מלחמות הצללים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמות הצללים
מכר
מאות
עותקים
מלחמות הצללים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מלחמות הצללים

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יוסי מלמן (נולד בשנת 1950) הוא עיתונאי ישראלי, פרשן צבאי זוכה פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה לשנת 2009. היה פרשן צבאי לענייני מודיעין ב"הארץ" וכיום פרשן צבאי בעיתונים "מעריב השבוע " ו"מעריב סופהשבוע".

ה בפרסים בינלאומיים על תחקירים בנושאי טרור וריגול. כמו כן, פרסם תשעה ספרים בענייני דיפלומטיה חשאית במזרח התיכון, טרור, ריגול ויחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועם ירדן, בהם "מרגלים לא מושלמים", שהיה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך 15 שבועות, וכן "המרגלים" שנכתב עם איתן הבר. בין ספריו של יוסי מלמן נכלל גם הספר "הישראלים החדשים", שהוא מעין סקירה כללית ואישית מאוד על תולדותיה של החברה הישראלית. ארבעה מספריו נכתבו בשיתוף עם העיתונאי דן רביב מרשת CBS. רוב הספרים תורגמו לשפות זרות.

תקציר

קהילת המודיעין של ישראל משולה לתמנון שזרועותיו פועלות בחסות החשכה. תנועותיו אמנם נסתרות מן העין, אך ברור לכול שהן רוחשות כל העת. מה שלא ברור הוא היכן עובר הגבול בין אמת לבין מיתוס, והאם כל מה שנחשב דמיוני הוא אכן כזה, או שמא פריצת אופק המחשבה היא בדיוק אומנותם של אנשי המודיעין, אמני הלוחמה הפסיכולוגית (ל"פ). הדברים הגיעו לידי כך שהאיראנים טענו כי חשפו רשת ריגול ישראלית המורכבת מ... סנאים. אנו יודעים מעט מאוד על פעילות המודיעין, רבים אף אינם יודעים שהמוסד אפוף המיתוסים אינו הגוף הגדול ביותר או החשוב ביותר במערך המודיעין הישראלי. "התמנון הישראלי" כולל גופים נוספים כמו אמ"ן, שב"כ, לק"ם, נתיב, מלמ"ב. תרומתו של אמ"ן עם יחידות 200 ומ"מ (מבצעים מיוחדים) לביטחון הלאומי הישראלי, אינה נופלת בחשיבותה ואולי אף עולה על זו של המוסד.

מלחמות הצללים מפזר בזהירות את מעטה הערפל הנח סביב זרועות המודיעין השונות וחושף את פעילויותיהן, על הצלחותיהן וכישלונותיהן. הוא שופך אור על המבצעים נגד תוכנית הגרעין של איראן, על עסקי הסמים בלבנון כמו גם על השמדת הכור הגרעיני בסוריה. הספר חושף מעט מדפוסי הפעולה של "כידון", חוד החנית של המוסד, ומשיטות גיוס הסוכנים, עוסק בפרשיות עלומות של העלאת יהודים לארץ ובאתגרי ההגנה עליהם ברחבי העולם, וחושף סיפורי עבר מאלפים על אודות הקמת הכור הגרעיני בדימונה.

22 שנים לאחר שמרגלים לא מושלמים היה לרב־מכר בארצות הברית ובישראל, חוזרים יוסי מלמן ודן רביב עם ספר חדש המשלים את תמונת פסיפס של המודיעין הישראלי.

יוסי מלמן הוא עיתונאי ופרשן לענייני ביטחון, שהתמחה עשרות שנים בסיקור קהילת המודיעין של ישראל עבור עיתון “הארץ" וכיום עבור אתר החדשות “וואלה". הוא חתן פרס סוקולוב לתקשורת, עמית בקרן נימן בהרוורד ומחברם של עשרה ספרים בנושאי מודיעין וטרור.

דן רביב הוא עיתונאי ותיק ב"סי־בי־אס" בעל ידע מעמיק על המזרח התיכון. הוא מתגורר בוושינגטון, מגיש תוכנית רדיו שבועית המשודרת ברחבי ארצות הברית וזכה בפרס מטעם “מועדון כתבי החוץ של אמריקה".

"מלמן ורביב מגדירים מחדש את הסטנדרט לכתיבה על שירותי הביון."

 - ג'יימס וולסי, ראש הסי־איי־איי לשעבר

"מלמן ורביב כתבו ספר רב־עוצמה הנקרא כספר מתח למרות שהוא ספר עיון."

 - וולף בליצר, מגיש בכיר בסי־אן־אן

"ראו הוזהרתם: ברגע שרק תציצו במלחמות הצללים, לא תוכלו להניח אותו מהיד." מהיד."

 - דניאל סילבה, מחבר רבי מכר על המוסד

***המהדורה האלקטרונית אינה מכילה את מפתח השמות***

פרק ראשון

פרק ראשון

לבלום את איראן


ארבע האותיות רמס"ד נשמעות אולי כמו ג'יבריש חסר משמעות שיצא מפס הייצור של העגה הצבאית, אך מאחורי השם חסר הפשר מסתתר אחד התפקידים החשובים ביותר במדינת ישראל. אלה הם ראשי התיבות של המילים "ראש מוסד", והם מופיעים על השלט בכניסה לחדרו של הנושא במשרה זו.
משרדו של מאיר דגן בקומה השלישית במטה הארגון בגלילות היה מרוהט בפשטות, אולי זכר לסגנון הניהול הסגפני של איסר הראל. אך אפשר היה למצוא בו גם כמה רמזים לאופיו ולהשקפת עולמו. היו שם כמובן כמה מזכרות מתקופת שירותו הצבאי, אך מה שלכד את העין היתה תמונה בשחור־לבן. רואים בה יהודי עטוף טלית כורע על ברכיו, ידיו מורמות לכניעה והוא מוקף חיילים נאצים. למבקרים בלשכתו סיפר דגן כי שמו של היהודי שבתמונה הוא דב־בר ארליך סלושני, והוא סבו מצד אמו. דקות אחדות לאחר שהתמונה צולמה הוא נורה בידי הנאצים יחד עם עוד אלפים מתושבי העיירה לוקוב שבאוקראינה. התמונה ליוותה אותו במהלך שנות הקריירה הצבאית שלו והוא הביא אותה עד ללשכת הרמס"ד.
כשנשאל דגן כיצד הגיעה לידיו תמונת סבו הוא סיפר שבמהלך שנות המלחמה מצא אביו מקלט ברוסיה. בסיומה הוא שב ללוקוב כדי לחפש מי מבני משפחתו שרד את השואה. התברר לו שאף לא אחד מהם. בעת השהות ניגש אליו אחד משכניו הנוצרים וסיפר את מה שראה. הגרמנים אילצו אותו, וכן תושבים אחרים בעיירה, לקבור את גופותיהם של הנרצחים היהודים בבורות בבית הקברות היהודי. כיוון שהיתה לו מצלמה, הם גם ציוו עליו לצלם את הוצאתם להורג של היהודים ואת קבורתם. השכן הנוצרי מסר לאביו של דגן את תמונת הסב, וזה הביא אותה עמו לישראל כשעלה לארץ עם משפחתו.
עבור מאיר דגן התמונה מייצגת מציאות מורכבת יותר מהפרשנות הפשטנית, שלעתים קרובות מעניקים מנהיגי ישראל לשואה ולמושג "לעולם לא עוד". עבור הרמס"ד המשמעות אינה רק שישראל לא תרשה שתתרחש שואה נוספת. התמונה מסמלת עבורו גם לקח מוסרי. כשהוא מתבונן בה הוא מופתע בכל פעם מחדש מהקלות שבה יכולים בני אדם להפוך מקורבנות למדכאים, מנרדפים לרודפים אכזריים חסרי רחמים. מסקנתו של מאיר דגן היא שכל אחד כמעט יכול להפוך לרודף. כל אדם, כל קבוצת אנשים ואף עַם שלם. לבטח זה יכול היה לקרות לו בעת שהיה מופקד על גורלם של בני אדם רבים, שבהבל פיו יכול היה לחרוץ את דינם. ראש המוסד יכול, בקלות יחסית, להפוך לדמות מאחת מיצירותיו של הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי, שמבצע פשע רק משום שיש בכוחו לעשות זאת. במילים אחרות, הוא יכול היה לנצל לרעה את העוצמה האדירה שהופקדה בידיו.
כשהוא מתלבט כמעט בכל יום כיצד להשתמש בסמכויות שלו, מתי והיכן, אין דילמה המאתגרת את ראש המוסד יותר מאשר סוגיית איראן. כשנתיים לאחר שנכנס לתפקידו הגיע מאיר דגן למסקנה שאיראן ותוכנית הגרעין שלה יהיו היעד מספר אחת בסדר העדיפויות שלו. היה עליו לגבש אסטרטגיה שתקבע מהי הדרך הטובה ביותר למנוע מהמשטר האיראני לפתח כלי נשק גרעיניים.
האמת שלא ניתן לערער עליה היא ששאיפותיה הגרעיניות של איראן לא התחילו עם עלייתו לשלטון של חומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית בפברואר 1979. לשאיפות אלה יש היסטוריה ארוכה יותר, שתחילתה בתקופת משטרו של השאה, החל משנות החמישים וביתר שאת בשנות השבעים.
השאה היה חביבן של ארצות הברית ומדינות המערב. תעשיית הגרעין האמריקנית חיזרה אחריו ללא הרף כדי שירכוש מהם ידע, טכנולוגיה, חומרים וציוד להקמת תחנות כוח גרעיניות. הן יועדו אמנם למטרות שלום, בעיקר לייצור חשמל, אבל השליט הכול־יכול לא הסתיר את שאיפתו כי יום אחד יוכלו הידע והטכנולוגיה הללו לשמש אותו גם למטרות צבאיות: לייצר פצצות גרעין, שירחיבו את השפעתה של איראן ויהפכו אותה למעצמה אזורית במפרץ הפרסי בפרט ובמזרח התיכון בכלל. "אין לי שום ספק שהשאה רצה את הפצצה והיה משיג אותה, לוּ היה נותר בשלטון," אמר ד"ר אכבר אעתמאד, מי שייסד את "ארגון האנרגיה האטומית של איראן" ועמד בראשו בשנות השבעים. החתירה להגמוניה זכתה לגיבוי של הממשלים האמריקניים, שרצו לבסס את השאה ואת משטרו כ"שוטר המקוף" של המפרץ הפרסי.
גם ישראל רצתה נתח מעוגת הגרעין הקוסמת של איראן. שיתוף הפעולה הרחב בין שתי המדינות, שנבע מ"נישואי נוחות", יצא מנקודת ההנחה כי "האויב של אויבי הוא ידידי". ישראל נאבקה במדינות ערב, ואיראן, על אף היותה מוסלמית, לא ראתה עצמה חלק מן העולם הערבי ומצאה עצמה מתעמתת עם חלק ממדינות אלה: שכנתה עיראק, ערב הסעודית ומצרים של נאצר.
על רקע זה, השאה ובכירי המשטר טיפחו את ישראל כבעלת ברית. השאה מכר לישראל, בחשאי, נפט. שתי הממשלות הקימו מיזם משותף וסודי להובלת דלק בים וביבשה (חברת ספנות משותפת בשם "טרנס אסיאתיק" וקו צינור הנפט אילת-אשקלון - קצא"א). השאה התיר לחברת התעופה הישראלית אל־על לטוס בקו לוד-טהרן. הוא הורה ל"סאוואק", שירות הביון שלו, לסייע לקציני איסוף של המוסד לקבל תיעוד איראני, לגייס סוכנים בעיראק ולהבריח משם יהודים שביקשו לעלות לישראל. בתמורה, מומחים של השב"כ והמוסד אימנו את אנשי הסאוואק כיצד לחקור את מתנגדי המשטר, סיפקו להם ציוד האזנה וייעצו לו כיצד להפוך את איראן למדינת משטרה ולחזק את משטר הדיכוי נגד מתנגדי המלוכה.
אך מעל לכול, איראן היתה לשוק החשוב ביותר של התעשיות הביטחוניות של ישראל. התעשייה האווירית, התעשייה הצבאית, סולתם ומפעלים ישראליים נוספים זכו לחוזים שמנים לאספקת נשק לצבאו של השאה.
אחד משיאיו של שיתוף הפעולה הביטחוני היה במיזם שזכה לשם הקוד "פרח". זו היתה שותפות ישראלית-איראנית לפיתוח דגם חדיש ומתקדם יותר של טיל הקרקע-קרקע "יריחו". מומחי התעשייה האווירית היו אמורים לפתח את הטיל. ההסכם היה שאיראן תממן את המיזם בכמאתיים מיליון דולר, ובתמורה תקבל רישיון לייצר אותו במפעל באיראן. טיל ה"יריחו" משמש כאמצעי שיגור גם של הנשק הגרעיני של ישראל, והשאה ומפקדי צבאו רצו שגם להם יהיה "צעצוע" כזה, אם וכאשר יחליטו לפתח נשק גרעיני.
אך ישראל לא הסתפקה בכך. ראשי הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, ובהם פרופסור דוד ארנסט ברגמן, שביקרו בטהרן, היו נכונים גם לשיתוף פעולה בתחום הגרעיני. מי שעודד אותם לכך היה שמעון פרס, שהיה בשנות השבעים שר הביטחון. הם הציעו לשאה ידע וטכנולוגיה גרעינית.
אפשר רק לשער את המבוכה העצומה שהיתה נגרמת לישראל, כמה עשורים לאחר מכן, לוּ היה השאה נענה בחיוב להצעות אלה. פירוש הדבר היה שישראל, בקוצר ראותה, סייעה לאויב מספר אחת שלה להפוך למעצמה גרעינית. למזלה של ישראל, השאה סירב. הוא לא היה זקוק לסיוע מישראל. היו לו כבר די והותר הצעות מחברות בארצות הברית, בצרפת, בגרמניה ובקנדה, שעמדו בתור כדי להציע לו את מרכולתן הגרעינית ולזכות בחוזים שמנים של מיליארדי דולרים.
לאחר נפילת משטר השאה, לא היו לשליטים החדשים של איראן זמן ומשאבים להמשך קידומה של תוכנית הגרעין. הם היו עסוקים בביצור המשטר, בחיסול יריביהם, ומעל לכול - בהדיפת הפלישה של צבא עיראק. המלחמה הנוראה, שנמשכה כשמונה שנים וגבתה כמיליון הרוגים ועוד כמה מיליוני פצועים בשני הצדדים, גרמה למנהיגי איראן לחשוב מחדש על הסוגיה הגרעינית.
סדאם חוסיין השתמש בנשק כימי נגד החיילים האיראנים בחזית והפציץ ערים באיראן בטילי סקאד שנשאו ראשי חץ קונבנציונליים. מנהיג איראן, האייתוללה חומייני, ומנהיגי המשטר האחרים ראו כיצד העולם נשאר אדיש אל מול פשעי המלחמה של סדאם חוסיין; וכיצד פעם נוספת מאז מלחמת העולם השנייה (זה קרה קודם לכן בשנות השישים בתימן) נעשה שימוש בנשק כימי ללא תגובה ראויה של הקהילה הבינלאומית. ולא רק זאת, אלא שארצות הברית תמכה בעיראק וסיפקה לסדאם חוסיין מודיעין וקווי אשראי כדי שיוכל להתמיד במלחמה.
חומייני התנגד לפיתוח נשק של השמדה המונית מסיבות דתיות, בטענה כי זהו נשק חסר אבחנה הפוגע בחפים מפשע, כולל נשים וילדים, ולכן מנוגד לאסלאם בכלל ולאמונה השיעית בפרט. כמו כן, על פי השקפתו, כלי נשק בלתי־קונבנציונליים מזוהים עם תרבות המערב, שהוא התנגד לה. אבל המלחמה העקובה מדם עם עיראק ושתיקת העולם אל מול השימוש בנשק כימי מצד עיראק גרמו לחומייני לשנות את דעתו. מפקדי הצבא שכנעו אותו שלקחי המלחמה מחייבים את איראן לפתח כלי נשק אסטרטגיים, שיהיו משקל נגד למערכות שבידי עיראק ושישמשו אותה להרתעה.
בסוף שנות השמונים, אחרי מותו של חומייני, החליטו מנהיגי איראן, ובהם יורשו של חומייני, עלי חמינאי, כי עליהם לפתח כלי נשק להשמדה המונית. איראן החלה לייצר נשק ביולוגי וכימי וחידשה את תוכנית הגרעין שלה.
סיוע מסוים התקבל מארגנטינה, מרוסיה ומסין, אך בעיקר מ"הסוכן הנוסע" ד"ר עבד אל־קאדר חאן הפקיסטני ורשת ההברחות שלו. בניגוד ללוב, האיראנים העדיפו לרכוש ממנו ידע וטכנולוגיה לבניית סרכזות (צנטריפוגות) להעשרת אורניום, אך דחו את הצעתו להקים עבורם את המתקנים מן המסד, בבחינת "מיזם עד לסיבוב המפתח". בהיותם פטריוטים גאים שמאמינים ביכולתם המדעית, וגם משום שלא רצו להיות תלויים בגורמי חוץ, העדיפו האיראנים לבנות בעצמם את מתקני הגרעין שלהם. אפשר שלוּ היו נענים להצעתו של ד"ר חאן, תוכנית הגרעין שלהם היתה כבר מתקדמת הרבה יותר.
מפתיעה היא העובדה שבאותה עת, קהילת המודיעין של ישראל ומשרד הביטחון לא ראו באיראן איום. עוד במהלך המלחמה, אך ביתר שאת עם סיומה, הם אפשרו לחברות ישראליות לנהל משא ומתן ואף למכור נשק למשטר כוהני הדת בטהרן. העסקאות היו סודיות וחלקן נעשה מאחורי גבה של ארצות הברית.
המקרה המרחיק לכת ביותר היה זה של נחום מנבר. מנבר היה איש עסקים כושל שגילה את פוטנציאל הרווחים של שוק הנשק האיראני בעת שנמלט מנושיו בישראל לחוץ לארץ. הוא הגיע לפולין בסוף שנות השמונים, בשלהי המשטר הקומוניסטי המתמוטט שלה, והקים קשרים הדוקים עם פקידים במשרד הביטחון הפולני. יחד איתם ובעזרתם הוא החל לנהל מגעים עם פקידים איראנים על מכירת טנקים ונשק אחר.
עסקאות נשק גדולות לא יצאו מהמגעים הללו, אך בסופו של דבר הם הבשילו לכדי חוזה גדול של עשרות מיליוני דולרים לאספקת ציוד, ידע, חומרים וטכנולוגיה להקמת מפעל לייצור נשק כימי באיראן, ומנבר ושותפיו רכשו את הדרוש בפולין, בהונגריה ובסין. האם־איי־6 הבריטי חשף את קשריו של מנבר עם איראן אך לא יכול היה להאמין שישראלי יעבוד בשיתוף פעולה כה הדוק עם אויבי ארצו. מסקנת הביון הבריטי היתה שמנבר פועל בשליחות המוסד, ובמסווה של עסקאות המוסד מנסה לחדור לתוכנית הנשק הכימי ולמיזמים אחרים של איראן. אבל האמת המרה היתה שמנבר לא היה שליח המודיעין הישראלי. הוא פעל מטעם עצמו, אף כי בשלבים הראשונים הוא סבר שלמערכת הביטחון הישראלית אין התנגדות ואולי יש לה אף אינטרס לקדם עסקאות נשק עם איראן.
בשלב מסוים החליטו במוסד ובשב"כ לשים קץ לקשרים של מנבר עם האיראנים. הם עשו זאת, כמי שכפאם שד, רק לאחר שהממשל האמריקני הסב את תשומת לבם לעניין והכניס את מנבר ואת החברות שלו לרשימה השחורה, האוסרת על חברות אמריקניות לקיים עמן קשרים.
לוחמים של יחידת כידון ואנשי מבצעים של אגף קיסריה במוסד החלו לעקוב אחר פגישותיו של מנבר עם האיראנים. אלה התקיימו בהולנד ובאוסטריה. במהלך אחד המבצעים נהרגו בווינה בתאונת דרכים שני לוחמי כידון ששבו מפעולת מעקב אחר פגישה בין מנבר לד"ר מג'יד עבאספור, ראש תוכנית הנשק הכימי של איראן. שני הלוחמים ביצעו פנייה אסורה והתנגשו במכונית מקומית.
בדיווחים בכלי התקשורת נכתב על שני תיירים ישראלים שנהרגו במהלך חופשתם, אבל המוסד ניהל חקירה מקפת כדי לוודא שאכן זו היתה תאונת דרכים ולא פעולת חיסול מוסווית של הביון האיראני. המסקנה היתה חד־משמעית: מותם נגרם מתאונת דרכים.
מנבר, אם כן, לא היה אשם במותם, אך כמה בכירים בקיסריה, ובמיוחד ראש המוסד שבתי שביט, ראו בו מי שנושא באחריות עקיפה לתאונה. זעמם יצא בעיקר על נכונותו של ישראלי לספק לאויבי ארצו נשק כימי, שעלולים עוד לעשות בו יום אחד שימוש נגד ישראל.
מנבר נעצר ב־1997, הועמד לדין והורשע, ובית המשפט המחוזי בתל אביב גזר עליו שש־עשרה שנות מאסר. טענתו כי חלק מהעסקאות שביצע אושרו על ידי השלטונות, נדחתה על ידי בית המשפט.
מאז מנבר היו עוד ישראלים שלא היססו לסחור עם איראן, וזאת בשעה שמנהיגי ישראל דרשו מהקהילה הבינלאומית להחמיר בעיצומים על טהרן ולהחריפם. אחד המקרים הבולטים נחשף ב־2011, כאשר מכליות של חברת הספנות של האחים עופר, מהאנשים העשירים ביותר בישראל, פקדו במשך שנים נמלים איראניים, פרקו והעמיסו בהם נפט.
טענותיו של מנבר על היחס המפלה כלפיו ועל המוסר הכפול של הממסד הביטחוני קיבלו על רקע זה משמעות מיוחדת. גם העולם לא יכול היה עוד להסתיר את פליאתו מאמות המידה הכפולות של מנהיגי ישראל, שמטיפים להם מוסר לפעול נגד איראן, אך אינם עושים סדר מבית. רק ב־2012 העבירו הממשלה והכנסת חוק האוסר על חברות ופרטים מישראל לקיים קשרים מסחריים עם חברות בעולם הסוחרות עם איראן ובכך מסייעות, גם אם בעקיפין, לתוכנית הגרעין שלה.

למרות תקלות וחריגות אלה, החלטתו של מאיר דגן להעלות את איראן לראש סדר העדיפויות המודיעיני (ציון ידיעות חיוניות - צי"ח) עלתה בקנה אחד עם מה שידידו ראש הממשלה אריאל שרון ציפה ממנו, כשהעניק לו את תפקיד הרמס"ד. שרון רצה שהמוסד יהיה ארגון ממוקד מטרה "רזה ושרירי", בעל תחושת שליחות ברורה. באופן מטפורי, אפשר לומר שהמטרה של שרון היתה שהמוסד יהיה שוב אותו גוף שיצא לו דימוי של "סכין בין השיניים". ובעיני שרון לא היה אדם מתאים יותר מדגן למשימה זו.
כבר בסוף שנות התשעים, המוסד ואמ"ן הגיעו למסקנה כי תוכנית הגרעין של איראן מתקדמת בשני מסלולים. האחד - אזרחי, שאכן נועד למטרות של ייצור חשמל, חקלאות, תעשייה, רפואה ומחקר מדעי תיאורטי. אך בצל התוכנית החוקית, איראן צעדה בחשאי על המסלול הצבאי, תוך שהיא משתמשת לעתים במסלול האזרחי כמסווה וכ"חזית" להשגת שאיפתה לייצר נשק גרעיני.
כשם שחלק מהציוד שרכשה בחוץ לארץ היה "לשימוש כפול" - כזה שניתן לעשות בו שימוש לצרכים אזרחיים וצבאיים כאחד - כך גם לא מעט ממדעני הגרעין של איראן עבדו על שני המסלולים גם יחד. הם לימדו במחלקות לפיזיקה, לכימיה ולהנדסה גרעינית באוניברסיטאות, שקדו על מחקרים תיאורטיים במעבדות שלהם, ובחשאי הועסקו גם על ידי משרד ההגנה האיראני ומחלקות מיוחדות של משמרות המהפכה, בתוכנית הגרעין לצרכים צבאיים.
שרון מינה את דגן לשמש "פרויקטור" של המאמץ הישראלי לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. תפקידו של דגן היה כפול: לתאם בין הגופים הישראליים השונים העוסקים בסוגיה - אמ"ן, משרד החוץ, משרד הביטחון, חיל האוויר והוועדה לאנרגיה אטומית; ולייצג את עמדתה של ישראל מול מקבלי ההחלטות בקהילות המודיעין במערב, ולתאם עמם את המאמץ הבינלאומי למנוע מאיראן הגעה לנשק גרעיני.
המאמץ הישראלי ששולב בניסיונות הבינלאומיים התנהל בכמה מישורים: מדיני, כלכלי, פסיכולוגי ומודיעיני. השלב הראשון היה דיפלומטי באופיו, ונועד לשכנע את מנהיגי איראן להפסיק מרצונם את התוכנית להעשרת אורניום.
ואכן, ב־2003 הניב הלחץ הדיפלומטי פירות. איראן הסכימה להשעות את העשרת האורניום במפעל בנתנז. זה נבע בעיקר מחששו של עלי חמינאי כי אם לא יעשה זאת עלולה ארצו, לאחר הפלישה של צבא ארצות הברית לעיראק, להפוך למטרה הבאה של הנשיא ג'ורג' בוש. העשרת האורניום הושעתה לכשנה. אך אז נוכחו מנהיגי איראן לדעת כי ארצות הברית מתבוססת בבוץ העיראקי והאפגני ונחלשת, וקטנים הסיכויים שתעז לפתוח חזית שלישית. האיראנים אף התאכזבו מכך שארצות הברית והאיחוד האירופי הפרו הבטחות לחתום עמם על הסכמים לשיפור היחסים הפוליטיים והמסחריים. וכך, בסוף 2004, חידשה איראן במלוא המרץ את תנופת ההעשרה.
בנוסף, בשנת 2005 נבחר לנשיא המדינה מחמוד אחמדינג'אד, שהוביל מדיניות חוץ אגרסיבית ומתלהמת יותר. לאור כל זאת הבינו במוסד שהסיכויים להגיע להבנות עם איראן הם קלושים ביותר.
בישראל התגבשה הערכה שללא הטלת עיצומים שמטרתם לפגוע בכלכלת איראן, מנהיגיה לא יהיו מוכנים לנהל משא ומתן רציני על הסדר ליישוב משבר הגרעין. ישראל קראה לעולם להטיל עיצומים חריפים, ובכלל זה לפגוע בהפקת הנפט והגז, שהם מקורות ההכנסה העיקריים של איראן. אך הקהילה הבינלאומית לא אבתה לשמוע על כך. גם אם היו מדינות במערב שהיו מוכנות לשקול זאת, הרי רוסיה, שנהנית מקשרי מסחר ענפים עם איראן ובנתה לה את הכור הגרעיני להפקת חשמל בבושהר, וסין, שרוכשת כחמישה־עשר אחוזים מתצרוכת הנפט שלה מאיראן, טרפדו כל יוזמה בכיוון זה.
דגן הבין שעליו לגבש אסטרטגיה מקפת רב־שכבתית ורב־תכליתית. זו התבססה על מצבה הדמוגרפי והאתני המסובך של איראן. אף שהיא אינה דגם לחיקוי או מופת למדינה חופשית או דמוקרטית, איראן אינה דיקטטורה אפלה. למרות פעולות הדיכוי שלה נגד מתנגדי המשטר, היא מפגינה רגישות לביקורת המושמעת כלפיה וקשובה לדעת הקהל מבית ומבחוץ, גם אם זהו קשב בעירבון מוגבל. מנהיגי איראן מודעים לחולשותיה של המדינה, ובראשן העובדה שהיא אינה מדינה הומוגנית מבחינה אתנית. מחצית מאוכלוסייתה הם פרסים, והמחצית השנייה מורכבת מאזרים, כורדים, ערבים, בלוצ'ים וטורקמנים. כולם, במידה זו או אחרת, חשו מופלים ונרדפים על ידי המשטר המרכזי הפרסי־שיעי.
המציאות האתנית של איראן, על פי דגן, ניתנת לטִפלול (מניפולציה) באמצעות לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת שתכליתה לעורר מחלוקת ולהגביר את האיבה בין המחוזות והמיעוטים האתניים לבין השלטון המרכזי. מציאות סבוכה זו יכולה גם לשמש כר פורה למאמצי גיוס של סוכנים וסייענים.
ראש המוסד עיצב אסטרטגיה בת חמישה שלבים, או "עמודי תווך", שתכליתם להביא בסופו של דבר לשינוי המשטר בטהרן. החמישה הם:
1. גישה פוליטית - דגן שיבח את המאמצים להטיל על איראן עיצומים כלכליים באמצעות מועצת הביטחון, אך לדבריו גישה זו בלבד לא תפתור את המשבר.
2. פעולות חשאיות.
3. מניעה מאיראן להשיג ציוד, ידע, חומרים וטכנולוגיה גרעיניים.
4. הטלת עיצומים על בנקים, מוסדות פיננסיים אחרים וחברות בענף האנרגיה באיראן.
5. כפיית שינוי המשטר על ידי חבירה לכוחות דמוקרטיים באיראן, כמו תנועת הסטודנטים ותנועות של המיעוטים האתניים.

הסעיף השני באסטרטגיה של דגן, המדבר על "פעולה חשאית" - שם קוד למבצעי מודיעין מתוחכמים מסוגים שונים - הוא מעניין במיוחד. הוא מבטא את המאמצים לגייס סוכנים מקרב ההנהגה הבכירה של איראן ומדעניה הבכירים. תכליתו היא כפולה: להבין את יכולותיה של איראן, או במילים אחרות - מתי היא תוכל, אם תרצה, להרכיב נשק גרעיני; ולא פחות חשוב - מתי תקבל הנהגתה, ובעיקר המנהיג העליון, את ההחלטה להורות למדענים להרכיב נשק גרעיני.
בסעיף זה הכוונה היא למבצעים שנועדו לחבל בציוד של תוכנית הגרעין או להתנקש בדמויות מפתח בתוכנית, וכל זאת כדי לעכב, לשבש ולסכל, עד כמה שניתן, את מאמציה של איראן להגיע ליכולת גרעינית. הגישה הכוללת של תוכנית פעולה זו, על פי הניתוח של דגן, היתה "להגדיר ולהשתמש במכשירים, כדי לשנות את המחשבה של המדינה". במילים אחרות, בצד החתירה לשינוי משטר קיוו במוסד לגרום לאיראן לשנות את התנהגותה. מטרת־העל היתה לגרום להנהגת איראן להשתכנע, באמצעות מעשים ולא רק מילים, כי רצונם להשיג נשק גרעיני הוא חרב פיפיות. אם הם חותרים להשיג נשק גרעיני כדי לשמר את השרידות של המשטר, הרי דווקא השגת היכולת לייצר נשק כזה עלולה להביא להפלת המשטר.
ראש הממשלה שרון היה, ללא ספק, חסיד נלהב של מעשים ופעולות ולא רק דיבורים. אבל הוא גיבש מדיניות שדרשה משרי ממשלתו ומפקידים בכירים לשמור על פרופיל נמוך ולא ליצור את הרושם שישראל מובילה את המתקפה המשולבת - הדיפלומטית, הכלכלית, הפסיכולוגית והמודיעינית - נגד איראן. מדיניותו של שרון היתה כי יש ליצור את הרושם שאיראן אינה בעיה של ישראל בלבד, אלא בעיה בינלאומית. דגן קיבל את הקו הזה, אימץ והפנים אותו.
לפיכך, כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את המדיניות היה על ראש המוסד להתגבר על בעיה קשה במיוחד. היה עליו לשכנע את קהילות המודיעין של אומות אחרות, ובעיקר של ידידותיה של ישראל, שאיראן אכן עלתה על מסלול שתחנתו הסופית היא נשק גרעיני. וזו לא היתה משימה פשוטה.
ההערכות השנתיות של חטיבת המחקר של אמ"ן, מאז שנות התשעים, הדיפו ריח של קריאות "זאב, זאב". באמצע שנות התשעים, הערכות אמ"ן צפו כי לאיראן יהיה נשק גרעיני בסוף המילניום. התאריך הזה שונה אחר כך ל־2003 ואחר כך ל־2005. מדוע שהעולם יאמין כעת שהערכתו הנוכחית של הביון הישראלי מדויקת יותר מקודמותיה?
דגן העמיק באופן שיטתי את יחסי הקישור של המוסד עם ארגונים עמיתים באירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה. הוא עשה מאמצים רבים כדי לשכנע אותם להאמין שהסכנה שמציבה איראן היא אכן אמיתית. לשם כך הוא היה מוכן לשתף אותם במידע שהצטבר במוסד ולפרושׂ בפניהם את הראיות. בניגוד לדימוי שנוצר לביון הישראלי כארגון "קמצן" בחלוקת המידע שברשותו, המעוניין לקבל יותר מאשר לתת, דגן הלך כברת דרך ארוכה יותר מכל קודמיו בתפקיד.
הוא האיץ בארגוני הביון העמיתים להבין שהם יכולים לתרום למאמצי הסיכול של תוכנית הגרעין של איראן, ושזה צריך להיות אינטרס שלהם. בביקוריו בבירות העולם ניצל דגן את החן האישי שלו, כדי להדגיש בפניהם את ההכרח במאמץ בינלאומי משולב. דגן הקסים את כל ארבעת מנהלי הסי־איי־איי שפעלו בתקופת שמונה השנים שלו: ג'ורג' טנט, פורטר גוס, מייקל הידן וליאון פנטה.
כדי לחזק ולגבות את הגישה הזאת, המוסד, יחד עם היחידה הטכנולוגית של אמ"ן והוועדה לאנרגיה אטומית, הרכיבו רשימה של כל הרכיבים שאיראן נזקקת להם כדי להרכיב פצצת גרעין. הרשימה כללה עשרים וחמישה אלף פריטים, מברגים קטנים ועד למנועי טילים. זו היתה רשימה מדהימה, שכללה מתכות נדירות ויקרות ערך, סיבים פחמיים, שסתומים, כבלים, מחשבים מהירים, לוחות בקרה וסעיפים נוספים רבים.
המשרד לביטחון ולמודיעין ויחידות מיוחדות של משמרות המהפכה, שאחראים על תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, הקימו, החדירו והפעילו רשתות רכש שכללו מאות איראנים ובני לאומים אחרים, שתכליתן היתה להשיג את מרבית הפריטים והרכיבים האלה, שבלעדיהם לא ניתן להרכיב נשק גרעיני. הרשתות פעלו בחשאי, אך גם הסוו עצמן כקניינים תמימים, שמעוניינים לרכוש ציוד המיועד למטרות מגוונות אך לגיטימיות בתעשייה, ברפואה, בחקלאות, באקדמיה ובמחקר המדעי.
בשלב הראשון היה צורך לחשוף את אותן רשתות, לזהות את חבריהן, להבין מה תפקידו של כל אחד ברשת ומה מטרתה של הרשת כולה, באילו מדינות היא פועלת ואילו מוצרים, רכיבים, שירותים וציוד היא הצטוותה לרכוש. אלה היו מבצעים חובקי עולם, שהמוסד לא יכול היה לבצע אותם לבדו. הוא נזקק לשם כך לסיוע מכל שירות ביון שהיה מוכן להיות שותף למאמץ הזה. ואכן, שירותי ביטחון רבים התגייסו למשימה.
לדגן, לשליחי אגף תבל (האחראים על יחסי קישור עם ארגונים עמיתים) ולמומחי חטיבת הנשק הבלתי־קונבנציונלי (נב"ק) היה קל יחסית לשכנע את עמיתיהם בסי־איי־איי, באם־איי־6 הבריטי, בב־נ־ד הגרמני, בדי־ג'י־אס־אי הצרפתי ובסיסמי האיטלקי בסכנה שיש ברשתות הרכש ובצורך למצוא דרכים חוקיות, בכל אחת מהמדינות שלהם, למניעת משלוחי הציוד לאיראן. שיתוף הפעולה הזה הוביל למבצעים משותפים, שבהם נחשפו עשרות רשתות רכש איראניות. משלוחים שיועדו לאיראן עם ציוד רגיש וחיוני לתוכנית הגרעין שלה - מטנזניה שבאפריקה, מאיטליה, מספרד, מאוקראינה, מאזרבייג'ן, מטורקמניסטן, מטייוואן ומטורקיה - הוחרמו.
אך זה לא תמיד הלך בקלות. למשל, ב־2005 לא שעה ראש הביון הבלגי לאזהרה שהעביר אליו המוסד, כי רשת הולנדית קונה ציוד חשוד בארצו וכי עליו לעשות הכול כדי למנוע זאת. העסקה בוצעה והציוד נשלח מנמל אנטוורפן לטהרן. רק אז הבינו בממשלת בלגיה את גודל הכישלון והביאו לפיטוריו של ראש השירות.
כמה מהשותפים למבצעי הסיכול האלה, במיוחד ממדינות במרכז אירופה ובמזרחה, יצאו מגדרם והפגינו נכונות ראויה לציון לסייע למאמץ הבינלאומי. אין זה מקרה שדגן קיבל במרוצת תקופתו כמה תעודות הוקרה מאותן מדינות, ובכלל זה אזרחות כבוד מפולין.
איראן התחילה לחוש בתוצאות של הלחץ הבינלאומי ובטבעת מבצעי הסיכול שהתהדקה סביבה. אך למרות כל קשייה היא המשיכה במאמציה לקדם את תוכנית הגרעין שלה במסלול הצבאי.
היה ברור לדגן שיש להגביר את המאמצים הבינלאומיים. ולשם כך היה צורך בראיות של ממש. כמעט כל פיסת מידע שהושגה על ידי המוסד וארגונים עמיתים הועברה לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), לא לפני שהוסוותה וצונזרה בחלקה, כך שלא ייחשפו המקורות ושיטות האיסוף.

סבא"א נוסדה בשנות החמישים על פי החזון של נשיא ארצות הברית דאז, דווייט אייזנהאואר, שדיבר על "אטום בשירות השלום". זה היה ניסיון של ארצות הברית "לנקות" את מצפונה, לאחר שעשתה שימוש באטום להרג המוני בהטילה שתי פצצות על ערי יפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. סבא"א הוקמה כגוף של האו"ם, שתכליתו כפולה: לסייע לכל מי שמבקש להשתמש בטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום, ובמקביל לנסות ולפקח על מי שינסו להשתמש באותה טכנולוגיה לייצור נשק גרעיני. במסגרת זו מנסה סבא"א למנוע הפצה של ידע, טכנולוגיה, ציוד וחומרים גרעיניים למטרות צבאיות.
במסגרת תפיסה זו קיבלה ישראל מארצות הברית ב־1960 את כור המחקר הקטן (שני מגוואט) שהוקם בנחל שורק ליד יבנה. הודו ופקיסטן קיבלו כורי מחקר דומים מקנדה ומסין, וקוריאה הצפונית קיבלה כור מרוסיה. איראן קיבלה מארצות הברית בתקופת השאה כור מחקר דומה לזה של ישראל. לימים ניצלו כל המדינות האלה את הידע והטכנולוגיה שקיבלו מהמדינות המתקדמות כדי לקדם תוכנית גרעין צבאית.
על פי הצ'רטר (כתב היסוד) של סבא"א, היא רשאית לשלוח פקחים ולהתקין מצלמות ואמצעים אחרים לפיקוח ולניטור בכל מתקן גרעיני שהיא חושדת כי הוא משמש לצרכים שלא לשמם הוקם. כעשור לאחר הקמת סבא"א, וכחלק מהמאמץ הבינלאומי, נחתמה אמנה בינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני (Non Proliferation Treaty - NPT). ישראל לא חתמה על האמנה. גם הודו ופקיסטן ולימים קוריאה הצפונית אינן חתומות על האמנה, אך כולן חברות בסבא"א. וכך נוצרה אנומליה, ולפיה פקחי סבא"א יכולים לבקר במדינות שמוכנות לקבל את הביקורים האלה, אך אין להם סמכות לבקר ולפקח במדינות שאינן חתומות על ה־NPT ואינן מוכנות לאפשר פיקוח עליהן.
לסבא"א, שהמטה שלה יושב בווינה בירת אוסטריה, אין גם מנגנון מודיעין עצמאי, ועל כן היא נזקקת למידע שיגיע מסוכנויות הביון של המדינות החברות בה, או מכל מקור אחר שהוא. ברגע שמתקבל מידע על חשד להפצה אסורה של חומרים גרעיניים או לניסיון להגיע ליכולת צבאית, מוטלת עליה חובה לבדוק אותו. ביקורי הפקחים באתרי הגרעין, המצלמות המשדרות מהם את התמונות למטה סבא"א ומידע חשאי או מסווג של ארגוני ביון - כל אלה משמשים מסד לחיבור דו"חות של הארגון על תוכניות הגרעין של המדינות השונות בעולם.
החל משנת 2000 החלה סבא"א לחבר דו"חות רבעוניים על תוכנית הגרעין של איראן, וזאת בעקבות ריבוי הידיעות על כך שהיא פועלת בחשאי בניגוד להתחייבויותיה ל־NPT ולחברותה באמנה. לקראת כל כתיבת דו"ח כזה, שמוגש למועצת הנגידים של סבא"א - מעין "מועצת מנהלים" של הארגון - רבה ההמולה בסבא"א.
כמו בסצנה מתוך הסרט "האדם השלישי" של אורסון ולס, הגיעו למטה הארגון ולסביבותיו קציני ביון של מדינות רבות, ובהם גם נציגי המוסד, בניסיון לגלות מה נכתב בדו"ח. "אנחנו יודעים שסבא"א נקובה ככברה וכל מי שיכול שותל אצלנו מרגלים, מאזין לשיחות ומנסה לגייס משתפי פעולה מקרבנו," אמר פקיד בכיר בארגון. "כגוף בינלאומי אין לנו מה לעשות, מלבד להשלים עם המציאות."
בצד המאמצים לאסוף מידע על המשלחת האיראנית, שחבריה הם מדענים בכירים ושותפי סוד בתוכנית הגרעין של ארצם שמגיעה לדיוני סבא"א, ולגייס מתוכה סוכנים, התמקדו המאמצים של קציני האיסוף של המוסד והסי־איי־איי גם בד"ר מוחמד אל בראדעי, הדיפלומט המצרי הוותיק שהיה המנהל הכללי של סבא"א במשך שתים־עשרה שנים, מ־1997 עד 2009.
אל בראדעי, שזכה בשם סבא"א בפרס נובל לשלום ב־2005, על המאמצים למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני, הוא אדם עקשן וגאוותן. שתי תכונות אלה התחזקו אצלו לאחר שהוא וסבא"א הטילו ספק בפומבי בטענת ארצות הברית שעיראק בראשותו של סדאם חוסיין מפתחת נשק גרעיני. אל בראדעי צדק, והדבר רק חיזק את מעמדו.
על רקע זה הוא התעקש לטעון שלא נמצאו ראיות שיצדיקו את הטענות שאיראן מפתחת, בצד תוכנית הגרעין האזרחית, גם תוכנית צבאית. גם כאשר הפקחים שביקרו באתרי הגרעין של איראן סברו אחרת, דאגו אל בראדעי ועוזריו למתן את הדו"ח הסופי והרבעוני שהוגש למועצת הנגידים. משום כך היתה לשון הדו"חות עמומה לרוב, והיא היתה בבחינת ג'יבריש דיפלומטי, שאמר דבר והיפוכו.
כל ההתנהלות הזאת הפכה את אל בראדעי למטרה עבור המודיעין הישראלי והאמריקני, שחשדו בו שהוא משבש בכוונה תחילה את הראיות שנמצאו נגד איראן. משאל בראדעי לא הבין את הרמזים, בעיקר מכיוון וושינגטון, שקראו לו להתפטר מתפקידו, או שהתעלם מהם, התקיימו דיונים כיצד לגרום לו לעשות זאת. המודיעין הישראלי חיבר עליו תיק ובו חומר רב על יחסיו המיוחדים עם איראן. המידע כלל גם עצות שהעניק אל בראדעי למנהלי המשא ומתן מטעמם של האיראנים. את התיק העביר המוסד לידי המודיעין המצרי ולידי הנשיא חוסני מובארק, בתקווה שמצרים - החוששת לא פחות מישראל מהימצאותו של נשק גרעיני בידי איראן - תקרא אותו לסדר. אך זה לא קרה. לפיכך שקלו במודיעין הישראלי צעדים נוספים שירסנו את מזכ"ל סבא"א. אחת ההצעות שנדונו היתה להפיץ נגדו טענות כי הוא סוכן איראני המקבל כסף מאיראן, לחדור לחשבונות הבנק שלו ולהפקיד בהם סכומי כסף גדולים. כך, אל בראדעי יידרש לספק הסברים שלא יוכל לתת. ניתן יהיה לטעון נגדו שהכסף בחשבונותיו הוא בעצם שלמונים שקיבל מאיראן, כתגמול על הרכות שהוא מפגין כלפיה. אך בסופו של דבר הרעיון לא יצא אל הפועל והתוכנית בוטלה.
בשלב מסוים גם אל בראדעי לא יכול היה להתעלם עוד מהראיות ומהמידע שהצטברו על תוכנית הגרעין של איראן. מידע שאספו אמ"ן והמוסד, ולפיו בנתה איראן, מבלי לדווח לסבא"א, אתר להעשרת אורניום בנתנז וכור להפקת פלוטוניום באראק, הועבר לידי ארגון האופוזיציה האיראני "מוג'אהדין חלק" (צבא העם). נציגי הארגון כינסו מסיבת עיתונאים ופרסמו את המידע, כאילו אנשיהם הם שאספו אותו. זה היה מבצע קלאסי של "הלבנת המידע". קהילת המודיעין של ישראל לא רצתה לפרסם את המידע בעצמה מחשש שתסכן מקורות שלה באיראן, לכן העדיפה "להלבינו" באמצעות גוף אחר. אך התוצאה הושגה בכל מקרה. בעקבות הגילוי נאלץ אל בראדעי להורות לאגף הפיקוח שלו לבדוק את החשדות, והללו התגלו כנכונים.
מבצע איסוף אחר של המוסד חשף מידע "מפליל" עוד יותר. על פי המידע, מדעני גרעין בכירים של איראן עשו בחשאי חישובים וניהלו הדמיות מחשב, כדי לבדוק מהו הגובה הרצוי להטיל ממנו את פצצת הגרעין. בהדמיות אלה הם גם בדקו כיצד ניתן להרכיב את הפצצה כראש חץ על טיל, ומהן הפעולות הדרושות כדי ליצור את תגובת השרשרת ההכרחית לפיצוץ הגרעיני. פעולות אלה ואחרות מבוצעות במסגרת מה שמכונה "קבוצת הנשק". זהו השלב הסופי בתהליך הייצור של נשק גרעיני, ובו מרכיבים את הפצצה ומשלבים בה את כל המערכות והרכיבים, כולל החומר הבקיע, חומרי הנפץ, "הדק הפיצוץ" ופלחי המתכות, ויוצרים מהם את הפצצה או את ראש החץ הגרעיני.
כל המידע הזה, כולל תרשימים מדויקים, היה אצור במחשב נישא של מדען גרעין איראני בכיר. המחשב, על התוכנות שבו, הגיע לידי המוסד, שמצִדו בדק את מהימנות הנתונים בעזרת מומחים של הוועדה לאנרגיה אטומית והיחידה הטכנולוגית של אמ"ן. אחר כך הוא הועבר לבדיקות נוספות אצל הסי־איי־איי, שנעזר לשם כך במדעני גרעין במעבדות הלאומיות בליברמור שליד סן פרנסיסקו. בסופו של התהליך הועבר לידי סבא"א תקליטור ובו המידע שהיה על המחשב הנישא. התקליטור זכה לכינוי "מרכבות האש", משום שמוזיקת הרקע שהעלו המדענים האיראנים שהשתתפו בעיבוד הנתונים היה שיר הנושא מהסרט "מרכבות האש".
אפילו אל בראדעי לא יכול היה עוד להתעלם מהמידע או לטעון שאינו "מוצק". הוא ועוזריו נאלצו להגיע בסוף 2004 להחלטה שאכן יש בסיס לחשדות שאיראן מפֵרה את התחייבויותיה הבינלאומיות ל־NPT ולסבא"א. מועצת הנגידים של סבא"א הכריזה בדצמבר 2004 כי איראן היא מדינה "סוררת". בעקבות זאת הועבר הטיפול ב"תיק הגרעין" של איראן למועצת הביטחון של האו"ם, וזו הטילה עליה מנה ראשונה של עיצומים.
מועצת הביטחון הוסיפה להטיל על איראן עיצומים. הם כוונו נגד קציני צבא ואישים איראנים, כמו גם נגד חברות ותאגידים שקשורים בתוכניות הגרעין והטילים. על חברות האו"ם נאסר לקיים קשרים מסחריים עם אותם אישים וחברות ששמם הופיע ברשימות, ונאסר עליהם לנסוע ברחבי העולם. ואולם, כל העיצומים האלה היו רכים ומתונים מכדי שיובילו את הנהגת איראן לחשוב שוב על העניין. כדי לאלץ את הנהגת איראן לשנות את התנהגותה, היה צורך בעיצומים תקיפים יותר. אך כל ניסיון להגיע להסכמה בינלאומית רחבה נתקל במחסום בלתי־עביר של רוסיה וסין.
בשל השיתוק הבינלאומי וחוסר היכולת להטיל על איראן עיצומים שיפגעו בענף האנרגיה שלה, הבינו דגן ובכירים אחרים במוסד שנדרשים צעדים דרסטיים יותר. וכך, בצד המאמצים לסכל את הרכש החיוני לתוכנית הגרעין של איראן, ננקטו פעולות שתכליתן לחבל בציוד, בחומרים ובמתקנים באיראן. החל ב־2003, הסי־איי־איי והמוסד החליפו רעיונות והגו תוכניות כיצד לפגוע באותם אתרים הקשורים לתוכנית הגרעין. רעיון אחד היה לפוצץ את קווי המתח הגבוה המספקים את החשמל לאתרי הגרעין, ובמיוחד למתקן ההעשרה בנתנז. אבל לאחר עיון מעמיק בתוכנית הגיעו שני ארגוני הביון למסקנה שהיא לא ניתנת לביצוע, שכן לשם חבלה יעילה נדרשו כמויות גדולות מאוד של חומר נפץ שהיה צריך להיות מוחדר לאיראן.
רעיון אחר שהועלה בסי־איי־איי היה להשתמש בשירותיו של פיזיקאי רוסי שערק לארצות הברית. המדען גויס למשימה והונחה להגיע לווינה, להיפגש עם נציגי המשלחת הדיפלומטית של איראן לסבא"א ולהציע להם מהידע שלו. הסי־איי־איי סיפק למדען הרוסי תרשימים המורים כיצד לתכנן, לעצב ולייצר ראש חץ גרעיני, ואת אלה הוא היה אמור להציע לאיראן. מפעיליו של המדען הרוסי בסי־איי־איי, שנעזרו במומחי גרעין של מעבדות ליברמור, דאגו כמובן שהתרשימים לא יהיו מדויקים. המדען הרוסי לא אמור היה לדעת כי הוא בעצם "סוכן משוטה". על פי התוכנית אמורים היו האיראנים לקבל מידע לא מדויק, דבר שהיו אולי מגלים רק בחלוף שנים אחדות. כוונת המבצע היתה להסיט את האיראנים מהדרך הנכונה לפיתוח ראש חץ גרעיני ולגרום להם לבזבז זמן רב ומשאבים כספיים. התוכנית התנהלה למישרין. המדען הגיע עם החומר לווינה, אך שם, לאחר שהחל לעיין בתרשימים, גילה את הטעויות. גאוותו המקצועית לא אפשרה לו להעביר את המידע השגוי לאיראן. יתר על כן, הוא אף טרח ליידע את בני שיחו האיראנים בטעויות שנמצאו. וכך הסתיימה תוכנית למבצע מבריק ומקורי בפיאסקו אדיר. לא רק שאיראן לא נפלה למלכודת, אלא שהיא אף היתה מודעת עתה למזימות של יריביה להחדיר לתוכנית הגרעין שלה תוכניות פגומות ולמכור לה ציוד פגום.
למרות הערנות האיראנית הצליחו מעת לעת שירותי הביון של ישראל, של ארצות הברית ושל בריטניה למכור לאיראן ציוד פגום. הן הקימו חברות "חזית" במדינות שונות בעולם, שבהן פעלו רשתות הרכש האיראניות. בשלבים הראשונים, כדי לרכוש את אמונם של האיראנים, סיפקו להם אותן חברות ציוד וטכנולוגיה אמיתיים. אך בשלב מאוחר יותר, לאחר שנבנה האמון, הם "שתלו" בציוד רכיבים פגומים מבלי שהרוכשים גילו זאת, ולכשיגלו זה יהיה מאוחר מדי.
תוך שנים אחדות, משנת 2005 ואילך, החלו מבצעי "הרעלה" והונאה אלה לשאת פרי. מומחי הגרעין האיראנים גילו שוב ושוב כי הם מתקשים לקדם את תוכנית הגרעין בשל הציוד והתוכניות הפגומות שרכשו.
לשיאם הגיעו מבצעי חבלה אלה בתוכנית מזהירה שנהגתה על ידי המוסד ואמ"ן, והסי־איי־איי הוכנס לסודה ושיתף עמה פעולה. זה היה המבצע שהוביל ליצירת התוכנה שזכתה לכינוי "סטוקסנט". מומחי מחשבים מישראל ומארצות הברית גויסו על ידי אמ"ן, המוסד והסי־איי־איי, כדי לפתח "תולעת" שהוחדרה למחשבים המפעילים את לוחות הבקרה שמפקחים על תקינות פעולתן של הסרכזות מעשירות האורניום בנתנז.
לשם פיתוח התוכנה נדרשה עבודת מחקר מקיפה בשיטת "הינדוס לאחור", כדי להבין את זיקות הגומלין בין המחשבים, לוחות הבקרה והסרכזות. לצורך המבצע נדרש שיתוף פעולה של תאגיד הענק הגרמני "סימנס", שמכר לאיראנים את לוחות הבקרה. המוסד והסי־איי־איי שיתפו את הב־נ־ד, ויחד השיגו את הסכמת החברה הגרמנית לשתף פעולה. התאגיד הגרמני נענה לפנייה, גם משום שהיה נתון באותה עת לביקורת ציבורית נוקבת בשל עסקיו עם איראן.
לוחות הבקרה והפיקוד של "סימנס" עברו בחינה מדוקדקת במעבדות של ממשלת ארצות הברית במדינת איידהו. במקביל נעשו בדיקות משלימות על תפקודן של הסרכזות בנתנז. הבדיקות והניסויים נערכו במעבדות גרעין בטנסי שבארצות הברית ובמתחם הכור הגרעיני בדימונה. האמריקנים השתמשו בסרכזות דומות לאלו של האיראנים, שאותן קיבלו מלוב לאחר שזו התפרקה ב־2004 מתוכנית הגרעין שלה. בישראל נעזרו בסרכזות הישנות, מלפני כמעט ארבעים שנים, שנבנו על פי התרשימים והתוכניות שהשיגו ארנון מילצ'ן והלק"ם בגרמניה. סרכזות אלה היו זהות לאלה שאיראן התקינה והפעילה בנתנז להעשרת אורניום. ככלות הכול, הסרכזות נבנו על פי תוכניות דומות, שהושגו מאותו מקור - הקונסורציום האירופי "יורנקו".
בגמר סדרת הבדיקות והניסויים, כשהתברר שה"תולעת" יכולה להרוס ולשבש את פעולת הלהבים של הסרכזות, הוחלט לצאת לדרך. במהלך 2009, סוכנים של המוסד צוידו בתוכנה הקטלנית והצליחו להחדיר אותה למערכת המחשבים המפעילה את לוחות הבקרה. ה"תולעת" שהתה כמעט שנה שלמה במערכות המחשבים של נתנז ושל אתרים איראניים אחרים.
במשך כל אותה התקופה שיבשה ה"תולעת" את פעולת לוחות הבקרה, והסרכזות הסתובבו בקצב שונה מהנדרש. אט־אט פגעו להבי הסרכזות אלה באלה ונפגעה יכולתם להסתובב בתיאום. התוצאה היתה הוצאתן של סרכזות מכלל שימוש, תוך שתוכנת התולעת "משקרת" ללוחות הפיקוד ומנחה אותם לדווח שכל הסרכזות פועלות כסדרן.
רק בחלוף כשנה הבחינו מפעילי הסרכזות שמשהו אינו כשורה. מבוכתם היתה עצומה. הם לא ידעו מה הסיבה לתקלות. הם סברו בתחילה כי זו תוצאה של רשלנות מצד אנשי המחשבים וההנדסה, ואחדים מהם אף פוטרו. האיראנים אף הפסיקו מיוזמתם את פעולת הסרכזות שלא נפגעו. נדרשו עוד חודשים ארוכים עד שמומחי אבטחת המחשבים של איראן גילו שהמחשבים נפגעו מתוכנת וירוס שהוחדרה אליהם. אך היה כבר מאוחר מדי. אלפי סרכזות יצאו מכלל פעולה, ויכולת העשרת האורניום של איראן ספגה פגיעה קשה.
המודיעין האיראני ומומחיו ללוחמת סייבר הוכו בהלם. יותר מכל דבר אחר, היה זה ה"סטוקסנט" שהחדיר גם לתודעה שלהם את העובדה שהם מצויים תחת מתקפה במלחמת צללים חשאית, שבה יכולתם להגיב היא מוגבלת ביותר.
ואם בכך לא היה די, האיראנים הוכו מכה נוספת, שהיתה קטלנית עוד יותר. בין 2007 ל־2011 חוסלו חמישה מדענים איראנים בכירים. אחד מת לאחר שנשם גזים רעילים מתנור חימום בביתו. ארבעת האחרים נהרגו על ידי פצצות. במקרה אחד הוטמנה פצצה באופנוע שהוחנה ליד ביתו של המדען ופוצץ בשלט רחוק. בשלושת המקרים האחרים הצמידו אופנוענים מטעני חבלה עם מגנטים למכוניותיהם של המדענים. השימוש באופנוענים היה כבר, על פי תקדימי העבר ופרסומים בחוץ לארץ, סימן היכר ודפוס פעולה של לוחמי כידון, יחידת העילית של המוסד. המגנטים היו בבחינת חידוש. מדובר במגנט רב־עוצמה שמחזיק את מטען הנפץ הקטן, וגורם לו שיתפוצץ כך שגלי ההדף יתנפצו כלפי פנים המכונית. וזאת, כדי לגרום למותם של היושבים בה, תוך צמצום הנזק שעלול להיגרם לסביבה.
היה גם ניסיון חיסול שישי, שנעשה בשיטה דומה לזו של פצצת המגנט, אך באורח נס, היעד לחיסול ניצל. היעד היה פרדיון עבאסי־דווני, מדען גרעין בכיר שהיה קשור לקבוצת הנשק. עבאסי־דווני, איש משמרות המהפכה שעבר אימונים צבאיים, פיתח בעזרתם כנראה חושים מהירים. משהבחין באופנוענים שנצמדו למכוניתו, קיבל בשבריר של שנייה החלטה לפתוח את הדלת ולזנק החוצה. גל ההדף התנפץ כלפי פנים המכונית, וגרם לו לפציעה קלה בלבד. המשטר האיראני, בצעד הפגנתי מתריס, ולאחר שהאשימו את "הציונים ואמריקה" באחריות להתקפות על מדעני הגרעין, מינו את עבאסי־דווני לראש ארגון האנרגיה האטומית של איראן.
המכנה המשותף לכל שש ההתקפות על מדעני הגרעין, שבהן חוסלו חמישה ונפצע אחד, הוא שכל היעדים היו אנשי מפתח שעבדו בקבוצת הנשק. כולם היו גם מרצים או חוקרים במחלקות לפיזיקה גרעינית או להנדסה גרעינית של אוניברסיטאות עילית באיראן. כל פעולות ההתנקשות התרחשו בשעת בוקר, כאשר המדענים היו בדרכם לעבודה. בארבעה מבין ששת המקרים רכבו המתנקשים על אופנועים. הם הפגינו קור רוח בלתי־רגיל. אין ספק, כי כל הפעולות היו עבודה של מקצוענים, שהיה ברשותם מידע מדויק לגבי כתובתם ושגרת יומם של היעדים לחיסול.
בעיצומם של מבצעי ההתנקשות אירעה תקרית נוספת, חשובה אך נבדלת במהותה. בדצמבר 2011 החריד פיצוץ אדיר בסיס טילים. עוצמת הפיצוץ היתה כה גדולה, עד שגלי ההדף הגיעו עד לטהרן, המרוחקת מהבסיס כארבעים קילומטרים, וניפצו בה זגוגיות. כמה עשרות בני אדם, רובם קצינים וחיילים של משמרות המהפכה, נהרגו בפיצוץ.
עם ההרוגים נמנה גם גנרל במשמרות המהפכה, שהיה אחראי על פיתוח הטילים ארוכי הטווח של איראן, שיכולים לפגוע לא רק בישראל אלא גם ביעדים באירופה. שר ישראלי אף טען כי הפיצוץ אירע בעת ניסוי שביצעו האיראנים לטיל בליסטי בין־יבשתי, שטווחו אלפי קילומטרים, ונועד להגיע עד לארצות הברית. הגנרל שנהרג היה, בין השאר, אחראי לקשר הטילים של איראן עם סוריה וחיזבאללה, והוא זה שהחליט אילו טילים יסופקו להם, כמה ומתי.
כמו בסדרת ההתנקשויות, גם על הפיצוץ אף גורם לא נטל אחריות. אך כמעט כל פרשן ומומחה בינלאומי העוקב אחרי מלחמת הצללים שמנהלות קהילות המודיעין של המערב וישראל עם איראן, הגיע למסקנה שהמוסד עומד מאחורי כל המבצעים האלה; מה עוד שארצות הברית הכחישה בתקיפות את מעורבותה בפעולות חיסול, ואילו האם־איי־6 הבריטי חדל מלבצע התנקשויות מאז הסתיים הסכסוך בצפון אירלנד.
לא מעט מומחים בעולם העריכו שמבצעי החיסול ופעולות החבלה בוצעו על ידי אנשי ה"מוג'אהדין ח'לק", שגויסו על ידי המוסד. אפשרות נוספת שהועלתה היא שהמבצעים באו משורות ארגון "ג'ונדאללה" (צבא האל), קבוצה שאנשיה הם ממוצא בלוצ'י וביצעו פעולות טרור נגד יעדים של המשטר האיראני, בעיקר במחוזות הגובלים עם פקיסטן.
נכון הדבר, שבתוכנית האסטרטגית של חמשת עמודי התווך של דגן נזכרה האפשרות להיעזר בקבוצות המיעוט האתני של איראן, ואכן, היו סימנים שבמקרים מסוימים הופעלו חברי שתי הקבוצות לשם השגת מידע על איראן. וכאמור היה גם השימוש ב"מוג'האדין ח'לק" לשם הלבנת מידע על תוכנית הגרעין האיראנית. אך מומחים זרים אחרים הטילו ספק בכך שלפעולות כה רגישות, נועזות ומסוכנות, כמו חיסול מדענים בכירים ב"לוע הארי", לב־לבה של בירת איראן, יהיה המוסד תלוי בשכירי חרב. ספק רב אם ניתן היה לבטוח בזרים שיגויסו למשימות כאלה ולחשוף בפניהם את השיטות הסודיות ביותר. ולכן הם העריכו כי היו אלה מבצעים "כחול־לבן" - הכינוי שמוענק למבצע שכל־כולו מבוצע בידי ישראלים.
אם אכן כך היו פני הדברים, הרי שהמוסד הוכיח כאן יותר מכל ארגון ביון מערבי אחר את נכונותו לנקוט את הצעדים הדרמטיים, הדרסטיים והנועזים ביותר, תוך כדי סיכון עצום של מיטב לוחמיו. ואלה, מצדם, הפגינו בפעולות אלה את נכונותם להסתכן עד כדי הקרבת חייהם. שהרי ברור שלוּ היו נתפסים, הם היו נתלים, על פי מסורת ההוצאות להורג באיראן, על מנופי ענק בכיכרות המרכזיות שלה.
עם זאת, לא תמיד התוכניות הצליחו. אפשר להעריך כי בישראל רצו מאוד לחסל את מוחסיין פחריזאדה, מדען גרעין בכיר, איש משמרות המהפכה, שהיה אחראי עד שנת 2003 על קבוצת הנשק - אך הרעיון לא הבשיל לכדי יכולת מבצעית. פחריזאדה התגלה כיעד בלתי־ניתן להשגה. הוא הפגין זהירות יוצאת דופן, ירד למחתרת, ואפילו תמונתו לא התפרסמה מעולם.
לבכירי המודיעין הישראלי לא היו כל אשליות באשר לתועלת שבחיסולם של מדעני מפתח ושל קציני הצבא הקשורים לתוכנית הטילים והגרעין. היה ברור שלמדענים ולקצינים אלה יימצאו, במוקדם או במאוחר, מחליפים ראויים. אבל עד אז, מותם יפער חלל עמוק וישבש את קצב התקדמותן של תוכניות אלה. יידרש זמן עד שיימצא מחליף ראוי לאותם אנשי מקצוע מיומנים ובעלי ניסיון שמצאו את מותם בנסיבות מסתוריות. הדברים נכונים במיוחד לגבי אותם מומחים בודדים, שרכשו את הכישורים הדרושים לעבודה ב"קבוצת הנשק". ניסיונם לא יסולא בפז. ולמרות המאגרים הגדולים יחסית, בתעשייה ובאקדמיה, שמהם שואבת איראן את מומחי הגרעין שלה, קשה לגייס בזמן קצר ממלאי מקום ראויים ולהכשירם לעבודה. ובכל מקרה, במאבק לשיבוש ההתקדמות הגרעינית של איראן, כל הפרעה ועיכוב מתקבלים ברצון בישראל ובמערב.
להתנקשויות היתה גם מטרה פסיכולוגית חשובה. הן נועדו לשלוח מסר ברור וחד לאיראנים ולמדענים של מדינות אחרות, שעבדו עבור מיזם הגרעין האיראני: העבודה בתוכנית הגרעין האיראנית והקשר אליה הם מסוכנים ועלולים לעלות למעורבים בהם בחייהם. בהנחה שהמוסד ביצע את המעשים, המסר שהוא ביקש לומר למדענים היה, למעשה: הישארו במעבדות ובאולמות ההרצאות שלכם; המשיכו את המחקר והעבודה האקדמיים שלכם, פרסמו מאמרים; תיהנו מהחיים באוניברסיטאות, אך אל תסייעו לאיראן לפתח נשק גרעיני, אחרת הקריירה שלכם תהיה קצרת ימים ועלולה להסתיים עם כדור בראש או פצצה במכונית.
ואכן, המודיעין הישראלי שם לב לכך שמסע החיסולים נשא פירות של מה שהוא כינה "עריקות לבנות". מדענים איראנים חששו לחייהם, ורבים מהם שקלו לעזוב את תוכנית הגרעין וכמה אף עשו זאת. הם לא עזבו את איראן ולא ערקו לצד השני, אבל הם עשו מאמצים לנתק עצמם מתוכנית הגרעין. נרשמו גם סימנים לכך שמדענים חדשים לא מיהרו להצטרף לתוכנית, למרות הפיתויים שהציע להם המשטר. מדענים זרים מרוסיה ומהרפובליקות לשעבר של ברית המועצות, כמו גם סינים ופקיסטנים, שבעבר ששו לעבוד באיראן, דחו את הפניות, על רקע ההתנקשויות, אף על פי שהוצעו להם חוזים שמנים ומפתים.

מאיר דגן ומנהיגים ישראלים לא הסתירו את שמחתם על המבצעים האלה ובמיוחד על הביצוע ה"נקי". בזירות הפעולה לא נמצאו שום ראיות מחשידות, ולו הקלושות ביותר. לא נתגלו שום טביעות אצבע, לא ממצאים מחשידים ואפילו האופנועים לא אותרו. לאיראן אין קצה חוט לזהות המבצעים, וכל מה שאנשי המודיעין שלה יכולים לעשות הוא להעריך ולנחש מי עומד מאחורי המבצעים שנעשו בלב בירתה לאור יום.
אם היו מחברים את כל מבצעי ההתנקשות המיוחסים למוסד בשמונה שנות כהונתו של דגן, הרי התוצאה היתה שלוחמי המוסד ביצעו באותה תקופה חיסולים ממוקדים במדינות יעד רבות יותר מאי פעם. זה קרה, על פי המיוחס, בלבנון, בסוריה, באיראן ובאיחוד האמירויות הערביות. בארבעים השנים שקדמו לדגן, לעומת זאת, פעולות החיסול שיוחסו למוסד בוצעו בארצות בסיס - בעיקר על אדמת אירופה, זירה מסוכנת הרבה פחות. מבצעי החיסול, המעטים יחסית, באותה תקופה במדינות יעד נעשו בעיקר על ידי יחידות צבאיות.
החיסולים באיראן לא היו מטרה בפני עצמה. הם היו חלק מאסטרטגיה כוללת, אחד הכלים במאבק המתמשך נגד איראן.
דגן מאמין גדול בעוצמה של הלחץ הבינלאומי, בעיקר הסנקציות. משום כך גם דאג לטעת בקרב אנשי חטיבת המחקר שבאגף המודיעין של המוסד, את הרצון שלא להתבטל בפני הערכות של חטיבת המחקר של אמ"ן. לא אחת הוא הסביר לאנשי המחקר, במהלך דיונים לגיבוש הערכת המודיעין לגבי איראן, את החשיבות שהוא רואה בתהליכים הכלכליים להבנת התפתחויות פוליטיות וצבאיות בעולם המודרני. הוא סיפר שלמד ביסודיות את המניעים שהובילו נשיאים אמריקנים לגבש מדיניות חוץ זו או אחרת. מסקנתו היתה שארצות הברית יצאה למלחמה בעיראק פעמיים - ב־1991 וב־2003 - בשל אינטרסים של נפט.
מכאן גם מסקנתו של דגן, שארצות הברית לא תוכל להרשות לעצמה שלאיראן יהיה נשק גרעיני. לא רק משום החשש שמשטר שיעי, שיש בו יסודות משיחיים ותומכיו מאמינים במלחמת יום הדין, עלול שלא לפעול על פי הרציונל המערבי ולהשתמש בנשק הגרעיני שלו, אלא בעיקר משום שאיראן מגורענת תהפוך למעצמה החזקה ביותר בקרב מפיקות הגז והנפט במזרח התיכון ובמרכז אסיה.
לפי הניתוח של הרמס"ד, איראן מגורענת תרחיב את השפעתה לכל הכיוונים - מזרח, דרום, מערב וצפון. היא תכפיף לאזור ההשפעה שלה את שאר מפיקות הנפט והגז הגדולות, כולל ערב הסעודית, עיראק, כווית, איחוד האמירויות הערביות, אך גם מדינות מרכז אסיה, כמו אזרבייג'ן וטורקמניסטן.
לפי תרחיש זה תוכל איראן לשלוט בשישים אחוזים משוק האנרגיה בעולם. לפי דגן, ארצות הברית אינה יכולה להרשות לעצמה שזה יקרה. ומשום כך, ארצות הברית היא זו שעשויה להנחית מהלומה צבאית על איראן, אם כל האמצעים האחרים למנוע ממנה להפיק נשק גרעיני לא יעלו יפה. מה עוד שהיכולות הצבאיות של איראן גדולות לאין שיעור מאלה של ישראל. ועל כן, דגן מעדיף ואפילו צופה מצב שבו ישראל לא תעמוד לבדה במערכה ולא תצטרך לשאת לבדה במשימה הצבאית.
דגן לא הכחיש מעולם שאיראן עם נשק גרעיני מהווה איום קיומי על ישראל. אך במוסד בהנהגתו, הגיעו למסקנה שישראל לא צריכה להיות בחזית המאבק הבינלאומי נגד איראן. בכך הוא המשיך את המדיניות של אריאל שרון. לא היתה לו כל בעיה לבצע את הקו הזה גם בתקופת אהוד אולמרט. הקשיים של דגן החלו לעלות על פני השטח ב־2009, כשבנימין נתניהו התמנה לראש ממשלה ואהוד ברק כיהן תחתיו כשר הביטחון. אז החלו להתגלע חילוקי דעות בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון. דגן לא שולל את האפשרות, אף שהיא אינה רצויה, שישראל תיאלץ לצאת בסופו של דבר למתקפה נגד איראן, אך כאיש צבא, שראה במו עיניו את מוראות המלחמה, וגופו המצולק מעיד על כך, הוא סבור כי מתקפה צבאית היא המוצא האחרון, או כלשונו: "רק כשהחרב מונחת על הצוואר."
מרבית האלופים במטה הכללי של צה"ל וראשי השירותים האחרים, כולל ראשי אמ"ן, מסכימים עם הניתוח של דגן כי יש להעניק למסע הבינלאומי נגד איראן די זמן כדי להשיג תוצאות או למצות את עצמו. הסיכויים שהלחץ הבינלאומי ישיג את מטרתו גברו ב־2012, בעקבות הסכמת האיחוד האירופי להפסיק לרכוש נפט מאיראן. במילים אחרות, התחושה היא שהעיצומים הכלכליים עשויים, בכל זאת, לשתק ולפגוע במשק האיראני ואולי לגרום למנהיגיה של איראן לשנות את דעתם.
אף שבשנים הקודמות היו הערכות המודיעין של המוסד ואמ"ן שונות מאלה של הסי־איי־איי, הרי שמ־2010 ההבדלים ביניהן הלכו והצטמצמו. קהילות המודיעין של שתי בעלות הברית הגיעו להבנה מוסכמת, כי איראן אולי תוכל לבנות את פצצת הגרעין הראשונה שלה ב־2013. אך זו תהיה פצצה גדולה, מגושמת, שלא ניתן יהיה לשגרה כראש חץ מטיל. ליכולת למזער את הפצצה ולהרכיב אותה כראש חץ גרעיני על טיל שיאהב, שיוכל לפגוע בישראל, תוכל איראן להגיע רק בסוף 2014 או 2015.
במילים אחרות, דגן והמודיעין הישראלי בעצם מבהירים לדרג המדיני, כי יש עדיין חלון הזדמנויות ליישב את המשבר הגרעיני עם איראן, ללא צורך לצאת למתקפה צבאית.
נתניהו וברק, לעומת זאת, סבורים כי הניתוח המודיעיני הזה אינו מדויק. בנאומים פומביים, בראיונות לתקשורת ובשיחות רקע עם עיתונאים הם ממשיכים להלום בתופי המלחמה. הם מדברים ופועלים כאילו אין כל ספק באשר ליכולתה הצבאית של ישראל לפגוע פגיעה קשה בתוכנית הגרעין של איראן. אך למעשה, המסר העיקרי שלהם מכוון יותר, כלוחמה פסיכולוגית, כלפי ארצות הברית. עיקרו הוא, שאם אתם האמריקנים לא תפעלו, אנו בישראל נעשה זאת.
האם זהו איום אמיתי ורציני, או שמא הם מבלפים? קשה לדעת. ההיגיון הצרוף מכתיב את ההערכה שראש הממשלה ושר הביטחון יודעים את האמת, את מגבלות הכוח הצבאי של ישראל ואת יכולתה המוגבלת לפגוע באתרי הגרעין האיראניים וביכולותיה הצבאיות. אך להערכה זו מתגנב גם הספק, שמא נתניהו וברק, מתוך תחושת בטן ומתוך נכונות ליטול סיכונים גדולים, יורו לחיל האוויר לצאת למתקפה. בדבר אחד אין ספק - גם נתניהו וגם ברק מעדיפים מתקפה צבאית אמריקנית.

המחלוקת בצמרת הישראלית, והבדלי הגישות בין הדרג המדיני והביטחוני, הם בעצם ובאופן מפתיע תמונת מראה של מה שמתחולל גם בצמרת האיראנית. על פי הערכות אמ"ן והמוסד, מתנהל גם באיראן ויכוח נוקב באשר לתועלת שבחתירה להשיג נשק גרעיני.
מנהיגי איראן רוצים להשיג נשק גרעיני, כאמצעי שיבטיח את קיומו ואת שרידותו של המשטר. הם מסתכלים על קוריאה הצפונית ורואים, כי בזכות הנשק הגרעיני שהיא פיתחה, הצליח המשטר בפיונגיאנג להקים סביבו מרחב של חסינות. המעצמות הגדולות, כולל שכנותיה, סין ורוסיה, אינן מעזות לתקוף אותה, ומתייחסות להנהגתה, שעברה בירושה שלושה דורות, ברכות, במתק שפתיים ובכפפות של משי. אותם מנהיגים של איראן, ובראשם המנהיג העליון, עלי חמינאי, סבורים גם כי לוּ היה שליט לוב מועמר קדאפי ממשיך בתוכנית הגרעין שלו ולא מתפרק ממנה, אין ספק שהוא היה ממשיך לשלוט.
אך לפי הערכות המוסד וניתוחי אמ"ן יש בהנהגת איראן גם קולות אחרים. הם כוללים שרים, חברי פרלמנט (מג'לס), קצינים בכירים בצבא ובמשמרות המהפכה וכוהני דת חשובים, שסבורים כי אם ארצות הברית או ישראל יתקפו, זה יכול להביא על איראן ועל המשטר אסון גדול.
החוקרים בחטיבות המחקר של המוסד ואמ"ן גם יודעים שכוהני דת חשובים, כולל המנהיג העליון, שבו והצהירו ואף פרסמו פסקי הלכה כי נשק גרעיני מנוגד לאסלאם. מובן שאף לא חוקר או מומחה אחד לאיראן משלה עצמו שלא ייתכן כי אלה אמירות שקר, או שבעתיד יוצאו פסקי הלכה חדשים המבטלים את הקודמים או המסבירים כי נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות ייצור נשק גרעיני ואחזקתו.
על פי אותו ניתוח של המודיעין הישראלי, מנהיגי איראן גם יודעים שדווקא חתירתם להשיג נשק גרעיני עלולה ליצור אפקט של בומרנג. היא תביא עליהם מהלומה צבאית, שתמוטט את המשטר. כלומר, באופן אירוני, אפשר שדווקא הרצון להשיג נשק גרעיני, שתכליתו לשמר את המשטר, תביא לנפילתו.
בכל מקרה יש תמימות דעים בין המודיעין הישראלי לזה האמריקני, שבאיראן טרם ניתנה ההחלטה להרכיב פצצת גרעין. להשיג את כל הידע, החומרים והטכנולוגיה הדרושים לשם כך - בהחלט. אך החלטה להרכיב את הפצצה עדיין לא התקבלה.
דגן סבור שמנהיגי איראן, אם נשפוט אותם לפי התנהגותם בעבר, נוהגים בהיגיון. ועל כן הם גם ישקלו בזהירות ובכובד ראש את היתרונות והחסרונות, הסיכונים והסכנות, הכרוכים בהחלטה להרכיב נשק גרעיני. אך גם דגן וגם החוקרים במוסד ובאמ"ן אינם יכולים להעריך מה תהיה ההחלטה.
כך או כך, במוסד ובאמ"ן, כמו גם בסי־איי־איי, בטוחים שהכיסוי המודיעיני של איראן - סוכנים, מכשירי האזנה, תצלומי לוויינים וצילומים ממטוסים ללא טייס - הוא עדכני וטוב, כך שיהיה סיפק בידם לדעת מבעוד מועד אם וכאשר המנהיג העליון ייתן את ההוראה, את ההחלטה המכרעת, להרכיב נשק גרעיני. הכיסוי הזה כולל גם השגת מידע על המתרחש במעגל הפנימי הסובב את חמינאי.
אגף המודיעין וחטיבת הנב"ק במוסד מעריכים גם כי במרוצת 2012 יוכלו המדענים האיראנים לדווח לחמינאי ולנשיא מחמוד אחמדינג'אד שהם יהיו מוכנים תוך חודשים אחדים ל"Breakout" (פריצה לעבר הפצצה). זהו המושג שבו משתמשים בעגת המודיעין לתיאור המצב שבו איראן תחליט לפרוש מה־NPT. מהלך הפרישה יהיה כרוך באיסור על פקחי סבא"א לבקר במתקניה ובפירוק המצלמות. מאותו רגע יהיה ברור לעולם שאיראן החליטה לייצר אורניום מועשר בדרגה של תשעים אחוז, להפוך אותו לחומר בקיע ולהרכיב פצצה. מהלך כזה יכול לקחת בין כמה חודשים לשנה שלמה.
פרק זמן זה, מאמינים במודיעין הישראלי והאמריקני, יאפשר להורות על מתקפה צבאית, לפני שיהיה מאוחר מדי - לפני שלאיראן יהיה כבר נשק גרעיני.
מנהיגי ישראל - שרים בממשלה, אלופי צה"ל, ראשי קהילת המודיעין - ניצבים בפני אחת ההכרעות הגורליות בתולדות המדינה. זו הכרעה שהדילמות, האתגרים, הסיכונים והסכנות הכרוכים בקבלתה אינם נופלים מאלה הכרוכים בהחלטה שקיבל דוד בן־גוריון במאי 1948, כשהכריע כנגד כל הסיכויים והכריז על הקמת המדינה.
לרבים, בוודאי בדמוקרטיות ליברליות, אם כי לא בישראל, הפעולות החשאיות, ההתנקשויות, מעשי החבלה, הלוחמה הפסיכולוגית והמבצעים האלימים נראים כמעשים בלתי־מוסריים, המעוררים שאט נפש. אך למודיעין הישראלי, המבצעים האלה הם המשך כמעט טבעי למצבה הייחודי של ישראל, שחיה בשכונה אלימה וחייבת להגן על עצמה, כמעט בכל האמצעים העומדים לרשותה. בכל מקרה, השימוש בהם עדיף על החלופה האחרת - שלאיראן יהיה נשק גרעיני.
הפעולות האלה גם מייצגות את ייחודה של קהילת המודיעין של ישראל, שכמעט מאז היווסדה היתה מוכנה ליטול סיכונים גדולים יותר מכל ארגון ביון מערבי אחר. המבצעים מושרשים עמוק בהיסטוריה, בפסיכולוגיה ובדפוסי ההתנהלות של סוכנויות הביון של ישראל. כדי להבין טוב יותר את התובנות, המוטיבציה, המעשים וההחלטות המאתגרים את קהילת המודיעין של היום צריך לשוב ל־1948.

יוסי מלמן (נולד בשנת 1950) הוא עיתונאי ישראלי, פרשן צבאי זוכה פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה לשנת 2009. היה פרשן צבאי לענייני מודיעין ב"הארץ" וכיום פרשן צבאי בעיתונים "מעריב השבוע " ו"מעריב סופהשבוע".

ה בפרסים בינלאומיים על תחקירים בנושאי טרור וריגול. כמו כן, פרסם תשעה ספרים בענייני דיפלומטיה חשאית במזרח התיכון, טרור, ריגול ויחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועם ירדן, בהם "מרגלים לא מושלמים", שהיה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך 15 שבועות, וכן "המרגלים" שנכתב עם איתן הבר. בין ספריו של יוסי מלמן נכלל גם הספר "הישראלים החדשים", שהוא מעין סקירה כללית ואישית מאוד על תולדותיה של החברה הישראלית. ארבעה מספריו נכתבו בשיתוף עם העיתונאי דן רביב מרשת CBS. רוב הספרים תורגמו לשפות זרות.

עוד על הספר

מלחמות הצללים יוסי מלמן, דן רביב

פרק ראשון

לבלום את איראן


ארבע האותיות רמס"ד נשמעות אולי כמו ג'יבריש חסר משמעות שיצא מפס הייצור של העגה הצבאית, אך מאחורי השם חסר הפשר מסתתר אחד התפקידים החשובים ביותר במדינת ישראל. אלה הם ראשי התיבות של המילים "ראש מוסד", והם מופיעים על השלט בכניסה לחדרו של הנושא במשרה זו.
משרדו של מאיר דגן בקומה השלישית במטה הארגון בגלילות היה מרוהט בפשטות, אולי זכר לסגנון הניהול הסגפני של איסר הראל. אך אפשר היה למצוא בו גם כמה רמזים לאופיו ולהשקפת עולמו. היו שם כמובן כמה מזכרות מתקופת שירותו הצבאי, אך מה שלכד את העין היתה תמונה בשחור־לבן. רואים בה יהודי עטוף טלית כורע על ברכיו, ידיו מורמות לכניעה והוא מוקף חיילים נאצים. למבקרים בלשכתו סיפר דגן כי שמו של היהודי שבתמונה הוא דב־בר ארליך סלושני, והוא סבו מצד אמו. דקות אחדות לאחר שהתמונה צולמה הוא נורה בידי הנאצים יחד עם עוד אלפים מתושבי העיירה לוקוב שבאוקראינה. התמונה ליוותה אותו במהלך שנות הקריירה הצבאית שלו והוא הביא אותה עד ללשכת הרמס"ד.
כשנשאל דגן כיצד הגיעה לידיו תמונת סבו הוא סיפר שבמהלך שנות המלחמה מצא אביו מקלט ברוסיה. בסיומה הוא שב ללוקוב כדי לחפש מי מבני משפחתו שרד את השואה. התברר לו שאף לא אחד מהם. בעת השהות ניגש אליו אחד משכניו הנוצרים וסיפר את מה שראה. הגרמנים אילצו אותו, וכן תושבים אחרים בעיירה, לקבור את גופותיהם של הנרצחים היהודים בבורות בבית הקברות היהודי. כיוון שהיתה לו מצלמה, הם גם ציוו עליו לצלם את הוצאתם להורג של היהודים ואת קבורתם. השכן הנוצרי מסר לאביו של דגן את תמונת הסב, וזה הביא אותה עמו לישראל כשעלה לארץ עם משפחתו.
עבור מאיר דגן התמונה מייצגת מציאות מורכבת יותר מהפרשנות הפשטנית, שלעתים קרובות מעניקים מנהיגי ישראל לשואה ולמושג "לעולם לא עוד". עבור הרמס"ד המשמעות אינה רק שישראל לא תרשה שתתרחש שואה נוספת. התמונה מסמלת עבורו גם לקח מוסרי. כשהוא מתבונן בה הוא מופתע בכל פעם מחדש מהקלות שבה יכולים בני אדם להפוך מקורבנות למדכאים, מנרדפים לרודפים אכזריים חסרי רחמים. מסקנתו של מאיר דגן היא שכל אחד כמעט יכול להפוך לרודף. כל אדם, כל קבוצת אנשים ואף עַם שלם. לבטח זה יכול היה לקרות לו בעת שהיה מופקד על גורלם של בני אדם רבים, שבהבל פיו יכול היה לחרוץ את דינם. ראש המוסד יכול, בקלות יחסית, להפוך לדמות מאחת מיצירותיו של הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי, שמבצע פשע רק משום שיש בכוחו לעשות זאת. במילים אחרות, הוא יכול היה לנצל לרעה את העוצמה האדירה שהופקדה בידיו.
כשהוא מתלבט כמעט בכל יום כיצד להשתמש בסמכויות שלו, מתי והיכן, אין דילמה המאתגרת את ראש המוסד יותר מאשר סוגיית איראן. כשנתיים לאחר שנכנס לתפקידו הגיע מאיר דגן למסקנה שאיראן ותוכנית הגרעין שלה יהיו היעד מספר אחת בסדר העדיפויות שלו. היה עליו לגבש אסטרטגיה שתקבע מהי הדרך הטובה ביותר למנוע מהמשטר האיראני לפתח כלי נשק גרעיניים.
האמת שלא ניתן לערער עליה היא ששאיפותיה הגרעיניות של איראן לא התחילו עם עלייתו לשלטון של חומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית בפברואר 1979. לשאיפות אלה יש היסטוריה ארוכה יותר, שתחילתה בתקופת משטרו של השאה, החל משנות החמישים וביתר שאת בשנות השבעים.
השאה היה חביבן של ארצות הברית ומדינות המערב. תעשיית הגרעין האמריקנית חיזרה אחריו ללא הרף כדי שירכוש מהם ידע, טכנולוגיה, חומרים וציוד להקמת תחנות כוח גרעיניות. הן יועדו אמנם למטרות שלום, בעיקר לייצור חשמל, אבל השליט הכול־יכול לא הסתיר את שאיפתו כי יום אחד יוכלו הידע והטכנולוגיה הללו לשמש אותו גם למטרות צבאיות: לייצר פצצות גרעין, שירחיבו את השפעתה של איראן ויהפכו אותה למעצמה אזורית במפרץ הפרסי בפרט ובמזרח התיכון בכלל. "אין לי שום ספק שהשאה רצה את הפצצה והיה משיג אותה, לוּ היה נותר בשלטון," אמר ד"ר אכבר אעתמאד, מי שייסד את "ארגון האנרגיה האטומית של איראן" ועמד בראשו בשנות השבעים. החתירה להגמוניה זכתה לגיבוי של הממשלים האמריקניים, שרצו לבסס את השאה ואת משטרו כ"שוטר המקוף" של המפרץ הפרסי.
גם ישראל רצתה נתח מעוגת הגרעין הקוסמת של איראן. שיתוף הפעולה הרחב בין שתי המדינות, שנבע מ"נישואי נוחות", יצא מנקודת ההנחה כי "האויב של אויבי הוא ידידי". ישראל נאבקה במדינות ערב, ואיראן, על אף היותה מוסלמית, לא ראתה עצמה חלק מן העולם הערבי ומצאה עצמה מתעמתת עם חלק ממדינות אלה: שכנתה עיראק, ערב הסעודית ומצרים של נאצר.
על רקע זה, השאה ובכירי המשטר טיפחו את ישראל כבעלת ברית. השאה מכר לישראל, בחשאי, נפט. שתי הממשלות הקימו מיזם משותף וסודי להובלת דלק בים וביבשה (חברת ספנות משותפת בשם "טרנס אסיאתיק" וקו צינור הנפט אילת-אשקלון - קצא"א). השאה התיר לחברת התעופה הישראלית אל־על לטוס בקו לוד-טהרן. הוא הורה ל"סאוואק", שירות הביון שלו, לסייע לקציני איסוף של המוסד לקבל תיעוד איראני, לגייס סוכנים בעיראק ולהבריח משם יהודים שביקשו לעלות לישראל. בתמורה, מומחים של השב"כ והמוסד אימנו את אנשי הסאוואק כיצד לחקור את מתנגדי המשטר, סיפקו להם ציוד האזנה וייעצו לו כיצד להפוך את איראן למדינת משטרה ולחזק את משטר הדיכוי נגד מתנגדי המלוכה.
אך מעל לכול, איראן היתה לשוק החשוב ביותר של התעשיות הביטחוניות של ישראל. התעשייה האווירית, התעשייה הצבאית, סולתם ומפעלים ישראליים נוספים זכו לחוזים שמנים לאספקת נשק לצבאו של השאה.
אחד משיאיו של שיתוף הפעולה הביטחוני היה במיזם שזכה לשם הקוד "פרח". זו היתה שותפות ישראלית-איראנית לפיתוח דגם חדיש ומתקדם יותר של טיל הקרקע-קרקע "יריחו". מומחי התעשייה האווירית היו אמורים לפתח את הטיל. ההסכם היה שאיראן תממן את המיזם בכמאתיים מיליון דולר, ובתמורה תקבל רישיון לייצר אותו במפעל באיראן. טיל ה"יריחו" משמש כאמצעי שיגור גם של הנשק הגרעיני של ישראל, והשאה ומפקדי צבאו רצו שגם להם יהיה "צעצוע" כזה, אם וכאשר יחליטו לפתח נשק גרעיני.
אך ישראל לא הסתפקה בכך. ראשי הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, ובהם פרופסור דוד ארנסט ברגמן, שביקרו בטהרן, היו נכונים גם לשיתוף פעולה בתחום הגרעיני. מי שעודד אותם לכך היה שמעון פרס, שהיה בשנות השבעים שר הביטחון. הם הציעו לשאה ידע וטכנולוגיה גרעינית.
אפשר רק לשער את המבוכה העצומה שהיתה נגרמת לישראל, כמה עשורים לאחר מכן, לוּ היה השאה נענה בחיוב להצעות אלה. פירוש הדבר היה שישראל, בקוצר ראותה, סייעה לאויב מספר אחת שלה להפוך למעצמה גרעינית. למזלה של ישראל, השאה סירב. הוא לא היה זקוק לסיוע מישראל. היו לו כבר די והותר הצעות מחברות בארצות הברית, בצרפת, בגרמניה ובקנדה, שעמדו בתור כדי להציע לו את מרכולתן הגרעינית ולזכות בחוזים שמנים של מיליארדי דולרים.
לאחר נפילת משטר השאה, לא היו לשליטים החדשים של איראן זמן ומשאבים להמשך קידומה של תוכנית הגרעין. הם היו עסוקים בביצור המשטר, בחיסול יריביהם, ומעל לכול - בהדיפת הפלישה של צבא עיראק. המלחמה הנוראה, שנמשכה כשמונה שנים וגבתה כמיליון הרוגים ועוד כמה מיליוני פצועים בשני הצדדים, גרמה למנהיגי איראן לחשוב מחדש על הסוגיה הגרעינית.
סדאם חוסיין השתמש בנשק כימי נגד החיילים האיראנים בחזית והפציץ ערים באיראן בטילי סקאד שנשאו ראשי חץ קונבנציונליים. מנהיג איראן, האייתוללה חומייני, ומנהיגי המשטר האחרים ראו כיצד העולם נשאר אדיש אל מול פשעי המלחמה של סדאם חוסיין; וכיצד פעם נוספת מאז מלחמת העולם השנייה (זה קרה קודם לכן בשנות השישים בתימן) נעשה שימוש בנשק כימי ללא תגובה ראויה של הקהילה הבינלאומית. ולא רק זאת, אלא שארצות הברית תמכה בעיראק וסיפקה לסדאם חוסיין מודיעין וקווי אשראי כדי שיוכל להתמיד במלחמה.
חומייני התנגד לפיתוח נשק של השמדה המונית מסיבות דתיות, בטענה כי זהו נשק חסר אבחנה הפוגע בחפים מפשע, כולל נשים וילדים, ולכן מנוגד לאסלאם בכלל ולאמונה השיעית בפרט. כמו כן, על פי השקפתו, כלי נשק בלתי־קונבנציונליים מזוהים עם תרבות המערב, שהוא התנגד לה. אבל המלחמה העקובה מדם עם עיראק ושתיקת העולם אל מול השימוש בנשק כימי מצד עיראק גרמו לחומייני לשנות את דעתו. מפקדי הצבא שכנעו אותו שלקחי המלחמה מחייבים את איראן לפתח כלי נשק אסטרטגיים, שיהיו משקל נגד למערכות שבידי עיראק ושישמשו אותה להרתעה.
בסוף שנות השמונים, אחרי מותו של חומייני, החליטו מנהיגי איראן, ובהם יורשו של חומייני, עלי חמינאי, כי עליהם לפתח כלי נשק להשמדה המונית. איראן החלה לייצר נשק ביולוגי וכימי וחידשה את תוכנית הגרעין שלה.
סיוע מסוים התקבל מארגנטינה, מרוסיה ומסין, אך בעיקר מ"הסוכן הנוסע" ד"ר עבד אל־קאדר חאן הפקיסטני ורשת ההברחות שלו. בניגוד ללוב, האיראנים העדיפו לרכוש ממנו ידע וטכנולוגיה לבניית סרכזות (צנטריפוגות) להעשרת אורניום, אך דחו את הצעתו להקים עבורם את המתקנים מן המסד, בבחינת "מיזם עד לסיבוב המפתח". בהיותם פטריוטים גאים שמאמינים ביכולתם המדעית, וגם משום שלא רצו להיות תלויים בגורמי חוץ, העדיפו האיראנים לבנות בעצמם את מתקני הגרעין שלהם. אפשר שלוּ היו נענים להצעתו של ד"ר חאן, תוכנית הגרעין שלהם היתה כבר מתקדמת הרבה יותר.
מפתיעה היא העובדה שבאותה עת, קהילת המודיעין של ישראל ומשרד הביטחון לא ראו באיראן איום. עוד במהלך המלחמה, אך ביתר שאת עם סיומה, הם אפשרו לחברות ישראליות לנהל משא ומתן ואף למכור נשק למשטר כוהני הדת בטהרן. העסקאות היו סודיות וחלקן נעשה מאחורי גבה של ארצות הברית.
המקרה המרחיק לכת ביותר היה זה של נחום מנבר. מנבר היה איש עסקים כושל שגילה את פוטנציאל הרווחים של שוק הנשק האיראני בעת שנמלט מנושיו בישראל לחוץ לארץ. הוא הגיע לפולין בסוף שנות השמונים, בשלהי המשטר הקומוניסטי המתמוטט שלה, והקים קשרים הדוקים עם פקידים במשרד הביטחון הפולני. יחד איתם ובעזרתם הוא החל לנהל מגעים עם פקידים איראנים על מכירת טנקים ונשק אחר.
עסקאות נשק גדולות לא יצאו מהמגעים הללו, אך בסופו של דבר הם הבשילו לכדי חוזה גדול של עשרות מיליוני דולרים לאספקת ציוד, ידע, חומרים וטכנולוגיה להקמת מפעל לייצור נשק כימי באיראן, ומנבר ושותפיו רכשו את הדרוש בפולין, בהונגריה ובסין. האם־איי־6 הבריטי חשף את קשריו של מנבר עם איראן אך לא יכול היה להאמין שישראלי יעבוד בשיתוף פעולה כה הדוק עם אויבי ארצו. מסקנת הביון הבריטי היתה שמנבר פועל בשליחות המוסד, ובמסווה של עסקאות המוסד מנסה לחדור לתוכנית הנשק הכימי ולמיזמים אחרים של איראן. אבל האמת המרה היתה שמנבר לא היה שליח המודיעין הישראלי. הוא פעל מטעם עצמו, אף כי בשלבים הראשונים הוא סבר שלמערכת הביטחון הישראלית אין התנגדות ואולי יש לה אף אינטרס לקדם עסקאות נשק עם איראן.
בשלב מסוים החליטו במוסד ובשב"כ לשים קץ לקשרים של מנבר עם האיראנים. הם עשו זאת, כמי שכפאם שד, רק לאחר שהממשל האמריקני הסב את תשומת לבם לעניין והכניס את מנבר ואת החברות שלו לרשימה השחורה, האוסרת על חברות אמריקניות לקיים עמן קשרים.
לוחמים של יחידת כידון ואנשי מבצעים של אגף קיסריה במוסד החלו לעקוב אחר פגישותיו של מנבר עם האיראנים. אלה התקיימו בהולנד ובאוסטריה. במהלך אחד המבצעים נהרגו בווינה בתאונת דרכים שני לוחמי כידון ששבו מפעולת מעקב אחר פגישה בין מנבר לד"ר מג'יד עבאספור, ראש תוכנית הנשק הכימי של איראן. שני הלוחמים ביצעו פנייה אסורה והתנגשו במכונית מקומית.
בדיווחים בכלי התקשורת נכתב על שני תיירים ישראלים שנהרגו במהלך חופשתם, אבל המוסד ניהל חקירה מקפת כדי לוודא שאכן זו היתה תאונת דרכים ולא פעולת חיסול מוסווית של הביון האיראני. המסקנה היתה חד־משמעית: מותם נגרם מתאונת דרכים.
מנבר, אם כן, לא היה אשם במותם, אך כמה בכירים בקיסריה, ובמיוחד ראש המוסד שבתי שביט, ראו בו מי שנושא באחריות עקיפה לתאונה. זעמם יצא בעיקר על נכונותו של ישראלי לספק לאויבי ארצו נשק כימי, שעלולים עוד לעשות בו יום אחד שימוש נגד ישראל.
מנבר נעצר ב־1997, הועמד לדין והורשע, ובית המשפט המחוזי בתל אביב גזר עליו שש־עשרה שנות מאסר. טענתו כי חלק מהעסקאות שביצע אושרו על ידי השלטונות, נדחתה על ידי בית המשפט.
מאז מנבר היו עוד ישראלים שלא היססו לסחור עם איראן, וזאת בשעה שמנהיגי ישראל דרשו מהקהילה הבינלאומית להחמיר בעיצומים על טהרן ולהחריפם. אחד המקרים הבולטים נחשף ב־2011, כאשר מכליות של חברת הספנות של האחים עופר, מהאנשים העשירים ביותר בישראל, פקדו במשך שנים נמלים איראניים, פרקו והעמיסו בהם נפט.
טענותיו של מנבר על היחס המפלה כלפיו ועל המוסר הכפול של הממסד הביטחוני קיבלו על רקע זה משמעות מיוחדת. גם העולם לא יכול היה עוד להסתיר את פליאתו מאמות המידה הכפולות של מנהיגי ישראל, שמטיפים להם מוסר לפעול נגד איראן, אך אינם עושים סדר מבית. רק ב־2012 העבירו הממשלה והכנסת חוק האוסר על חברות ופרטים מישראל לקיים קשרים מסחריים עם חברות בעולם הסוחרות עם איראן ובכך מסייעות, גם אם בעקיפין, לתוכנית הגרעין שלה.

למרות תקלות וחריגות אלה, החלטתו של מאיר דגן להעלות את איראן לראש סדר העדיפויות המודיעיני (ציון ידיעות חיוניות - צי"ח) עלתה בקנה אחד עם מה שידידו ראש הממשלה אריאל שרון ציפה ממנו, כשהעניק לו את תפקיד הרמס"ד. שרון רצה שהמוסד יהיה ארגון ממוקד מטרה "רזה ושרירי", בעל תחושת שליחות ברורה. באופן מטפורי, אפשר לומר שהמטרה של שרון היתה שהמוסד יהיה שוב אותו גוף שיצא לו דימוי של "סכין בין השיניים". ובעיני שרון לא היה אדם מתאים יותר מדגן למשימה זו.
כבר בסוף שנות התשעים, המוסד ואמ"ן הגיעו למסקנה כי תוכנית הגרעין של איראן מתקדמת בשני מסלולים. האחד - אזרחי, שאכן נועד למטרות של ייצור חשמל, חקלאות, תעשייה, רפואה ומחקר מדעי תיאורטי. אך בצל התוכנית החוקית, איראן צעדה בחשאי על המסלול הצבאי, תוך שהיא משתמשת לעתים במסלול האזרחי כמסווה וכ"חזית" להשגת שאיפתה לייצר נשק גרעיני.
כשם שחלק מהציוד שרכשה בחוץ לארץ היה "לשימוש כפול" - כזה שניתן לעשות בו שימוש לצרכים אזרחיים וצבאיים כאחד - כך גם לא מעט ממדעני הגרעין של איראן עבדו על שני המסלולים גם יחד. הם לימדו במחלקות לפיזיקה, לכימיה ולהנדסה גרעינית באוניברסיטאות, שקדו על מחקרים תיאורטיים במעבדות שלהם, ובחשאי הועסקו גם על ידי משרד ההגנה האיראני ומחלקות מיוחדות של משמרות המהפכה, בתוכנית הגרעין לצרכים צבאיים.
שרון מינה את דגן לשמש "פרויקטור" של המאמץ הישראלי לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. תפקידו של דגן היה כפול: לתאם בין הגופים הישראליים השונים העוסקים בסוגיה - אמ"ן, משרד החוץ, משרד הביטחון, חיל האוויר והוועדה לאנרגיה אטומית; ולייצג את עמדתה של ישראל מול מקבלי ההחלטות בקהילות המודיעין במערב, ולתאם עמם את המאמץ הבינלאומי למנוע מאיראן הגעה לנשק גרעיני.
המאמץ הישראלי ששולב בניסיונות הבינלאומיים התנהל בכמה מישורים: מדיני, כלכלי, פסיכולוגי ומודיעיני. השלב הראשון היה דיפלומטי באופיו, ונועד לשכנע את מנהיגי איראן להפסיק מרצונם את התוכנית להעשרת אורניום.
ואכן, ב־2003 הניב הלחץ הדיפלומטי פירות. איראן הסכימה להשעות את העשרת האורניום במפעל בנתנז. זה נבע בעיקר מחששו של עלי חמינאי כי אם לא יעשה זאת עלולה ארצו, לאחר הפלישה של צבא ארצות הברית לעיראק, להפוך למטרה הבאה של הנשיא ג'ורג' בוש. העשרת האורניום הושעתה לכשנה. אך אז נוכחו מנהיגי איראן לדעת כי ארצות הברית מתבוססת בבוץ העיראקי והאפגני ונחלשת, וקטנים הסיכויים שתעז לפתוח חזית שלישית. האיראנים אף התאכזבו מכך שארצות הברית והאיחוד האירופי הפרו הבטחות לחתום עמם על הסכמים לשיפור היחסים הפוליטיים והמסחריים. וכך, בסוף 2004, חידשה איראן במלוא המרץ את תנופת ההעשרה.
בנוסף, בשנת 2005 נבחר לנשיא המדינה מחמוד אחמדינג'אד, שהוביל מדיניות חוץ אגרסיבית ומתלהמת יותר. לאור כל זאת הבינו במוסד שהסיכויים להגיע להבנות עם איראן הם קלושים ביותר.
בישראל התגבשה הערכה שללא הטלת עיצומים שמטרתם לפגוע בכלכלת איראן, מנהיגיה לא יהיו מוכנים לנהל משא ומתן רציני על הסדר ליישוב משבר הגרעין. ישראל קראה לעולם להטיל עיצומים חריפים, ובכלל זה לפגוע בהפקת הנפט והגז, שהם מקורות ההכנסה העיקריים של איראן. אך הקהילה הבינלאומית לא אבתה לשמוע על כך. גם אם היו מדינות במערב שהיו מוכנות לשקול זאת, הרי רוסיה, שנהנית מקשרי מסחר ענפים עם איראן ובנתה לה את הכור הגרעיני להפקת חשמל בבושהר, וסין, שרוכשת כחמישה־עשר אחוזים מתצרוכת הנפט שלה מאיראן, טרפדו כל יוזמה בכיוון זה.
דגן הבין שעליו לגבש אסטרטגיה מקפת רב־שכבתית ורב־תכליתית. זו התבססה על מצבה הדמוגרפי והאתני המסובך של איראן. אף שהיא אינה דגם לחיקוי או מופת למדינה חופשית או דמוקרטית, איראן אינה דיקטטורה אפלה. למרות פעולות הדיכוי שלה נגד מתנגדי המשטר, היא מפגינה רגישות לביקורת המושמעת כלפיה וקשובה לדעת הקהל מבית ומבחוץ, גם אם זהו קשב בעירבון מוגבל. מנהיגי איראן מודעים לחולשותיה של המדינה, ובראשן העובדה שהיא אינה מדינה הומוגנית מבחינה אתנית. מחצית מאוכלוסייתה הם פרסים, והמחצית השנייה מורכבת מאזרים, כורדים, ערבים, בלוצ'ים וטורקמנים. כולם, במידה זו או אחרת, חשו מופלים ונרדפים על ידי המשטר המרכזי הפרסי־שיעי.
המציאות האתנית של איראן, על פי דגן, ניתנת לטִפלול (מניפולציה) באמצעות לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת שתכליתה לעורר מחלוקת ולהגביר את האיבה בין המחוזות והמיעוטים האתניים לבין השלטון המרכזי. מציאות סבוכה זו יכולה גם לשמש כר פורה למאמצי גיוס של סוכנים וסייענים.
ראש המוסד עיצב אסטרטגיה בת חמישה שלבים, או "עמודי תווך", שתכליתם להביא בסופו של דבר לשינוי המשטר בטהרן. החמישה הם:
1. גישה פוליטית - דגן שיבח את המאמצים להטיל על איראן עיצומים כלכליים באמצעות מועצת הביטחון, אך לדבריו גישה זו בלבד לא תפתור את המשבר.
2. פעולות חשאיות.
3. מניעה מאיראן להשיג ציוד, ידע, חומרים וטכנולוגיה גרעיניים.
4. הטלת עיצומים על בנקים, מוסדות פיננסיים אחרים וחברות בענף האנרגיה באיראן.
5. כפיית שינוי המשטר על ידי חבירה לכוחות דמוקרטיים באיראן, כמו תנועת הסטודנטים ותנועות של המיעוטים האתניים.

הסעיף השני באסטרטגיה של דגן, המדבר על "פעולה חשאית" - שם קוד למבצעי מודיעין מתוחכמים מסוגים שונים - הוא מעניין במיוחד. הוא מבטא את המאמצים לגייס סוכנים מקרב ההנהגה הבכירה של איראן ומדעניה הבכירים. תכליתו היא כפולה: להבין את יכולותיה של איראן, או במילים אחרות - מתי היא תוכל, אם תרצה, להרכיב נשק גרעיני; ולא פחות חשוב - מתי תקבל הנהגתה, ובעיקר המנהיג העליון, את ההחלטה להורות למדענים להרכיב נשק גרעיני.
בסעיף זה הכוונה היא למבצעים שנועדו לחבל בציוד של תוכנית הגרעין או להתנקש בדמויות מפתח בתוכנית, וכל זאת כדי לעכב, לשבש ולסכל, עד כמה שניתן, את מאמציה של איראן להגיע ליכולת גרעינית. הגישה הכוללת של תוכנית פעולה זו, על פי הניתוח של דגן, היתה "להגדיר ולהשתמש במכשירים, כדי לשנות את המחשבה של המדינה". במילים אחרות, בצד החתירה לשינוי משטר קיוו במוסד לגרום לאיראן לשנות את התנהגותה. מטרת־העל היתה לגרום להנהגת איראן להשתכנע, באמצעות מעשים ולא רק מילים, כי רצונם להשיג נשק גרעיני הוא חרב פיפיות. אם הם חותרים להשיג נשק גרעיני כדי לשמר את השרידות של המשטר, הרי דווקא השגת היכולת לייצר נשק כזה עלולה להביא להפלת המשטר.
ראש הממשלה שרון היה, ללא ספק, חסיד נלהב של מעשים ופעולות ולא רק דיבורים. אבל הוא גיבש מדיניות שדרשה משרי ממשלתו ומפקידים בכירים לשמור על פרופיל נמוך ולא ליצור את הרושם שישראל מובילה את המתקפה המשולבת - הדיפלומטית, הכלכלית, הפסיכולוגית והמודיעינית - נגד איראן. מדיניותו של שרון היתה כי יש ליצור את הרושם שאיראן אינה בעיה של ישראל בלבד, אלא בעיה בינלאומית. דגן קיבל את הקו הזה, אימץ והפנים אותו.
לפיכך, כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את המדיניות היה על ראש המוסד להתגבר על בעיה קשה במיוחד. היה עליו לשכנע את קהילות המודיעין של אומות אחרות, ובעיקר של ידידותיה של ישראל, שאיראן אכן עלתה על מסלול שתחנתו הסופית היא נשק גרעיני. וזו לא היתה משימה פשוטה.
ההערכות השנתיות של חטיבת המחקר של אמ"ן, מאז שנות התשעים, הדיפו ריח של קריאות "זאב, זאב". באמצע שנות התשעים, הערכות אמ"ן צפו כי לאיראן יהיה נשק גרעיני בסוף המילניום. התאריך הזה שונה אחר כך ל־2003 ואחר כך ל־2005. מדוע שהעולם יאמין כעת שהערכתו הנוכחית של הביון הישראלי מדויקת יותר מקודמותיה?
דגן העמיק באופן שיטתי את יחסי הקישור של המוסד עם ארגונים עמיתים באירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה. הוא עשה מאמצים רבים כדי לשכנע אותם להאמין שהסכנה שמציבה איראן היא אכן אמיתית. לשם כך הוא היה מוכן לשתף אותם במידע שהצטבר במוסד ולפרושׂ בפניהם את הראיות. בניגוד לדימוי שנוצר לביון הישראלי כארגון "קמצן" בחלוקת המידע שברשותו, המעוניין לקבל יותר מאשר לתת, דגן הלך כברת דרך ארוכה יותר מכל קודמיו בתפקיד.
הוא האיץ בארגוני הביון העמיתים להבין שהם יכולים לתרום למאמצי הסיכול של תוכנית הגרעין של איראן, ושזה צריך להיות אינטרס שלהם. בביקוריו בבירות העולם ניצל דגן את החן האישי שלו, כדי להדגיש בפניהם את ההכרח במאמץ בינלאומי משולב. דגן הקסים את כל ארבעת מנהלי הסי־איי־איי שפעלו בתקופת שמונה השנים שלו: ג'ורג' טנט, פורטר גוס, מייקל הידן וליאון פנטה.
כדי לחזק ולגבות את הגישה הזאת, המוסד, יחד עם היחידה הטכנולוגית של אמ"ן והוועדה לאנרגיה אטומית, הרכיבו רשימה של כל הרכיבים שאיראן נזקקת להם כדי להרכיב פצצת גרעין. הרשימה כללה עשרים וחמישה אלף פריטים, מברגים קטנים ועד למנועי טילים. זו היתה רשימה מדהימה, שכללה מתכות נדירות ויקרות ערך, סיבים פחמיים, שסתומים, כבלים, מחשבים מהירים, לוחות בקרה וסעיפים נוספים רבים.
המשרד לביטחון ולמודיעין ויחידות מיוחדות של משמרות המהפכה, שאחראים על תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, הקימו, החדירו והפעילו רשתות רכש שכללו מאות איראנים ובני לאומים אחרים, שתכליתן היתה להשיג את מרבית הפריטים והרכיבים האלה, שבלעדיהם לא ניתן להרכיב נשק גרעיני. הרשתות פעלו בחשאי, אך גם הסוו עצמן כקניינים תמימים, שמעוניינים לרכוש ציוד המיועד למטרות מגוונות אך לגיטימיות בתעשייה, ברפואה, בחקלאות, באקדמיה ובמחקר המדעי.
בשלב הראשון היה צורך לחשוף את אותן רשתות, לזהות את חבריהן, להבין מה תפקידו של כל אחד ברשת ומה מטרתה של הרשת כולה, באילו מדינות היא פועלת ואילו מוצרים, רכיבים, שירותים וציוד היא הצטוותה לרכוש. אלה היו מבצעים חובקי עולם, שהמוסד לא יכול היה לבצע אותם לבדו. הוא נזקק לשם כך לסיוע מכל שירות ביון שהיה מוכן להיות שותף למאמץ הזה. ואכן, שירותי ביטחון רבים התגייסו למשימה.
לדגן, לשליחי אגף תבל (האחראים על יחסי קישור עם ארגונים עמיתים) ולמומחי חטיבת הנשק הבלתי־קונבנציונלי (נב"ק) היה קל יחסית לשכנע את עמיתיהם בסי־איי־איי, באם־איי־6 הבריטי, בב־נ־ד הגרמני, בדי־ג'י־אס־אי הצרפתי ובסיסמי האיטלקי בסכנה שיש ברשתות הרכש ובצורך למצוא דרכים חוקיות, בכל אחת מהמדינות שלהם, למניעת משלוחי הציוד לאיראן. שיתוף הפעולה הזה הוביל למבצעים משותפים, שבהם נחשפו עשרות רשתות רכש איראניות. משלוחים שיועדו לאיראן עם ציוד רגיש וחיוני לתוכנית הגרעין שלה - מטנזניה שבאפריקה, מאיטליה, מספרד, מאוקראינה, מאזרבייג'ן, מטורקמניסטן, מטייוואן ומטורקיה - הוחרמו.
אך זה לא תמיד הלך בקלות. למשל, ב־2005 לא שעה ראש הביון הבלגי לאזהרה שהעביר אליו המוסד, כי רשת הולנדית קונה ציוד חשוד בארצו וכי עליו לעשות הכול כדי למנוע זאת. העסקה בוצעה והציוד נשלח מנמל אנטוורפן לטהרן. רק אז הבינו בממשלת בלגיה את גודל הכישלון והביאו לפיטוריו של ראש השירות.
כמה מהשותפים למבצעי הסיכול האלה, במיוחד ממדינות במרכז אירופה ובמזרחה, יצאו מגדרם והפגינו נכונות ראויה לציון לסייע למאמץ הבינלאומי. אין זה מקרה שדגן קיבל במרוצת תקופתו כמה תעודות הוקרה מאותן מדינות, ובכלל זה אזרחות כבוד מפולין.
איראן התחילה לחוש בתוצאות של הלחץ הבינלאומי ובטבעת מבצעי הסיכול שהתהדקה סביבה. אך למרות כל קשייה היא המשיכה במאמציה לקדם את תוכנית הגרעין שלה במסלול הצבאי.
היה ברור לדגן שיש להגביר את המאמצים הבינלאומיים. ולשם כך היה צורך בראיות של ממש. כמעט כל פיסת מידע שהושגה על ידי המוסד וארגונים עמיתים הועברה לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), לא לפני שהוסוותה וצונזרה בחלקה, כך שלא ייחשפו המקורות ושיטות האיסוף.

סבא"א נוסדה בשנות החמישים על פי החזון של נשיא ארצות הברית דאז, דווייט אייזנהאואר, שדיבר על "אטום בשירות השלום". זה היה ניסיון של ארצות הברית "לנקות" את מצפונה, לאחר שעשתה שימוש באטום להרג המוני בהטילה שתי פצצות על ערי יפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. סבא"א הוקמה כגוף של האו"ם, שתכליתו כפולה: לסייע לכל מי שמבקש להשתמש בטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום, ובמקביל לנסות ולפקח על מי שינסו להשתמש באותה טכנולוגיה לייצור נשק גרעיני. במסגרת זו מנסה סבא"א למנוע הפצה של ידע, טכנולוגיה, ציוד וחומרים גרעיניים למטרות צבאיות.
במסגרת תפיסה זו קיבלה ישראל מארצות הברית ב־1960 את כור המחקר הקטן (שני מגוואט) שהוקם בנחל שורק ליד יבנה. הודו ופקיסטן קיבלו כורי מחקר דומים מקנדה ומסין, וקוריאה הצפונית קיבלה כור מרוסיה. איראן קיבלה מארצות הברית בתקופת השאה כור מחקר דומה לזה של ישראל. לימים ניצלו כל המדינות האלה את הידע והטכנולוגיה שקיבלו מהמדינות המתקדמות כדי לקדם תוכנית גרעין צבאית.
על פי הצ'רטר (כתב היסוד) של סבא"א, היא רשאית לשלוח פקחים ולהתקין מצלמות ואמצעים אחרים לפיקוח ולניטור בכל מתקן גרעיני שהיא חושדת כי הוא משמש לצרכים שלא לשמם הוקם. כעשור לאחר הקמת סבא"א, וכחלק מהמאמץ הבינלאומי, נחתמה אמנה בינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני (Non Proliferation Treaty - NPT). ישראל לא חתמה על האמנה. גם הודו ופקיסטן ולימים קוריאה הצפונית אינן חתומות על האמנה, אך כולן חברות בסבא"א. וכך נוצרה אנומליה, ולפיה פקחי סבא"א יכולים לבקר במדינות שמוכנות לקבל את הביקורים האלה, אך אין להם סמכות לבקר ולפקח במדינות שאינן חתומות על ה־NPT ואינן מוכנות לאפשר פיקוח עליהן.
לסבא"א, שהמטה שלה יושב בווינה בירת אוסטריה, אין גם מנגנון מודיעין עצמאי, ועל כן היא נזקקת למידע שיגיע מסוכנויות הביון של המדינות החברות בה, או מכל מקור אחר שהוא. ברגע שמתקבל מידע על חשד להפצה אסורה של חומרים גרעיניים או לניסיון להגיע ליכולת צבאית, מוטלת עליה חובה לבדוק אותו. ביקורי הפקחים באתרי הגרעין, המצלמות המשדרות מהם את התמונות למטה סבא"א ומידע חשאי או מסווג של ארגוני ביון - כל אלה משמשים מסד לחיבור דו"חות של הארגון על תוכניות הגרעין של המדינות השונות בעולם.
החל משנת 2000 החלה סבא"א לחבר דו"חות רבעוניים על תוכנית הגרעין של איראן, וזאת בעקבות ריבוי הידיעות על כך שהיא פועלת בחשאי בניגוד להתחייבויותיה ל־NPT ולחברותה באמנה. לקראת כל כתיבת דו"ח כזה, שמוגש למועצת הנגידים של סבא"א - מעין "מועצת מנהלים" של הארגון - רבה ההמולה בסבא"א.
כמו בסצנה מתוך הסרט "האדם השלישי" של אורסון ולס, הגיעו למטה הארגון ולסביבותיו קציני ביון של מדינות רבות, ובהם גם נציגי המוסד, בניסיון לגלות מה נכתב בדו"ח. "אנחנו יודעים שסבא"א נקובה ככברה וכל מי שיכול שותל אצלנו מרגלים, מאזין לשיחות ומנסה לגייס משתפי פעולה מקרבנו," אמר פקיד בכיר בארגון. "כגוף בינלאומי אין לנו מה לעשות, מלבד להשלים עם המציאות."
בצד המאמצים לאסוף מידע על המשלחת האיראנית, שחבריה הם מדענים בכירים ושותפי סוד בתוכנית הגרעין של ארצם שמגיעה לדיוני סבא"א, ולגייס מתוכה סוכנים, התמקדו המאמצים של קציני האיסוף של המוסד והסי־איי־איי גם בד"ר מוחמד אל בראדעי, הדיפלומט המצרי הוותיק שהיה המנהל הכללי של סבא"א במשך שתים־עשרה שנים, מ־1997 עד 2009.
אל בראדעי, שזכה בשם סבא"א בפרס נובל לשלום ב־2005, על המאמצים למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני, הוא אדם עקשן וגאוותן. שתי תכונות אלה התחזקו אצלו לאחר שהוא וסבא"א הטילו ספק בפומבי בטענת ארצות הברית שעיראק בראשותו של סדאם חוסיין מפתחת נשק גרעיני. אל בראדעי צדק, והדבר רק חיזק את מעמדו.
על רקע זה הוא התעקש לטעון שלא נמצאו ראיות שיצדיקו את הטענות שאיראן מפתחת, בצד תוכנית הגרעין האזרחית, גם תוכנית צבאית. גם כאשר הפקחים שביקרו באתרי הגרעין של איראן סברו אחרת, דאגו אל בראדעי ועוזריו למתן את הדו"ח הסופי והרבעוני שהוגש למועצת הנגידים. משום כך היתה לשון הדו"חות עמומה לרוב, והיא היתה בבחינת ג'יבריש דיפלומטי, שאמר דבר והיפוכו.
כל ההתנהלות הזאת הפכה את אל בראדעי למטרה עבור המודיעין הישראלי והאמריקני, שחשדו בו שהוא משבש בכוונה תחילה את הראיות שנמצאו נגד איראן. משאל בראדעי לא הבין את הרמזים, בעיקר מכיוון וושינגטון, שקראו לו להתפטר מתפקידו, או שהתעלם מהם, התקיימו דיונים כיצד לגרום לו לעשות זאת. המודיעין הישראלי חיבר עליו תיק ובו חומר רב על יחסיו המיוחדים עם איראן. המידע כלל גם עצות שהעניק אל בראדעי למנהלי המשא ומתן מטעמם של האיראנים. את התיק העביר המוסד לידי המודיעין המצרי ולידי הנשיא חוסני מובארק, בתקווה שמצרים - החוששת לא פחות מישראל מהימצאותו של נשק גרעיני בידי איראן - תקרא אותו לסדר. אך זה לא קרה. לפיכך שקלו במודיעין הישראלי צעדים נוספים שירסנו את מזכ"ל סבא"א. אחת ההצעות שנדונו היתה להפיץ נגדו טענות כי הוא סוכן איראני המקבל כסף מאיראן, לחדור לחשבונות הבנק שלו ולהפקיד בהם סכומי כסף גדולים. כך, אל בראדעי יידרש לספק הסברים שלא יוכל לתת. ניתן יהיה לטעון נגדו שהכסף בחשבונותיו הוא בעצם שלמונים שקיבל מאיראן, כתגמול על הרכות שהוא מפגין כלפיה. אך בסופו של דבר הרעיון לא יצא אל הפועל והתוכנית בוטלה.
בשלב מסוים גם אל בראדעי לא יכול היה להתעלם עוד מהראיות ומהמידע שהצטברו על תוכנית הגרעין של איראן. מידע שאספו אמ"ן והמוסד, ולפיו בנתה איראן, מבלי לדווח לסבא"א, אתר להעשרת אורניום בנתנז וכור להפקת פלוטוניום באראק, הועבר לידי ארגון האופוזיציה האיראני "מוג'אהדין חלק" (צבא העם). נציגי הארגון כינסו מסיבת עיתונאים ופרסמו את המידע, כאילו אנשיהם הם שאספו אותו. זה היה מבצע קלאסי של "הלבנת המידע". קהילת המודיעין של ישראל לא רצתה לפרסם את המידע בעצמה מחשש שתסכן מקורות שלה באיראן, לכן העדיפה "להלבינו" באמצעות גוף אחר. אך התוצאה הושגה בכל מקרה. בעקבות הגילוי נאלץ אל בראדעי להורות לאגף הפיקוח שלו לבדוק את החשדות, והללו התגלו כנכונים.
מבצע איסוף אחר של המוסד חשף מידע "מפליל" עוד יותר. על פי המידע, מדעני גרעין בכירים של איראן עשו בחשאי חישובים וניהלו הדמיות מחשב, כדי לבדוק מהו הגובה הרצוי להטיל ממנו את פצצת הגרעין. בהדמיות אלה הם גם בדקו כיצד ניתן להרכיב את הפצצה כראש חץ על טיל, ומהן הפעולות הדרושות כדי ליצור את תגובת השרשרת ההכרחית לפיצוץ הגרעיני. פעולות אלה ואחרות מבוצעות במסגרת מה שמכונה "קבוצת הנשק". זהו השלב הסופי בתהליך הייצור של נשק גרעיני, ובו מרכיבים את הפצצה ומשלבים בה את כל המערכות והרכיבים, כולל החומר הבקיע, חומרי הנפץ, "הדק הפיצוץ" ופלחי המתכות, ויוצרים מהם את הפצצה או את ראש החץ הגרעיני.
כל המידע הזה, כולל תרשימים מדויקים, היה אצור במחשב נישא של מדען גרעין איראני בכיר. המחשב, על התוכנות שבו, הגיע לידי המוסד, שמצִדו בדק את מהימנות הנתונים בעזרת מומחים של הוועדה לאנרגיה אטומית והיחידה הטכנולוגית של אמ"ן. אחר כך הוא הועבר לבדיקות נוספות אצל הסי־איי־איי, שנעזר לשם כך במדעני גרעין במעבדות הלאומיות בליברמור שליד סן פרנסיסקו. בסופו של התהליך הועבר לידי סבא"א תקליטור ובו המידע שהיה על המחשב הנישא. התקליטור זכה לכינוי "מרכבות האש", משום שמוזיקת הרקע שהעלו המדענים האיראנים שהשתתפו בעיבוד הנתונים היה שיר הנושא מהסרט "מרכבות האש".
אפילו אל בראדעי לא יכול היה עוד להתעלם מהמידע או לטעון שאינו "מוצק". הוא ועוזריו נאלצו להגיע בסוף 2004 להחלטה שאכן יש בסיס לחשדות שאיראן מפֵרה את התחייבויותיה הבינלאומיות ל־NPT ולסבא"א. מועצת הנגידים של סבא"א הכריזה בדצמבר 2004 כי איראן היא מדינה "סוררת". בעקבות זאת הועבר הטיפול ב"תיק הגרעין" של איראן למועצת הביטחון של האו"ם, וזו הטילה עליה מנה ראשונה של עיצומים.
מועצת הביטחון הוסיפה להטיל על איראן עיצומים. הם כוונו נגד קציני צבא ואישים איראנים, כמו גם נגד חברות ותאגידים שקשורים בתוכניות הגרעין והטילים. על חברות האו"ם נאסר לקיים קשרים מסחריים עם אותם אישים וחברות ששמם הופיע ברשימות, ונאסר עליהם לנסוע ברחבי העולם. ואולם, כל העיצומים האלה היו רכים ומתונים מכדי שיובילו את הנהגת איראן לחשוב שוב על העניין. כדי לאלץ את הנהגת איראן לשנות את התנהגותה, היה צורך בעיצומים תקיפים יותר. אך כל ניסיון להגיע להסכמה בינלאומית רחבה נתקל במחסום בלתי־עביר של רוסיה וסין.
בשל השיתוק הבינלאומי וחוסר היכולת להטיל על איראן עיצומים שיפגעו בענף האנרגיה שלה, הבינו דגן ובכירים אחרים במוסד שנדרשים צעדים דרסטיים יותר. וכך, בצד המאמצים לסכל את הרכש החיוני לתוכנית הגרעין של איראן, ננקטו פעולות שתכליתן לחבל בציוד, בחומרים ובמתקנים באיראן. החל ב־2003, הסי־איי־איי והמוסד החליפו רעיונות והגו תוכניות כיצד לפגוע באותם אתרים הקשורים לתוכנית הגרעין. רעיון אחד היה לפוצץ את קווי המתח הגבוה המספקים את החשמל לאתרי הגרעין, ובמיוחד למתקן ההעשרה בנתנז. אבל לאחר עיון מעמיק בתוכנית הגיעו שני ארגוני הביון למסקנה שהיא לא ניתנת לביצוע, שכן לשם חבלה יעילה נדרשו כמויות גדולות מאוד של חומר נפץ שהיה צריך להיות מוחדר לאיראן.
רעיון אחר שהועלה בסי־איי־איי היה להשתמש בשירותיו של פיזיקאי רוסי שערק לארצות הברית. המדען גויס למשימה והונחה להגיע לווינה, להיפגש עם נציגי המשלחת הדיפלומטית של איראן לסבא"א ולהציע להם מהידע שלו. הסי־איי־איי סיפק למדען הרוסי תרשימים המורים כיצד לתכנן, לעצב ולייצר ראש חץ גרעיני, ואת אלה הוא היה אמור להציע לאיראן. מפעיליו של המדען הרוסי בסי־איי־איי, שנעזרו במומחי גרעין של מעבדות ליברמור, דאגו כמובן שהתרשימים לא יהיו מדויקים. המדען הרוסי לא אמור היה לדעת כי הוא בעצם "סוכן משוטה". על פי התוכנית אמורים היו האיראנים לקבל מידע לא מדויק, דבר שהיו אולי מגלים רק בחלוף שנים אחדות. כוונת המבצע היתה להסיט את האיראנים מהדרך הנכונה לפיתוח ראש חץ גרעיני ולגרום להם לבזבז זמן רב ומשאבים כספיים. התוכנית התנהלה למישרין. המדען הגיע עם החומר לווינה, אך שם, לאחר שהחל לעיין בתרשימים, גילה את הטעויות. גאוותו המקצועית לא אפשרה לו להעביר את המידע השגוי לאיראן. יתר על כן, הוא אף טרח ליידע את בני שיחו האיראנים בטעויות שנמצאו. וכך הסתיימה תוכנית למבצע מבריק ומקורי בפיאסקו אדיר. לא רק שאיראן לא נפלה למלכודת, אלא שהיא אף היתה מודעת עתה למזימות של יריביה להחדיר לתוכנית הגרעין שלה תוכניות פגומות ולמכור לה ציוד פגום.
למרות הערנות האיראנית הצליחו מעת לעת שירותי הביון של ישראל, של ארצות הברית ושל בריטניה למכור לאיראן ציוד פגום. הן הקימו חברות "חזית" במדינות שונות בעולם, שבהן פעלו רשתות הרכש האיראניות. בשלבים הראשונים, כדי לרכוש את אמונם של האיראנים, סיפקו להם אותן חברות ציוד וטכנולוגיה אמיתיים. אך בשלב מאוחר יותר, לאחר שנבנה האמון, הם "שתלו" בציוד רכיבים פגומים מבלי שהרוכשים גילו זאת, ולכשיגלו זה יהיה מאוחר מדי.
תוך שנים אחדות, משנת 2005 ואילך, החלו מבצעי "הרעלה" והונאה אלה לשאת פרי. מומחי הגרעין האיראנים גילו שוב ושוב כי הם מתקשים לקדם את תוכנית הגרעין בשל הציוד והתוכניות הפגומות שרכשו.
לשיאם הגיעו מבצעי חבלה אלה בתוכנית מזהירה שנהגתה על ידי המוסד ואמ"ן, והסי־איי־איי הוכנס לסודה ושיתף עמה פעולה. זה היה המבצע שהוביל ליצירת התוכנה שזכתה לכינוי "סטוקסנט". מומחי מחשבים מישראל ומארצות הברית גויסו על ידי אמ"ן, המוסד והסי־איי־איי, כדי לפתח "תולעת" שהוחדרה למחשבים המפעילים את לוחות הבקרה שמפקחים על תקינות פעולתן של הסרכזות מעשירות האורניום בנתנז.
לשם פיתוח התוכנה נדרשה עבודת מחקר מקיפה בשיטת "הינדוס לאחור", כדי להבין את זיקות הגומלין בין המחשבים, לוחות הבקרה והסרכזות. לצורך המבצע נדרש שיתוף פעולה של תאגיד הענק הגרמני "סימנס", שמכר לאיראנים את לוחות הבקרה. המוסד והסי־איי־איי שיתפו את הב־נ־ד, ויחד השיגו את הסכמת החברה הגרמנית לשתף פעולה. התאגיד הגרמני נענה לפנייה, גם משום שהיה נתון באותה עת לביקורת ציבורית נוקבת בשל עסקיו עם איראן.
לוחות הבקרה והפיקוד של "סימנס" עברו בחינה מדוקדקת במעבדות של ממשלת ארצות הברית במדינת איידהו. במקביל נעשו בדיקות משלימות על תפקודן של הסרכזות בנתנז. הבדיקות והניסויים נערכו במעבדות גרעין בטנסי שבארצות הברית ובמתחם הכור הגרעיני בדימונה. האמריקנים השתמשו בסרכזות דומות לאלו של האיראנים, שאותן קיבלו מלוב לאחר שזו התפרקה ב־2004 מתוכנית הגרעין שלה. בישראל נעזרו בסרכזות הישנות, מלפני כמעט ארבעים שנים, שנבנו על פי התרשימים והתוכניות שהשיגו ארנון מילצ'ן והלק"ם בגרמניה. סרכזות אלה היו זהות לאלה שאיראן התקינה והפעילה בנתנז להעשרת אורניום. ככלות הכול, הסרכזות נבנו על פי תוכניות דומות, שהושגו מאותו מקור - הקונסורציום האירופי "יורנקו".
בגמר סדרת הבדיקות והניסויים, כשהתברר שה"תולעת" יכולה להרוס ולשבש את פעולת הלהבים של הסרכזות, הוחלט לצאת לדרך. במהלך 2009, סוכנים של המוסד צוידו בתוכנה הקטלנית והצליחו להחדיר אותה למערכת המחשבים המפעילה את לוחות הבקרה. ה"תולעת" שהתה כמעט שנה שלמה במערכות המחשבים של נתנז ושל אתרים איראניים אחרים.
במשך כל אותה התקופה שיבשה ה"תולעת" את פעולת לוחות הבקרה, והסרכזות הסתובבו בקצב שונה מהנדרש. אט־אט פגעו להבי הסרכזות אלה באלה ונפגעה יכולתם להסתובב בתיאום. התוצאה היתה הוצאתן של סרכזות מכלל שימוש, תוך שתוכנת התולעת "משקרת" ללוחות הפיקוד ומנחה אותם לדווח שכל הסרכזות פועלות כסדרן.
רק בחלוף כשנה הבחינו מפעילי הסרכזות שמשהו אינו כשורה. מבוכתם היתה עצומה. הם לא ידעו מה הסיבה לתקלות. הם סברו בתחילה כי זו תוצאה של רשלנות מצד אנשי המחשבים וההנדסה, ואחדים מהם אף פוטרו. האיראנים אף הפסיקו מיוזמתם את פעולת הסרכזות שלא נפגעו. נדרשו עוד חודשים ארוכים עד שמומחי אבטחת המחשבים של איראן גילו שהמחשבים נפגעו מתוכנת וירוס שהוחדרה אליהם. אך היה כבר מאוחר מדי. אלפי סרכזות יצאו מכלל פעולה, ויכולת העשרת האורניום של איראן ספגה פגיעה קשה.
המודיעין האיראני ומומחיו ללוחמת סייבר הוכו בהלם. יותר מכל דבר אחר, היה זה ה"סטוקסנט" שהחדיר גם לתודעה שלהם את העובדה שהם מצויים תחת מתקפה במלחמת צללים חשאית, שבה יכולתם להגיב היא מוגבלת ביותר.
ואם בכך לא היה די, האיראנים הוכו מכה נוספת, שהיתה קטלנית עוד יותר. בין 2007 ל־2011 חוסלו חמישה מדענים איראנים בכירים. אחד מת לאחר שנשם גזים רעילים מתנור חימום בביתו. ארבעת האחרים נהרגו על ידי פצצות. במקרה אחד הוטמנה פצצה באופנוע שהוחנה ליד ביתו של המדען ופוצץ בשלט רחוק. בשלושת המקרים האחרים הצמידו אופנוענים מטעני חבלה עם מגנטים למכוניותיהם של המדענים. השימוש באופנוענים היה כבר, על פי תקדימי העבר ופרסומים בחוץ לארץ, סימן היכר ודפוס פעולה של לוחמי כידון, יחידת העילית של המוסד. המגנטים היו בבחינת חידוש. מדובר במגנט רב־עוצמה שמחזיק את מטען הנפץ הקטן, וגורם לו שיתפוצץ כך שגלי ההדף יתנפצו כלפי פנים המכונית. וזאת, כדי לגרום למותם של היושבים בה, תוך צמצום הנזק שעלול להיגרם לסביבה.
היה גם ניסיון חיסול שישי, שנעשה בשיטה דומה לזו של פצצת המגנט, אך באורח נס, היעד לחיסול ניצל. היעד היה פרדיון עבאסי־דווני, מדען גרעין בכיר שהיה קשור לקבוצת הנשק. עבאסי־דווני, איש משמרות המהפכה שעבר אימונים צבאיים, פיתח בעזרתם כנראה חושים מהירים. משהבחין באופנוענים שנצמדו למכוניתו, קיבל בשבריר של שנייה החלטה לפתוח את הדלת ולזנק החוצה. גל ההדף התנפץ כלפי פנים המכונית, וגרם לו לפציעה קלה בלבד. המשטר האיראני, בצעד הפגנתי מתריס, ולאחר שהאשימו את "הציונים ואמריקה" באחריות להתקפות על מדעני הגרעין, מינו את עבאסי־דווני לראש ארגון האנרגיה האטומית של איראן.
המכנה המשותף לכל שש ההתקפות על מדעני הגרעין, שבהן חוסלו חמישה ונפצע אחד, הוא שכל היעדים היו אנשי מפתח שעבדו בקבוצת הנשק. כולם היו גם מרצים או חוקרים במחלקות לפיזיקה גרעינית או להנדסה גרעינית של אוניברסיטאות עילית באיראן. כל פעולות ההתנקשות התרחשו בשעת בוקר, כאשר המדענים היו בדרכם לעבודה. בארבעה מבין ששת המקרים רכבו המתנקשים על אופנועים. הם הפגינו קור רוח בלתי־רגיל. אין ספק, כי כל הפעולות היו עבודה של מקצוענים, שהיה ברשותם מידע מדויק לגבי כתובתם ושגרת יומם של היעדים לחיסול.
בעיצומם של מבצעי ההתנקשות אירעה תקרית נוספת, חשובה אך נבדלת במהותה. בדצמבר 2011 החריד פיצוץ אדיר בסיס טילים. עוצמת הפיצוץ היתה כה גדולה, עד שגלי ההדף הגיעו עד לטהרן, המרוחקת מהבסיס כארבעים קילומטרים, וניפצו בה זגוגיות. כמה עשרות בני אדם, רובם קצינים וחיילים של משמרות המהפכה, נהרגו בפיצוץ.
עם ההרוגים נמנה גם גנרל במשמרות המהפכה, שהיה אחראי על פיתוח הטילים ארוכי הטווח של איראן, שיכולים לפגוע לא רק בישראל אלא גם ביעדים באירופה. שר ישראלי אף טען כי הפיצוץ אירע בעת ניסוי שביצעו האיראנים לטיל בליסטי בין־יבשתי, שטווחו אלפי קילומטרים, ונועד להגיע עד לארצות הברית. הגנרל שנהרג היה, בין השאר, אחראי לקשר הטילים של איראן עם סוריה וחיזבאללה, והוא זה שהחליט אילו טילים יסופקו להם, כמה ומתי.
כמו בסדרת ההתנקשויות, גם על הפיצוץ אף גורם לא נטל אחריות. אך כמעט כל פרשן ומומחה בינלאומי העוקב אחרי מלחמת הצללים שמנהלות קהילות המודיעין של המערב וישראל עם איראן, הגיע למסקנה שהמוסד עומד מאחורי כל המבצעים האלה; מה עוד שארצות הברית הכחישה בתקיפות את מעורבותה בפעולות חיסול, ואילו האם־איי־6 הבריטי חדל מלבצע התנקשויות מאז הסתיים הסכסוך בצפון אירלנד.
לא מעט מומחים בעולם העריכו שמבצעי החיסול ופעולות החבלה בוצעו על ידי אנשי ה"מוג'אהדין ח'לק", שגויסו על ידי המוסד. אפשרות נוספת שהועלתה היא שהמבצעים באו משורות ארגון "ג'ונדאללה" (צבא האל), קבוצה שאנשיה הם ממוצא בלוצ'י וביצעו פעולות טרור נגד יעדים של המשטר האיראני, בעיקר במחוזות הגובלים עם פקיסטן.
נכון הדבר, שבתוכנית האסטרטגית של חמשת עמודי התווך של דגן נזכרה האפשרות להיעזר בקבוצות המיעוט האתני של איראן, ואכן, היו סימנים שבמקרים מסוימים הופעלו חברי שתי הקבוצות לשם השגת מידע על איראן. וכאמור היה גם השימוש ב"מוג'האדין ח'לק" לשם הלבנת מידע על תוכנית הגרעין האיראנית. אך מומחים זרים אחרים הטילו ספק בכך שלפעולות כה רגישות, נועזות ומסוכנות, כמו חיסול מדענים בכירים ב"לוע הארי", לב־לבה של בירת איראן, יהיה המוסד תלוי בשכירי חרב. ספק רב אם ניתן היה לבטוח בזרים שיגויסו למשימות כאלה ולחשוף בפניהם את השיטות הסודיות ביותר. ולכן הם העריכו כי היו אלה מבצעים "כחול־לבן" - הכינוי שמוענק למבצע שכל־כולו מבוצע בידי ישראלים.
אם אכן כך היו פני הדברים, הרי שהמוסד הוכיח כאן יותר מכל ארגון ביון מערבי אחר את נכונותו לנקוט את הצעדים הדרמטיים, הדרסטיים והנועזים ביותר, תוך כדי סיכון עצום של מיטב לוחמיו. ואלה, מצדם, הפגינו בפעולות אלה את נכונותם להסתכן עד כדי הקרבת חייהם. שהרי ברור שלוּ היו נתפסים, הם היו נתלים, על פי מסורת ההוצאות להורג באיראן, על מנופי ענק בכיכרות המרכזיות שלה.
עם זאת, לא תמיד התוכניות הצליחו. אפשר להעריך כי בישראל רצו מאוד לחסל את מוחסיין פחריזאדה, מדען גרעין בכיר, איש משמרות המהפכה, שהיה אחראי עד שנת 2003 על קבוצת הנשק - אך הרעיון לא הבשיל לכדי יכולת מבצעית. פחריזאדה התגלה כיעד בלתי־ניתן להשגה. הוא הפגין זהירות יוצאת דופן, ירד למחתרת, ואפילו תמונתו לא התפרסמה מעולם.
לבכירי המודיעין הישראלי לא היו כל אשליות באשר לתועלת שבחיסולם של מדעני מפתח ושל קציני הצבא הקשורים לתוכנית הטילים והגרעין. היה ברור שלמדענים ולקצינים אלה יימצאו, במוקדם או במאוחר, מחליפים ראויים. אבל עד אז, מותם יפער חלל עמוק וישבש את קצב התקדמותן של תוכניות אלה. יידרש זמן עד שיימצא מחליף ראוי לאותם אנשי מקצוע מיומנים ובעלי ניסיון שמצאו את מותם בנסיבות מסתוריות. הדברים נכונים במיוחד לגבי אותם מומחים בודדים, שרכשו את הכישורים הדרושים לעבודה ב"קבוצת הנשק". ניסיונם לא יסולא בפז. ולמרות המאגרים הגדולים יחסית, בתעשייה ובאקדמיה, שמהם שואבת איראן את מומחי הגרעין שלה, קשה לגייס בזמן קצר ממלאי מקום ראויים ולהכשירם לעבודה. ובכל מקרה, במאבק לשיבוש ההתקדמות הגרעינית של איראן, כל הפרעה ועיכוב מתקבלים ברצון בישראל ובמערב.
להתנקשויות היתה גם מטרה פסיכולוגית חשובה. הן נועדו לשלוח מסר ברור וחד לאיראנים ולמדענים של מדינות אחרות, שעבדו עבור מיזם הגרעין האיראני: העבודה בתוכנית הגרעין האיראנית והקשר אליה הם מסוכנים ועלולים לעלות למעורבים בהם בחייהם. בהנחה שהמוסד ביצע את המעשים, המסר שהוא ביקש לומר למדענים היה, למעשה: הישארו במעבדות ובאולמות ההרצאות שלכם; המשיכו את המחקר והעבודה האקדמיים שלכם, פרסמו מאמרים; תיהנו מהחיים באוניברסיטאות, אך אל תסייעו לאיראן לפתח נשק גרעיני, אחרת הקריירה שלכם תהיה קצרת ימים ועלולה להסתיים עם כדור בראש או פצצה במכונית.
ואכן, המודיעין הישראלי שם לב לכך שמסע החיסולים נשא פירות של מה שהוא כינה "עריקות לבנות". מדענים איראנים חששו לחייהם, ורבים מהם שקלו לעזוב את תוכנית הגרעין וכמה אף עשו זאת. הם לא עזבו את איראן ולא ערקו לצד השני, אבל הם עשו מאמצים לנתק עצמם מתוכנית הגרעין. נרשמו גם סימנים לכך שמדענים חדשים לא מיהרו להצטרף לתוכנית, למרות הפיתויים שהציע להם המשטר. מדענים זרים מרוסיה ומהרפובליקות לשעבר של ברית המועצות, כמו גם סינים ופקיסטנים, שבעבר ששו לעבוד באיראן, דחו את הפניות, על רקע ההתנקשויות, אף על פי שהוצעו להם חוזים שמנים ומפתים.

מאיר דגן ומנהיגים ישראלים לא הסתירו את שמחתם על המבצעים האלה ובמיוחד על הביצוע ה"נקי". בזירות הפעולה לא נמצאו שום ראיות מחשידות, ולו הקלושות ביותר. לא נתגלו שום טביעות אצבע, לא ממצאים מחשידים ואפילו האופנועים לא אותרו. לאיראן אין קצה חוט לזהות המבצעים, וכל מה שאנשי המודיעין שלה יכולים לעשות הוא להעריך ולנחש מי עומד מאחורי המבצעים שנעשו בלב בירתה לאור יום.
אם היו מחברים את כל מבצעי ההתנקשות המיוחסים למוסד בשמונה שנות כהונתו של דגן, הרי התוצאה היתה שלוחמי המוסד ביצעו באותה תקופה חיסולים ממוקדים במדינות יעד רבות יותר מאי פעם. זה קרה, על פי המיוחס, בלבנון, בסוריה, באיראן ובאיחוד האמירויות הערביות. בארבעים השנים שקדמו לדגן, לעומת זאת, פעולות החיסול שיוחסו למוסד בוצעו בארצות בסיס - בעיקר על אדמת אירופה, זירה מסוכנת הרבה פחות. מבצעי החיסול, המעטים יחסית, באותה תקופה במדינות יעד נעשו בעיקר על ידי יחידות צבאיות.
החיסולים באיראן לא היו מטרה בפני עצמה. הם היו חלק מאסטרטגיה כוללת, אחד הכלים במאבק המתמשך נגד איראן.
דגן מאמין גדול בעוצמה של הלחץ הבינלאומי, בעיקר הסנקציות. משום כך גם דאג לטעת בקרב אנשי חטיבת המחקר שבאגף המודיעין של המוסד, את הרצון שלא להתבטל בפני הערכות של חטיבת המחקר של אמ"ן. לא אחת הוא הסביר לאנשי המחקר, במהלך דיונים לגיבוש הערכת המודיעין לגבי איראן, את החשיבות שהוא רואה בתהליכים הכלכליים להבנת התפתחויות פוליטיות וצבאיות בעולם המודרני. הוא סיפר שלמד ביסודיות את המניעים שהובילו נשיאים אמריקנים לגבש מדיניות חוץ זו או אחרת. מסקנתו היתה שארצות הברית יצאה למלחמה בעיראק פעמיים - ב־1991 וב־2003 - בשל אינטרסים של נפט.
מכאן גם מסקנתו של דגן, שארצות הברית לא תוכל להרשות לעצמה שלאיראן יהיה נשק גרעיני. לא רק משום החשש שמשטר שיעי, שיש בו יסודות משיחיים ותומכיו מאמינים במלחמת יום הדין, עלול שלא לפעול על פי הרציונל המערבי ולהשתמש בנשק הגרעיני שלו, אלא בעיקר משום שאיראן מגורענת תהפוך למעצמה החזקה ביותר בקרב מפיקות הגז והנפט במזרח התיכון ובמרכז אסיה.
לפי הניתוח של הרמס"ד, איראן מגורענת תרחיב את השפעתה לכל הכיוונים - מזרח, דרום, מערב וצפון. היא תכפיף לאזור ההשפעה שלה את שאר מפיקות הנפט והגז הגדולות, כולל ערב הסעודית, עיראק, כווית, איחוד האמירויות הערביות, אך גם מדינות מרכז אסיה, כמו אזרבייג'ן וטורקמניסטן.
לפי תרחיש זה תוכל איראן לשלוט בשישים אחוזים משוק האנרגיה בעולם. לפי דגן, ארצות הברית אינה יכולה להרשות לעצמה שזה יקרה. ומשום כך, ארצות הברית היא זו שעשויה להנחית מהלומה צבאית על איראן, אם כל האמצעים האחרים למנוע ממנה להפיק נשק גרעיני לא יעלו יפה. מה עוד שהיכולות הצבאיות של איראן גדולות לאין שיעור מאלה של ישראל. ועל כן, דגן מעדיף ואפילו צופה מצב שבו ישראל לא תעמוד לבדה במערכה ולא תצטרך לשאת לבדה במשימה הצבאית.
דגן לא הכחיש מעולם שאיראן עם נשק גרעיני מהווה איום קיומי על ישראל. אך במוסד בהנהגתו, הגיעו למסקנה שישראל לא צריכה להיות בחזית המאבק הבינלאומי נגד איראן. בכך הוא המשיך את המדיניות של אריאל שרון. לא היתה לו כל בעיה לבצע את הקו הזה גם בתקופת אהוד אולמרט. הקשיים של דגן החלו לעלות על פני השטח ב־2009, כשבנימין נתניהו התמנה לראש ממשלה ואהוד ברק כיהן תחתיו כשר הביטחון. אז החלו להתגלע חילוקי דעות בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון. דגן לא שולל את האפשרות, אף שהיא אינה רצויה, שישראל תיאלץ לצאת בסופו של דבר למתקפה נגד איראן, אך כאיש צבא, שראה במו עיניו את מוראות המלחמה, וגופו המצולק מעיד על כך, הוא סבור כי מתקפה צבאית היא המוצא האחרון, או כלשונו: "רק כשהחרב מונחת על הצוואר."
מרבית האלופים במטה הכללי של צה"ל וראשי השירותים האחרים, כולל ראשי אמ"ן, מסכימים עם הניתוח של דגן כי יש להעניק למסע הבינלאומי נגד איראן די זמן כדי להשיג תוצאות או למצות את עצמו. הסיכויים שהלחץ הבינלאומי ישיג את מטרתו גברו ב־2012, בעקבות הסכמת האיחוד האירופי להפסיק לרכוש נפט מאיראן. במילים אחרות, התחושה היא שהעיצומים הכלכליים עשויים, בכל זאת, לשתק ולפגוע במשק האיראני ואולי לגרום למנהיגיה של איראן לשנות את דעתם.
אף שבשנים הקודמות היו הערכות המודיעין של המוסד ואמ"ן שונות מאלה של הסי־איי־איי, הרי שמ־2010 ההבדלים ביניהן הלכו והצטמצמו. קהילות המודיעין של שתי בעלות הברית הגיעו להבנה מוסכמת, כי איראן אולי תוכל לבנות את פצצת הגרעין הראשונה שלה ב־2013. אך זו תהיה פצצה גדולה, מגושמת, שלא ניתן יהיה לשגרה כראש חץ מטיל. ליכולת למזער את הפצצה ולהרכיב אותה כראש חץ גרעיני על טיל שיאהב, שיוכל לפגוע בישראל, תוכל איראן להגיע רק בסוף 2014 או 2015.
במילים אחרות, דגן והמודיעין הישראלי בעצם מבהירים לדרג המדיני, כי יש עדיין חלון הזדמנויות ליישב את המשבר הגרעיני עם איראן, ללא צורך לצאת למתקפה צבאית.
נתניהו וברק, לעומת זאת, סבורים כי הניתוח המודיעיני הזה אינו מדויק. בנאומים פומביים, בראיונות לתקשורת ובשיחות רקע עם עיתונאים הם ממשיכים להלום בתופי המלחמה. הם מדברים ופועלים כאילו אין כל ספק באשר ליכולתה הצבאית של ישראל לפגוע פגיעה קשה בתוכנית הגרעין של איראן. אך למעשה, המסר העיקרי שלהם מכוון יותר, כלוחמה פסיכולוגית, כלפי ארצות הברית. עיקרו הוא, שאם אתם האמריקנים לא תפעלו, אנו בישראל נעשה זאת.
האם זהו איום אמיתי ורציני, או שמא הם מבלפים? קשה לדעת. ההיגיון הצרוף מכתיב את ההערכה שראש הממשלה ושר הביטחון יודעים את האמת, את מגבלות הכוח הצבאי של ישראל ואת יכולתה המוגבלת לפגוע באתרי הגרעין האיראניים וביכולותיה הצבאיות. אך להערכה זו מתגנב גם הספק, שמא נתניהו וברק, מתוך תחושת בטן ומתוך נכונות ליטול סיכונים גדולים, יורו לחיל האוויר לצאת למתקפה. בדבר אחד אין ספק - גם נתניהו וגם ברק מעדיפים מתקפה צבאית אמריקנית.

המחלוקת בצמרת הישראלית, והבדלי הגישות בין הדרג המדיני והביטחוני, הם בעצם ובאופן מפתיע תמונת מראה של מה שמתחולל גם בצמרת האיראנית. על פי הערכות אמ"ן והמוסד, מתנהל גם באיראן ויכוח נוקב באשר לתועלת שבחתירה להשיג נשק גרעיני.
מנהיגי איראן רוצים להשיג נשק גרעיני, כאמצעי שיבטיח את קיומו ואת שרידותו של המשטר. הם מסתכלים על קוריאה הצפונית ורואים, כי בזכות הנשק הגרעיני שהיא פיתחה, הצליח המשטר בפיונגיאנג להקים סביבו מרחב של חסינות. המעצמות הגדולות, כולל שכנותיה, סין ורוסיה, אינן מעזות לתקוף אותה, ומתייחסות להנהגתה, שעברה בירושה שלושה דורות, ברכות, במתק שפתיים ובכפפות של משי. אותם מנהיגים של איראן, ובראשם המנהיג העליון, עלי חמינאי, סבורים גם כי לוּ היה שליט לוב מועמר קדאפי ממשיך בתוכנית הגרעין שלו ולא מתפרק ממנה, אין ספק שהוא היה ממשיך לשלוט.
אך לפי הערכות המוסד וניתוחי אמ"ן יש בהנהגת איראן גם קולות אחרים. הם כוללים שרים, חברי פרלמנט (מג'לס), קצינים בכירים בצבא ובמשמרות המהפכה וכוהני דת חשובים, שסבורים כי אם ארצות הברית או ישראל יתקפו, זה יכול להביא על איראן ועל המשטר אסון גדול.
החוקרים בחטיבות המחקר של המוסד ואמ"ן גם יודעים שכוהני דת חשובים, כולל המנהיג העליון, שבו והצהירו ואף פרסמו פסקי הלכה כי נשק גרעיני מנוגד לאסלאם. מובן שאף לא חוקר או מומחה אחד לאיראן משלה עצמו שלא ייתכן כי אלה אמירות שקר, או שבעתיד יוצאו פסקי הלכה חדשים המבטלים את הקודמים או המסבירים כי נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות ייצור נשק גרעיני ואחזקתו.
על פי אותו ניתוח של המודיעין הישראלי, מנהיגי איראן גם יודעים שדווקא חתירתם להשיג נשק גרעיני עלולה ליצור אפקט של בומרנג. היא תביא עליהם מהלומה צבאית, שתמוטט את המשטר. כלומר, באופן אירוני, אפשר שדווקא הרצון להשיג נשק גרעיני, שתכליתו לשמר את המשטר, תביא לנפילתו.
בכל מקרה יש תמימות דעים בין המודיעין הישראלי לזה האמריקני, שבאיראן טרם ניתנה ההחלטה להרכיב פצצת גרעין. להשיג את כל הידע, החומרים והטכנולוגיה הדרושים לשם כך - בהחלט. אך החלטה להרכיב את הפצצה עדיין לא התקבלה.
דגן סבור שמנהיגי איראן, אם נשפוט אותם לפי התנהגותם בעבר, נוהגים בהיגיון. ועל כן הם גם ישקלו בזהירות ובכובד ראש את היתרונות והחסרונות, הסיכונים והסכנות, הכרוכים בהחלטה להרכיב נשק גרעיני. אך גם דגן וגם החוקרים במוסד ובאמ"ן אינם יכולים להעריך מה תהיה ההחלטה.
כך או כך, במוסד ובאמ"ן, כמו גם בסי־איי־איי, בטוחים שהכיסוי המודיעיני של איראן - סוכנים, מכשירי האזנה, תצלומי לוויינים וצילומים ממטוסים ללא טייס - הוא עדכני וטוב, כך שיהיה סיפק בידם לדעת מבעוד מועד אם וכאשר המנהיג העליון ייתן את ההוראה, את ההחלטה המכרעת, להרכיב נשק גרעיני. הכיסוי הזה כולל גם השגת מידע על המתרחש במעגל הפנימי הסובב את חמינאי.
אגף המודיעין וחטיבת הנב"ק במוסד מעריכים גם כי במרוצת 2012 יוכלו המדענים האיראנים לדווח לחמינאי ולנשיא מחמוד אחמדינג'אד שהם יהיו מוכנים תוך חודשים אחדים ל"Breakout" (פריצה לעבר הפצצה). זהו המושג שבו משתמשים בעגת המודיעין לתיאור המצב שבו איראן תחליט לפרוש מה־NPT. מהלך הפרישה יהיה כרוך באיסור על פקחי סבא"א לבקר במתקניה ובפירוק המצלמות. מאותו רגע יהיה ברור לעולם שאיראן החליטה לייצר אורניום מועשר בדרגה של תשעים אחוז, להפוך אותו לחומר בקיע ולהרכיב פצצה. מהלך כזה יכול לקחת בין כמה חודשים לשנה שלמה.
פרק זמן זה, מאמינים במודיעין הישראלי והאמריקני, יאפשר להורות על מתקפה צבאית, לפני שיהיה מאוחר מדי - לפני שלאיראן יהיה כבר נשק גרעיני.
מנהיגי ישראל - שרים בממשלה, אלופי צה"ל, ראשי קהילת המודיעין - ניצבים בפני אחת ההכרעות הגורליות בתולדות המדינה. זו הכרעה שהדילמות, האתגרים, הסיכונים והסכנות הכרוכים בקבלתה אינם נופלים מאלה הכרוכים בהחלטה שקיבל דוד בן־גוריון במאי 1948, כשהכריע כנגד כל הסיכויים והכריז על הקמת המדינה.
לרבים, בוודאי בדמוקרטיות ליברליות, אם כי לא בישראל, הפעולות החשאיות, ההתנקשויות, מעשי החבלה, הלוחמה הפסיכולוגית והמבצעים האלימים נראים כמעשים בלתי־מוסריים, המעוררים שאט נפש. אך למודיעין הישראלי, המבצעים האלה הם המשך כמעט טבעי למצבה הייחודי של ישראל, שחיה בשכונה אלימה וחייבת להגן על עצמה, כמעט בכל האמצעים העומדים לרשותה. בכל מקרה, השימוש בהם עדיף על החלופה האחרת - שלאיראן יהיה נשק גרעיני.
הפעולות האלה גם מייצגות את ייחודה של קהילת המודיעין של ישראל, שכמעט מאז היווסדה היתה מוכנה ליטול סיכונים גדולים יותר מכל ארגון ביון מערבי אחר. המבצעים מושרשים עמוק בהיסטוריה, בפסיכולוגיה ובדפוסי ההתנהלות של סוכנויות הביון של ישראל. כדי להבין טוב יותר את התובנות, המוטיבציה, המעשים וההחלטות המאתגרים את קהילת המודיעין של היום צריך לשוב ל־1948.