פרק ראשון:
1
עבדים
אמת היא שמדי פעם בפעם אהבתי ללכת לעזור לאבא בעבודת הפרך שגזר פרעה על העברים. אבל שלא תתלהבו! ושלא יתלהב אף אחד, ומצידי גם פרעה יכול כבר עכשיו לסמן אותי כבעיה, כי אני בשום פנים ואופן לא מוכן להיות כמו אבא שלי וההורים של החברים שלי, וגם לא כמו הסבא הצדיק שלי וכמו כל האחרים. לא יודע איך, אבל כשיגיע תורי, אני לא אהיה שם.
בכל יום בעלות השחר החלה השכונה שלנו להתעורר. כל האבות, וכל מי שהנוגשים החליטו שהוא מתאים לעבודה, קמו, התפללו, חטפו משהו לאכול ויצאו לדרכם. בדרך כלל עשיתי את עצמי ישן. אבא, שכבר גרר רגל, עשה את הכול יותר לאט. לא היה לי נעים לראות אותו כך, וניסיתי להירדם שוב. אבל זה לא לזמן רב כי אז יצאו אימא ואחותי הגדולה לעבודות שלהן.
אבל פעם אחת החלטתי שזה לא הוגן שאמשיך לישון בבית כאילו שום דבר לא קורה מסביב, והחלטתי לעקוב אחר הכרכרות שלוקחות את הגברים לעבודה. מיד לאחר שהתרוקנה השכונה מהמבוגרים יצאתי מהבית. השתדלתי לשמור על קשר עין עם השיירות, אבל הן הלכו והתרחקו ממני במהירות. ברגע שהיה נדמה לנוגשים כי מישהו מאט את הקצב, הם מיד הכו בו עד זוב דם. העבודה הייתה הדבר הכי חשוב בעיניהם, ולכן אפילו הסוסים חטפו מנחת זרועם.
לא הצלחתי להדביק אותם, ולבסוף מצאתי את עצמי הרחק מהשכונה שלנו — לבד, רחוק מכל דבר. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לצאת מגושן, ולא ידעתי היכן אני. ניסיתי לשחזר את הדרך שבה הגעתי עד לכאן, אבל מה שהטריד אותי יותר מכול היה האפשרות שאחד המצרים יגלה אותי ויחליט לקחת אותי אליו — ויותר לא אשוב הביתה. סטיתי מן הדרך וניסיתי להסתתר מתחת לעצי השיטה שהשקיפו אליה. בטרם החלטתי איך להמשיך מכאן, שמעתי שקשוק מתקרב של מרכבה. נשכבתי על הארץ ומיקדתי את מבטי. מיד זיהיתי אותם. הקעקוע המיוחד שהיה להם על הכתף לא הותיר כל ספק באשר לזהותם, ועשיתי כל מאמץ שלא להשמיע אפילו רשרוש קטן. אלו היו קבוצת הנוגשים, שתפקידם היה לוודא שאף אחד לא מתחמק ונשאר בגושן. בכל בוקר, אחרי שכולם יצאו לעבודות הפרך, הם עברו בית אחר בית ובדקו שאיש לא מתחבא. הם החזיקו בידיהם מקלות, ואילו נשמעו צרחות מאחד הבתים, ידענו שהם תפסו מישהו שלא הלך לעבוד והכו אותו נמרצות.
הם חלפו על פניי בלי ששמו לב אליי, ממהרים לפירמידות, כנראה כדי להתעלל גם שם. עקבתי אחריהם וחיכיתי שייעלמו באופק, ואז היה נדמה לי שאני רואה משהו, וכבר ידעתי את הכיוון. ננערתי ממקומי, חזרתי לדרך והתחלתי ללכת. כשענן האבק שהעלו אחריהם התפוגג, ראיתי את מבני הענק, וככל שהתקרבתי יכולתי להבחין בדמויות של אנשים המסתובבים סביבם. עוד כמה דקות של הליכה, והנה אני כבר ביניהם; פועלים עברים שמפוזרים בכל מקום מחפשים עצים ואבנים. הם היו עסוקים בשלהם, ואפילו לא העיפו מבט אחד לעברי. לכן הייתי מופתע כשמישהו בכל זאת ראה אותי.
“ילד״, שמעתי מישהו שקורא לי. בהתחלה לא הבנתי מי מדבר אליי. “ילד. כאן״, הוא אמר, ורק אז ראיתי מישהו, כפוף על הארץ, מסמן לי בעודו מקפיד שלא להפסיק אפילו לרגע את מלאכת האיסוף.
“מה אתה עושה פה?״ הוא שאל בלחש, “אתה בטוח שאתה רוצה להיות פה??״
“אני רוצה לעזור לאבא שלי״, השבתי לו. הוא גיחך ואמר: “העזרה הכי טובה היא שתחזור הביתה תכף ומיד״. אבל אני התעקשתי, מה גם שלא ידעתי איך חוזרים מכאן הביתה, ושאלתי אותו איפה זה פיתום. זה הדבר היחיד שידעתי על העבודה של אבא, שיש את פיתום ואת רעמסס, ושאבא עובד בפיתום.
“לך עם הקבוצה הזו. הם חוזרים לשם, אבל תזכור שהזהרתי אותך!״
מיד כשהגענו לאזור פיתום איבדתי את קבוצת העובדים שאיתם הלכתי. הם הזדרזו למסור את כל מה שאספו, ואני מצאתי את עצמי באזור עם אלפי אנשים, ממש ים של אנשים; אלה רצים לפה, ואלה רצים לשם. אלה סוחבים אבנים, ואלה מכינים טיט. “מהר, מהר״, שמעתי מישהו צועק. “אם תתעצל, תחטוף״, שמעתי מכיוון אחר.
גם פה ראיתי שוטרים, אבל הם בהחלט היו שונים מאלה שנהגו לבקר בשכונה שלנו. לא היה להם ביגוד מיוחד, ולא צמידים על זרועותיהם. הם לבשו בגדים מרופטים, ולא היה להם שום קיעקוע מיוחד. הסתכלתי היטב והבנתי שהם משלנו, ישראלים. לא הבנתי איך זה יכול להיות, אבל לא היה לי זמן לחקור את זה. עכשיו רק רציתי למצוא את אבא שלי, וזו הייתה משימה קשה בהחלט. מיהרתי לאחד השוטרים ואמרתי לו: “שוטר, סלח לי, אתה יודע איפה אבא שלי?״ הוא הסתכל עליי מלמעלה למטה ואמר: “ידידי הצעיר, אבא שלך עובד עכשיו ואין לו אפילו רגע פנאי אחד, הבנת?״
ואז הוא התרכך פתאום ושאל אותי: “איך הגעת לפה? למה לך להקדים את המאוחר? יבוא יום וגם אתה תעבוד פה, אבל בינתיים תברח מפה כמה שיותר מהר לפני שאיזה נוגש עצבני יראה אותך, הבנת?״
“אני מחפש את אבא שלי״, חזרתי ואמרתי, “אולי הוא צריך את העזרה שלי״. ואז, מעבר לגבו, ראיתי מראה שלא אשכח לעולם, מראה שזעזע אותי עד עמקי נשמתי. מבין שורות האבן בצבץ ראש קטן של תינוקת קטנטנה, וסביב התינוקת הקטנה הזו, שנראתה כאילו נולדה זה עתה, היה כבר טיט, ובתוך שנייה כבר הונחה על גבה האבן מהשורה הבאה.
הרגשתי חולשה והתחלתי להקיא. הראש שלי הסתחרר ונפלתי על האדמה.
“קום!״ שמעתי את השוטר צועק אליי, “השתגעת? אתה גם רוצה להגיע לשם?״ הוא העמיד אותי בכוח על רגליי ושלף נאד מים שהיה לו מתחת לגלימה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, לראות שאף אחד לא מסתכל, ונתן לי לשתות.
“עכשיו, מי זה אבא שלך?״ הוא שאל אחרי שהתאוששתי.
“עמינדב״, השבתי בקושי.
“מאיזה שבט?״ הוא המשיך.
“יהודה״, לחשתי.
“אה״, הוא לפתע דיבר בקול, “אז אני מכיר אותו. גם הוא שוטר״.
הוא תפס את ידי ואמר: “בוא אחריי״.
נגררתי אחריו כמה דקות. הוא הלך מהר, ובכל פעם שראה נוגש מצרי, הוא ביצע עיקוף. “מי אלה?״ שאלתי אותו.
“אלה השוטרים המצרים. הם אחראים עלינו, ואנחנו אחראים על הפועלים הישראלים, ואם משהו פה לא הולך לפי רצונם, והאמן לי שלא חסרות סיבות, אז אנחנו חוטפים״.
“אז הם השוטרים הרעים ואתם השוטרים הטובים?״ שאלתי.
“אלה הנוגשים, חיות פרא ממש, ואנחנו חוטפים הכול במקום להחטיף לאחינו העבדים״.
“וואו, ממש כל הכבוד״, אמרתי, והוא קטע אותי והמשיך: “ואבא שלך? אבא שלך הוא אחד השוטרים הטובים, כמו שקראת לנו״.
עכשיו נעצרנו סוף-סוף. הוא עזב את ידי, אמר “הגענו״ ומיד נעלם בין הפועלים. ראיתי את אבא שלי ורצתי אליו. “אבא, אבא״, קראתי אליו. רציתי לחבק אותו, אבל אז ראיתי שהכותונת שלו קרועה ושני חתכים עמוקים פעורים בגבו, ונעצרתי. עכשיו כבר לא הייתי בטוח שזה היה חכם לבוא לכאן. לא רציתי להביך אותו, אבל הוא הרים את הראש לרגע וראה אותי. התקרבתי בהססנות, חיבקתי אותו, אבל הוא לא אמר דבר, רק חייך במבוכה וניסה להזדקף. לבסוף אמר בשקט: “אני צריך להמשיך לעבוד״.
הוא לא אמר כלום, ואני לא שאלתי. הסתכלתי על אבא שלי, זה שגורר רגל, ועכשיו גם גבו מרוט כמו תרנגולת שחוטה, מראה שהבטחתי לעצמי למחוק מזיכרוני, ואמרתי לו רק ארבע מילים: “אני יודע שאתה גיבור״.
