הפרעת קשב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפרעת קשב
הוספה למועדפים

הפרעת קשב

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלן שוורץ

אלן שוורץ, עיתונאי אמריקאי, מועמד לפרס פוליצר. שוורץ מפורסם בזכות דיווחיו בנושא בריאות הציבור עבור הניו-יורק טיימס. סדרת דיווחיו על הפרעות קשב וריכוז הם שהובילו לכתיבת הספר ADHD NATION אשר תורגם לעברית בשם "הפרעת קשב - רפואת יתר". שוורץ נחשב מומחה לשימוש במתמטיקה והסתברות בעיתונאות. עבודתו סוקרה בכמה סרטים והייתה אחת המועמדות הסופיות לפרס פוליצר בשנת 2011 עבור שירות הציבור, אות הכבוד העיתונאי הגבוה ביותר. הוא בעל אות ההצטיינות של לשכת הסטטיסטיקה האמריקאית. שוורץ ומשפחתו חיים בניו-יורק.

תקציר

הורים יקרים! רגע לפי המרשם, רגע לפני התרופה, עצרו. חשבו ובדקו פעמיים, קבלו חוות דעת נוספת, קראו את הספר הזה, רגע לפני שאתם מקבלים את האבחנה שילדיכם אכן נמנים על האחוז הבודד של ילדים בעלי הפרעת קשב קלינית אמיתית המצדיקה את השימוש בתרופה.
 
המידע הנחשף בספר זה יעניק לכם כוח, כוח לבחירה מושכלת. אחרי שתקראו בספר תדעו בעצמכם לבחור במה להאמין וממה רצוי להתעלם ולא פחות חשוב מכך - מה צריך לשאול.
 
העיתונאי המפורסם והאמיץ אלן שוורץ, בספר דוקו-דרמה מרתק על עליית המגפה של הפרעת הקשב בארה"ב, חושף ללא מורא את השגיאות והסילופים המניעים את גלגלי התופעה.
 
בעקבות כתבות תחקיר מעמיקות הוא קובע: "למרבה ההפתעה ובאופן די ודאי, מספר הילדים עם אבחון שגוי עולה על מספר הילדים שיש להם בעיה קלינית. נתון זה מוכיח כי כל נושא הפרעת הקשב כל כך מבולבל ונגוע עד שאף אחד לא יודע בדיוק מה לעשות עם זה... אין זה משנה אם מדובר בילד אחד או במיליונים כיום, אם אנחנו מתכוונים לומר לילד שיש לו הפרעה מוחית קבועה וכנראה הרסנית, כדאי מאוד שנהיה צודקים."
 
המחבר מציב מולנו מראה וחושף את אבחון-היתר וטיפול-היתר הפסיכיאטרי, שהביאו לכך שכיום 15% מילדי ארה"ב, ואחוז דומה בישראל, מטופלים בתרופות להפרעת קשב. עם זאת, הוא מכיר היטב את התופעה ומכיר בחיוניותם של אבחונים רפואיים ותרופות במקרים הנכונים.
 
הסיפור מרתק. הדרמה שמאחורי הקלעים נחשפת דף אחרי דף. החוויה של הפרעת קשב מתוארת מכל נקודות המבט. כל הדמויות והסיפורים אמיתיים. הם זועקים את הקלות הבלתי נסבלת של רישום תרופות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז - בין אם היא אמיתית או מומצאת - ואת הנזקים הכבדים ולפעמים בלתי-הפיכים של הטיפול התרופתי.
 
הפרעת קשב - רפואת יתר הוא תרגום עברי לספרו של אלן שוורץ, בתוספת פרקים מקוריים וחוות דעת של אנשי מקצוע ועיתונאים בישראל.
 
 
 
"מי קבע שחוסר קשב וריכוז הוא מחלה? מי קבע שלטפל בסימפטום באמצעות תרופה זה לטפל במחלה? הסימפטום מזמין אותנו לעבודה ושינוי ולא להשתקה. איזה מחקר מצא גן תורשתי שגורם לחוסר השקט הזה? אי אפשר למצוא גן כזה כי הוא איננו. עלינו לחשוב מחדש על מושג בית-הספר, על המודל המשפחתי, על סוגי התקשורת בין הנפשות, על סגנון האכילה ועוד... ובינתיים לאמץ עבור יקירינו את הקול הברור שמופיע בספר המופלא הזה."
 
- ד"ר מיכאל אבולעפיה, פסיכיאטר לילדים ונוער
 
"הספר מציב מראה חברתית, מקצועית ועיתונאית, ביחס מדוד ונכון, לאחת הבעיות שהפכה למגפה במאה העשרים ואחת. הספר מטפל בנושא ה-ADHD באנושיות רבה, הנותנת מפתחות וארגז כלים לקוראים, להורים, לאנשי המקצוע ולמערכות הבריאות."
 
- ד"ר אבי יעקובוביץ', מנכ"ל ומייסד "מרכזי סוד הניצחון"
 
"זהו ספר שכל אדם חייב לקרוא. הורים, מורים ומחנכים, רופאים, מטפלים... אלן שוורץ מאיר את עיני הקוראים להבין את האינטרסים של קבוצות מסוימות על מנת שיותר ויותר ילדים יאובחנו, וכמובן, כפועל יוצא יטופלו תרופתית."
 
- ד"ר זיוה שגיא, דוקטור לפסיכולוגיה מאמנת ומכשירה מאמנים לקשב וריכוז
 
"אני ממליצה בחום לקרוא בספר הפרעת קשב-רפואת יתר לכל איש מקצוע מתחום הבריאות, הורים לילדים שנוטלים תרופות להפרעת קשב (או רגע לפני התרופות) ואנשים בוגרים הנוטלים את התרופות בעצמם. זהו ספר מרתק ועשיר שלא ישאיר אתכם אדישים."
 
- ד"ר רבקה שופן, פסיכולוגית קלינית מומחית
 
על המחבר
 
אלן שוורץ, עיתונאי אמריקאי, מועמד לפרס פוליצר. שוורץ מפורסם בזכות דיווחיו בנושא בריאות הציבור עבור הניו-יורק טיימס. סדרת דיווחיו על הפרעות קשב וריכוז הם שהובילו לכתיבת הספר ADHD NATION אשר תורגם לעברית בשם "הפרעת קשב - רפואת יתר". שוורץ נחשב מומחה לשימוש במתמטיקה והסתברות בעיתונאות. עבודתו סוקרה בכמה סרטים והייתה אחת המועמדות הסופיות לפרס פוליצר בשנת 2011 עבור שירות הציבור, אות הכבוד העיתונאי הגבוה ביותר. הוא בעל אות ההצטיינות של לשכת הסטטיסטיקה האמריקאית. שוורץ ומשפחתו חיים בניו-יורק.

פרק ראשון

מבוא
 
 
הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה אמיתית, ושאף אחד לא יאמר לכם אחרת.
 
ילד שמתרוצץ בתזזיתיות בבית או ברחובות הומים עלול להוות סכנה לעצמו ולאחרים. ילדה שאינה מסוגלת, ולו לשתי דקות בלבד, לשבת ולהקשיב למורים, לא תוכל ללמוד. אדם בוגר שאינו יכול להתרכז ולמלא טופס ביטוח בריאות בצורה מדויקת, לא יצליח לעמוד בדרישות החיים המודרניים. כשאדם, בכל גיל, מתמודד עם שילוב של הקשיים הללו בחומרה שפוגעת בתפקודו היומיומי ואין לקשיים אלה הסבר אפשרי אחר, סביר מאוד להניח שהוא לוקה בהפרעה חמורה, גם אם מסתורית במידת מה. את ההפרעה הזאת החליט עולם הרפואה לכנות בשם הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות - ADHD (Attention Deficit Hyperactivity Disorder). [הערת המתרגמת: אף שב-DSM מוגדרת הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות (ADHD) בנפרד מהפרעת קשב וריכוז (ADD), בספר זה נקרא לספקטרום של ההפרעות האלו בשם הכולל הפרעות קשב.]
 
איש אינו יודע מהו הגורם המדויק להפרעה. על פי התיאוריה המקובלת, קשיי המיקוד והאימפולסיביות המאפיינים את הפרעת הקשב הקלאסית נובעים מתפקוד לקוי של חומרים כימיים וסינפסות במוח.1 אין ספק שגם לסביבה יש תפקיד: בית ששורר בו בלגן ואי-שקט, כיתה שחלים בה כללים נוקשים או מקום עבודה שיש בו הסחות דעת רבות יכולים לעורר או להחריף תסמינים. לרוע המזל, כפי שקורה במחלות פסיכיאטריות רבות, כמו דיכאון וחרדה, אין דרך חד-משמעית לאבחן הפרעת קשב. אין בדיקת דם או בדיקות הדמיה שמאפשרות לרופא להכריז, "אה, הנה זה". כל מה שאפשר לעשות הוא להפעיל שיקול דעת ולהעריך אם חומרת ההתנהגות מצדיקה את האבחנה (הרי כולנו חווים הסחות דעת או התנהגות אימפולסיבית ברמה זו או אחרת). מה שברור הוא שאין מרפא להפרעת קשב. אדם הלוקה בהפרעה יכול ללמוד כיצד להסתגל אליה, אולי בעזרת תרופות, אבל על פי רוב נאמר למטופלים צעירים כבוגרים שעליהם להתמודד עם מוחם הלא-רגיל במשך שארית חייהם.
 
ובאשר לתרופות - במשך זמן רב נהגו לתת ריטלין, והיום רושמים בעיקר אדרל (Adderall), קונצרטה (Concerta) וויוואנס (Vyvanse). תרופות אלו משפרות באופן ניכר את יכולת הריכוז ואת השליטה בדחפים. בדומה למשככי כאבים כמו אוקסיקונטין (OxyContin) ותרופות נגד חרדה כמו ואליום (Valium), תרופות אלו הן רבות עוצמה ועלולות להיות מסוכנות וממכרות, במיוחד כשנוטלים אותן בצורה לא נכונה. עם זאת, התרופות הללו הביאו יותר תועלת מנזק והן בהחלט אינן "רעות". אם מומחה מוסמך ואחראי מגיע לאבחנה של הפרעת קשב, הרי שההחלטה לתת לכם או לילדכם טיפול תרופתי אינה בלתי סבירה.
 
איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי פרסם מסמך אבחון רשמי להפרעת קשב, שנכתב על ידי מומחים מהשורה הראשונה בתחום ונועד להנחות רופאים ברחבי ארה"ב. מצוין שם שההפרעה פוגעת בכ-5 אחוזים מהילדים, ובעיקר בבנים. רוב המומחים סבורים שההערכה הזאת הגיונית.
 
אבל מה באמת קורה באמריקה?
 
15 אחוזים מהצעירים בארה"ב - פי 3 מההערכה שעליה הסכימו המומחים - מאובחנים כבעלי הפרעת קשב. המשמעות היא שיש מיליוני ילדים נוספים שנאמר להם שמשהו לא בסדר במוח שלהם, ורובם מקבלים בעקבות האבחנה תרופות שהשפעתן חזקה מאוד. שיעור המאובחנים הבלתי נתפס בקרב בנים ברחבי ארה"ב הוא 20 אחוזים. במדינות דרומיות כמו מיסיסיפי, קרוליינה הדרומית וארקנסו, מדובר ב-30 אחוזים מכלל הבנים, כמעט אחד מכל שלושה (בנים נוטים להיות היפראקטיביים ואימפולסיביים יותר מבנות, שאצלן ההפרעה מתבטאת יותר בחוסר ריכוז).2 במחוזות מסוימים בלואיזיאנה שיעור הלוקים מגיע ל-50 אחוזים! מחצית מכלל הבנים בין כיתות ג' ל-ה' נוטלים תרופות לטיפול בהפרעת קשב.3
 
אין ספק שהפרעת קשב הפכה להיות ההפרעה בעלת שיעורי אבחון היתר הגבוהים ביותר ברפואה האמריקאית.
 
אלא שלמרבה הצער, מעטים הם האנשים במערך התעשייתי המשגשג של הפרעת הקשב שמכירים במציאות הזאת. לרבים מהם כוונות טובות - הם רואים ילדים נכשלים, בין שזה בסלון ביתם, בכיתות או בחדרי ההמתנה, ומאמינים שהאבחון והתרופות יכולים לשפר את חייהם. לאחרים יש מניעים יותר מעורבים: לפעמים מורים מעדיפים שיהיו להם פחות תלמידים מפריעים בכיתה, הורים רוצים בתים פחות רועשים ורופאים נהנים מהזרם היציב של מטופלים המביאים עימם הכנסה קלה. בצד המרושע יותר נמצאים רופאים וחוקרים בעלי שם המקבלים שוחד מחברות התרופות, שגורפות מיליארדי דולרים מההתנהלות נטולת הבקרה ושלוחת הרסן בתחום הפרעת הקשב והריכוז.
 
יש המאשימים בכך את התפיסה שרווחת במילניום הזה, לפיה יש תיקון מהיר לכל דבר ואפשר פשוט ליטול גלולה וזהו, או שהם מטילים את האשמה על עומס יתר של מידע המגיע ממסכים. אבל התרעומת שהתעוררה סביב הפרעת הקשב החלה לפני חצי מאה לפחות, בזמן שעדיין כינו את ההפרעה בשם הרבה פחות שיווקי - פגיעה מוחית מינימאלית. בשימוע שנערך בקונגרס ב-1970, זמן קצר לאחר שהריטלין צץ כדרך להרגיע ילדים היפראקטיביים בצורה קיצונית, נבדק האם ילדים רבים מדי קיבלו "תרופות לטיפול בהתנהגות".4 ככל שאחוז הילדים המאובחנים עלה בהתמדה במהלך שנות ה-2000, הוצגו בתקשורת מאבקים בין הורים שהעידו כי האדרל היה סירת ההצלה בחייהם לבין אלה שגינו את ההגזמה במתן התרופות לילדים. רבים טענו שהיחס השלילי הזה רק מטיל סטיגמה על ילדים עם הפרעת קשב ומרתיע את ההורים מלבקש עזרה. עם זאת, לא משנה מה הייתה הסטיגמה, נראה שהיא לא הייתה מרתיעה במיוחד. האבחנות המשיכו וממשיכות להינתן בקלילות רבה, גם אם מתגלה רק רמז קל לבעיה כלשהי. התוצאה היא שאחד מכל שבעה ילדים עוזב את התיכון לאחר שנאמר לו שהוא לוקה בהפרעת קשב. כבר לא מדובר בקבוצת מיעוט קטנה אלא בנתח אדיר מהעתיד של אמריקה והעולם המערבי כולו.5 למרבה התדהמה, אין כמעט ספק שמספרם של הילדים שאובחנו בטעות עולה על אלה הלוקים בהפרעה באופן קליני ולגיטימי, מה שהופך את ההפרעה לעמומה ומבלבלת כל כך, עד שאיש אינו יודע בדיוק איך להתייחס אליה.
 
מגיפת הפרעת הקשב הפכה, במידה מסוימת, לנושא לסאטירה וגיחוך. סטפן קולבר, קומיקאי אמריקאי נודע הדביק לה את הכינוי "Meducation". [הערת המתרגמת: הביטוי Meducation מורכב מהמילים Medication ו-Education ומשמעותו - מתן תרופות לילדים כדי לשפר את ציוניהם.] הוא גילם דמות של רופא שנותן אדרל לילדים שאינם לוקים בהפרעה, רק כדי לשפר את הציונים שלהם. "מזעזע!" אמר קולבר. "יש עדיין ילדים בארה"ב שלא זכו לקבל אבחנה של הפרעת קשב!". חברת The Onion (חברת חדשות דיגיטלית אמריקאית) הציגה בציניות ילדה בת ארבע שלקתה ב"הפרעת התנהגות ילדותית",6 כאילו לקפוץ לרוץ ולהפריע, מה שילדים עושים, זו הפרעה... קבוצות תמיכה לאנשים עם הפרעת קשב מגנות את הבדיחות הללו ורואות בהן ביטוי לזלזול. ייתכן שזה נכון, אולם חלק מהמתלוננים בהחלט מביאים על עצמם את הסאטירה והסקפטיות בשל מסרים שיווקיים מגוחכים שהם מעלים. המסרים נעים בין הצהרות על חומרת ההפרעה (כאשר באחד המאמרים נטען שהיא "פוגעת בתפקודי החיים 24/7"7) לבין חגיגת היתרונות שנטען שיש בה. יש כאלה שמחברים רשימות של "מפורסמים בעלי הפרעת קשב"8, והם טוענים שתומס אדיסון, אברהם לינקולן, גלילאו ואפילו סוקרטס - לקו בהפרעה. יש בכך כדי לרמוז שההפרעה תרמה לגאונות שלהם, מה שמעודד את ההססנים להצטרף ל"מועדון המצוין" הזה (הרשימה הזאת נמצאת כיום באתר אינטרנט והיא מוקפת במודעות של תרופות לטיפול בהפרעת קשב). קבוצת התמיכה והשדולה הוותיקה שנקראת ילדים ומבוגרים בעלי הפרעת קשב והיפראקטיביות (CHADD - Children and Adults with Attention Deficit Hyperactivity Disorder) פרסמה את רשימת "12 כוחות העל המדהימים של הלוקים בהפרעת קשב",9 ביניהם "רב-משימתיות (מולטי-טסקינג)", "מיקוד חד כתער" ו"מצפון מוסרי חזק". זו רשימה מעניינת בהתחשב בעובדה שחוסר יכולת להתמיד במשימה וחוסר במיקוד הם בין התסמינים הבולטים והרשמיים של ההפרעה.
 
הפרעת הקשב תופסת כיום מקום ביזארי מאין כמוהו בתרבות האמריקאית וכמובן בעולם הרפואה, עד שהפכה להפרעה נוירולוגית שיש כאלו הבוחרים לזייף אותה. מאחר שאדרל, קונצרטה ותרופות נוספות יכולות להגביר מאוד את המוטיבציה והמיקוד של כולנו, בין לצורך הצלחה בבחינות סמסטר או לצורך מילוי טפסים להחזרי מס, הכדורים כבר אינם משמשים רק תרופות, אלא סמים משפרי ביצועים - סטרואידים למוח. כך נקלעה הפרעת הקשב למצב של שיווי משקל עדין בין טיפול בחולים לבין פיתוי הבריאים. כשהכוונה בפיתוי היא יצירת תמריץ לקבלת אבחנות מזויפות לא רק בקרב מבוגרים, שיכולים לגשת לרופאים משתפי פעולה, אלא גם בקרב ילדים, משום שחלק מההורים מגזימים בתיאור עוצמת התסמינים של ילדיהם כדי לקבל מרשם. הרופא נד בראשו ואומר, "בואו ננסה קונצרטה ונראה אם זה עוזר", ומאחר שזה תמיד עוזר ותפקודו של הילד בבית הספר משתפר, נוצר רושם שיש אישור לאבחנה של הפרעת קשב. אבל באותה מידה יכול היה הרופא לומר, "נסו את נעלי הפלטפורמה האלו, נראה אם הן יגביהו אותו".
 
מספר האבחנות עולה אפוא בהתמדה, והגענו היום לנקודה שבה מיליוני ילדים מתויגים כבעלי הפרעה מוחית שככל הנראה הם כלל לא לוקים בה, מה שמשנה את הדימוי העצמי ואת הנרטיב האישי שלהם לתמיד. אבל לא נראה שזה מטריד יותר מדי אנשים בעמדות כוח. דוגמה מצוינת לכך התרחשה ב-2013, כשה-New York Times פרסם את הידיעה שאבחנות הפרעת הקשב והריכוז הגיעו לשיעור מזעזע של 15 אחוזים מכלל הילדים בארה"ב ול-20 אחוזים מכלל הבנים. רופא ידוע הגיב על כך בכתב עת מדעי חשוב בתחום הפסיכיאטריה של הילד: "המספרים האלה הם למעשה חדשות טובות... נראה שאנחנו מתקרבים - לאחר יותר משני עשורים של תמיכה ברעיון וקידומו - לאיתור רוב הילדים והמבוגרים בעלי הפרעת הקשב ולטיפול בהם".10 מה שהוא ורבים אחרים אינם מבינים או אינם רוצים להבין, הוא שהקנאות שלהם למצוא כל ילד שיש לו שמץ של הפרעת קשב גרמה לאבחון-יתר של רבים שכל קשר בינם להפרעת קשב אמיתית מקרי בהחלט.
 
* * *
 
ספר זה מגולל את סיפורם של הכוחות שפעלו לאורך זמן והביאו אותנו למצב הנוכחי. הם מסופרים בעיקר דרך חוויותיהם של שלושה אנשים.
 
הראשון הוא פסיכולוג ילדים ידוע בארה"ב, שהוא כמעט ה"אבא" של הפרעת הקשב ושל התרופות לטיפול בהפרעה. כיום הוא מוטרד מהתפקיד שמילא במה שהוא מכנה, "אסון לאומי בעל ממדים מסוכנים".
 
ויש גם שני ילדים: ילדה בת שבע שאובחנה בטעות כבעלת הפרעת קשב, וילד בן 14, שחש עומס רב בלימודים ודיווח לרופאו, שלא חשד בדבר, על תסמינים מזויפים כדי לקבל אספקה קבועה של אדרל. שניהם סבלו במשך עשר שנים מההשלכות. אף שמקרים כאלו אינם שכיחים בהכרח, הם גם לא נדירים במיוחד, והם מייצגים את הנזק המצטבר בגלל הסלמת המלחמה בהפרעת הקשב.
 
אף שיש עשרות דמויות נוספות בסיפור הזה - ילדים, רופאים, הורים, מורים, חברות תרופות ועוד - אין זה הסיפור שלהם. זהו הסיפור שלנו. זהו סיפור הבוחן איך אנחנו כחברה הרשינו למה שיכולה הייתה להיות בעיה רפואית לגיטימית להפוך לכה עמומה עד שלא ניתן עוד לזהות אותה, וכיצד אפשרנו למתן תרופות יעיל להפוך לבעיית סמים חמורה. כולנו חייבים לתת על כך את הדעת.
 
אין זה משנה אם מדובר בילד אחד או בשישה מיליון כיום, אם אנחנו מתכוונים לומר לילד שיש לו הפרעה מוחית קבועה וכנראה הרסנית, כדאי מאוד שנהיה צודקים.
 
פתח דבר
גשם שטף את שמשת הפורד הלבנה בעת שעשתה את דרכה לאורך כביש 684 הבין-מדינתי לכיוון קונטיקט. איש זקן היה תחוב במושב הנוסע, כשמקל מונח מעל רגליו החורקות. המגבים שרקו. העצים חלפו במהירות על פניהם. האיש לא ידע מה בדיוק מצפה לו. הוא היה סקרן, אפילו נרגש, אבל גם עצבני.
 
ד"ר קונרס (Dr. C. Keith Conners) היה במשך למעלה מ-50 שנים פסיכולוג ילדים מהבולטים בעולם, אדם שהתפרסם כחלוץ ההכרה והטיפול באחת ממחלות הילדות שלא זכו בעבר להתייחסות: הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות. כחוקר צעיר בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, הוא זיהה במדויק כיצד תרופה חדשה - ריטלין - יכולה להרגיע ילדים היפראקטיביים ואימפולסיביים מאוד. הוא פיתח ואחר כך שיווק שאלון שנועד לזהות תסמיני אימפולסיביות וחוסר קשב אצל ילדים, וכך סייע לרופאים לאבחן מיליוני ילדים ברחבי ארה"ב. הוא בחן תרופות חדשות וטובות יותר עבור חברות תרופות. הוא הוביל את המחקרים החשובים ביותר ועמד בראש הכנסים הגדולים ביותר. קית' קונרס היה האדם שהציב את הפרעת הקשב והריכוז על המפה הרפואית.
 
אולם כעת, בגיל 83, כשהוא מתנייד בקושי, החל ד"ר קונרס לחשוב שעבודתו הטובה נעשתה בצורה טובה מדי. בתחילת דרכו, כשהחל לעודד רופאים לאתר ילדים בעלי בעיות חמורות ולעיתים קרובות לתת להם תרופות, הוא לא יכול היה לשער בנפשו שבשנת 2015, למעלה מ-6 מיליון ילדים יתויגו כלוקים בהפרעת קשב, כשרבים מהם יאובחנו בטעות על ידי רופאים עצלנים שרק יסמנו וי בשאלונים ואחר כך ירשמו תרופות כמעט ללא התייחסות לתופעות הלוואי ולסיכונים הכרוכים בשימוש לא נכון. הוא לא צפה שחברות התרופות יעוותו את המדע שפיתח בפרסומות נטולות בושה המנצלות את הפחד של ההורים מפני העתיד הצפוי לילדיהם, ובה בעת מבטיחות להם ציונים טובים יותר בבית הספר ומילוי מטלות רבות יותר בבית. היעד החדש של חברות התרופות הגדולות היום הוא המבוגרים, פלח שוק בשל לשטיפת מוח.
 
כשפנתה המכונית לכיוון הרטפורד, נאנח קונרס: "הדלקתי גפרור ולא ידעתי כמה דלק יש בסביבה".
 
הוא לא ידע זאת עד לאחרונה. הוא פרש לגמלאות וחי בנוחות ובהנאה בדורהם שבקרוליינה הצפונית. הוא החל לקרוא מאמרים ב-New York Times על ילדים שאובחנו בטעות כבעלי הפרעת קשב והם חשים נחותים ופגומים. תלמידי קולג' שהעבירו לילות ללא שינה כדי לכתוב עבודות ולדחוס למוחם חומר לבחינות נטלו כמות גדולה כל כך של אדרל, עד שחלקם הפכו למכורים וסבלו מהזיות. מדי פעם אף היו ביניהם מקרים של אובדנות. תלמידי תיכון בכיתות הגבוהות, שהיו לחוצים מעומס הלימודים, נטלו ואפילו הסניפו את התרופה לפני הבגרויות. מה שאולי מחריד יותר מכול הייתה העובדה שעשרת אלפים פעוטות, חלקם בני שנתיים - בניגוד לכל ההנחיות הרפואיות שפורסמו - קיבלו ריטלין כדי לטפל בהפרעת קשב שלכאורה יש להם. הקריאה על ילדים אלה עוררה לא רק את סקרנותו של קונרס, אלא גם את מצפונו. ביוני 2015 החליט אפוא קונרס להביא את עצמו בכיסא גלגלים לשדה התעופה רליי-דורהם לטיסה קצרה לעיר ניו-יורק. למחרת בבוקר הסיעו אותו לקונטיקט כדי לשבת עם שני ילדים - יותר נכון, עם מי שהיו פעם ילדים - נפגעי מסע הצלב הרפואי נגד הפרעת הקשב.
 
אחת מהם הייתה קריסטין פרבר, שהייתה ילדה בת שבע בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 ואובחנה כלוקה בהפרעת קשב, אף שכמעט בוודאות לא סבלה מההפרעה. דעתה אכן הוסחה בקלות, והיא בהחלט הייתה קולנית. אבל כשהוריה צפו בעשרות ילדים בפרבר שבו התגוררו בפילדלפיה משגשגים על ריטלין, הם הצטרפו אל הגל. הניסוי עבד נהדר, עד שהפסיק לעבוד. התברר, שיותר מכל דבר אחר, לקריסטין הייתה אישיות שונה, אחרת, שלא התאימה למשבצות המקובלות והמצטמצמות בעולמה. המוח האנושי התפתח במשך אלפי שנים, אבל רק במאה השנים האחרונות, שהן נקודה זעירה בציר הזמן הזה, התחלנו לדרוש שכל ילד וילד ישב בשקט ויתרכז במשך שבע שעות ביום. קריסטין לא הייתה מסוגלת לכך. אבל האם זו באמת הייתה הבעיה הבסיסית שלה?
 
השני היה ג'יימיסון מונרו. בערך באותה תקופה שקריסטין עברה אבחון לאיתור הפרעות קשב, ג'יימיסון, שהתגורר ביוסטון, סבל מתסמונת חמורה של לחץ בלימודי התיכון. כשציוניו החלו לרדת, ניסה ג'יימיסון ליטול כדורי אדרל של חברו, וממש בן לילה החל שוב להצטיין במבחנים. הוא הלך לרופא שלו, העמיד פנים שהוא סובל מהפרעת קשב, ולאחר שעבר הערכה רשלנית, קיבל מרשם לאספקה קבועה של אדרל. ציוניו של ג'יימיסון המשיכו לנסוק. הוא אהב את האדרל שלו, עד שהחל לאהוב אותו קצת יותר מדי.
 
דרכיהם של קריסטין וג'יימיסון הצטלבו בשנת 2009 - וכיום, כשהם כבר אנשים בוגרים, הם עובדים יחד במרכז קונטיקט. הם רצו לפגוש את קית' קונרס ממש כפי שהוא רצה לפגוש אותם. אפשר להבין זאת, שהרי היה זה השאלון של קונרס שבעזרתו אובחנו מלכתחילה כלוקים בהפרעת קשב. אם המניע של קונרס למפגש היה המצפון, אצלם היה זה יותר הצורך בקתרזיס.
 
המכונית נכנסה לשביל כניסה, בעיירה קטנה שנקראת בית לחם, שמשום מה נבחרה דווקא היא מבין כל המקומות למפגש פיוס. קונרס נשם נשימה עמוקה, משך עצמו אל מחוץ למכונית ואחז במקל שלו. הוא דידה לאורך שביל חצץ, כשהוא נשען בחוזקה על מקלו עד שזרועו רעדה.
 
קריסטין וג'יימיסון קיבלו בחום את פניו של המבקר בפתח הדלת. שלושתם נכנסו פנימה לתוך חדר, שקעו בכיסאות עור וסיפרו את סיפוריהם.
 
כל הסיפורים הללו נובעים ישירות מרגע אחד שהתרחש 80 שנה לפני כן במרחק של שעתיים משם, כשרופא אחד לא מוכר ברוד איילנד טיפל בכמה ילדים שהיו זקוקים לעזרה.
 
 
 
 
 
פרק 1
....................
 
גלולות החשבון של פיליפ חסר המנוח 
 
 
 
בית אמה פנדלטון ברדלי השתרע על פני 35 אקרים שלווים ומיוערים בפאתי פרובידנס שברוד איילנד. שעריו היו פתוחים לילדים שאיש לא רצה בהם.1 הוא נפתח ב-1931 והמה עשרות ילדים, החל בפעוטות ועד לבני נוער, שהתנהגותם הבלתי נשלטת הביאה את הוריהם אל בית החולים הזה, שהיה אחד מהראשונים שהתמקדו בטיפול בילדים מופרעים וקשים. הדבר היחיד שלא היה רצוי במקום הזה הוא הטחת האשמות. הילדים קיבלו השגחה וחינוך במידה שהמצב איפשר, על ידי צוות של אחיות בהנחייתו של רופא צעיר בשם צ'רלס ברדלי (Charles Bradley).
 
ד"ר ברדלי לא היה מסוגל לראות כאב אצל ילדים, וודאי שלא רצה להכאיב להם. אבל לפעמים הוא חש שאין לו ברירה. כדי לסייע לחקור מה בדיוק השתבש במוחותיהם של הילדים הללו, הוא היה מבצע בדיקת ניקור מותני שבה מחדירים באמצעות מחט בועות אוויר או גז אחר לעמוד השדרה של הילד, והן צפות במעלה עמוד השדרה אל תוך המוח, כשהן דוחפות נוזל ומאפשרות לחריגות במוח להופיע בבהירות רבה יותר בצילום הרנטגן. מעבר לעינוי הכרוך בתהליך, כאבי הראש הצורבים שמהם הילדים סבלו לאחר הבדיקה גרמו מצוקה לילדים ולצוות גם יחד. אילו רק היה משהו, כל דבר שלא יהיה, שיוכל להעלים את הכאב הזה.
 
לד"ר ברדלי הייתה תחושת בטן. הוא החליט לנסות תרופה בשם בנזדרין (Benzedrine), הניתנת ללא מרשם רופא לצורך הקלת גודש בסינוסים. בתקופה הקצרה שהייתה בשוק נמצא שהיא גם משפרת מצב רוח אצל מבוגרים. הוא נתן טבלייה של 10 מ"ג ל-30 ילדים במשך שבוע כדי לראות אם התרופה תועיל. הניסוי נכשל כישלון חרוץ - כאבי הראש נותרו עזים כמו מקודם. אבל משהו אחר קרה. התחולל שינוי כה מדהים, עד שהוא לא יכול היה להאמין למראה עיניו. הילדים הפכו לפחות פרועים. הם הקשיבו. הם למדו. אולי בפעם הראשונה הם נהנו מהצלחה, מדברי שבח ומרצון להצליח יותר בבית הספר. "אני לא מצליח לעשות את הדברים מהר מספיק", העיר אחד הילדים. אחר אמר שיש לו "שמחה בבטן". הם פתרו בעיות במתמטיקה כפי שלא עשו מעולם והתאמנו על כתיבה בריכוז שאי אפשר היה להעלות על הדעת בעבר. אחד מהם אמר, "אני מתחיל לסדר את המיטה שלי, ולפני שאני שם לב, היא כבר מסודרת!" היו כאלה שאפילו קראו לתרופות שלהם "גלולות חשבון".2
 
ד"ר ברדלי היה המום. הוא וצוות בית החולים העניקו לילדים הללו, שסבלו מבעיות, את הסביבה המטפחת ביותר שניתן לתת. הם לימדו אותם כישורים חברתיים והתנהגותיים חדשים כדי שיוכלו להסתגל יום אחד לעולם שבחוץ. ברדלי לא חיפש גלולת פלא ולא בהכרח רצה כזאת. אבל כמדען בלב ובנפש, הוא ידע שהתגלית שלו ראויה למחקר נוסף.
 
במקריות מוחלטת גילה ברדלי דרך לגרום לילדים להאט ולהיות קשובים - מטרה שהחיפוש אחריה עתיק יומין כימיה של ההורות עצמה.
 
במקום כלשהו שכיום אנו קוראים לו צרפת וספרד, בציורים על קירות ותקרות של מערות מהתקופה הפליאוליתית שלא התגלו, סביר להניח שיש תיאורים של בנים רצים בפראות, מבלי לתת דעתם על אימותיהם הזועקות, כשהם מעווים פניהם כדי להפחיד ולהבריח חזירי בר מפגיעת החיצים הנדרכים והרעילים של אבותיהם. ילדים שלוחי רסן מימי הביניים עצבנו קרוב לוודאי צמיתים ואצילים כאחד. וגוטנברג, עם כל התהילה שזכה לה, חשף דורות של ילדים לספרים שלא היה להם שום חשק להתרכז בהם.
 
כשהרפואה המערבית בראשית דרכה חקרה דרכים לריפוי מחלות שונות, היא גם התעמקה בטווחי קשב קצרים. בספר לימוד רפואי משנת 1775, טען הרופא הגרמני מלכיאור אדם ויקארד (Melchior Adam Weikard) כי ה"סיבים" של אדם שמוסח בקלות - מה שכיום אנו מכנים סובל מעצבים או טמפרמנט - "אסור שייחשפו להמולה או הפרעה כלשהי". אדם בעל מבנה נפשי כזה, כתב ויקארד, "לומד דברים בצורה שטחית בלבד; השיפוט שלו מוטעה והוא אינו תופס נכונה את ערכם של דברים משום שהוא לא מקדיש מספיק זמן וסבלנות לבדיקת נושא מסוים בצורה מעמיקה או אינו מסוגל לרדת לפרטים בצורה מדויקת מספיק. אנשים כאלו שומעים רק מחצית מכל דבר..." ויקארד ממליץ ש"האדם הבלתי קשוב יורחק מרעש או מכל חפץ; יש להשאיר אותו לבד, בחשכה, כאשר הוא פעיל מדי".3
 
ההתייחסות המעמיקה הראשונה לחוסר קשב כמחלה הגיעה ככל הנראה מצידו של סר אלכסנדר כריצ'טון (Alexander Crichton), רופא סקוטי שפעל בשלהי המאה ה-19. הוא היה כה ידוע, עד שהצארים הרוסים חיזרו אחריו מאוחר יותר כדי שיהיה רופאם הפרטי. בבית החולים וסטמינסטר שבלונדון, כריצ'טון טיפל בחולים שלקו בחום, שיעולים, תולעים, גרדת והיסטריה. הוא מצא שהאחרונים היו מרתקים במיוחד. הוא בילה שש שנים בכתיבת שני ספרי לימוד. הראשון היה An Inquiry into the Nature and Origin of Mental Derangement (בתרגום חופשי: חקירת טיבן ומקורן של ההפרעות הנפשיות) שבו חקר את מה שכינה בשם "הגורם לאי-שפיות ומגוון הרגשות החולים של נפש האדם".4 והשני, Mental Derangement (הפרעות נפשיות), נחשב לאחד מספרי הלימוד הראשונים באנגלית שמתארים בצורה שיטתית את מה שאנו מכנים היום בשם פסיכיאטריה. הספר, שבו חקר כריצ'טון נושאים מגוונים כמו הנאה, שיפוט וגאונות, הביא לכריצ'טון תהילת נצח באנגליה, והמלך ג'ורג' הרביעי העניק לו תואר אבירות.5
 
הנושא "קשב ומחלותיו" קיבל פרק שלם בעבודתו אדירת הממדים של כריצ'טון. שם הוא מהרהר במה שמוביל את המוח האנושי להתרכז - רצון חופשי, מוטיבציה וחינוך. אחר כך הוא מתאר את אלה המוסחים בקלות, "נראה שכל גירוי מטריד את האדם ונותן לו או לה רמה לא טבעית של אי-שקט מנטלי":
 
אנשים הצועדים אנה ואנה בחדר, רחש קל בחדר, הזזה של שולחן, טריקה פתאומית של דלת, מעט יותר מדי חום או קור, יותר מדי אור או פחות מדי אור, כולם פוגעים בקשב הרציף אצל מטופלים אלה, מכיוון שכל גירוי מעורר אותם בקלות. נביחת כלבים, אורגן לא מכוון או גערה של אישה, מספיקים כדי להסיח את דעתם של המטופלים המתוארים כאן במידה כזאת שמתקרבת לרמה של טירוף.6
 
יש לציין שמיד לאחר שכריצ'טון מציע את התיאור הזה, הבוטה למדי, של מוסחות כמחלת נפש אצל מבוגרים, הוא מזהיר ואומר שמוסחות אצל ילדים היא נורמאלית - תכונה שהיא חלק בלתי נפרד מגיל הילדות ואין צורך לדכא אלא דווקא לטפח אותה. לכל ילד, כך הוא כתב, יש "תזונה מנטלית" משלו שאותה הוא יכול לעכל (כפי שאומר כריצ'טון, במילים שיש בהן ניחוח של אוטוביוגרפיה, "כל מורה בבית הספר בוודאי שם לב שיש רבים שהיובש והקושי שבדקדוק הלטיני והיווני מגעיל בעיניהם במידה כזאת שלא אימת המקל ואף לא הפצרות הנאמרות בנועם יגרמו להם להפנות את תשומת ליבם למקצועות אלה"). הוא קונן על כך שלצעירים שאינם מתאימים לשיטות החינוך הקונבנציונאליות יש בוודאי כישרונות טבעיים אחרים ואסור לתייג אותם כ"רפי שכל בראשית חייהם".7
 
חוסר הקשב זכה להתייחסות שובבה בשנת 1845, כשהרופא והפסיכיאטר הגרמני היינריך הופמן (Heinrich Hoffmann) הכין מתנה לחג המולד עבור בנו בן השלוש, קארל פיליפ. ד"ר הופמן אהב לשרבט ציורים כדי להרגיע ילדים בוכים. הוא כתב ואייר ספר עם ציורים עתירי דמיון של ילדים וילדות מיוחדים במינם, מלווים בשיר מלא הומור. הוא קרא לזה פטר הפרוע (Struwwelpeter שתורגם לעברית כ"יהושוע הפרוע", "יפתח המלוכלך" או "שוּע הפרוע"). הוא הרחיב אותו מאוחר יותר עם "הסיפור של מוצץ האגודל הקטן", "הסיפור של אוגוסטוס, סרבן המרק" ו"הסיפור של רוברט המעופף".
 
בין אלה היה סיפור על פיליפ חסר המנוח (Zappelphilipp) - שעצבן את הוריו בארוחת הערב:
 
 
פיליפ חסר המנוח מוציא את הוריו מדעתם
 
הבה נראה אם פיליפ יכול
 
להתנהג קצת כמו גדול;
 
הבה נראה אם הוא מסוגל
 
לשבת פעם אחת בשקט לשולחן;
 
כך אבא ציווה על פיל לנהוג;
 
ואימא נראתה רצינית מאוד.
 
אבל פיל חסר המנוחה,
 
לא ישב בשקט אפילו דקה;
 
הוא תיזז,
 
ופיזז,
 
ואז, אני עד,
 
קדימה ואחורה הוא התנדנד,
 
כשהכיסא על רגליו האחוריות עומד,
 
ממש כאילו היה סוס נדנדה מעץ –
 
"פיליפ! אני ממש כועס!"8
 
(למרבה הצער, מה שללא ספק הייתה התפעלות תמימה מצידו של הופמן מהתנהגותם החריגה של ילדים - במיוחד כאלו שהוציאו את אימא ואבא מדעתם - לא נתפסה כך ברבות הזמן. כ-150 שנה אחר כך, כשהחלו לצוץ מחלוקות לגבי הקיום והלגיטימיות הרפואית של הפרעת הקשב והריכוז, שלפו תומכי הפרעת הקשב מהארכיון את פיליפ חסר המנוח כהוכחה ניצחת לכך שההפרעה זוהתה כבר באמצע המאה ה-19 - והזיהוי היה רפואי משום שהופמן הרי היה פסיכיאטר. כיום, פיל חסר המנוח כבר לא מבדר ילדים; הוא כמעט מאבחן אותם. ההגדרה הרשמית להפרעת קשב וריכוז, כפי שפורסמה על ידי איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, עדיין נותנת כבוד לילד הקטן של היינריך הופמן שניכר בו תסמין מספר 1: "לעיתים קרובות מזיז בחוסר מנוחה את ידיו וכפות רגליו או טופח איתן...")9 [הנה טוויסט נוסף של שכתוב העבר - ספרו של הופמן תורגם אחר כך לאנגלית על ידי לא אחר מאשר מארק טוויין - שגם טום סוייר שלו הפך לדמות שפסיכיאטרים השתמשו בה לתיאור של ילד הלוקה ב-ADHD.]
 
תיאוריה רשמית יותר של אימפולסיביות כמחלה אורגנית הגיעה ב-1902 במהלך סדרת הרצאות שנערכו בקולג' המלכותי לרפואה בלונדון, סדרה שנקראה "על הפרעות פיזיות אבנורמאליות אצל ילדים". סר ג'ורג' סטיל (Sir George Still) היה חלוץ בתחום המתפתח של רפואת ילדים. עד לאותה עת, מעטים היו הרופאים שהקדישו תשומת לב מיוחדת למחלות האופייניות לילדים. הרופאים העדיפו להתייחס לגוף הילד כאל גוף של מבוגר קטן מידות. ד"ר סטיל בדק 20 ילדים שהפגינו את מה שהוא כינה "פגם בשליטה המוסרית". פגם זה התאפיין ב"זדוניות", "חוסר בושה", "אכזריות" ועוד, כשהילדים נראו כמעט אדישים "לטובת האחרים או לזו של עצמם, הן לטובתם הכוללת והן לטובתם בטווח הארוך".10 הדוגמאות שהביא כוללות ילד בן 11 שלא יכול היה לרסן את הדחף לתפוס בשני ילדים אחרים ולהטיח את ראשיהם זה בזה; ילדים שהראו "זלזול נטול מחשבה בפקודות ובסמכות"; ואחד שניסה להעלות חתול לקורבן. מובן שילדים אלו הפגינו מה שסטיל כינה: "חוסר מסוגלות בלתי נורמאלי לשמור על קשב ממושך".
 
אבל סטיל עשה צעד נוסף, שהיה הרבה פחות בנאלי. למעשה היה זה צעד פורץ דרך. הוא טען שאף שהתנהגות כזאת יכולה להופיע אצל ילדים שהיו "אידיוטים" (בעלי אינטליגנציה נמוכה במיוחד) או סבלו מפגיעת מוח או מחלה כלשהי (כמו דלקת קרום המוח, למשל), היו כאלה שלא נמצא כל הסבר גופני להתנהגותם - ונראה שהאינטליגנציה שלהם הייתה ממוצעת או טובה מהממוצע. ההיפראקטיביות והאימפולסיביות שלהם, על פי סטיל, לא נבעו מבחירות מודעות שעשו או מחינוך גרוע, אלא משיבושים בלתי מוסברים במוחם. האם לילדים אלה הייתה ההפרעה שהיום אנו קוראים לה הפרעת קשב? כמעט בטוח שלא. אין ספק שהם היו אימפולסיביים ובלתי קשובים, אבל רובם, אם לא כולם, היו מוגדרים היום כלוקים בהפרעת התנגדות (ODD - Oppositional Defiant Disorder), הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, או הפרעה אחרת כלשהי המוגדרת יותר על ידי תוקפנות לשמה. ובכל זאת, באופן מלאכותי עוד יותר מהשימוש שנעשה בסיפור על פיל חסר המנוח, נופפו ב-20 הילדים של סטיל כדגלים המעידים על קיומה של הפרעת קשב בימים עברו.11 סטיל כמובן אינו אשם בשום דבר מהדברים האלה. עבודתו קידמה באופן לגיטימי את המחקר על אימפולסיביות והיפראקטיביות אצל ילדים, בזכות טענתו כי ילדים, שהם אינטליגנטים מכל בחינה אחרת, סובלים מבעיות בשל דבר מה שהוא מעבר לפציעה או מחלה.
 
אולם בסופו של דבר הייתה זו מחלה של ילדה קטנה אחת, כ-30 שנה לאחר שנפטרה, ששינתה את המסלול שאליו פנתה הפרעת הקשב, ומבחינות רבות את מסלולה של הפסיכיאטריה עצמה. שמה היה אמה פנדלטון ברדלי.
 
אמה הייתה בתו של ג'ורג' ברדלי (George Bradley), איש עסקים מרוד איילנד שבאמצע שנות ה-70 של המאה ה-17 הפגיש אותו מזלו הטוב עם יזם בשם אלכסנדר גרהם בל (Alexander Graham Bell) בתקופה שבה עסק בל בדגם הראשוני של ה"טלפון" שלו כדי שילדה נכה בפרובידנס תוכל לתקשר עם הסביבה. ברדלי התחבר עם בל ובסופו של דבר עזר להקים את חברת הטלפון הלאומית בל.12 הוא הפך למיליונר - מיליארדר, על פי שווי הדולר היום. בתו אמה נולדה לסביבה אידיאלית של חיי עושר מלאי אפשרויות. אבל כל זה השתנה כשאמה הגיעה לגיל 7 ונדבקה בדלקת המוח, נגיף ערמומי שחולל דלקת ברקמות המוח שלה והותיר אותה אפילפטית, משותקת ומפגרת מבחינה שכלית.13
 
המוסדות באותה התקופה התמקדו כמעט רק במבוגרים שסבלו ממניה חמורה ביותר, כך שג'ורג' לא הצליח למצוא שום טיפול עבור אמה. ברדלי, שחי את שארית ימיו בשיברון לב, ציווה להעביר את כל הונו לאחר מותו ב-1906 להקמת מוסד ראוי לילדים מאותגרים מבחינה מנטלית ("מתוך חוסר המזל שחווינו עם בתנו היחידה", הוא מקונן בצוואתו, "צמחה המטרה והתקווה שמהייסורים של אדם אחד תבוא נחמה וברכה לרבים אחרים הסובלים באופן דומה").14 המאמץ ארך 25 שנים, אבל ב-1931, נפתח בית אמה פנדלטון ברדלי שקלט עשרות ילדים בעלי טווח רחב של לקויות, חלקן גופניות, אבל רובן רגשיות. המוסד נוהל על ידי ד"ר צ'רלס ברדלי, אחיינו של ג'ורג' מדרגה שנייה, בוגר צעיר של בית הספר לרפואה של הרווארד, שפעל במסירות למען בריאותם הנפשית של ילדים.
 
מטרתו של בית החולים הייתה לא רק לספק לילדים מקום מגורים, אלא להציע להם חינוך מיוחד, פעילויות בנוסח תנועות הנוער וספורט. חלק מהטיפול הרפואי שלהם כלל טיפולים ניסיוניים. אחד מהם התמקד בתרופה חדשה ומסקרנת למבוגרים שהגיעה לשוק בדיוק באותה עת.
 
בערך באותו זמן, 250 מיילים מדרום לקליפורניה, נזקקו מעבדות סמית', קליין ופרנץ' (SKF) למוצר שייחטף מהמדפים. הם היו זקוקים לו במהירות. תרופת המרשם הנמכרת ביותר של החברה בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה Eskay's neuro Phosphates - שיקוי רפואי שמבטיח, כך על פי הכתוב על התווית, הקלה ב"הזנה לקויה של תאי עצב" ו"ערפול מוחי" ובה בעת "השבה של אנרגיה עצבית".15 (הוא הכיל 17 אחוז אלכוהול, יותר מכל יין קברנה.) לא בזה היה טמון עתידה של הרוקחות. החברה נזקקה למשהו מטלטל, והיא אכן מצאה כזה במה שאנו מכנים היום בשם אמפטמין או ספיד.
 
מי שהביא את התרופה לחברה היה גורדון אלס (Gordon Alles), כימאי מקליפורניה, שכמה שנים לפני כן השתעשע באופן חובבני עם כמה מרכיבים שסבר כי יש בהם כדי להקל אסתמה או גודש באף. חלקם נראו מבטיחים למדי, אבל אלס התלהב מההשפעות הפסיכולוגיות הבלתי צפויות של אחד החומרים שאותן חווה לאחר שהזריק לעצמו את החומר. הוא הבחין מיד ב"הרגשה של נחת ורווחה" בתוכו. הוא גם הוסיף שחש שנון יותר בדיבורו. שיפורים נוספים יצרו חומר שגורם לאנשים לחוש מיד אנרגטיים יותר - לפעמים במידה רבה מדי ולמשך זמן ארוך מדי, מה שהוביל ללילות נטולי שינה ולהרגשת אופוריה שלא הייתה מוכרת אפילו בשנות ה-20 הסוערות. סמית', קליין ופרנץ' ראו פוטנציאל אדיר בתרופה של אלס, ולכן החברה אישרה אותה מבלי לדעת לאילו בעיות בריאותיות התרופה עשויה לתת מענה. באותה תקופה היה קל הרבה יותר לבדוק ולמצוא תשובה לשאלה זו. התקנות הפדרליות הרופפות לא דרשו כל הוכחה לבטיחות, שלא לדבר על יעילות, בטרם אושר שימוש בתרופה לעריכת ניסויים בבני אדם. SKF שלחו אפוא ארגזים של מה שכונה "בנזדרין סולפט" (Benzedrine Sulfate) לכל רופא שהסכים לנסות את התרופה על מטופלים הסובלים ממחלות שונות, החל באסתמה ועד לדיכאון לאחר לידה.16
 
אחד מהרופאים המעטים שהסכימו לנסות את התרופה על ילדים היה צ'רלס ברדלי, המנהל הרפואי החדש של בית אמה פנדלטון ברדלי. ברדלי לא היה אדם אכזרי או פזיז - הוא חש אמפתיה רבה כלפי המצוקה הפנימית שחשו המטופלים הצעירים שלו. הוא היה כה נואש למצוא משהו שיוכל לסייע להם, עד שהיה מוכן לנסות כל דבר שנראה מבטיח מבחינה מדעית. הוא כבר תכנן כיסא חדש שבו יצטמצם העינוי שחשים ילדים בעת שהם עוברים בדיקה אפידורלית. כעת, כך חשב, אולי הבנזדרין סולפט הזה יקל את כאבי הראש של הילדים לאחר הבדיקה - וגם אם רק ירומם את רוחם למשך כמה שעות, כפי שקורה אצל מבוגרים, זה שווה. ד"ר ברדלי בחר 30 ילדים בני 5 עד 14, 21 בנים ו-9 בנות, ונתן להם בכל בוקר מנה של בנזדרין סולפט למשך שבוע אחד.
 
התוצאות הממו את ד"ר ברדלי ואת הצוות שלו. אמנם כאבי הראש של הילדים נותרו איומים, למרבה הצער, אבל התרחש משהו מופלא: הילדים הפגינו מיד עניין רב יותר בבית הספר. לא זו בלבד שהם התרכזו בשיעורים, אלא שהם רצו עוד! ההבנה, המהירות והדיוק שלהם השתפרו אף הם. שינויים אלה הופיעו כבר ביום הראשון של הטיפול ונעלמו מיד כשהוא הסתיים. אפילו הילדים שלא הגיבו הכי טוב, עדיין הראו בדרך כלל שיפור אקדמי כלשהו.
 
יתירה מזו, הגלולות הרגיעו את אלה שלא ניתן היה להרגיע אותם בדרך אחרת. רוב הילדים סבלו מהרבה פחות שינויים במצב הרוח או שחוו "תחושה של נחת ורווחה, אפילו עד למצב של אופוריה קלה", כתב ברדלי, בדיוק כפי שתיאר אלס בממצאיו. לא כל התגובות היו חיוביות, הוא הזהיר: היו כמה מקרים של בחילות, נדודי שינה וחרדה מוגברת. כשהעלה את התוצאות על הכתב במאמר שפורסם בכתב העת American Journal of Psychiatry בנובמבר 1937, מילא ברדלי את חובתו והזהיר מפני ההשפעות הללו. הוא תהה מדוע תרופה שידוע כי היא ממריצה פעילות ותהליכי חשיבה אצל מבוגרים גורמת לילדים הללו להיות פחות תזזיתיים. התוצאה הכמעט פשטנית הזו הייתה עלולה לייאש את בית החולים כולו, הוא ציין, "אלמלא היה השיפור כה משביע רצון מבחינה מעשית".17
 
בעודו ממתין לתגובת הקהילייה המדעית, החל ברדלי לטפל בילדים נוספים בעזרת הבנזדרין. וכך, גם אם הגלולות לא גרמו לשום דבר נוסף, במשך כמה חודשים הן הפכו את החיים לקלים יותר עבור הילדים ועבור האחיות שזכו לפחות הטרדות. הצוות החל למדוד בצורה מדויקת יותר את השיפור בהתנהגות ובהישגים האקדמיים אצל הילדים. ילד אחד בן 11, שהאיי-קיו שלו היה 114 על פי הרישומים, היה בעבר חולמני כל כך עד שהצליח לפתור רק שלושה עמודים של בעיות בחשבון במשך חודש. כשנטל את התרופה, הוא פתר בקלילות 27 עמודים (הוא עוד הוסיף על כך 14 עמודים של תרגילי איות). לא כל הילדים הראו קפיצה משמעותית כזאת, והיו כאלה שאף הראו נסיגה. אבל המילים שבהן השתמש המטפל כדי לתאר אותם בדו"ח הסופי היו מדהימות: "קשוב", "רציני", "ריכוז טוב יותר" ו"עבודה נקייה ומדויקת יותר".18
 
ברדלי הסיק שאמפטמין מפחית את המוסחות של הילדים ואולי, בצורה פחות ישירה, משפיע על הביצועים המנטליים "על ידי שינוי הגישה הרגשית של הפרט כלפי המשימה שלפניו". מאוחר יותר הוא הוסיף: "לאור החשיבות המעשית שיש להתקדמות מספקת בבית הספר עבור כל הילדים, האפשרויות הטיפוליות שגלומות באמפטמין סולפט במובן זה הפכו לרצויות ביותר". כדאי לשים לב לשימוש שעושה ברדלי במילה "מעשי". לטענתו, שימוש בבנזדרין אולי לא נראה כמו שיטה מכובדת לחולל שינוי התנהגותי אצל ילדים, אבל הדרישות האקדמיות הגוברות המוטלות על ילדים עלולות לדרוש זאת.
 
ברדלי ידע שהוא גילה משהו שהוא חשוב ומפתה באותה מידה. הוא חזר על דבריו שוב והזהיר שאסור לראות בחומר זה תרופת פלא המרפאה הכול, גם אם מפתה מאוד לעשות זאת, משום שהשפעותיה אורכות רק למשך זמן הפעולה של הגלולה. הוא הזהיר שבעיות היסוד הפיזיות והמנטליות של הילדים עדיין דורשות טיפול פסיכו-סוציאלי הולם על ידי מומחים שהוכשרו לכך.
 
ברדלי חש אמביוולנטיות כלפי ממצאיו ולא התלונן כשגורמים בכירים בסמית', קליין ופרנץ' התעלמו מהם בהתחלה. הנוף של תעשיית התרופות השתנה באופן דרסטי באותן שנים ספורות. שערורייה אדירה פרצה ב-1937 כשיותר ממאה אמריקאים, רובם ילדים, נפטרו לאחר שנטלו סירופ נגד חיידקים לטיפול בסטרפטוקוקוס בגרון. התברר שהיצרן השתמש ברעלן דמוי חומר נוגד קפיאה בתהליך הייצור ומעולם לא ערך אפילו בדיקות בטיחות בסיסיות (עד לאותו זמן עסקי התרופות היו בפיקוח האיגוד הרפואי האמריקאי, כלומר בעצם בפיקוח הרופאים עצמם).19 המקרה הבלתי נתפס הזה הוביל ישירות להעברת חוק המזון, התרופות והקוסמטיקה בשנת 1938, שנתן למינהל התרופות הפדרלי (ה-FDA) את הסמכות לא לאשר מוצר לשימוש הציבור עד שיוכח כי הוא בטוח לשימוש.20
 
בנזדרין לא היה בהכרח בטוח לשימוש. הוא אמנם ניקה את הסינוסים, אבל המשתמשים החלו לחבב אותו משום שהוא רומם את מצב רוחם והגביר את חדות החשיבה שלהם. מוצר האמפטמין הראשון של סמית', קליין ופרנץ', שעדיין לא נדרש למרשם רופא, היה גליל דמוי שפתון שמחדירים לנחיריים ושואפים ממנו. התכשיר עורר מיד עונג כה רב, עד שבחדשות החלו לדווח על אנשים שפירקו את המכל, הוציאו את בד הגזה ספוג האמפטמין ולעסו אותו כדי להרגיש את תחושת ההיי.21 הפרסום הרע נמשך ב-1937 כאשר המגזין Time, שדרכו קיבלה אמריקה חדשות בכמות שקשה לתפוס אותה היום, פרסם מאמר שכותרתו הייתה "הרעלת גלולות המרץ". המאמר תיאר סטודנטים בכמה אוניברסיטאות במערב התיכון של ארה"ב שנטלו "חומר חדש, רב עוצמה, אך רעיל, שממריץ את המוח" כדי להישאר ערים בלילות ללא הפסקה על מנת ללמוד.22 כשנתיים לאחר מכן [דוחות רפואיים מעלים היום את האפשרות שהצעיר סבל גם ממום בלב שמילא ככל הנראה תפקיד משמעותי במותו.] נפטר סטודנט מאוניברסיטת פורדיו מיד לאחר שנטל את הגלולות. הטרגדיה דווחה בהרחבה כה רבה, עד שהסכנות הגלומות בבנזדרין הפכו לידועות מכדי ש-SKF תוכל למכור אותו ככלי לשליטה במצב המנטלי של ילדים, במיוחד לאור העובדה שאפילו לא ניתן שם לבעיות של הילדים הללו, וודאי שלא למצבם הרפואי.
 
המנהלים ב-SKF החליטו לבסוף לשווק את הבנזדרין כגלולה לטיפול בבעיה שבה הביאה התרופה לפחות לשיפור שיצדיק את השימוש בה, גם אם לא לשיפור דרסטי: דיכאון אצל מבוגרים, במיוחד אצל נשים. התובנות של ברדלי לגבי ההשפעה הגדולה עוד יותר שיש לאמפטמין על התנהגות ילדים דשדשו בספרות המקצועית במשך 20 שנה וזכו להכרה מועטה בלבד מצד הקהילייה המדעית. אבל כל מי שנתקל במאמריו יכול היה לחוש שיש שם משהו משמעותי שהוא מעבר לפסיכיאטריה של הילד ונוגע גם להורות ולחינוך עצמו - דרך קלה ומהירה להפוך ילדים מקשים לרגועים, ממפוזרים לשקדנים.
 
מאז הניסויים הראשונים של ברדלי ועד לשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20 השתנתה ארצות הברית בצורה קיצונית. חיילי מלחמת העולם השנייה חזרו ויצרו מעמד בינוני מבטיח ובעל כוח כלכלי חסר תקדים, שגידל ילדים מתוך ציפייה הולכת וגוברת שהם ישאפו למטרות גבוהות יותר. ברית המועצות שיגרה את הספוטניק, מה שגרם לנשיא ג'ון פ' קנדי להבטיח שארה"ב תזכה במירוץ לחלל באמצעות מדע וחינוך.
 
עד מהרה, במשרדו של מרצה בבית הספר לרפואה ע"ש ג'ונס הופקינס, התנגשו המדע והחינוך זה בזה, ממש כפי שקרה בבית החולים של צ'רלס ברדלי דור אחד לפני כן. ד"ר לאון אייזנברג (Dr. Leon Eisenberg) היה פסיכיאטר בעל שם ובעל עניין מיוחד בילדים. בן טיפוחיו הצעיר, קית' קונרס, נתקל במאמריו של ברדלי ורצה להמשיך לחקור את הנושא - אבל לא באמצעות ניסוייו הפשוטים יחסית של ברדלי. אייזנברג וקונרס החליטו למעשה לשחזר את עבודתו של ברדלי באמצעות שיטות מדעיות ומהימנות יותר. כדי לתקף את המצב לפני ואחרי נטילת התרופה וכדי להסיר כל הטיה, איש לא יידע אילו ילדים קיבלו את התרופה ואילו קיבלו פלסבו (אינבו). הפרויקט קיבל אישור מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס ומימון מהמכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב (NIMH - National Institute of Mental Health).23 הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שהממשל הפדרלי סבסד ניסוי של תרופות פסיכוטרופיות בילדים.
 
בשנת 1962 הגיע מכל בגודל של חבית נפט למרפאות רופאים בבולטימור.24 הוא היה מלא עד גדותיו בלמעלה ממאה אלף קפסולות קטנות וורודות. אבל לא היה זה בנזדרין. הייתה זו תרופה חדשה וכמעט לא מוכרת. שמה המדעי היה מתילפנידאט הידרוכלוריד (Methylphenidate hydrochloride). שמה המסחרי: ריטלין (Ritalin).

אלן שוורץ

אלן שוורץ, עיתונאי אמריקאי, מועמד לפרס פוליצר. שוורץ מפורסם בזכות דיווחיו בנושא בריאות הציבור עבור הניו-יורק טיימס. סדרת דיווחיו על הפרעות קשב וריכוז הם שהובילו לכתיבת הספר ADHD NATION אשר תורגם לעברית בשם "הפרעת קשב - רפואת יתר". שוורץ נחשב מומחה לשימוש במתמטיקה והסתברות בעיתונאות. עבודתו סוקרה בכמה סרטים והייתה אחת המועמדות הסופיות לפרס פוליצר בשנת 2011 עבור שירות הציבור, אות הכבוד העיתונאי הגבוה ביותר. הוא בעל אות ההצטיינות של לשכת הסטטיסטיקה האמריקאית. שוורץ ומשפחתו חיים בניו-יורק.

עוד על הספר

הפרעת קשב אלן שוורץ
מבוא
 
 
הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה אמיתית, ושאף אחד לא יאמר לכם אחרת.
 
ילד שמתרוצץ בתזזיתיות בבית או ברחובות הומים עלול להוות סכנה לעצמו ולאחרים. ילדה שאינה מסוגלת, ולו לשתי דקות בלבד, לשבת ולהקשיב למורים, לא תוכל ללמוד. אדם בוגר שאינו יכול להתרכז ולמלא טופס ביטוח בריאות בצורה מדויקת, לא יצליח לעמוד בדרישות החיים המודרניים. כשאדם, בכל גיל, מתמודד עם שילוב של הקשיים הללו בחומרה שפוגעת בתפקודו היומיומי ואין לקשיים אלה הסבר אפשרי אחר, סביר מאוד להניח שהוא לוקה בהפרעה חמורה, גם אם מסתורית במידת מה. את ההפרעה הזאת החליט עולם הרפואה לכנות בשם הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות - ADHD (Attention Deficit Hyperactivity Disorder). [הערת המתרגמת: אף שב-DSM מוגדרת הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות (ADHD) בנפרד מהפרעת קשב וריכוז (ADD), בספר זה נקרא לספקטרום של ההפרעות האלו בשם הכולל הפרעות קשב.]
 
איש אינו יודע מהו הגורם המדויק להפרעה. על פי התיאוריה המקובלת, קשיי המיקוד והאימפולסיביות המאפיינים את הפרעת הקשב הקלאסית נובעים מתפקוד לקוי של חומרים כימיים וסינפסות במוח.1 אין ספק שגם לסביבה יש תפקיד: בית ששורר בו בלגן ואי-שקט, כיתה שחלים בה כללים נוקשים או מקום עבודה שיש בו הסחות דעת רבות יכולים לעורר או להחריף תסמינים. לרוע המזל, כפי שקורה במחלות פסיכיאטריות רבות, כמו דיכאון וחרדה, אין דרך חד-משמעית לאבחן הפרעת קשב. אין בדיקת דם או בדיקות הדמיה שמאפשרות לרופא להכריז, "אה, הנה זה". כל מה שאפשר לעשות הוא להפעיל שיקול דעת ולהעריך אם חומרת ההתנהגות מצדיקה את האבחנה (הרי כולנו חווים הסחות דעת או התנהגות אימפולסיבית ברמה זו או אחרת). מה שברור הוא שאין מרפא להפרעת קשב. אדם הלוקה בהפרעה יכול ללמוד כיצד להסתגל אליה, אולי בעזרת תרופות, אבל על פי רוב נאמר למטופלים צעירים כבוגרים שעליהם להתמודד עם מוחם הלא-רגיל במשך שארית חייהם.
 
ובאשר לתרופות - במשך זמן רב נהגו לתת ריטלין, והיום רושמים בעיקר אדרל (Adderall), קונצרטה (Concerta) וויוואנס (Vyvanse). תרופות אלו משפרות באופן ניכר את יכולת הריכוז ואת השליטה בדחפים. בדומה למשככי כאבים כמו אוקסיקונטין (OxyContin) ותרופות נגד חרדה כמו ואליום (Valium), תרופות אלו הן רבות עוצמה ועלולות להיות מסוכנות וממכרות, במיוחד כשנוטלים אותן בצורה לא נכונה. עם זאת, התרופות הללו הביאו יותר תועלת מנזק והן בהחלט אינן "רעות". אם מומחה מוסמך ואחראי מגיע לאבחנה של הפרעת קשב, הרי שההחלטה לתת לכם או לילדכם טיפול תרופתי אינה בלתי סבירה.
 
איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי פרסם מסמך אבחון רשמי להפרעת קשב, שנכתב על ידי מומחים מהשורה הראשונה בתחום ונועד להנחות רופאים ברחבי ארה"ב. מצוין שם שההפרעה פוגעת בכ-5 אחוזים מהילדים, ובעיקר בבנים. רוב המומחים סבורים שההערכה הזאת הגיונית.
 
אבל מה באמת קורה באמריקה?
 
15 אחוזים מהצעירים בארה"ב - פי 3 מההערכה שעליה הסכימו המומחים - מאובחנים כבעלי הפרעת קשב. המשמעות היא שיש מיליוני ילדים נוספים שנאמר להם שמשהו לא בסדר במוח שלהם, ורובם מקבלים בעקבות האבחנה תרופות שהשפעתן חזקה מאוד. שיעור המאובחנים הבלתי נתפס בקרב בנים ברחבי ארה"ב הוא 20 אחוזים. במדינות דרומיות כמו מיסיסיפי, קרוליינה הדרומית וארקנסו, מדובר ב-30 אחוזים מכלל הבנים, כמעט אחד מכל שלושה (בנים נוטים להיות היפראקטיביים ואימפולסיביים יותר מבנות, שאצלן ההפרעה מתבטאת יותר בחוסר ריכוז).2 במחוזות מסוימים בלואיזיאנה שיעור הלוקים מגיע ל-50 אחוזים! מחצית מכלל הבנים בין כיתות ג' ל-ה' נוטלים תרופות לטיפול בהפרעת קשב.3
 
אין ספק שהפרעת קשב הפכה להיות ההפרעה בעלת שיעורי אבחון היתר הגבוהים ביותר ברפואה האמריקאית.
 
אלא שלמרבה הצער, מעטים הם האנשים במערך התעשייתי המשגשג של הפרעת הקשב שמכירים במציאות הזאת. לרבים מהם כוונות טובות - הם רואים ילדים נכשלים, בין שזה בסלון ביתם, בכיתות או בחדרי ההמתנה, ומאמינים שהאבחון והתרופות יכולים לשפר את חייהם. לאחרים יש מניעים יותר מעורבים: לפעמים מורים מעדיפים שיהיו להם פחות תלמידים מפריעים בכיתה, הורים רוצים בתים פחות רועשים ורופאים נהנים מהזרם היציב של מטופלים המביאים עימם הכנסה קלה. בצד המרושע יותר נמצאים רופאים וחוקרים בעלי שם המקבלים שוחד מחברות התרופות, שגורפות מיליארדי דולרים מההתנהלות נטולת הבקרה ושלוחת הרסן בתחום הפרעת הקשב והריכוז.
 
יש המאשימים בכך את התפיסה שרווחת במילניום הזה, לפיה יש תיקון מהיר לכל דבר ואפשר פשוט ליטול גלולה וזהו, או שהם מטילים את האשמה על עומס יתר של מידע המגיע ממסכים. אבל התרעומת שהתעוררה סביב הפרעת הקשב החלה לפני חצי מאה לפחות, בזמן שעדיין כינו את ההפרעה בשם הרבה פחות שיווקי - פגיעה מוחית מינימאלית. בשימוע שנערך בקונגרס ב-1970, זמן קצר לאחר שהריטלין צץ כדרך להרגיע ילדים היפראקטיביים בצורה קיצונית, נבדק האם ילדים רבים מדי קיבלו "תרופות לטיפול בהתנהגות".4 ככל שאחוז הילדים המאובחנים עלה בהתמדה במהלך שנות ה-2000, הוצגו בתקשורת מאבקים בין הורים שהעידו כי האדרל היה סירת ההצלה בחייהם לבין אלה שגינו את ההגזמה במתן התרופות לילדים. רבים טענו שהיחס השלילי הזה רק מטיל סטיגמה על ילדים עם הפרעת קשב ומרתיע את ההורים מלבקש עזרה. עם זאת, לא משנה מה הייתה הסטיגמה, נראה שהיא לא הייתה מרתיעה במיוחד. האבחנות המשיכו וממשיכות להינתן בקלילות רבה, גם אם מתגלה רק רמז קל לבעיה כלשהי. התוצאה היא שאחד מכל שבעה ילדים עוזב את התיכון לאחר שנאמר לו שהוא לוקה בהפרעת קשב. כבר לא מדובר בקבוצת מיעוט קטנה אלא בנתח אדיר מהעתיד של אמריקה והעולם המערבי כולו.5 למרבה התדהמה, אין כמעט ספק שמספרם של הילדים שאובחנו בטעות עולה על אלה הלוקים בהפרעה באופן קליני ולגיטימי, מה שהופך את ההפרעה לעמומה ומבלבלת כל כך, עד שאיש אינו יודע בדיוק איך להתייחס אליה.
 
מגיפת הפרעת הקשב הפכה, במידה מסוימת, לנושא לסאטירה וגיחוך. סטפן קולבר, קומיקאי אמריקאי נודע הדביק לה את הכינוי "Meducation". [הערת המתרגמת: הביטוי Meducation מורכב מהמילים Medication ו-Education ומשמעותו - מתן תרופות לילדים כדי לשפר את ציוניהם.] הוא גילם דמות של רופא שנותן אדרל לילדים שאינם לוקים בהפרעה, רק כדי לשפר את הציונים שלהם. "מזעזע!" אמר קולבר. "יש עדיין ילדים בארה"ב שלא זכו לקבל אבחנה של הפרעת קשב!". חברת The Onion (חברת חדשות דיגיטלית אמריקאית) הציגה בציניות ילדה בת ארבע שלקתה ב"הפרעת התנהגות ילדותית",6 כאילו לקפוץ לרוץ ולהפריע, מה שילדים עושים, זו הפרעה... קבוצות תמיכה לאנשים עם הפרעת קשב מגנות את הבדיחות הללו ורואות בהן ביטוי לזלזול. ייתכן שזה נכון, אולם חלק מהמתלוננים בהחלט מביאים על עצמם את הסאטירה והסקפטיות בשל מסרים שיווקיים מגוחכים שהם מעלים. המסרים נעים בין הצהרות על חומרת ההפרעה (כאשר באחד המאמרים נטען שהיא "פוגעת בתפקודי החיים 24/7"7) לבין חגיגת היתרונות שנטען שיש בה. יש כאלה שמחברים רשימות של "מפורסמים בעלי הפרעת קשב"8, והם טוענים שתומס אדיסון, אברהם לינקולן, גלילאו ואפילו סוקרטס - לקו בהפרעה. יש בכך כדי לרמוז שההפרעה תרמה לגאונות שלהם, מה שמעודד את ההססנים להצטרף ל"מועדון המצוין" הזה (הרשימה הזאת נמצאת כיום באתר אינטרנט והיא מוקפת במודעות של תרופות לטיפול בהפרעת קשב). קבוצת התמיכה והשדולה הוותיקה שנקראת ילדים ומבוגרים בעלי הפרעת קשב והיפראקטיביות (CHADD - Children and Adults with Attention Deficit Hyperactivity Disorder) פרסמה את רשימת "12 כוחות העל המדהימים של הלוקים בהפרעת קשב",9 ביניהם "רב-משימתיות (מולטי-טסקינג)", "מיקוד חד כתער" ו"מצפון מוסרי חזק". זו רשימה מעניינת בהתחשב בעובדה שחוסר יכולת להתמיד במשימה וחוסר במיקוד הם בין התסמינים הבולטים והרשמיים של ההפרעה.
 
הפרעת הקשב תופסת כיום מקום ביזארי מאין כמוהו בתרבות האמריקאית וכמובן בעולם הרפואה, עד שהפכה להפרעה נוירולוגית שיש כאלו הבוחרים לזייף אותה. מאחר שאדרל, קונצרטה ותרופות נוספות יכולות להגביר מאוד את המוטיבציה והמיקוד של כולנו, בין לצורך הצלחה בבחינות סמסטר או לצורך מילוי טפסים להחזרי מס, הכדורים כבר אינם משמשים רק תרופות, אלא סמים משפרי ביצועים - סטרואידים למוח. כך נקלעה הפרעת הקשב למצב של שיווי משקל עדין בין טיפול בחולים לבין פיתוי הבריאים. כשהכוונה בפיתוי היא יצירת תמריץ לקבלת אבחנות מזויפות לא רק בקרב מבוגרים, שיכולים לגשת לרופאים משתפי פעולה, אלא גם בקרב ילדים, משום שחלק מההורים מגזימים בתיאור עוצמת התסמינים של ילדיהם כדי לקבל מרשם. הרופא נד בראשו ואומר, "בואו ננסה קונצרטה ונראה אם זה עוזר", ומאחר שזה תמיד עוזר ותפקודו של הילד בבית הספר משתפר, נוצר רושם שיש אישור לאבחנה של הפרעת קשב. אבל באותה מידה יכול היה הרופא לומר, "נסו את נעלי הפלטפורמה האלו, נראה אם הן יגביהו אותו".
 
מספר האבחנות עולה אפוא בהתמדה, והגענו היום לנקודה שבה מיליוני ילדים מתויגים כבעלי הפרעה מוחית שככל הנראה הם כלל לא לוקים בה, מה שמשנה את הדימוי העצמי ואת הנרטיב האישי שלהם לתמיד. אבל לא נראה שזה מטריד יותר מדי אנשים בעמדות כוח. דוגמה מצוינת לכך התרחשה ב-2013, כשה-New York Times פרסם את הידיעה שאבחנות הפרעת הקשב והריכוז הגיעו לשיעור מזעזע של 15 אחוזים מכלל הילדים בארה"ב ול-20 אחוזים מכלל הבנים. רופא ידוע הגיב על כך בכתב עת מדעי חשוב בתחום הפסיכיאטריה של הילד: "המספרים האלה הם למעשה חדשות טובות... נראה שאנחנו מתקרבים - לאחר יותר משני עשורים של תמיכה ברעיון וקידומו - לאיתור רוב הילדים והמבוגרים בעלי הפרעת הקשב ולטיפול בהם".10 מה שהוא ורבים אחרים אינם מבינים או אינם רוצים להבין, הוא שהקנאות שלהם למצוא כל ילד שיש לו שמץ של הפרעת קשב גרמה לאבחון-יתר של רבים שכל קשר בינם להפרעת קשב אמיתית מקרי בהחלט.
 
* * *
 
ספר זה מגולל את סיפורם של הכוחות שפעלו לאורך זמן והביאו אותנו למצב הנוכחי. הם מסופרים בעיקר דרך חוויותיהם של שלושה אנשים.
 
הראשון הוא פסיכולוג ילדים ידוע בארה"ב, שהוא כמעט ה"אבא" של הפרעת הקשב ושל התרופות לטיפול בהפרעה. כיום הוא מוטרד מהתפקיד שמילא במה שהוא מכנה, "אסון לאומי בעל ממדים מסוכנים".
 
ויש גם שני ילדים: ילדה בת שבע שאובחנה בטעות כבעלת הפרעת קשב, וילד בן 14, שחש עומס רב בלימודים ודיווח לרופאו, שלא חשד בדבר, על תסמינים מזויפים כדי לקבל אספקה קבועה של אדרל. שניהם סבלו במשך עשר שנים מההשלכות. אף שמקרים כאלו אינם שכיחים בהכרח, הם גם לא נדירים במיוחד, והם מייצגים את הנזק המצטבר בגלל הסלמת המלחמה בהפרעת הקשב.
 
אף שיש עשרות דמויות נוספות בסיפור הזה - ילדים, רופאים, הורים, מורים, חברות תרופות ועוד - אין זה הסיפור שלהם. זהו הסיפור שלנו. זהו סיפור הבוחן איך אנחנו כחברה הרשינו למה שיכולה הייתה להיות בעיה רפואית לגיטימית להפוך לכה עמומה עד שלא ניתן עוד לזהות אותה, וכיצד אפשרנו למתן תרופות יעיל להפוך לבעיית סמים חמורה. כולנו חייבים לתת על כך את הדעת.
 
אין זה משנה אם מדובר בילד אחד או בשישה מיליון כיום, אם אנחנו מתכוונים לומר לילד שיש לו הפרעה מוחית קבועה וכנראה הרסנית, כדאי מאוד שנהיה צודקים.
 
פתח דבר
גשם שטף את שמשת הפורד הלבנה בעת שעשתה את דרכה לאורך כביש 684 הבין-מדינתי לכיוון קונטיקט. איש זקן היה תחוב במושב הנוסע, כשמקל מונח מעל רגליו החורקות. המגבים שרקו. העצים חלפו במהירות על פניהם. האיש לא ידע מה בדיוק מצפה לו. הוא היה סקרן, אפילו נרגש, אבל גם עצבני.
 
ד"ר קונרס (Dr. C. Keith Conners) היה במשך למעלה מ-50 שנים פסיכולוג ילדים מהבולטים בעולם, אדם שהתפרסם כחלוץ ההכרה והטיפול באחת ממחלות הילדות שלא זכו בעבר להתייחסות: הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות. כחוקר צעיר בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, הוא זיהה במדויק כיצד תרופה חדשה - ריטלין - יכולה להרגיע ילדים היפראקטיביים ואימפולסיביים מאוד. הוא פיתח ואחר כך שיווק שאלון שנועד לזהות תסמיני אימפולסיביות וחוסר קשב אצל ילדים, וכך סייע לרופאים לאבחן מיליוני ילדים ברחבי ארה"ב. הוא בחן תרופות חדשות וטובות יותר עבור חברות תרופות. הוא הוביל את המחקרים החשובים ביותר ועמד בראש הכנסים הגדולים ביותר. קית' קונרס היה האדם שהציב את הפרעת הקשב והריכוז על המפה הרפואית.
 
אולם כעת, בגיל 83, כשהוא מתנייד בקושי, החל ד"ר קונרס לחשוב שעבודתו הטובה נעשתה בצורה טובה מדי. בתחילת דרכו, כשהחל לעודד רופאים לאתר ילדים בעלי בעיות חמורות ולעיתים קרובות לתת להם תרופות, הוא לא יכול היה לשער בנפשו שבשנת 2015, למעלה מ-6 מיליון ילדים יתויגו כלוקים בהפרעת קשב, כשרבים מהם יאובחנו בטעות על ידי רופאים עצלנים שרק יסמנו וי בשאלונים ואחר כך ירשמו תרופות כמעט ללא התייחסות לתופעות הלוואי ולסיכונים הכרוכים בשימוש לא נכון. הוא לא צפה שחברות התרופות יעוותו את המדע שפיתח בפרסומות נטולות בושה המנצלות את הפחד של ההורים מפני העתיד הצפוי לילדיהם, ובה בעת מבטיחות להם ציונים טובים יותר בבית הספר ומילוי מטלות רבות יותר בבית. היעד החדש של חברות התרופות הגדולות היום הוא המבוגרים, פלח שוק בשל לשטיפת מוח.
 
כשפנתה המכונית לכיוון הרטפורד, נאנח קונרס: "הדלקתי גפרור ולא ידעתי כמה דלק יש בסביבה".
 
הוא לא ידע זאת עד לאחרונה. הוא פרש לגמלאות וחי בנוחות ובהנאה בדורהם שבקרוליינה הצפונית. הוא החל לקרוא מאמרים ב-New York Times על ילדים שאובחנו בטעות כבעלי הפרעת קשב והם חשים נחותים ופגומים. תלמידי קולג' שהעבירו לילות ללא שינה כדי לכתוב עבודות ולדחוס למוחם חומר לבחינות נטלו כמות גדולה כל כך של אדרל, עד שחלקם הפכו למכורים וסבלו מהזיות. מדי פעם אף היו ביניהם מקרים של אובדנות. תלמידי תיכון בכיתות הגבוהות, שהיו לחוצים מעומס הלימודים, נטלו ואפילו הסניפו את התרופה לפני הבגרויות. מה שאולי מחריד יותר מכול הייתה העובדה שעשרת אלפים פעוטות, חלקם בני שנתיים - בניגוד לכל ההנחיות הרפואיות שפורסמו - קיבלו ריטלין כדי לטפל בהפרעת קשב שלכאורה יש להם. הקריאה על ילדים אלה עוררה לא רק את סקרנותו של קונרס, אלא גם את מצפונו. ביוני 2015 החליט אפוא קונרס להביא את עצמו בכיסא גלגלים לשדה התעופה רליי-דורהם לטיסה קצרה לעיר ניו-יורק. למחרת בבוקר הסיעו אותו לקונטיקט כדי לשבת עם שני ילדים - יותר נכון, עם מי שהיו פעם ילדים - נפגעי מסע הצלב הרפואי נגד הפרעת הקשב.
 
אחת מהם הייתה קריסטין פרבר, שהייתה ילדה בת שבע בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 ואובחנה כלוקה בהפרעת קשב, אף שכמעט בוודאות לא סבלה מההפרעה. דעתה אכן הוסחה בקלות, והיא בהחלט הייתה קולנית. אבל כשהוריה צפו בעשרות ילדים בפרבר שבו התגוררו בפילדלפיה משגשגים על ריטלין, הם הצטרפו אל הגל. הניסוי עבד נהדר, עד שהפסיק לעבוד. התברר, שיותר מכל דבר אחר, לקריסטין הייתה אישיות שונה, אחרת, שלא התאימה למשבצות המקובלות והמצטמצמות בעולמה. המוח האנושי התפתח במשך אלפי שנים, אבל רק במאה השנים האחרונות, שהן נקודה זעירה בציר הזמן הזה, התחלנו לדרוש שכל ילד וילד ישב בשקט ויתרכז במשך שבע שעות ביום. קריסטין לא הייתה מסוגלת לכך. אבל האם זו באמת הייתה הבעיה הבסיסית שלה?
 
השני היה ג'יימיסון מונרו. בערך באותה תקופה שקריסטין עברה אבחון לאיתור הפרעות קשב, ג'יימיסון, שהתגורר ביוסטון, סבל מתסמונת חמורה של לחץ בלימודי התיכון. כשציוניו החלו לרדת, ניסה ג'יימיסון ליטול כדורי אדרל של חברו, וממש בן לילה החל שוב להצטיין במבחנים. הוא הלך לרופא שלו, העמיד פנים שהוא סובל מהפרעת קשב, ולאחר שעבר הערכה רשלנית, קיבל מרשם לאספקה קבועה של אדרל. ציוניו של ג'יימיסון המשיכו לנסוק. הוא אהב את האדרל שלו, עד שהחל לאהוב אותו קצת יותר מדי.
 
דרכיהם של קריסטין וג'יימיסון הצטלבו בשנת 2009 - וכיום, כשהם כבר אנשים בוגרים, הם עובדים יחד במרכז קונטיקט. הם רצו לפגוש את קית' קונרס ממש כפי שהוא רצה לפגוש אותם. אפשר להבין זאת, שהרי היה זה השאלון של קונרס שבעזרתו אובחנו מלכתחילה כלוקים בהפרעת קשב. אם המניע של קונרס למפגש היה המצפון, אצלם היה זה יותר הצורך בקתרזיס.
 
המכונית נכנסה לשביל כניסה, בעיירה קטנה שנקראת בית לחם, שמשום מה נבחרה דווקא היא מבין כל המקומות למפגש פיוס. קונרס נשם נשימה עמוקה, משך עצמו אל מחוץ למכונית ואחז במקל שלו. הוא דידה לאורך שביל חצץ, כשהוא נשען בחוזקה על מקלו עד שזרועו רעדה.
 
קריסטין וג'יימיסון קיבלו בחום את פניו של המבקר בפתח הדלת. שלושתם נכנסו פנימה לתוך חדר, שקעו בכיסאות עור וסיפרו את סיפוריהם.
 
כל הסיפורים הללו נובעים ישירות מרגע אחד שהתרחש 80 שנה לפני כן במרחק של שעתיים משם, כשרופא אחד לא מוכר ברוד איילנד טיפל בכמה ילדים שהיו זקוקים לעזרה.
 
 
 
 
 
פרק 1
....................
 
גלולות החשבון של פיליפ חסר המנוח 
 
 
 
בית אמה פנדלטון ברדלי השתרע על פני 35 אקרים שלווים ומיוערים בפאתי פרובידנס שברוד איילנד. שעריו היו פתוחים לילדים שאיש לא רצה בהם.1 הוא נפתח ב-1931 והמה עשרות ילדים, החל בפעוטות ועד לבני נוער, שהתנהגותם הבלתי נשלטת הביאה את הוריהם אל בית החולים הזה, שהיה אחד מהראשונים שהתמקדו בטיפול בילדים מופרעים וקשים. הדבר היחיד שלא היה רצוי במקום הזה הוא הטחת האשמות. הילדים קיבלו השגחה וחינוך במידה שהמצב איפשר, על ידי צוות של אחיות בהנחייתו של רופא צעיר בשם צ'רלס ברדלי (Charles Bradley).
 
ד"ר ברדלי לא היה מסוגל לראות כאב אצל ילדים, וודאי שלא רצה להכאיב להם. אבל לפעמים הוא חש שאין לו ברירה. כדי לסייע לחקור מה בדיוק השתבש במוחותיהם של הילדים הללו, הוא היה מבצע בדיקת ניקור מותני שבה מחדירים באמצעות מחט בועות אוויר או גז אחר לעמוד השדרה של הילד, והן צפות במעלה עמוד השדרה אל תוך המוח, כשהן דוחפות נוזל ומאפשרות לחריגות במוח להופיע בבהירות רבה יותר בצילום הרנטגן. מעבר לעינוי הכרוך בתהליך, כאבי הראש הצורבים שמהם הילדים סבלו לאחר הבדיקה גרמו מצוקה לילדים ולצוות גם יחד. אילו רק היה משהו, כל דבר שלא יהיה, שיוכל להעלים את הכאב הזה.
 
לד"ר ברדלי הייתה תחושת בטן. הוא החליט לנסות תרופה בשם בנזדרין (Benzedrine), הניתנת ללא מרשם רופא לצורך הקלת גודש בסינוסים. בתקופה הקצרה שהייתה בשוק נמצא שהיא גם משפרת מצב רוח אצל מבוגרים. הוא נתן טבלייה של 10 מ"ג ל-30 ילדים במשך שבוע כדי לראות אם התרופה תועיל. הניסוי נכשל כישלון חרוץ - כאבי הראש נותרו עזים כמו מקודם. אבל משהו אחר קרה. התחולל שינוי כה מדהים, עד שהוא לא יכול היה להאמין למראה עיניו. הילדים הפכו לפחות פרועים. הם הקשיבו. הם למדו. אולי בפעם הראשונה הם נהנו מהצלחה, מדברי שבח ומרצון להצליח יותר בבית הספר. "אני לא מצליח לעשות את הדברים מהר מספיק", העיר אחד הילדים. אחר אמר שיש לו "שמחה בבטן". הם פתרו בעיות במתמטיקה כפי שלא עשו מעולם והתאמנו על כתיבה בריכוז שאי אפשר היה להעלות על הדעת בעבר. אחד מהם אמר, "אני מתחיל לסדר את המיטה שלי, ולפני שאני שם לב, היא כבר מסודרת!" היו כאלה שאפילו קראו לתרופות שלהם "גלולות חשבון".2
 
ד"ר ברדלי היה המום. הוא וצוות בית החולים העניקו לילדים הללו, שסבלו מבעיות, את הסביבה המטפחת ביותר שניתן לתת. הם לימדו אותם כישורים חברתיים והתנהגותיים חדשים כדי שיוכלו להסתגל יום אחד לעולם שבחוץ. ברדלי לא חיפש גלולת פלא ולא בהכרח רצה כזאת. אבל כמדען בלב ובנפש, הוא ידע שהתגלית שלו ראויה למחקר נוסף.
 
במקריות מוחלטת גילה ברדלי דרך לגרום לילדים להאט ולהיות קשובים - מטרה שהחיפוש אחריה עתיק יומין כימיה של ההורות עצמה.
 
במקום כלשהו שכיום אנו קוראים לו צרפת וספרד, בציורים על קירות ותקרות של מערות מהתקופה הפליאוליתית שלא התגלו, סביר להניח שיש תיאורים של בנים רצים בפראות, מבלי לתת דעתם על אימותיהם הזועקות, כשהם מעווים פניהם כדי להפחיד ולהבריח חזירי בר מפגיעת החיצים הנדרכים והרעילים של אבותיהם. ילדים שלוחי רסן מימי הביניים עצבנו קרוב לוודאי צמיתים ואצילים כאחד. וגוטנברג, עם כל התהילה שזכה לה, חשף דורות של ילדים לספרים שלא היה להם שום חשק להתרכז בהם.
 
כשהרפואה המערבית בראשית דרכה חקרה דרכים לריפוי מחלות שונות, היא גם התעמקה בטווחי קשב קצרים. בספר לימוד רפואי משנת 1775, טען הרופא הגרמני מלכיאור אדם ויקארד (Melchior Adam Weikard) כי ה"סיבים" של אדם שמוסח בקלות - מה שכיום אנו מכנים סובל מעצבים או טמפרמנט - "אסור שייחשפו להמולה או הפרעה כלשהי". אדם בעל מבנה נפשי כזה, כתב ויקארד, "לומד דברים בצורה שטחית בלבד; השיפוט שלו מוטעה והוא אינו תופס נכונה את ערכם של דברים משום שהוא לא מקדיש מספיק זמן וסבלנות לבדיקת נושא מסוים בצורה מעמיקה או אינו מסוגל לרדת לפרטים בצורה מדויקת מספיק. אנשים כאלו שומעים רק מחצית מכל דבר..." ויקארד ממליץ ש"האדם הבלתי קשוב יורחק מרעש או מכל חפץ; יש להשאיר אותו לבד, בחשכה, כאשר הוא פעיל מדי".3
 
ההתייחסות המעמיקה הראשונה לחוסר קשב כמחלה הגיעה ככל הנראה מצידו של סר אלכסנדר כריצ'טון (Alexander Crichton), רופא סקוטי שפעל בשלהי המאה ה-19. הוא היה כה ידוע, עד שהצארים הרוסים חיזרו אחריו מאוחר יותר כדי שיהיה רופאם הפרטי. בבית החולים וסטמינסטר שבלונדון, כריצ'טון טיפל בחולים שלקו בחום, שיעולים, תולעים, גרדת והיסטריה. הוא מצא שהאחרונים היו מרתקים במיוחד. הוא בילה שש שנים בכתיבת שני ספרי לימוד. הראשון היה An Inquiry into the Nature and Origin of Mental Derangement (בתרגום חופשי: חקירת טיבן ומקורן של ההפרעות הנפשיות) שבו חקר את מה שכינה בשם "הגורם לאי-שפיות ומגוון הרגשות החולים של נפש האדם".4 והשני, Mental Derangement (הפרעות נפשיות), נחשב לאחד מספרי הלימוד הראשונים באנגלית שמתארים בצורה שיטתית את מה שאנו מכנים היום בשם פסיכיאטריה. הספר, שבו חקר כריצ'טון נושאים מגוונים כמו הנאה, שיפוט וגאונות, הביא לכריצ'טון תהילת נצח באנגליה, והמלך ג'ורג' הרביעי העניק לו תואר אבירות.5
 
הנושא "קשב ומחלותיו" קיבל פרק שלם בעבודתו אדירת הממדים של כריצ'טון. שם הוא מהרהר במה שמוביל את המוח האנושי להתרכז - רצון חופשי, מוטיבציה וחינוך. אחר כך הוא מתאר את אלה המוסחים בקלות, "נראה שכל גירוי מטריד את האדם ונותן לו או לה רמה לא טבעית של אי-שקט מנטלי":
 
אנשים הצועדים אנה ואנה בחדר, רחש קל בחדר, הזזה של שולחן, טריקה פתאומית של דלת, מעט יותר מדי חום או קור, יותר מדי אור או פחות מדי אור, כולם פוגעים בקשב הרציף אצל מטופלים אלה, מכיוון שכל גירוי מעורר אותם בקלות. נביחת כלבים, אורגן לא מכוון או גערה של אישה, מספיקים כדי להסיח את דעתם של המטופלים המתוארים כאן במידה כזאת שמתקרבת לרמה של טירוף.6
 
יש לציין שמיד לאחר שכריצ'טון מציע את התיאור הזה, הבוטה למדי, של מוסחות כמחלת נפש אצל מבוגרים, הוא מזהיר ואומר שמוסחות אצל ילדים היא נורמאלית - תכונה שהיא חלק בלתי נפרד מגיל הילדות ואין צורך לדכא אלא דווקא לטפח אותה. לכל ילד, כך הוא כתב, יש "תזונה מנטלית" משלו שאותה הוא יכול לעכל (כפי שאומר כריצ'טון, במילים שיש בהן ניחוח של אוטוביוגרפיה, "כל מורה בבית הספר בוודאי שם לב שיש רבים שהיובש והקושי שבדקדוק הלטיני והיווני מגעיל בעיניהם במידה כזאת שלא אימת המקל ואף לא הפצרות הנאמרות בנועם יגרמו להם להפנות את תשומת ליבם למקצועות אלה"). הוא קונן על כך שלצעירים שאינם מתאימים לשיטות החינוך הקונבנציונאליות יש בוודאי כישרונות טבעיים אחרים ואסור לתייג אותם כ"רפי שכל בראשית חייהם".7
 
חוסר הקשב זכה להתייחסות שובבה בשנת 1845, כשהרופא והפסיכיאטר הגרמני היינריך הופמן (Heinrich Hoffmann) הכין מתנה לחג המולד עבור בנו בן השלוש, קארל פיליפ. ד"ר הופמן אהב לשרבט ציורים כדי להרגיע ילדים בוכים. הוא כתב ואייר ספר עם ציורים עתירי דמיון של ילדים וילדות מיוחדים במינם, מלווים בשיר מלא הומור. הוא קרא לזה פטר הפרוע (Struwwelpeter שתורגם לעברית כ"יהושוע הפרוע", "יפתח המלוכלך" או "שוּע הפרוע"). הוא הרחיב אותו מאוחר יותר עם "הסיפור של מוצץ האגודל הקטן", "הסיפור של אוגוסטוס, סרבן המרק" ו"הסיפור של רוברט המעופף".
 
בין אלה היה סיפור על פיליפ חסר המנוח (Zappelphilipp) - שעצבן את הוריו בארוחת הערב:
 
 
פיליפ חסר המנוח מוציא את הוריו מדעתם
 
הבה נראה אם פיליפ יכול
 
להתנהג קצת כמו גדול;
 
הבה נראה אם הוא מסוגל
 
לשבת פעם אחת בשקט לשולחן;
 
כך אבא ציווה על פיל לנהוג;
 
ואימא נראתה רצינית מאוד.
 
אבל פיל חסר המנוחה,
 
לא ישב בשקט אפילו דקה;
 
הוא תיזז,
 
ופיזז,
 
ואז, אני עד,
 
קדימה ואחורה הוא התנדנד,
 
כשהכיסא על רגליו האחוריות עומד,
 
ממש כאילו היה סוס נדנדה מעץ –
 
"פיליפ! אני ממש כועס!"8
 
(למרבה הצער, מה שללא ספק הייתה התפעלות תמימה מצידו של הופמן מהתנהגותם החריגה של ילדים - במיוחד כאלו שהוציאו את אימא ואבא מדעתם - לא נתפסה כך ברבות הזמן. כ-150 שנה אחר כך, כשהחלו לצוץ מחלוקות לגבי הקיום והלגיטימיות הרפואית של הפרעת הקשב והריכוז, שלפו תומכי הפרעת הקשב מהארכיון את פיליפ חסר המנוח כהוכחה ניצחת לכך שההפרעה זוהתה כבר באמצע המאה ה-19 - והזיהוי היה רפואי משום שהופמן הרי היה פסיכיאטר. כיום, פיל חסר המנוח כבר לא מבדר ילדים; הוא כמעט מאבחן אותם. ההגדרה הרשמית להפרעת קשב וריכוז, כפי שפורסמה על ידי איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, עדיין נותנת כבוד לילד הקטן של היינריך הופמן שניכר בו תסמין מספר 1: "לעיתים קרובות מזיז בחוסר מנוחה את ידיו וכפות רגליו או טופח איתן...")9 [הנה טוויסט נוסף של שכתוב העבר - ספרו של הופמן תורגם אחר כך לאנגלית על ידי לא אחר מאשר מארק טוויין - שגם טום סוייר שלו הפך לדמות שפסיכיאטרים השתמשו בה לתיאור של ילד הלוקה ב-ADHD.]
 
תיאוריה רשמית יותר של אימפולסיביות כמחלה אורגנית הגיעה ב-1902 במהלך סדרת הרצאות שנערכו בקולג' המלכותי לרפואה בלונדון, סדרה שנקראה "על הפרעות פיזיות אבנורמאליות אצל ילדים". סר ג'ורג' סטיל (Sir George Still) היה חלוץ בתחום המתפתח של רפואת ילדים. עד לאותה עת, מעטים היו הרופאים שהקדישו תשומת לב מיוחדת למחלות האופייניות לילדים. הרופאים העדיפו להתייחס לגוף הילד כאל גוף של מבוגר קטן מידות. ד"ר סטיל בדק 20 ילדים שהפגינו את מה שהוא כינה "פגם בשליטה המוסרית". פגם זה התאפיין ב"זדוניות", "חוסר בושה", "אכזריות" ועוד, כשהילדים נראו כמעט אדישים "לטובת האחרים או לזו של עצמם, הן לטובתם הכוללת והן לטובתם בטווח הארוך".10 הדוגמאות שהביא כוללות ילד בן 11 שלא יכול היה לרסן את הדחף לתפוס בשני ילדים אחרים ולהטיח את ראשיהם זה בזה; ילדים שהראו "זלזול נטול מחשבה בפקודות ובסמכות"; ואחד שניסה להעלות חתול לקורבן. מובן שילדים אלו הפגינו מה שסטיל כינה: "חוסר מסוגלות בלתי נורמאלי לשמור על קשב ממושך".
 
אבל סטיל עשה צעד נוסף, שהיה הרבה פחות בנאלי. למעשה היה זה צעד פורץ דרך. הוא טען שאף שהתנהגות כזאת יכולה להופיע אצל ילדים שהיו "אידיוטים" (בעלי אינטליגנציה נמוכה במיוחד) או סבלו מפגיעת מוח או מחלה כלשהי (כמו דלקת קרום המוח, למשל), היו כאלה שלא נמצא כל הסבר גופני להתנהגותם - ונראה שהאינטליגנציה שלהם הייתה ממוצעת או טובה מהממוצע. ההיפראקטיביות והאימפולסיביות שלהם, על פי סטיל, לא נבעו מבחירות מודעות שעשו או מחינוך גרוע, אלא משיבושים בלתי מוסברים במוחם. האם לילדים אלה הייתה ההפרעה שהיום אנו קוראים לה הפרעת קשב? כמעט בטוח שלא. אין ספק שהם היו אימפולסיביים ובלתי קשובים, אבל רובם, אם לא כולם, היו מוגדרים היום כלוקים בהפרעת התנגדות (ODD - Oppositional Defiant Disorder), הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, או הפרעה אחרת כלשהי המוגדרת יותר על ידי תוקפנות לשמה. ובכל זאת, באופן מלאכותי עוד יותר מהשימוש שנעשה בסיפור על פיל חסר המנוח, נופפו ב-20 הילדים של סטיל כדגלים המעידים על קיומה של הפרעת קשב בימים עברו.11 סטיל כמובן אינו אשם בשום דבר מהדברים האלה. עבודתו קידמה באופן לגיטימי את המחקר על אימפולסיביות והיפראקטיביות אצל ילדים, בזכות טענתו כי ילדים, שהם אינטליגנטים מכל בחינה אחרת, סובלים מבעיות בשל דבר מה שהוא מעבר לפציעה או מחלה.
 
אולם בסופו של דבר הייתה זו מחלה של ילדה קטנה אחת, כ-30 שנה לאחר שנפטרה, ששינתה את המסלול שאליו פנתה הפרעת הקשב, ומבחינות רבות את מסלולה של הפסיכיאטריה עצמה. שמה היה אמה פנדלטון ברדלי.
 
אמה הייתה בתו של ג'ורג' ברדלי (George Bradley), איש עסקים מרוד איילנד שבאמצע שנות ה-70 של המאה ה-17 הפגיש אותו מזלו הטוב עם יזם בשם אלכסנדר גרהם בל (Alexander Graham Bell) בתקופה שבה עסק בל בדגם הראשוני של ה"טלפון" שלו כדי שילדה נכה בפרובידנס תוכל לתקשר עם הסביבה. ברדלי התחבר עם בל ובסופו של דבר עזר להקים את חברת הטלפון הלאומית בל.12 הוא הפך למיליונר - מיליארדר, על פי שווי הדולר היום. בתו אמה נולדה לסביבה אידיאלית של חיי עושר מלאי אפשרויות. אבל כל זה השתנה כשאמה הגיעה לגיל 7 ונדבקה בדלקת המוח, נגיף ערמומי שחולל דלקת ברקמות המוח שלה והותיר אותה אפילפטית, משותקת ומפגרת מבחינה שכלית.13
 
המוסדות באותה התקופה התמקדו כמעט רק במבוגרים שסבלו ממניה חמורה ביותר, כך שג'ורג' לא הצליח למצוא שום טיפול עבור אמה. ברדלי, שחי את שארית ימיו בשיברון לב, ציווה להעביר את כל הונו לאחר מותו ב-1906 להקמת מוסד ראוי לילדים מאותגרים מבחינה מנטלית ("מתוך חוסר המזל שחווינו עם בתנו היחידה", הוא מקונן בצוואתו, "צמחה המטרה והתקווה שמהייסורים של אדם אחד תבוא נחמה וברכה לרבים אחרים הסובלים באופן דומה").14 המאמץ ארך 25 שנים, אבל ב-1931, נפתח בית אמה פנדלטון ברדלי שקלט עשרות ילדים בעלי טווח רחב של לקויות, חלקן גופניות, אבל רובן רגשיות. המוסד נוהל על ידי ד"ר צ'רלס ברדלי, אחיינו של ג'ורג' מדרגה שנייה, בוגר צעיר של בית הספר לרפואה של הרווארד, שפעל במסירות למען בריאותם הנפשית של ילדים.
 
מטרתו של בית החולים הייתה לא רק לספק לילדים מקום מגורים, אלא להציע להם חינוך מיוחד, פעילויות בנוסח תנועות הנוער וספורט. חלק מהטיפול הרפואי שלהם כלל טיפולים ניסיוניים. אחד מהם התמקד בתרופה חדשה ומסקרנת למבוגרים שהגיעה לשוק בדיוק באותה עת.
 
בערך באותו זמן, 250 מיילים מדרום לקליפורניה, נזקקו מעבדות סמית', קליין ופרנץ' (SKF) למוצר שייחטף מהמדפים. הם היו זקוקים לו במהירות. תרופת המרשם הנמכרת ביותר של החברה בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה Eskay's neuro Phosphates - שיקוי רפואי שמבטיח, כך על פי הכתוב על התווית, הקלה ב"הזנה לקויה של תאי עצב" ו"ערפול מוחי" ובה בעת "השבה של אנרגיה עצבית".15 (הוא הכיל 17 אחוז אלכוהול, יותר מכל יין קברנה.) לא בזה היה טמון עתידה של הרוקחות. החברה נזקקה למשהו מטלטל, והיא אכן מצאה כזה במה שאנו מכנים היום בשם אמפטמין או ספיד.
 
מי שהביא את התרופה לחברה היה גורדון אלס (Gordon Alles), כימאי מקליפורניה, שכמה שנים לפני כן השתעשע באופן חובבני עם כמה מרכיבים שסבר כי יש בהם כדי להקל אסתמה או גודש באף. חלקם נראו מבטיחים למדי, אבל אלס התלהב מההשפעות הפסיכולוגיות הבלתי צפויות של אחד החומרים שאותן חווה לאחר שהזריק לעצמו את החומר. הוא הבחין מיד ב"הרגשה של נחת ורווחה" בתוכו. הוא גם הוסיף שחש שנון יותר בדיבורו. שיפורים נוספים יצרו חומר שגורם לאנשים לחוש מיד אנרגטיים יותר - לפעמים במידה רבה מדי ולמשך זמן ארוך מדי, מה שהוביל ללילות נטולי שינה ולהרגשת אופוריה שלא הייתה מוכרת אפילו בשנות ה-20 הסוערות. סמית', קליין ופרנץ' ראו פוטנציאל אדיר בתרופה של אלס, ולכן החברה אישרה אותה מבלי לדעת לאילו בעיות בריאותיות התרופה עשויה לתת מענה. באותה תקופה היה קל הרבה יותר לבדוק ולמצוא תשובה לשאלה זו. התקנות הפדרליות הרופפות לא דרשו כל הוכחה לבטיחות, שלא לדבר על יעילות, בטרם אושר שימוש בתרופה לעריכת ניסויים בבני אדם. SKF שלחו אפוא ארגזים של מה שכונה "בנזדרין סולפט" (Benzedrine Sulfate) לכל רופא שהסכים לנסות את התרופה על מטופלים הסובלים ממחלות שונות, החל באסתמה ועד לדיכאון לאחר לידה.16
 
אחד מהרופאים המעטים שהסכימו לנסות את התרופה על ילדים היה צ'רלס ברדלי, המנהל הרפואי החדש של בית אמה פנדלטון ברדלי. ברדלי לא היה אדם אכזרי או פזיז - הוא חש אמפתיה רבה כלפי המצוקה הפנימית שחשו המטופלים הצעירים שלו. הוא היה כה נואש למצוא משהו שיוכל לסייע להם, עד שהיה מוכן לנסות כל דבר שנראה מבטיח מבחינה מדעית. הוא כבר תכנן כיסא חדש שבו יצטמצם העינוי שחשים ילדים בעת שהם עוברים בדיקה אפידורלית. כעת, כך חשב, אולי הבנזדרין סולפט הזה יקל את כאבי הראש של הילדים לאחר הבדיקה - וגם אם רק ירומם את רוחם למשך כמה שעות, כפי שקורה אצל מבוגרים, זה שווה. ד"ר ברדלי בחר 30 ילדים בני 5 עד 14, 21 בנים ו-9 בנות, ונתן להם בכל בוקר מנה של בנזדרין סולפט למשך שבוע אחד.
 
התוצאות הממו את ד"ר ברדלי ואת הצוות שלו. אמנם כאבי הראש של הילדים נותרו איומים, למרבה הצער, אבל התרחש משהו מופלא: הילדים הפגינו מיד עניין רב יותר בבית הספר. לא זו בלבד שהם התרכזו בשיעורים, אלא שהם רצו עוד! ההבנה, המהירות והדיוק שלהם השתפרו אף הם. שינויים אלה הופיעו כבר ביום הראשון של הטיפול ונעלמו מיד כשהוא הסתיים. אפילו הילדים שלא הגיבו הכי טוב, עדיין הראו בדרך כלל שיפור אקדמי כלשהו.
 
יתירה מזו, הגלולות הרגיעו את אלה שלא ניתן היה להרגיע אותם בדרך אחרת. רוב הילדים סבלו מהרבה פחות שינויים במצב הרוח או שחוו "תחושה של נחת ורווחה, אפילו עד למצב של אופוריה קלה", כתב ברדלי, בדיוק כפי שתיאר אלס בממצאיו. לא כל התגובות היו חיוביות, הוא הזהיר: היו כמה מקרים של בחילות, נדודי שינה וחרדה מוגברת. כשהעלה את התוצאות על הכתב במאמר שפורסם בכתב העת American Journal of Psychiatry בנובמבר 1937, מילא ברדלי את חובתו והזהיר מפני ההשפעות הללו. הוא תהה מדוע תרופה שידוע כי היא ממריצה פעילות ותהליכי חשיבה אצל מבוגרים גורמת לילדים הללו להיות פחות תזזיתיים. התוצאה הכמעט פשטנית הזו הייתה עלולה לייאש את בית החולים כולו, הוא ציין, "אלמלא היה השיפור כה משביע רצון מבחינה מעשית".17
 
בעודו ממתין לתגובת הקהילייה המדעית, החל ברדלי לטפל בילדים נוספים בעזרת הבנזדרין. וכך, גם אם הגלולות לא גרמו לשום דבר נוסף, במשך כמה חודשים הן הפכו את החיים לקלים יותר עבור הילדים ועבור האחיות שזכו לפחות הטרדות. הצוות החל למדוד בצורה מדויקת יותר את השיפור בהתנהגות ובהישגים האקדמיים אצל הילדים. ילד אחד בן 11, שהאיי-קיו שלו היה 114 על פי הרישומים, היה בעבר חולמני כל כך עד שהצליח לפתור רק שלושה עמודים של בעיות בחשבון במשך חודש. כשנטל את התרופה, הוא פתר בקלילות 27 עמודים (הוא עוד הוסיף על כך 14 עמודים של תרגילי איות). לא כל הילדים הראו קפיצה משמעותית כזאת, והיו כאלה שאף הראו נסיגה. אבל המילים שבהן השתמש המטפל כדי לתאר אותם בדו"ח הסופי היו מדהימות: "קשוב", "רציני", "ריכוז טוב יותר" ו"עבודה נקייה ומדויקת יותר".18
 
ברדלי הסיק שאמפטמין מפחית את המוסחות של הילדים ואולי, בצורה פחות ישירה, משפיע על הביצועים המנטליים "על ידי שינוי הגישה הרגשית של הפרט כלפי המשימה שלפניו". מאוחר יותר הוא הוסיף: "לאור החשיבות המעשית שיש להתקדמות מספקת בבית הספר עבור כל הילדים, האפשרויות הטיפוליות שגלומות באמפטמין סולפט במובן זה הפכו לרצויות ביותר". כדאי לשים לב לשימוש שעושה ברדלי במילה "מעשי". לטענתו, שימוש בבנזדרין אולי לא נראה כמו שיטה מכובדת לחולל שינוי התנהגותי אצל ילדים, אבל הדרישות האקדמיות הגוברות המוטלות על ילדים עלולות לדרוש זאת.
 
ברדלי ידע שהוא גילה משהו שהוא חשוב ומפתה באותה מידה. הוא חזר על דבריו שוב והזהיר שאסור לראות בחומר זה תרופת פלא המרפאה הכול, גם אם מפתה מאוד לעשות זאת, משום שהשפעותיה אורכות רק למשך זמן הפעולה של הגלולה. הוא הזהיר שבעיות היסוד הפיזיות והמנטליות של הילדים עדיין דורשות טיפול פסיכו-סוציאלי הולם על ידי מומחים שהוכשרו לכך.
 
ברדלי חש אמביוולנטיות כלפי ממצאיו ולא התלונן כשגורמים בכירים בסמית', קליין ופרנץ' התעלמו מהם בהתחלה. הנוף של תעשיית התרופות השתנה באופן דרסטי באותן שנים ספורות. שערורייה אדירה פרצה ב-1937 כשיותר ממאה אמריקאים, רובם ילדים, נפטרו לאחר שנטלו סירופ נגד חיידקים לטיפול בסטרפטוקוקוס בגרון. התברר שהיצרן השתמש ברעלן דמוי חומר נוגד קפיאה בתהליך הייצור ומעולם לא ערך אפילו בדיקות בטיחות בסיסיות (עד לאותו זמן עסקי התרופות היו בפיקוח האיגוד הרפואי האמריקאי, כלומר בעצם בפיקוח הרופאים עצמם).19 המקרה הבלתי נתפס הזה הוביל ישירות להעברת חוק המזון, התרופות והקוסמטיקה בשנת 1938, שנתן למינהל התרופות הפדרלי (ה-FDA) את הסמכות לא לאשר מוצר לשימוש הציבור עד שיוכח כי הוא בטוח לשימוש.20
 
בנזדרין לא היה בהכרח בטוח לשימוש. הוא אמנם ניקה את הסינוסים, אבל המשתמשים החלו לחבב אותו משום שהוא רומם את מצב רוחם והגביר את חדות החשיבה שלהם. מוצר האמפטמין הראשון של סמית', קליין ופרנץ', שעדיין לא נדרש למרשם רופא, היה גליל דמוי שפתון שמחדירים לנחיריים ושואפים ממנו. התכשיר עורר מיד עונג כה רב, עד שבחדשות החלו לדווח על אנשים שפירקו את המכל, הוציאו את בד הגזה ספוג האמפטמין ולעסו אותו כדי להרגיש את תחושת ההיי.21 הפרסום הרע נמשך ב-1937 כאשר המגזין Time, שדרכו קיבלה אמריקה חדשות בכמות שקשה לתפוס אותה היום, פרסם מאמר שכותרתו הייתה "הרעלת גלולות המרץ". המאמר תיאר סטודנטים בכמה אוניברסיטאות במערב התיכון של ארה"ב שנטלו "חומר חדש, רב עוצמה, אך רעיל, שממריץ את המוח" כדי להישאר ערים בלילות ללא הפסקה על מנת ללמוד.22 כשנתיים לאחר מכן [דוחות רפואיים מעלים היום את האפשרות שהצעיר סבל גם ממום בלב שמילא ככל הנראה תפקיד משמעותי במותו.] נפטר סטודנט מאוניברסיטת פורדיו מיד לאחר שנטל את הגלולות. הטרגדיה דווחה בהרחבה כה רבה, עד שהסכנות הגלומות בבנזדרין הפכו לידועות מכדי ש-SKF תוכל למכור אותו ככלי לשליטה במצב המנטלי של ילדים, במיוחד לאור העובדה שאפילו לא ניתן שם לבעיות של הילדים הללו, וודאי שלא למצבם הרפואי.
 
המנהלים ב-SKF החליטו לבסוף לשווק את הבנזדרין כגלולה לטיפול בבעיה שבה הביאה התרופה לפחות לשיפור שיצדיק את השימוש בה, גם אם לא לשיפור דרסטי: דיכאון אצל מבוגרים, במיוחד אצל נשים. התובנות של ברדלי לגבי ההשפעה הגדולה עוד יותר שיש לאמפטמין על התנהגות ילדים דשדשו בספרות המקצועית במשך 20 שנה וזכו להכרה מועטה בלבד מצד הקהילייה המדעית. אבל כל מי שנתקל במאמריו יכול היה לחוש שיש שם משהו משמעותי שהוא מעבר לפסיכיאטריה של הילד ונוגע גם להורות ולחינוך עצמו - דרך קלה ומהירה להפוך ילדים מקשים לרגועים, ממפוזרים לשקדנים.
 
מאז הניסויים הראשונים של ברדלי ועד לשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20 השתנתה ארצות הברית בצורה קיצונית. חיילי מלחמת העולם השנייה חזרו ויצרו מעמד בינוני מבטיח ובעל כוח כלכלי חסר תקדים, שגידל ילדים מתוך ציפייה הולכת וגוברת שהם ישאפו למטרות גבוהות יותר. ברית המועצות שיגרה את הספוטניק, מה שגרם לנשיא ג'ון פ' קנדי להבטיח שארה"ב תזכה במירוץ לחלל באמצעות מדע וחינוך.
 
עד מהרה, במשרדו של מרצה בבית הספר לרפואה ע"ש ג'ונס הופקינס, התנגשו המדע והחינוך זה בזה, ממש כפי שקרה בבית החולים של צ'רלס ברדלי דור אחד לפני כן. ד"ר לאון אייזנברג (Dr. Leon Eisenberg) היה פסיכיאטר בעל שם ובעל עניין מיוחד בילדים. בן טיפוחיו הצעיר, קית' קונרס, נתקל במאמריו של ברדלי ורצה להמשיך לחקור את הנושא - אבל לא באמצעות ניסוייו הפשוטים יחסית של ברדלי. אייזנברג וקונרס החליטו למעשה לשחזר את עבודתו של ברדלי באמצעות שיטות מדעיות ומהימנות יותר. כדי לתקף את המצב לפני ואחרי נטילת התרופה וכדי להסיר כל הטיה, איש לא יידע אילו ילדים קיבלו את התרופה ואילו קיבלו פלסבו (אינבו). הפרויקט קיבל אישור מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס ומימון מהמכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב (NIMH - National Institute of Mental Health).23 הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שהממשל הפדרלי סבסד ניסוי של תרופות פסיכוטרופיות בילדים.
 
בשנת 1962 הגיע מכל בגודל של חבית נפט למרפאות רופאים בבולטימור.24 הוא היה מלא עד גדותיו בלמעלה ממאה אלף קפסולות קטנות וורודות. אבל לא היה זה בנזדרין. הייתה זו תרופה חדשה וכמעט לא מוכרת. שמה המדעי היה מתילפנידאט הידרוכלוריד (Methylphenidate hydrochloride). שמה המסחרי: ריטלין (Ritalin).