מארז petite חלק 2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

ה.ג. ולס

הרברט ג'ורג' וֵלס (1866 - 1946) היה סופר, הוגה דעות, עיתונאי, סוציולוג והיסטוריון אנגלי. נחשב לאחד האבות המייסדים של סוגת המדע הבדיוני וזכור בעיקר בעקבות ספריו המשויכים לתחום זה. בניגוד לבן זמנו ז'ול ורן, מוקד סיפוריו לא היה ההרפתקה והאופקים החדשים, כי אם ביקורת חברתית נוקבת.

ז'אק שובירה

ז'אק שובירה נולד ליד ליון ב-1915. באותה שנה מת אביו בחזית מלחמת העולם הראשונה, ולז'ק לא הכיר אותו. הוא למד רפואה בליון ופתח מרפאה בנוויל-סור-סאון ששם עבד והתגורר כל חייו. ב-1958 לאחר התכתבות קצרה בין השניים, פרסם אלבר קאמי בהוצאה היוקרתית "גלימאר" את הרומן הראשון של שובירה. אך חלק גדול מיצירתו התגלתה מחדש כמעט חמישה עשורים אחר כך, לאחר הפרסום של "אליזה" ב-2003, שהיה לאירוע מו"לי גדול בצרפת, וראה אור שנתיים לפני מות "מוות לא רצוי אך לא טראומטית" –כפי שהוא עצמו הצהיר בראיון כשכבר היה זקן – הצהרה של הומניסט פשוט וחכם, שלא נמנע מלהתייחס ל"קטעים האפלים של החיים".

מקס בירבום

הנרי מקסימיליאן בירבום היה קריקטוריסט, סופר ודנדי אנגלי שנולד בלונדון ב-1872. הוא התחנך באוקספורד, ובשנת 1892 פרסם לראשונה כתב העת "סטראנד" את הקריקטורות שלו: ציורים פרודיים, מסוגננים ומתוחכמים ביותר. בירבום כתב רומן אחד, מחזות, סיפורים קצרים, סקירות והרצאות, שנהג לפרסם בנפרד, במהדורות יפות ומוקפדות.ב-1916 בירבום מפרסם סיפור ארוך שבורחס וביוי קסארס מחשיבים כ"הסיפור המושלם". ב1919 פרסם את "שבעה גברים", אוסף סיפורים קצרים מופתיים הכולל את ה"הצבוע המאושר", ועוד מסיפוריו הטובים ביותר. בשנת 1910 התחתן בירבום עם השחקנית הבריטית-אמריקאית פלורנס קאהן והשניים התיישבו ברפאלו שבאיטליה, ושם, למעט חזרות בודדות לאנגליה במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה, התגוררו עד סוף חייהם. בירבום קיבל תואר אבירות ב-1939, אף שהשתעשע בציור קריקטורות של משפחת המלוכה. לאחר מות אשתו בשנת 1951 התגורר מקס עם מזכירתו, אליזבת יונגמן, ונשא אותה לאישה כמה שבועות לפני מותו בגיל 84.

קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון בארצות הברית ב-1840. היא אחיינית רחוקה של ג'יימס פנימור קופר – מחברו של "המוהיקני האחרון". סיפוריה התפרסמו בכתבי העת היוקרתיים "הארפרז" ו"אטלנטיק" וזכו לביקורות נלהבות. בגיל כמעט ארבעים עברה לאירופה. אוסף כתביה שהתפרסם בשם "החצר הקדמית וסיפורים איטלקיים אחרים" (1895) ו"דורוטי וסיפורים איטלקיים אחרים" (1896) ראו אור אחרי מותה. וולסון מתה בוונציה ב-1984 בעיצומה של הדרדרות נפשית, כשנפלה או קפצה מהחלון.

סימון לייס

סימון לאיס היה שם העט של פייר ריקמנס, שנולד בבריסל ב-1935, ולמד משפטים ותולדות האמנות באוניברסיטה הקתולית של לֵוֶון. קשריו הוא חי שתים-עשרה שנה במזרח הרחוק, ונהפך למומחה בכיר בציור, בקליגרפיה ובשירה הסינית. בשנת 1970 התיישב באוסטרליה כדי ללמד ספרות סינית אוניברסיטת סידני. לאיס היה סופר והוגה דעות יחיד במינו, אינטלקטואל שכתיבתו גאונית, פשוטה ומשכרת, איכויות שמתגלות בספרים כגון "אושרם של הדגים" ו"בטאוויה", שניהם מ-2011. לאיס מת מסרטן באוסטרליה ב-2014.

נושאים

תקציר

***חמישה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
הסדרה היא טיול ספרותי ברחבי יצירות מופת משמונה מדינות ומאתיים שנות ספרות, באמנות הנובלה הקצרה. מדובר על תרגומים ראשונים לעברית של יצירות פשוטות - שמצד אחד נקראות במהירות סוחפת, ומצד שני יש בהן ניצוץ אמנותי שנשאר אתך תמיד.
 
"אליזה" של ז'ק שובירה - סיפור בלתי נשכח על אהבתו הראשונה של ילד קטן בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה; "פרשת בטאוויה" של הסופר הגדול סימון לייס - על מרד והתקוממות בלב ים באיים נידחים; "החצר הקדמית" של קונסטנס פנימור וולסון - הנובלה על החלומות, חלום לבנות גינה בקרב אשה קשת יום בכפר איטלקי עני; "הצבוע המאושר" של הדאנדי האנגלי מקס בירבום - אגדה יפהפייה על העמדות פנים ועל אנושיות; "הדלת שבקיר" של ה"ג' ולס - יצירה בדיונית מצמררת מאת אחד הסופרים הגדולים במאה העשרים. 
 
כל פריט ראוי למסגור, סדרה שהיא הכל חוץ ממובנת מאליה, אוסף חובה לכל קורא סקרן שרוצה לטעום מעדנים ספרותיים צרופים, ממש להפליג בין סוגי ספרות, לצאת להרפתקאות קריאה, מחוץ לשבלונות.
 
- החצר הקדמית, קונסטנס פנימור וולסון (ארצות הברית)
- הצבוע המאושר, מקס בירבום (אנגליה)
- הדלת שבקיר; תחת הסכין, ה"ג׳ ולס (בריטניה)
- פרשת בטאוויה, סימון לייס (בלגיה)
- אליזה, ז'ק שובירה (צרפת)

פרק ראשון

קונסטנס פנימור וולסון
החצר הקדמית
 
מאנגלית: יותם בנשלום
 
 
"עכשיו, כשגוּסטֶר עובד בחווה, ובֵּפֶּר הסתדרה סוף־סוף בתור עוזרת במשפחה טובה, ופַּרלוֹ וסְקוּלי עברו לפֵּרוּג'ה, וסוּנטֶר אצל הנזירות, וג'וֹ בָני לומד להיות נגר, ורק לנוּנסי נשאר לי לדאוג (חוץ מסַבְתוּת, כמובן, וחוץ מפּיפֶּר ומפַּטרוֹ הזקן), נראה לי, באמת־באמת, שמתישהו אוכל לסדר את זה; נגיד, בארבעה ביולי הקרוב; לא יותר מארבעה חודשים מעכשיו. הנה, זה יהיה משהו שיעזור לי לחגוג; כמו שצריך!"
האישה שהרהורים אלו חלפו בראשה ישבה על גדר אבן נמוכה לצד אגד זרדים, צרור עשבי מאכל, ומגל שהונח בזהירות. לגבה נקשר סל גדול וארוך, גבוה כמעט כמוה; היא רופפה את הרצועות כדי להתיישב. הסל היה כבד; משקלו ניכר בדרך ששמטה את כתפיה בהקלה כשהשעינה את שוליו בצד השני של הגדר על אבן שנפלה. רגליה היו יחפות, שמלת הכותנה שלה היתה צרה, וסינר כותנה כהה חגור לה מהחזית ועד המכפלת; לראשה חבשה בּוֹנֵטָה מקש ולה כיפה שזורה סרטים חומים באורך שמונה סנטימטרים, וסרטים רחבים באותו גוון קשורים מלפנים לעניבה שלולאותיה נמשכות למלוא רוחבן, ומקובעות משני צדי הסנטר. בונטה זו, שהיתה נקייה ומהוגנת מאוד (הסרטים כובסו יותר מפעם אחת), ניחנה בגזרה מיושנת, והיא התפרשה מעבר למצח וללחיים. פניה ניבטו מתוך המצחה העגולה: עור שזוף מאוד, תווים גדולים ולא סימטריים, שׂער שיבה דק וחלק, ועיניים כחולות שלא איבדו מבהירותן בין שלל הקמטים. בת שישים היתה, גבוהת קומה ורחבת כתפיים. בעבר היתה זקופה וחזקה להפליא. כוחה תש מרוב עמל, לא מרוב שנים, ועדיין לא אבד לה כליל; הסל העצום הוכיח זאת. נוסף על כך, עיניה כמו העידו על עוצמה שלא תנטוש אותה עד ליומה האחרון.
כעת הביטו אותן עיניים במבנה נמוך שעמד במרחק קצר משם, בדיוק מעבר לשביל. הוא היה קטן ועתיק יומין, עשוי אבנים, ולו גג משופע ודלת שחורה. חלונות לא היו בו; אור ואוויר חדרו אליו רק מהדלת. בחוץ נערמו לגובה שני תלי אשפה, ואחד מהם היה ישן עד כדי כך שצמחייה עבותה גדלה על פסגתו. הכניסה היתה חסומה בסורגים, ולא היה אפשר לראות מה נמצא בפנים. אך האישה ידעה גם בלי לראות; היא ידעה כל הזמן. פעם היתה שם פרה; ואז עזים; ואז חזירים, ואז שוב עזים; בשנתיים האחרונות היו שם חזירים כל הזמן — חזירים וחזירים. עיניה נמשכו אל הדלת כמו בכוח מגנט, ופיה נפער מעט; ידיה נחו על מותניה. ודאי שלא היה במראה הזה שום חידוש. אך רגשותיה העזים שיוו לו נופך חדש בכל פעם. אם אמת היא שהאהבה קמה רעננה בכל בוקר, הרי שגם השנאה כך, ופְּרוּדֶנס וילקין שנאה את הרפת הקטנה זה שנים.
הפעמונים שבעיירה למטה החלו לצלצל לתפילת אַנגֶלוּס. היא התנערה מהרהוריה, שבה וכיתפה את רצועות הסל, סידרה אותו על גבה בהינף כתף, לקחה את הזרדים ביד אחת ואת צרור העשבים ביד השנייה, תחבה את המגל תחת בית שחייה וטיפסה בדי עמל על המדרון, ועקפה את הרפת הקטנה, העומדת בדרכה, במין משעול עפר זמני (אם כי בן חמישים שנה). היא נופפה בצרור העשבים לעבר הדלת השחורה והמאוסה — מחווה של כמעט ניצחון. "חכי, חכי עד ארבעה ביולי, חורבה מגונה שכמוך!" כך חשבה.
כל מקום ישן ומלוכלך היה בעיני פּרוּדֶנס וילקין חורבה; וחורבה מגונה היתה מקום המבליט את התכונות האלה במידה מפלצתית, מקום שגם בעל הדמיון הפורה ביותר בלֶדהאם שבניו המפשייר לא היה יכול להעלות על דעתו. מובן שבאָסיזי, מקום משכנה הנוכחי, לא היה מחסור בחורבות; רק אותן ראתה כל אימת שירדה אל העיירה הציורית; אל הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מעולם לא נכנסה, בנוף העמק הנפלא, במישורים השלווים של אוּמבְּרִיה כלל לא הבחינה; אך הסמטאות הצרות והתלולות שזבל פזור בהן, ובתי האבן הצפופים והעתיקים, שריחות שלא ייקראו בשם עולים מדלתותיהם הגדולות, היו מוכרים לה היטב, והיא תיעבה אותם בכל נפשה. ויותר מכול תיעבה את החורבה המצחינה הזו החוסמת את השביל שלה, הדוחקת את הדלת שלה, אותה רפת או דיר — פעם כך ופעם כך — ששָׂנאה ושָׂטמה שש־עשרה שנים ארוכות.
כי בחודש הזה לפני שש־עשרה שנה באה לראשונה אל עיירתו ההררית של פרנציסקוס הקדוש. לא לבדה באה, אלא במחיצת חתנה יפה התואר, אנטוניו גוּאָדאני, וכל כך מאושרת היתה עד שהכול נראה לה מקסים — אותן סמטאות תלולות ואותם בתים מימי קדם, אותו הזבל, אותו צבע צהוב, אותה תחושת פנאי שאין לו קץ ואושר שאין לו סיבה. וכשטוניו שלה הוביל אותה דרך העיירה והעלה אותה אף גבוה מזה, אל הבית הקטן והמזוהם, מצאה בו את כל בני משפחתו שנאספו כדי להביט בה, צוחקים ונדחקים — ילדים לאין מספר (כך נראה לה הדבר אז), סבתא המרותקת למיטתה ודוד זקן ומפוקפק (שמיד החל להחמיא לה) — ואפילו דבר זה לא העיק עליה, אף שהופתעה מעט, כי טוניו סיפר לה בעצב שאין לו נפש יחידה בעולם. זו היתה אחת הסיבות שרצתה להינשא לו — כדי להקים בית למען אדם בודד כל כך.

ה.ג. ולס

הרברט ג'ורג' וֵלס (1866 - 1946) היה סופר, הוגה דעות, עיתונאי, סוציולוג והיסטוריון אנגלי. נחשב לאחד האבות המייסדים של סוגת המדע הבדיוני וזכור בעיקר בעקבות ספריו המשויכים לתחום זה. בניגוד לבן זמנו ז'ול ורן, מוקד סיפוריו לא היה ההרפתקה והאופקים החדשים, כי אם ביקורת חברתית נוקבת.

ז'אק שובירה

ז'אק שובירה נולד ליד ליון ב-1915. באותה שנה מת אביו בחזית מלחמת העולם הראשונה, ולז'ק לא הכיר אותו. הוא למד רפואה בליון ופתח מרפאה בנוויל-סור-סאון ששם עבד והתגורר כל חייו. ב-1958 לאחר התכתבות קצרה בין השניים, פרסם אלבר קאמי בהוצאה היוקרתית "גלימאר" את הרומן הראשון של שובירה. אך חלק גדול מיצירתו התגלתה מחדש כמעט חמישה עשורים אחר כך, לאחר הפרסום של "אליזה" ב-2003, שהיה לאירוע מו"לי גדול בצרפת, וראה אור שנתיים לפני מות "מוות לא רצוי אך לא טראומטית" –כפי שהוא עצמו הצהיר בראיון כשכבר היה זקן – הצהרה של הומניסט פשוט וחכם, שלא נמנע מלהתייחס ל"קטעים האפלים של החיים".

מקס בירבום

הנרי מקסימיליאן בירבום היה קריקטוריסט, סופר ודנדי אנגלי שנולד בלונדון ב-1872. הוא התחנך באוקספורד, ובשנת 1892 פרסם לראשונה כתב העת "סטראנד" את הקריקטורות שלו: ציורים פרודיים, מסוגננים ומתוחכמים ביותר. בירבום כתב רומן אחד, מחזות, סיפורים קצרים, סקירות והרצאות, שנהג לפרסם בנפרד, במהדורות יפות ומוקפדות.ב-1916 בירבום מפרסם סיפור ארוך שבורחס וביוי קסארס מחשיבים כ"הסיפור המושלם". ב1919 פרסם את "שבעה גברים", אוסף סיפורים קצרים מופתיים הכולל את ה"הצבוע המאושר", ועוד מסיפוריו הטובים ביותר. בשנת 1910 התחתן בירבום עם השחקנית הבריטית-אמריקאית פלורנס קאהן והשניים התיישבו ברפאלו שבאיטליה, ושם, למעט חזרות בודדות לאנגליה במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה, התגוררו עד סוף חייהם. בירבום קיבל תואר אבירות ב-1939, אף שהשתעשע בציור קריקטורות של משפחת המלוכה. לאחר מות אשתו בשנת 1951 התגורר מקס עם מזכירתו, אליזבת יונגמן, ונשא אותה לאישה כמה שבועות לפני מותו בגיל 84.

קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון בארצות הברית ב-1840. היא אחיינית רחוקה של ג'יימס פנימור קופר – מחברו של "המוהיקני האחרון". סיפוריה התפרסמו בכתבי העת היוקרתיים "הארפרז" ו"אטלנטיק" וזכו לביקורות נלהבות. בגיל כמעט ארבעים עברה לאירופה. אוסף כתביה שהתפרסם בשם "החצר הקדמית וסיפורים איטלקיים אחרים" (1895) ו"דורוטי וסיפורים איטלקיים אחרים" (1896) ראו אור אחרי מותה. וולסון מתה בוונציה ב-1984 בעיצומה של הדרדרות נפשית, כשנפלה או קפצה מהחלון.

סימון לייס

סימון לאיס היה שם העט של פייר ריקמנס, שנולד בבריסל ב-1935, ולמד משפטים ותולדות האמנות באוניברסיטה הקתולית של לֵוֶון. קשריו הוא חי שתים-עשרה שנה במזרח הרחוק, ונהפך למומחה בכיר בציור, בקליגרפיה ובשירה הסינית. בשנת 1970 התיישב באוסטרליה כדי ללמד ספרות סינית אוניברסיטת סידני. לאיס היה סופר והוגה דעות יחיד במינו, אינטלקטואל שכתיבתו גאונית, פשוטה ומשכרת, איכויות שמתגלות בספרים כגון "אושרם של הדגים" ו"בטאוויה", שניהם מ-2011. לאיס מת מסרטן באוסטרליה ב-2014.

עוד על המארז

נושאים

מארז petite חלק 2 ה.ג. ולס, ז'אק שובירה, מקס בירבום, קונסטנס פנימור וולסון, סימון לייס
קונסטנס פנימור וולסון
החצר הקדמית
 
מאנגלית: יותם בנשלום
 
 
"עכשיו, כשגוּסטֶר עובד בחווה, ובֵּפֶּר הסתדרה סוף־סוף בתור עוזרת במשפחה טובה, ופַּרלוֹ וסְקוּלי עברו לפֵּרוּג'ה, וסוּנטֶר אצל הנזירות, וג'וֹ בָני לומד להיות נגר, ורק לנוּנסי נשאר לי לדאוג (חוץ מסַבְתוּת, כמובן, וחוץ מפּיפֶּר ומפַּטרוֹ הזקן), נראה לי, באמת־באמת, שמתישהו אוכל לסדר את זה; נגיד, בארבעה ביולי הקרוב; לא יותר מארבעה חודשים מעכשיו. הנה, זה יהיה משהו שיעזור לי לחגוג; כמו שצריך!"
האישה שהרהורים אלו חלפו בראשה ישבה על גדר אבן נמוכה לצד אגד זרדים, צרור עשבי מאכל, ומגל שהונח בזהירות. לגבה נקשר סל גדול וארוך, גבוה כמעט כמוה; היא רופפה את הרצועות כדי להתיישב. הסל היה כבד; משקלו ניכר בדרך ששמטה את כתפיה בהקלה כשהשעינה את שוליו בצד השני של הגדר על אבן שנפלה. רגליה היו יחפות, שמלת הכותנה שלה היתה צרה, וסינר כותנה כהה חגור לה מהחזית ועד המכפלת; לראשה חבשה בּוֹנֵטָה מקש ולה כיפה שזורה סרטים חומים באורך שמונה סנטימטרים, וסרטים רחבים באותו גוון קשורים מלפנים לעניבה שלולאותיה נמשכות למלוא רוחבן, ומקובעות משני צדי הסנטר. בונטה זו, שהיתה נקייה ומהוגנת מאוד (הסרטים כובסו יותר מפעם אחת), ניחנה בגזרה מיושנת, והיא התפרשה מעבר למצח וללחיים. פניה ניבטו מתוך המצחה העגולה: עור שזוף מאוד, תווים גדולים ולא סימטריים, שׂער שיבה דק וחלק, ועיניים כחולות שלא איבדו מבהירותן בין שלל הקמטים. בת שישים היתה, גבוהת קומה ורחבת כתפיים. בעבר היתה זקופה וחזקה להפליא. כוחה תש מרוב עמל, לא מרוב שנים, ועדיין לא אבד לה כליל; הסל העצום הוכיח זאת. נוסף על כך, עיניה כמו העידו על עוצמה שלא תנטוש אותה עד ליומה האחרון.
כעת הביטו אותן עיניים במבנה נמוך שעמד במרחק קצר משם, בדיוק מעבר לשביל. הוא היה קטן ועתיק יומין, עשוי אבנים, ולו גג משופע ודלת שחורה. חלונות לא היו בו; אור ואוויר חדרו אליו רק מהדלת. בחוץ נערמו לגובה שני תלי אשפה, ואחד מהם היה ישן עד כדי כך שצמחייה עבותה גדלה על פסגתו. הכניסה היתה חסומה בסורגים, ולא היה אפשר לראות מה נמצא בפנים. אך האישה ידעה גם בלי לראות; היא ידעה כל הזמן. פעם היתה שם פרה; ואז עזים; ואז חזירים, ואז שוב עזים; בשנתיים האחרונות היו שם חזירים כל הזמן — חזירים וחזירים. עיניה נמשכו אל הדלת כמו בכוח מגנט, ופיה נפער מעט; ידיה נחו על מותניה. ודאי שלא היה במראה הזה שום חידוש. אך רגשותיה העזים שיוו לו נופך חדש בכל פעם. אם אמת היא שהאהבה קמה רעננה בכל בוקר, הרי שגם השנאה כך, ופְּרוּדֶנס וילקין שנאה את הרפת הקטנה זה שנים.
הפעמונים שבעיירה למטה החלו לצלצל לתפילת אַנגֶלוּס. היא התנערה מהרהוריה, שבה וכיתפה את רצועות הסל, סידרה אותו על גבה בהינף כתף, לקחה את הזרדים ביד אחת ואת צרור העשבים ביד השנייה, תחבה את המגל תחת בית שחייה וטיפסה בדי עמל על המדרון, ועקפה את הרפת הקטנה, העומדת בדרכה, במין משעול עפר זמני (אם כי בן חמישים שנה). היא נופפה בצרור העשבים לעבר הדלת השחורה והמאוסה — מחווה של כמעט ניצחון. "חכי, חכי עד ארבעה ביולי, חורבה מגונה שכמוך!" כך חשבה.
כל מקום ישן ומלוכלך היה בעיני פּרוּדֶנס וילקין חורבה; וחורבה מגונה היתה מקום המבליט את התכונות האלה במידה מפלצתית, מקום שגם בעל הדמיון הפורה ביותר בלֶדהאם שבניו המפשייר לא היה יכול להעלות על דעתו. מובן שבאָסיזי, מקום משכנה הנוכחי, לא היה מחסור בחורבות; רק אותן ראתה כל אימת שירדה אל העיירה הציורית; אל הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מעולם לא נכנסה, בנוף העמק הנפלא, במישורים השלווים של אוּמבְּרִיה כלל לא הבחינה; אך הסמטאות הצרות והתלולות שזבל פזור בהן, ובתי האבן הצפופים והעתיקים, שריחות שלא ייקראו בשם עולים מדלתותיהם הגדולות, היו מוכרים לה היטב, והיא תיעבה אותם בכל נפשה. ויותר מכול תיעבה את החורבה המצחינה הזו החוסמת את השביל שלה, הדוחקת את הדלת שלה, אותה רפת או דיר — פעם כך ופעם כך — ששָׂנאה ושָׂטמה שש־עשרה שנים ארוכות.
כי בחודש הזה לפני שש־עשרה שנה באה לראשונה אל עיירתו ההררית של פרנציסקוס הקדוש. לא לבדה באה, אלא במחיצת חתנה יפה התואר, אנטוניו גוּאָדאני, וכל כך מאושרת היתה עד שהכול נראה לה מקסים — אותן סמטאות תלולות ואותם בתים מימי קדם, אותו הזבל, אותו צבע צהוב, אותה תחושת פנאי שאין לו קץ ואושר שאין לו סיבה. וכשטוניו שלה הוביל אותה דרך העיירה והעלה אותה אף גבוה מזה, אל הבית הקטן והמזוהם, מצאה בו את כל בני משפחתו שנאספו כדי להביט בה, צוחקים ונדחקים — ילדים לאין מספר (כך נראה לה הדבר אז), סבתא המרותקת למיטתה ודוד זקן ומפוקפק (שמיד החל להחמיא לה) — ואפילו דבר זה לא העיק עליה, אף שהופתעה מעט, כי טוניו סיפר לה בעצב שאין לו נפש יחידה בעולם. זו היתה אחת הסיבות שרצתה להינשא לו — כדי להקים בית למען אדם בודד כל כך.