דן ג' מארלו
מוות הוא שם המשחק
מאנגלית: יותם בנשלום
פרק 1
מהמושב האחורי של האולדסמוביל ראיתי את כפפות הכותנה של הנער מבזיקות בלבן על ההגה כשחתך מוַן בְּיוּרֶן אל שדרות סֶנטרל. השמש הקופחת על פיניקס בשלהי ספטמבר הבהיקה על חזית הבנק העשויה אבן לבנה והכאיבה לעיניים. הבניין המחורבן נראה גדול כמו גבעות הארגמן שבשולי המדבר.
לידי לעס בּאני מסטיק לפי קצב, וידיו נחו רגועות בחיקו. מלפנים, בפרופיל של שלושה רבעים, היו פני הנער חיוורים כסיד, אך הוא החנה את המכונית במיומנות בחלל הצר שנפער ממש מול הבנק.
איש לא אמר דבר. יצאתי למדרכה, ובּאני יצא מהצד השני והצטרף אלי. משקפיו הכהים ושׂערו הבלונדיני הבהיקו בשמש. זיפי זקן בן שבוע כמעט שהסתירו את הצלקת העבה והמכחילה שעל צווארו. מעבר לכביש הראה השעון הגדול על חמישה לשלוש. תחתיו הראה מחוג המדחום על שלושים וארבע מעלות. מתחת לשעון עמד אדם לבוש חולצה דקה ולא עשה דבר.
חצינו את המדרכה ועברנו בדלתות הזכוכית של הבנק. הגובה שלי הוא מטר שמונים, אבל באני עקף אותי ביותר מחמישה־עשר סנטימטר. ראיתי את שק הקנבס המגולגל תחת זרועו. בכניסה דקר מיזוג האוויר את פני וזרועותי המיוזעות. באני הלך בראש ונכנס אל הלובי של הקומה המרכזית. הוא פנה שמאלה. אני פניתי ימינה. שני שומרים בקומה המרכזית.
את השומר שלי מצאתי כשהוא מסביר לזקן אחד איך ממלאים טופס הפקדה. נעתי אל מאחורי גבו, וכשראיתי שבאני מרים זרוע מהעבר השני החטפתי לו עם הסמית'־אנד־ווסון בעורף האדום והמקומט שלו. הוא נפל בלי להוציא ציוץ. הזקן המשיך לכתוב. שמעתי חרחור של חנק מכיוון השומר של באני. בזה הסתכם הכול.
לראשונה הסתכלתי סביב כמו שצריך, והחלפתי לקוֹלְט ווּדסמן. בלי להוריד את השניים האלה לא היינו מתקדמים לשום מקום. שנים־עשר עד חמישה־עשר לקוחות, פזורים. יריתי שלוש פעמים בווּדסמן, ובכל פעם הורדתי את הזכוכית שמעל אחד מתאי הקופאים. זכוכיות מתנפצות עושות רעש מרשים. הלובי התמלא בהדים של הזכוכיות ושל הווּדסמן הקטן, ונשמע כמו ארון כלי חרסינה שירו לתוכו מטח של שישה־עשר אינץ'.
"כולם להקשיב," אמרתי בקול רם וברור. "לעמוד בלי לזוז, ואף אחד לא ייפגע."
אף אחד לא זז. אף אחד לא נשם. באני קפץ מעל השער הנמוך מלפנים. אני החזרתי את הווּדסמן למכנסיים, ולקחתי שוב את הסמית'־אנד־ווֹסון לַיד. אם מישהו ינסה לקפוץ עלינו פתאום, יכול להיות שאצטרך את שלושת הכדורים בקליבר גדול שחסכתי כשעצרתי את כולם עם הווּדסמן.
מאחורי המעקה, ליד באני, הצטופפו ליד הדלת של התאים שלוש נשים עם תחת גדול ועם מגשים ריקים בידיים. בדיוק במקום שבו הן אמורות להיות בשתי דקות לשלוש. באני החווה באקדחו לעבר דלת התא. הן תקעו בו עיני עגל. מתוך התאים לא נשמע קול. באני תקע את קת האוטומטי שלו בלסת של האישה הקרובה ביותר. היא נפלה הצִדה והתחילה ליילל. מישהו פתח את הדלת מבפנים. באני נכנס פנימה בצעד מהיר והצעיד את כולם לפניו אל ירכתי החדר. הוא התחיל לעקור מגירות של מזומנים. חבילות של מאיות ושטרות של עשרים נכנסו לשק. היתר הלכו לרצפה.
הקולות היחידים ששמעתי היו היבבות של האישה על הרצפה והקרקוש של המגירות שבאני מרוקן ומשליך. משהו זז משמאלי. הסתובבתי, והתנועה פסקה. ממש מולי, על המרפסת מלפנים, קלטתי כתם אפור, מהיר ומטושטש. השחלתי את השומר בירייה הראשונה והעפתי אותו לאחור. באני אפילו לא סובב את הראש.
שתי דקות, חשבתי, אחרי שנוריד את השומרים הראשונים. שתיים וחצי מקסימום. אזעקות מצלצלות עכשיו בכל העיר, אבל בעוד שישים שניות כבר לא נהיה כאן. הסתובבתי לאט וסרקתי את המרפסת ואת הקומה הראשית. שום דבר.
באני יצא מהתא במהירות, מאמץ את השק אל חזהו הגדול. הוא קפץ מעבר למעקה ונחת על בהונותיו. הצטרפתי אליו, שני מטר מאחוריו, ויצאנו דרך הלובי בצעדים מהירים. באני שלח יד כדי לפתוח את דלת הזכוכית הימנית, וברגע זה נשמע טק־טק־טק חד מאחורינו. רוב הדלת התנפצה ועפה למדרכה. גל חוֹם צחיח בקע ובא מבעד לרסיסים.
באני זקף את ראשו ושב וזינק לעבר האולדסמוביל. אני הסתובבתי בחטף והורדתי את חצייה השני של הדלת ביריות. אחת למעלה, אחת למטה. זה עשה יופי של רעש. כל מי שירגיש צורך דחוף לעבור בלובי ברגע זה יצטרך להסתדר עם חמישה קילו רסיסי זכוכית בשיער, והוא יחשוב טוב־טוב כמה זה באמת דחוף לו.
כשהסתובבתי קלטתי שהאיש עם החולצה מתחת לשעון שמעבר לכביש רץ ונכנס לחנות. התקדמתי אל המכונית. כמעט ששחררתי צרחה כשראיתי שהנער בפאניקה. עד סנט לואיס הגענו כדי למצוא נהג, ועכשיו הוא נכנס לנו לפאניקה. במקום להישאר ליד ההגה ולא למשוך תשומת לב אל המכונית, הוא קפץ החוצה, רץ מסביב ופתח את הדלתות מהצד שלנו. הפנים שלו נראו כמו גבינת קוטג' רטובה.
באני החליק אל המושב הקדמי בזינוק אחד. הנער העיף מבט אחד בפנים שלי והתחיל לרוץ בחזרה מסביב לחרטום של האולדסמוביל. מעבר לרחוב עשה משהו קא־פאו! הנער צווח כמו סוס עם כאב בטן. שלוש שניות רץ במעגלים, ואז התמוטט לפני האולדסמוביל, כפפותיו הלבנות על הכביש המטונף ורגליו על המדרכה. המחצית השמאלית של ראשו נעלמה ואיננה.
באני עזב את השק ונאבק לתפוס את ההגה. אני הייתי בחצי הדרך אל המושב האחורי, ושמעתי את המכונית משתנקת בעודו לוחץ על דוושת הגז מהר מדי. חתיכת הרגשה זאת היתה. יצאתי והסתובבתי אל הבנק, וניסיתי להרגיש איפה מאחורי הגב שלי מסתתר האיש עם רובה הציד שמעבר לכביש. סוף־סוף נדלק המנוע. חזרתי לנשום, אבל שומר שמן שָׁעט אלינו מהדלתות הקדמיות של הבנק ביד־אקדח מורמת. הוא מיהר להנמיכה.
אני נשבע ששתי הרגליים שלו היו באוויר כשירה בי. הסיכוי היה בטח שישים אלף לאחד, אבל הוא פגע לי בחלק העליון של זרוע שמאל. הכדור הטיח אותי במכונית. שמתי יד על הגג כדי לא ליפול והכנסתי לו שניים ישר באבזם החגורה, אחד אחרי השני. בקצה השני של העיר היו האנשים יכולים לשמוע את זה אם היו פותחים חלונות.
הפלתי את עצמי על המושב האחורי, ובאני המשיך משם. האולדסמוביל קפץ פעמיים לגובה בזמן שעבר על הנער. בצד השני של הכביש ראיתי את האיש עם החולצה משקשק את רובה הציד שלו בכל הכוח כדי לשחרר מעצור. הרמתי את הסמית'־אנד־ווסון, והורדתי אותו בחזרה. עדיין נזקקתי לכל כדור. לא יכולתי להרשות לעצמי מותרות. אחרי שעברנו חצי גוש בניינים הצלחתי לסגור את הדלתות.
"מטפחות!" צרחתי אל באני בזמן שטסנו על סנטרל ופנינו מזרחה לרוזוולט בחריקת צמיגים ובאור אדום. "תוריד את המשקפיים. תאט. תשתלב בתנועה." בלי להביט לאחור השליך שתי מטפחות אל מעבר לכתפו, סילק את המשקפיים הכהים והרים בֵּרֶט כחול מהמושב לידו. הוא תקע אותו על ראשו הבלונדיני. בלי המשקפיים ובלי שׂער בחוץ הוא נראה כמו אדם אחר.
את המטפחות שלו כרכתי עם המטפחות שלי, וניסיתי לחסום בהן את הדימום משני צדי הזרוע השמאלית שלי, מתחת לשרוול החולצה הקצרה. זה עזר לי כמו כוסות רוח למת. כל הסיפורים על זה שפגיעת כדור מכניסה אותך להלם במקום להכאיב לך הם בולשיט טהור. הרגשתי איך הוא נכנס והרגשתי איך הוא יוצא. כמו פצירה משוננת ומלובנת.
טענתי את הסמית'־אנד־ווסון מחדש. מהסירופ החמים שנזל לי מהזרוע התעלמתי, והשגחתי רק שלא יטפטף לי על המכנסיים. הסתכלתי ברמזורים. הנער תזמן את הרמזורים כל הדרך חזרה עד למעלֵה יֶוואפּאי, אבל הוא כבר לא היה עמנו. לא יכולתי להישאר. בער לי כל כך להיות שוב מדרום לוון ביורן עד שזה כאב.
כדי למצוא כביש ראשי הם יצטרכו להיכנס לנו לראש. כביש 80 מזרח, לטוּסוֹן ולנוֹגאלֶס, אם ראו שפנינו ברוּזוולט. צפונה, לפְּרֶסקוֹט או לוויקֶנבֶּרג, אם לא. אפילו מערבה, אל יוּמָה ואל החוף. בשלב הזה יהיו מחסומי דרכים בכל כביש ראשי שיוצא מהעיר הזאת. לא יוצאים מהעיר. עדיין לא.
כשהתקשקשתי עם המטפחות המטופשות ההן עברנו את רחוב שבע, וכשטענתי שוב — את שתים־עשרה. ברמזור האדום הראשון נתקלנו בשש־עשרה. ישבנו בשקט מתוח, וסביבנו מכוניות עם נהגים ונוסעים. הקיבה שלי התכווצה והתקשתה כמו אבן. פתחתי את הפה כדי לצעוק לבאני לעשות ויברח, ואז חשקתי את שיני. עד עכשיו אפילו לא שמענו סירנה.
חזרנו לנסוע, שייטנו עד לעשרים ופנינו דרומה. חצינו שוב את ון ביורן עוד לפני שהספקתי להתחיל לעצור את הנשימה. עברנו את אדמס ואת וושינגטון, חצינו את הפסים לכיוון מזרח הֶנשוֹ, וברמזור פנינו שוב העירה. ישר עד שתים עשרה בפניית פרסה, שמאלה, ואז ימינה; מולנו, במעלה יֶוואפּאי, נצצה הפורד השחורה בשמש תחת עץ אקליפטוס, קרובה למכולת סינית די הצורך למנוע מהפרחחים להתעסק אתה. באני חנה מאחוריה. אולי היינו חמישה קילומטר מהבנק, אבל ידעתי שחמישה זה לא עשרה.
"תוציא מהתיק שלך משהו בשביל היד," אמרתי לבאני. עוד לפני שהספקתי לגמור את המשפט הוא יצא מהאולדסמוביל, ניגש לפורד וחזר. הוא הביא את הז'קט מהחליפה הדקה שלי, וחולצה. "תקרע את זה, תקפל ותקשור מסביב. חזק." חוֹם, אבק ובחילה גאו בגרוני בשעה שעשה זאת. בלעתי בכוח, סילקתי מהזרוע חלק מהדם הקרוש ותליתי את הז'קט על כתף שמאל כדי להסתיר את התחבושת המאולתרת.
אחרי שבחנתי את הרחוב השומם לכל אורכו יצאתי החוצה והלכתי אל הפורד בעקבות באני. ראיתי שהוא סוחב את השק בשתי ידיים, ולראשונה תהיתי כמה יש בו. מי שהשיג שק של עשרים קילו, עשרים וחמישה אחוז במאיות והיתר בשטרות של עשרים, יכול להסתלק עם מאתיים אלף דולר. אם הוא מצליח להסתלק.
את האולדסמוביל נשאיר כאן. באני המשיך ישר כדי להתרחק, ואז חזר אל שתים־עשרה כלעומת שבא. נסענו דרומה לאט. שמות הרחובות היו אינדיאניים — פּאפּאגוֹ, פּימה, קוֹקוֹפּה, מוֹהאווי, אפּאצ'י — אבל האזור היה של מקסיקנים. העצים הסבוכים שהטילו צל היו עקומים ומעוותים. הבתים היו קטנים, צרובי שמש, דלים וצפופים. בחצרות השׂתרגו עשבים שוטים. באני הפנה את הפורד אל רחוב דוּראנגוֹ וחנה ליד המדרכה שמול הדודג' הכחולה, במרכז הרחוב.
כשבלם את המכונית נשמתי נשימה עמוקה. "אוקיי," אמרתי. "שינוי בתסריט. תקשיב טוב. אני תקוע כאן. לא נוסעים לבקתה בקניון." בלי הנער ועם הזרוע המרוטשת שלי היינו חייבים לזרוק את התוכנית לכל הרוחות. נברתי בשק שלרגלי. שלוש החבילות הראשונות שהרמתי היו של מאיות. חמישים אלף דולר, אצלי ביד. שמטתי שתיים מהן בחזרה, מצאתי שתי חבילות של שטרות של עשרים, ואת כל השלוש תחבתי לכיס הז'קט.
"פה מתפצלים, בריון. אתה לוקח את הדודג'. תתחפף לאיזה מוטל זול. אל תשכח לשטוף את הצבע מהשיער. מחרתיים אחרי השקיעה צא וסע מזרחה. אל תעלה לא על כביש 80 ולא על כביש 66. תחזור דרך 70. רוֹזוֶל, פְּליינוְיוּ… משם."
ניסיתי לחשוב על הכול. "קח את השק. ממֶמפיס תתקדם דרומה, בכיוון פלורידה. חופי המפרץ. תבחר עיירה. אחרי שתגיע תשלח לי פעם בשבוע אלף במאיות, לא שטרות חדשים, בדואר רשום. לרוי מרטין, למסירה בסניף, סניף הדואר המרכזי, פיניקס, אריזונה. יש? צא לדרך. אני אצטרף ברגע שאוכל לנסוע."
באני יצא מהפורד, הלך סביבה ופתח לי את הדלת. פניו הנוקשים והגדולים היו קודרים. לחצנו ידיים, והוא הרים את השק וחצה את הרחוב המנומנם והמאובק לעבר הדודג'. נעליו העלו ענני אבק קטנים, וגם הדודג' היתה מכוסה באבק שהעלו המכוניות החולפות. באני פתח את הדלת האחורית, גלגל את השק לתא המטען וטרק אותה בחזרה. הוא הביט בי, ידו האחת על ידית הדלת, ונופף לי לשלום לפני שנכנס ונסע. שנייה לפני שהגיע לפינה נזכרתי ששאר הבגדים שלי בדודג'. שלחתי יד אל הצופר, והחזרתי אותה. היו לי בעיות דחופות יותר.
ישבתי שם במין הרגשת הכול־אבוד שכזאת. כל ההתרגשות והאדרנלין התנדפו. הראש שלי עבד נון־סטופ, אבל כל היתר היה משותק.
לשלוח את השק עם באני לא היה חלק מהתוכנית, אבל עדיף כך. היו לי כמה עניינים לתקתק, והחוק הראשון במשחק הוא לא להיתפס עם השלל. כשהם חייבים להתחנן שתגלה להם איפה זה, קורה שעשרים־עד־מאסר־עולם הופכות לשבע־עד־עשר. ולו רק כדי שיהיה אפשר לעקוב אחריך ברגע שתצא החוצה שוב. אם כי התעלול הקטן הזה שלי, לקצור את השומרים, עלול לרוקן את כל הדיון מתוכן, אם הם נפגשים עכשיו עם התולעים. ההוא על המדרכה —
לגמרי בשלום, חוץ מהחור בזרוע. וחוץ מהנער האידיוט. אם רק היה נשאר במכונית, לא הייתי יושב פה ומנסה לאלתר את התוכנית המושלמת. כן, ואם לסבתא היו גלגלים היא היתה רכבת.
הכרחתי את עצמי להתנער. יש לי עבודה. אני צריך למצוא רופא. רופא יעורר בעיות, אבל זה גשר שאחצה כשאגיע אליו. נדחקתי ליד ההגה והתנעתי את הפורד, ואז עבר עלי רגע גרוע באמת. באני החסון משך את ההנדברקס חזק מדי, ויד שמאל שלי היתה חלשה מכדי להחזירו למקומו. זיעה מלוחה וצורבת זלגה לי לתוך העיניים עד שהצלחתי לשחרר אותו סוף־סוף. חולצת־התחבושת היתה רווּיה לגמרי.
פניתי ביציאה הראשונה, והשמש נכנסה לי לעיניים דרך החלון הקדמי וכמעט חרכה אותן. שני השלטים הראשונים בחזית בתים שהאטתי לידם היו של שרברב וסוכן נדל"ן. השלישי היה הקלף המנצח. סנטיאגו א' סַנפיליפּוֹ, ד"ר לרפואה. נסעתי לשם לאט. לבית היה מוסך צמוד. לא היתה שום מכונית, לא במוסך ולא לפני הבית.
לא היה לי זמן להתחכם. נסעתי בשביל הגישה אל תוך המוסך. שבתי ותליתי את הז'קט על כתף שמאל, והלכתי במעבר המקורה אל הבית. מבעד לחלון זכוכית בדלת נשקף אלי משרד. נאלצתי לדפוק פעמיים עד שבא גבר בבגדי עבודה לבנים ובז'קט לבן, סטטוסקופ בכיסו, ופתח את הדלת.
ד"ר סנפיליפו היה טיפוס גבוה, רזה וצעיר למראה. עיניו היו שחורות ועורו בצבע הקפה, והוא היה בחור נאה. היה לו שפם מהסוג שנראה כמו גבה שהלכה לאיבוד. מהמבט שנתן בי הבנתי שלא ציפה לראות מישהו כמוני. "כן?" שאל בקוצר רוח לאחר שהנחתי לו להתייאש מן השתיקה. לא ראיתי ולא שמעתי איש במשרד שמאחוריו. "זו כניסה פרטית." הוא שלח מבט אל הפורד מעבר לכתפי. "זו המכונית שלך? מה הקטע, להחנות אותה במוסך שלי?"
"אני פציינט, דוק," אמרתי לו.
"אז צא מכאן ולך מסביב לכניסת המטופלים," התיז. "וקודם כול תסלק מכאן את האוטו שלך."
"בוא נקצר, דוק," הראיתי לו את הסמית'־אנד־ווסון במרחק של עשרים וחמישה סנטימטרים מהבטן שלו. הוא נסוג לאחור צעד אחר צעד עד שהתנגש בשולחן שמאחוריו. צעדתי פנימה וסגרתי את הדלת. "יש פה עוד מישהו?"
"אף אחד," הודה. נראה שאינו מרוצה מכך. "אני לא מחזיק שום סמים בתחומי הבית," הוסיף. האנגלית שלו היתה טובה משלי.
"פנימה, דוק." הצבעתי באקדח ועקבתי אחריו מהמשרד המבולגן אל תוך חדר בדיקות קטן עם קירות מסוידים וכיור לשטיפת ידיים בפינה. הקירות והכיור נראו נקיים למדי. היתה שם דלת אחת בלבד, ואני עמדתי בינו לבינה. דיפלומה ממוסגרת היתה תלויה על קיר סמוך, ואני ניגשתי לקרוא אותה. נראה שאינה מזויפת, ואני התיישבתי על שרפרף לבן ליד שולחן הבדיקות המוגבה. לא רציתי שאיזה רופא־הפלות מטעם עצמו יתחיל לשסף לי את הזרוע.
ד"ר סנפיליפו התבונן בי בזהירות. הורדתי את הז'קט מהכתף, ושפתו העליונה ועטורת השפמפם התהדקה כשראה את קרעי החולצה המגואלים בדם העוטפים את זרועי. "מַדרֶה דֶה דיוֹס!" התנשף. עיניו השחורות התרוצצו בין זרועי לבין מכשיר רדיו על שידה ירוקה. "אתה יודע שאני חייב לדווח," אמר בקול צרוד.
"ברור," הרגעתי אותו. "אבל אתה רופא. קודם תחבוש את זה." הושטתי את הזרוע. "קודם, זאת אומרת עכשיו."
ההלם עוד ניכר בפניו החלקים והמטופחים. "שמע, השומרים של הבנק — " החל והשתתק. הוא בלע רוק, בכוח. פניו נמלאו זיעה לפתע.
"הזרוע, דוק," הזכרתי לו. אז השומרים מתים. בלי שיֵדע זאת חצה סנטיאגו א' סנפיליפו קו בלתי נראה.
הוא רחץ את ידיו בכיור, ולאחר שניגב אותן התיר את התחבושות מהזרוע ובדק אותה מלפנים ומאחור. "קליבר גדול," אמר בנימה מקצועית.
"גדול," הסכמתי.
הוא פנה אל השידה הירוקה. "חצי אמפולה — "
"בלי הרדמה," קטעתי אותו.
הוא משך בכתפיו. זה אני שגוסס פה, וככל הנוגע לו מוטב שאמהר למות. ביטחונו העצמי החל לשוב אליו. הוא הרגיש שהוא נעלה על הטיפוס המיוזע והחמוש באקדח שיושב לו במשרד עם חור פעור בזרוע. בקרוב יתחיל לתכנן כיצד ללכוד אותי. הרגשתי שהבחור הזה עומד לעשות לי חיים קלים.
הוא הניח על השולחן מגש מלא בכל מיני דברים עם שפיצים, ואני פרשׂתי מגבת על גופי. הוא שטף, שפשף, גישש, חיטא וחבש. הוא לא עבד בעדינות יתרה. "אל תזוז עד שאביא מתלה," אמר בגסות כשסיים.
"בלי מתלה," אמרתי. הרמתי את הקצה היבש של המגבת וניגבתי את הפנים. דחפתי יד לכיס הז'קט המונח על ברכי והוצאתי את החבילה ובה חמישים שטרות של מאה דולר. שברתי את החותם והכנסתי אותו לכיס, ספרתי חמישה־עשר שטרות, הנחתי אותם על שולחן הבדיקות בשלוש ערימות קטנות של חמש ודחפתי אותן לעברו. "עבודה טובה, דוק."
זה שינה לו את ההבעה בצ'יק־צ'ק. הוא ליקק את השפתיים, והעיניים השחורות שלו ננעצו בכסף. כמעט בהיסוס שלח יד והרים את השטרות, מישש אותם בעצבנות, דחף אותם לארנק, ואת הארנק — לכיס.
קמתי והדפתי ברגלי לכיוונו את השרפרף שישבתי עליו. "שב, דוק. לא לזוז." ניגשתי לכיור שבו שטף ידיים והסתכלתי בשׂערי השחור והקצר ובפני הנוקשים והשזופים. הנחתי את האקדח על שפת הכיור. פתחתי את ברז המים ומצאתי מגבת נקייה. כשהתכופפתי ראיתי את כפות רגליו. אם יצליח להגיע אלי לפני שאגיע אל האקדח, הוא טוב משחשבתי. ביד אחת שטפתי את השמן והפיח מהשיער ואת משחת השיזוף מהפנים ומהצוואר. כששבתי והתגליתי מבעד למגבת בהה סנפיליפו בלי להאמין בעורי הבהיר, המעיד על מוצא אחר, ובשׂערי האפור־כהה, המעיד על דור אחר משחשב. "אתה — אתה זקן!" פלט בפליאה.
"ארבעים וארבע, דוק." טפחתי על תספורתי הקצרה. "השלג על ראש ההר? רק מכל השנים שעבדתי בתור כובסת." פיו נפער. אמדתי אותו בעיני. אף שהיה רזה, ידעתי שלא אוכל לסחוב אותו בעצמי החוצה. "לך לפני וצא אל המכונית," אמרתי לו. "אני עומד לקשור אותך ולהשאיר אותך במוסך."
הוא לא שׂשׂ לרעיון. ואז חשב שוב. חזיתי מראש את הרגע המדויק שבו התבהרו פניו. אילו התכוונתי להרוג אותו, הייתי משלם לו? ברור שלא. המטומטם לא נעצר אף לרגע כדי לקלוט שאילו הייתי בוחר להשאיר אותו בסביבה כדי שיזמר זמירות, לא היה זוכה לראות אותי בלי צבעי הסוואה. יצאתי מחדר הבדיקות, והרמתי ממגש כלי הניתוח שלו משהו עם ידית עצם וחמישה־עשר סנטימטר פלדה. תקעתי אותו בחגורה.
במעבר הוצאתי את הוודסמן ושמתי אותו בבית השחי כדי שאוכל להגיע אליו מהר. כשהגענו למכונית הסתובב סנפיליפו והביט בי בציפייה. נשארתי בטווח ביטחון של שלושה מטרים. "נראה לי — יש בעיה — " מלמלתי והתנודדתי. צנחתי ארצה לאט בתנועה סיבובית, ודאגתי שלא ליפול על הצד הפגוע. מבין עפעפי הסגורים למחצה ראיתי את סנפיליפו מסתכל בי בזעזוע. יד ימין שלי היתה קרובה מספיק לקת של הוודסמן כדי להוריד אותו אם יתנפל עלי או ינסה לרוץ אל מחוץ למוסך. לא ציפיתי ממנו לא לזה ולא לזה. קבעתי בלבי שהוא חוכמולוג, ומתוך אנוכיות רציתי לתת לו להוכיח שהוא באמת כזה.
הוא שלח אלי מבט אחרון, והסתובב אל הפורד. הוא פתח את הדלת האחורית בתנופה, ושמעתי אותו הולם במושב האחורי. מהר למדי חדל מזה ועבר קדימה. ואז פלט איזו קללה בספרדית ורץ מסביב אל המושב האחורי. שילמתי לו במאיות. השלל בטח במכונית.
הוא לא היה רע, הדוקטור. לא ראיתי במה השתמש — ראיתי רק את הרגליים שלו מתחת לפורד — אבל הוא פירק את המדף האחורי מהר מאוד. שמעתי מתכת נשברת בצליל "וואאאנג" כששבר את המנעולים של ארגזי הכלים שלי בתא המטען ועבר על החפצים שלי כמו אינדיאני שמכרסם קלח תירס. שוב גידף בשקט, וחיש מהר חזר מסביב למכונית. הוא שב וצלל אל המושב האחורי, ורק רגליו בלטו החוצה.
קמתי בנחת על רגלי וניגשתי לשם. סנפיליפו החזיק סכין, והוא חתך את הריפוד של המושבים. בכמה מקומות הגיע עד הקפיצים. שלפתי את כלי הניתוח מהחגורה. הוא חתך עוד ועוד, מקלל כמו מטורף, ואז פתאום הבין שאני שם. הוא התחיל להסתובב, ואז הכנסתי לו עשרה סנטימטרים בין הצלע השנייה והשלישית. הוא הסתכל בי מעבר לכתף, והעיניים השחורות שלו התרחבו בפליאה. משכתי את זה החוצה והכנסתי לו שוב, ואז תפסתי לו בחגורה ומשכתי אותו למטה ואל מחוץ למכונית. הוא התכווץ כמו בלון, בהתחלה לאט ואז מהר־מהר.
הסכין שלו עוד היתה לו ביד. את הפלדה השארתי בתוכו, אחרי שניגבתי את הידית. התכופפתי שוב כדי לסלק לו את הארנק מהכיס האחורי, ואז רוקנתי אותו, ניגבתי אותו והשלכתי אותו ליד הגופה. לשום חוקר לא יהיה כאן צל של ספק: נהרג כשרדף אחרי גנב אל מחוץ למשרד. ולתוספת, אין בו שום כדור שקשור לאלה שהוציאו מהשומרים של הבנק.
נסעתי אחורה בפורד, יצאתי משם ונסעתי אל תשע־עשרה ואל ון ביורן עד למוטל גדול, "טרוֹפּיקה". תליתי שוב את הז'קט מעל הזרוע החבושה, נכנסתי ונרשמתי. "אני הולך להתארח אצלכם במערב הפרוע עד שישלחו לי מהמשרד דוגמאות חדשות," אמרתי לפקיד הקבלה המבוגר. "אתמול בלילה פרצו לי לאוטו בנוֹגאלֶס ושתו לי הכול. בגדים, דוגמאות, מצלמה — מה שתרצה. אני אשלם לך לשבוע."
הפקיד צקצק באהדה והושיט לי את העודף. "יש חנויות מצוינות לא רחוק, אדוני. מצטער על מה שעבר עליך. שתהיה לך שהייה נעימה כאן."
לקחתי את המפתח מספר 24 שהושיט לי והסעתי את המכונית עד ליחידת הדיור שזה מספרה. שטפתי פנים, השתרעתי בזהירות בכיסא נוח עם הדום לרגליים, ועצמתי עיניים. הייתי צריך לשחרר הרבה מתח.
המחשבה האחרונה שחלפה לי בראש לפני שנרדמתי היתה שהאנשים האלה מהבנק יצטרכו לשלם המון על חלונות זכוכית.
בכיסא הזה גרתי שבוע שלם, חוץ מהליכות קצרות למסעדה של המוטל. בלי מתלה על הזרוע לא העזתי לשכב במיטה הכפולה הגדולה. תנועה פזיזה אחת, וחור הכניסה ייפתח שוב. ועם מתלה זה כמו לתלות על עצמי שלט "הנה אני". נשארתי בכיסא.
אחרי היום הראשון לא ישנתי הרבה, אבל התנמנמתי כל הזמן. בבוקר שלמחרת תפסתי במסעדה עובד שנראה כמו אחד שיש לו שכל, נתתי לו רשימת מידות ושלחתי אותו להביא בגדים, במיוחד חולצות ספורט עם שרוולים ארוכים. הוא חזר עם דברים שהיו גורמים לציפור גן עדן לקנא. התחלתי להתעצבן, אבל אז עלה בדעתי שאולי כדאי להחליף סגנון כדי שאנשים יסתכלו בבגדים שלי במקום בי.
העיתונים באותו הבוקר חגגו. "שני שומרים נורו בשוד לאור היום. הרוצחים נמלטו מהבנק עם 178,000$. שודד אחד ושני שומרים נהרגו בחילופי ירי במרכז העיר."
הסתכלתי במספר 178,000$ עוד כמה פעמים. אפילו בתוספת קרן ההלוואות האישית של נגיד הבנק — שאינה בדיוק בגדר סוד — זה עדיין סכום יפה.
העיתונים שיערו שאחד הנמלטים פצוע. התיאורים היו מעניינים ואף מגוּונים. עד ראייה אחד התעקש שהיינו חמישה. עם זאת, הרוב התקבעו על שוודי חסון ומקסיקני קטן. כמו שאמרתי, אני מטר שמונים, אבל כבר שמתי לב שבחורים גדולים באמת לא נראים כאלה גדולים כשהם לבד. הם רק גורמים לכל היתר להיראות קטנים.
"האף־בי־איי מטפל בפרשה", רעמו העיתונים. החבר'ה הטובים מהאף־בי־איי. עם אלה לא דיברתי כבר שש־עשרה שנה, וגם בשש־עשרה השנים הבאות לא תכננתי לעשות זאת. הם יתחקו אחרי הנער עד לסנט לואיס, ומכאן עד שם לא ישאירו אבן על אבן. לא שזה יעזור להם יותר מדי; כשיָצא הנער מסנט לואיס לא ידע לאן פניו מועדות, ובכל רגע ורגע נשארנו אני או באני אתו כדי שלא יספר לאיש מיהם חבריו לדרך. זה אמור להשקיט קצת את מערב פלורידה.
בעמוד פנימי יותר הופיעה פסקה קצרה. רופא מקומי נדקר במוסך, אמרו האותיות הקטנות שבכותרת. הכתבה הוסיפה: הגופה שייכת לסנטיאגו א' סנפיליפו, רופא בן 31, מכך־וכך. קראתי שלוש פעמים לפני שהנחתי את העיתון. המשטרה עומדת להסתובב ולעצור את כל הבריונים והנרקומנים בסביבה. ככה תוקנה הפרצה האחרונה שפער הנער בתוכנית כשהחליט שלא להישאר במכונית.
לא פחדתי שיעצרו את באני. הוא היה אחד המסתתרים הטובים ביותר שהכרתי. זו היתה אחת הסיבות שבחרתי בו — זה, האומץ שלו והאמון שנתן בי. לא הייתי טירון בעסק. לשני בחורים שלא משתפנים ושמים זין על מה שעלול לקרות יש סיכוי של בערך שלושה לעשרה להרים מבצע גדול ומתוכנן היטב של פרוץ־ותפוס. אם אחד מהם מסוגל לירות כמוני והאחר הוא באני, הסיכוי משתפר במידה משמעותית.
קדחתי מחום כמעט כל השבוע הראשון. הייתי צריך לטפל בזרוע, אבל לא יכולתי לטפל בזרוע. בלעתי אספירין בכמות מסחרית. כשלא כאב לי, גירד לי. נתתי לזרוע לכאוב ונתתי לה לגרד. בשבוע השני ירד לי החום, אבל הרגליים שלי דמו לספגטי. הייתי מתעורר מתנומה נוטף זיעה, והייתי חייב להחליף כל מה שלבשתי באותו רגע.
הרגשתי בדידות באותו חדר במוטל. בדרך כלל כשהסתתרתי מחוץ לעיר היה אתי כלב, וגם חתול או שניים. חיות אני אוהב. על אנשים אני יכול לוותר.
לפי הכותרות, בחמשת הימים הראשונים ראו אותנו בחצי מהערים שבין גוּאַנטָנָמוֹ שבקוּבה לנוֹם שבאלסקה. אחרי זה ירדנו לעמוד תשע, ואחר כך נעלמנו מהחדשות. בשבוע השלישי התחלתי להתעניין שוב בתפריט, במקום סתם לדחוס משהו לפה. כבר ידעתי שהזרוע תהיה בסדר. פעם־פעמיים, כשהיא כאבה ממש, שקלתי להתגנב לנוגאלס ולחפש רופא. החלטתי שאסור לי להסתכן. גם אם בכל העולם כבר הפסיקו לחפש, על הגבול הזה עם מקסיקו הם עדיין ישגיחו.
בסביבות אמצע השבוע השלישי נסעתי העירה לסניף הדואר הראשי. מהמדרגות הקדמיות יכולתי לזרוק אבן באלכסון מעבר לרחוב ולפגוע בבנק שעשינו. ראיתי שהם התקינו דלתות זכוכית חדשות.
היה לי ארנק מלא מסמכי זיהוי של איזה בחור דמיוני בשם רוי מרטין. באשנב חיכו לי שתי מעטפות, וחתמתי בשביל שתיהן. במכונית קרעתי את הראשונה והוצאתי ממנה עשרה שטרות של מאה דולר שנעטפו יפה בנייר שעווה. השנייה היתה זהה לראשונה. בשתיהן לא היתה שום הודעה. כתובת השולח היתה דיק פּירס, למסירה בסניף, הדסון, פלורידה. באני הצליח בגדול.
חמישה ימים אחר כך הגיעה עוד מעטפה.
שבעה ימים אחר כך לא הגיע כלום.
פקיד הדואר הושיט לי מברק שנשלח לרוי מרטין. מיהרתי להתרחק ממנו ופתחתי אותו. "בצרות אל תיסע לא לפעול חכה שאתקשר. דיק."
בהיתי בכרזות הגיוס שעל קירות סניף הדואר. באני בצרות, על בטוח, אבל לא מהסוג שמנסים לגרום לי להאמין בו. המברק היה עבודה רשלנית. כשהתחברנו בפעם הראשונה קבעתי עם באני שכל הודעה על שינוי בתוכנית שאחד מאתנו ישלח לאחר צריכה להישלח מ"אייבי".
אבל זה היה עוד כלום ביחס לבעיה האחרת שבמברק. גם אם יחיה עד גיל מאה וארבע, לא יוכל באני להתקשר אלי. הסכין שטבעה את הצלקת המכחילה בצווארו הגיעה למיתרי הקול שלו. באני היה אילם.
באני לא שלח את המברק.
האדם היחיד שיכול לעשות זאת הוא מישהו שיירט אחת ממעטפות אלף הדולר הממוענות לרוי מרטין. הסתכלתי במברק שוב. הוא נשלח מהדסון, פלורידה.
נסעתי בחזרה ל"טרופיקה" ומצאתי את הדסון באטלס. העיירה היתה על צומת, מדרום לפֵּרי על כביש 19, בדרך דרומה לטַמפָּה.
עזבתי את המוטל.
הכאבים בכתף עברו, אבל עוד היה לי קשה להזיז אותה. זה מה יש. ארבע מאות חמישים, שש מאות חמישים קילומטר ליום, חישבתי, בלי שאמות מזה. חמישה ימים.
הכרתי את באני, וידעתי שרק בדרך אחת אפשר להוציא אותו מהמשחק.
היו לי עסקים לעשות בהדסון, פלורידה.
התיישבתי ליד ההגה.
