פרק 1
זוהר
הווה – 2018
הים הכחול והשטוח שנגלה לנגד עיניי היה מאז ומתמיד הנוף האהוב עליי ביותר בעולם. אני נושמת את ריחו ומתענגת על ניחוח מליחותו. שורות מטעי הבננות שלצידי הכביש מלוות אותי כשיירת אבירים גאה וגורמת לליבי להחסיר פעימה. מרגע כניסתי למושב הבונים שליד הכרמל, הטבע הגולמי שמסביב מזמין אותי אליו, פורש את ידיו, ואני נעטפת בחומו. הרוח הנעימה מלטפת את עורי, ורוגע מסוכך על נשמתי. החיוך שמתפשט על פניי נגדע מהר מאוד, כשאני שומעת את קולו של אלעד שיושב לידי ונוהג במכונית.
“מציע לך בחום רב למחוק את החיוך הזה מהפנים, לא באנו לפה לבילוי. חוץ מזה, ממה את כל-כך מתלהבת, מכמה בננות ירוקות? אפשר לחשוב שאף פעם לא ראית או אכלת בננות.”
איזה טיפוס, אני מגחכת לעצמי ומתעלמת מההערה הילדותית שלו. ממשיכה לצרוב במוחי את הנוף הפראי, אף על פי שאני מנחשת שאבוא לבקר כאן עוד מספר פעמים. אני כאן, כי אבא שלי הטיל עליי משימה, ואני מתכוונת לבצע אותה. לא קיימת אפשרות אחרת מלבד זו שאגרום לכך להצליח. במיוחד אחרי כל מה שהוא עשה עבורי.
“תקשיב, ברגע שאנחנו נכנסים, אתה לא מוציא מילה, רק אני מדברת. אתה פה רק כי הסכמתי, אל תיתן לי להתחרט. זה חשוב מאוד בשביל אבא שלי, באנו לבדוק את השטח ואת רמת הגמישות של בעל המקום. אם זה יתחיל רע, זה גם ייגמר רע, אז בבקשה, תעשה את מה שאני מבקשת ממך.”
“הבעלים של המקום הזה הוא חתיכת אגוז קשה לפיצוח. אנחנו על הזנב שלו למעלה משנה וכלום.” הוא מטה את ראשו, ועיניו רושפות. “למה את חושבת שדווקא את תצליחי לשכנע אותו למכור? הוא לא פראייר, המקום הזה הוא לא רק ביזנס עבורו, יש לו קשר רגשי עמוק למקום.”
“תאמר לי משהו אחד קטן, איך המוח היצירתי והזדוני שלך ושל הצוות שעומד לרשותך לא הצלחתם עד היום להציע לו הצעה שהוא לא היה יכול לסרב לה?” אני מצמצמת את עיניי. מהניסיון שלי, לכל אחד יש מחיר.
“מה נראה לך? מישהו החליק על השכל, מת ועל הדרך גם המליך אותך למלא את מקומו של הסנדק, והעולם לא יודע מזה?” המבט המזלזל שלו לא מאחר לבוא. “זה שחיית בארצות-הברית כמה שנים ועשית עסקאות למתחילים, רק בגלל שהתרבות שם היא יותר משוחררת, פתוחה ויצירתית, עדיין לא עושה אותך למבינה גדולה בתחום. תרדי מהמיטה של זאוס אי שם באולימפוס ותביני איפה את נמצאת.”
אני לא עונה לו, גם ככה האגו שלו נסדק באופן אנוש עקב ההחלטה של אבא שלי להעביר את השליטה על הפרויקט אליי, אבל לעזאזל, הוא צודק. הבעיה היחידה והעיקרית כאן היא שלא ממש יצא לי לחקור על הבעלים של המקום. רק לפני שלושה ימים חזרתי לארץ אחרי שמונה שנים בלוס-אנג’לס, וגם זה רק כי אבא שלי ביקש, שלא לומר דרש, ולא היה לי זמן לעבור על כל החומר. לא שזה תירוץ, אבל את רוב התחקיר שלי על המקום עשיתי על הפרמטרים הטכניים של האזור, ופחות על הבעלים שלו.
גם כששאלתי את אבא שלי מי הבעלים, הוא פטר אותי בנפנוף יד ואמר עזבי, הוא זבוב טורדני שצריך להזיז משם. שטח הוא שטח, תגיעי, תלמדי את המקום, אני סומך עלייך. כשתיפגשו, אני בטוח שתדעי מה לעשות.
אני מקווה שאלעד טועה. כישלון הוא לא אופציה מבחינתי, אחרת אבא שלי יצטרך להתערב, ואין מצב שאאפשר זאת. זה הפרויקט שלי, ואוכיח לו שאני יכולה לפתור את הבעיה ולהוציא אותו לפועל.
לאחר כחמש דקות של נסיעה אני מבחינה במספר מצנחי רחיפה חגים מעליי בדרך לנחיתה לא רחוק מהמקום שאליו הגענו. המראה מהפנט, כשאני מתבוננת בהם תלויים בין שמיים לארץ, מדמיינת לעצמי את החוויה המדהימה שהם חווים בעודם מרחפים באוויר. ככל שהם מתקרבים לקרקע, אני שומעת את צעקותיהם הנרגשות, ואט-אט הם נעלמים משדה הראייה שלי.
“איך אמרתַ שקוראים לבעל המקום?” אני שואלת את אלעד, בזמן שהוא מחנה את המכונית בחניית שביל העפר המכוסה אבני חצץ אשר צמודה לגב המבנה.
“לא אמרתי. קוראים לו ארז רוסו, השם של המקום הוא על שמו ‘רוסו סקיי-דייבינג’.”
ארז רוסו... אלוהים, אני מכירה את השם הזה. הכרתי בחור בשם הזה כשרק הגעתי לאל-איי לפני שמונה שנים, אבל הוא היה גולש. לא סתם גולש, אלוף העולם בגלישה, וכאן זה מועדון צניחה. אני מגרשת את המחשבה על הרוסו שהכרתי, כי הזיכרון ממנו היה כל-כך חזק וטוב. יותר מדי טוב.
“אחריך.”
תחושה מוזרה חותכת את גופי. לרגע אני מצטמררת ומאשימה את רוחות הקיץ הישראליות שנושבות במקום היפה והשלו הזה. מולי ניצב מבנה גדול מבטון, ושלט המקדם את פנינו מדגיש שהגענו למועדון צניחה. אני מתקדמת לעבר חלונות הזכוכית הגדולים שמקיפים חלקית את המבנה ומציצה פנימה. אני רואה האנגר המחולק למבואה מרכזית אשר שולחת זרועות למספר חללים קטנים, בית קפה קטן הממוקם בפינת המבנה ומטוס צסנה חונה ממש בקצה הפתוח של ההאנגר שפונה לים. נראה לי שהוא עתיד להמריא ולהצניח אנשים.
אני מקיפה את המבנה ויורדת במדרגות. מימין למבנה משתרע משטח דשא ירוק ומטופח בגודל של חצי אצטדיון. באחת מפינותיו מוצבים שני עמודי ברזל בגובה שני מטרים עם רשת תלויה המחברת בין שני העמודים, ויחד הם יוצרים מגרש כדורעף מאולתר שבו משחקים ביניהם כמה בני נוער.
אני פונה שמאלה לכיוון דלת הכניסה. לימיני סככות הצללה גבוהות, ותחתיהן ספסלים, שולחנות וכיסאות מעץ. אלעד שהולך לפניי בוחן כמוני את המקום מתוך אינסטינקט. מרחוק אני מבחינה בכל אותם צונחים שסיימו לצנוח, שקודם לכן ראינו אותם מרחפים בשמיים, נושאים על גבם את ציוד הצניחה שאיתו הם צנחו. לפני שהוא פותח את הדלת, אני עוצרת אותו בידי, והוא מסתובב אליי.
“אני רצינית, אלעד, אף מילה.” מבט מתריע מלווה את האזהרה שלי. הוא מהנהן ברוגז ופותח את הדלת. שקט מוחלט מקבל אותנו בתוך ההאנגר, אין אף אחד בדלפק הקבלה. השקט מופר כשהדלת נפתחת, והצונחים נכנסים ברעש אימים, כנראה מהתרגשות ומאדרנלין.
“גילי, י’מניאק,” אחד מהם צועק. “זכיתי בהתערבות. אתה חייב לי כסף, איפה אתה? תראה את הפרצוף היפה שלך.” ראשי מחפש אוטומטית את הגילי הזה שהוא קורא לו ומבחינה במרפסת פנימית בפינת ההאנגר ובתוכה עומדת דמות שצוחקת ומוחאת כפיים. אני מנחשת שזה גילי.
הוא יורד במדרגות וניגש לעבר אותו צנחן שקרא לו, והם מתחבקים. כשהוא מרים את ראשו, עיניו נתקלות בעיניי. הוא מתבונן בי במבט בוחן ולא מבין. אני דווקא כן מבינה. המקום הזה צועק ספורט אקסטרים, הכול כאן נראה משוחרר ולא רשמי. לעומת זאת, אני לבושה בקפידה בחולצת משי לבנה מחויטת, בחצאית עיפרון שחורה ונעלי עקב שחורות עם עקב דק וארוך בגובה של שנים-עשר סנטימטרים. השיער הבלונדיני והחלק שלי משוך בקוקו נמוך ומתוח. המראה עסקי, מהודק והכי לא מתפשר שיש. מאיים קצת? אולי, אבל בהחלט נחוץ. הוא מתבונן בי בעיניים מחייכות ומזמינות.
“אני גילי,” הוא מתקדם לעברי ומושיט את ידו. “איך אני יכול לעזור לך?”
אני מושיטה אליו את ידי ולוחצת את שלו, ובידי השנייה מצביעה לעבר אלעד. “זה אלעד, ואני ז...”
“כן, אותו אני מכיר,” הוא קוטע אותי, וזיק של כעס חולף בעיניו. “את איתו?” הוא זוקף את סנטרו לעבר אלעד. אני עונה שכן.
“שיט, ארז לא יאהב את זה בכלל.” הוא מניח את ידיו על מותניו ומניד בראשו. “הוא יודע שאתם כאן? קבעתם פגישה?”
“לא, לא קבענו פגישה.” אני מחייכת אליו את החיוך הכי חם שאני יכולה לייצר. “אשמח מאוד אם הוא יוכל לפגוש אותנו ולהתפנות לחצי שעה של שיחה. לא משהו פורמלי, אני מבטיחה שבאתי בטוב.”
הוא בוחן אותי שוב למספר שניות, “איך אמרת שקוראים לך?”
“לא אמרתי, קוראים לי זוהר.” בשלב הזה אין טעם לחשוף את שם משפחתי, כי ברור לי שהוא ממש לא רצוי כאן.
“הוא לא כאן. הוא צריך להגיע כל רגע, את מוזמנת לחכות לו בבית הקפה שמאחורייך. החבר שלך, מצד שני,” הוא עוצר, מתקרב אליי ולוחש, “יכול לחפש את עצמו.”
אני מתאפקת לא לחייך ומודה לו. במקום לשבת בבית הקפה ולחכות לו, מתחשק לי בינתיים לעשות משהו אחר.
“תוכל בבקשה לחכות לי בבית הקפה?” אני פונה אל אלעד, “אני רוצה לצאת רגע להסתכל מסביב.”
הוא מהנהן בשתיקה, ואני ממהרת להסתובב ופותחת את הדלת, שמחה להתרחק מהפוץ הזה קצת. אני פוסעת אל החבורה שראיתי מקודם משחקת כדורעף, נעמדת במרחק סביר ומתבוננת בהם משחקים. שלושה בנים ובת אחת. על פניהם אפס דאגות וים של שמחת חיים. מעניין אם הם שייכים למקום ומה בדיוק התפקיד שלהם כאן. הם נראים בני חמש-עשרה עד שבע-עשרה, הבת קצת פחות, והם משחקים לא רע בכלל. אחד מהם מתכופף לשרוך את שרוכו באחת מנעליו ומבחין בי.
“בא לך להצטרף?” הוא מרים את ראשו לעבר אחד הנערים שנמצא מעבר לרשת. “ליאב מתבכיין שכואבת לו היד. בא לך להחליף אותו לכמה דקות שהוא ינוח?” אני זוקרת גבות בהפתעה, בהחלט לא מוכנה לשאלה שזה עתה נשאלתי מנער בן חמש-עשרה, אבל לא יכולה לעמוד בפיתוי, אני מתה על כדורעף.
אני מחייכת ועונה לו שאשמח. מוציאה מהתיק סיכת ביטחון קטנה ומקפלת את אמרת החצאית שלי בערך בכחמישה סנטימטרים פנימה ומהדקת את המכפלת הקטנה שיצרתי בסיכת הביטחון על מנת שהיה לי נוח יותר לשחק, חולצת את נעלי העקב שלי ונשארת יחפה. ברגע שרגליי נוגעות בשערות הדשא החמימות, תחושה של חיות כובשת אותי. אני שוכחת את עצמי לזמן מה ונהנית לא רק מהמשחק אלא גם מהשותפים שלי למשחק.
אני מתבוננת בחטף בשעוני ורואה שהשעה רק אחת-עשרה בבוקר, תוהה מדוע הם לא בבית הספר. לאחר חצי שעה של משחק ולקראת סוף המערכה הראשונה, הקבוצה שלי קרובה לניצחון וזקוקה לפער של שתי נקודות כדי לנצח במערכה. אני מגישה את הכדור ובמהלך מהיר אנחנו מנצחים. השותפה הקטנה שלי ואני קופצות זו על זו בשמחה. אלוהים, כמה זמן לא נהניתי מיום שמשי ומשחק מגניב עם ילדים חמודים. בחיים לא חשבתי שככה יתגלגל לי הבוקר.
מחיאות כפיים איטיות וחזקות נשמעות מאחורי גבי. אני מסתובבת ומתבוננת בגבר שאחראי להן. אני לא צריכה להסתכל על כולו, מספיק לי זוג עיניים בצבע פלדה שמחזיר אותי בסטירת לחי מטלטלת שמונה שנים אחורה.
