בטבעת זו?

1

 

 

"תותי, את חייבת לראות את זה, זה מושלם".

 

"חכי שנייה", אמרתי לענבל. שוב ניקיתי את העפעפיים שלי, ובפעם המיליון ניסיתי למרוח פס של איי-ליינר. "איך זה שאת תמיד מצליחה במשיכה אחת, ואני זו שקונה את המותגים הכי שווים וכל הפרצוף שלי נמרח?"

 

"נו, בואי כבר, אני אמרח לך", אמרה ענבל. "תעצמי עיניים".

 

עצמתי את עיניי והרגשתי את ידה מרפרפת על הפנים שלי. הרחתי את קרם הידיים שלה. תוך פחות מחצי דקה היא אמרה, "תישארי עם עיניים סגורות כדי שלא תלכלכי את עצמך", ונשפה מעט על העיניים שלי.

 

"נו, מה יהיה בסוף?" שאלתי בעיניים עצומות. "אני לא אוכל להיפרד ממך לעולם. אולי תלמדי אותי למרוח כמו שצריך?"

 

"עזבי, כבר כמעט תשע שנים אני מנסה ללמד אותך. את ממש מקרה אבוד. או שתתאפרי רק עם מסקרה, או שתמרחי צללית שחורה מעל העפעף, איי-ליינר זה לא בשבילך".

 

פקחתי את העיניים וראיתי אותה עומדת מול המראה, משרטטת במיומנות קו עדין סביב השפתיים שלה. אחר כך היא צבעה אותן בעפרון בורדו, סידרה את הפוני השחור שלה ופלטה, "זה לא מסתדר לי". אז סובבה אליי את ראשה ואמרה, "נו, מה נתקעת שם? בואי תסתכלי על עצמך במראה, כמו קלאופטרה".

 

התקרבתי אליה והצצתי במראה. ענבל תחמה את העיניים שלי בשחור ויצרה בזוויותיהן קצה מחודד.

 

"ככה את נראית מסתורית", היא אמרה, פרעה קצת את השיער שלי ומשכה את החולצה שלי מחוץ למכנסיים. "עוד חמש דקות נזוז. קבעתי עם המעצבת בדיוק באחת".

 

חנינו בנמל תל אביב והלכנו ברגל.

 

"זה ממש כאן", אמרה ענבל. "יש לה עיצובים מטורפים, תותי, כל הסלביות מגיעות אליה".

 

"כן, רק שכל הסלביות מקבלות את השמלה במתנה כדי שהתמונה שלהן תתנוסס בכל מדורי הרכילות. אני לא מוכנה להשאיר אצלה משכורת, ענבל. זו רק שמלת חתונה והיא רק לערב אחד".

 

ענבל נעצרה באמצע מעבר החצייה, הסתובבה אליי ואמרה, "תותי, אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת ככה. זו החתונה שלך ולא חתונה של השכנה שלך, את הבנת את זה? תהיי בשקט כשאנחנו מדברות שם על כסף, אני אסגור לך הכול".

 

מצאתי את עצמי עומדת על במה קטנה, ענבל והמעצבת מכרכרות סביבי, מביאות לי עוד ועוד שמלות, מלבישות, מפשיטות, מדברות זו עם זו בלי לערב אותי, מניחות הינומה, מורידות הינומה, קושרות מחוך, סוגרות ריצ'רץ'. הרגשתי כמו ניצבת בסרט, שאף אחד לא באמת רואה אותה כי היא רק חלק מהתפאורה.

 

"זהו, זה מושלם", אמרה ענבל לבסוף. "תותי, תסתכלי על עצמך". היא תפסה בידי ומשכה אותי למראה הגדולה שניצבה בכניסה לחנות.

 

בכל פעם שהייתי עוברת ליד סלון כלות ורואה בנות מסתובבות שם בשמלות כלה וכל העוברים והשבים נועצים בהן עיניים – חשבתי שהן מאוד מוזרות. עכשיו אני הייתי האישה המוזרה הזאת.

 

"תראי אותך!" הקול של ענבל עלה באוקטבה. היא התלהבה כמו ילדה קטנה, התרחקה קצת ומחאה כפיים. אז התקרבה אליי, הרימה את התלתלים שלי מאחור ואמרה, "ככה זה מושלם".

 

אנשים נעמדו ליד חלון הראווה ולטשו עיניים. רציתי למות מבושה. הרגשתי זוועה בתוך התחרה הלבנה והמגרדת הזאת. הכפפות שלבשתי הגיעו לי עד מעל המרפק, המותניים שלי היו מהודקים בתוך מחוך שיצר חריץ גדול בין הציצים שלי, שאף פעם לא הבנתי למה דווקא אני קיבלתי אותם, את כל הגודל הזה, שעשה לי כאבי גב כבר בגיל שלוש-עשרה.

 

"ענבל, אני לא נושמת. תורידי את הדבר הזה ממני, אני נראית כמו בדיחה".

 

באמת נראיתי כמו כוכבת פורנו עם ציצים ענקיים שעומדים בכל רגע לפרוץ מתוך המחשוף. בסך הכול רציתי שמלה לבנה ופשוטה. בלי דרמות, בלי פייטים, בלי מלמלות ובלי רקמות ותחרה מגרדת.

 

"זה רק שְׁתֵימְעֶשְׂרֵה וחצי אלף", אמרה המעצבת, "אבל בגלל ענבל אני אעשה לך את זה באחתעשרה. אני צריכה תשובה היום, כי יש עוד כלה שנדלקה על השמלה הזאת".

 

האנשים שהביטו בי בחלון הראווה כבר הלכו, ובמקומם עמדו שם אחרים. ענבל לקחה אותי הצידה ולחשה, "תותי, את לא נורמלית אם את מוותרת על הדבר המושלם הזה, ועוד במחיר כזה. היא עשתה לך מחיר רק בגלל אחותי, כי היא לקחה ממנה שלוש שמלות לחתונה, כל אחת בעשרים וחמש אלף".

 

אילו ידעתי שהגענו לכאן בגלל אחותה של ענבל, הייתי נשארת בבית. החתונה של מיקה הייתה תצוגת אופנה של שמלות כלה, כל אחת יותר אייטיז מקודמתה. הראשונה הייתה בסגנון עוגת מרנג, השנייה שילוב של בת הים הקטנה ואסתר המלכה והשלישית – כמוני עכשיו, של שחקנית פורנו.

 

"טוב, ענבל, אל תשגעי אותי. תני לי לצאת מהתחפושת הזאת, זה לא בשבילי כל הדבר הזה".

 

ענבל עיקמה את האף וסובבה אליי את גבה. "מצידי תלכי עם כותנת לילה", היא אמרה.

 

פשטתי את השמלה. היא הייתה כבדה כמו שריון של אביר מימי הביניים. אלוהים ישמור, מה שכלות מוכנות לעולל לעצמן רק בגלל שהן מתחתנות. ענבל חיכתה לי בחוץ ואמרה שעשיתי לה כאלה בושות ושהיא ממש לא מתכוונת לבוא איתי לשום סלון.

 

אבל אז, כשהתקדמנו לבית קפה כדי לנוח, ראיתי את השמלה שלי בחלון הראווה של סלון כלות קטן.

 

"היא מאוד פשוטה", אמרה ענבל. "זו סתם כמו שמלה שקונים לפסח או מקסימום לראש השנה. אין בה שום דבר מלכותי, תותי, את תיראי כמו אחת מהאורחות שלך, לא כמו הכלה".

 

אני דווקא חשבתי שאראה בדיוק כמו שאני רוצה להיראות. השמלה הייתה נקייה מקשקושים, היא החזיקה לי את הציצי מצוין, בלי פתחים עד הטבור, אלא כמו סטרפלס. הייתה לה חגורה מובנית, החלק הקדמי היה קצר יותר מהאחורי, והרגשתי שאני ממש יכולה לנשום בתוכה.

 

"את לא רוצה למדוד עוד שמלה?" התפלאה המעצבת.

 

"לא".

 

הוצאתי כרטיס אשראי ושילמתי מקדמה. ענבל צילמה את השמלה בסלולרי שלי ויצאנו מהחנות.

 

"העיקר שאת מרוצה", אמרה ענבל וסידרה לי את האיי-ליינר שנמרח קצת. "עכשיו נשאר לסגור ספר ומאפרת, כי אני לא מתכוונת לאפר אותך".

 

"זה לא מוקדם מדי?" שאלתי. "הספר יכול בינתיים למות, מי יודע מה יהיה בעוד חצי שנה".

 

"את אל תדאגי, אף אחד לא מתכוון למות. אם את רוצה להיות מלכה בחתונה שלך, תלכי רק למומי, וכדי להסתרק אצל מומי את צריכה לקבוע תור לפחות חצי שנה מראש. את לא רוצה שאחד הספרים שלו ייגע בך, את רוצה רק את מומי. הבנת?"

 

"הבנתי".

 

מזגתי מנה של אספרסו לכוס חלב מוקצף, ערבבתי בעדינות ולגמתי.

 

"אני לא מבינה מה את שותה, תותי", אמרה ענבל. "זה נראה כמו מטרנה". היא שתתה את האספרסו שלה בשלוק אחד ומייד דחפה לפה עוגיית חמאה שלמה.

 

"ככה אני אוהבת. אל תסתכלי לי בתוך הכוס, תתעסקי בשלך".

 

"אני כבר סיימתי", ענתה ענבל בפה מלא. "תזכרי, אל תראי את התמונה של השמלה לאף אחד, בטח לא לנועם!"

 

הנהנתי. "אני אבוא עם אימא שלי לכאן, היא לא תוותר לי. היא כבר אמרה לי שלא אעז לשלם. שמלת כלה זה עליה, וחוץ מזה, היא רוצה שנחליט ביחד, רק אני והיא".

 

"ברור לי", אמרה ענבל. "תרצה בחיים לא תוותר, היא רק תתבאס שבחרת את השמלה המעפנה הזאת. שנים שהיא שומרת באלבום תמונות של כלות שהיא גוזרת מ'לאישה' ומ'את', ואת החלטת ללבוש את הווילונות של סבתא קלרה. כבר עדיף שתלבשי קומבניזון".

 

"טוב, תשתקי כבר. מה יותר טוב, לשים נוצות על הראש וללבוש שמלת קשקשים כמו אחותך?"

 

 

מיקה, אחותה של ענבל, התחתנה עם "מישהו שהוא לא משלנו", כך אמרה לי בסוד קלרה, סבתא של ענבל ומיקה.

 

"מה זאת אומרת?" שאלתי אותה.

 

"נו, את יודעת. יש להם את המנהגים שלהם, עם כל הקולולושים שמפחידים את השדים".

 

"קלרה, מאיפה הבאת את הגזענות הזאת?"

 

"אני גזענית?" הפליאה שלה הייתה כנה. "אני לא גזענית, אני רק אומרת מה שראיתי. את לא ראית שעשו להם קולולולולו?"

 

"הייתי שם, קלרה. ראיתי שכולם מאוד שמחו. תעשי טובה, שמיקה לא תשמע שאת מדברת ככה על המשפחה של נתי".

 

"אל תדאגי, תותי, אני לא אומרת לה כלום. אני אומרת רק לך, לא הבנתי מה בער לה כל כך להתחתן. כאילו נגמרו כל הגברים בעולם והיא בת ארבעים וחמש עם ביצית אחרונה. משהו לא בסדר שם, תותי, אני אומרת לך שאת עוד תראי. האימא שלו נראית כאילו עוד שנייה היא הולכת להתעלף מפחד. אפילו להשתתף בטעימות אבא שלו לא נתן לה. כשהצעתי לה לטעום מהסלטים, היא הייתה כל כך מבוהלת. היית צריכה לראות. היא הצביעה על בעלה ואמרה שרק יעקב טועם".

 

"אויש, נו, קלרה, את והדמיונות שלך. נדמה לי שמיקה אמרה שלאימא של נתי יש סוכרת, בטח בגלל זה היא לא טעמה כלום. דווקא משפחה נחמדה יש לו, מלא אחים ואחיות, ואימא שלו עשתה עליי רושם של אישה טובה. ראית איך היא מחבקת ומנשקת את כל הנכדים שלה?"

 

"נו, גם אני מחבקת ומנשקת. את אל תשכחי שאני גידלתי את ענבל ואת מיקה. אלוהים ישמור איפה הן היו אם לא הייתי מגדלת אותן". את המילים האחרונות קלרה אמרה בקול חנוק. ראיתי דמעה שהיא ניסתה להסתיר.

 

"קלרה", אמרתי לה, "את הסבתא הכי טובה בעולם". ניסיתי לחבק אותה אבל היא הדפה אותי.

 

"אין זמן לבכי עכשיו, תותי", היא אמרה, משכה באפה, הסתובבה והלכה למטבח. שמעתי שהיא מרימה את הקומקום החשמלי, פותחת את הברז, ממלאת את הקומקום במים ומניחה אותו בחזרה על השיש. לבסוף היא גררה כיסא, כחכחה בגרון כדי לפנות שאריות של בכי, ונאנחה.

 

קלרה כבר לא צעירה. לפני חודש חגגו לה יומולדת שבעים ותשע. ובאמת, אלוהים ישמור, מה היה קורה לענבל ולמיקה בלעדיה. אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

 

 

ענבל הוציאה מתיקה מראה קטנה מקופלת, שבלעדיה היא לא יוצאת מהבית, פתחה אותה והתבוננה בעצמה. את הפינצטה ואת החוט הכתום היא הניחה על השולחן. "רק בחוץ אפשר לעשות גבות באמת. בבית אני לא רואה כלום", היא אמרה, מתעלמת מהעובדה שאנחנו יושבות סביב שולחן מרכזי בבית קפה הומה בדיזנגוף. היא קשרה את קצוות החוט, גלגלה לולאות על האצבעות שלה ואמרה לי, "תחזיקי לי את המראה, יש לי כאן שערה סוררת".

 

"ענבל, כולם מסתכלים עלייך".

 

ענבל סובבה את ראשה ימינה ושמאלה. "אף אחד לא רואה", אמרה, "תחזיקי לי".

 

הרמתי את המראה ותוך פחות משנייה היא תלשה את השערה. אחר כך תלשה שתי שערות נוספות ומרחה אודם בורדו.

 

"עכשיו הרבה יותר טוב", היא אמרה, "תרצה תאהב את זה".

 

 

תרצה, או "תרצה המזכירה", היא אימא שלי. כל מי שלמד בבית הספר היסודי קרא לה "תרצה המזכירה", כאילו ש"המזכירה" הוא שם המשפחה שלה. והכול בגלל בוכמן, המנהל, שידע את השמות הפרטיים ואת שמות המשפחה של כל התלמידים בבית הספר, מכיתות א' עד כיתות ו'.

 

כשבוכמן היה רואה ילדים מסתובבים בחוץ אחרי הצלצול, או מגיעים לבית הספר לא בתלבושת, הוא היה נעמד מולם, מעביר את ידיו אל מאחורי גבו ואומר בקול שקט, "מר דניאל לוי, אתה מתבקש ללכת עכשיו לתרצה המזכירה". או, "גברת לילך שם טוב, את מתבקשת ללכת עכשיו לתרצה המזכירה".

 

הוא היה מאתר ילדים שהתחבאו בשירותים או בחורשה. וכך, בכל יום היו מתקבצים לפחות שמונה-תשעה ילדים בחדר הקטן של תרצה המזכירה. לרוב אלו היו אותם הילדים. תרצה הייתה מתקשרת להורים שלהם בטלפון החוגה הגדול והירוק, ואומרת, "שלום גברת לוי, אל תדאגי הכול בסדר! מדברת תרצה המזכירה, מר בוכמן מבקש שתגיעו לבית הספר".

 

אימא שלי למדה להגיד "הכול בסדר" כבר בפתיחת השיחה, אחרי שפעם אחת היא שמעה חבטה מהצד השני. אימא של אחד הילדים הייתה בטוחה שאם מתקשרים אליה מבית הספר באמצע היום, זה בגלל שהילד שלה מת או לפחות בטיפול נמרץ, והיא התעלפה במקום.

 

בבית הספר אף אחד לא עשה עליי חרם או התנהג אליי לא יפה. כולם ידעו שאימא שלי יושבת במזכירות, תנור מתחת לשולחן שלה בחורף ומאוורר על הפן שלה בקיץ, ושהיא תגיע מייד אם רק יעשו לי משהו. מצד שני, הייתי חייבת תמיד להצטיין, להכין את כל שיעורי הבית, לא להבריז משיעורים ולדבר בנימוס לכל המורים, גם למורה לאנגלית, לובה, שאותה הכי שנאתי כי היה לה מבטא רוסי כבד ולא הצלחתי להבין כלום ממה שהיא אומרת. שיעורי אנגלית ביסודי עם המורה לובה הסתכמו בשירים על דן ועדנה, קצת Here We Are, כמה מילים על צבעים, על בעלי חיים, על מקצועות והכתבות של פעלים.

 

ואסור היה להתחצף. כמובן. גם כשהתחשק לי להיות פחות "טובה", לא יכולתי להשמיע את הקול הזה שבי.

 

אימא שלי תמיד נראתה לי מבוגרת. היא ילדה אותי כשהתקרבה לגיל שלושים וחמש. האימהות של כל החברות שלי היו צעירות יותר. הייתה לה גם בטן מוזרה, כאילו היא בחודש רביעי של היריון נצחי. היא לא הייתה שמנה, אבל היה לה מבנה גוף קצת משונה; רגליים רזות ובלי טליה בכלל. החלק העליון של הגוף שלה נראה כמו מלבן עם בליטה.

 

עד שעליתי לכיתה א', הייתה לה תסרוקת קארה צבועה בבלונד, אחר כך היא צבעה לג'ינג'י, "כי ג'ינג'ים הם גזע נכחד", הייתה אומרת. כשהייתי בכיתה ה' היא החליטה שהיא חוזרת למקורות. פנינה, הספרית שלה, עיטרה את החום הטבעי שלה בפסי גוונים וקיצצה את הקארה לתספורת קוצים לגובה, שהשתלבה באיפור העיניים הכבד שלה.

 

לאימא שלי הייתה דרך מאוד מיוחדת להתאפר. היא הייתה לוקחת מאבא שלי קופסת סיגריות וחותכת מהמשולש בקצה הפנימי שלה פס אלכסוני. אחר כך הייתה מורחת על העפעף צללית מוזהבת, ואז מצמידה את חתיכת הקרטון לחלק החיצוני של העין, ומורחת מעל צללית חומה. הקרטון שימש מעצור, כדי שהצללית לא תלכלך את שאר הפנים וכדי שיצא לה קו ישר.

 

את הציפורניים שלה הייתה צובעת בלק סגול. מעולם לא יצאה מהבית כשאינה מאופרת או בלק מקולף. היא הייתה מזהירה אותי ש"צריך לשמור על השם שלך בחוץ. אחרת, מה יגידו עלייך?"

 

"מה יגידו" היה שותף פעיל בבית של ההורים שלי. אסור לריב, כי מה יגידו; אסור לצעוק, כי מה יגידו; אסור להוציא את הכביסה המלוכלכת, כי מה יגידו; אסור לרדת לפח בפיג'מה, כי מה יגידו, וממש אסור לספר מה קורה בבית באופן כללי. "את שומעת, תותי? זה לא עניינו של אף אחד!"

 

אימא שלי חיכתה הרבה שנים עד שאבא שלי הגיע וגאל אותה. זה מה שסבתא שלי, לאה, סיפרה לי כשהייתי בת שבע. "באותו זמן היא הייתה מוכנה להתחתן עם כל מי שהיה מציע לה. גם עם חמור. אני כבר התייאשתי", היא אמרה, "אבל אז הוא בא, וסוף סוף נהיה לי שקט בלב".

 

אבא שלי כבר היה נשוי. הבת שלו הייתה בת ארבע כשאשתו נפטרה והוא נשאר לבד. כשסבתא שלי שמעה על המקרה מהשכנה שלה, היא מייד אמרה לה שיש לה בת משו-משו ושחייבים להפגיש ביניהם. לאימא שלי היא אמרה, "אין מה לעשות, חיכית וחיכית, עכשיו תיקחי מה שיש".

 

ואימא שלי לקחה.

 

אבא שלי לא היה נסיך היופי וגם לא עלם חמודות. הוא היה חנון במשקפיים וקצת קרחת, אבל עם לב טוב.

 

כל אחד מהם עשה את החשבון שלו, ושניהם הבינו שכנראה טוב יותר הם לא ימצאו – אז עדיף להם ככה.

 

אהבה גדולה מעולם לא הייתה ביניהם, הם פשוט למדו לכבד אחד את השני. אימא שלי האמינה שאבא שלי הוא הרכבת האחרונה שלה, ואבא שלי האמין שאימא שלי תהיה טובה לבת שלו. שלושה חודשים אחרי שהכירו הם התחתנו, ואימא שלי הפכה להיות אימא לדנה, אחותי הגדולה והיפה.

 

דנה הייתה דומה לאימא שלה, נאוה. פעם, כשחזרתי מבית הספר ואף אחד לא היה בבית – אבא היה בעבודה, דנה עדיין בלימודים ואימא הלכה עם עלמה לקניות אצל בצלאל – פתחתי את האלבום של דנה וראיתי את אימא שלה מחזיקה אותה בידיה. לנאוה היו עיניים בהירות, כמו של דנה, ושיער בלונדיני חלק. היא חייכה ובלחי הימנית שלה הייתה גומה קטנה. לדנה יש גומה בלחי שמאל.

 

כשאימא שלי נכנסה עם השקיות סגרתי מייד את האלבום ורצתי לעזור לה. לא רציתי שהיא תראה שאני מתבוננת בתמונות, חשבתי שזה יכאיב לה. נאוה, למרות שמתה מזמן, עדיין העסיקה את אבא שלי. הוא בקושי דיבר עליה, אבל לפעמים כשהוא היה מסתכל על דנה, ראיתי שהעיניים שלו נוצצות.

 

אבא שלי למד משפטים באוניברסיטת תל אביב. את נאוה הוא הכיר בפקולטה, ושניהם פתחו יחד משרד. הוא התעסק בנדל"ן והיא במעמד אישי. המשרד שלהם שגשג, עד שהיא חלתה והכול נעצר. בשנה שהוא טיפל בה הוא כמעט לא עבד.

 

פעם ראיתי אותו מסתכל בתמונה שלה בעיניים כבויות. כשהוא ראה אותי הוא סגר את האלבום בתנועה מהירה והכניס אותו לארון שלו בחדר השינה. שאלתי אותו אם הוא מתגעגע לנאוה, והוא אמר שלפעמים. אמרתי לו שדנה מסכנה, כי בטח גם היא מאוד מתגעגעת אליה. ראיתי שנהיו לו דמעות בעיניים. הוא הלך לכיוון החדר של דנה, דפק על הדלת, נכנס וסגר אחריו את הדלת.

 

אחר כך שמעתי את שניהם בוכים, אז הלכתי לשבת בסלון.

 

דנה אהבה את אימא שלי ואימא שלי אהבה אותה. כעבור שנה מהחתונה נולדתי, ודנה קיבלה אותי כמו שמקבלים אחות קטנה. במכות.

 

יום אחד היא הניחה כרית על הראש שלי, כך סבתא שלי סיפרה, ואימא שלי כל כך נבהלה שמאז לא השאירה אותי בלי השגחה אפילו רגע אחד. באותו הזמן דנה גזרה לכל הבובות שלה את השיער ועקרה להן את העיניים, אבל אצל ההורים שלי לא נדלקה שום נורה אדומה. רק כשהגננת התקשרה לאבא שלי ואמרה לו שדנה מרביצה לילדים בגן וזורקת עליהם חול, הוא פתאום נזכר שהילדה שלו עברה טראומה קשה כשאימא שלה נפטרה, ועכשיו היא חווה טראומה כי יש איזו תינוקת שמושכת אליה את כל תשומת הלב של האימא החדשה שלה.

 

"גדי, תתחיל לדאוג לדנה, הילדה צריכה שיחות", אמרה לו סבתא שלי, והוא ענה לה שהוא כבר מטפל בזה. וככה עברו כמעט חמש שנים, מאז שנולדתי עד שהם תפסו את דנה מעשנת.

 

"זאת הדוגמה שאתה נותן לה", אמרה אימא שלי. "למה שהיא לא תעשן כשאתה בעצמך מסתובב פה ומסריח את כל הבית?"

 

"אני לא מסריח את כל הבית, אני מעשן במרפסת", הוא ענה לה, והיא אמרה מייד, "שששש... מה יגידו".

 

הדיבורים של אבא שלי וההסברים של אימא שלי לא הועילו; דנה הייתה מבטיחה שתפסיק לעשן, ואחר כך היו מספרים לאימא שלי בקופת חולים ובמקומות נוספים שראו אותה מתחבאת עם עוד ילדים מאחורי המכולת של בצלאל, ומעשנת.

 

הם ניסו פרסים, ועברו לעונשים. "את לא תראי טלוויזיה שבוע", ואחר כך, "את לא תצאי מהבית חודש, לא תלכי לחברים ולא לצופים". שום דבר לא השפיע עליה. היא אומנם הייתה נשארת בבית, אבל כשהם היו בעבודה היא הייתה מסתובבת עם נערים בוגרים ממנה, ולוקחת מהם סיגריות.

 

בשלב הזה ההורים שלי עברו לתחנונים.

 

אימא שלי הייתה אומרת לה, "דנה, מה יגידו. דנה, לא חבל עלייך, דנה, את כל כך יפה, יהיו לך שיניים צהובות וריח מסריח, ואף אחד לא ירצה להתקרב אלייך".

 

דנה הייתה נכנסת לחדר שלה, סוגרת את הדלת ומדליקה את הרדיו כדי לא לשמוע את אימא שלי.

 

יום אחד סבתא שלי הגיעה אלינו, נכנסה לחדר של דנה והתיישבה על המיטה שלה. "בואי, מיידל'ע", אמרה לה, "אני רוצה לספר לך סיפור".

 

רציתי גם אני להתיישב לידן, אבל סבתא שלי אמרה לי לצאת מהחדר, "ששש... תותי, זה לא בשבילך. אחר כך אני אבוא לספר לך סיפור יפה על הנסיכה והירח", וסגרה אחריי את הדלת.

 

כמעט שעה אחר כך דנה יצאה מהחדר כשבידה קופסת סיגריות, זרקה אותה לפח האשפה שמתחת לכיור במטבח, ומאז לא עישנה.

 

הן אף פעם לא סיפרו על מה הן דיברו, עד היום זה נשאר סוד כמוס.

 

את השם שלי, תותי, דנה בחרה.

 

ההורים שלי קראו לי על שמה של רות, סבתי, אימו של אבי. דנה אמרה שזה שם גדול מדי לתינוקת קטנה כל כך, וכינתה אותי תותי. "יש לה שפתיים של תות", היא אמרה לאבא שלי. לבסוף גם הוא התרגל.

 

בגיל שש-עשרה רות הוחלפה בתותי גם במשרד הפנים.

 

 

ענבל נכנסה לגן יהודית, או "גן יודית", כמו שאנחנו קראנו לו, כשהיא על הידיים של אבא שלה. הוא היה הגבר היחיד באותו בוקר ב-1 בספטמבר 1992. היינו בנות ארבע, ויודית חיכתה לנו בכניסה לגן. היא התכופפה אליי, אמרה לי "ברוכה הבאה", החמיאה לי על הקוקיות, וביקשה שניכנס לשבת במעגל.

 

נצמדתי למכנסיים של אימא שלי. היא שחררה את היד שלי ואמרה שנלך לשבת על הכיסאות הקטנים. יודית ביקשה מאבא של ענבל שיניח אותה על הרצפה, "כי ענבל כבר גדולה", ואז שמעתי בפעם הראשונה את הבכי שלה.

 

מאז שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים.

 

בכל בוקר ענבל הייתה מגיעה עם אבא שלה. אני כבר נפרדתי מאימא שלי בשער, היה לנו טקס של נשיקות מאחורי הגדר, ואז אימא שלי הייתה הולכת, אבל ענבל לא הסכימה שאבא שלה ילך. היא דרשה שהוא ייכנס איתה לגן ויֵשב על הכיסא האדום הקטן. רק כשיודית הייתה אומרת שהגיע הזמן להיפרד, "כי אבא הולך לעבודה והוא יחזור לקחת אותך ממש עוד מעט", ענבל הייתה מנתקת את היד שלה ממנו ומסתכלת עליו בעיניים גדולות וכהות. אבא שלה היה מחבק אותה ומספר לה שסבתא קלרה תבוא, או שדודה ריקי תבוא, או שהוא יבוא, תלוי איזה יום זה היה.

 

את אימא של ענבל לא ראיתי מעולם.

 

פעם, כשהצעתי לענבל לשחק בשתי אימהות עם תינוקות, היא הסתכלה עליי, הוציאה את האצבעות מהפה ואמרה שאימא שלה הלכה כי היא לא מרגישה טוב, ואולי היא תחזור, אם ענבל תהיה ילדה טובה.

 

ענבל הייתה מוצצת את האמה והקמיצה. רק בכיתה א' הפסיקה למצוץ אצבעות. היא סיפרה לי שהמטפלת של אחותה אמרה לה שאם היא תפסיק למצוץ אצבעות אימא שלה תחזור, אז היא הפסיקה בבת אחת. אבל אימא שלה לא חזרה.

 

שתינו היינו מגיעות לגן בקוקיות.

 

אימא שלי קנתה גומיות צבעוניות עם סרטים, והייתה מסרקת אותי בכל בוקר מול המראה באמבטיה, אחרי שבדקה שצחצחתי את השיניים "גם למעלה וגם למטה". היא הייתה מתאימה את צבע הגומיות לצבע החולצה שלבשתי, ותמיד וידאה שהשביל שעשתה לי ישר.

 

אצל ענבל היה אפשר לראות לפי הקוקיות מי סירק אותה בבוקר. אם קלרה סירקה אותה, הקוקיות היו שוות ומהודקות, אם אבא שלה סירק אותה, הקוקיות היו שמוטות ובלי שביל.

 

היו לנו סנדלים זהים; לבנים עם פרח ורוד, ובובות זהות לחלוטין. ענבל קיבלה את הבובה שלה מקלרה, ואני מאימא שלי. רוב היום שיחקנו יחד, ישבנו אחת ליד השנייה ב"ריכוז", אכלנו רק כריכים עם גבינה לבנה, ואף פעם לא שתינו מקנקן התה. כששאלו "איפה ענבל?", התשובה תמיד הייתה "עם תותי", ולהפך. יודית קראה לנו "צילי וגילי".

 

מיקה, אחותה של ענבל, נולדה שנתיים אחריה. אימא שלה, שלא כמו אימא שלי, חזרה הביתה יומיים אחרי הלידה, אבל שישה שבועות אחר כך היא נעלמה.

 

קלרה באה לבקר אותן ומצאה את מיקה לבד בבית, שוכבת בעריסה. "היא כל כך צרחה, הקטנה", סיפרה לי קלרה, "מי יודע כמה זמן". קלרה מייד הרימה את מיקה, הכינה לה בקבוק והתקשרה לאבא של ענבל. "איפה מירי?" היא צעקה.

 

ארנון לא ידע לומר איפה אשתו. הוא לקח את התיק שלו ועזב את המשרד במהירות. כשהגיע הביתה וראה את מיקה על הידיים של קלרה, החליט להתקשר למשטרה.

 

ארבעה ימים אחר כך מצאו את מירי.

 

במשטרה זיהו שהיא משכה כסף מכספומט ליד מלון אדומית באילת. היא הייתה מטושטשת. לארנון היא סיפרה שהיא שמעה קולות שאמרו לה לזרוק את מיקה מהחלון, אז באותו הרגע היא הניחה אותה בעריסה ויצאה מהבית. לאילת היא הגיעה בטרמפים.

 

ארנון נסע לאילת להחזיר את מירי, וקלרה עברה לגור איתם. אי אפשר היה לעזוב אותן לשנייה, מירי הייתה מסוכנת לעצמה ולמיקה.

 

למרות שמירי התחילה לקחת כדורים פסיכיאטריים, הקולות בראש שלה רק התגברו.

 

בינתיים, עד שמירי תתאפס, העבירו את ענבל לדודה שלה, ריקי.

 

המצב של מירי הלך והחמיר. אחרי שהיא סיפרה לקלרה שהקולות אמרו לה לשים כרית על הפנים של מיקה, הם אשפזו אותה. לא הייתה שום ברירה אחרת.

 

מירי אף פעם לא חזרה לעצמה.

 

לענבל לא היו זיכרונות מאימא שלה. ברגעים המעטים שראתה אותה, כשבאה לבקר אותם בבית, מירי כמעט לא תקשרה. היא הייתה בוכה כשענבל הייתה ניגשת אליה. את מיקה לא הסכימה להחזיק על הידיים אף פעם.

 

אמרו שהיא סבלה מפסיכוזה אחרי הלידה, אבל קלרה הייתה בטוחה שהיה שם משהו אחר, "כי אין שום סיכוי בעולם שהילדה שלי הייתה נוטשת את הבנות שלה. היא בטוח לקחה איזה חומר שסובב אותה. אין לי שום הסבר אחר לאן נעלמה הבת שלי". הדבר הזה, שלא מתפקד, היה פעם מירי שלה, האימא, האישה, הבת הכי מושלמת בעולם.

 

למיקה היו שלוש תמונות עם מירי, לענבל קצת יותר. זה כל מה שנותר להן ממנה, התמונות והסיפורים של קלרה, שרצתה שהן יֵדעו כמה שיותר על הבת שלה, שהיא גידלה לתפארת מדינת ישראל.

 

מיקה הייתה תינוקת שקטה. "היא הבינה שהיא צריכה להיות שקטה כדי לא להטריד", אמרה קלרה. "היא ישנה לילה שלם מגיל חודשיים, והיא ישנה הרבה גם במהלך היום. ולמרות שהייתה איתי כל היום, ושיחקנו וטיילנו, הייתה לי תחושה חזקה שהיא יודעת שאני לא אימא שלה, ולמרות שהיא לא מכירה שום דבר אחר, היא הרגישה שחסר לה משהו. היה לנו מזל שבדיוק אז יצאתי לפנסיה, אחרת אני לא יודעת מה היינו עושים".

 

"רק בימי שלישי יש לה ולענבל מטפלת, עד שארנון מגיע מהעבודה. זה היום שאני הולכת לבקר את מירי במחלקה", כך סיפרה קלרה לאימא שלי, כשהגיעה אלינו הביתה לאסוף את ענבל אחרי בילוי משותף. אימא שלי אמרה לה שענבל תמיד מוזמנת אלינו.

 

כשהיינו בגן חובה בילינו יחד כמעט כל אחר צהריים. בימי ראשון שיחקנו אצל ענבל; בימי שני אימא שלי לקחה אותנו לגן השעשועים, לים או לספרייה, תלוי במזג האוויר; בימי רביעי הלכנו לחוג בלט ובימי חמישי לחוג ג'אז.

 

היינו נעמדות מול המראה, שתינו בבגדי גוף בצבע ורוד, קוקיות ורודות ונעליים ורודות שאימא שלי קנתה לנו. ענבל נראתה כמו ברבור, ואני נראיתי כמו מסטיק בזוקה, נמוכה ומרובעת. ענבל הייתה גבוהה ממני בחצי ראש והיה לה גוף מושלם, כמו של דנה אחותי היפה.

 

המורה לג'אז מעולם לא אפשרה לי להופיע בשורה הראשונה, גם כשהתחננתי. "יותר טוב שתהיי בסוף", היא אמרה לי. לא הבנתי למה, עד ששמעתי אותה אומרת לאימא שלי שאולי כדאי שבשנה הבאה היא תרשום אותי לחוג אחר, "כי מה לעשות, אין לה את זה, רקדנית היא כבר לא תהיה בגלגול הזה".

 

המורה לבלט לא אמרה לאימא שלי כלום. כשביקשתי לרקוד סולו, היא חייכה, ליטפה את ראשי ואמרה, "כשתגדלי, תותי. את עוד ילדה קטנה", אחר כך שמעתי אותה לוחשת לעוזרת שלה, "מסכנה הילדה הזאת, היא כל כך רוצה, אבל היא תקלקל לנו את כל המופע". נעלבתי ממנה כל כך.

 

כשאימא שלי הציעה שענבל ואני נמשיך ללכת לחוגים האלה גם בשנה הבאה, אמרתי לה שלא בא לי יותר. היא לא התווכחה איתי, אלא אמרה, בדיוק כמו המורה לבלט, "אולי כשתגדלי תרצי", ורשמה אותי לחוג כדורסל במתנ"ס, "כי חייבים להזיז את הגוף".

 

אבל אחרי חודשיים, כשבכל פעם שהיא הגיעה לאסוף אותי חיכיתי לה על הספסל, היא אמרה שאולי לא חייבים.

 

היא לא סיפרה לי מה בדיוק המאמן אמר לה, אבל זה היה קשור בתנועות הידיים שלי, שלא התחברו לתנועות הרגליים.

 

לא רציתי לנסות שום דבר יותר. כעסתי על המורות, כעסתי על המאמן, כעסתי על אימא שלי וקינאתי בדנה.

 

דנה הייתה כלילת השלמות מבחינתי. גוף גבעולי, רגליים רזות וארוכות, צוואר ארוך, כפות ידיים של פסנתרנית, עם אצבעות דקות. הייתי מסתכלת על דנה ומרגישה כל כך שמנה וכל כך מכוערת. דנה הייתה בובת ברבי, או דוגמנית שוודית, או מיס עולם. המראה שלה היה כל כך מוקפד ונטול מאמץ, הבטן השטוחה שלה, האף הסולד, הציצים הזקורים, לעומת הציצים הענקיים שלי, שנכנעו מהר מאוד לכוח המשיכה; והשיער שלה נראה בדיוק כמו בתסרוקות של הדוגמניות בתמונות שתלויות במספרה של פנינה, שיער משי זהוב, תלתלים רכים ופתוחים בקצוות. לא כמו שלי. לי היה שיער עבה במיוחד, והייתי צריכה לחפוף אותו בכל יום, אחרת הוא היה נראה שמנוני.

 

אפילו מבנה הציפורניים שלה היה מושלם, לא רחב כמו שלי, כפות הרגליים שלה נראו כמו של סינדרלה, ושלי כמו של שרֶק.

 

כל הילדוּת שלי ניסיתי להתחרות בה. היא הייתה הבת הגדולה, היפה, הרזה, המוכשרת, הרקדנית, זו שכולם מסתכלים עליה, זו שמותר לה להישאר עד מאוחר ולצפות בטלוויזיה, זו שיושבת עם הגדולים, בזמן שאני צריכה להתפנות מאזור המבוגרים, גם כשמגיעים אורחים.

 

דנה שמרה על הבכורה שלה בקנאות. היא הייתה מקניטה אותי ליד כולם, "תותי סמרטוטי", והמשיכה גם כשאבא שלי ביקש ממנה להפסיק, כי היא גדולה ואני קטנה. אף פעם לא הרשתה לי להיכנס לחדר שלה כשהגיעו אליה חברות. היא הייתה מחכה שאעמוד ליד הדלת ואז אומרת, "זו תותי, אחותי הקטנה", מחייכת אליי חיוך מתנשא וטורקת לי את הדלת בפרצוף.

 

כשעלמה, אחותי הקטנה, נולדה, הייתי כמעט בת שש. לא הרבצתי לה, ממש חיכיתי לבואה. סבתא לאה העירה אותי בבוקר וסיפרה לי שאימא שלי בבית חולים ושנולדה לי אחות. שאלתי אותה למה יולדים תינוקות במקום שיש בו אנשים חולים, הרי התינוקות יכולים להידבק במחלות.

 

היא הסבירה לי שמחלקת יולדות היא מחלקה אחרת, ושהיום נלך לבקר אותן אחרי הגן. כשהיא הגיעה לקחת אותי, אמרתי לה שאני לא רוצה ללכת לבית חולים, כי בטח יש שם מחלות ממש קשות, ועדיף שבמקום זה אצייר לאימא שלי ציור ושהיא תעזור לי לכתוב לה מזל טוב.

 

אימא שלי נשארה בבית החולים כמעט שבוע.

 

הלידה של עלמה הייתה קלה ומהירה, אבל הדימום לא הפסיק. כמו הצינור החום בגינה של סבתא לאה, שהיה משפריץ משני כיוונים כי היה בו חור, ברחם של אימא שלי נוצר חור קטן שסירב להיסגר, גם אחרי שהיא הובהלה לחדר הניתוח. בגלל הזרזיף העקשן הזה היא איבדה את ההכרה בכניסה לשירותים בבית החולים, ואחר כך איבדה גם את הרחם שלה.

 

"מזל שעלמה לא הייתה בידיים שלי באותו הרגע", היא אמרה. יכולתי לראות את הדמעות נקוות בזוויות העיניים שלה, מטשטשות את הקו הישר של האיפור.

 

בואה של עלמה הפך אותי לילדת סנדוויץ'. היא הייתה תינוקת ג'ינג'ית מלאה בשיער, בדיוק כמו אימא שלי בתקופה הג'ינג'ית שלה. כולם קראו לה "דוד המלך", כי הפכה להיות המרכז בכל מקום שהגיעה אליו.

 

עלמה ידעה לשיר, ואימא שלי סיפרה שגם כשהיא נולדה הבכי שלה נשמע כמו שירה. "אני לא יודעת מאיפה היא קיבלה את זה", הייתה צוחקת ומניפה את עלמה באוויר, "אני שרה כמו עורב מת, ואבא שלכן עוד יותר גרוע מזה".

 

למרות שחיכיתי לה, הרגשתי שהיא חטפה ממני את המקום של "הקטנה" בלב של אימא שלי. היא הייתה מתפעלת ממנה, מכל קול או גרגור שהוציאה מפיה, ואני הרגשתי איך בלי שאף אחד שם לב אני ננטשת ומושתקת, ככה קצת בכל פעם. לא יכולתי להתחרות בדנה, ועכשיו גם לא בעלמה.

 

בכיתה ו' הכריחו את כל התלמידים בשכבה להגיע לבריכה העירונית לשיעורי שחייה. לא רציתי להצטרף, אבל היה לי ברור שאין לי שום סיכוי להתחמק. אימא שלי נכנסה בבוקר לחדר שלי, הביאה לי בגד ים, כובע ים, שקית עם פירות ומגבת. אבל אני חששתי. פחדתי מאיך שאראה בבגד הים לעומת הבנות האחרות, פחדתי ממה שיגידו עליי, פחדתי שיקניטו אותי, פחדתי שיתמקדו בציצים שלי ושלא אצליח לשחות במהירות כמו כולם.

 

כל מה שפחדתי ממנו התגשם, אחד לאחד. יצאתי מהבריכה מושפלת, רטובה וממלמלת לעצמי ש"אני אראה להם". רצתי למלתחות וענבל רצה אחריי.

 

לא הגעתי לשאר המפגשים בבריכה. אמרתי לאימא שלי שכואבת לי הבטן. לא הייתי מוכנה שישפילו אותי שוב. לקח לי כמעט חודש לבקש מאימא שלי לרשום אותי לשיעורי שחייה עם "גיורא שני מטר", המציל.

 

"אני לא רוצה בקבוצה", אמרתי לה. "אני רוצה אחד על אחד".

 

היא סירבה ואמרה שזה מאוד יקר ושאין שום סיבה שיהיה לי מורה פרטי, אפשר לחשוב שאני מלכת אנגליה. אבל לא ויתרתי. ביום ההולדת שלי אבא שלי שאל אותי איזו מתנה הייתי רוצה לקבל משניהם. הם הופתעו מהבקשה המוזרה שלי.

 

אבל קיבלתי שיעורי שחייה עם גיורא.

 

פעמיים בשבוע הלכתי לבריכה ועשיתי כל מה שגיורא אמר. אחרי חצי שנה של אימונים גיורא שאל אם אני רוצה להצטרף לקבוצה, "כי את משתפרת ואני חושב שקבוצה יכולה לדחוף אותך קדימה".

 

לא רציתי לוותר על השיעורים איתו, אז הוספתי אימון עם הקבוצה. לא אהבתי את התחרויות, לא אהבתי את התחושה לפני, ובטח לא אחרי, כשהייתי מגיעה למקום אחד לפני האחרון, או האחרון. אבל גיורא לא ויתר עליי.

 

"תמשיכי להתאמן", הוא אמר, "אל תרימי ידיים. האימונים משתלמים".

 

יום אחד הוא קרא לי לשיחה.

 

"כדי להצליח, בכל דבר בחיים", הוא אמר, "צריך להתאמן, צריך להתמיד, אבל זה לא מספיק. ולא, אני לא מדבר על כישרון – אלא על מחויבות בלתי מתפשרת ועל חזון וחיזיון".

 

הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה הוא מדבר.

 

"את רוצה להצליח?" הוא שאל.

 

הנהנתי.

 

"אז תדמייני את עצמך מצליחה. תראי את עצמך כבר עונדת את המדליה, תרגישי מה זה אומר לזכות במקום הראשון, תדמייני את הניקוד שקיבלת, תראי את עצמך מרימה את הידיים גבוה בתנועת ניצחון. ותמשיכי להתאמן, גם בבריכה וגם בדמיון".

 

חשבתי שזה קשקוש בלבוש, אבל לא אמרתי כלום, כי גיורא דיבר אליי בתשוקה גדולה כזאת, שהרגשתי שממש אכפת לו ממני.

 

התיאוריה של גיורא לא הוכיחה את עצמה. מדי פעם דמיינתי ושחיתי, אבל לא זכיתי בכלום. בתחרות החמישית באותה השנה גיורא תפס אותי כשיצאתי מהמלתחות.

 

"תגידי", הוא שאל, "את עושה את מה שאמרתי לך כל יום? את מדמיינת שאת מנצחת?"

 

קצת נבהלתי.

 

"לא כל יום", פלטתי, "אלא פעם בשבוע". ידעתי שאני משקרת לו, כי זה קרה אולי פעם בחודש.

 

"את לא רוצה להצליח?" הוא שאל אותי בעיניים פעורות.

 

"בטח שאני רוצה".

 

"אז תעשי מה שאני אומר לך, כל יום בבוקר ולפני השינה. ותבואי לעוד אימון, פעמיים בשבוע זה לא מספיק".

 

אחרי התחרות השישית, שגם בה הגעתי למקום האחרון כמעט, הרגשתי איך הייאוש מטפס עליי ולופת אותי. לא הזמנתי את ההורים שלי לצפות בי, כי היה לי ברור שאאכזב אותם.

 

כשגיורא הודיע על תחרות נוספת החלטתי שאני מפסיקה. אומנם השתפרתי מאוד בשנה האחרונה, אבל לא הצלחתי להגיע להישגים. בזבזתי להורים שלי את הכסף, לגיורא את הזמן ולי את הסבלנות.

 

"אני סיימתי", אמרתי לו כשהוא שאל למה לא הגעתי לאימון, "באתי כדי להיפרד".

 

גיורא שני מטר התרומם מהכיסא שלו.

 

"תגידי, את משוגעת?!" הוא התחיל לצרוח. "מה, את לא רואה שאת מצליחה? שאת מתקדמת? למה את לא מאמינה בעצמך?" הקול שלו השתנה והצטרד. "את לא עוזבת כאן! את שומעת אותי?!" הוא תפס אותי בשתי ידיו, הסתכל לתוך העיניים שלי ואמר, "אני מאמין בך! תתחילי להאמין בעצמך, וביום שזה יקרה – את תנצחי!"

 

גיורא צדק.

 

שנתיים מהיום שבו נכנסתי לבריכה – ענדתי מדליה על הצוואר והנפתי את הידיים בתנועת ניצחון. הוכחתי לעצמי שאני יכולה, ואיששתי את התיאוריה של גיורא, כי אחרי שהוא צרח עליי הוספתי עוד אימון בבריכה וגם בדמיון.

 

 

"טוב", אמרה ענבל, "בואי נזוז. אני חייבת לחזור הביתה".

 

"אני עוד נשארת כאן", אמרתי לה והנחתי על השולחן את בלוק הכתיבה הצהוב שלי. "אני רוצה לעבור על רשימת המוזמנים ויש לי עוד כמה דברים לעשות". ואני חייבת למצוא נעליים נורמליות לחתונה. את זה לא אמרתי לה, את זה רציתי לעשות לבד. תמיד התביישתי בכפות הרגליים הרחבות שלי. אפילו מענבל הסתרתי אותן.

 

"הרגליים שלך הן בדיוק כמו של סבתא רותי", אימא שלי הייתה אומרת ומספרת שהתקשתה למצוא לי נעליים, "כי כל הנעליים לחצו לך ואת בכית. הייתי צריכה לקנות לך נעליים גדולות יותר בשתי מידות ממה שהיית צריכה לפי האורך של כף הרגל, או להרחיב לך אותן עם תפוחי אדמה".

 

אני זוכרת שהייתי רואה לפעמים במרפסת של המטבח זוגות נעליים חדשות, שבתוכן תקועים תפוחי אדמה. הן היו עומדות ככה כמה ימים עד שהתרחבו ויכולתי לנעול אותן.

 

למעשה, בכל הקשור לחתונה, לא השמלה הטרידה אותי, לא הספר ולא האיפור, אלא הנעליים.

 

איפה אמצא, למען השם, משהו נורמלי שלא ישפשף לי את הזרת, שאצלי נראתה כמו בוהן של כל אישה אחרת מהיישוב.

 

כפות הרגליים של דנה דומות לאלו של בובות הברבי שאימא שלי קנתה לי, צרות ומושלמות. תמיד דמיינתי שדנה היא סינדרלה שמושיטה את כף רגלה לנסיך, ושאני אחת האחיות החורגות שלה.

 

"אני חייבת ללכת להוריד את שלמה", המשיכה ענבל. "מאז שהוא נדרס הוא לא יכול להחזיק מעמד יותר מכמה שעות, יש סיכוי גדול שהוא כבר השתין לי על השטיח".

 

שלמה היה סלע המחלוקת בין ענבל לירדן. ככה זה כשמתגרשים בלי ילדים, מוצאים דברים אחרים לריב עליהם.

 

 

ענבל הכירה את ירדן כשמלצרה בבית קפה ברוטשילד. היא הייתה כמה חודשים לפני גיוס, הוא כבר פתח עסק, אחרי הטיול הגדול.

 

"אספרסו קצר, סנדוויץ' חביתה, כדור שוקולד או בראוני", הוא היה מחייך אליה ומוסיף, "כרגיל".

 

"תותי", היא אמרה לי, "הוא נראה מעולה, ולפי הפגישות שלו בקפה יש לו לא מעט כסף. נראה לי שאתלבש עליו. מה את אומרת?"

 

"הוא הטיפוס שלך? הוא חכם? את חושבת שיהיה לכם על מה לדבר?"

 

ענבל הסתכלה עליי ואמרה, "תותי, כדי להיכנס איתו למיטה אני לא צריכה לדעת כמה הוא הוציא בפסיכומטרי. מה נסגר איתך, אני לא מתכוונת להתחתן איתו".

 

אבל היא כן התחתנה איתו.

 

אומנם לא חתונה יהודית עם רב ובורקס, אלא בפריז. היא לא יכלה לדעת שהוא מתכנן להציע לה מתחת לאייפל.

 

בארוחת הצהריים היא שתתה קצת יותר מדי יין, וכשהוא כרע ברך מול כל העוברים והשבים – היא התפוצצה מצחוק ואמרה לו, "נראה לך? NO WAY".

 

ירדן התרומם מהרצפה, ניקה את הלכלוך שנדבק לברכו הימנית, וגרר אותה משם לאיזה פארק תוך שהוא לא מפסיק לדבר. "בחיים לא השפילו אותי ככה, ענבל... את ואני זה נגמר... עכשיו אני אורז ונוסע מפה..."

 

ענבל הייתה מסוחררת. אחר כך היא סיפרה לי שהרגישה כמו אז, כשהיינו יחד בלונה פארק ועלינו על קרוסלת הבלרינה המפחידה הזאת, שהידיים שלה פרושות לצדדים.

 

היא הקיאה, והוא לא החזיק לה את השיער.

 

היא נאלצה לנגב את עצמה במגבונים שלקחה מהמסעדה, וכשהרימה את ראשה ראתה שהוא עומד לידה ומסתכל עליה.

 

"את שיכורה לגמרי", הוא אמר. "זה המזל שלך. אחרת היית נשארת כאן לבד, ברחוב, ולא היית רואה אותי יותר בחיים".

 

היומיים הבאים הוקדשו למציאת שמלת כלה ונעליים מתאימות, שלבסוף הומרו בחליפת מכנסיים ונעליים כסופות עם עקבים גבוהים.

 

וכך כל הפנטזיות של ענבל על חתונה כמו של נסיכה מהאגדות, עם פרינס צ'ארמינג והינומה באורך שלושים מטר ושמלת קצפת, נגוזו מול הפקידים הצרפתים. לפחות היה לה ביד זר פרחים קטן. היא קנתה אותו בחנות ליד בניין העירייה.

 

החתונה של מיקה הייתה תיקון עבור ענבל. מיקה שיתפה פעולה באופן מלא; אף פעם לא אמרה לענבל "לא", גם כשהייתה מצווה עליה לכתוב לה סיכומי שיעורים לקראת בחינות.

 

היא הייתה ילדה שקטה וחכמה ומרצה – כדי לגדול עם ענבל באותו בית חייבים אופי מסוים, אחרת אפשר להשתגע.

 

 

מהצד של נועם הוזמנו מאתיים ועשרה אורחים, ומהצד שלי שמונים. ספרתי שוב, והמספר הזה כלל גם את החברות של אימא שלי מהקאנטרי.

 

אבא שלי אמר שבכלל לא חשוב לו אם החברים שלו מהלשכה יוזמנו, ושאזמין את מי שאני רוצה, החתונה הזאת לא שלו. אימא שלי אמרה שמה פתאום לא להזמין, אחר כך מה יגידו? ושחתונה עושים פעם אחת בחיים, מקסימום פעמיים, אז כדאי שיהיה שמח, ושלא צריך לריב עם אנשים בגלל חתונה. עדיף להזמין כמה שיותר.

 

סימנתי למלצרית וביקשתי עוד הפוך מפורק.

 

"הפעם תדאגי בבקשה שהחלב יהיה חם", אמרתי לה, "הקפה הקודם היה ממש פושר".

 

היא לא ענתה. שמעתי אותה אומרת לבריסטה, "שוקה, תרתיח".

 

נותרו לי כמעט שעתיים לסידורים. נועם אמור לחזור בעוד שלוש שעות, ורציתי להספיק לשחות לפחות חצי שעה.

 

עברתי על התפריטים ועל הצעות המחיר. נועם לא רצה משהו גרנדיוזי, ומבחינתו יכולנו להתחתן בקפריסין, או כמו ענבל בפריז, אבל מבחינת אימא שלו הדבר נחשב ייהרג ובל יעבור; חתונה עושים כדת משה וישראל או שלא עושים בכלל.

 

"את יכולה לקחת את זה", אמרתי למלצרית והושטתי לה את הצלוחית עם העוגייה, "אני חייבת לשמור על עצמי. וחשבון, בבקשה".

 

המלצרית לא הגיבה. היה לה פרצוף אדיש, מן הסתם חשבה לעצמה, מה היא רוצה ממני, מה אכפת לי מהשומנים שלה ולמה היא דוחפת לי את הצלחת לפרצוף. היא בטח שומעת דברים בסגנון הזה כמה פעמים ביום, מכל התל אביביות עם הפרעות האכילה שלהן. היא הניחה את הצלוחית על המגש וניגשה לשולחן אחר והחלה לפנות אותו. היו עליו צלחת עם עוגת גבינה נגוסה, ספל קפה מוכתם בשפתון ורוד, עיתון ידיעות אחרונות והרבה פירורים.

 

הערכתי שהיא בת עשרים וארבע, מקסימום עשרים ושבע. השיער שלה היה צבוע בבלונד, אבל השורשים השחורים בלטו.

 

כשהיא הגישה לי את החשבון ראיתי סימנים כהים מתחת לעיניים הכחולות שלה. הריסים שלה היו מודגשים בהמון מסקרה, והיא נראתה לי בעיקר מיואשת, אחת שכבר ראתה ושמעה הכול. כמו חתולת רחוב שרק שורדת.

 

אם לא הייתי מתביישת הייתי מחבקת אותה.

 

"קחי חמש-עשרה אחוז, בבקשה", אמרתי לה. היא סופסוף חייכה ואמרה, "תודה".

 

הכנסתי את בלוק הכתיבה לתיק, הרכבתי את משקפי השמש ועמדתי להתרומם מהכיסא.

 

"תותי?"

 

קפאתי במקום וסובבתי את ראשי.

 

הוא עמד מאחוריי, לבוש במכנסיים לבנים, חולצת פולו, או כמו שסבתא לאה אומרת פולו במלרע, לרגליו מוקסינים חומים ועל ידו שעון בצבע זהב.