ארגונאוטיקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארגונאוטיקה
הוספה למועדפים

ארגונאוטיקה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם ארואטי
  • הוצאה: מאגנס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 314 עמ' מודפסים

אפולוניוס איש רודוס

אפולוניוס איש רודוס, מחשובי המשוררים ההלניסטיים, נולד באלכסנדריה שבמצרים בראשית המאה השלישית לפני הספירה. הוא היה מחנכו של המלך תלמי השלישי וכיהן כראש הספרייה הגדולה באלכסנדריה. על פי הביוגרפיות העתיקות שהה אפולוניוס תקופה ארוכה באי רודוס ושם נחל הצלחה כמורה, ערך ותיקן את האפוס ארגונאוטיקה ואף זכה לשבחים על יצירתו. משום כך הוא כינה את עצמו בשִירותיו 'איש רודוס'.

תקציר

ארגונאוטיקה (מסע הספינה ארגו) הוא אפוס יווני מן התקופה ההלניסטית מאת אפולוניוס איש רודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה. יצירה זו, יחד עם האיליאדה והאודיסיאה, היא בבחינת המעט ששרד מן האפוס היווני העתיק והגיע אלינו בשלמותו. היא מגוללת את סיפור הרפתקאותיהם של יאסון וחבר מרעיו, ששטו בספינה ארגו אל קולכיס כדי לבקש את גיזת הזהב. זהו אחד הסיפורים הידועים במיתולוגיה היוונית ובמרכזו פרשת אהבתם של יאסון ומדיאה.
ליצירה נודעה חשיבות רבה על שום סגולותיה האמנותיות ומורכבות עלילתה ובשל השפעתה הרבה על משוררים רומיים חשובים כגון קטולוס, אובידיוס, ולריוס פלאקוס ובייחוד – ורגיליוס. גם יצירות מודרניות, כמו גיזת הזהב מאת רוברט גרייבס, נכתבו בהשראת האפוס הזה.
לראשונה מוגש האפוס לקוראי העברית בתרגום שנעשה מן המקור היווני. התרגום שומר על המשקל השירי המקורי, ובכך מעלה באוזני הקוראים את ניגונה העתיק של היצירה. ככל אפוס הרואי, ארגונאוטיקה מתאפיין בלשון נשגבה ומרוממת.
על העטיפה: יאסון מביא את גיזת הזהב לפֶּלִיאַס. ציור על גבי כד, 340--330 לפני הספירה בקירוב
מוזיאון הלובר
 
 
אברהם ארואטי מלמד רומית ויוונית עתיקה בחוג ללימודים קלסיים באוניברסיטת תל אביב. בשנת 2012 ראו אור בהוצאת מאגנס תרגומיו בפרוזה לאיליאדה ולאודיסיאה מאת הומרוס. כמו כן תרגם מיצירותיהם הפילוסופיות של קיקרו, סנקה ומרקוס אורליוס.

פרק ראשון

מבוא
 
 
א. מחבר היצירה
 
ידיעותינו על אודות אפולוניוס איש רודוס, מחשובי המשוררים האלכסנדרוניים במאה השלישית לפני הספירה, דלות למדי. מקורותיהן ארבעה: (א) פפירוס אוקסירינכוס (Oxyrhynchus) 1241 מן המאה השנייה לספירה ובו רשימת הספרנים הראשיים בבית הספרים המלכותי באלכסנדריה; (ב, ג) שתי ביוגרפיות קצרות המופיעות בכתבי היד של הארגונאוטיקה; (ד) ערך קצר בלקסיקון הביזנטי סודא (Suda) מן המאה העשירית לספירה. ארבעה מקורות אלה סותרים לעתים זה את זה, אך אפשר בכל זאת לדלות מהם את הפרטים הבאים: אפולוניוס נולד באלכסנדריה, שהה זמן מה ברודוס, היה תלמידו של קלימכוס (Callimachos)1 ונתמנה לראש בית הספרים באלכסנדריה. על פי הרשימה המופיעה בפפירוס הנזכר לעיל, קדמה כהונתו של אפולוניוס כראש בית הספרים לזו של ארטוסתנס (Eratosthenes),2 שכהונתו החלה זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של תלמי השלישי (המכוּנה אוארגטס, Euergetes) בשנת 247/6 לפנה"ס. אפולוניוס כיהן אפוא כראש בית הספרים בתקופת שלטונו של תלמי השני (המכונה פילדלפוס, Philadelphos) ואפשר שהחזיק במשרה זו בשנים 270­-245 לפנה"ס בקירוב; בתקופה זו אף שימש מורה ומחנך ליורש העצר, תלמי השלישי. אפשר שקודמו בתפקיד ראש בית הספרים היה זנודוטוס (Zenodotos).3 את האפוס ארגונאוטיקה חיבר ככל הנראה בתקופה זו. עם זאת, אין בידינו עדויות מהימנות לא על מועד הולדתו ולא על שנת מותו.
 
מדוע זכה אפולוניוס לכינוי 'איש רודוס' (Rhodius) אם היה אזרח אלכסנדריה? הביוגרפיות מציעות הסברים סותרים, שאינם אלא אנקדוטות. על פי גרסה אחת דקלם אפולוניוס בצעירותו את הארגונאוטיקה וזכה לביקורת כה חריפה הן מעמיתיו המשוררים הן מיתר קהלו, עד כי עזב את מולדתו ופרש לרודוס בבושת פנים. שם נחל הצלחה כמורֶה, ערך ותיקן את האפוס ואף זכה לשבחים על יצירתו. משום כך הוא כינה את עצמו בשִירותיו 'איש רודוס'; זאת ועוד, הואיל והיה מורה מוכשר, זכה לכיבודים שונים והיה לאזרח האי רודוס. הגרסה השנייה אף רומזת כי לאחר שערך מחדש את האפוס וזכה לתהילה, שב אפולוניוס לאלכסנדריה ומונה לראש בית הספרים. לאחר מותו נטמן לצדו של קלימכוס. אפשר שסיפורים אלה אינם אלא בדיה, שמטרתה להסביר את קיומה של גרסה ראשונית וגולמית משהו של האפוס, או לכל הפחות של ספר א; זאת משום שהפירושים העתיקים (הסכוליה, scholia) לספר א מצטטים בשישה מקומות טורים מגרסה קודמת (proekdosis) של ספר זה.4 אף בערך הקצר על אפולוניוס בסודא נמסר כי עשה זמן מה ברודוס, אך משך שהותו שם אינו ידוע.
 
כל ארבעת המקורות מעידים כי אפולוניוס היה תלמידו של קלימכוס. ניתן לקבל דברים אלה כפשוטם, אם אכן נכונה המסורת שלפיה היה קלימכוס מורה באלאוסיס (Eleusis), מפרברי אלכסנדריה, לפני שהגיע לחצר המלכות. עם זאת, אפשר שאפיון הקשר בין שני המשוררים כמורה ותלמידו בא להצביע על השפעה אמנותית או דמיון ביצירותיהם, הואיל והביוגרפים העתיקים נהגו לתאר השפעה או דמיון כאלה במונחים של מורה־תלמיד, קשר משפחתי וכדומה. לפיכך לא ניתן לייחס מהימנות רבה לטענה, כי אפולוניוס היה תלמידו של קלימכוס.5
 
מלומדים מודרניים הניחו כי הייתה יריבות מרה בין שני המשוררים, הגם שהמקורות הביוגרפיים העתיקים אינם מציינים זאת. הנחה זו מקורה באפיגרמה (מכתם) המיוחסת לאפולוניוס רודיוס (אנתולוגיה פַּלָטִינָה, יא 275) ובה משתלח המחבר בקלימכוס:
 
 
 
פְּסֹלֶת, בְּדִיחָה הוּא קַלִּֽימָכוֹס, וּתְבוּנָתוֹ כְּמוֹ שֶׁל קֶרֶשׁ;
 
מָה הַסִּבָּה? הוּא עַצְמוֹ, זֶה מְחַבֵּר הַ'סִּבּוֹת'.6
 
 
 
זאת ועוד, בערך על קלימכוס בסודא נאמר עליו שחיבר שיר בשם איביס (Ibis) ובו תקף את יריבו, המזוהה בסוגריים כאפולוניוס מחבר הארגונאוטיקה. על סמך עדויות אלה פירשו מלומדים קטעים ביצירותיהם של קלימכוס ואפולוניוס כהתקפות במסווה איש על רעהו. מכאן נצטיירה לה תמונה של מריבה ספרותית, שבה הייתה לבסוף ידו של אפולוניוס על התחתונה והוא יצא את אלכסנדריה, נכלם אל מול קלימכוס. אף שהוויכוח בין המלומדים באשר לאמיתותה של מחלוקת ספרותית זו עדיין נמשך, הרי שהמחקר המודרני מצביע דווקא על יחסי גומלין וקווי דמיון בין שני המשוררים.7
 
אפולוניוס היה הן משורר הן מלומד וחוקר ספרות. מלבד האפוס ארגונאוטיקה הוא חיבר יצירות רבות בשירה ובפרוזה, אך אלה אבדו כולן ולא נותרו בידינו אלא קרעי שרידים מהן. מיוחסים לו חיבורים על המשוררים הומרוס ('נגד זנודוטוס'), ארכילוכוס והסיודוס; עם יצירותיו השיריות נמנו קַנוֹבּוֹס, שהוא שיר במשקל הכוֹלִיַמְבּוֹס על אגדות מצרים, וכן שירים הקרויים ktiseis, שעניינם ייסוד ערים ומקומות כגון אלכסנדריה, קַאוּנוֹס, נַאוּקְרַטִיס, רוֹדוֹס ולֶסְבּוֹס. ניתן להניח כי חיבר עוד יצירות שירה רבות (למשל, אפיגרמות) שעליהן לא נודע דבר.8
 
 
 
ב. יאסון, הארגונאוטים וגיזת הזהב: רקע כללי
 
האגדה על מסעו של יאסון וחבר מרעיו בספינה ארגו כדי להשיב את גיזת הזהב היא מן המוקדמות והחשובות במיתולוגיה היוונית. זמנה המיתולוגי הוא בדור שקדם למלחמת טרויה. באיליאדה למשל נזכר אֶוּנֵאוֹס, בנם של יאסון והפּסיפּילה,9 ובאודיסיאה מתארת קירקה באוזני אודיסאוס את הספינה ארגו והמעבר המסוכן בין הסלעים המתנגשים:
 
 
'סלעים נודדים' יקראום האלים הברוכים. בזו הדרך לא יעברו אפילו בעלי הכנף, גם לא היונים העדינות, אשר נושאות אַמְבְּרוֹסִיָה לזֶאוּס אבינו. אך הסלע החלק לעולם יחטוף אחת מהן, והאב אז ישלח אחרת להשלים מספרן. בזו הדרך לא נמלטה עוד שום ספינה מספינות האדם, כל שהגיעה שמה. לא כי, את קורות הספינות וגופות הגברים גם יחד נושאים משבריו של הים וסופות אש איומה. אחת היא אותה ספינה חוצת־הימים שעברה שם, אַרְגּוֹ הנודעת לכול, בהפליגה מעִם אַיאֵטֵס. היו הגלים מטיחים אף אותה בסלעים הגדולים חיש־מהר, לולא שְׁלָחַתָּה הֵרָה בשלום, כי יקר יאסון ללבה.10
 
 
המשורר הסיודוס (Hesiodos) מזכיר ביצירתו תאוגוניה (טורים 992­-1002) את תלאותיו של יאסון, מסעו אל איאטס ונישואיו עם מדיאה:
 
 
 
הַמַּעֲשִׂים עֵת בֶּן אַֽיְסוֹן כִּלָּה, הֶעָמָל וְהַפֶּרֶךְ,
 
הָעֲלִילוֹת הָרַבּוֹת שֶׁצִּוָּהוּ הַמֶּלֶךְ פֶּלִֽיאַס,
 
מֶלֶךְ גָּדוֹל, עַז־פָּנִים, בֶּן־שַׁחַץ, עָרִיץ וְגַס־רוּחַ, —
 
אָז מֵאַיְאֵֽטֵס אֲמוּן־הָאֵלִים בַּעֲצַת בְּנֵי הַנֵּצַח
 
בָּאֳנִיָּה מְהִירָה אֶת בִּתּוֹ הֲדוּרַת הָעֵינַיִם —
 
חִישׁ הוּא נָהַג וַיְבִיאֶנָּה אַחַר עֲמָלוֹ אִיאוֹלְקֽוֹסָה.
 
יָֽסוֹן רוֹעֵה הָעַמִּים לְאִשָּׁה לְקָחָהּ לוֹ פּוֹרַחַת,
 
אֵשֶׁת חֵיקוֹ כִּי תִּהְיֶה, וְהִיא לוֹ דּוֹדֶיהָ נָתָנָה.
 
בֵּן לוֹ הָרְתָה וְיָלָדָה, אֶת מֵֽדֵיאוֹס, זֶה שֶׁגִּדְּלָהוּ
 
חִֽירוֹן, הַבֵּן לְפִילִֽירָה, בְּתוֹךְ הֶהָרִים אֲשֶׁר שָׁמָּה.
 
כָּכָה שָׁלְמָה עֲצַת זֶוְס הַגָּדוֹל, כֵּן קֻיְּמָה וְנִהְיָתָה.11
 
 
 
סיפורו של יאסון הצעיר הוא מסע חניכה, שבו מזומנים לגיבור אתגרים ותלאות מרובות. לאחר שיצליח לעמוד בהם, יוכיח ללא עוררין את גבורתו ויגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כדי להבין כהלכה את העלילה הכללית של הארגונאוטיקה עלינו להכיר מעט את סיפור הרקע על גיזת הזהב ועל משפחתו של יאסון. לשם כך ניעזר בסיכום המיתוס, שמופיע בספרייה (חיבור מן המאה הראשונה או השנייה לספירה המיוחס לאפולודורוס ובו תיאור תמציתי של מכלול המיתוסים היווניים):
 
מבניו של אַיְאוֹלוֹס משל אַתָּמַס בבּוֹיְאוֹטִיָה ומנֶפֶלֵה הוליד בן, פְרִקְסוֹס, ובת, הֶלֵּה. הוא נשא אשה שנייה, אִינוֹ, וממנה נולדו לו לֶאַרְכוֹס ומֶלִיקֶרְטֵס. אך אִינוֹ זממה להרע לילדיה של נֶפֶלֵה ושכנעה את הנשים לקלות את זרעי החיטה. הן השיגו את החיטה ועשו כדבריה בלי ידיעתם של הגברים. אולם האדמה, הואיל ונזרעה בחיטה קלויה, לא הצמיחה את התבואה כמדי שנה בשנה. לפיכך אַתָּמַס שלח משלחת לדלפי כדי לברר כיצד ימצא מזור למחסורו. אִינוֹ עם זאת שידלה את השליחים לומר, כי על פי דבר האל צחיחות האדמה תיפסק אם פְרִקְסוֹס יוקרב לזֶאוּס. לאחר שאַתָּמַס שמע זאת, אילצוהו יושבי הארץ להביא את פְרִקְסוֹס אל המזבח. אך נֶפֶלֵה חטפה אותו יחד עם בתה ונתנה להם איל בעל גיזת זהב, שאותו קיבלה מהֶרְמֵס. האיל נשאם בשמים והם חצו יבשה וים. אולם כאשר עברו מעל הים שבין סִיגֵיְאוֹן וכֶרוֹנֵסוֹס, הֶלֵּה החליקה ונפלה אל המעמקים, ומשום שטבעה שם נקרא ים זה על שמה, הֶלֵּסְפּוֹנְטוֹס. פְרִקְסוֹס הגיע אל הקוֹלְכִים, שעליהם מלך אַיְאֵטֵס, בנם של הֵלִיוֹס ופֶּרְסֵאִיס ואחיהן של קִרְקֵה ופַּסִיפָאֵה, שאותה נשא מִינוֹס לאשה. אַיְאֵטֵס קיבל את פניו של פְרִקְסוֹס בברכה ונתן לו את אחת מבנותיו, כַלְקִיוֹפֵּה. פְרִקְסוֹס הקריב את האיל בעל גיזת הזהב לזֶאוּס, מגינם של פליטים, והעניק את גיזתו לאַיְאֵטֵס. המלך תלה אותה במסמרים על עץ אלון בחורשת אָרֵס. כַלְקִיוֹפֵּה ילדה בנים לפְרִקְסוֹס: אַרְגּוֹס, מֶלַס, פְרוֹנְטִיס וקִיטִיסוֹרוֹס. (הספרייה, א, פרק 9, סעיף 1.)
 
 
סַלְמוֹנֶאוּס שכן ראשית בתֶּסַאלִיָה, אך לאחר מכן הגיע לאֵלִיס וייסד שם עיר. הוא היה גבה לב ורצה להשתווֹת לזֶאוּס, ובגלל חוצפתו נענש. הן אמר כי הוא בעצמו זֶאוּס, נטל את קורבנותיו של האל וציווה כי יוגשו לו עצמו; הוא גרר במרכבתו יריעות עור יבשות וכן דודי נחושת וטען כי הוא מרעים; הוא אף השליך לפידים בוערים אל השמים ואמר כי הוא משלח ברקים. זֶאוּס היכה אותו בברקיו ואת העיר שייסד החריב על כל תושביה.
 
טִירוֹ, בת סַלְמוֹנֶאוּס ואַלְקִידִיקֵה, גדלה אצל קְרֵתֶּאוּס, אחיו של סַלְמוֹנֶאוּס. היא אהבה את הנהר אֶנִיפֶּאוּס ולעתים קרובות באה אל פלגיו והביעה בפניהם את יגונה. אולם פּוֹסֵידוֹן לבש את דמותו של אֶנִיפֶּאוּס ושכב עמה; היא ילדה בסתר בנים תאומים ונטשה אותם. שעה שהיו התינוקות מוטלים באין משגיח, חלפו במקום מגדלי סוסים; סוסה אחת בעטה בפרסתה באחד התינוקות והותירה חבורה בפניו. בעל הסוסה אסף את שני הבנים וגידל אותם; לבעל החבורה12 קרא פֶּלִיאַס ולשני — נֵלֶאוּס. לאחר שבגרו הם גילו את אמם והרגו את אמהּ החורגת, סִידֵרוֹ. הם הרי ידעו כי היא התעמרה באמם ולכן תקפו אותה, אך לפני שתפסוה, היא כבר נמלטה אל מתחם הקודש של הֵרָה. אף על פי כן פֶּלִיאַס שחט אותה על המזבחות עצמם, ומאז המשיך כל הימים לזלזל בכבודה של הֵרָה.
 
לאחר מכן נתגלעה מחלוקת בין האחים, ונֵלֶאוּס גורש, בא אל מֶסֵנֵה וייסד את פִּילוֹס... אך פֶּלִיאַס שכן בתֶּסַאלִיָה ונשא לאשה את אַנַקְסִיבִּיָה, בתו של בִּיאַס, אך אחרים אומרים כי אשתו הייתה פִילוֹמָכֵה בת אַמְפִיאוֹן. הוא היה אב לבן, אַקַסְטוֹס, ולבנות, פֵּיְסִידִיקֵה, פֶּלוֹפֵּיְאָה, הִיפּוֹתּוֹאֵה ואַלְקֵסְטִיס.
 
קְרֵתֶּאוּס ייסד את יוֹלְקוֹס ונשא לאשה את טִירוֹ בת סַלְמוֹנֶאוּס. היא ילדה לו בנים: אַיְסוֹן, אַמִיתָּאוֹן ופֶרֵס...
 
יָסוֹן היה בנם של אַיְסוֹן בן קְרֵתֶּאוּס ופּוֹלִימֵדֵה בת אַוּטוֹלִיקוֹס. הוא שכן ביוֹלְקוֹס, שבה מלך פֶּלִיאַס אחרי קְרֵתֶּאוּס. כשנועץ פֶּלִיאַס באורקל בעניין ממלכתו, האל הזהיר אותו כי יישמר מפני אדם הנועל סנדל אחד. בתחילה תמה פֶּלִיאַס על דבר הנבואה, אולם מאוחר יותר הבינו. הן כאשר ערך קורבן לפּוֹסֵידוֹן על שפת הים, הוא זימן את יָסוֹן וכן רבים אחרים ליטול בו חלק. בגלל אהבתו לעבודת האדמה שכן יָסוֹן באזור הכפר, אך נחפז לקורבן. הוא חצה את הנהר אַנַאוּרוֹס ויצא ממנו רק עם סנדל אחד לרגלו; את הסנדל השני איבד בזרם הנהר. כשפֶּלִיאַס הבחין בו הוא נזכר באורקל, קרב אל יָסוֹן ושאל אותו מה היה עושה, בהינתן לו הסמכות, לוּ קיבל דבר נבואה כי יירצח על ידי אחד האזרחים. יָסוֹן — בין שבמקרה בין שהֵרָה הזועמת עוררה אותו לכך, כדי שתבוא מֵדֵיְאָה ותזיק לפֶּלִיאַס (כי הרי לא כיבד את הֵרָה) — השיב: 'הייתי מצווה אותו להביא את גיזת הזהב.' פֶּלִיאַס שמע זאת ומיד פקד עליו לצאת ולהביא את הגיזה. היא הייתה אצל הקוֹלְכִים, תלויה על אלון בחורשת אָרֵס, והשגיח עליה נחש אשר לא נם. (הספרייה, א, פרק 9, סעיפים 7­-11, 16, עם השמטות.)
 
 
כאן נפתחת עלילת הארגונאוטיקה. באפוס עצמו ישנם גם רמזים להמשך קורותיהם של יאסון, מדיאה ופליאס, שאף אותם יש להכיר. לאחר שובם ליולקוס, שכנעו יאסון ומדיאה את בנותיו של פליאס, כי מדיאה תוכל להשיב לאביהם את עלומיו אם הן תקצוצנה את בשרו ותשלכנה אותו לקלחת מים רותחים. כך הייתה מדיאה לרעה בעבור פליאס, והמלך האכזר בא על עונשו. המשך סיפורם של יאסון ומדיאה ובו נקמתה האיומה ביאסון על ידי רצח ילדיהם, הריהו מצוי בטרגדיה מדיאה לאוריפידס.
 
אפיזודות מתוך מסע הארגונאוטים סופרו רבות בשירה היוונית שקדמה לאפולוניוס, הן באפוס הן בטרגדיה. לוּ היו בידינו יותר שרידים מן השירה האפית הארכאית, לוּ שרדו כל הטרגדיות מפרי עטם של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, שבמרכזן מיתוס זה, כי אז בוודאי הייתה לנו תמונה מלאה יותר של המקורות הספרותיים שמהם הושפע אפולוניוס בחיבור האפוס.13 אף על פי כן, שתי יצירות שירה מן המאה החמישית לפנה"ס, שלהן השפעה גדולה על חיבור הארגונאוטיקה, שרדו והגיעו לידינו. האחת היא האודה הפיתית הרביעית מאת פינדרוס (Pindaros, 518­-438 לפנה"ס).14 אודה זו, הארוכה באודות הניצחון שחיבר פינדרוס, נכתבה לרגל ניצחונו של אַרְקֶסִילַס הרביעי, מלך קירנה שבלוב, במרוץ המרכבות בשנת 462 לפנה"ס. פינדרוס מספר כי ייסוד קירנה על ידי הגיבור בַּטּוֹס, מצאצאיו של אֶוּפֵמוֹס, אחד הארגונאוטים, הוא הגשמת נבואתה של מדיאה, שאותה ניבאה לארגונאוטים לאחר נדודיהם בלוב במסעם מקולכיס ליוון (טורים 13­-56 באודה). המשורר מקדיש את חלק הארי של האודה (טורים 70­-262) לסיפור קורותיהם של הארגונאוטים במסעם.
 
היצירה השנייה היא הטרגדיה מדיאה מאת אוריפידס. האפוס מגולל את האירועים שקדמו לעלילת הטרגדיה ואף רומז למרכיבים מרכזיים בה: בגידתו של יאסון, תחינתה של מדיאה ומזימותיה, וכן רצח הילדים.15 דומה אפוא שאפולוניוס עיצב את דמויותיהם של יאסון ומדיאה כשעינו צופייה אל המשך סיפורם במחזהו של אוריפידס. הטרגדיה והאפוס כמו משלימים זו את זה: האפוס מגלה את יסודותיה המוקדמים של הטרגדיה, ואילו זו נמצאת לעולם ברקעו של האפוס ומשַׁווה למתרחש בו נופך של אירוניה טרגית.16 כך, בעת נישואיהם של יאסון ומדיאה בספר ד, מעיר המשורר (טורים 1165­-1167):
 
 
 
הֵן לְעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לַעֲדוֹת בְּנֵי אָדָם מֻכֵּי סֵבֶל
 
כִּי בְּרַגְלַיִם בּוֹטְחוֹת יִצְעֲדוּ בִּנְתִיבוֹ שֶׁל הָעֹנֶג,
 
אֶֽלָּא תָּמִיד אֵיזֶה צַעַר מָרִיר יְלַוֶּה אֶת אָשְׁרֵנוּ.
 
 
 
בהקשרם אמנם מוסבים הדברים על צער וחשש אחרים: האם תתקיים הכרעת אלקינואוס? אך ברי לקוראי טורים אלה כי ישנו
 
כאן רמז לסבל שעתיד לפקוד את הנישואים הללו, וזאת במסגרת מאמר כללי על קשייהם של חיי אנוש.
 
 
 
 
 
ג. הארגונאוטיקה
 
 
המונח היווני ארגונאוטיקה (Argonautica) הוא שם עצם ברבים ממין סתמי (neutrum) ומשמעותו: פרטים הנוגעים להפלגתה של ארגו. מקובל אפוא לתרגם את שם היצירה כ'מסעה של הספינה ארגו'. שיר אפי זה הוא האפוס ההרואי היחיד שנכתב בתקופה ההלניסטית והגיע לידינו בשלמותו. לבד מן האיליאדה והאודיסיאה, האפוסים ההומריים הגדולים, חוברו במהלך התקופה הקלסית שירות אפיות נוספות רבות, אך אלה אבדו רובן ככולן ולא נותרו בידינו אלא פרגמנטים מהן.17
 
היצירה מונה 5,835 טורי הקסמטר דקטילי ונחלקת לארבעה ספרים ארוכים.18 ידועים 52 כתבי יד של היצירה וכן ישנם מספר רב של פפירוסים, אשר מעידים על הפופולריות שזכתה לה בשלהי העת העתיקה.19 השפעתה ניכרת אצל המשוררים הרומיים: המשורר פובליוס טרנטיוס וארו אטקינוס (Publius Terentius Varro Atacinus) תרגמהּ לרומית (תרגום שלא נשתמר) במאה הראשונה לפנה"ס; ואלריוס פלאקוס (Valerius Flaccus), בן המאה הראשונה לספירה, נסמך עליה רבות בשירו האפי ארגונאוטיקה הכולל שנים עשר ספרים. השפעתה ניכרת גם ביצירותיהם של קטולוס (Catullus) ואובידיוס (Ovidius). אין ספק כי ורגיליוס (Vergilius) הוא המשורר הרומי החשוב מכול שהושפע עמוקות מיצירתו של אפולוניוס, ורשמיו מן הארגונאוטיקה ניכרים היטב באפוס אינאיס (Aeneis).20
 
כאשר חיבר את שירו האפי ידע אפולוניוס שמיתוס מסע הארגונאוטים מוּכר היטב לקוראיו וכן המשך יחסיהם של יאסון ומדיאה וסופם הטרגי. עובדה זו עשויה אפוא להסביר מדוע אין הוא מתחיל את סיפורו מראשיתו, ואף יכול להקדיש בשירו, על פי הרוח האלכסנדרונית, מקום נרחב לתיאורים גאוגרפיים, אתנוגרפיים, אנתרופולוגיים ומנהגי דת ופולחן.21 אך על אף מאפייניו ההלניסטיים, ארגונאוטיקה הוא אפוס הכתוב על פי מיטב המסורת האפית־הרואית בכל מובן, וכמעט שאין לך טור שהשפעתו הגדולה של הומרוס אינה ניכרת בו. היצירה כתובה בניב ההומרי, בלשון עתירת מבע ושגב כסגנון הלשון באפוסים ההומריים; גיבוריה נמנים עם הדורות הקדומים של בני האדם, שהיו, על פי המסורת, גדולים וטובים מאלה שבאו אחריהם, ועליהם לעבור תלאות כבירות מעל ומעבר ליכולתם של בני
 
תמותה רגילים; גם האלים נוטלים חלק בעלילה ומכוונים אותה, אף שלא באופן כה בולט ומשמעותי כבאפוסים ההומריים.
 
אדגים בקצרה את השפעתו של הומרוס על אפולוניוס. בפתח ספר א של הארגונאוטיקה מופיע קטלוג ארוך של כל הגיבורים שהצטרפו למסע. קטלוג זה מזכיר בסגנונו וברוחו את קטלוג הספינות הידוע בספר ב של האיליאדה; שהייתם הארוכה של הארגונאוטים אצל היפּסיפּילה בלמנוס היא הד לשהותם של אודיסאוס ורעיו אצל קירקה; עצותיו של הנביא פִינֶוְס בספר ב כמוהן כעצותיו של הנביא טירסיאס לאודיסאוס בשאול; ספר ד המתאר את שיבת הארגונאוטים לביתם הריהו בחינת אודיסיאה שלמה, אשר אף בה נזכרים דמויות ומקומות כגון קירקה, הסירנות, סקילה וכריבדיס, הסלעים הנודדים, אי הפיאקים, אלקינואוס וארטה, הידועים היטב מן האודיסיאה ההומרית.
 
אחד המאפיינים המובהקים של השירה ההומרית הוא עולם הדימויים העשיר.22 אפולוניוס אף הוא מצטיין בדימויים רבים על פי המתכונת ההומרית, ורבים מדימוייו מבוססים על דגמים הומריים הלקוחים משני האפוסים. אטעים זאת בעזרת שתי דוגמאות:
 
 
(א) בספר ג, טורים 291­-298, אהבתה של מדיאה נמשלת לאש מתלקחת:
 
 
כְּמוֹ שֶׁסְּבִיב אוּד מִתְלַהֵט תַּעֲרֹם עוֹבֶדֶת כַּפַּיִם
 
עֵץ לִבְעֵרָה — אִשָּׁה שֶׁמְּלַאכְתָּהּ טְוִיַּת חוּטֵי צֶמֶר —
 
כְּדֵי לְהָפִיץ בִּמְעוֹנָהּ קַרְנַיִם שֶׁל אוֹר כְּשֶׁעוֹד חֹשֶךְ,
 
יַעַן הִשְׁכִּימָה לָקוּם; וְהִנֵּה אֵשׁ גְּדוֹלָה מִתְלַקַּחַת
 
מִן הַבְּעֵרָה הַקְּטַנָּה וְאֶת כָּל הַזְּרָדִים הִיא שׂוֹרֶפֶת;
 
כָּכָה בַּסֵּתֶר, מִתַּחַת לִבָּהּ, הִתְכַּרְבֵּל וּבָעַר לוֹ
 
אַהַב אָרוּר; לְחָיֶיהָ הָעֲנֻגּוֹת גַּם הֵמִירוּ
 
גָּוֶן, חָוְרוּ וְאָדְמוּ חֲלִיפוֹת בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת.23
 
 
 
(ב) כאשר יאסון מפגין את שיא גבורתו ויוצא לקרב מול הגברים שצמחו משיני הנחש, אפולוניוס מעצים את המעמד ההרואי על ידי דימויים נרחבים (ג 1350­-1363):
 
 
 
אָז יְכוֹפֵף אֶת בִּרְכָּיו, יַגְמִישֵׁן, וִימַלֵּא בְּרֹב אֹמֶץ
 
אֶת לְבָבוֹ, וּדְמוּתוֹ כְּאוֹתוֹ חֲזִיר בַּר שֶׁכְּנֶגֶד
 
הַצַּיָּדִים מַשְׁחִיז אֶת נִיבָיו וּסְבִיבוֹ עַל הָאָרֶץ
 
קֶצֶף מִפִּיו נוֹטֵף לְמַכְבִּיר, כִּי גּוֹאֶה בּוֹ הַכַּעַס.
 
וּבְרַחֲבֵי כָּל הַנִּיר כְּבָר צָצוּ בָּנֶיהָ שֶׁל גָּֽיָה;
 
זוֹ חֶלְקָתוֹ שֶׁל אָֽרֵס הוֹרֵג הָאָדָם אָז סוֹמֶרֶת
 
מָגִנֵּיהֶם הַכְּבֵדִים, רָמְחֵיהֶם שֶׁהָיוּ כְּפוּלֵי לַהַב
 
גַּם קוֹבְעֵיהֶם הַבּוֹרְקִים, וְהִנֵּה מַגִּיעַ הַזֹּהַר
 
עַד הָאוֹלִֽמְפּוֹס, מַבְרִיק מִלְּמַטָּה אֱלֵי הָרָקִיעַ.
 
כְּמוֹ שֶׁאַחַר רִדְתּוֹ שֶׁל שֶׁלֶג כָּבֵד עַל הָאָרֶץ
 
שׁוּב תְּפַזֵּרְנָה רוּחוֹת מְהִירוֹת אֶת עָבָיו שֶׁל הַחֹרֶף
 
בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה, וְכָל כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
 
יַחַד אוֹ אָז יֵרָאוּ, מַבְלִיחִים מִבַּעַד לָעֶלֶט;
 
כָּךְ גַּם הַלָּלוּ בָּרְקוּ כְּשֶׁמֵּעַל הָאָרֶץ הֵגִיחוּ.24
 
 
 
אף על פי כן סגנונו של אפולוניוס אינו בחינת חיקוי גרידא לסגנונו של הומרוס. דבר זה ניכר למדי בהעדרו הכמעט מוחלט של אחד המאפיינים ההומריים המובהקים ביותר, החזרה — בין שעל תארים קבועים לדמויות (אפיתטים) בין שעל משפטים ופסקאות שלמות. ראשיתו של הבדל זה בין השירות היא בעובדה שהאפוסים ההומריים נתחברו תחילה כשירה שבעל פה, והחזרות המרובות בהם שימשו אמצעִי זיכרון מועיל למשורר אשר דקלם את שיריו. אפולוניוס לעומת זאת חיבר את שירו בכתב והוא נמנע, דומה שבמכֻוון, מחזרות כאלה; כשיש בכל זאת להביע דבר מה פעמיים, הוא נוקט דרך של גיוון. ראו למשל את הטורים הבאים מספר ג:
 
 
 
(טורים 25­-29)
 
הָבָה נֵלֵךְ אֵצֶל קִֽפְּרִיס; שְׁתֵּינוּ נִגַּשׁ וּנְחִישֶׁהָ
 
כִּי תְּדַבֵּר עִם בְּנָהּ, בְּתִקְוָה שֶׁיַּקְשִׁיב וִיכַשֵּׁף אֶת
 
הַנַּעֲרָה בַּת אַיְאֵֽטֵס, שֶׁלָּהּ סַמֵּי קֶסֶם בְּשֶׁפַע.
 
חֵץ בָּהּ יִירֶה וִיעוֹרֵר תְּשׁוּקָתָהּ כְּלַפֵּי יָֽסוֹן. דּוֹמַנִי
 
שֶׁבְּעֶזְרַת עֲצוֹתֶיהָ יָבִיא הַגִּזָּה עֲדֵי הֶֽלַּס.
 
 
 
(טורים 85-89)
 
לֹא מִשּׁוּם כָּךְ בָּאנוּ. אֶֽלָּא צַוִּי רַק לִבְנֵךְ בְּנִיחוּתָא,
 
כִּי יְכַשֵּׁף הַבְּתוּלָה בַּת אַיְאֵֽטֵס בְּאַהַב לְיָֽסוֹן.
 
יַעַן אִם זוֹ הָעַלְמָה תַּשִּׂיא לוֹ עֵצָה בְּטוּב טַעַם,
 
עַל נְקַלָּה, סְבוּרַתְנִי, יִטֹּל הַגִּזָּה הַמֻּזְהֶבֶת
 
גַּם שׁוֹב יָשׁוּב לְאִיֽוֹלְקוֹס, כִּי הִיא עַרְמוּמִית וּפִקַּחַת.
 
 
אף שבמקור היווני ההבדלים ניכרים עוד יותר, ניתן להבחין בהם גם בתרגומנו: 'נערה' לעומת 'בתולה'; 'שלה סמי קסם בשפע' לעומת 'ערמומית ופיקחת'; וכן 'הלס' לעומת 'איולקוס'. הקטעים אף שונים זה מזה במבנם התחבירי
 
 
בספר ג ישנה עם זאת גם דוגמה נדירה לחזרה הומרית. כאשר יאסון מדווח על האתגר הנורא שאיאטס הציב בפניו, הוא מתאר את הפרים במילותיו של המלך. להלן דברי איאטס בטורים 409­-410:
 
 
צֶמֶד פָּרִים לִי, וְהֵמָּה רוֹעִים בְּשָׂדֵהוּ שֶׁל אָֽרֵס;
פַּרְסוֹתֵיהֶם מִנְּחֹשֶת וּמִפִּיהֶם אֵשׁ נִנְשֶׁפֶת.
 
 
וחזרתו של יאסון עליהם בטורים 495­-496:
 
 
שְׁנַיִם פָּרִים, כָּךְ אָמַר, רוֹעִים בְּשָׂדֵהוּ שֶׁל אָֽרֵס,
פַּרְסוֹתֵיהֶם מִנְּחֹשֶת וּמִפִּיהֶם אֵשׁ נִנְשֶׁפֶת.
 
 
דוגמה זו ודומותיה המעטות25 ממחישות כיצד היה נראה האפוס לוּ נכתב כולו בסגנון ההומרי ללא כחל וסרק.26
 
 
 
***
 
 
 
האפוס ארגונאוטיקה לא תורגם מעולם לעברית מן המקור היווני. בשנת 1996 הופיע תרגום בפרוזה, מעשה ידיו של יוסף האובן (נבו), בהוצאת ירון גולן, אך זהו תרגום שנעשה על סמך תרגום אנגלי משלהי המאה השמונה עשרה. התרגום שלפניכם אפוא הוא תרגום ראשון שנעשה מן המקור היווני, ובו השתדלתי כמיטב יכולתי לשמור על נאמנות מילולית ללשון המקור וכן על סגנונו ומשקלו השירי של האפוס.27 תרגומי מבוסס על הטקסט היווני בהוצאה המדעית של Olms-Weidmann משנת 2006, שההדיר ג'וזפה פומפלה (Giuseppe Pompella); כן ערכתי השוואות רבות לטקסט שהתקין רייס (Race, 2008) ולתרגומו האנגלי בסדרת לב (Loeb). ההערות לתרגום מבוססות על הערותיהם של רייס, מוני (Mooney, 1912) והנטר (Hunter, 1998, 2014, לספרים ג, ד).
 
אני מודה לתמר ולראובן סופר על התקנת המפות. יעמדו על הברכה כל העושים את מלאכתם נאמנה בהוצאת מאגנס ובייחוד העורך, מר בני מר, מנהל הייצור, מר רם גולדברג והמנכ"ל, מר יהונתן נדב. תודתי גם למנכ"ל היוצא, מר חי צבר, על אהדתו הרבה לתרגומי זה ועל עבודתנו המשותפת בתרגומים קודמים. כן מבקש אני להביע תודה למר יצחק רפפורט, אשר בדק והִגיה את כתב היד בעין בוחנת ובלמדנות רבה. כל פגם או שגיאה שנותרו בתרגומי אני בלבד אחראי להם. בשנים האחרונות הופיעו קטעים נרחבים מתרגומי ליצירה בכתב העת הו! בעריכת דורי מנור ובמוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ בעריכת בני ציפר. תודתי שלוחה לשניהם.
 
 
 
אברהם ארואטי
 
יולי 2017
 
תמוז התשע"ז

אפולוניוס איש רודוס, מחשובי המשוררים ההלניסטיים, נולד באלכסנדריה שבמצרים בראשית המאה השלישית לפני הספירה. הוא היה מחנכו של המלך תלמי השלישי וכיהן כראש הספרייה הגדולה באלכסנדריה. על פי הביוגרפיות העתיקות שהה אפולוניוס תקופה ארוכה באי רודוס ושם נחל הצלחה כמורה, ערך ותיקן את האפוס ארגונאוטיקה ואף זכה לשבחים על יצירתו. משום כך הוא כינה את עצמו בשִירותיו 'איש רודוס'.

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם ארואטי
  • הוצאה: מאגנס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 314 עמ' מודפסים
ארגונאוטיקה אפולוניוס איש רודוס
מבוא
 
 
א. מחבר היצירה
 
ידיעותינו על אודות אפולוניוס איש רודוס, מחשובי המשוררים האלכסנדרוניים במאה השלישית לפני הספירה, דלות למדי. מקורותיהן ארבעה: (א) פפירוס אוקסירינכוס (Oxyrhynchus) 1241 מן המאה השנייה לספירה ובו רשימת הספרנים הראשיים בבית הספרים המלכותי באלכסנדריה; (ב, ג) שתי ביוגרפיות קצרות המופיעות בכתבי היד של הארגונאוטיקה; (ד) ערך קצר בלקסיקון הביזנטי סודא (Suda) מן המאה העשירית לספירה. ארבעה מקורות אלה סותרים לעתים זה את זה, אך אפשר בכל זאת לדלות מהם את הפרטים הבאים: אפולוניוס נולד באלכסנדריה, שהה זמן מה ברודוס, היה תלמידו של קלימכוס (Callimachos)1 ונתמנה לראש בית הספרים באלכסנדריה. על פי הרשימה המופיעה בפפירוס הנזכר לעיל, קדמה כהונתו של אפולוניוס כראש בית הספרים לזו של ארטוסתנס (Eratosthenes),2 שכהונתו החלה זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של תלמי השלישי (המכוּנה אוארגטס, Euergetes) בשנת 247/6 לפנה"ס. אפולוניוס כיהן אפוא כראש בית הספרים בתקופת שלטונו של תלמי השני (המכונה פילדלפוס, Philadelphos) ואפשר שהחזיק במשרה זו בשנים 270­-245 לפנה"ס בקירוב; בתקופה זו אף שימש מורה ומחנך ליורש העצר, תלמי השלישי. אפשר שקודמו בתפקיד ראש בית הספרים היה זנודוטוס (Zenodotos).3 את האפוס ארגונאוטיקה חיבר ככל הנראה בתקופה זו. עם זאת, אין בידינו עדויות מהימנות לא על מועד הולדתו ולא על שנת מותו.
 
מדוע זכה אפולוניוס לכינוי 'איש רודוס' (Rhodius) אם היה אזרח אלכסנדריה? הביוגרפיות מציעות הסברים סותרים, שאינם אלא אנקדוטות. על פי גרסה אחת דקלם אפולוניוס בצעירותו את הארגונאוטיקה וזכה לביקורת כה חריפה הן מעמיתיו המשוררים הן מיתר קהלו, עד כי עזב את מולדתו ופרש לרודוס בבושת פנים. שם נחל הצלחה כמורֶה, ערך ותיקן את האפוס ואף זכה לשבחים על יצירתו. משום כך הוא כינה את עצמו בשִירותיו 'איש רודוס'; זאת ועוד, הואיל והיה מורה מוכשר, זכה לכיבודים שונים והיה לאזרח האי רודוס. הגרסה השנייה אף רומזת כי לאחר שערך מחדש את האפוס וזכה לתהילה, שב אפולוניוס לאלכסנדריה ומונה לראש בית הספרים. לאחר מותו נטמן לצדו של קלימכוס. אפשר שסיפורים אלה אינם אלא בדיה, שמטרתה להסביר את קיומה של גרסה ראשונית וגולמית משהו של האפוס, או לכל הפחות של ספר א; זאת משום שהפירושים העתיקים (הסכוליה, scholia) לספר א מצטטים בשישה מקומות טורים מגרסה קודמת (proekdosis) של ספר זה.4 אף בערך הקצר על אפולוניוס בסודא נמסר כי עשה זמן מה ברודוס, אך משך שהותו שם אינו ידוע.
 
כל ארבעת המקורות מעידים כי אפולוניוס היה תלמידו של קלימכוס. ניתן לקבל דברים אלה כפשוטם, אם אכן נכונה המסורת שלפיה היה קלימכוס מורה באלאוסיס (Eleusis), מפרברי אלכסנדריה, לפני שהגיע לחצר המלכות. עם זאת, אפשר שאפיון הקשר בין שני המשוררים כמורה ותלמידו בא להצביע על השפעה אמנותית או דמיון ביצירותיהם, הואיל והביוגרפים העתיקים נהגו לתאר השפעה או דמיון כאלה במונחים של מורה־תלמיד, קשר משפחתי וכדומה. לפיכך לא ניתן לייחס מהימנות רבה לטענה, כי אפולוניוס היה תלמידו של קלימכוס.5
 
מלומדים מודרניים הניחו כי הייתה יריבות מרה בין שני המשוררים, הגם שהמקורות הביוגרפיים העתיקים אינם מציינים זאת. הנחה זו מקורה באפיגרמה (מכתם) המיוחסת לאפולוניוס רודיוס (אנתולוגיה פַּלָטִינָה, יא 275) ובה משתלח המחבר בקלימכוס:
 
 
 
פְּסֹלֶת, בְּדִיחָה הוּא קַלִּֽימָכוֹס, וּתְבוּנָתוֹ כְּמוֹ שֶׁל קֶרֶשׁ;
 
מָה הַסִּבָּה? הוּא עַצְמוֹ, זֶה מְחַבֵּר הַ'סִּבּוֹת'.6
 
 
 
זאת ועוד, בערך על קלימכוס בסודא נאמר עליו שחיבר שיר בשם איביס (Ibis) ובו תקף את יריבו, המזוהה בסוגריים כאפולוניוס מחבר הארגונאוטיקה. על סמך עדויות אלה פירשו מלומדים קטעים ביצירותיהם של קלימכוס ואפולוניוס כהתקפות במסווה איש על רעהו. מכאן נצטיירה לה תמונה של מריבה ספרותית, שבה הייתה לבסוף ידו של אפולוניוס על התחתונה והוא יצא את אלכסנדריה, נכלם אל מול קלימכוס. אף שהוויכוח בין המלומדים באשר לאמיתותה של מחלוקת ספרותית זו עדיין נמשך, הרי שהמחקר המודרני מצביע דווקא על יחסי גומלין וקווי דמיון בין שני המשוררים.7
 
אפולוניוס היה הן משורר הן מלומד וחוקר ספרות. מלבד האפוס ארגונאוטיקה הוא חיבר יצירות רבות בשירה ובפרוזה, אך אלה אבדו כולן ולא נותרו בידינו אלא קרעי שרידים מהן. מיוחסים לו חיבורים על המשוררים הומרוס ('נגד זנודוטוס'), ארכילוכוס והסיודוס; עם יצירותיו השיריות נמנו קַנוֹבּוֹס, שהוא שיר במשקל הכוֹלִיַמְבּוֹס על אגדות מצרים, וכן שירים הקרויים ktiseis, שעניינם ייסוד ערים ומקומות כגון אלכסנדריה, קַאוּנוֹס, נַאוּקְרַטִיס, רוֹדוֹס ולֶסְבּוֹס. ניתן להניח כי חיבר עוד יצירות שירה רבות (למשל, אפיגרמות) שעליהן לא נודע דבר.8
 
 
 
ב. יאסון, הארגונאוטים וגיזת הזהב: רקע כללי
 
האגדה על מסעו של יאסון וחבר מרעיו בספינה ארגו כדי להשיב את גיזת הזהב היא מן המוקדמות והחשובות במיתולוגיה היוונית. זמנה המיתולוגי הוא בדור שקדם למלחמת טרויה. באיליאדה למשל נזכר אֶוּנֵאוֹס, בנם של יאסון והפּסיפּילה,9 ובאודיסיאה מתארת קירקה באוזני אודיסאוס את הספינה ארגו והמעבר המסוכן בין הסלעים המתנגשים:
 
 
'סלעים נודדים' יקראום האלים הברוכים. בזו הדרך לא יעברו אפילו בעלי הכנף, גם לא היונים העדינות, אשר נושאות אַמְבְּרוֹסִיָה לזֶאוּס אבינו. אך הסלע החלק לעולם יחטוף אחת מהן, והאב אז ישלח אחרת להשלים מספרן. בזו הדרך לא נמלטה עוד שום ספינה מספינות האדם, כל שהגיעה שמה. לא כי, את קורות הספינות וגופות הגברים גם יחד נושאים משבריו של הים וסופות אש איומה. אחת היא אותה ספינה חוצת־הימים שעברה שם, אַרְגּוֹ הנודעת לכול, בהפליגה מעִם אַיאֵטֵס. היו הגלים מטיחים אף אותה בסלעים הגדולים חיש־מהר, לולא שְׁלָחַתָּה הֵרָה בשלום, כי יקר יאסון ללבה.10
 
 
המשורר הסיודוס (Hesiodos) מזכיר ביצירתו תאוגוניה (טורים 992­-1002) את תלאותיו של יאסון, מסעו אל איאטס ונישואיו עם מדיאה:
 
 
 
הַמַּעֲשִׂים עֵת בֶּן אַֽיְסוֹן כִּלָּה, הֶעָמָל וְהַפֶּרֶךְ,
 
הָעֲלִילוֹת הָרַבּוֹת שֶׁצִּוָּהוּ הַמֶּלֶךְ פֶּלִֽיאַס,
 
מֶלֶךְ גָּדוֹל, עַז־פָּנִים, בֶּן־שַׁחַץ, עָרִיץ וְגַס־רוּחַ, —
 
אָז מֵאַיְאֵֽטֵס אֲמוּן־הָאֵלִים בַּעֲצַת בְּנֵי הַנֵּצַח
 
בָּאֳנִיָּה מְהִירָה אֶת בִּתּוֹ הֲדוּרַת הָעֵינַיִם —
 
חִישׁ הוּא נָהַג וַיְבִיאֶנָּה אַחַר עֲמָלוֹ אִיאוֹלְקֽוֹסָה.
 
יָֽסוֹן רוֹעֵה הָעַמִּים לְאִשָּׁה לְקָחָהּ לוֹ פּוֹרַחַת,
 
אֵשֶׁת חֵיקוֹ כִּי תִּהְיֶה, וְהִיא לוֹ דּוֹדֶיהָ נָתָנָה.
 
בֵּן לוֹ הָרְתָה וְיָלָדָה, אֶת מֵֽדֵיאוֹס, זֶה שֶׁגִּדְּלָהוּ
 
חִֽירוֹן, הַבֵּן לְפִילִֽירָה, בְּתוֹךְ הֶהָרִים אֲשֶׁר שָׁמָּה.
 
כָּכָה שָׁלְמָה עֲצַת זֶוְס הַגָּדוֹל, כֵּן קֻיְּמָה וְנִהְיָתָה.11
 
 
 
סיפורו של יאסון הצעיר הוא מסע חניכה, שבו מזומנים לגיבור אתגרים ותלאות מרובות. לאחר שיצליח לעמוד בהם, יוכיח ללא עוררין את גבורתו ויגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כדי להבין כהלכה את העלילה הכללית של הארגונאוטיקה עלינו להכיר מעט את סיפור הרקע על גיזת הזהב ועל משפחתו של יאסון. לשם כך ניעזר בסיכום המיתוס, שמופיע בספרייה (חיבור מן המאה הראשונה או השנייה לספירה המיוחס לאפולודורוס ובו תיאור תמציתי של מכלול המיתוסים היווניים):
 
מבניו של אַיְאוֹלוֹס משל אַתָּמַס בבּוֹיְאוֹטִיָה ומנֶפֶלֵה הוליד בן, פְרִקְסוֹס, ובת, הֶלֵּה. הוא נשא אשה שנייה, אִינוֹ, וממנה נולדו לו לֶאַרְכוֹס ומֶלִיקֶרְטֵס. אך אִינוֹ זממה להרע לילדיה של נֶפֶלֵה ושכנעה את הנשים לקלות את זרעי החיטה. הן השיגו את החיטה ועשו כדבריה בלי ידיעתם של הגברים. אולם האדמה, הואיל ונזרעה בחיטה קלויה, לא הצמיחה את התבואה כמדי שנה בשנה. לפיכך אַתָּמַס שלח משלחת לדלפי כדי לברר כיצד ימצא מזור למחסורו. אִינוֹ עם זאת שידלה את השליחים לומר, כי על פי דבר האל צחיחות האדמה תיפסק אם פְרִקְסוֹס יוקרב לזֶאוּס. לאחר שאַתָּמַס שמע זאת, אילצוהו יושבי הארץ להביא את פְרִקְסוֹס אל המזבח. אך נֶפֶלֵה חטפה אותו יחד עם בתה ונתנה להם איל בעל גיזת זהב, שאותו קיבלה מהֶרְמֵס. האיל נשאם בשמים והם חצו יבשה וים. אולם כאשר עברו מעל הים שבין סִיגֵיְאוֹן וכֶרוֹנֵסוֹס, הֶלֵּה החליקה ונפלה אל המעמקים, ומשום שטבעה שם נקרא ים זה על שמה, הֶלֵּסְפּוֹנְטוֹס. פְרִקְסוֹס הגיע אל הקוֹלְכִים, שעליהם מלך אַיְאֵטֵס, בנם של הֵלִיוֹס ופֶּרְסֵאִיס ואחיהן של קִרְקֵה ופַּסִיפָאֵה, שאותה נשא מִינוֹס לאשה. אַיְאֵטֵס קיבל את פניו של פְרִקְסוֹס בברכה ונתן לו את אחת מבנותיו, כַלְקִיוֹפֵּה. פְרִקְסוֹס הקריב את האיל בעל גיזת הזהב לזֶאוּס, מגינם של פליטים, והעניק את גיזתו לאַיְאֵטֵס. המלך תלה אותה במסמרים על עץ אלון בחורשת אָרֵס. כַלְקִיוֹפֵּה ילדה בנים לפְרִקְסוֹס: אַרְגּוֹס, מֶלַס, פְרוֹנְטִיס וקִיטִיסוֹרוֹס. (הספרייה, א, פרק 9, סעיף 1.)
 
 
סַלְמוֹנֶאוּס שכן ראשית בתֶּסַאלִיָה, אך לאחר מכן הגיע לאֵלִיס וייסד שם עיר. הוא היה גבה לב ורצה להשתווֹת לזֶאוּס, ובגלל חוצפתו נענש. הן אמר כי הוא בעצמו זֶאוּס, נטל את קורבנותיו של האל וציווה כי יוגשו לו עצמו; הוא גרר במרכבתו יריעות עור יבשות וכן דודי נחושת וטען כי הוא מרעים; הוא אף השליך לפידים בוערים אל השמים ואמר כי הוא משלח ברקים. זֶאוּס היכה אותו בברקיו ואת העיר שייסד החריב על כל תושביה.
 
טִירוֹ, בת סַלְמוֹנֶאוּס ואַלְקִידִיקֵה, גדלה אצל קְרֵתֶּאוּס, אחיו של סַלְמוֹנֶאוּס. היא אהבה את הנהר אֶנִיפֶּאוּס ולעתים קרובות באה אל פלגיו והביעה בפניהם את יגונה. אולם פּוֹסֵידוֹן לבש את דמותו של אֶנִיפֶּאוּס ושכב עמה; היא ילדה בסתר בנים תאומים ונטשה אותם. שעה שהיו התינוקות מוטלים באין משגיח, חלפו במקום מגדלי סוסים; סוסה אחת בעטה בפרסתה באחד התינוקות והותירה חבורה בפניו. בעל הסוסה אסף את שני הבנים וגידל אותם; לבעל החבורה12 קרא פֶּלִיאַס ולשני — נֵלֶאוּס. לאחר שבגרו הם גילו את אמם והרגו את אמהּ החורגת, סִידֵרוֹ. הם הרי ידעו כי היא התעמרה באמם ולכן תקפו אותה, אך לפני שתפסוה, היא כבר נמלטה אל מתחם הקודש של הֵרָה. אף על פי כן פֶּלִיאַס שחט אותה על המזבחות עצמם, ומאז המשיך כל הימים לזלזל בכבודה של הֵרָה.
 
לאחר מכן נתגלעה מחלוקת בין האחים, ונֵלֶאוּס גורש, בא אל מֶסֵנֵה וייסד את פִּילוֹס... אך פֶּלִיאַס שכן בתֶּסַאלִיָה ונשא לאשה את אַנַקְסִיבִּיָה, בתו של בִּיאַס, אך אחרים אומרים כי אשתו הייתה פִילוֹמָכֵה בת אַמְפִיאוֹן. הוא היה אב לבן, אַקַסְטוֹס, ולבנות, פֵּיְסִידִיקֵה, פֶּלוֹפֵּיְאָה, הִיפּוֹתּוֹאֵה ואַלְקֵסְטִיס.
 
קְרֵתֶּאוּס ייסד את יוֹלְקוֹס ונשא לאשה את טִירוֹ בת סַלְמוֹנֶאוּס. היא ילדה לו בנים: אַיְסוֹן, אַמִיתָּאוֹן ופֶרֵס...
 
יָסוֹן היה בנם של אַיְסוֹן בן קְרֵתֶּאוּס ופּוֹלִימֵדֵה בת אַוּטוֹלִיקוֹס. הוא שכן ביוֹלְקוֹס, שבה מלך פֶּלִיאַס אחרי קְרֵתֶּאוּס. כשנועץ פֶּלִיאַס באורקל בעניין ממלכתו, האל הזהיר אותו כי יישמר מפני אדם הנועל סנדל אחד. בתחילה תמה פֶּלִיאַס על דבר הנבואה, אולם מאוחר יותר הבינו. הן כאשר ערך קורבן לפּוֹסֵידוֹן על שפת הים, הוא זימן את יָסוֹן וכן רבים אחרים ליטול בו חלק. בגלל אהבתו לעבודת האדמה שכן יָסוֹן באזור הכפר, אך נחפז לקורבן. הוא חצה את הנהר אַנַאוּרוֹס ויצא ממנו רק עם סנדל אחד לרגלו; את הסנדל השני איבד בזרם הנהר. כשפֶּלִיאַס הבחין בו הוא נזכר באורקל, קרב אל יָסוֹן ושאל אותו מה היה עושה, בהינתן לו הסמכות, לוּ קיבל דבר נבואה כי יירצח על ידי אחד האזרחים. יָסוֹן — בין שבמקרה בין שהֵרָה הזועמת עוררה אותו לכך, כדי שתבוא מֵדֵיְאָה ותזיק לפֶּלִיאַס (כי הרי לא כיבד את הֵרָה) — השיב: 'הייתי מצווה אותו להביא את גיזת הזהב.' פֶּלִיאַס שמע זאת ומיד פקד עליו לצאת ולהביא את הגיזה. היא הייתה אצל הקוֹלְכִים, תלויה על אלון בחורשת אָרֵס, והשגיח עליה נחש אשר לא נם. (הספרייה, א, פרק 9, סעיפים 7­-11, 16, עם השמטות.)
 
 
כאן נפתחת עלילת הארגונאוטיקה. באפוס עצמו ישנם גם רמזים להמשך קורותיהם של יאסון, מדיאה ופליאס, שאף אותם יש להכיר. לאחר שובם ליולקוס, שכנעו יאסון ומדיאה את בנותיו של פליאס, כי מדיאה תוכל להשיב לאביהם את עלומיו אם הן תקצוצנה את בשרו ותשלכנה אותו לקלחת מים רותחים. כך הייתה מדיאה לרעה בעבור פליאס, והמלך האכזר בא על עונשו. המשך סיפורם של יאסון ומדיאה ובו נקמתה האיומה ביאסון על ידי רצח ילדיהם, הריהו מצוי בטרגדיה מדיאה לאוריפידס.
 
אפיזודות מתוך מסע הארגונאוטים סופרו רבות בשירה היוונית שקדמה לאפולוניוס, הן באפוס הן בטרגדיה. לוּ היו בידינו יותר שרידים מן השירה האפית הארכאית, לוּ שרדו כל הטרגדיות מפרי עטם של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, שבמרכזן מיתוס זה, כי אז בוודאי הייתה לנו תמונה מלאה יותר של המקורות הספרותיים שמהם הושפע אפולוניוס בחיבור האפוס.13 אף על פי כן, שתי יצירות שירה מן המאה החמישית לפנה"ס, שלהן השפעה גדולה על חיבור הארגונאוטיקה, שרדו והגיעו לידינו. האחת היא האודה הפיתית הרביעית מאת פינדרוס (Pindaros, 518­-438 לפנה"ס).14 אודה זו, הארוכה באודות הניצחון שחיבר פינדרוס, נכתבה לרגל ניצחונו של אַרְקֶסִילַס הרביעי, מלך קירנה שבלוב, במרוץ המרכבות בשנת 462 לפנה"ס. פינדרוס מספר כי ייסוד קירנה על ידי הגיבור בַּטּוֹס, מצאצאיו של אֶוּפֵמוֹס, אחד הארגונאוטים, הוא הגשמת נבואתה של מדיאה, שאותה ניבאה לארגונאוטים לאחר נדודיהם בלוב במסעם מקולכיס ליוון (טורים 13­-56 באודה). המשורר מקדיש את חלק הארי של האודה (טורים 70­-262) לסיפור קורותיהם של הארגונאוטים במסעם.
 
היצירה השנייה היא הטרגדיה מדיאה מאת אוריפידס. האפוס מגולל את האירועים שקדמו לעלילת הטרגדיה ואף רומז למרכיבים מרכזיים בה: בגידתו של יאסון, תחינתה של מדיאה ומזימותיה, וכן רצח הילדים.15 דומה אפוא שאפולוניוס עיצב את דמויותיהם של יאסון ומדיאה כשעינו צופייה אל המשך סיפורם במחזהו של אוריפידס. הטרגדיה והאפוס כמו משלימים זו את זה: האפוס מגלה את יסודותיה המוקדמים של הטרגדיה, ואילו זו נמצאת לעולם ברקעו של האפוס ומשַׁווה למתרחש בו נופך של אירוניה טרגית.16 כך, בעת נישואיהם של יאסון ומדיאה בספר ד, מעיר המשורר (טורים 1165­-1167):
 
 
 
הֵן לְעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לַעֲדוֹת בְּנֵי אָדָם מֻכֵּי סֵבֶל
 
כִּי בְּרַגְלַיִם בּוֹטְחוֹת יִצְעֲדוּ בִּנְתִיבוֹ שֶׁל הָעֹנֶג,
 
אֶֽלָּא תָּמִיד אֵיזֶה צַעַר מָרִיר יְלַוֶּה אֶת אָשְׁרֵנוּ.
 
 
 
בהקשרם אמנם מוסבים הדברים על צער וחשש אחרים: האם תתקיים הכרעת אלקינואוס? אך ברי לקוראי טורים אלה כי ישנו
 
כאן רמז לסבל שעתיד לפקוד את הנישואים הללו, וזאת במסגרת מאמר כללי על קשייהם של חיי אנוש.
 
 
 
 
 
ג. הארגונאוטיקה
 
 
המונח היווני ארגונאוטיקה (Argonautica) הוא שם עצם ברבים ממין סתמי (neutrum) ומשמעותו: פרטים הנוגעים להפלגתה של ארגו. מקובל אפוא לתרגם את שם היצירה כ'מסעה של הספינה ארגו'. שיר אפי זה הוא האפוס ההרואי היחיד שנכתב בתקופה ההלניסטית והגיע לידינו בשלמותו. לבד מן האיליאדה והאודיסיאה, האפוסים ההומריים הגדולים, חוברו במהלך התקופה הקלסית שירות אפיות נוספות רבות, אך אלה אבדו רובן ככולן ולא נותרו בידינו אלא פרגמנטים מהן.17
 
היצירה מונה 5,835 טורי הקסמטר דקטילי ונחלקת לארבעה ספרים ארוכים.18 ידועים 52 כתבי יד של היצירה וכן ישנם מספר רב של פפירוסים, אשר מעידים על הפופולריות שזכתה לה בשלהי העת העתיקה.19 השפעתה ניכרת אצל המשוררים הרומיים: המשורר פובליוס טרנטיוס וארו אטקינוס (Publius Terentius Varro Atacinus) תרגמהּ לרומית (תרגום שלא נשתמר) במאה הראשונה לפנה"ס; ואלריוס פלאקוס (Valerius Flaccus), בן המאה הראשונה לספירה, נסמך עליה רבות בשירו האפי ארגונאוטיקה הכולל שנים עשר ספרים. השפעתה ניכרת גם ביצירותיהם של קטולוס (Catullus) ואובידיוס (Ovidius). אין ספק כי ורגיליוס (Vergilius) הוא המשורר הרומי החשוב מכול שהושפע עמוקות מיצירתו של אפולוניוס, ורשמיו מן הארגונאוטיקה ניכרים היטב באפוס אינאיס (Aeneis).20
 
כאשר חיבר את שירו האפי ידע אפולוניוס שמיתוס מסע הארגונאוטים מוּכר היטב לקוראיו וכן המשך יחסיהם של יאסון ומדיאה וסופם הטרגי. עובדה זו עשויה אפוא להסביר מדוע אין הוא מתחיל את סיפורו מראשיתו, ואף יכול להקדיש בשירו, על פי הרוח האלכסנדרונית, מקום נרחב לתיאורים גאוגרפיים, אתנוגרפיים, אנתרופולוגיים ומנהגי דת ופולחן.21 אך על אף מאפייניו ההלניסטיים, ארגונאוטיקה הוא אפוס הכתוב על פי מיטב המסורת האפית־הרואית בכל מובן, וכמעט שאין לך טור שהשפעתו הגדולה של הומרוס אינה ניכרת בו. היצירה כתובה בניב ההומרי, בלשון עתירת מבע ושגב כסגנון הלשון באפוסים ההומריים; גיבוריה נמנים עם הדורות הקדומים של בני האדם, שהיו, על פי המסורת, גדולים וטובים מאלה שבאו אחריהם, ועליהם לעבור תלאות כבירות מעל ומעבר ליכולתם של בני
 
תמותה רגילים; גם האלים נוטלים חלק בעלילה ומכוונים אותה, אף שלא באופן כה בולט ומשמעותי כבאפוסים ההומריים.
 
אדגים בקצרה את השפעתו של הומרוס על אפולוניוס. בפתח ספר א של הארגונאוטיקה מופיע קטלוג ארוך של כל הגיבורים שהצטרפו למסע. קטלוג זה מזכיר בסגנונו וברוחו את קטלוג הספינות הידוע בספר ב של האיליאדה; שהייתם הארוכה של הארגונאוטים אצל היפּסיפּילה בלמנוס היא הד לשהותם של אודיסאוס ורעיו אצל קירקה; עצותיו של הנביא פִינֶוְס בספר ב כמוהן כעצותיו של הנביא טירסיאס לאודיסאוס בשאול; ספר ד המתאר את שיבת הארגונאוטים לביתם הריהו בחינת אודיסיאה שלמה, אשר אף בה נזכרים דמויות ומקומות כגון קירקה, הסירנות, סקילה וכריבדיס, הסלעים הנודדים, אי הפיאקים, אלקינואוס וארטה, הידועים היטב מן האודיסיאה ההומרית.
 
אחד המאפיינים המובהקים של השירה ההומרית הוא עולם הדימויים העשיר.22 אפולוניוס אף הוא מצטיין בדימויים רבים על פי המתכונת ההומרית, ורבים מדימוייו מבוססים על דגמים הומריים הלקוחים משני האפוסים. אטעים זאת בעזרת שתי דוגמאות:
 
 
(א) בספר ג, טורים 291­-298, אהבתה של מדיאה נמשלת לאש מתלקחת:
 
 
כְּמוֹ שֶׁסְּבִיב אוּד מִתְלַהֵט תַּעֲרֹם עוֹבֶדֶת כַּפַּיִם
 
עֵץ לִבְעֵרָה — אִשָּׁה שֶׁמְּלַאכְתָּהּ טְוִיַּת חוּטֵי צֶמֶר —
 
כְּדֵי לְהָפִיץ בִּמְעוֹנָהּ קַרְנַיִם שֶׁל אוֹר כְּשֶׁעוֹד חֹשֶךְ,
 
יַעַן הִשְׁכִּימָה לָקוּם; וְהִנֵּה אֵשׁ גְּדוֹלָה מִתְלַקַּחַת
 
מִן הַבְּעֵרָה הַקְּטַנָּה וְאֶת כָּל הַזְּרָדִים הִיא שׂוֹרֶפֶת;
 
כָּכָה בַּסֵּתֶר, מִתַּחַת לִבָּהּ, הִתְכַּרְבֵּל וּבָעַר לוֹ
 
אַהַב אָרוּר; לְחָיֶיהָ הָעֲנֻגּוֹת גַּם הֵמִירוּ
 
גָּוֶן, חָוְרוּ וְאָדְמוּ חֲלִיפוֹת בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת.23
 
 
 
(ב) כאשר יאסון מפגין את שיא גבורתו ויוצא לקרב מול הגברים שצמחו משיני הנחש, אפולוניוס מעצים את המעמד ההרואי על ידי דימויים נרחבים (ג 1350­-1363):
 
 
 
אָז יְכוֹפֵף אֶת בִּרְכָּיו, יַגְמִישֵׁן, וִימַלֵּא בְּרֹב אֹמֶץ
 
אֶת לְבָבוֹ, וּדְמוּתוֹ כְּאוֹתוֹ חֲזִיר בַּר שֶׁכְּנֶגֶד
 
הַצַּיָּדִים מַשְׁחִיז אֶת נִיבָיו וּסְבִיבוֹ עַל הָאָרֶץ
 
קֶצֶף מִפִּיו נוֹטֵף לְמַכְבִּיר, כִּי גּוֹאֶה בּוֹ הַכַּעַס.
 
וּבְרַחֲבֵי כָּל הַנִּיר כְּבָר צָצוּ בָּנֶיהָ שֶׁל גָּֽיָה;
 
זוֹ חֶלְקָתוֹ שֶׁל אָֽרֵס הוֹרֵג הָאָדָם אָז סוֹמֶרֶת
 
מָגִנֵּיהֶם הַכְּבֵדִים, רָמְחֵיהֶם שֶׁהָיוּ כְּפוּלֵי לַהַב
 
גַּם קוֹבְעֵיהֶם הַבּוֹרְקִים, וְהִנֵּה מַגִּיעַ הַזֹּהַר
 
עַד הָאוֹלִֽמְפּוֹס, מַבְרִיק מִלְּמַטָּה אֱלֵי הָרָקִיעַ.
 
כְּמוֹ שֶׁאַחַר רִדְתּוֹ שֶׁל שֶׁלֶג כָּבֵד עַל הָאָרֶץ
 
שׁוּב תְּפַזֵּרְנָה רוּחוֹת מְהִירוֹת אֶת עָבָיו שֶׁל הַחֹרֶף
 
בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה, וְכָל כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
 
יַחַד אוֹ אָז יֵרָאוּ, מַבְלִיחִים מִבַּעַד לָעֶלֶט;
 
כָּךְ גַּם הַלָּלוּ בָּרְקוּ כְּשֶׁמֵּעַל הָאָרֶץ הֵגִיחוּ.24
 
 
 
אף על פי כן סגנונו של אפולוניוס אינו בחינת חיקוי גרידא לסגנונו של הומרוס. דבר זה ניכר למדי בהעדרו הכמעט מוחלט של אחד המאפיינים ההומריים המובהקים ביותר, החזרה — בין שעל תארים קבועים לדמויות (אפיתטים) בין שעל משפטים ופסקאות שלמות. ראשיתו של הבדל זה בין השירות היא בעובדה שהאפוסים ההומריים נתחברו תחילה כשירה שבעל פה, והחזרות המרובות בהם שימשו אמצעִי זיכרון מועיל למשורר אשר דקלם את שיריו. אפולוניוס לעומת זאת חיבר את שירו בכתב והוא נמנע, דומה שבמכֻוון, מחזרות כאלה; כשיש בכל זאת להביע דבר מה פעמיים, הוא נוקט דרך של גיוון. ראו למשל את הטורים הבאים מספר ג:
 
 
 
(טורים 25­-29)
 
הָבָה נֵלֵךְ אֵצֶל קִֽפְּרִיס; שְׁתֵּינוּ נִגַּשׁ וּנְחִישֶׁהָ
 
כִּי תְּדַבֵּר עִם בְּנָהּ, בְּתִקְוָה שֶׁיַּקְשִׁיב וִיכַשֵּׁף אֶת
 
הַנַּעֲרָה בַּת אַיְאֵֽטֵס, שֶׁלָּהּ סַמֵּי קֶסֶם בְּשֶׁפַע.
 
חֵץ בָּהּ יִירֶה וִיעוֹרֵר תְּשׁוּקָתָהּ כְּלַפֵּי יָֽסוֹן. דּוֹמַנִי
 
שֶׁבְּעֶזְרַת עֲצוֹתֶיהָ יָבִיא הַגִּזָּה עֲדֵי הֶֽלַּס.
 
 
 
(טורים 85-89)
 
לֹא מִשּׁוּם כָּךְ בָּאנוּ. אֶֽלָּא צַוִּי רַק לִבְנֵךְ בְּנִיחוּתָא,
 
כִּי יְכַשֵּׁף הַבְּתוּלָה בַּת אַיְאֵֽטֵס בְּאַהַב לְיָֽסוֹן.
 
יַעַן אִם זוֹ הָעַלְמָה תַּשִּׂיא לוֹ עֵצָה בְּטוּב טַעַם,
 
עַל נְקַלָּה, סְבוּרַתְנִי, יִטֹּל הַגִּזָּה הַמֻּזְהֶבֶת
 
גַּם שׁוֹב יָשׁוּב לְאִיֽוֹלְקוֹס, כִּי הִיא עַרְמוּמִית וּפִקַּחַת.
 
 
אף שבמקור היווני ההבדלים ניכרים עוד יותר, ניתן להבחין בהם גם בתרגומנו: 'נערה' לעומת 'בתולה'; 'שלה סמי קסם בשפע' לעומת 'ערמומית ופיקחת'; וכן 'הלס' לעומת 'איולקוס'. הקטעים אף שונים זה מזה במבנם התחבירי
 
 
בספר ג ישנה עם זאת גם דוגמה נדירה לחזרה הומרית. כאשר יאסון מדווח על האתגר הנורא שאיאטס הציב בפניו, הוא מתאר את הפרים במילותיו של המלך. להלן דברי איאטס בטורים 409­-410:
 
 
צֶמֶד פָּרִים לִי, וְהֵמָּה רוֹעִים בְּשָׂדֵהוּ שֶׁל אָֽרֵס;
פַּרְסוֹתֵיהֶם מִנְּחֹשֶת וּמִפִּיהֶם אֵשׁ נִנְשֶׁפֶת.
 
 
וחזרתו של יאסון עליהם בטורים 495­-496:
 
 
שְׁנַיִם פָּרִים, כָּךְ אָמַר, רוֹעִים בְּשָׂדֵהוּ שֶׁל אָֽרֵס,
פַּרְסוֹתֵיהֶם מִנְּחֹשֶת וּמִפִּיהֶם אֵשׁ נִנְשֶׁפֶת.
 
 
דוגמה זו ודומותיה המעטות25 ממחישות כיצד היה נראה האפוס לוּ נכתב כולו בסגנון ההומרי ללא כחל וסרק.26
 
 
 
***
 
 
 
האפוס ארגונאוטיקה לא תורגם מעולם לעברית מן המקור היווני. בשנת 1996 הופיע תרגום בפרוזה, מעשה ידיו של יוסף האובן (נבו), בהוצאת ירון גולן, אך זהו תרגום שנעשה על סמך תרגום אנגלי משלהי המאה השמונה עשרה. התרגום שלפניכם אפוא הוא תרגום ראשון שנעשה מן המקור היווני, ובו השתדלתי כמיטב יכולתי לשמור על נאמנות מילולית ללשון המקור וכן על סגנונו ומשקלו השירי של האפוס.27 תרגומי מבוסס על הטקסט היווני בהוצאה המדעית של Olms-Weidmann משנת 2006, שההדיר ג'וזפה פומפלה (Giuseppe Pompella); כן ערכתי השוואות רבות לטקסט שהתקין רייס (Race, 2008) ולתרגומו האנגלי בסדרת לב (Loeb). ההערות לתרגום מבוססות על הערותיהם של רייס, מוני (Mooney, 1912) והנטר (Hunter, 1998, 2014, לספרים ג, ד).
 
אני מודה לתמר ולראובן סופר על התקנת המפות. יעמדו על הברכה כל העושים את מלאכתם נאמנה בהוצאת מאגנס ובייחוד העורך, מר בני מר, מנהל הייצור, מר רם גולדברג והמנכ"ל, מר יהונתן נדב. תודתי גם למנכ"ל היוצא, מר חי צבר, על אהדתו הרבה לתרגומי זה ועל עבודתנו המשותפת בתרגומים קודמים. כן מבקש אני להביע תודה למר יצחק רפפורט, אשר בדק והִגיה את כתב היד בעין בוחנת ובלמדנות רבה. כל פגם או שגיאה שנותרו בתרגומי אני בלבד אחראי להם. בשנים האחרונות הופיעו קטעים נרחבים מתרגומי ליצירה בכתב העת הו! בעריכת דורי מנור ובמוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ בעריכת בני ציפר. תודתי שלוחה לשניהם.
 
 
 
אברהם ארואטי
 
יולי 2017
 
תמוז התשע"ז