מארז דואט התחנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז דואט התחנה

מארז דואט התחנה

4.6 כוכבים (66 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

***שני ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
תחנת ביניים + תחנה סופית
 
בר לביא, סטודנטית למשפטים, מקבלת הצעה לשמש סוכנת משטרתית במבצע שאמור להפיל את משפחת הפשע הגדולה בדרום הארץ. לברמנית הקשוחה שמכירה את כל המי ומי אין שום מושג איך ההחלטה הגורלית הזאת עומדת לשנות את חייה.
 
היא נשאבת לתוך עולם שבו היא נאלצת להלך בין שני קצוות, שני פנים של אותה מציאות. פגישה בלתי צפויה עם כפיר, אהבת נעורים שמעולם לא כבתה, מעמתת אותה שוב עם הבחירות שעשתה בחייה ומעוררת בה מאבק פנימי בין הרגש לבין ההיגיון.
 
היא מחליטה להילחם על הזכות לחיות ותעשה הכול כדי לממש אותה אך כשסודות חדשים מאיימים למנוע ממנה להשיג זאת, היא חוזרת לסיים את המסע שנכפה עליה. הפעם בר לא תעבור דרך תחנות ביניים. היא חייבת להצליח. אחרת, זו תהיה התחנה הסופית.
 
תחנת ביניים ותחנה סופית הם שני החלקים בדואט התחנה המתאר את המתרחש בעולמם של אנשי המשטרה ומשפחות הפשע.  הגיבורים ניצבים בפני מטרות שלא פעם מעמידות אותם בסכנות, במציאות שבה גבולות שהוצבו מיטשטשים והסכנה קרובה יותר מתמיד.

פרק ראשון

"מה שאתה משיג בהגשמת מטרותיך, אינו חשוב כמו האדם שאתה הופך להיות לאחר שעשית זאת." (הנרי דייוויד תורו)
 
 
 
פרולוג
מול עיניי עמדה מטרה אחת בלבד – וזו שינתה את חיי.
המטרה הזו עיצבה אותי.
הצבתי אותה גבוה, נאבקתי להשיגה. הייתי חייבת להבין וללמוד. נחישות הייתה שם המשחק.
כנערה, כל חלומותיי היו לאהוב ולהצליח, אבל בגיל שבע־עשרה התהפכו חיי. רציתי למצוא את האדם שרוקן את חיי מתוכן, אך לא ידעתי מה המחיר שתגבה ממני הדרך ולמי אהפוך בסופה.
ידעתי שהנערה הפשוטה, שחייה היו שקטים ורגועים, חייבת לפתח תכונות חדשות שיסייעו לה לדבוק במטרה. להוציא אותה אל הפועל ולשרוד כל אמת שתתגלה בדרך. כך הפכתי למי שאני היום.
ניצלתי כוח, השתמשתי במוח, אבל הלב הוביל את ההיגיון אל מקום שבו המטרה נשכחה והסכנה התקרבה. היא ארבה לי מאז ומתמיד, חיכתה לרגע הנכון שבו אהיה הכי חשופה.
ואז, היא פגעה בי.
לו רק הייתי יודעת שהמרדף אחר השגת המטרה יטלטל שוב את חיי מן הקצה אל הקצה, ייתכן שהייתי מוותרת. אבל מאוחר מדי.
איבדתי הרבה מעבר למה שהייתי מוכנה להקריב.
איבדתי את עצמי.
 
פרק 1
אני בת יחידה. גדלתי בבאר שבע, באחת השכונות הנחשבות פחות. ביתנו היה צנוע ובכל זאת מעולם לא חסר בו דבר.
אימא שלי לא עבדה אפילו יום אחד בחייה, אבל עדיין היה לנו כל מה שהיינו צריכות. היא הייתה מהדור הישן והטוב ובישלה את כל המאכלים בעצמה. כל השכונה נהנתה מהמטעמים שהכינה. פעמיים בשבוע הגיע לביתנו הדוד הנרי, אחיה של אימי והשאיר לה מעטפה מלאה בשטרות. הוא נהג לקנות לי מתנות והקדיש מזמנו כדי לשחק איתי. אימא תמיד כיבדה אותו בקפה ובעוגה או בארוחת צהריים כדי להרוויח יותר זמן במחיצתו, והוא הרעיף עליי אהבה ודאג שלא יחסר לנו דבר.
כששאל אותה, הייתה אימא מחייכת ומבטיחה שאם תזדקק למשהו, היא תדע כיצד להשיגו.
חונכתי היטב. אימא דאגה שהלימודים יהיו בראש מעייניי והבהירה לי שציונים טובים יפלסו עבורי את הדרך לכל מקום ולכל דבר שארצה להיות. הייתה לנו שגרת צהריים קבועה: בסופו של כל יום לימודים היא חיכתה לי בשער בית הספר לפני שחזרנו לבית אפוף ריחות ארוחת צהריים ולחם טרי, ובזמן שאכלנו אימא הקשיבה בחיוך לחוויותיי מבית הספר.
לאחר שפינינו יחד את השולחן, נחנו מעט על הספה בסלון לפני הכנת שיעורי הבית. לא נזקקתי לעזרתה אך היא התעקשה לשבת לידי, לשמוע אותי קוראת ולוודא שכל תרגיל בחשבון פתור נכון. בשעות הערב, היינו נוסעות אל מרכז העיר לאכול גלידה, לקנות בגדים או סתם לבלות יחד.
הייתה לי ילדות מאושרת.
כשגדלתי מעט והעזתי לשאול אם יש לי אבא היא חיבקה אותי בחוזקה, נשקה לראשי, חייכה אליי ברוך ואמרה: "ברבור יפה שלי, כשתהיי גדולה אספר לך עליו הכול, מבטיחה. כל מה שאת צריכה לדעת היום הוא שתמיד אהיה כאן בשבילך ואדאג שלעולם לא יחסר לך דבר."
ניכר היה שהשאלה הכאיבה לה והבטחתי לעצמי שאתן לה הזדמנות לספר לי כשתהיה מוכנה.
היא באמת הייתה שם עבורי, אבל לא לאורך הזמן שהבטיחה שתהיה.

עוד על המארז

מארז דואט התחנה מירב ישראל לוין
"מה שאתה משיג בהגשמת מטרותיך, אינו חשוב כמו האדם שאתה הופך להיות לאחר שעשית זאת." (הנרי דייוויד תורו)
 
 
 
פרולוג
מול עיניי עמדה מטרה אחת בלבד – וזו שינתה את חיי.
המטרה הזו עיצבה אותי.
הצבתי אותה גבוה, נאבקתי להשיגה. הייתי חייבת להבין וללמוד. נחישות הייתה שם המשחק.
כנערה, כל חלומותיי היו לאהוב ולהצליח, אבל בגיל שבע־עשרה התהפכו חיי. רציתי למצוא את האדם שרוקן את חיי מתוכן, אך לא ידעתי מה המחיר שתגבה ממני הדרך ולמי אהפוך בסופה.
ידעתי שהנערה הפשוטה, שחייה היו שקטים ורגועים, חייבת לפתח תכונות חדשות שיסייעו לה לדבוק במטרה. להוציא אותה אל הפועל ולשרוד כל אמת שתתגלה בדרך. כך הפכתי למי שאני היום.
ניצלתי כוח, השתמשתי במוח, אבל הלב הוביל את ההיגיון אל מקום שבו המטרה נשכחה והסכנה התקרבה. היא ארבה לי מאז ומתמיד, חיכתה לרגע הנכון שבו אהיה הכי חשופה.
ואז, היא פגעה בי.
לו רק הייתי יודעת שהמרדף אחר השגת המטרה יטלטל שוב את חיי מן הקצה אל הקצה, ייתכן שהייתי מוותרת. אבל מאוחר מדי.
איבדתי הרבה מעבר למה שהייתי מוכנה להקריב.
איבדתי את עצמי.
 
פרק 1
אני בת יחידה. גדלתי בבאר שבע, באחת השכונות הנחשבות פחות. ביתנו היה צנוע ובכל זאת מעולם לא חסר בו דבר.
אימא שלי לא עבדה אפילו יום אחד בחייה, אבל עדיין היה לנו כל מה שהיינו צריכות. היא הייתה מהדור הישן והטוב ובישלה את כל המאכלים בעצמה. כל השכונה נהנתה מהמטעמים שהכינה. פעמיים בשבוע הגיע לביתנו הדוד הנרי, אחיה של אימי והשאיר לה מעטפה מלאה בשטרות. הוא נהג לקנות לי מתנות והקדיש מזמנו כדי לשחק איתי. אימא תמיד כיבדה אותו בקפה ובעוגה או בארוחת צהריים כדי להרוויח יותר זמן במחיצתו, והוא הרעיף עליי אהבה ודאג שלא יחסר לנו דבר.
כששאל אותה, הייתה אימא מחייכת ומבטיחה שאם תזדקק למשהו, היא תדע כיצד להשיגו.
חונכתי היטב. אימא דאגה שהלימודים יהיו בראש מעייניי והבהירה לי שציונים טובים יפלסו עבורי את הדרך לכל מקום ולכל דבר שארצה להיות. הייתה לנו שגרת צהריים קבועה: בסופו של כל יום לימודים היא חיכתה לי בשער בית הספר לפני שחזרנו לבית אפוף ריחות ארוחת צהריים ולחם טרי, ובזמן שאכלנו אימא הקשיבה בחיוך לחוויותיי מבית הספר.
לאחר שפינינו יחד את השולחן, נחנו מעט על הספה בסלון לפני הכנת שיעורי הבית. לא נזקקתי לעזרתה אך היא התעקשה לשבת לידי, לשמוע אותי קוראת ולוודא שכל תרגיל בחשבון פתור נכון. בשעות הערב, היינו נוסעות אל מרכז העיר לאכול גלידה, לקנות בגדים או סתם לבלות יחד.
הייתה לי ילדות מאושרת.
כשגדלתי מעט והעזתי לשאול אם יש לי אבא היא חיבקה אותי בחוזקה, נשקה לראשי, חייכה אליי ברוך ואמרה: "ברבור יפה שלי, כשתהיי גדולה אספר לך עליו הכול, מבטיחה. כל מה שאת צריכה לדעת היום הוא שתמיד אהיה כאן בשבילך ואדאג שלעולם לא יחסר לך דבר."
ניכר היה שהשאלה הכאיבה לה והבטחתי לעצמי שאתן לה הזדמנות לספר לי כשתהיה מוכנה.
היא באמת הייתה שם עבורי, אבל לא לאורך הזמן שהבטיחה שתהיה.