ותופסת את ידי. למרות שהיא צעירה ממני בשש דקות, בקה תמיד הייתה חכמה מעבר לגילה. העצות שלה תמיד קולעות. היא גומעת את היין שנותר בכוס. "אבל אנחנו ברומא, לעזאזל. זה טיול נשי של פעם בחיים, אז בואי נפסיק עם כל ההתבכיינות. אנחנו הולכות לעשות כיף."
 
"יש, כיף."
 
אני מרגישה כאילו הלב שלי עבר במגרסת נייר. אני מהנהנת ומחייכת בכוח. בקה צודקת. זה באמת טיול של פעם בחיים בשבילי ובשבילה. מי יודע מה העתיד צופן בחובו? אני לא יכולה לבזבז את הזמן ברחמים עצמיים. מובן שקל יותר לומר מאשר לעשות.
 
אני מתגעגעת למיטה של קולטון, לריחו, לתחושת הזיפים שלו על לחיי כשאנחנו מתנשקים. אני מתגעגעת לכל דבר בו. דווקא כשהתחלנו להתקרב, כל מה שאהבתי נתלש ממני והשאיר אותי עם בור בחזה.
 
אני דוחקת את המחשבות בתקווה שייצאו לי מהראש, גומעת את יתרת היין שבכוסי ומנסה לספוג לתוכי את האווירה הקסומה סביבנו, מייחלת לכך שהטיול הזה יהיה הסחת הדעת שלה אני זקוקה.
 
ביום למחרת, דפיקה בדלת חדר המלון מפתיעה את שתינו. בקה ואני מחליפות בינינו מבטים. אני ניגשת לפתוח את הדלת. לפחות אנחנו לבושות.
 
ברגע שהדלת נפתחת, אני מועדת לאחור ומביטה ישר אל תוך עיניים אינטנסיביות תחומות בריסים כהים וכבדים. הייתי מזהה את העיניים האלה בכל מקום.
 
"קולט..." אני ממלמלת, בהלם מוחלט מכך שהוא כאן, באיטליה.
 
"סופ..." הוא עונה בקול כבד.
 
"מ... מה אתה עושה כאן?" אני מתקשה לנשום ואני לא בטוחה למה.
 
"באתי בגללך," הוא אומר בפשטות, עיניו שורפות את עיניי.
 
כל מה שניסיתי לשכוח מוטח בפניי בבת אחת. עיניו הכחולות והעמוקות רעבות ומחפשות. קו הלסת הגברי שלו, גובהו ואפילו ריחו מעוררים בי תחושה של דה־ז'ה־וו. אני זוכרת הכול עד הפרט האחרון, כולל את העונג שהוא העניק לגוף שלי. אני מדחיקה רעד חמים.
 
"היי, בובה," פייס מחייך אליי מאחורי קולטון.
 
מה, לעזאזל? מבטי נודד בהיסוס מקולטון לפייס. אני מזכירה לעצמי לנהוג לפי כללי הנימוס המקובלים ועורכת היכרות בינו לבין בקה. אין לי מושג מה הם עושים כאן, אבל אני זזה הצידה כדי לאפשר להם להיכנס.
 
חיוך רחב עולה בפניה של בקה בזמן שהיא לוחצת את ידו של פייס וזה מזכיר לי את ההשפעה שלו על בחורות, שלה הייתי עדה מהרגע שפגשתי בו לראשונה. לחייה סמוקות ועיניה משדרות את מחשבותיה. אוי, זה ממש לא טוב.
 
"וזה בוודאי קולטון דרייק הידוע לשמצה," היא אומרת, עיניה ננעלות בעיניו של קולטון. כשאני רואה את אחותי בוחנת את גזרתו המושלמת של קולטון מכף רגל ועד ראש, החזה שלי מתכווץ ודמעות צורבות את עיניי. כעס מתחיל לבעבע בתוכי כשאני נזכרת בבגידה שלו, אבל ההלם המוחלט שבו אני שרויה מונע מפי להגיב בקול.
 
"תתעלמי ממנו. הוא הולך," אני אומרת, נזכרת שזה נגמר בינינו.
 
"אוי, אל תהיי כזו," אומר פייס, "בילינו שעות במחלקת תיירים רק כדי להגיע לכאן ולראות אותך. לפחות תזמיני אותנו פנימה ותני לי לפלרטט קצת עם אחותך." החיוך העקום שלו כובש ואני נשבעת שאני יכולה לראות את ברכיה של בקה מאבדות תחושה.
 
"טסתם במחלקת תיירים בשבילי?" אני פולטת בלי לחשוב.
 
"זו הייתה האפשרות היחידה," קולטון מסביר, "המטוס היה מלא עד אפס מקום. רציתי לעלות על הטיסה הבאה, אבל גם בה המחלקה הראשונה הייתה מלאה."
 
אני מנסה לדמיין את שני הגברים האלה, שכל אחד מהם מעל מטר ותשעים, מקופלים במושבי המטוס הצרים במשך שעות.
 
"לזה קוראים אהבה," פייס ממלמל בשקט.
 
"אתן ישנות כאן?" קולטון סוקר את החדר הקטן בקצרה.
 
נהגתי בבזבזנות בעצם היציאה לטיול הזה. לא רציתי לבזבז את כספי היקר על טיסה במחלקה ראשונה וחדר מפואר במלון. למרות שבינתיים בקה מגיבה מצוין לטיפול, אין שום ערבון שהיא לא תזדקק לעוד סבב טיפולים יקר.
 
"מה רע בחדר? לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלך?" אני מעירה, משלבת את זרועותיי.
 
הוא מקמט את מצחו. "תני לי לשדרג אתכן. אקח אתכן למקום ראוי." עיניו מוצאות שוב את עיניי.
 
איך הוא מעז? הוא לא יכול לדלג פנימה לכאן, להפריע לחופשה שלי ואז לזלזל במקום שבו אני מתאכסנת. הוא לא שולט בכל דבר. הדחף לדחוף אותו החוצה מהחדר ולטרוק את הדלת בפניו מציף אותי כמעט לגמרי. אני נושמת נשימה עמוקה בדיוק כשהוא קורא את הבעת פניי המרוגזת וצועד צעד אחד לאחור.
 
"לא משנה. כל עוד נוח לכן." הוא סורק את הסדינים, כאילו מפחד למצוא פשפשים.
 
בן זונה.
 
"כן, נוח לי." או לפחות היה לי נוח עד שהוא הגיע משום מקום וזרק אותי ואת רגשותיי אל תוך מערבולת.
 
פייס חוצה את החדר, שולף כיסא קטן שהיה חבוי מתחת לשולחן ומתיישב. מבנה גופו מגמד כמעט כל דבר בחדרון הקטן. הוא נראה תלוש ממקומו אבל בצורה טובה. "לא ידעתי שיש לך אחות. ברור שסקסיות זה עניין גנטי אצלכן." הוא קורץ לעברה של בקה.
 
"אנחנו תאומות." בקה מיידעת אותו.
 
תמיד נראינו מעט שונות ועכשיו אפילו יותר מתמיד. עכשיו, כששערה של בקה שב וצומח, הוא נושק לכתפיה והיא נותנת לו להיות גלי וחופשי. שערי נופל כמו וילון כבד במורד גבי והוא חלק וישר כמו חץ. בקה גם שוקלת בערך שבעה קילו פחות ממני. כימותרפיה עושה את זה לאנשים.
 
 פייס נוהם, עיניו מדלגות בינינו. "תמיד הייתה לי פנטזיה סודית על תאומות." מבטו הרעב יכול להוריד בחורה על ברכיה. אין לבקה שום סיכוי לעמוד בקסם שלו.
 
קולטון מתקרב אליי, אגרופיו מתהדקים בזמן שהוא שולח מבט מרושע לכיוונו של פייס.
 
"אל תגרום לי להרוג אותך, הרגע נחתנו. זה ממש יהרוס את הטיול."
 
"אל תגרום לי להחרים את הביצים שלך. עכשיו, לך תדבר עם האישה שלך," פייס מאתגר אותו.
 
אני פותחת את פי כדי לתקן אותו. אני לא שייכת לאף אחד, אבל מחשבותיי נודדות לאחור לאותו לילה גורלי שבו קולטון קנה אותי במכירה פומבית. קיבלתי את הכסף והוצאתי סכום נכבד ממנו. האם זה אומר שאני עדיין שייכת לו, למרות שגיליתי שהוא נשוי? קיללתי את החוזה המטומטם, קיללתי את האדם שאוחז בליבי כבן ערובה. זה מעולם לא היה חלק מהתוכנית.
 
כשאני פוגשת שוב בעיניו, הוא נראה אבוד, וזה עושה לי משהו עמוק בתוכי. ככל שכעסתי כשגיליתי שהוא שיקר לי כל הזמן שהיינו יחד, עדיין יש לי רגשות כלפיו. אני לא יכולה לכבות אותם. למרות מגרעותיו הבולטות, הוא עזר לאחותי וגרם לי להרגיש שאני חיה. הוא היה כל מה שלא ידעתי שאני רוצה בכלל.
 
"אנחנו יכולים לצאת לרגע למסדרון לדבר?" קולטון לוחש ברכות.
 
"תני לו לומר את מה שיש לו, ילדה," פייס אומר, גומות החן שלו מפציעות במלוא הדרן, כאילו הוא יודע שאי אפשר לעמוד בפניהן. מניאק.
 
אני בולעת רוק ומהנהנת קלות לפני שאני הולכת אחריו אל המסדרון. הוא טס חצי עולם כדי לראות אותי. המינימום שאני יכולה לעשות זה להקשיב להסבר שלו. אולי זה יעזור לי לסגור מעגל איכשהו. אולי אקבל את התשובות שלהן אני זקוקה כדי להמשיך הלאה וגם להבין היכן אנחנו עומדים בעניין הכסף. הוא מעולם לא גבה את חלקו בעסקה. בסופו של דבר, אני עדיין בתולה.
 
כשאנחנו במסדרון, קולטון עומד מולי ומביט היישר אל תוך עיניי. "אז זו בקה, הא?" הוא מסיט את ראשו לכיוון הדלת.
 
"כן."
 
"היא נראית טוב – כלומר, בריאה, אני מתכוון."
 
אני מהנהנת. "כן, הטיפול עובד, בינתיים. היא תעבור סבב נוסף בעוד שבועיים, אבל עם כל מה שקרה, שתינו הרגשנו שזה זמן טוב לברוח קצת." היא ואני מעולם לא עשינו משהו דומה לזה אבל זה היה חלק מהתוכנית שלי: להתחיל לחיות סוף סוף.
 
הוא מהנהן. "אני מבין."
 
אנחנו עומדים בדממה כמה שניות. ידו של קולטון נעה קלות כאילו הוא רוצה לגעת בי, אבל הוא לא נוגע. תודה לאל.
 
"ולבריחה שלך לארץ אחרת יש קשר מסוים ל... סטלה?"
 
אני ממצמצת בחוסר רצון. אני שונאת את העובדה שהוא ביטא את שמה בקול רם. זה גורם לי להיזכר באותו היום בבריכה, כשהעולם שלי התרסק. באיטליה, השם שלה לא אמור להיאמר.
 
"תספר לי את הסיפור?" אני שואלת.
 
"כל מה שתרצי לדעת."
 
"אתם מתגרשים?"
 
"זה עדיין נתון לדיון."
 
"אז אני הולכת." אני פונה לכיוון הדלת, אוחזת בידית.
 
"לא. תישארי. בבקשה תקשיבי לי," קולטון מתחנן, מסיט את אצבעותיי מהידית.
 
מגעו בעורי שולח הבזק של חום דרכי וזיכרונות של מה שהידיים האלה יודעות לעשות מרצדים במחשבותיי. הוא עדיין הגבר היחיד שגרם לי לגמור. אני רועדת כשהזיכרון שורף חלק בתוכי.
 
אני שומעת גל של צחקוק נשי מאחורי הדלת. ליבי מתחמם כשאני שומעת את בקה נהנית וזה מחזיר אותי להווה. אני מפנה את מבטי שוב לקולטון, שואפת שאיפת אוויר עמוקה ומרגיעה. "אתה אוהב אותה?"
 
"לא." קולו יציב ובטוח בעצמו. "מעולם לא אהבתי אותה כפי שהייתי צריך לאהוב אותה."
 
כתפיי מתרפות מעט. גם אם גופי רוצה לברוח וראשי צורח עליי שאסתלק, ליבי נקשר לאיש הזה. לטוב ולרע, חלק ממני צריך לשמוע אותו, להבין את הבלגן שבו אני נמצאת. אולי, אם אצליח למצוא היגיון, אוכל להמשיך הלאה.
 
"בבקשה תני לי להסביר, זה כל מה שאני מבקש," הוא מרים את ידיו באוויר. מעולם לא ראיתי אותו כה שבור. יש עיגולים שחורים מסביב לעיניו וברור שהוא לא התגלח כמה ימים. נכון שהסכמתי להקשיב למה שיש לו לומר, אך גל של בחילה שוטף אותי. האם אני מסוגלת להתמודד עם מה שהוא עומד לומר לי? אני מושיטה יד אחת אל הקיר לתמיכה. "אני צריכה דקה..."
 
הוא משחרר נשיפה כבדה. נראה שחרטה שוטפת את כולו. "אתן לך את כל הזמן שאת צריכה, מותק," הוא לוחש. ליבי נחמץ כשאני שומעת אותו קורא לי כך ומתנגש בכבדות בצלעותיי.
 
עוד התקף צחוק של בקה מברך אותנו מאחורי הדלת.
 
"הוא בוודאי מנסה לגרום לה להפיל את המכנסיים," קולטון אומר.
 
"לא נראה לי שהיא תתנגד כל־כך."
 
"שנבדוק מה קורה עם האחים שלנו בזמן שאנחנו נותנים לך דקה?"
 
אני מהנהנת. אם כבר אז כבר. אני לא חושבת שאני מוכנה עדיין לשמוע את כל המעשייה על הגבר הנשוי שבו התחלתי להתאהב, וכפי הנראה, לא ממש מתכנן להתגרש. משקה חריף עשוי לעזור להפיג חלק מהכאב שאני מרגישה.
 
בחדר המלון הצפוף, פייס ובקה עומדים על יד החלון הפתוח, שקועים עמוק בשיחה. מעולם לא ראיתי אותה כל־כך שמחה וקלילה. היא מפלרטטת איתו בלי בושה ומתמתחת כמו טווס, ממוללת תלתל בין אצבעותיה ומחייכת אליו חיוך זוהר. החופשה שלנו עומדת להיות הרבה יותר מעניינת.
 
בקה פונה אליי כשהיא מבינה שאנחנו בחדר. "סופ, ידעת שפייס בילה סמסטר שלם כאן ברומא? הוא עומד לקחת אותי לטייל ולהראות לי את החלקים הטובים ביותר של העיר, אלה שאינם מוזכרים במדריכי הטיולים שקנינו."
 
טוב, כבר לא אוכל לבעוט את קולטון ופייס החוצה, זה בטוח. זה היה אמור להיות טיול של נשים אבל לא אמנע מבקה שום דבר ואני יודעת שהיא תיהנה לבלות עם פייס. זה החיוך העקום הארור וגומת החן שלו, שפשוט מתחננת שבחורות תשחקנה איתה.
 
"איך ידעת איפה אני?" אני שואלת את קולטון.
 
"קיילי," הוא מאשר.
 
התחלתי לעבוד עם קיילי בארגון הצדקה של קולטון כמה ימים בשבוע ולא הרגשתי בנוח שהשארתי אותה לבד, תלויה באוויר. כשהתקשרתי אליה, תכננתי לספר לה רק שאהיה מחוץ לעיר לזמן מה, אבל היא איכשהו גרמה לי לספר לה על הנסיעה לרומא.
 
"מתי הגעתן לכאן?" הוא שואל.
 
"אתמול בלילה." עכשיו כמעט צהריים, אבל עם הבדלי השעות והיין ששתינו אתמול בלילה, בקה ואני עדיין לא פרקנו את המזוודות. בעצם זה סוג של נס קטן שאפילו קמנו והתקלחנו.
 
"אני מניח שעוד לא אכלתן צהריים. תני לי להזמין אתכן לאכול ואסביר הכול." הוא פונה אל אחותי שמשום מה צובטת את שרירי הזרוע של פייס בזמן שהוא מחייך אליה בהערצה. "פייס, בקה, מה אתם אומרים על ארוחת צהריים לפני שתתחילו לטייל?"
 
"אני בפנים," פייס אומר.
 
"גם אני," בקה מצטרפת ותופסת את התיק שלה.
 
אני רוצה לזעוף ולרקוע ברגליי במרדנות אבל למנוע מעצמי אוכל נראה לי כמו דרך ילדותית להעניש אותו. "יש שירות חדרים." אני מהנהנת לכיוון התפריט שנמצא על השידה.
 
"אין סיכוי שנשב בחדר כל היום, סופ," בקה מכריזה, "בואי, זו בסך הכול ארוחת צהריים."
 
אני מעיפה בה מבט זועם. בוגדת. אני מזכירה לעצמי לא להיות נחמדה מדי אליה. זה שדאגתי לא לבזבז לה את כל המים החמים הבוקר הייתה נחמדות חד פעמית. היא אולי חושבת שהיא עוזרת לי בכך שהיא מתערבת ביני לבין קולט, אבל זה ממש לא עוזר.
 
אני לוקחת את הארנק, את משקפי השמש ואת הכסף שהחלפתי לפני שיצאנו משדה התעופה והולכת אחר הקבוצה אל המעלית. זה הולך להיות מעניין.
 
 
יופי מלוכלך: תשוקה (3)
 
פרק 1
 
פייס
 
הבלונדינית שתלויה על זרועי משגעת אותי. אם לא היו לה ציצים מנותחים ענקיים שאיתם הייתי רוצה לשחק מאוחר יותר, הייתי מעיף אותה כבר מזמן.
 
אנחנו נמצאים באירוע גאלה מטעם ארגון הצדקה של קולטון. ארוחת הערב עלתה חמשת אלפים דולר לאדם ונועדה כדי לגייס את יתרת הסכום הנדרש שיבטיח את בנייתם כמתוכנן של בית הספר ובית החולים. זו מטרה מעולה, אבל כל מה שאני רוצה לעשות זה לעזוב.
 
"פייס," אומרת הדייט שלי ומושכת במרפקי הנתון בז'קט הטוקסידו. "תאמר לי שוב מי מהם הוא אחיך?"
 
זה שפאקינג נראה בדיוק כמוני, בא לי לענות לה. במקום זה, אני מצביע לעבר קולטון, שעומד ומדבר עם קבוצת תורמים. "זה שעומד באמצע, זה קולטון. זו שעומדת לצידו זו ארוסתו, סופי."
 
פעמים רבות חשבו שאנחנו תאומים. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים, אבל אנחנו חולקים הרבה מאפיינים חיצוניים דומים – גובהנו, שערנו הכהה, עינינו שצבען כחול עמוק. ההבדל העיקרי הוא שקולטון מחוספס ובעל הבעות פנים נוקשות בעוד אני ידידותי, פתוח ונינוח. החיים קצרים מכדי להיות רציניים מדי. אבל נראה שלהבין את הדמיון בינינו זו משימה קשה מדי עבור שלושת תאי המוח שלה.
 
"אתה מתכוון להכיר בינינו?" היא שואלת.
 
היא רוצה להכיר את המשפחה שלי? לא. אבל במקום לתת לה תשובה שהיא לא רוצה לשמוע, אני בוחר ללגום לגימה מהוויסקי ולהעמיד פנים שלא שמעתי אותה.
 
הזמנתי את שינה לבוא איתי לאחר שפגשתי אותה במכון הכושר שלי. לא רציתי לבוא לאירוע הגדול של קולטון וסופי לבד וחשבתי שיהיה נחמד להביא איתי מישהי כדי שאוכל לדבר איתה במהלך הארוחה. לצערי, שינה רצתה לדבר רק על הגדלת החזה שלה ועל איך המנתח הפלסטי שכנע אותה להגדיל במידה נוספת ועל איך חשבה שהוא רק רצה לשכב איתה.
 
ברור שהוא רצה לזיין אותך, חמודה. התור מתחיל משמאל, רבותיי.
 
אחרי שסבלתי אותה במשך שעתיים כל מה שבא לי לעשות זה לזיין אותה במכונית ולזרוק אותה בבית שלה. בחור ברמה, אני יודע, אבל נראה אתכם מוציאים עשרת אלפים דולר על ארוחת ערב עם הדייט הכי מעצבנת אי פעם. מגיעה לי מציצה, לפחות.
 
משהו אומר לי שביום שני אמצא את עצמי מחפש מועדון כושר חדש ללכת אליו.
 
החלפתי כבר שישה מכוני כושר השנה. דמי הביטול הורגים אותי. אולי הגיע הזמן לחשוב על אסטרטגיית התחלות חדשה. בעצם לא. יש הרבה מקומות בעיר עם הליכונים ומשקולות ואין לי בעיה להחליף מכונים כדי להתחמק מפגישות מקריות עם סטוצים מהעבר.
 
"בואי נביא לך עוד שמפניה." אני מכוון אותה אל הבר. ברגע ששינה יושבת על כיסא הבר, אני מתחמק ממנה בתירוץ שאני צריך ללכת לשירותים, אבל אני הולך ישר למקום שבו סופי וקיילי עומדות ומדברות, בצד השני של החדר.
 
ארוסתו של אחי, סופי אוונס, נראית נפלא הערב. היא לובשת שמלת משי ארוכה, עונדת שרשרת על הצוואר ושערה אסוף במין קוקו גבוה. היא נראית מאושרת. "היי, אחות," אני מברך אותה ונושק לגב כף ידה.
 
לא אתייחס אליה באופן שונה עתה, רק מפני שאחותה כבר לא בין החיים כי אני יודע שהיא לא הייתה רוצה את זה, אבל אני כן מנסה להיות חמוד אליה. היא עברה הרבה דברים ולא נשברה ואני אסיר תודה על כך. קולטון צריך אישה חזקה וסופי מתאימה לו. אני לא מתכנן להתמסד בקרוב, אך מקווה שיום אחד אמצא מישהי כמו סופי. אני עדיין חושב שהסיפור על האופן שבו הם נפגשו ולמה היא עברה לגור איתו מצוץ מהאצבע, אבל זה לא ממש משנה. קולט בר מזל והוא יודע את זה.
 
"היי, פייס." סופי מחייכת.
 
אני פונה אל קיילי, שאת הסיפור שלה אני מנסה לפצח כבר כמה חודשים. היא מנהלת את ארגון הצדקה של אחי ואני די בטוח שהיא האחראית על אירוע ההתרמה הערב. היא מהממת בשמלה הסגולה הכהה שנשפכת בצורה יפהפייה מעל הקימורים שלה, בשערה האדמוני הגלי שגולש מעל כתפיה ובעיניה הירוקות הבורקות. האופן שבו היא מביטה בי שולח צמרמורת בכל גופי שזורמת אל המפשעה שלי. הזין שלי מתחיל להגיב. מה נסגר? היא מדהימה, אצילית ומחושבת. ההיפך הגמור מהדייט שהבאתי איתי.
 
"האירוע מדהים, כל הכבוד," אני מרים את ידה אל פי ולוחש בזמן שאני מביט בעיניה.
 
היא נעה באי נוחות מהמגע ומושכת את ידה אך מפנקת אותי בחיוך אדיב. "תודה רבה, פייס." טון קולה החמים עוטף את שמי כמו החטא בעצמו. אני רוצה לשמוע אותה גונחת את שמי כשהיא גומרת. אני רוצה לראות את עיניה הירוקות מתכהות מתשוקה בעודה מתפרקת תחתיי.
 
אני יודע שהיא אם חד הורית ושעדיף שאשמור מרחק. היא לא דומה לאף אחת מהבחורות שאיתן אני יוצא בדרך כלל, אבל יש בה משהו שמהפנט אותי.
 
"איפה הדייט שלך?" סופי שואלת.
 
"אני לא בטוח," אני משקר. אני יכול לראות אותה מהזווית העין. עדיין בבר, מפטפטת עם הברמן. מצוין. אולי זה אומר שאוכל להעביר אותה הלילה אליו. לא הייתי מתנגד לחזור הביתה עם היפהפייה האלגנטית שאני רואה לפניי.
 
"קיוויתי לפגוש אותה," סופי אומרת.
 
סופי לא מבינה שיש סיבה שמעולם לא הפגשתי בינה לבין הנשים שאיתן יצאתי. כולן זמניות. חוץ מזה, אני בספק אם היא תמצא נקודות השקה איתן. תחומי העניין של סופי עמוקים יותר מאשר עניינים כמו מניקור ותיקים. אחי בחר היטב.
 
"זו לא הבחורה שאיתה הגעת?" קיילי שואלת, מצביעה לעברו השני של החדר.
 
אני עוקב אחר מבטה עד לשינה.
 
פאק.
 
שינה כרגע כפופה מעל הבר. הציצים שלה בחוץ כמעט בזמן שהיא נותנת לברמן לשפוך שוטים במורד גרונה. אלוהים. זו לא מסיבה במעונות האוניברסיטה. זה אירוע רשמי בהשתתפות מיליונרים, פוליטיקאים ויזמים מהמובילים במדינה. אנחנו כאן למטרה נעלה, לא כדי לדפוק את הראש ולרקוד על הבר המחורבן. משהו אומר לי שהדייט שלי לא קולטת את זה.
 
אני נבוך לעיתים רחוקות ואוהב להשתחרר וליהנות כמו כל אחד, אבל זה ממש לא הזמן או המקום. פניי מאדימות ואני מהדק את הלסת.
 
אני אוהב נשים שיודעות להיות חזקות, מאופקות כשהן צריכות להיות כאלה, וטורפות במיטה. עיניי נודדות אל קיילי ומשהו אומר לי שהיא אישה בדיוק מהסוג הזה.
 
"כן, שינה כיפית." אני מאגרף את ידי בניסיון להסתיר את תחושותיי האמיתיות.
 
קיילי מחמיצה פנים. "הצגתי את עצמי בפניה קודם והיא אמרה ששמה טרינה."
 
"שיט. זה השם שלה?" אני משפשף את ידי בשערי. המבט בעיניה אומר לי שזה משהו שהייתי אמור לדעת.
 
סופי מתנצלת כעבור רגע ועוזבת אותנו לבדנו. אני מודה על ההזדמנות לרגע לבד עם קיילי. "אני יכול להביא לך משהו לשתות?" אני מציע, זורק לכיוונה חיוך מפלרטט.
 
בתגובה אני מקבל חיוך ביישן ומתגונן. "אתה לא צריך לחזור לדייט שלך?"
 
מבט זריז מעבר לכתפי לכיוונה של שינה או טרינה או איך שלא קוראים לה, מאשר לי שאין לי שום רצון לבלות איתה אפילו עוד דקה אחת. בניגוד מוחלט לאישה המדהימה שעומדת לפניי, הדייט שלי כבר נשכחה מזמן. אולי בעבר חשבתי שהיא סקסית, אבל עכשיו אני רואה את הדברים בבהירות. השמלה שלה קצרה מדי והשדיים שלה גדולים מדי אפילו בשביל הידיים הגדולות שלי. לקיילי, בהשוואה אליה, יש פרופורציות מושלמות – היא רכה ובעלת קימורים בדיוק כפי שאישה צריכה להיות. לא אתנגד לבלות שעות בגילוי העמקים של הגוף שלה עם הלשון והזין שלי. הבן־זונה פועם לנוכח המחשבה.
 
"היא נראית די עסוקה כרגע," אני מעיר.
 
הברמן מתעלם מהלקוחות האחרים כי הוא עסוק בלדבר איתה. הוא יכול לקחת אותה, מבחינתי. בהצלחה, אחי.
 
קיילי מניחה את כוס היין הריקה שלה על מגש של מלצר חולף. "אני לא שתיינית גדולה. כוס יין או שתיים זה בדרך כלל הגבול שלי."
 
טוב לדעת. אני מתייק את המידע הזה במוח שלי. אני נזכר בילד שלה, ושואל עליו. "איפה מקס הלילה?"
 
היא מחייכת קלות, נראה שהמחשבה על התינוק שלה מרוממת את מצב רוחה. אני אוהב את זה ואין לי מושג למה. "המטפלת נשארה איתו הערב. אני בטוחה שהוא כבר במיטה."
 
אני עדיין זוכר את היום ההוא בבריכה, בקיץ שעבר, שבו לקחתי לידיי את התינוק הבוכה ובידרתי אותו במשך כל אחר הצהריים. לא ידעתי בדיוק למה עשיתי את זה. במבט לאחור, אני מניח שהיא פשוט נראתה כמי שתשמח למעט עזרה. אף פעם לא אהבתי לראות נשים במצב של חוסר אונים. למרות שהייתה במצוקה, היא הייתה מדליקה. אני מקבל את הרושם שהיא לא בחורה שתיסוג מאתגר ושיש בה מספיק כוח ונחישות להצליח בכל דבר שהיא עושה. זו תכונה סקסית, לכל הדעות.
 
בעודנו עומדים שם, אני עם הוויסקי שלי והיא מחייכת בנימוס אל עבר הקהל, השתיקה בינינו מתגברת. אני מרגיש שאין לנו שום דבר במשותף ולא יודע מה לומר. הייתי מוכן להגיד כל דבר שישאיר את היפהפייה הזאת לצידי עוד קצת. יש כל־כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת עליה, אבל אף אחד מהם הוא לא ענייני בכלל. מה הטעם שלה, איזה צלילים היא מפיקה כשהיא גומרת. אני גם רוצה לדעת איך היא נעשתה אם חד הורית ואם אבא של מקס עדיין בתמונה. ניסיתי לשאול את קולטון פעם, אבל הוא שמר על עמימות, החרא הזה. אין שותף גרוע יותר מאחי לדברים האלה.
 
"צאי איתי לארוחת ערב השבוע," אני אומר. זה לא בדיוק מה שתכננתי לומר, אבל ברגע שהמילים עוזבות את פי, ההרגשה טובה ונכונה.
 
"פייס, נחמד מצידך להציע, אבל אני לא יכולה." היא משתהה, כאילו רוצה לומר משהו נוסף, אבל משתתקת. שפת גופה משדרת את ההיפך ממה שהייתי רוצה לראות. נשים מברישות בטעות לכאורה את החזה שלהן על זרועי כשהן לצידי, אך קיילי עומדת זקופה ואיתנה, מנסה להימנע ממגע פיזי בכל מחיר.
 
"באת הערב עם מישהו?" אני שואל. זה לא ממש ענייני, אבל הייתי משחרר עשרת אלפים דולר בכיף רק כדי לברר אם היא מזדיינת עם מישהו.
 
"לא," היא מאשרת.
 
"אין חבר?" אני לוחץ עוד. אני צריך לדעת עם מה יש לי עסק.
 
"לא היה אף אחד מאז אבא של מקס," היא אומרת בשקט.
 
האלפא הפנימי שבתוכי הולם על החזה שלו בניצחון. "זו תקופת יובש רצינית."
 
"אכן," היא ממלמלת.
 
"זו רק ארוחת ערב, קיילי. זה לא כאילו הצעתי לתפוס מקום בחייך בתור אבא של מקס." אני מעניק לה חיוך שובב, שחושף את גומת החן שלי. שמעתי שקשה לעמוד בפני הגומה הזאת ואני די בונה על זה.
 
"זו בדיוק הסיבה לכך שאני לא יכולה. אני מצטערת."
 
פאק. למה אני כזה אידיוט?
 
אני מוצא את עצמי ללא מילים בפעם הראשונה בחיי. אלוהים. תגדל כבר זוג ביצים, פייס.
 
"חוץ מזה, משהו אומר לי שאם אתה מעוניין באישה כזו," קיילי מצביעה בסנטר לכיוון הבר שבו שינה או טרינה עושה צחוק מעצמה, "אין סיכוי שתהיה מעוניין באישה כמוני."
 
רגע, רגע, רגע. בדיוק כאן היא טועה. "למה זה?" אני שואל, פוגש את מבטה הירוק והנועז. אם היא הולכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, לא אחסוך במילים כדי לשכנע אותה עד כמה היא טועה.
 
"פייס," היא נוזפת, "תסתכל עליה. הם נראים... כמו מצופים מתנפחים."
 
כשאני מבין שהיא לא הולכת לבקר את עצמה אלא לחנך אותי על הטעם שלי בנשים, אני כמעט רוצה לצחוק. "אישה כזו טובה רק בשביל דבר אחד ושנינו יודעים את זה," אני אומר.
 
היא מרימה גבות, ממתינה שאסביר.
 
"זיון אחד טוב," אני אומר.
 
"אתה בהמה." עיניה נדלקות, היא משתדלת לא לחייך.
 
"אני ישיר ואת אוהבת את זה."
 
היא שומטת כתפיים. "לפחות אתה אומר אמת. זה יותר ממה שאני יכולה לומר על רוב הגברים."
 
"צאי איתי. פעם אחת, קיילי. מה יש לך להפסיד?"
 
אני יכול לראות את הגלגלים זזים בתוך ראשה ולרגע יפה אחד, אני חושב שאולי יש לי סיכוי איתה. "ביי, פייס." היא מסתובבת והולכת, רגליה הארוכות נושאות אותה ברחבי החדר בזמן שהלב שלי דופק חזק.
 
פאק.
 
"קיילי, חכי."
 
היא מסתובבת וזורקת אליי קריצה סקסית. "לך תהנה עם ברבי ממליבו."
 
זה לא נגמר.
 
אני הולך על זה בכל הכוח.
 
 
 
 
 
 
 
פרק 2
 
קיילי
 
אלו לא החיים האמיתיים שלי. החיים האמיתיים שלי אינם כוללים שמלות ערב, תחתוני משי וארוחות גורמה. הם מורכבים מחימום בקבוקים בשעה שתיים לפנות בוקר, מכתמי פליטות על מכנסי היוגה שלי ומשליית שאריות דגני בוקר מבין כריות הספה. אבל נעים לי להעמיד פנים, גם אם רק לזמן קצר. כשאני יושבת במושב האחורי של הלימוזינה שקולטון התעקש לשלוח עבורי, אני מסירה את העגילים בזה אחר זה ומניחה אותם בתוך התיק. אורות העיר המנצנצים מיטשטשים כשאנחנו חולפים על פני הכביש המהיר ומחשבותיי נודדות בחזרה אל ערב ההתרמה. האירוע היה מצוין, אפילו טוב יותר ממה שציפיתי. אבל מובן שלא אירוע ההתרמה עצמו ופרטיו הם הדברים שמעסיקים את הראש שלי. מדובר בגבר שרירי מסוים בגובה מטר ותשעים בשם פייס דרייק, אחיו הצעיר של הבוס שלי, ואין סיכוי שהוא מעוניין בי. לא במי שאני באמת. אני מצחקקת לעצמי כשאני נזכרת שהוא אפילו לא זכר את שמה של הדייט שהוא הביא. אני צריכה לזעום על כך שהוא התעלם ממנה לחלוטין בזמן שהוא הרעיף עליי מחמאות והזמין אותי לצאת. במקום זה, הדבר מחמיא לי באופן מוזר. כשגבר חתיך כמו פייס מעניק לך תשומת לב, התחושה מדהימה. בייחוד עבור מישהי כמוני. הוא יכול להשיג כל אישה שרק יחפוץ, ומסיבה מוזרה, הוא התמקד בי, על אף גופי, שנותר לאחר הלידה עדיין עגלגל יותר מכפי שהייתי רוצה שיהיה. דחיתי אותו ואני יודעת שזה לטובה. יש לי ניסיון עם גברים כמוהו. הם מחפשים סקס ללא מחויבות, ובהתחשב בעובדה שהגבר האחרון שהכנסתי לחיי נטש אותי עם תינוק ברחם, אני יותר מקצת סקפטית כשזה נוגע לגברים כמוהו. מקס הוא הגבר היחיד שיש לי זמן אליו עכשיו. הגבר היחיד שאתן לו את ליבי.אני לא יכולה שלא להוציא את האייפון כדי להציץ בתמונות של מקס, בדיוק כפי שאני יודעת שלא אוכל לעמוד בפני הרצון לגשת לחדרו ולשמוע אותו נושם, או לרכון מעל העריסה שלו ולהריח את ריח התינוק שלו גם אם אולי אעיר אותו. אני פשוט לא יכולה לעמוד בפני ירכיו השמנמנות ובטנו העגולה הגדולה. זה היה דווקא חמוד מאוד מצידו של פייס, להתעניין בשלומו של מקס. בקיץ האחרון, כשנפגשנו במסיבת הבריכה של קולטון, הוא נשא בזרועותיו את מקס הצווח בשל כאבי צמיחת שיניים כל אחר הצהריים, שחה איתו בבריכה והקפיץ אותו בין זרועותיו הגדולות. לקולטון לא היה הסבר לעניין הפתאומי שפייס גילה בתינוק. הייתי משוכנעת שהוא פשוט ריחם על העובדת של אחיו. הייתי לחוצה מאוד כשמקס התחיל להצמיח את שיניו הראשונות ואני בטוחה שהלחץ שלי היה ברור לכול. ככל שהעניין שלו בי מחמיא לי, אין לי בעיה להתנזר ולהתמקד בקריירה ובתפקידי כאימא. טוב, זה לא ממש נכון. אני כן מתגעגעת לגבר בחיי. אני מתגעגעת לחוש זרועות חזקות סביבי, לחוש לחי מלאה בזיפים על לחיי, מתגעגעת לחוש ביטחון אבסולוטי. בפייס דרייק אין שום דבר בטוח.הוא הכי מסוכן שיש. צעיר. סקסי. עשיר. חסר דאגות. המבט האפל והרעב בעיניו הבטיח לי סקס לוהט ואינטנסיבי. אני רועדת, נזכרת באופן שבו גופי הגיב למבטו הבוחן. כן, אני בטוחה שהוא חיה במיטה, סביר להניח שיש לו זין ענקי וכוח סיבולת תואם, לא שאי פעם אזכה לבדוק את העניין בעצמי.כשנהג הלימוזינה נעצר מול ביתי, אני הודפת את המחשבות המשוגעות אל מחוץ לראשי. פנטזיות זה דבר נחמד, אבל הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים.  
 
 
 
 
 
 
 
פרק 3
 
פייס
 
לא הפסקתי לחשוב עליה מיום שבת בערב. לא, לא על ברבי ממליבו. קיבלתי את ההצעה שלה למצוץ לי בנסיעה הביתה – היא הייתה בינונית – ועצרתי מחוץ לדלת ביתה. מאז לא שמעתי ממנה, וזה בסדר גמור מבחינתי כי אני לא מצליח להוציא את קיילי מהראש.
 
אין לי ספק שהיא ראתה ישר דרכי כי בעזרת הפה החצוף שלה היא העמידה אותי מייד במקום בנוגע לסטוצים שלי. אני יודע שאנחנו באים מעולמות שונים לחלוטין, אבל אני חייב לנסות.
 
כשאני מגיע למשרד של קולטון ממש לפני הצהריים, אני מוצא אותו עומד ליד השולחן של העוזר שלו, מרפרף בערמת ניירות.
 
"היי, אחי." אני טופח על גבו. "יש לך דקה בשביל האח האהוב עליך?"
 
הוא מזדקף לגובהו המלא ומזעיף פנים. "יש לי ברירה בכלל?"
 
אני מגלגל עיניים. אני יודע שהוא לא אוהב שמפריעים לו באמצע יום העבודה. אבל חבל מאוד עבורו. אני עזרתי לו בענייני נשים הרבה פעמים. "לא. אין לך. קדימה, בוא."
 
אני מרשה לעצמי ללכת לעבר המשרד הצמוד ושומע את צעדיו מאחוריי. בדרך כלל אני לא שותה באמצע היום, אבל במקום להתיישב על אחד הכיסאות המרופדים הפונים אל נוף קו הרקיע של לוס אנג'לס, אני צועד לכיוון ארון המשקאות. למה לא, אני צריך להשתחרר מעט. אני מרגיש מתוח כמו בתולה מאז שקיילי דחתה את ההזמנה שלי ביום שבת בערב. נשים לא מסרבות לי ולומר שזה מערער אותי זו תהיה לשון המעטה.
 
"רוצה אחת?" אני שואל, מוציא בקבוק ויסקי יקר וכוס מהארון.
 
קולטון מניד את הראש. "מה קורה איתך, גבר? הכול בסדר?"
 
אני לוגם לגימה מהמשקה ומייד מחליט שלשתות זה רעיון לא טוב. אני גם ככה מתוסכל ועל הקצה, האלכוהול רק יגרום לי להיות אובססיבי יותר. אני נוטש את הכוס, מתיישב על כיסא עור מול קולטון ומשחרר אנחה כבדה. "ספר לי על קיילי."
 
עיניו מצטמצמות. "פאק לא. אתה וקיילי?" הוא מניד את הראש וקם על רגליו. "פאקינג אין מצב בחיים. אם באת לדבר איתי על זה אתה יכול ללכת עכשיו."
 
הוא מצביע אל עבר הדלת במבט בלתי מתפשר.
 
 לעזאזל. "לא כיף איתך." אני משנה את דעתי ומזנק אל עבר ארון המשקאות, תופס את הכוס וגומע את יתר המשקה. זה שורף בדרך למטה, אבל זה יעשה את העבודה וירגיע את התחושה המוזרה שרובצת בתוך החזה שלי.
 
"אני רציני, פייס. היא בחורה טובה. היא לא צריכה להסתבך איתך וב... עניינים שלך."
 
"העניינים שלי?" עכשיו אני מתחיל להתעצבן. הוא אומר שאני לא טוב מספיק בשבילה.
 
"דפוק וזרוק או איך שלא תקרא לזה, זה לא הולך לקרות. לא עם קיילי."
 
"אני יודע, חתיכת חרא. אני רוצה לצאת איתה, כלומר ממש לקחת אותה לארוחת ערב וליהנות מחברתה."
 
הוא זועף שוב, הקמט במצח שלו מעמיק. "אתה אומר לי שאתה לא רוצה לזיין אותה?"
 
"אל תהיה מטומטם, ברור שאני רוצה לזיין אותה. אבל אני אומר שלא אזיין אותה פעם אחת ואיעלם."
 
"אז מה תעשה? תעבור לגור איתה? תתחתן איתה? תגדל את הבן שלה?" הוא מאתגר אותי.
 
 "לא חשבתי כל־כך רחוק. אלוהים." עכשיו אני צועד ברחבי המשרד שלו ואין לי מושג למה. כל השיחה מלחיצה אותי. באתי לפה בתקווה לקבל את מספר הטלפון שלה ובמקום זה, הוא צולה אותי כמו סטייק על הגריל. הוא מנופף בפניי בכרטיס האח הגדול כמו שהוא עושה בדרך כלל. מניאק.
 
"זו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה שתתעסק איתה. אין לך שום תוכנית. קיילי צריכה גבר עם תוכנית לגביה, לא מישהו עם תוכנית שסובבת סביב הזין שלו."
 
אני שוקע בכיסא, שונא את ההצגה הזאת של האח הגדול והמודאג שהכול אצלו מחושב בצורה מדעית.
 
"קיילי צריכה מישהו שבשל למערכת יחסים רצינית. זה לא אתה וזה לא רעיון טוב ושנינו יודעים את זה."
 
"בדיוק כמו שזה לא היה רעיון טוב שתתחתן עם כלבת־העל סטלה, אבל לא הקשבת לי. היית צריך לגלות בעצמך."
 
אגרופיו מתהדקים בצידי גופו. הוא שונא שאני מזכיר את האקסית שלו. חבל.
 
"לא שכחת את מסיבת האירוסין בשבת הקרובה, נכון?"
 
"ברור שלא," אני עונה. שכחתי לגמרי שזה בסוף השבוע הקרוב. מזל שקולינס ואני כבר טיפלנו בעניין המתנה. "איפה זה יתרחש, תזכיר לי? בקאנטרי קלאב בבברלי הילס?" אני מחייך. מסיבת האירוסין הקודמת שלו התקיימה שם.
 
קולטון נוהם משהו לא ברור. מסתבר שהוא לא ממש מעריך את חוש ההומור הציני שלי.
 
"לא, מנוול. לא משהו מוגזם. זו סופי, זוכר?"
 
סופי. ברור שאני זוכר. היא לא דומה בשום אופן לאשתו לשעבר, תודה לאל. הכלבה המרושעת ההיא מסוגלת לאכול את הביצים של מישהו לארוחת הבוקר אם הוא לא ייזהר. אני חופן את הביצים שלי כשאני נזכר בה ורועד.
 
"המסיבה תתקיים בבית. בשעה שש. נעשה על האש ונשחק משחקי חברה בגינה," קולטון מסכם.
 
"קיילי תהיה שם?" אני מחייך.
 
"צא מפה," הוא מסנן וזורק עליי שדכן בדרכי החוצה. השדכן פוגע בקיר בחבטה עמומה ואני ידע שעדיין יש לי סיכוי.
 
 
בשבת אחר הצהריים, אני יושב על קרש הקפיצה ומשכשך את כפות רגליי במי הבריכה, ממתין למסיבה שתתחיל. סופי וקולטון עומדים בחצר האחורית, מקבלים את האורחים, סופגים איחולים וברכות ומציגים לראווה את טבעת האירוסין. קיילי עדיין לא נראית בסביבה. בחלוף הימים, התחלתי לשאול את עצמי למה אני כל־כך מרוכז באישה הזאת, אבל אז אני רואה אותה והכול חוזר אליי.
 
היא לבושה בשמלה קיצית לבנה ונועלת סנדלים. שערה אסוף בקוקו פשוט. היא מהממת. יש בה משהו טבעי ופשוט. אני לא יכול להסיר ממנה את המבט. עיניי נודדות אל רגליה החשופות. הן חטובות ושזופות. אני תוהה אם היא נוהגת לרוץ. ידה מושטת הצידה ותינוק שמנמן מדדה לצידה ואוחז באחת מאצבעותיה.
 
עבר כבר זמן מאז ראיתי את הקטנצ'יק – לא ידעתי שהוא כבר הולך. אני ממשיך להביט בהם מהמקפצה.
 
קיילי מובילה אותו אל הכלה ואל החתן העתידיים, ואז מרימה אותו באוויר, מחלקת חיבוקים ואיחולים. אני לא קרוב מספיק כדי לשמוע מה בדיוק נאמר שם.
 
כשאני רואה את קולינס מגיע עם אבא שלנו, אני יורד מהמקפצה וחוצה את הפטיו, שולי מכנסי החאקי שלי רטובים.
 
"היי, איש זקן," אני מברך אותו בטפיחה על השכם.
 
"פייס אלכסנדר." הוא מחייך ומושך אותי אליו לחיבוק.
 
עבר הרבה זמן מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. נראה לי שזה היה בחג המולד לפני שנה וחצי. אני די בטוח שיש לו חברה צעירה חדשה שמעסיקה אותו. הוא עדיין עובד, אבל כולנו לוחצים עליו שיפרוש כדי שיוכל לבלות יותר זמן כאן, בלוס אנג'לס, איתנו. אני די בטוח שקולטון וסופי יתחילו להשריץ ילדים בקרוב.
 
"איך קוראים לה?" אני שואל.
 
"למי?"
 
"אתה נראה יותר מדי בכושר ומאושר. חייבת להיות מישהי."
 
הוא נותן בי מבט ממזרי ואז מסיט אותו ממני אל קולינס ואז בחזרה אליי. "אני שומר על זכות השתיקה."
 
"לפחות תגיד לי שהיא מבוגרת ממני."
 
"תזכיר לי בן כמה אתה?"
 
"עשרים וחמש," אני אומר.
 
"אל תטריד את עצמך עם זה, בן. עכשיו בוא ותראה לי את הדרך אל סופי המקסימה, שעליה שמעתי כל־כך הרבה."
 
קולינס ואני מובילים אותו ברחבי החצר כדי לפגוש את כלתו לעתיד. סופי שובה את ליבו של אבי ברגע, מה שממש לא מפתיע אותי. היא מתוקה, אדיבה, עם רגליים על הקרקע וקל להסתדר איתה. בזמן שאנחנו מפטפטים עם המשפחה, עיניי ממשיכות לסטות שוב ושוב אל קיילי. היא אוחזת במקס צמוד לחזה שלה בזמן שהם מטיילים על הדשא. צווחות השמחה שלו נשמעות אפילו עד לכאן. אני מקבל מבט מוזר מקולטון כשהוא תופס אותי בוהה בהם. אני מחליט ללכת על זה עכשיו, בזמן שהוא עסוק עם אבא ולפני שהוא יוכל להתערב ולחסום אותי.
 
מאחר שמקס הוא הילד היחיד כאן וביתו של קולטון לא בדיוק ידידותי לילדים, קיילי הביאה עבורו צעצועים מהבית. חכמה. הם כבר פיזרו משאיות וכדורים בגדלים ובצבעים שונים ברחבי הגינה.
 
כשאני מתקרב, מקס דוחף קדימה בזרועותיו השמנמנות טרקטור ירוק.
 
"אני רואה שאת מחנכת אותו כמו שצריך," אני מהנהן לכיוון הטרקטור שבו נוהג הבן שלה.
 
היא מביטה בי ומחייכת. "לא ידעתי שאתה מכיר רכבים שאינם ב־מ־וו ומרצדס."
 
היא עלתה עליי בלי להתכוון בכלל. אני נוהג ברכב ב־מ־וו מסדרה 3M. "אדם יכול להעריך מכונות נאות כשהוא רואה אותן." אני שוקע אל האדמה על ברכיים כפופות. "הכול בפרטים הקטנים. רואה?" אני מרים את התא הסודי שמתחת לכיסא.
 
מקס מתחיל למחוא כפיים בזמן שאני מכניס כמה חתיכות דשא אל תוך התא וסוגר אותו. הוא נהנה לשבת על הדשא ולפתוח ולסגור את התא הסודי החדש שגילה, בזמן שאני מדבר עם הבחורה היפהפייה שלפניי. קיילי שוקעת אל הקרקע ומשלבת רגליים כיוון שהיא לובשת שמלה. אנחנו יושבים בשקט במשך כמה דקות וצופים בו בזמן שהוא משחק.
 
הבן שלה לא דומה לה. הוא בטח קיבל את עור הזית ואת השיער הכהה מאבא שלו, אבל ההתנהלות שלו מזכירה רבות את אימא שלו. כשהוא פוצח בחיוך ענקי וצווח משמחה אני נזכר בחיוכה הבוהק ובצחוקה העמוק. האופן שבו הוא עומד ובוחן את הסביבה שלו במבט מסוקרן מזכיר לי את המבט של קיילי. שניהם כל־כך שלווים ומרוכזים ויש בזה משהו שמוצא חן בעיניי.
 
"אתה רוצה לשתות משהו?" קיילי מאותתת אליו בסוג של שפת סימנים בזמן שהיא מדברת ורגע לאחר מכן, הוא חוזר על התנועות שלה. היא מוסרת לו כוס שתייה בצבע כחול שהוציאה מהתיק שלה. הוא מביא אותה אל פיו ומסיט את ראשו לאחור טיפה יותר מדי עד שהוא נופל אל הדשא ופשוט שוכב שם, שותה כאילו טייל במדבר בלי שום נוזלים. אני מחייך. בזמן שהוא שוכב בשקט, אני גונב רגע כדי להביט בקיילי. להביט בה באמת.
 
השמש מדגישה את הגוונים האדמוניים בשערה. עורה נראה עדין להפליא ופיה מלא ויש לו צורה שעבורה נשים רבות מוכנות לשלם הון למנתחים פלסטיים.
 
כתפיה החשופות עדינות ושזופות. מקס מושיט לעברה את אצבעותיו הדביקות והיא לא מהססת, מרימה אותו בידיה ונותנת לו להדביק נשיקות על לחייה. אין לי מושג איך ההרגשה שילד קטן נדבק אליך ופשוט שמח על נוכחותך. אי אפשר שלא להמשיך להביט בה מתקשרת עם התינוק שלה.
 
מקס זורק את כוס המשקה ומשוטט אל המקום שבו אני יושב. "היי, חבר," אני אומר ופוגש את מבטו האינטנסיבי. הוא צופה בי בשקט, אבל אני רואה את הגלגלים נעים בתוך ראשו הקטן. הוא מנסה לחבר את חלקי הפאזל ולהבין מי אני ומה אני עושה. אני מחבב את אימא שלך, קטנצ'יק, אז תזרום איתי. אני מושיט את היד ושואל אותו אם הוא יכול לתת לי 'כיף' וכך הוא עושה, סוטר לכף ידי בידו הדביקה ומצחקק. לאחר מכן הוא רוכן לעברי ומתחיל לטפס עליי כמו על עץ.
 
"מקס, אל תעשה את זה." קיילי מנסה לתפוס אותו, אבל אני מסמן לה שאין צורך.
 
"זה בסדר. אלא אם כן זה לא בסדר מבחינתך?"
 
היא פותחת את הפה ואז סוגרת וחושבת על זה. "לא. זה בסדר. הוא לא נוהג לשחק עם גברים אז אני חושבת שאולי זה יהיה לו טוב. אני שמחה שהוא לא מתבייש. חיכיתי לשלב הזה שיגיע."
 
אני מביט אל תוך עיניו הכחולות. "אתה לא פוחד ממני, נכון חבר?"
 
הוא משחרר צווחה קלה ומניח את כף ידו השמנמנה על פניי. או־קיי, אז זה סגור.
 
אני מבלה את רבע השעה הבאה בלהטיס אותו כמו מטוס סביב הגינה במרדף אחר צפרדעים ונותן לו לשכשך את אצבעותיו בבריכה בזמן שאני אוחז בו.
 
קיילי מביטה בהתרחשות בהבעה ניטרלית שגורמת לי לרצות לדעת על מה היא חושבת. למרות שהיא משוחחת פה ושם עם האורחים האחרים, עיניה אף פעם לא נודדות רחוק מאיתנו.
 
כשלמקס נמאס ממני, הוא מבקש ללכת אליה. "מאמה," הוא אומר בקולו הקטן. אני מניח אותו בזרועותיה, ידיי גולשות מעל כתפה החשופה בזמן המסירה. עורה חם ורך כמו עלה כותרת של פרח ועיניה מזנקות אל עיניי. "תודה."
 
"בכיף." אני מכניס את ידיי אל הכיסים. בלי הגוף הקטן והמתפתל בין ידיי אני מרגיש שהן קצת חסרות תועלת כשהן תלויות סתם ככה בצידי הגוף שלי.
 
הצלמת שקולטון וסופי שכרו כדי לתעד את הרגעים מאירוע האירוסין שלהם מתקרבת. "שלושתכם תוכלו להתקרב זה לזה לתמונה?"
 
קיילי קופאת ופיה נפתח כאילו היא עומדת לסרב לצלמת.
 
"זו רק תמונה," אני מזכיר לה. היא רוצה נואשות לסרב לכל דבר שיוכל להתפרש כמשהו אינטימי בינינו. "בבקשה," אני מוסיף.
 
קיילי מייצבת את מקס על ברכיה כדי ששניהם יהיו עם הפנים בכיוון המצלמה ואני מניף את ידי מעל לכתף שלה, מחבק את שניהם ומחייך חיוך רחב אל הצלמת.
 
היא מצלמת כמה תמונות ומורידה את המצלמה. "איזה תינוק מתוק יש לכם."
 
"אהה, הוא לא..." אני עוצר ונותן לעצמי סטירה מנטלית. עמדתי להצהיר בקול שהוא לא שלי והוא באמת לא שלי, אבל פתאום אני מבין שלא יהיה לי אכפת אם אנשים יחשבו שהוא שלי. לא יהיה לי אכפת אם מישהו יניח שהאישה היפהפייה הזאת והתינוק שלה שייכים לי.
 
עיניה של קיילי מזנקות אל עיניי בתהייה מדוע לא תיקנתי את הצלמת.
 
אני שומט כתפיים, מרים גבה כדי לומר לה שזה בסדר. מצחה מתקמט והיא נושכת את שפתה התחתונה, אבל לא אומרת דבר. במקום זה, היא פשוט מסיטה את תשומת ליבה בחזרה אל מקס.
 
באופק, אני רואה את צוות הקייטרינג מניח פלטות של אוכל על שולחן האוכל הארוך שבפטיו. "שנמצא לנו משהו לאכול?"
 
"בטח," היא אומרת. בתנועות, היא מסמנת למקס 'אוכל' והוא בתגובה מחקה את הסימן בהתלהבות.
 
 יופי מלוכלך - נצח (4)
 
 פרק 1
 
קולינס
 
בזמן האחרון אני לא מסוגל לגמור. זה לא שאני לא מנסה ואני לא אחד שמוותר, אבל למרות שאני כבר שעה מזיין את החברה הדוגמנית שלי בכל תנוחה שאפשר לדמיין, כולל כמה שהמצאתי בעצמי, אני אפילו לא קרוב לגמור.
פאק.
טיפות זיעה נוטפות מהבטן ומהחזה שלי על חזהּ ואני ממלמל איזושהי התנצלות ונכנס חזק יותר, מתנגש בעוצמה רבה בגוף שלה שוב ושוב בניסיון להגיע ליעד. היא כבר גמרה ארבע פעמים ותוך כדי שתי האורגזמות האחרונות שלה, שאלה אותי אם אני קרוב. שיקרתי ואמרתי שכן.
עם התנשפות זועפת אחרונה, היא הודפת אותי מעליה. "מה נסגר איתך, קולינס?" היא קמה מהמיטה, זורקת כרית לעבר פניי ולוקחת לידיה את חלוק המשי שלה.
אני מתיישב על עקביי, עירום כביום היוולדי, ותוהה מה, לעזאזל, קורה לי. טטיאנה גבוהה ורזה, יש לה שיער ארוך ורך כמשי ותמונתה חקוקה בראשי גברים בכל העולם כשהם מאוננים. אין לקושי שלי לגמור שום קשר אליה. אוי, שיט, אולי כן. אני לא יודע.
"תקשיבי, מותק, אני פשוט עייף, או־קיי?" הבוקר רצתי שמונה קילומטרים ולאחר מכן קרעתי את עצמי באימון קיק־בוקסינג קטלני עם אחי, פייס. יכול להיות שחלק מהשיחה שניהלנו בזמן שהטחנו אגרופים זה בזה עדיין מהדהד בראשי. כשהוא שאל על מצב היחסים שלי ושל טטיאנה, הודיתי בפניו שאני די בטוח שהיא רק רואה אותי בתור הכספומט שלה, והיא בסך הכול גוף חם שאני יכול לאבד את עצמי בתוכו.
רק שגם זה לא כל־כך עובד לי בזמן האחרון.
ממקומי על המיטה, אני מביט בטטיאנה מתלבשת, בוחרת בגדי מעצבים בחדר הארונות העצום שדאגתי לבנות עבורה. היא זורקת פרטי ביגוד על הרצפה עד שלבסוף היא בוחרת בשמלה שחורה וקצרה ובנעלי עקב. "אני יוצאת," היא אומרת.
אני יודע שהיא כועסת עליי, אבל אולי כדאי שנדבר על זה? זה לא מה שזוגות אמורים לעשות?
אני מהנהן בקושי.
אני בטוח שהיא יוצאת לשופינג, הבילוי המועדף שלה בימי שישי אחר הצהריים.
אחרי שהיא יוצאת, אני מתקלח, מתלבש ואז יושב לבד בספרייה ונהנה מוויסקי בן מאה. אני שוקל אם לצלצל לאחים שלי, אבל הם בוודאי עסוקים עם המשפחות שלהם. אני נשען לאחור בכורסת העור ועוצם עיניים.
אני שולט בכל היבט בחיי – בחברה שלי, במערכות היחסים שלי ובאופן שבו אני מנהל את ענייני העסקיים – רק הזין שלי כנראה לא מעודכן. הבן־זונה הזה חושב רק על עצמו.
אני מניח שאני יכול לקבוע תור לבדיקה גופנית, אבל בטוח שהרופא יגיד שהבעיה נמצאת אצלי בראש, לא בין הרגליים. אני מצליח לגמור בלי בעיה כשאני עושה ביד, ואני לא רוצה לשמוע ממנו למה הוא חושב שזה ככה. לא ממש משהו שבא לי לבדוק כרגע, תודה, דוקטור.
בתור האח הבכור במשפחה נטולת אימא ועם אבא שעבד יותר מדי, הייתי צריך לשאת הרבה על כתפיי. ניהלתי צוות מלוכד ביד רמה ודאגתי שאף אחד מאחיי לא יסטה מהשורה. עכשיו, בתור מנכ"ל החברה, אני עושה את אותו הדבר. אין לי זמן לשטויות, כמו לעשות כיף למשל. אולי עכשיו אני משלם את המחיר.
שכחתי איך גומרים. אלוהים אדירים.
אני יושב לבד, נהנה מהכוסית בזמן שהשמש שוקעת לאיטה בשמיים, ופתאום מישהו מצלצל בפעמון הדלת. אף אחד לא מצלצל בפעמון בדרך כלל. האחים שלי פשוט נכנסים בחופשיות והעוזרת תמיד נכנסת דרך דלת החנייה. אני דוחף את עצמי מהכיסא ומתקדם לכיוון הכניסה, תוהה מי, לעזאזל, זה יכול להיות.
אני פותח את הדלת ומוצא בחורה צעירה עומדת בכניסה. יש משהו מסקרן ומעט מוכר בעיניה הירוקות כזית, המקושטות בריסים כהים. הזין שלי מגלה עניין. ברצינות? עכשיו? בגלל הבחורה הזאת עם השיער החום שנראית חצי מפוחדת וחצי מקווה?
שנינו עומדים ובוחנים זה את זה. אולי הרכב שלה נתקע? לא סביר שהיא הלכה ברגל קילומטר וחצי על כביש הגישה הפרטי שלי. אני בדיוק מתכוון להציע לה להתקשר מהטלפון הנייד שלי כשהיא פוצה את פיה לראשונה.
"קולינס?" היא מעפעפת וממקדת את מבטה כאילו היא לא מסתכלת עליי אלא לתוכי, ככל שזה אולי נשמע מוזר. יש בקולה משהו מוכר. רך ועם זאת מחוספס מעט. אני מאמץ את הזיכרון בניסיון להיזכר, על אף ערפל הוויסקי המטשטש.
"גרמלין? זו את?" עכשיו תורי למצמץ, בעודי מנסה להבין איך בחורה שהכרתי פעם ושכיניתי בשם החיבה הזה נעשתה היצור היפהפה העומד לפניי.
"קוראים לי מיה עכשיו," היא מתקנת ומכווצת את שפתיה.
"מיה, פאק!" אני מושך אותה אליי ומצמיד אותה חזק לחזה שלי. היא עדיין באותו הגובה שהייתה כשהיינו נערים – בקושי מטר וחמישים. אני גבהתי מאז ועתה אני מטר ותשעים. הגוף שלה משתחרר ברגע שהיא בין זרועותיי והיא משחררת צחקוק קטן. "בהתחלה חשבתי שלא תזהה אותי."
"הייתי טרוד בכל־כך הרבה דברים היום. חוץ מזה, את נראית מעט שונה מהפעם האחרונה שראיתי אותך."
אני משחרר אותה מחיבוקי ומביט בה, ולפי מבטה מבין ששנינו נזכרים בפעם האחרונה שהיינו יחד. היינו בני חמש עשרה וישבנו בבטן הסירה של אבא שלי, שהתנדנדה קלות ליד המזח. היא סיפרה לי שהיא עוברת לגור במקום אחר, ואז התחננה בפניי שאקח את בתוליה. כך עשיתי. הזיכרון האחרון שלי ממנה הוא דם מרוח על ירכיה ועיניה הירוקות רוויות בדמעות. אני עדיין מרגיש חרא בנוגע ללילה ההוא. בושה בוערת בתוכי ומכריחה אותי לחזור אל ההווה.
אני מכחכח בגרוני ומיה ממצמצת, בבירור מדחיקה את הזיכרונות שמפריעים לה לראות בבירור. אם היא כאן, על סף הדלת שלי בלוס אנג'לס, אולי זה אומר שהיא הצליחה לסלוח לי על אותו הלילה. גדלנו יחד מאז היינו בני חמש והיינו בלתי נפרדים, עד שהיא עברה לגור במקום אחר. לא ראיתי אותה או שמעתי ממנה כבר חמש עשרה שנה. אני גומע לתוכי את המראה שלפניי ומבין שיש דברים שלא השתנו – עיניה הירוקות שמנצנצות כשנתפס בהן האור ושערה החום המבולגן עם התלתלים הפזורים לכל עבר. יש כמה דברים חדשים לחלוטין. השדיים שלה, למשל. הייתי זוכר כאלה שדיים. המותניים שלה צרים אך ירכיה מעוגלות ובלי שהיא תסתובב אני יכול לדעת בבירור שישבנה עגול ועסיסי. הבחורה שופעת, ומנוגדת לחלוטין לנערה הגרמית עם הברכיים הבולטות והמשופשפות שאיתה שיחקתי בימי ילדותי.
"מה את עושה בלוס אנג'לס?" אני שואל.
"אני..." היא נושמת עמוק. "זה סיפור ארוך. אני יכולה להיכנס?"
"ברור."
עד לאותו הרגע, עמדתי ושמרתי על הדלת כמו אידיוט. אני צועד הצידה ומזמין אותה להיכנס. היא נושאת איתה מזוודה גדולה ואני מציע לקחת אותה, מושך אותה פנימה ומשאיר אותה ליד הדלת כי אין לי מושג מה משמעות הביקור שלה כאן.
"יש לך בית מדהים," היא אומרת, עיניה נשלחות במעלה מדרגות הספירלה המתנשאות לגובה.
"תודה," אני ממלמל. אני לא רוצה לדבר על הבית שלי, אני רוצה להבין למה היא כאן. הניצוץ השובב בעיניה מתעמעם, ועל אף שלא ראיתי אותה חמש עשרה שנים, אני שונא את המחשבה שמשהו רע קרה לה. האישה הזאת הייתה פעם הכול בשבילי.
אני עורך לה סיור קצר בקומה הראשונה ומוביל אותה אל הספרייה. המשקה שלי עדיין עומד על השולחן בצד, תזכורת לצהריים המחורבנים שהיו לי. "למזוג גם לך?" אני שואל.
"בטח," היא אומרת. "אבל רק אם יש לך משהו מעט פחות גברי ממה שזה לא יהיה."
היא מנופפת בידה בכיוון בקבוק משקה בצבע ענבר.
"אני חושב שיש לי משהו." אני צועד לכיוון הבר הקטן בפינת החדר ומוזג קצת וודקה אל תוך כוס ולאחר מכן מוציא פחית סודה בטעם לימון־ליים ומיץ חמוציות ממקרר הקטן. "זה יתאים לך?" אני שואל, מחזיק אותם באוויר בהמתנה לאישור.
היא מהנהנת בחיוך. תמיד היה קל לשמח אותה.
אני מגיש לה את המשקה הוורוד והיא מצטרפת אליי ומתיישבת בכורסת העור הניצבת מול הכורסה שלי.
כשאני רואה אותה יושבת מולי בשילוב רגליים ומקרבת בעדינות את כוס המשקה לשפתיה כל מיני זיכרונות מתעוררים בי.
היחסים בינינו מעולם לא היו רומנטיים. היינו חברים, החברים הכי טובים. כשאיבדתי את אימא שלי בתאונת דרכים כשהייתי בן ארבע עשרה, מיה הייתה שם בשבילי. מיה הייתה זו שרציתי. במשך ימים שלמים לא הייתי מסוגל לאכול ולא הייתי מעוניין לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם האחים שלי. אני זוכר את מיה מחבקת אותי, מצמידה את הראש שלי לחזה שלה. הקשבתי לפעימות ליבה בזמן שליטפה את ראשי וסיפרה לי סיפורים מטופשים כדי להסיח את דעתי. הכאב היה כל־כך עמוק ומוחלט, שלא ידעתי איך לבטא אותו במילים. מיה לא הייתה זקוקה למילים. היא פשוט ידעה.
לאחר אחת הפגישות האלה, חלקנו את הנשיקה הראשונה שלנו. זה היה המהלך הטבעי ביותר עבורנו, בלי הגישושים הנבוכים ודחיפות הלשון המוגזמות שחוויתי עם כמה מהפרטנריות הקודמות שלי. הגוף שלי הגיב באופן מיידי לידידתי משכבר הימים וזה בלבל אותי כהוגן. אף פעם לא חשבתי עליה במובן הרומנטי עד לאותו הרגע, אבל משהו משמעותי השתנה בינינו באותו הלילה, ומאותו לילה ואילך, התחלתי לראות אותה בתור האישה שהיא גדלה להיות. תפסתי אותה בוהה בי כמה פעמים ועיניה עקבו אחריי כשהיינו יחד באותו החדר, ניצוץ של סקרנות זהר בעומקיהן הירוקים.
בערך שנה לאחר מותה של אימי היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר לי וסיכמנו להיפגש מאוחר בלילה בסירה של אבי. הסירה הייתה קשורה למזח במקומה הקבוע ובזמן שחיכיתי למיה ירדתי אל מתחת לסיפון וגיליתי אותה שם, מחכה לי על המיטה הנפתחת. זחלתי לעברה, כאשר קרני הירח שהסתננו מבעד לפתח העליון היו האור היחיד שהאיר אותנו. בהבעת פנים עגמומית, היא סיפרה לי שהוריה החליטו לעבור לגור במקום אחר במדינה, ושהם כבר לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח אותה לבית ספר פרטי. אני זוכר איך הרגשתי את בטני מתעוותת בקשרים כשמשכתי אותה אליי לחיבוק. לא יכולתי לשאת את הרעיון שהיא כבר לא תהיה איתי מדי יום. חשתי צורך לתקן את המצב, להעלים את דמעותיה של מיה, ולכן התקשרתי לטלפון הנייד של אבי מייד. ביקשתי ממנו שיממן את לימודיה כדי שתוכל להישאר באקדמיית לינדן, אבל הוא נפנף אותי. הוא אמר שיהיו נערות אחרות עבורי ושאני לא צריך לתת את ליבי למישהי כבר בגיל חמש עשרה, אבל הוא לא ידע שכבר הענקתי לה את ליבי ביום שבו נפגשנו. היינו בני חמש אז ואני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא הייתה כזאת קטנה, קטנה בהרבה מיתר הילדים בגן והיו שני ילדים גדולים יותר שנהגו להתעמר בה בשל כך. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהי כל־כך תמימה וחסרת הגנה כמוה תיפגע ולכן מיהרתי לעמוד לצידה. העיניים הגדולות והירוקות האלה נצמדו אל עיניי והביטו ישר לתוכי, וחיוך טיפשי עיקל את שפתיה וגמר אותי. היא לכדה פיסה ממני והפכה אותה לשלה באותו היום.
כשניתקתי את השיחה עם אבי, המבט בעיניה של מיה אמר לי שהיא כבר ידעה מה הייתה תשובתו, אבל המילים הבאות שאמרה זעזעו אותי כהוגן. היא אמרה לי שהיא בתולה, דבר שכבר הנחתי בעצמי, והוסיפה שהיא רוצה שאהיה הראשון שלה.
אלוהים, עצם המחשבה על השיחה ההיא מעבירה אותי מיידית אל אותו יום חם ולח ביולי. הבטן שלי געשה מרוב לחץ ולמרות שידעתי שקרוב לוודאי שכדאי מאוד שלא אעשה את זה, רציתי לשכב איתה וגופי היה מגורה בטירוף. רציתי להיות הראשון שלה.
קיוויתי שהיא לא תשפיל את עיניה ותבחין בזקפה העצומה שהסתתרה בתוך מכנסיי הקצרים ואמרתי לה שאנחנו לא יכולים לעשות את זה. אפילו לא היינו זוג והיא עמדה לעזוב ביום שלמחרת. חששתי שהיא תתחרט על זה ולא רציתי שהיא תרגיש רע לאחר מעשה. היא אמרה שהיא לא רוצה שזה יהיה אף אחד אחר מלבדי ושהיא רוצה שיישאר לה זיכרון נפלא ממני, כזה שילווה אותה תמיד, ומה יהיה חזק יותר מזה שנחווה את הפעם הראשונה שלנו יחד? זה היה טיעון משכנע ביותר, אבל למען האמת, לא הייתי זקוק ליותר מדי שכנוע.
הסכמתי לזה רק לאחר שגרמתי לה להבטיח לי שהיא תהיה בסדר עם זה למחרת, כשתעזוב. היא הבטיחה לי שהיא תמשיך הלאה בחייה וגם תצא עם בחורים אחרים בבית ספרה החדש. האמנתי לה.
נישקתי אותה לאט, הצמדתי את שפתיי אל שפתיה ונתתי לה הזדמנות נוספת להתחרט ולסגת. היא לא עשתה את זה. לשונה נגעה בשפתי התחתונה וכשפישקתי את שפתיי, היא החליקה לתוך פי וליטפה את לשוני.
מיה הייתה מופתעת מכך שלא היה לי קונדום איתי. היא הניחה שכבר שכבתי עם כמה בחורות מבית הספר, בחורות שנהגתי לצאת איתן. כשהודיתי בפניה שהיא תהיה הראשונה שלי, היא הביטה בי במבט שאמר שהיא מבינה ששנינו נעניק חלק מעצמנו זה לזה. רצתי אל ביתי כדי להביא קונדום וחזרתי לסירה תוך דקות. חשבתי שעד שאחזור היא בטח תשנה את דעתה, אבל זה לא קרה. למעשה, מצאתי אותה ממתינה לי מתחת לשמיכה, עירומה, עיניה הירוקות רחבות ומצפות.
אני עדיין זוכר כמה הדוקה היא הייתה כשחדרתי אליה ואיך הרגשתי כשגמרתי בתוך קונדום בפעם הראשונה. אני זוכר שניגבתי אותה לאחר מכן ודאגתי מכך שלא ידעתי אם גם היא גמרה. החזה שלי מתהדק בתחושת תאווה מעורבת בבושה. חרבנתי את העניינים כמו שצריך באותו לילה.
"קולינס?" היא שואלת, מושכת אותי מתוך מחשבותיי העמוקות.
אני מכחכח בגרוני. "אני מצטער. זו פשוט חוויה סוריאליסטית, לראות אותך פה. ספרי לי מה הביא אותך ללוס אנג'לס. את עדיין מתגוררת בקונטיקט?" אני שונא את זה שהשאלות שלי כאלה רשמיות, אבל יש לנו הרבה פערים להשלים והמבט המבוהל שראיתי בפניה כשפתחתי את הדלת עדיין מרחף במחשבותיי.
היא לוגמת לגימה גדולה מהמשקה שלה. "זה הולך להישמע ממש מטורף..." היא מצחקקת בעצבנות.
"מיה, אני מכיר אותה מאז היינו בני חמש. פעם נהגנו לספר זה לזה הכול."
לא היה לי מושג אם מישהו פגע בה, או שהיא ברחה ממשהו, אבל חיכיתי בסבלנות עד שהיא אזרה את האומץ וגמעה עוד כמה לגימות גדולות מהמשקה שלה.
"זוכר את ההבטחה שהבטחנו זה לזה?" היא שואלת.
אני מביט בה בדממה. היא תצטרך להיות יותר מדויקת בדבריה. שיט, הייתי אז בן חמש עשרה. "איזו הבטחה?" אני שואל.
"לגבינו. הבטחנו זה לזה שכשנהיה בני שלושים..." היא בולעת את רוקה בעצבנות.
אני נושם נשימה עמוקה ומנסה להבין לאן היא הולכת עם כל זה. "מיה?"
"כשהיינו בני עשר. הבטחנו זה לזה שאם אף אחד מאיתנו לא יהיה נשוי כשנהיה בני שלושים, נתחתן זה עם זה."
הזיכרון מתעורר בראשי. עיניה הירוקות ומלאות הנשמה מביטות בי כאילו הייתי המושיע בעצמו והזרתות שלנו משולבות זו בזו בסולידריות. אלוהים, באמת הבטחנו זה לזה את ההבטחה הזאת, נכון? המזוודה הניצבת ליד הדלת, העובדה שחגגתי שלושים רק לפני כמה חודשים. כל זה מוטח בפניי בבת אחת ופאניקה מתחילה להתבשל עמוק בתוך החזה שלי.
נעלי עקב הנוקשות במורד המסדרון מושכות את תשומת ליבנו. "הנה אתה." טטיאנה נכנסת אל הספרייה. "הבית הזה גדול מדי." היא מבחינה בנוכחותה של מיה ונעמדת על מקומה. "אוי, סליחה, הנחתי שאתה לבדך. היי, אני טטיאנה." היא שולחת את ידה ללחיצה ומיה מתרוממת ולוחצת אותה.
"אני מיה. נעים להכיר אותך. אני מצטערת, עליי ללכת." היא מניחה את המשקה שלה על השולחן.
אני מתרומם על רגליי ומניח את ידי על כתפה. "את לא חייבת ללכת לשום מקום. אני בטוח שעבר עלייך יום ארוך עם כל הנסיעות האלה. בבקשה, שבי."
היא בולעת את הרוק ומביטה בי בחוסר נוחות. "אתה בטוח?"
אני מהנהן. "בטוח מאוד. ונשמע כאילו אנחנו חייבים להשלים פערים רציניים." אחרי הפצצה הענקית שהיא הפילה עליי, אין מצב שאתן לה פשוט ללכת. היא מהנהנת בחיוך רעוע.
"טטיאנה, תרצי להצטרף אלינו למשקה?" אני שואל, פונה לעבר הבר.
"בטח," היא אומרת בקול שטוח. אני מכין לה וודקה עם סודה ופירות יער כמו שהיא אוהבת ומגיש לה את הכוס. טטיאנה מתיישבת רחוק מאיתנו ומשלבת את רגליה, יציבתה זקופה כמו קרש ועיניה בוהות ישר קדימה. היא עדיין כועסת בגלל מה שהתרחש קודם לכן.
אני מספר למיה קצת ממה שעבר עליי בחמש עשרה השנים האחרונות, מספר לה שאחיי גם מתגוררים באזור לוס אנג'לס רבתי ושאני מנהל חברת השקעות מצליחה ביותר בעיר. פי אומר את המילים, אבל מוחי עדיין מנסה להבין את העובדה שהיא הופיעה על סף דלתי אחרי כל השנים האלה.
שתי הנשים מביטות בי ומקשיבות, מיה מתערבת מדי פעם ושואלת שאלות ואז מצחקקת באושר כשאני מספר לה ששני אחיי הצעירים ממני מצאו את אהבות חייהם והתיישבו – לפייס יש בן צעיר וקולטון התחתן לפני חודש.
מיה לא מספרת לי כלום על אודותיה או מה הניע אותה לבוא לפה, אבל אני מניחה שנוכחותה של טטיאנה טלטלה אותה מעט. יש עדיין הרבה דברים שאני לא יודע.
"אני מתנצלת," מתערבת טטיאנה, "מי אמרת שאת, בדיוק?"
"מיה הייתה החברה הכי טובה שלי כשהייתי נער," אני עונה במקומה, לא אוהב את טון קולה של טטיאנה.
"נכון. אי אפשר היה להפריד בינינו עד גיל חמש עשרה."
"ומה קרה כשהגעתם לגיל חמש עשרה?" שואלת טטיאנה, לא יודעת לאיזה שדה מוקשים היא נכנסת.
עיניי ננעלות על עיניה של מיה ולחייה מתלהטות. אני רואה שהיא זוכרת את המפגש המיני הראשון והיחיד שלנו, ואני עדיין מודאג מכך שאולי נהגתי בה בגסות יתר. אני זוכר איך גופה רעד בין זרועותיי לאחר שסיימנו וראיתי את הדם שהיה בין רגליה. יש לי בחילה מעצם המחשבה על כך. אם הייתה לי הזדמנות לעשות הכול מחדש, הייתי עושה איתה אהבה באופן כזה שהיא לעולם לא הייתה רוצה לעזוב לאחר מכן. לעזאזל, האם גם המוח שלי יצא לחופשה היום? אני צריך להכניס אותו להסגר. מיה לא פה כדי להזדיין איתי, אני אומר לעצמי שוב ושוב.
"המשפחה שלי עברה דירה," אומרת מיה, ממצמצת ומסירה את מבטה מעיניי. "ומי את?" היא שואלת ולוגמת מהמשקה שלה.
טטיאנה מזעיפה את פניה, בבירור לא מרוצה מהעובדה שלא נידבתי את המידע בעצמי. "אני החברה שלו."