מארז סדרת כדור בסיס

מגנוליות מפלדה

 

* פרולוג *

 

 

אליס

 

"גבירותיי ורבותיי, אנחנו במרחק של עשר דקות טיסה מצ'רלסטון. מזג האוויר המקומי נעים ושמשי עם עשרים ושתים מעלות צלסיוס. אנחנו מקווים שנהניתם מטיסתכם. אנא הדקו את חגורות המושב בזמן שאנו מתקרבים לנחיתה. אנחנו יודעים שבפניכם עומדות אפשרויות בחירה מגוונות ומודים לכם על שבחרתם לטוס אתנו."

 

שניות לאחר מכן, קול מהוסה בסגנון דארת' ויידר ירה הוראה בקצב מהיר. "דיילות, נא להתכונן לנחיתה."

 

חופש.

 

זו הייתה המחשבה היחידה שחלפה בראשי לאחר פרידתה הלא - צפויה, הדומעת ומעוררת האימה של אמי בשדה התעופה באוהיו.

 

"תזכרי את הערכים המוסריים שלך. זה הדבר המקודש ביותר שיש לאישה," היא אמרה בזמן שנעצה מבט מלא תיעוב בגבר שעמד מאחוריי.

 

"אימא, אל תתחילי עם זה," אמרתי כשראיתי דמעות מאיימות לפרוץ מעיניה. מעולם לא היה לי את האומץ לספר לה. בגיל עשרים וארבע כבר לא הייתי בתולה זה שנים. היא חינכה אותי להמתין עד לחתונה. במקום זה, במהלך שעליו התחרטתי, נתתי לבריאן קאלאהן להרים לי את החצאית, אבל הייתי הרבה יותר מדי סקרנית מכדי להימנע.

 

"תשמרי על עצמך," היא התחננה בפניי שוב והביטה סביבנו לראות אם יש סימן כלשהו למשהו שמפריע לסדר הציבורי.

 

לאימא, שידעה להיות דאגנית לפעמים, הייתה גישה לחיים כמו לאימא של קארי מהסרט המפחיד ההוא של סטיבן קינג[1]. אף שהיא מעולם לא הכתה אותי משום שקיבלתי את המחזור החודשי או נעלה אותי בארון כדי שאתפלל, היא גוננה עליי עד למצב שבו היא כמעט הכריחה אותי ללבוש חגורת צניעות לנשף הבוגרים. זה היה נס שהיא בכלל נתנה לי ללכת.

 

אף על פי שמעולם לא הייתי אחת שנוהגת לשבור את הכללים, בגלל עקשנותה המתמשכת והפרנויה שלה, הייתי משוכנעת שאשרף בגיהינום כי לקחתי שאיפה מג'וינט במסיבה בשנה האחרונה ללימודים, שכדי להשתתף בה הייתי צריכה לחמוק מהבית.

 

כשאיבדתי את בתוליי, הייתי אפילו עוד יותר משוכנעת ששום גן עדן לא ממתין לנשמתי לאחר שזו תעזוב את גופי. רק חודשים לאחר מכן הבנתי שאם לא אתרחק מאחיזת הברזל שלה, גם אני עלולה להגיע לרמה כזאת של שיגעון.

 

היא לא הייתה דתייה כמו שהיא הייתה פרנואידית. היא פחדה מכל דבר ומכל אחד והייתה בטוחה תמיד שמאחורי נדיבותם של אנשים קיים מניע נסתר.

 

היא נשארה לא נשואה גם אחרי שאבי, שברח ממנה, התגרש ממנה כשהייתי בת חמש. ידעתי שאני היא כל מה שיש לה, אבל הייתי חייבת להתרחק. הצלחתי להישאר שפויה ומאוזנת בזכות אימהותיי הקולנועיות: מ'לין, קלייר, טרובי וקִיסֵר מהסרט 'מגנוליות מפלדה'... וגם מהסרט 'הדוד באק'.

 

הקולג' היה תקופה של חמש שנים מעורפלות. לעתים רחוקות הסתכנתי ביציאה מהמעונות ב'קורנֵל'. נדרשו לי כל חמש השנים של הלימודים ואפילו עוד כמה שנים של זמן טיסה כדי להחליק לתוך אישיותי החדשה והמבועתת-פחות.

 

הקולג' הציל אותי רק עד שהקיץ נחת עליי, ואז מצאתי את עצמי היישר בחזרה בגיהינום: דייטון, אוהיו.

 

אם רציתי לקיים משהו שדומה באופן כלשהו לחיים נורמליים, הייתי צריכה לעבור לגור הרחק ממנה, למקום שבו לא ארגיש שעליי לדווח לה על כל צעד שלי.

 

לא, החופש הזה יהיה שונה לחלוטין, והשמים הנקיים מעננים והבוהקים בכחול שהשקיפו אליי מהחלון הרבוע הקטן הבטיחו לי את זה.

 

ברגע שצוות המטוס הודיע שזה בטוח, הוצאתי את האייפון שלי, פתחתי את תחזית מזג האוויר וראיתי שהשמים יישארו שטופי שמש במשך כל השבוע הבא. אביב אמתי היה במלוא תנופתו בדרום, בשונה לחלוטין ממזג האוויר הסובל מהפרעה דו - קוטבית שממנו באתי.

 

נפטרתי במהירות מהסוודר העבה שעליתי אתו למטוס ברגע שעזבתי מאחוריי את השממה סחופת הרוחות שהייתה חיי הקודמים. בצ'רלסטון, שכעת הייתה ביתי, היו חורפים קלים עד בלתי קיימים וחופים חוליים יפהפיים.

 

זה בלבד היה מספיק כדי לשכנע אותי לעבור.

 

זה והעובדה שאהיה אחת מהבודדים המאיישים את תכנית סימולטורי הטיסה במפעל החדש של 'בואינג' שהוקם לאחרונה.

 

אומרים שכל הדברים הטובים קורים לאלו שממתינים בסבלנות, ובזמן שירדתי מהמטוס והתחלתי ללכת לקראת היציאה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאני חיכיתי זמן ארוך מספיק. מאז שאני זוכרת את עצמי, גססתי באטיות בגיהינום אפרורי, מייחלת לטעום מהכול, ואני מתכוונת לקחת נגיסה מהכול. ביליתי שנים רבות מדי בלחיות את חיי דרך סרטים.

 

היום הזה, וכל הימים שיבואו אחריו, יהיו הימים הכי טובים בחיים שלי.

 

 

 

 

 

אהבה בשחקים * 1 * אליס

 

 

 

ראיתי את הפרִיוס החדשה שלי עושה את דרכה לכיווני דרך מגרש המכוניות המעוגל שבכניסה לשדה התעופה. נופפתי לנהג וברגע שהוא ראה אותי הוא חייך ויצא מהמכונית כדי לעזור לי עם התיקים.

 

הוא היה אדם מבוגר, באמצע שנות החמישים לחייו, עם שער שיבה זרוע בלבן ועיניים כחולות ששידרו טוב לב. הוא נראה כאילו הוא לא פספס ארוחה... במשך כל חייו.

 

קארל הזיע כאילו זה עתה השתתף במרוץ בעוד אני התענגתי על הרוח האביבית המרעננת. הזכרתי לעצמי להשליך את הסוודר שלי לאשפה בבית, ברגע שאמצא... היכן הבית נמצא.

 

"מיס בויד?"

 

"זו אני. ואתה קארל, אני מניחה." אמרתי כשהוא לחץ את ידי בחיוך. "קרא לי אליס. תודה שיצאת מגדרך כדי לעזור לי היום."

 

"אין שום בעיה בכלל. שמחתי לעשות את זה. אז הנה היא," הוא אמר והסביר לי כמה דברים על תכונותיה של הטויוטה שלי בזמן שדחף את מזוודתי הגדולה לתא המטען עד שהתאימה לשם בנוחות ואז מסר לי את המפתחות.

 

"את יכולה להסיע אותי בחזרה אל מגרש המכוניות ובדרך אענה על כל השאלות שאולי עדיין יש לך."

 

"אין צורך. חקרתי את הנושא מספיק," אמרתי בזמן שהתיישבתי מאחורי ההגה והתחלתי לסנכרן את האייפון שלי עם מערכת השמע.

 

"יש רק עוד כמה מסמכים לחתום עליהם והיא כולה שלך," הוא אמר במבטא דרומי קל. אהבתי לשמוע את המבטאים הדרומיים. עד כה, כל אחד מהאנשים אִתם באתי במגע בקשר למעבר שלי היה אדיב וחברותי במידה בלתי רגילה.

 

לאחר שחגרתי את חגורת הבטיחות וסקרתי את חלל הרכב ואת לוח המחוונים, ביררתי את כתובתו של מגרש המכוניות והוריתי לסירי[2] לתת לי הוראות הכוונה.

 

"באמת שאין צורך. בשמחה אסביר לך איך להגיע," קארל הציע. הדלקתי את המזגן אף שהיה לי לגמרי נוח וראיתי את הבעת התודה השקטה והמידית שלו.

 

"אני עומדת להסתמך עליה די הרבה, אז אני צריכה לוודא שאנחנו מתחילות ברגל ימין," אמרתי בחוסר נוחות.

 

הוא פשוט הניד בראשו. "אמרת שאת עובדת במפעל החדש של 'בואינג', נכון?"

 

"נכון, אני מתחילה מחר."

 

"ובכן, זה פחות מחצי קילומטר מהמקום שבו אנחנו נמצאים כעת. אנחנו נעבור ממש לידו."

 

"אני יודעת. גם על זה ערכתי מחקר," אמרתי והסמקתי קלות. גוגל היה החולשה שלי.

 

"עיר חדשה, משרה חדשה. זו תקופה מרגשת ביותר עבורך."

 

"בהחלט כן," אמרתי בזמן שהקשבתי לסירי המדריכה אותנו אל מחוץ לשדה התעופה. זיהיתי את המפעל, המקום שבו אבלה את רוב זמני בלדאוג לכך שטייסים מיומנים ימריאו וינחתו בשלום, אבל הייתי מרותקת הרבה יותר אל עצי הדקל ששיחקו אתי במחבואים דרך החלון הקבוע בגג המכונית.

 

"מעולם לא ראיתי עץ דקל," לחשתי בפליאה.

 

"ברוכה הבאה למדינת הפלמטו.[3]"

 

 

 

עד שהגעתי לדירתי החדשה והמרוהטת לחלוטין כבר הייתי באיחור לפגוש את המתווכת.

 

"אני כל-כך מצטערת," מיהרתי החוצה כדי לפגוש את האישה הלבושה בפשטות שהמתינה לי ליד הדלת, סוחבת בעקבותיי את המזוודה העמוסה לעייפה ואת התיק, בקושי מספיקה לספוג את הפאר שסביבי.

 

"אל דאגה. בכל מקרה הייתי צריכה להוציא את הסקיטר שלי לטיול, וכך קפצתי לכאן כששלחת לי הודעה."

 

הייתי בטוחה ש'סקיטר' היה שמה של חיית מחמד אבל לא קיבלתי כל הסבר נוסף. היא סובבה את המפתח במנעול ופערה את עיניה במבט מלא הבעה.

 

"ובכן, היכנסי ותתרשמי."

 

חיזקתי את עצמי. לשכור דירה מרחוק היה עסק מפחיד, אבל ממה שראיתי עד עכשיו, הנסיעה לתוך שטח הקומפלקס הייתה פשוט יפהפייה. אפילו ראיתי תנין מסתובב חופשי על שפת האגם הקטן בדרך לכאן. כמעט שהתפתיתי לעצור ולצלם אותו. עצרתי את נשימתי ושחררתי אותה בנשיפה גדולה מלאת שמחה, מתרגשת מסביבת מגוריי החדשה.

 

"או וואו," זימרתי כשנכנסתי למטבח המרווח שכל מוצרי החשמל שבו היו חדשים ורצפותיו היו עשויות שיש. מעבר למשטח של הבר המתין לי הסלון, גדול אפילו יותר מהמטבח, מצויד ברצפת עץ כהה ובאח עשויה אבן. זה לא היה סתם בית - זה היה המפלט שלי.

 

"התמונות באמת לא עשו עם הדירה חסד," היא אמרה, בוחנת אותי בתשומת לב, "ביקשתי מאיש האחזקה להניח את הארגזים שלך בסלון. הם הגיעו היום. לא רציתי שתיאלצי לגרור את כל הדברים שלך למעלה בעצמך."

 

הקשבתי לה בחצי אוזן בזמן שסקרתי את הריהוט היפה. חפצים שמעולם לא חלמתי שיהיו לי במקום שעתה הוא שלי, חפצים שלא מונחות תחתם מפיות רקומות. אמי אהבה מפיות רקומות, צלבים ותחרה. רעדתי כשנזכרתי בחדר השינה הישן שלי.

 

"זה... " דמעות מחורבנות כמעט עלו בעיניי, "מושלם."

 

"אוה מותק, את הולכת לאהוב את המקום לגמרי! הרבה יותר שקט פה מאשר בקומפלקסים אחרים באזור. מה אמרת שאת עושה בחיים?"

 

"אני מדריכת טיסה."

 

"וואו," היא אמרה, בבירור מתרשמת בעת שאני בדקתי מקרוב את ספת העור ואת מסך הטלוויזיה הגדול. "ובכן, זה שלך."

 

היא ניגשה אליי והניחה את המפתחות בכף ידי הממתינה.

 

"עותק מחוזה השכירות נמצא על הדלפק. אמרת שזו הפעם הראשונה שלך בצ'רלסטון, נכון?"

 

"נכון מאוד, אם כי ערכתי קצת מחקר מקדים באינטרנט." הסתובבתי אליה, החזה שלי עוד רגע מתפוצץ מהתרגשות. "תודה רבה."

 

"אתקשר אלייך בעוד שבוע בערך. רק כדי לראות איך את מסתדרת."

 

הבטתי בה בסקרנות. היא נתנה בי מבט יודע - כל. "אוה, מותק... את עדיין לא יודעת לאן הגעת."

 

לאחר שהיא סגרה את הדלת מאחוריה חסמתי את פי בכף ידי כדי להשתיק את צרחת האושר שפלטתי, אבל ידעתי שהיא שמעה אותה. עשר דקות לאחר מכן כבר הייתי לבושה בחולצת טי לבנה גדולה, במכנסונים ורודים, במשקפי ריי-באן שחורים ובגרביים בגובה הברך, מחליקה על רצפת העץ לצליליו של בוב סיגר, וזה היה היום הכי טוב בחיים שלי.

 

 

 

מכירים את הקטע הזה בסרט 'אהבה בשחקים' שבו קלי מקגיליס צועדת בין שורות של טייסים, עטופה באווירה של סקס ובמעיל טייסים גדול ממידותיה, ואז הטייסים המשגעים ומעוררי התיאבון מתיישרים קצת בכיסאות ועושים כל שביכולתם כדי להשרות אימה על המדריכה החדשה? בסרט הזה, קלי לא הסכימה לאכול מהם חרא וירתה בלי חשבון הדגמה של יכולותיה המקצועיות, יוצאת מכל הסיטואציה כשידה על העליונה ובצדק. ככה פחות או יותר דמיינתי את יומי הראשון בעבודה.

 

זה ממש לא היה זה.

 

ראשית, קור מקפיא שרר בכיתה לבנת הקירות והייתי משוכנעת שהפטמות שלי הציגו את עצמן לראווה בצורה מביכה דרך הסוודר הוורוד, הדק והצמוד שלבשתי. הטייסים שלי היו כולם בין שנות השלושים המאוחרות לחייהם לשנות החמישים המוקדמות ולא דמו בכלום לטום קרוז בצעירותו או לוואל קילמר, חוץ מגבר אחד, שנראה לגמרי לא מעוניין להקשיב לאף מילה מחורבנת שעמדתי לומר. התאכזבתי לראות שבכיתה, שהיו בה חמישה עשר טייסים בערך, לא הייתה אפילו אישה אחת, אבל זה היה צפוי. זה היה עצוב מאוד אבל רוב הטייסים בתעשייה הם עדיין ממין זכר. האחוזים עומדים על 97% לטובת הגברים.

 

ובכן, אני הייתי בשלושת האחוזים הנותרים, והייתי בטוחה שהגברים האלה חשו כלפיי את אותו בוז שחשו הטייסים בסרט כלפי מקגיליס הסקסית, כי כולם נראו משועממים או מבואסים להיות שם. בחנתי אותם במשך כמה רגעים בזמן שהם, בחוסר נימוס מוחלט, המשיכו להתעסק בטלפונים שלהם.

 

"זה לא המטוס שאתם רגילים אליו, רבותיי," פתחתי בביטחון עם משפט קבלת הפנים שלי, "המטוס הזה מתקדם יותר, בעל לוח מחוונים מחופה זכוכית, מוטת כנפיים רחבה יותר, מהיר יותר מכל מטוס שאי פעם הטסתם, ואתם לא יודעים איך להפעיל אותו."

 

המשפט הזה תפס את תשומת לבו של הטייס החתיך היחידי בחדר. לפחות את המחשבות שלו כן הצלחתי לקרוא.

 

"הייתי באוויר, רבותיי, ולעתים קרובות. אם אתם רוצים לעשות אתי השוואות למי יש גדול יותר, תפתחו את החומר שלפניכם ותציצו ביומן הטיסות שלי. אני לא צריכה את הכבוד שלכם, אבל אני כן צריכה את תשומת לבכם."

 

אחד אחרי השני, הטלפונים הסלולריים הונחו על השולחנות וכל העיניים הופנו אל הפטמות שלי.

 

ובכן, זאת הייתה התקדמות.

 

 

 

[1] דמות מהסרט "קארי" שיצא לאקרנים בשנת 1976 והתבסס על ספר מאת סטיבן קינג

 

[2] 'סירי' היא תכנת הבינה המלאכותית של חברת 'אפל' המותקנת על מכשיריה.

 

[3] פלמטו הוא עץ דקל שהפך לסמל הלאומי של מדינת דרום קרולינה