מארז טרילוגיית השניונית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז טרילוגיית השניונית
הוספה למועדפים

מארז טרילוגיית השניונית

4.4 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אן לקי

אן לֶקִי עבדה כמלצרית, כפקידת קבלה, כמחזיקת מוט בצוות מדידות קרקע, כמגישת ארוחות צהריים בבית ספר וכטכנאית הקלטה. לבסוף כיהנה כמזכירת האגודה של סופרי המדע הבדיוני באמריקה. אחרי שפרסמה סיפורים קצרים רבים, חיברה את הרומן הראשון שלה, "יושרה שניונית", שזכה בכל פרסי המדע הבדיוני החשובים בשנת 2014. הספר השני בטרילוגיה, "חרב שניונית", זכה בפרס האגודה הבריטית למד"ב בשנת 2014 ובפרס לוקוס בשנת 2015. שניהם יצאו לאור בהוצאת סיאל, בתרגום עמנואל לוטם. הספר "חמלה שניונית" זכה בפרס לוקוס לשנת 2016. אן לקי מתגוררת בסיינט לואיס שבמיזורי עם בעלה, ילדיה וחתוליה.

תקציר

***שלושה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
מארז זה כולל את טרילוגיית החלל המרתקת ופורצת הדרך בתחום המד"ב.  
הסופרת אן לקי זכתה כל פרס אפשרי בעולם המדע הבדיוני. ספריה זכו במועמדויות ופרסים שונים ביניהם "הוגו", "נבולה", "ארתור סי קלארק" ו"לוקוס". 
בעולם קפוא ומרוחק, חיילת הידועה בשמה ברק עומדת להשלים את משימתה. 
ברק הינה הרבה יותר ממה שנגלה לעין במבט ראשון, והיא הרבה הרבה פחות ממה שהיתה. לפני שנים היתה "יושרת טורן", משחתת חלל אימתנית, בינה מלאכותית, שלרשותה אלפי חיילות שיניוניות, גופות חיילים שחוברו ישירות אליה ופעלו כעיניה וידיה כלוחמות ומשרתות. היא היתה חלק מצי הרדש, אימפרית האדם הגדולה אי פעם. 
אלא שמהלך בוגדני, חיסל את הספינה ואת הסגל שלה, והותיר אותה בגוף אחת השיניוניות. כעת כל שנותר לה הוא לנקום בשליט הרדש - נאנדר מיניאני, השליט רב הגופות, והכמעט בן אלמוות. 

פרק ראשון

1
 
 
הגופה הייתה מוטלת עירומה בפניה מטה, אפורה כמוות, ונתזי דם הכתימו את השלג סביבה. הטמפרטורה הייתה חמש־עשרה מעלות צלזיוס מתחת לאפס, וסערה חלפה במקום רק כמה שעות לפני־כן. השלג השתרע, חלק למשעי, תחת אור הזריחה הנרפה, ורק כמה עקבות הוליכו אל בניין של גושי קרח שעמד בקרבת מקום. מסבאה. לפחות, מה שנחשבת מסבאה בעיירה הזאת.
היה משהו מוּכּר במעורפל בזרוע המשתרבבת ההיא, בקו צד הגוף הנמשך מן הכתף מטה אל המותן. אבל לא הייתה שום אפשרות מתקבלת על הדעת שאזהה את האישה הזאת. לא הכרתי אף אחת כאן. נמצאתי באפס הקצה הקפוא של כוכב לכת קר ונידח, הרחק מכל תפיסה רַדְשָׁאִית של מקום תרבותי עד כמה שנקודה כלשהי יכולה להיות רחוקה ממנה. הגעתי לכאן, לכוכב הלכת הזה, לעיירה הזאת, רק מפני שהייתה לי שליחות בהולה משלי. גופות ברחוב לא היו מענייני.
לפעמים אינני יודעת מדוע אני עושה את מה שאני עושה. אפילו אחרי שנים כה רבות, עדיין יש חידוש באי־ידיעתי, בהיעדרן של פקודות שאני חייבת למלא אחריהן מרגע לרגע. משום כך אינני יכולה להסביר לכן מדוע נעצרתי, שלחתי כף רגל אחת והרמתי את הכתף החשופה כדי לראות את פני האישה.
קפואה, חבולה וזבת־דם היא הייתה, ובכל זאת זיהיתי אותה. שמה היה סֵייבַרְדֶן וֶנְדָאי, ולפני זמן רב מאוד היא הייתה אחת הקצינות שלי, סֶגֶן צעירה, שקודמה לאחר זמן לתפקיד פיקוד משלה בספינה אחרת. חשבתי שהיא מתה לפני אלף שנה, אבל הנה היא כאן, בלי שום ספק בכלל, כאן. התכופפתי ומיששתי, חיפשתי דופק, ניסיתי לשמוע רחש קל שבקלים של נשימה.
עדיין חיה.
סייברדן ונדאי לא הייתה עוד מענייני, לא הייתה באחריותי. והיא בשום פנים לא הייתה אחת הקצינות החביבות עלי. צייתתי לפקודותיה, כמובן, והיא מעולם לא התעמרה באחת השניוניות שלי, מעולם לא פגעה לרעה באחת החוליות שלי (כפי שפגעו בהן קצינות אחרות מפעם לפעם). לא הייתה לי שום סיבה לחשוב רעות עליה. אדרבה, היא נהגה תמיד כאישה משכילה ומחונכת היטב, בת למשפחה טובה. לא עמי, כמובן — אני לא הייתי אישיות, הייתי פריט ציוד, חלק מהספינה. אבל היא מעולם לא מצאה חן בעיני במיוחד.
קמתי ונכנסתי למסבאה. היא הייתה אפלולית, ולובן קירות הקרח כוסה זה־כבר בסחי או במשהו גרוע יותר. אווירתה הצחינה מאלכוהול ומקיא. מוזגת עמדה מאחורי דלפק גבוה. היא הייתה מקומית — נמוכת קומה ושמנה, חיוורת ורחבת עיניים. שלוש לקוחות היו שרועות בכיסאות סביב שולחן מטונף. למרות הקור, הן לבשו רק מכנסיים וחולצות פוך — הייתה זו עונת האביב בחצי־הכדור הזה של נִילְט, והן התענגו על חמימות מזג האוויר. הן העמידו פנים כאילו לא ראו אותי, אם כי בלי ספק הבחינו בי ברחוב וידעו מה הסיבה לכניסתי. קרוב לוודאי שאחת מהן הייתה מעורבת, או יותר מאחת; סייברדן לא רבצה בחוץ הרבה זמן, אחרת כבר הייתה מתה.
"אני רוצה לשכור מזחלת," אמרתי, "ולקנות ערכת חימום רפואית."
מאחורי הצטחקה אחת הלקוחות ואמרה בלעג, "איזו ילדה קטנה וקשוחה יש לנו כאן."
פניתי להביט בה, להתבונן בפניה. היא הייתה גבוהה מרוב הנילטאיות, אבל שמנה וחיוורת כמו כולן. היא הייתה כבדה ממני, אבל אני הייתי גבוהה ממנה, וכמו כן הייתי חזקה הרבה יותר מכפי שנראיתי. היא לא הבינה במה היא משחקת. היא הייתה מין זכר כנראה, עד כמה שיכולתי להבחין לפי דוגמאות המבוך המזוּותות של חולצתה. לא הייתי בטוחה לגמרי. זו לא הייתה שאלה חשובה, אילו הייתי במרחב הרַדש. לרדשאי, הבדלי מגדר אינם חשובים כלל ועיקר, והשפה שהן דוברות בה — השפה הראשונה שלי עצמי — אינה מציינת בשום דרך את המגדר של ישויות תבוניות. ואילו השפה שבה דיברנו עכשיו הייתה מגדרית, והייתי עלולה להסתבך בצרות אילו התנסחתי בצורה לא־נכונה. הבעיה הייתה קשה שבעתיים מפני שהרמיזות החזותיות האמורות להבדיל בין מגדרים אנושיים שונות ממקום למקום, לפעמים במידה קיצונית, וכמעט אף פעם אינן מובנות לי.
החלטתי לא לומר מאומה. אחרי שנייה או שתיים, היא מצאה פתאום משהו מעניין במשטח השולחן. יכולתי להרוג אותה, כאן ועכשיו, בלי התאמצות יתרה. המחשבה על כך מצאה חן בעיני, אבל בשעה זו עמדה סייברדן בראש דאגותי. פניתי בחזרה אל המוזגת.
זו נותרה שרועה ברישול, ואמרה כאילו שיחתנו לא נקטעה כלל, "באיזה מין מקום את חושבת שאת נמצאת?"
"במין מקום," אמרתי, עדיין בגישוש אחר הדרך הנכונה לעקוף מכשלות מגדריות, "שאפשר לשכור מזחלת ולקנות ערכת חימום. כמה?"
"מאתיים שין." לפחות פי שניים ממחיר השוק, הייתי משוכנעת. "למזחלת. מאחור. תצטרכי לקחת אותה בעצמך. עוד מאה לערכה."
"חתומה," אמרתי. "לא משומשת."
היא משכה והוציאה ערכה מתחת לדלפק, והחותמת נראתה לי לא־פגועה. "החבר שלך שם השאיר חשבון פתוח."
אולי שקר, אולי לא. בין כה וכה, המספר שאשמע מפיה יהיה מצוץ מן האצבע. "כמה?"
"שלוש־מאות חמישים."
יכולתי לחפש דרך להמשיך ולהימנע מהתייחסות למגדר של המוזגת, ויכולתי לנחש. במקרה הגרוע, הסיכויים היו חצי בחצי. "יש לךָ אמון רב באדם," אמרתי, אחרי שניחשתי זכר, "אם אתה נותן לחסר־כול כמוהו" — ידעתי שסייברדן היא מין זכר, זה היה קל — "לצבור חוב כזה." המוזגת לא אמרה דבר. "שש־מאות חמישים יכסו את הכול?"
"אהא," אמרה המוזגת. "פחות או יותר."
"לא, את הכול. אנחנו נסכים עכשיו. ואם מישהו יבוא לחפש אותי אחר־כך ולדרוש יותר, או ינסה לשדוד אותי, הוא מת."
שתיקה. ואחריה קול יריקה של מישהי מאחורי. "זבל רדשאי."
"אני לא רדשאית." זו הייתה האמת. את צריכה להיות אנושית בשביל להיות רדשאית.
"הוא כן," אמרה המוזגת, במשיכת כתף קלה שבקלות לעבר הדלת. "את, אין לך מבטא כזה, אבל את מסריחה כמו רדשאית."
"זה ריח הזבל שאתה מגיש ללקוחות שלך." תשואות לעג מהלקוחות היושבות שמאחורי. הכנסתי יד לכיס, הוצאתי חופן מטבעות והשלכתי אותן על הדלפק. "העודף בשבילך." פניתי לצאת.
"חסר לך שהכסף שלך מזויף."
"חסר לך שהמזחלת שלך לא תהיה מאחור כמו שאמרת." ויצאתי.
קודם כול ערכת החימום. גלגלתי את סייברדן על הגב. קרעתי את החותמת הסוגרת את הערכה, תלשתי פנימית מעל הכרטיס ותחבתי אותה לפה המדמם שלה, הקפוא למחצה. ברגע שנוּרית הכרטיס נעשתה ירוקה פרשתי את העטיפה הדקה, כרכתי אותה סביבה והפעלתי אותה. ואז פניתי לאחורי המסבאה לחפש את המזחלת.
אף אחת לא חיכתה לי שם, למזלי הטוב. לא רציתי להשאיר גופות מאחורי כבר עכשיו, לא באתי לכאן כדי לחפש צרות. גררתי את המזחלת לחזית, העמסתי עליה את סייברדן ושאלתי את עצמי אם עלי לפשוט את המעיל החיצוני שלי מעל כתפי ולפרוש אותו מעליה, אבל לבסוף החלטתי שהוא לא יוסיף הרבה על עטיפת החימום כשלעצמה. התנעתי את המזחלת ויצאתי לדרכי.
שכרתי חדר בפאתי העיירה, אחת מתריסר קוביות של שני מטרים על שניים עשויות פלסטיק טרומי מטונף, אפור־ירוק. שום מצעים, שמיכות בתשלום נוסף, כנ"ל חימום. שילמתי — כבר בזבזתי כמות מגוחכת של כסף על חילוץ סייברדן מהשלג.
ניקיתי את הדם מעליה כמיטב יכולתי, בדקתי את הדופק שלה (עדיין קיים) ואת הטמפרטורה (עולה). פעם יכולתי לדעת את טמפרטורת הליבה שלה בלי לחשוב אפילו, את דופק הלב, את כמות החמצן בדם, את רמות ההורמונים. הייתי רואה כל פגיעה מכל סוג, אילו רק רציתי. עכשיו הייתי עיוורת. היא ספגה מכות, בעליל — פניה היו נפוחות, גווה היה חבול וחבוט.
ערכת החימום כללה תיקונית בסיסית מאוד, אבל רק אחת, וגם היא הייתה מיועדת לעזרה ראשונה בלבד. אולי סייברדן סבלה מפגיעות פנימיות או מטראומת ראש רצינית, אבל אני הייתי מסוגלת לתקן רק חתכים ונקעים. עם קצת מזל, הקור והחבּורות יהיו הבעיות היחידות שאצטרך לטפל בהן. אבל לא היה לי ידע רב ברפואה, כבר לא. אם אצליח להגיע לאבחון כלשהו, הוא יהיה בסיסי לגמרי.
תחבתי עוד פנימית לעומק גרונה. עוד בדיקה — העור לא היה צונן יותר מהצפוי, בהתחשב בכול, והיא לא נראתה חולנית. הצבע שלה, בהתעלם מחבורותיה, התחיל לחזור לקדמותו השחומה. הכנסתי פנימה מכל מלא שלג להפשרה, הנחתי אותו בפינה שבה, כך קיוויתי, לא תבעט בו סייברדן אם תתעורר, ויצאתי שוב. נעלתי את הדלת מאחורי.
השמש טיפסה גבוה יותר בשמים, אבל האור כמעט לא התחזק. עכשיו העכירו עקבות רבות יותר את שכבת השלג האחידה שפרשׂה סערת אמש, וכמה נילטאיות הסתובבו בחוץ. הסעתי את המזחלת בחזרה למסבאה והחניתי אותה מאחור. אישה לא נטפלה אלי, לא בקעו קולות מהפתח החשוך. עשיתי את דרכי למרכז העיירה.
נשים עברו ושבו ברחובות לרגל ענייניהן. ילדות שמנות וחיוורות במכנסיים ובחולצות פוך התיזו שלג בבעיטה זו על זו, אבל נעצרו ולטשו עיניים גדולות, מופתעות למראה, ברגע שהבחינו בי. המבוגרות העמידו פנים שאינני קיימת, אבל עיניהן פנו לעברי כשחלפתי לידן. נכנסתי לחנות, עברתי ממה שנחשב כאן אור יום לאפלולית, לתוך צינה שעלתה בקושי בחמש מעלות על החוץ.
תריסר נשים עמדו שם ודיברו, אבל דממה ירדה עליהן בבת־אחת ברגע שנכנסתי. הבינותי שאין שום ארשת בפני, והצבתי את שרירי הפנים שלי על הבעה נעימה ולא־מחייבת.
"מה את רוצה?" נהמה החנוונית.
"אני בטוחה שכל האנשים האלה הם לפנַי בתור." תוך־כדי דיבור קיוויתי שזו קבוצה מעורבת, כפי שהשתמע מניסוח דברי. קיבלתי רק שתיקה במענה. "אני רוצה ארבע כיכרות לחם וגוש שומן. כמו כן שתי ערכות חימום רפואיות ושתי תיקוניות רב־תכליתיות, אם יש לך כאלה."
"יש לי עשיריות, עשרימיות ושלושימיות."
"שלושימיות, בבקשה."
היא הניחה את רכישותי על הדלפק. "שלוש־מאות שבעים וחמש." שמעתי שיעול מאי־שם מאחורי — שוב נדרשתי לשלם מחיר מופקע.
שילמתי ויצאתי. הילדות עדיין הצטופפו יחדיו ברחוב, צוחקות. המבוגרות עדיין חלפו על פני כאילו אינני קיימת. נכנסתי לחנות נוספת — סייברדן תצטרך בגדים. לבסוף חזרתי לחדר.
סייברדן עדיין הייתה חסרת הכרה, ועדיין לא גילתה סימני הלם, עד כמה שיכולתי לראות. השלג במכל הפך למים ברובו, והנחתי בתוכו חצי כיכר קשה כמו לבֵנה כדי לרכך אותה.
פגיעת ראש וחבלות פנימיות היו האפשרויות המסוכנות ביותר. פתחתי את שתי התיקוניות שקניתי זה־עתה והרמתי את השמיכה כדי להניח אחת מהן לרוחב בטנה של סייברדן. צפיתי בה כשהתרחבה והתמתחה, עד שלבסוף התקשתה כקליפה שקופה. את השנייה הצמדתי לצד שנראה לי החבול יותר של פניה. כשהתקשתה גם היא, פשטתי את המעיל החיצוני שלי, שכבתי ונרדמתי.
כעבור קצת יותר משבע שעות וחצי זעה סייברדן, ואני התעוררתי. "את ערה?" שאלתי. התיקונית שהצמדתי לפניה סגרה עין אחת ומחצית מפיה, אבל החבורות והנפיחויות בכל פניה ירדו בהרבה. שקלתי לרגע מה תהיה הבעת הפנים המתאימה, ויצרתי אותה. "מצאתי אותך בשלג, לפני מסבאה. היה לי רושם שאת זקוקה לעזרה." היא פלטה נשימה קלושה וחורקנית, אבל לא הפנתה את ראשה אלי. "את רעבה?" שום תשובה, רק בהייה נבובה. "נפגעת בראש?"
"לא," אמרה, בשקט, בפנים רגועות ורפות.
"את רעבה?"
"לא."
"מתי אכלת בפעם האחרונה?"
"אני לא יודעת." נעימת קולה הייתה שלווה, חסרת מבע.
משכתי אותה לתנוחת ישיבה והשענתי אותה כנגד הקיר האפור־ירוק, בזהירות, לא רציתי לגרום פגיעה נוספת, חששתי שמא היא תתמוטט. היא נשארה יושבת, אז לקחתי כף ויצקתי מעט דייסת לחם ומים לפיה, נזהרת שלא לגעת בתיקונית. "תבלעי," אמרתי, והיא בלעה. נתתי לה ככה מחצית ממה שהיה בקערה, אכלתי את השאר בעצמי והבאתי עוד מכל שלג.
היא צפתה בי כששמתי במכל עוד חצי כיכר של לחם קשה, אבל לא אמרה דבר, ופניה עדיין היו רגועות. "מה שמך?" שאלתי. לא קיבלתי תשובה.
היא הייתה על קֶף, ניחשתי. רוב הנשים תאמרנה לכן שקף מדכא רגשות, וזו אמת, אבל זה לא כל מה שהוא עושה. פעם הייתי מסוגלת להסביר בדיוק מה קף עושה, וכיצד, אבל אני כבר לא מה שהייתי פעם.
עד כמה שידעתי, נשים לוקחות קף כדי להפסיק להרגיש משהו. או מפני שהן חושבות שאם תסלקנה את הרגשות מדרכן, התוצאה תהיה רציונליות עילאית, לוגיקה מוחלטת, הארה אמיתית. אבל קף לא פועל ככה.
חילוץ סייברדן מהשלג עלה לי בזמן ובכסף שלא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז, ולשם מה? אילו השארתי אותה לנפשה היא הייתה משיגה עוד שתיים־שלוש מנות של קף, והייתה מוצאת את דרכה למקום אחר כמו המסבאה המטונפת ההיא, ונרצחת אחת ולתמיד. אם זה מה שהיא רצתה, לא הייתה לי שום זכות לעצור בעדה. אבל אם היא רצתה למות, למה היא לא עשתה את זה בצורה נקייה? למה לא הצהירה רשמית על כוונתה וניגשה למרפאה, כמו כל אחת? לא הבנתי.
היו הרבה מאוד דברים שלא הבנתי, ותשע־עשרה שנים של העמדת פנים כאילו אני אנושית לא לימדו אותי הרבה כפי שקיוויתי.

אן לקי

אן לֶקִי עבדה כמלצרית, כפקידת קבלה, כמחזיקת מוט בצוות מדידות קרקע, כמגישת ארוחות צהריים בבית ספר וכטכנאית הקלטה. לבסוף כיהנה כמזכירת האגודה של סופרי המדע הבדיוני באמריקה. אחרי שפרסמה סיפורים קצרים רבים, חיברה את הרומן הראשון שלה, "יושרה שניונית", שזכה בכל פרסי המדע הבדיוני החשובים בשנת 2014. הספר השני בטרילוגיה, "חרב שניונית", זכה בפרס האגודה הבריטית למד"ב בשנת 2014 ובפרס לוקוס בשנת 2015. שניהם יצאו לאור בהוצאת סיאל, בתרגום עמנואל לוטם. הספר "חמלה שניונית" זכה בפרס לוקוס לשנת 2016. אן לקי מתגוררת בסיינט לואיס שבמיזורי עם בעלה, ילדיה וחתוליה.

עוד על המארז

מארז טרילוגיית השניונית אן לקי
1
 
 
הגופה הייתה מוטלת עירומה בפניה מטה, אפורה כמוות, ונתזי דם הכתימו את השלג סביבה. הטמפרטורה הייתה חמש־עשרה מעלות צלזיוס מתחת לאפס, וסערה חלפה במקום רק כמה שעות לפני־כן. השלג השתרע, חלק למשעי, תחת אור הזריחה הנרפה, ורק כמה עקבות הוליכו אל בניין של גושי קרח שעמד בקרבת מקום. מסבאה. לפחות, מה שנחשבת מסבאה בעיירה הזאת.
היה משהו מוּכּר במעורפל בזרוע המשתרבבת ההיא, בקו צד הגוף הנמשך מן הכתף מטה אל המותן. אבל לא הייתה שום אפשרות מתקבלת על הדעת שאזהה את האישה הזאת. לא הכרתי אף אחת כאן. נמצאתי באפס הקצה הקפוא של כוכב לכת קר ונידח, הרחק מכל תפיסה רַדְשָׁאִית של מקום תרבותי עד כמה שנקודה כלשהי יכולה להיות רחוקה ממנה. הגעתי לכאן, לכוכב הלכת הזה, לעיירה הזאת, רק מפני שהייתה לי שליחות בהולה משלי. גופות ברחוב לא היו מענייני.
לפעמים אינני יודעת מדוע אני עושה את מה שאני עושה. אפילו אחרי שנים כה רבות, עדיין יש חידוש באי־ידיעתי, בהיעדרן של פקודות שאני חייבת למלא אחריהן מרגע לרגע. משום כך אינני יכולה להסביר לכן מדוע נעצרתי, שלחתי כף רגל אחת והרמתי את הכתף החשופה כדי לראות את פני האישה.
קפואה, חבולה וזבת־דם היא הייתה, ובכל זאת זיהיתי אותה. שמה היה סֵייבַרְדֶן וֶנְדָאי, ולפני זמן רב מאוד היא הייתה אחת הקצינות שלי, סֶגֶן צעירה, שקודמה לאחר זמן לתפקיד פיקוד משלה בספינה אחרת. חשבתי שהיא מתה לפני אלף שנה, אבל הנה היא כאן, בלי שום ספק בכלל, כאן. התכופפתי ומיששתי, חיפשתי דופק, ניסיתי לשמוע רחש קל שבקלים של נשימה.
עדיין חיה.
סייברדן ונדאי לא הייתה עוד מענייני, לא הייתה באחריותי. והיא בשום פנים לא הייתה אחת הקצינות החביבות עלי. צייתתי לפקודותיה, כמובן, והיא מעולם לא התעמרה באחת השניוניות שלי, מעולם לא פגעה לרעה באחת החוליות שלי (כפי שפגעו בהן קצינות אחרות מפעם לפעם). לא הייתה לי שום סיבה לחשוב רעות עליה. אדרבה, היא נהגה תמיד כאישה משכילה ומחונכת היטב, בת למשפחה טובה. לא עמי, כמובן — אני לא הייתי אישיות, הייתי פריט ציוד, חלק מהספינה. אבל היא מעולם לא מצאה חן בעיני במיוחד.
קמתי ונכנסתי למסבאה. היא הייתה אפלולית, ולובן קירות הקרח כוסה זה־כבר בסחי או במשהו גרוע יותר. אווירתה הצחינה מאלכוהול ומקיא. מוזגת עמדה מאחורי דלפק גבוה. היא הייתה מקומית — נמוכת קומה ושמנה, חיוורת ורחבת עיניים. שלוש לקוחות היו שרועות בכיסאות סביב שולחן מטונף. למרות הקור, הן לבשו רק מכנסיים וחולצות פוך — הייתה זו עונת האביב בחצי־הכדור הזה של נִילְט, והן התענגו על חמימות מזג האוויר. הן העמידו פנים כאילו לא ראו אותי, אם כי בלי ספק הבחינו בי ברחוב וידעו מה הסיבה לכניסתי. קרוב לוודאי שאחת מהן הייתה מעורבת, או יותר מאחת; סייברדן לא רבצה בחוץ הרבה זמן, אחרת כבר הייתה מתה.
"אני רוצה לשכור מזחלת," אמרתי, "ולקנות ערכת חימום רפואית."
מאחורי הצטחקה אחת הלקוחות ואמרה בלעג, "איזו ילדה קטנה וקשוחה יש לנו כאן."
פניתי להביט בה, להתבונן בפניה. היא הייתה גבוהה מרוב הנילטאיות, אבל שמנה וחיוורת כמו כולן. היא הייתה כבדה ממני, אבל אני הייתי גבוהה ממנה, וכמו כן הייתי חזקה הרבה יותר מכפי שנראיתי. היא לא הבינה במה היא משחקת. היא הייתה מין זכר כנראה, עד כמה שיכולתי להבחין לפי דוגמאות המבוך המזוּותות של חולצתה. לא הייתי בטוחה לגמרי. זו לא הייתה שאלה חשובה, אילו הייתי במרחב הרַדש. לרדשאי, הבדלי מגדר אינם חשובים כלל ועיקר, והשפה שהן דוברות בה — השפה הראשונה שלי עצמי — אינה מציינת בשום דרך את המגדר של ישויות תבוניות. ואילו השפה שבה דיברנו עכשיו הייתה מגדרית, והייתי עלולה להסתבך בצרות אילו התנסחתי בצורה לא־נכונה. הבעיה הייתה קשה שבעתיים מפני שהרמיזות החזותיות האמורות להבדיל בין מגדרים אנושיים שונות ממקום למקום, לפעמים במידה קיצונית, וכמעט אף פעם אינן מובנות לי.
החלטתי לא לומר מאומה. אחרי שנייה או שתיים, היא מצאה פתאום משהו מעניין במשטח השולחן. יכולתי להרוג אותה, כאן ועכשיו, בלי התאמצות יתרה. המחשבה על כך מצאה חן בעיני, אבל בשעה זו עמדה סייברדן בראש דאגותי. פניתי בחזרה אל המוזגת.
זו נותרה שרועה ברישול, ואמרה כאילו שיחתנו לא נקטעה כלל, "באיזה מין מקום את חושבת שאת נמצאת?"
"במין מקום," אמרתי, עדיין בגישוש אחר הדרך הנכונה לעקוף מכשלות מגדריות, "שאפשר לשכור מזחלת ולקנות ערכת חימום. כמה?"
"מאתיים שין." לפחות פי שניים ממחיר השוק, הייתי משוכנעת. "למזחלת. מאחור. תצטרכי לקחת אותה בעצמך. עוד מאה לערכה."
"חתומה," אמרתי. "לא משומשת."
היא משכה והוציאה ערכה מתחת לדלפק, והחותמת נראתה לי לא־פגועה. "החבר שלך שם השאיר חשבון פתוח."
אולי שקר, אולי לא. בין כה וכה, המספר שאשמע מפיה יהיה מצוץ מן האצבע. "כמה?"
"שלוש־מאות חמישים."
יכולתי לחפש דרך להמשיך ולהימנע מהתייחסות למגדר של המוזגת, ויכולתי לנחש. במקרה הגרוע, הסיכויים היו חצי בחצי. "יש לךָ אמון רב באדם," אמרתי, אחרי שניחשתי זכר, "אם אתה נותן לחסר־כול כמוהו" — ידעתי שסייברדן היא מין זכר, זה היה קל — "לצבור חוב כזה." המוזגת לא אמרה דבר. "שש־מאות חמישים יכסו את הכול?"
"אהא," אמרה המוזגת. "פחות או יותר."
"לא, את הכול. אנחנו נסכים עכשיו. ואם מישהו יבוא לחפש אותי אחר־כך ולדרוש יותר, או ינסה לשדוד אותי, הוא מת."
שתיקה. ואחריה קול יריקה של מישהי מאחורי. "זבל רדשאי."
"אני לא רדשאית." זו הייתה האמת. את צריכה להיות אנושית בשביל להיות רדשאית.
"הוא כן," אמרה המוזגת, במשיכת כתף קלה שבקלות לעבר הדלת. "את, אין לך מבטא כזה, אבל את מסריחה כמו רדשאית."
"זה ריח הזבל שאתה מגיש ללקוחות שלך." תשואות לעג מהלקוחות היושבות שמאחורי. הכנסתי יד לכיס, הוצאתי חופן מטבעות והשלכתי אותן על הדלפק. "העודף בשבילך." פניתי לצאת.
"חסר לך שהכסף שלך מזויף."
"חסר לך שהמזחלת שלך לא תהיה מאחור כמו שאמרת." ויצאתי.
קודם כול ערכת החימום. גלגלתי את סייברדן על הגב. קרעתי את החותמת הסוגרת את הערכה, תלשתי פנימית מעל הכרטיס ותחבתי אותה לפה המדמם שלה, הקפוא למחצה. ברגע שנוּרית הכרטיס נעשתה ירוקה פרשתי את העטיפה הדקה, כרכתי אותה סביבה והפעלתי אותה. ואז פניתי לאחורי המסבאה לחפש את המזחלת.
אף אחת לא חיכתה לי שם, למזלי הטוב. לא רציתי להשאיר גופות מאחורי כבר עכשיו, לא באתי לכאן כדי לחפש צרות. גררתי את המזחלת לחזית, העמסתי עליה את סייברדן ושאלתי את עצמי אם עלי לפשוט את המעיל החיצוני שלי מעל כתפי ולפרוש אותו מעליה, אבל לבסוף החלטתי שהוא לא יוסיף הרבה על עטיפת החימום כשלעצמה. התנעתי את המזחלת ויצאתי לדרכי.
שכרתי חדר בפאתי העיירה, אחת מתריסר קוביות של שני מטרים על שניים עשויות פלסטיק טרומי מטונף, אפור־ירוק. שום מצעים, שמיכות בתשלום נוסף, כנ"ל חימום. שילמתי — כבר בזבזתי כמות מגוחכת של כסף על חילוץ סייברדן מהשלג.
ניקיתי את הדם מעליה כמיטב יכולתי, בדקתי את הדופק שלה (עדיין קיים) ואת הטמפרטורה (עולה). פעם יכולתי לדעת את טמפרטורת הליבה שלה בלי לחשוב אפילו, את דופק הלב, את כמות החמצן בדם, את רמות ההורמונים. הייתי רואה כל פגיעה מכל סוג, אילו רק רציתי. עכשיו הייתי עיוורת. היא ספגה מכות, בעליל — פניה היו נפוחות, גווה היה חבול וחבוט.
ערכת החימום כללה תיקונית בסיסית מאוד, אבל רק אחת, וגם היא הייתה מיועדת לעזרה ראשונה בלבד. אולי סייברדן סבלה מפגיעות פנימיות או מטראומת ראש רצינית, אבל אני הייתי מסוגלת לתקן רק חתכים ונקעים. עם קצת מזל, הקור והחבּורות יהיו הבעיות היחידות שאצטרך לטפל בהן. אבל לא היה לי ידע רב ברפואה, כבר לא. אם אצליח להגיע לאבחון כלשהו, הוא יהיה בסיסי לגמרי.
תחבתי עוד פנימית לעומק גרונה. עוד בדיקה — העור לא היה צונן יותר מהצפוי, בהתחשב בכול, והיא לא נראתה חולנית. הצבע שלה, בהתעלם מחבורותיה, התחיל לחזור לקדמותו השחומה. הכנסתי פנימה מכל מלא שלג להפשרה, הנחתי אותו בפינה שבה, כך קיוויתי, לא תבעט בו סייברדן אם תתעורר, ויצאתי שוב. נעלתי את הדלת מאחורי.
השמש טיפסה גבוה יותר בשמים, אבל האור כמעט לא התחזק. עכשיו העכירו עקבות רבות יותר את שכבת השלג האחידה שפרשׂה סערת אמש, וכמה נילטאיות הסתובבו בחוץ. הסעתי את המזחלת בחזרה למסבאה והחניתי אותה מאחור. אישה לא נטפלה אלי, לא בקעו קולות מהפתח החשוך. עשיתי את דרכי למרכז העיירה.
נשים עברו ושבו ברחובות לרגל ענייניהן. ילדות שמנות וחיוורות במכנסיים ובחולצות פוך התיזו שלג בבעיטה זו על זו, אבל נעצרו ולטשו עיניים גדולות, מופתעות למראה, ברגע שהבחינו בי. המבוגרות העמידו פנים שאינני קיימת, אבל עיניהן פנו לעברי כשחלפתי לידן. נכנסתי לחנות, עברתי ממה שנחשב כאן אור יום לאפלולית, לתוך צינה שעלתה בקושי בחמש מעלות על החוץ.
תריסר נשים עמדו שם ודיברו, אבל דממה ירדה עליהן בבת־אחת ברגע שנכנסתי. הבינותי שאין שום ארשת בפני, והצבתי את שרירי הפנים שלי על הבעה נעימה ולא־מחייבת.
"מה את רוצה?" נהמה החנוונית.
"אני בטוחה שכל האנשים האלה הם לפנַי בתור." תוך־כדי דיבור קיוויתי שזו קבוצה מעורבת, כפי שהשתמע מניסוח דברי. קיבלתי רק שתיקה במענה. "אני רוצה ארבע כיכרות לחם וגוש שומן. כמו כן שתי ערכות חימום רפואיות ושתי תיקוניות רב־תכליתיות, אם יש לך כאלה."
"יש לי עשיריות, עשרימיות ושלושימיות."
"שלושימיות, בבקשה."
היא הניחה את רכישותי על הדלפק. "שלוש־מאות שבעים וחמש." שמעתי שיעול מאי־שם מאחורי — שוב נדרשתי לשלם מחיר מופקע.
שילמתי ויצאתי. הילדות עדיין הצטופפו יחדיו ברחוב, צוחקות. המבוגרות עדיין חלפו על פני כאילו אינני קיימת. נכנסתי לחנות נוספת — סייברדן תצטרך בגדים. לבסוף חזרתי לחדר.
סייברדן עדיין הייתה חסרת הכרה, ועדיין לא גילתה סימני הלם, עד כמה שיכולתי לראות. השלג במכל הפך למים ברובו, והנחתי בתוכו חצי כיכר קשה כמו לבֵנה כדי לרכך אותה.
פגיעת ראש וחבלות פנימיות היו האפשרויות המסוכנות ביותר. פתחתי את שתי התיקוניות שקניתי זה־עתה והרמתי את השמיכה כדי להניח אחת מהן לרוחב בטנה של סייברדן. צפיתי בה כשהתרחבה והתמתחה, עד שלבסוף התקשתה כקליפה שקופה. את השנייה הצמדתי לצד שנראה לי החבול יותר של פניה. כשהתקשתה גם היא, פשטתי את המעיל החיצוני שלי, שכבתי ונרדמתי.
כעבור קצת יותר משבע שעות וחצי זעה סייברדן, ואני התעוררתי. "את ערה?" שאלתי. התיקונית שהצמדתי לפניה סגרה עין אחת ומחצית מפיה, אבל החבורות והנפיחויות בכל פניה ירדו בהרבה. שקלתי לרגע מה תהיה הבעת הפנים המתאימה, ויצרתי אותה. "מצאתי אותך בשלג, לפני מסבאה. היה לי רושם שאת זקוקה לעזרה." היא פלטה נשימה קלושה וחורקנית, אבל לא הפנתה את ראשה אלי. "את רעבה?" שום תשובה, רק בהייה נבובה. "נפגעת בראש?"
"לא," אמרה, בשקט, בפנים רגועות ורפות.
"את רעבה?"
"לא."
"מתי אכלת בפעם האחרונה?"
"אני לא יודעת." נעימת קולה הייתה שלווה, חסרת מבע.
משכתי אותה לתנוחת ישיבה והשענתי אותה כנגד הקיר האפור־ירוק, בזהירות, לא רציתי לגרום פגיעה נוספת, חששתי שמא היא תתמוטט. היא נשארה יושבת, אז לקחתי כף ויצקתי מעט דייסת לחם ומים לפיה, נזהרת שלא לגעת בתיקונית. "תבלעי," אמרתי, והיא בלעה. נתתי לה ככה מחצית ממה שהיה בקערה, אכלתי את השאר בעצמי והבאתי עוד מכל שלג.
היא צפתה בי כששמתי במכל עוד חצי כיכר של לחם קשה, אבל לא אמרה דבר, ופניה עדיין היו רגועות. "מה שמך?" שאלתי. לא קיבלתי תשובה.
היא הייתה על קֶף, ניחשתי. רוב הנשים תאמרנה לכן שקף מדכא רגשות, וזו אמת, אבל זה לא כל מה שהוא עושה. פעם הייתי מסוגלת להסביר בדיוק מה קף עושה, וכיצד, אבל אני כבר לא מה שהייתי פעם.
עד כמה שידעתי, נשים לוקחות קף כדי להפסיק להרגיש משהו. או מפני שהן חושבות שאם תסלקנה את הרגשות מדרכן, התוצאה תהיה רציונליות עילאית, לוגיקה מוחלטת, הארה אמיתית. אבל קף לא פועל ככה.
חילוץ סייברדן מהשלג עלה לי בזמן ובכסף שלא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז, ולשם מה? אילו השארתי אותה לנפשה היא הייתה משיגה עוד שתיים־שלוש מנות של קף, והייתה מוצאת את דרכה למקום אחר כמו המסבאה המטונפת ההיא, ונרצחת אחת ולתמיד. אם זה מה שהיא רצתה, לא הייתה לי שום זכות לעצור בעדה. אבל אם היא רצתה למות, למה היא לא עשתה את זה בצורה נקייה? למה לא הצהירה רשמית על כוונתה וניגשה למרפאה, כמו כל אחת? לא הבנתי.
היו הרבה מאוד דברים שלא הבנתי, ותשע־עשרה שנים של העמדת פנים כאילו אני אנושית לא לימדו אותי הרבה כפי שקיוויתי.